הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 52255-08-18

לפני כבוד השופט יאיר דלוגין

התובע והנתבע שכנגד:

אלון גונן
ע"י עו"ד מרב ברוך

נגד

הנתבעים והתובעים שכנגד :

  1. אילן מטלון
  2. רפת א.א.א. כנף שותפות רשומה

ע"י עו"ד שמואל ברטלר

פסק דין

לפניי תביעה ותביעה שכנגד שעניינן בעיקר פיצוי כספי בגין לשון הרע, שלפי הטענה כל אחד מהצדדים הוציא על משנהו במסגרת ובעקבות תערוכת יינות שהתקיימה בחודש ינואר 2018 ואשר שמה סומלייה 2018.

רקע
תמצית האירועים הינה כי התובע, שהינו מבקר יינות, ואשר בשנים האחרונות משמש ככתב ומבקר היין של אתר האינטרנט "אכול ושאטו" ואתר היין "אדום או לבן", פרסם ביום 6.1.2018 כתבה שכותרתה "השבוע בענף היין 110: מסכמים את 2017".

בכתבה זו, שהכילה מספר נושאים, התייחס התובע גם ליקב רמת הגולן, תוך כך שבחלק זה של הכתבה, הוא מזכיר את הגב' סיגל שרון, אשתו של מר גיל שרון. מר שרון הינו אחד מבעלי יקב טרה נובה, השייך לנתבעים. הגב' שרון עבדה בזמנו כמזכירתה האישית של מנכ"לית יקב רמת הגולן, הגב' ענת לוי-רושינסקי, ולאחר שזו הוחלפה במנכ"ל חדש, מר יאיר שפירא, נותרה הגב' שרון כמזכירתו שלו.

בכתבה הנ"ל כותב התובע דברים שהתקבלו אצל הזוג שרון כהטלת דופי בגברת שרון וכיותר מרמיזה לכך שהיא מדליפה שלא כדין מידע למנכ"לית היוצאת לגבי דברים שמתרחשים ביקב רמת הגולן.

להלן ציטוט של הקטע המדובר: "יקב רמת הגולן – סיפור בפני עצמו: יאיר שפירא מונה למנכ"ל יקב רמת הגולן לאחר שענת לוי-רושנסקי הייתה אמורה לפרוש אחרי 10 שנות עבודה ביקב. בשיחה שהייתה לי איתה שעתיים לפני שעזבה היא הצהירה שזהו – היא עוזבת את עולם היין ובטח שלא נשארת ביקב רמת הגולן. הכתבה האחרונה שפרסמנו על הצלחותיה וכ ישלונותיה כמנכ"לית היקב, הציפו תגובות קשות וסיפורים על שנעשה ביקב בתקופתה, ואף תגובות של בכירים לשעבר ביקב שזעמו על בזבוז הכספים והכישלונות הרבים. אבל מונה מנכל חדש וכולם מקווים שהוא יצליח. העניין הוא שענת לא ממש עזבה את היקב. התברר לי כי בחודשים האחרונים הוחתמו בכירי היקב (כן, גם ויקטור שונפלד היינן הראשי) על מסמך סודיות, האוסר עליהם לספר לאף אחד כולל בני משפחה מה הפרוייקט בו ענת לו י מעורבת, וגודל התקציב שהיא ביקשה וקיבלה על מנת לנהל את הפרוייקט הסודי. בכירים לשעבר ביקשו פרטים ולא קיבלו. אחדים אף טענו כי לא ברור להם מדוע ענת ממשיכה להיות מד וורת במיילים של היקב, וכל המיילים – כולל כאלה שמיועדים למנכל המכהן שפירא, מנווטים אליה. מזכירתה האישית סיגל שרון מנהל עדיין את ענייניה, ומבצעת עבורה עבודות למען הפרוייקט. יאיר שפירא חויב להשאיר את שרון בתפקידה גם כמזכירתו. היא שימשה יד ימינה של לוי, וחלק מאנשי היקב אף הגדירו אותה כ"האונה הימנית שלה". בשום אירגון נורמלי לא היה קורה מצב כזה. מידור היא מילת המפתח, הרי המנכל החדש לא באמת יכול לבצע את עבודותו כאשר כל הזמן זולג החוצה מידע פנימי. לא יכול להיות שאין לו ראשוניות על מיידעים, ולא יכול להיות שמישהו אחר קורה חומר ששייך לו. לא יכול להיות שמשרת אמון כמזכירה אישית טובה ככל שתהיה, נכפית על מנכל חדש".

