הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 52235-05-17

לפני כבוד השופט רונן אילן

התובע (נתבע שכנגד):

יצחק מזרחי

נגד

הנתבעת (תובעת שכנגד):
פלציב עין הנציב אגודה שיתופית חקלאית בע"מ

פסק דין

לפני תביעה ותביעה שכנגד על רקע הפסקת שיתוף פעולה במכירת מוצרי הנתבעת.
לאחר מספר שנים בהן עבד התובע בחברה העוסקת, בין היתר, בשיווק ומכירת מוצרי בידוד אקוסטי ותרמי אשר מייצרת הנתבעת, הוסכם כי התובע ישווק את מוצרי הנתבעת במישרין. על בסיס הסכמה זו פעל התובע לשיווק מוצרי הנתבעת במשך כ- 15 חודשים.
בתחילת 2017, עלו יחסי הצדדים על שרטון, לתובע הצטבר חוב גדול בגין המוצרים שסיפקה הנתבעת, והנתבעת הודיעה לתובע שהיא איננה מסכימה עוד לשווק את מוצריה באמצעותו. על רקע זה הוגשו התביעה והתביעה שכנגד.
במוקד טענות התובע הטענה שמעמדו ביחסיו מול הנתבעת היה של "סוכן מסחרי", ומכאן גם זכותו לפיצוי נוכח הפסקת ההתקשרות עמו. מאחר והנתבעת כופרת בטענה זו, עומדת במוקד התביעה המחלוקת באשר למעמד התובע – אם "סוכן מסחרי" של הנתבעת כטענתו; או שמא "מפיץ" בלבד כטענת הנתבעת. הכרעה במחלוקת זו תאפשר בחינת טענות התובע לפיצויים המגיעים לו.
לצד בירור המחלוקת באשר למעמד התובע, עומדת להכרעה טענת הנתבעת לפיה יש לחייב את התובע בתשלום יתרת חובו בגין המוצרים שסופקו לו, ואף בפיצוי על עוולה מסחרית שבצע כלפיה, כאשר עשה שימוש בסמליל ובמוניטין שלה בלי רשות.
העובדות
התובע (הנתבע שכנגד ), יצחק מזרחי ("התובע"), במועדים הרלוונטיים לפסק הדין, עסק בשיווק מוצרים בתחום הבניה בכלל , ובתחום בידוד אקוסטי ותרמי בפרט .
הנתבעת (התובעת שכנגד), פלציב עין הנצי"ב אגודה שיתופית חקלאית בע"מ ( "הנתבעת") הינה אגודה שיתופית אשר בבעלותה, בישראל ובחו"ל, מפעלים לייצור מוצרים שונים המבוססים על פוליאתילן מוקצף ובהם גם מוצרים לבידוד אקוסטי.
בשנת 2009 נוצר קשר בין הנתבעת לבין חברת אחים פרישמן בע"מ (להלן: "חברת פרישמן") העוסקת בשיווק מוצרים לבניה. בעקבות יצירת קשר זה, החלה חברת פרישמן להפיץ ולשווק בישראל את מוצרי הנתבעת.
בסמוך לשנים אלו, המועד המדויק שנוי במחלוקת, החלה חברת פרישמן להעסיק את התובע בשיווק ומכירת המוצרים השונים אותם הפיצה, ובהם גם מוצרי הנתבעת. במסגרת עבודתו זו של התובע בחברת פרישמן, עמד התובע בקשר גם עם הנתבעת ועסק בהפצת מוצריה.
בהסכמה ובמסגרת שיתוף פעולה זה, הופק לתובע על ידי הנתבעת כרטיס ביקור הנושא את שמה של הנתבעת, ואף הוקצתה לו תיבת דואר אלקטרוני בשרתי הנתבעת.
במהלך ספטמבר 2015, או בסמוך לכך, הסכימו התובע וחברת פרישמן כי לצד עבודתו של התובע בשיווק מוצרי הנתבעת במסגרת חברת פרישמן, יחל התובע גם בפעילות עצמאית שלו בשיווק מוצרי הנתבעת. פעילות עצמאית זו של התובע, לפי הסיכום שבינו לבין חברת פרישמן, יועדה ספציפית לכאלו לקוחות פוטנציאליים של מוצרי הנתבעת ואשר לא רכשו את מוצרי הנתבעת באמצעות חברת פרישמן. לקוחות פוטנציאליים כגון בתי מסחר קטנים.
על בסיס הסכמה זו, החל מחדש ספטמבר 2015 עמד התובע בקשר ישיר מול הנתבעת, ושיווק מוצרים שלה במישרין ללקוחות שונים, שלא דרך חברת פרישמן. כך במקביל להמשך עבודתו בשיווק מוצרי הנתבעת גם עבור חברת פרישמן.
כשנה לאחר שהתובע החל בהפצה עצמאית של מוצרי הנתבעת כאמור, בספטמבר 2016, נתגלעו מחלוקות בין התובע לבין חברת פרישמן. נוכח מחלוקות אלו, הודיעו מנהלי חברת פרישמן לתובע על הפסקת ההתקשרות המסחרית ביניהם. החל ממועד זה, נותק הקשר המסחרי בין התובע לחברת פרישמן, ולרבות בכל הקשור למוצרי הנתבעת .
למרות ניתוק הקשר בין התובע לבין חברת פרישמן, המשיך התובע להפיץ ולשווק את מוצרי ה נתבעת במשך מספר חודשים. מצב זה לא נשא חן בעיני חברת פרישמן, אשר פנ תה לנתבעת ובקש ה ממנה לחדול כליל מלשווק את מוצריה באמצעות התובע.
במשך כ- 4 חדשים, מאוקטובר 2016 ועד ינואר 2017, במקביל להמשך הפצת מוצרי הנתבעת, נוהלו שיחות בין התובע לבין נציגי הנתבעת באשר להמשך שיתוף הפעולה בהפצת מוצרי הנתבעת. במהלך תקופה זו גם הצטבר בספרי הנתבעת חוב של התובע, והנתבעת בקשה את הסדרתו. למעשה, מאז ינואר 2017 חדלה הנתבעת מלשווק מוצרים לתובע או ללקוחות שונים באמצעות התובע.
ביום 21.2.17 פנתה הנתבעת לתובע בכתב והודיעה לו שבטרם ימשכו המגעים ביניהם, על התובע להסדיר את פירעון חובו לנתבעת. בתגובה אשר העביר התובע לנתבעת בו ביום, טען התובע כי היקף חובו לנתבעת קטן מזה לו טוענת הנתבעת, ובכל מקרה הוא עומד על זכותו לפיצוי בגין הפסקת ההתקשרות עימו.
הודעות אלו נמשכו בחילופי מכתבים, ואלו לא הביאו לכל הסכמה. הנתבעת לא הוסיפה למכור מוצרים לתובע, והתובע לא פרע את החוב לנתבעת. ביום 24.5.17 הגיש התובע את התביעה, ובסמוך לאחר מכן הגישה הנתבעת תביעה שכנגד.