המשך האירועים הינו כי ביום 15.1.2018, במהלך היום הראשון של התערוכה, ובעוד התובע עמד בקרבת דוכן טרה נובה, ניגש אליו הנתבע מס' 1, מר אילן מטלון, ולפי טענת התובע בכתב התביעה , טען בקול רם ובאוזני כל הנוכחים כי לאחד השותפים ביקב יש בעיה אישית איתו וביקש ממנו באופן תקיף ובמפגיע שלא להיכנס למתחם טרה נובה בתערוכה וכי לא יתאפשר לו לטעום מיינות היקב .

באותו רגע עמדו לצדו של התובע הגב' אודליה בנאי, שהינה חברת מערכת באתר אכול ושאטו, ואשר היא עצמה גם מבקרת יינות, ואדם נוסף.

לטענת התובע, חרף העובדה שהיה נסער מכך, בחר לעזוב את מתחם טרה נובה כדי להימנע מאי-נעימויות בפני הנוכחים בתערוכה והקולגות שלו, ועל מנת שהתערוכה תימשך כסדרה.

לגרסת מטלון, הוא אמנם ביקש מהתובע לפסוח על דוכן טרה נובה, אולם עשה כן בדחילו ורחימו, באופן אדיב, תרבותי ומנומס וממש בלחש. כמו כן, לפי טענתו, עשה זאת כתוצאה מכך שמר שרון ראה את התובע מתקרב לדוכן וחש בלחץ ניכר ובאי-נוחות קיצונית, ולא היה יכול להישאר במקומו ולקבל את פניו, וזאת לאחר שפגע קשה באשתו בכתבה המדוברת אך לפני קצת יותר משבוע ימים . לטענת מטלון, התובע חייך, אמר שהכול בסדר ושהוא מקבל את הבקשה, ואף לא ביקש בכל זאת לאפשר לו ביקור בדוכן.

עם זאת, אין מחלוקת כי הגב' בנאי רכשה מספר בקבוקי יין בדוכן של טרה נובה בהנחיית התובע, כאשר מטלון לא התנגד לכך ואפשר זאת.

כמו כן, אין מחלוקת כי עוד באותו הערב במסגרת טור שפרסם התובע ואשר התייחס ליום הראשון של התערוכה, שהייתה בת יומיים, הוא הוסיף בשולי הטור התייחסות לאותה תקרית עם מטלון. להלן דברים שכתב בעניין זה:

"נ.ב. בשולי התערוכה – חייו של מבקר יין בישראל לא תמיד פשוטים; כולם מכירים את כולם וכולם חברים של כולם. הייננים המקצועניים יודעים לעשות את האבחנה גם כשהביקורת לא טובה, מנהלי היקבים יודעים שהתפקיד העיתונאי הוא לחפש סיפורים פיקנטיים על מנת להציף בעיות בענף או עוולות או אפילו דברים שלדעתי צריך לשנות, והם יודעים שזו רק דעתי הקטנה, שלא בטוח שמישהו קורא אותה, או שזה מענין אותו בכלל. לא נעים לקבל ביקורת ואז לראות את המבקר מולך. האמת, גם לי לא נעים. אבל אחרי כל כך הרבה שנים שאני כותב והעורך רני רוגל מאשר, אתם כבר צריכים להבין ולהפנים שזה מה שיש לטוב ולרע.

אז אתמול בתערוכה, יקב טרה נובה שבבעלות הכורם גיל שרון, אילן מטלון ואדריאן וינסיחר, סירב למזוג לי יין וככה בשקט ביקשו ממני להתרחק מהדוכן. מעולם לא פגשתי את גיל שרון או מישהו מאנשי היקב, מעולם לא כתבתי ביקורת על יקב טרה נובה ולכן הבקשה או הדרישה לא הובנה לי. חייכתי וכיבדתי את הבקשה של המבקש, מערכת אכול ושאטו קנתה את כל היינות שיקב טרה נובה הטעים בדוכן שלו, 6 במספר. מבטיחים לטעום ולכתוב ביקורת מקצועית ועניינית".

על כך הגיב מר מטלון בתגובה ל טור שרשם באתר , לפיה הוא טוען שלא הייתה כוונה שלא לאפשר לתובע לטעום את יינות טרה נובה כך סתם, אלא אך ורק בגלל עניין אישי של אחד השותפים ביקב עם התובע, מבלי שציין מטלון מהו אותו עניין אישי. היו תגובות נוספות לאותו חלק של הטור שהתייחס לאירוע שבין התובע ובין מטלון.

בטור ביקורת שפרסם התובע מספר ימם לאחר התערוכה, ביום 19.1.2018, שמהווה למעשה סיכום של התערוכה, התייחס התובע גם לשני יינות של הנתבעים כשאין מחלוקת כי יינות אלה קיבלו ביקורת חיובית ממנו .

בחודש יולי 2018 הוסדרה המחלוקת שנוצרה בין הזוג שרון ובין מערכת אתר אכול ושאטו והתובע ביחס לאותה כתבה שהזכירה את הגב' שרון ואשר כאמור רמזה שהיא מדליפה מידע. לאחר התכתבויות בין הצדדים בעניין זה, שהחלו ככל הנראה בחודש מרץ 2018, הושגה פשרה שלפיה העיתון יפצה את הגב' שרון בסכום של 5,000 ₪ וכן יפרסם הבהרה והתנצלות.

ההבהרה וההתנצלות פורסמו באתר אכול ושאטו ביום 4.7.2018 בזו הלשון: "הבהרה והתנצלות – בכתבה שפירסמנו ביום 5.1.2018 תחת הכותרת "מסכמים את 2017", נאמר כי סיגל שרון, עוזרת מנכ"ל יקב רמת הגולן, מעבירה לגורמי חוץ מידע פנימי של יקב רמת הגולן. לאחר שקיבלנו הבהרות מאת סיגל שרון, אנו חוזרים בנו ומתנצלים בפניה על הפגיעה שחשה בגין דברים אלה ".

בחודש אוגוסט 2018, ומבלי שנשלח מכתב התראה, הגיש התובע את התביעה הנוכחית נגד הנתבעים, אילן מטלון ושותפות רשומה שתחתיה מנוהל היקב. בתביעה עותר התובע לחיוב הנתבעים ב-100,000 ₪ בגין לשון הרע שהנתבעים פרסמו אודותיו ואשר באה לידי ביטוי באותה פנייה של מר מטלון אל התובע במהלך התערוכה שבמסגרתה ביקש ממנו לפסוח על דוכן טרה נובה וציין בפני אחריו ובפני אחרים כי לאחד השותפים ביקב יש בעיה אישית איתו – הכול כפי שפורט לעיל.

התובע טוען כי הפניה גרמה לו עוגמת נפש רבה ומבוכה וזאת בהתחשב שפורסמה בפני אנשים נוספים בתערוכה, וכאשר מדובר בעיתונאי שביקר בתערוכה כדי בסופו של דבר לתת ביקורות על היינות שהוצגו בה.

הנתבעים בכתב הגנתם דוחים את טענות התובע במובן זה שלפי גירסתם הפניה נעשתה בצורה מנומסת ביותר, כפי שכבר פורט וטוענים שהלכה למעשה לא מדובר כלל בלשון הרע שהוציאו על התובע.

הנתבעים הגישו תביעה שכנגד על סך של 100,000 ₪ ובה הם עותרים לחייב את התובע בסכום הנ"ל וכן עותרים לקבל צו עשה שיורה לנתבע להסיר את אותו חלק בטור שפירסם בתום היום הראשון של התערוכה ואשר בו כאמור התייחס לאירוע. כן עתרו להתנצלות.

לטענתם, טור זה מהווה הוא כשלעצמו לשון הרע כלפיהם, שכן הוא מציג אותם כמי שסירבו ללא סיבה נראית לעין ואך ורק כדי להימנע מקבלת ביקורת על יינות היקב, מלטעום את יינות טרה נובה.

התובע בכתב הגנתו טוען שהוא מעולם לא פגש את גב' שרון, לא הכיר אותה ואזכורה בטור שפרסם ביום 6.1.18 היה אך ורק בשל היותה מזכירה לשעבר של המנכ"לית הקודמת של יקב רמת הגולן וזאת לצורך הבעת דעה אישית שלו מדוע עלול להיווצר מצב של ניגוד עניינים עם המנכ"ל המכהן החדש של יקב זה.

התובע טוען כי אין בפרסום הנ"ל משום לשון הרע. חרף זאת מודה התובע כי מערכת העיתון משיקוליה היא הגיעה להסדר פשרה עם הגב' שרון בסכום של 5,000 ₪ ותוך פרסום התנצלות באתר העיתון.

לגבי האירוע עם מר מטלון, טוען התובע בכתב הגנתו כי הדרישה כלפיו הייתה בקול רם ובאוזני כל הנוכחים ובמפגיע, מבלי שמטלון הסביר לו את פשר אותה בעיה אישית הנטענת. עוד טוען הנתבע בכתב הגנתו בסעיף 29 כי רק לאחר שמטלון הרחיק אותו ממתחם היקב בתערוכה, נאמר לו שהשותף ביקב שיש לו בעיה אישית עם הנתבע הוא מר שרון. לטענת התובע הוא לא ידע כלל מיהו מר שרון, לא הייתה לו היכרות מוקדמת איתו ולבטח לא ידע על קשר כלשהו בין מר שרון לבין אותה גב' שרון שגם איתה לא היה לו כל קשר קודם ולבטח לא סכסוך כלשהו.

אתמול שמעתי את החקירות הראשיות והנגדיות של התובע, של הגב' אודליה בנאי, של הנתבע מר מטלון ושל מר גיל שרון. הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה מיד לאחר תום שמיעת העדויות ולאחר הפסקה קצרה.

דיון

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולחומר שלפניי, נחה דעתי כי דין תביעת התובע להידחות.

נתחיל מכך שלדידי הדברים שציין מטלון בפני התובע בנוכחות הגב' בנאי ואדם נוסף, לפיה לאחד מהשותפים ביקב טרה נובה יש בעיה אישית איתו, אינם מהווים לשון הרע כהגדרתו של מושג זה בחוק.

לשון הרע מוגדר כך בחוק לשון הרע, תשכ"ה-1965:

לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;


(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד;
"מוגבלות" – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית.

כאשר אומרים לפלוני כי לאלמוני יש בעיה אישית אתו ולא מפרטים מה היא אותה בעיה, לא ניתן להגדיר פרסום זה כפרסום של לשון הרע, שכן נדמה לי שלא אחטא לאמת אם אומר כי רבים האנשים שיש להם מסיבות כאלה ואחרות בעיה אישית כזו או אחרת עם אדם אחר ועל כן עצם עובדה (כללית) זו, לא מציגה את האדם האחר באור שלילי. מדובר בעובדה נייטרלית ושגרתית.

כך או אחרת, גם לו הייתי קובע כי היה בפרסום לשון הרע, הרי שעומדת לנתבעים הגנת האמת בפרסום. לאחד השותפים, מר גיל שרון, אכן הייתה בעיה אישית עם התובע באותה תקופה, שכן תשעה ימים בלבד קודם לכן, פרסם התובע את הכתבה שבה הזכיר את שמה של אשתו באור שלילי ביותר.

תנאי לקיומה של הגנה זו הנה כי גם היה קיים בפרסום עניין ציבורי. בעניין זה כותב המחבר אורי שנהר בספרו "דיני לשון הרע" (1997) את הדברים הבאים:

"17.3.6 הכרעה בשאלה האם היה בפרסום " עניין ציבורי" מוכרעת בדרך של מציאת איזון בין אינטרסים מתנגשים. בית - המשפט ישקול מחד גיסא את האינטרס של הפרט במניעת פרסום פרטים פוגעים אך נכונים אודותיו, ומאידך גיסא את האינטרס שבחופש הביטוי, כשבמסגרת אינטרס זה תישקל בעיקר זכות הציבור לדעת. משקלם של האינטרסים המתנגשים ישתנה בין פרסום אחד למשנהו. ככל שעובדות האמת נוגעות לענייניו האינטימיים יותר של הפרט, כך מתחזקת זכותו של הפרט למנוע את פרסומם ולהיפך: ככל שהפרטים נוגעים ומשפיעים יותר על אנשים אחרים, כך קטנה הזכות למנוע את הפרסום. זכות זו קטנה במיוחד, כאשר המעשים בהם מדובר כוללים פגיעה בזולת.

17.3.7 השאלה באיזו מידה קיים אינטרס חברתי בחשיפת המידע הנכון אודות הפרט מוכרעת על פי "מבחן התועלת" שהציע פרופ' זאב סגל ואומץ על ידי הפסיקה. המבחן קובע, כי "'עניין ציבורי' המצדיק פגיעה בפרטיות אדם על -ידי פרסום הינו עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם גיבוש דעתו בענינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו". מבחן זה מתאים לשאלה, מתי קיימת הצדקה לפרסום דברים ברבים, אולם חוק איסור לשון הרע עוסק גם בפרסום לאדם אחד או למספר מצומצם של אנשים. קיימים מקרים שבהם יש תועלת ציבורית רבה בפרסום המופנה למספר מוגבל של אנשים, למרות שתוכן הפרסום כשלעצמו אינו תורם דבר לציבור הרחב. התועלת הציבורית במקרים כאלה תתבטא ביתרון לכלל החברה מכך שהמידע הועבר למי שאליו הוא הופנה. כך, למשל, מידע בנוגע לכשירותו המקצועית של מפעיל טרקטור אינו מעניין לרוב את הציבור הרחב, אך לציבור כולו יש אינטרס בכך שהאחראיים על אותו מפעיל טרקטור יקבלו מידע בנוגע לכשירותו. לפיכך היינו מציעים להרחיב את המבחן שהוצג על ידי פרופ' סגל, ולקבוע כי בפרסום יהיה "עניין ציבורי" לא רק כאשר תצמח לציבור תועלת מידיעת הפרטים שבפרסום, אלא גם כאשר תצמח לציבור תועלת מעצם עשייתו".

ומן הכלל אל הפרט: העובדה שלמר שרון ישנה בעיה אישית עם התובע (עקב כתבה שפרסם התובע ואשר בה הוא הטיח באשתו דברים פוגעניים שלדעת מר שרון ואשתו אין בהם אמת), היא בגדר עובדה שיש עניין ציבורי בפרסומה.

התובע אינו רק אדם פרטי בלבד, אלא גם עיתונאי והפרסום שביצע היה כעיתונאי. לציבור יש עניין לאפשר הצפת ביקורת כלפי עיתונאי על דברים שפרסם במסגרת עבודתו.

מר שרון ואשתו היו רשאים על כן לפרסם ברבים את חוסר שביעות רצונם על מה שכתב התובע על הגב' שרון. כך גם מטלון, שהנו שותפו של גיל שרון, היה רשאי בשליחותו למעשה, לציין דברים אלה בפני התובע ועל אחת כמה וכמה היה רשאי להסתפק ברמז בעניין זה, מבלי לפרט את הדברים.

הבקשה מהתובע לפסוח על הדוכן של טרה נובה והעובדה שלא אפשרו לו לטעום מהיין, כאשר היא נובעת מאותה בעיה אישית, גם היא אינה יכולה להיחשב כפרסום לשון הרע כהגדרתו בחוק. אם קיומה של בעיה אישית של פלוני עם הנפגע אינה בהכרח בגדר הצגת הנפגע באור שלילי, הרי שגם הבקשה שלא לאפשר לתובע לטעום מיינות הנתבעים בשל בעיה אישית זו, אינה בהכרח מציגה את התובע באור שלילי.

משלא פורטה הבעיה האישית, תיאורטית ייתכן שדווקא המפרסם ייחשב כגורם השלילי בסיפור, אם למשל הבעיה האישית שלו עם התובע אין בה ממש או אינה מצדיקה את הסירוב לאפשר לו לטעום מיינות הנתבעים ולבקר בדוכן.

כאמור, העובדה שפלוני ואלמוני מסוכסכים אישית בנושא כזה או אחר, היא כשלעצמה, בהעדר פרטים נוספים, לא יכולה להציג אף אחד מהם באור שלילי.

עוד חשוב לציין כי הוכח מעדות מטלון שהייתה אמינה עליי כי הפנייה שלו אל התובע הייתה פנייה שקטה, מנומסת ומכובדת. התובע עצמו ציין בטור שפרסם בערב הראשון של התערוכה כי הפנייה הייתה שקטה וחזר על כך גם בעדותו. על כן יש לתהות מדוע בכתב התביעה ובכתב ההגנה שכנגד נרשם כי מטלון דיבר "בקול רם".

לנתבעים עומדת אפוא בכל מקרה הגנת האמת בפרסום.

למעלה מן הדרוש אוסיף ואציין כי לבד מכך שהפרסום הגיע לאוזניה של הגב' בנאי ושל אדם נוסף שש הה עם התובע באותו הרגע, לא הוכח לפניי כי הדבר הגיע לידיעת אנשים נוספים בתערוכה. הגב' בנאי העידה כי נוצר עניין סביב הפנייה ואנשים הסתכלו. מדובר בעדות כללית למדי שלא ניתן להסיק ממנה כמה אנשים אם בכלל באמת שמעו את הפרסום וכמה רק היו עדים לשיחה מבלי ששמעו את תוכנה.

גם העילה על בסיס חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000 דינה להידחות.

התובע טען בתביעתו כי הסירוב להכניס אותו לדוכן טרה נובה מהווה הפרה של החוק הנ"ל. עיון בחוק מגלה כי אינו חל על המקרה הנדון משני טעמים, האחד, כי עילת ההפליה במקרה הנוכחי (בעיה אישית שנבעה מאותו פרסום של התובע אודות אשתו של שרון) אינה נכללת באף לא אחת מעילות ההפליה בחוק, כאשר נקבע כי עילות ההפליה מהוות רשימה סגורה (ראה ע"א (ת"א) 41592-04-12 אריה שוורץ נ' גלינה בר בע"מ (בפירוק/עיכוב הליכים) –פורסם בנבו, בסעיפים 12 – 14 לפסק הדין).

הטעם השני הנו כי הנתבעים ממילא לא עונים על ההגדרה של "מי שעיסוקו... בהפעלת מקום ציבורי", שכן הם לא המפעילים של היכל התרבות, היכן שהתערוכה התקיימה וגם לא היו ממארגני התערוכה.

הנתבעים גם לא מספקים שירות ציבורי כהגדרתו של מושג זה בחוק. הנתבעים אמנם נחשבים כמי שעיסוקם בהספקת מוצר, אולם במקרה הנוכחי מדובר בסירוב לטעום מהיין ולבקר בדוכן ולא סירוב למכור לתובע את יינות הנתבעים. להפך, עובדה שהגב' בנאי רכשה עבור העיתון אכול ושאטו את יינות הנתבעים בתערוכה ולא הייתה כל התנגדות מצד הנתבעים לכך.

הטענה שהועלתה במהלך הדיון כאילו הסירוב של הנתבעים מנוגד לתקנות או נהלי התערוכה מהווה הרחבת חזית, שכן לא נטענה בכתב התביעה וממילא לא הוכחה.

לבסוף, סבורני כי בהתחשב בכלל נסיבות העניין, התנהלות התובע יש בה טעם לפגם. מי שירה את "יריית הפתיחה" בסכסוך שבין התובע ליקב טרה נובה הנו התובע, אשר האש ים את אשתו של מר שרון בהאשמות חמורות למדי.

לאחר מכן ניתנה התנצלות, העיתון חזר בו מהדברים ואף שולם פיצוי לגב' שרון, גם אם על סכום של 5,000 ₪ בלבד.

האם בנסיבות אלה לא היה מצופה מהתובע לגלות הבנה כלפי מר שרון ושותפו מטלון, אשר התקשו עד מאוד לארח את התובע אישית בדוכן שלהם ולאפשר לו לטעון מיינות היקב, בפרט שמדובר היה בתשעה ימים בלבד לאחר הפרסום של התובע על אשתו של שרון, כשהפצע בעניין זה עודנו טרי , פתוח וצורב ובפרט שטעימת יין בכלל ובמסגרת תערוכה כזו אולי בפרט, הנה בגדר מעין טקס בפני עצמו שיש בו אלמנט אישי מסוים בין המטעים לטועם .

נדמה שבנסיבות אלה, ניתן לומר בקול ברור כי הגשת תביעה כנגד הנתבעים לא היה לה מקום.

תביעת התובע נדחית אפוא.

כעת לתביעת הנתבעים. אני סבור כי יש לדחות גם את תביעת הנתבעים.

הפרסום שפרסם התובע אודות הנתבעים בערב הראשון של התערוכה ואשר בו סיפר על התקרית המדוברת, לא פירט אמנם במפורש את הסיבה שבגינה סירבו הנתבעים לאפשר את הטעימה, אולם כלל רמז, כי הדבר לא נבע מכך שהנתבעים חוששים מביקורת ועל כן דברים אלה לא יכולים להיחשב כלשון הרע.

התובע פירט בפרסום שלו כי קודם לכם לא ביקר את יינות הנתבעים ועל כן אינו מבין את הסירוב. התיאור העובדתי בדבר הסירוב זוכה בכל מקרה להגנת האמת בפרסום שכן אין מחלוקת כי היה סירוב כזה והמשמעות הכוללת של מה שנרשם בפרסום מרמזת כאמור, שלא חשש מביקורת הביאה לסירוב זה, אלא סיבה אחרת ככל הנראה וגם עובדה זו תורמת לאמיתות הפרסום .

הרי כל קורא סביר שקורא את העיתון האינטרנטי בו כותב התובע ( שסביר להניח כי גם מרבית קוראיו בקיאים במידה כזו או אחרת בענף היין), אם כי גם קורא שאינו בקיא, יניח, מ פשוטם של דברים, כי יקב שמשתתף בתערוכת יין, שבה כל יקב מחזיק דוכן, עושה כן כדי להיחשף ולצורך כך מעוניין שהמבקרים בתערוכה ובהם מבקרי יינות , יטעמו מהיין שלו וכתוצאה מכך גם מבין שעשויות להיכתב ביקורות על היין לאחר מכן שיתפרסמו.

ברור אם כן מעצם ההשתתפות של הנתבעים בתערוכה כמו גם מהפרסום של התובע כי הסיבה למנוע מהתובע לבקר בדוכן ולטעום את יינות הנתבעים, לא הייתה חשש מביקורת אלא סיבה אחרת, שאמנם לא פורטה בפרסום.

אוסיף כי גם כאן היה עניין ציבורי בפרסום , שכן הנתבעים מספקים מוצר לציבור והסירוב המדובר יש בו עניין ציבורי .

גם תביעת הנתבעים נדחית אפוא.

סוף דבר

אשר על כן, אני דוחה את שתי התביעות. בנסיבות אלה כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ל' תשרי תש"פ, 29 אוקטובר 2019.