תמצית טענות הצדדים
לטענת התובע, מעמדו בהתקשרותו מול הנתבעת היה של "סוכן מסחרי " ולפיכך, נוכח החלטת הנתבעת להפסיק ההתקשרות עמו, עומדת לו הזכות לפיצויים.
לפי גרסת התובע, בחינת יחסיו עם הנתבעת במהלך שנות הקשר ביניהם, מחייבת את המסקנה לפיה מעמדו היה כמעמד "סוכן מסחרי " לכל דבר ועניין. לביסוס טענה זו מפנה התובע, בין היתר, לכרטיס הביקור שהדפיסה עבורו הנתבעת ולהקצאת תיבת דואר אלקטרוני עבורו בשרתי הנתבעת. עוד טוען התובע כי המוצרים שנרכשו באמצעותו מהנתבעת סופקו ישירות ללקוחות, כי הנתבעת עצמה נהגה להפנות לתובע לקוחות שפנו אליה, ואפילו מנהל הנתבעת נהג להצטרף לתובע לפגישות עסקיות עם לקוחות.
על בסיס הטענה למעמד של "סוכן מסחרי ", עותר התובע לפיצויים הקבועים בדין במצב של הפסקת ההתקשרות עמו. התובע טוען לרווח חדשי ממוצע של 100,000 ₪ בתקופת פעילותו בשיווק מוצרי הנתבעת, ועל בסיס טענה זו עותר לדמי הודעה מוקדמת בסך של 200,000 ₪, ולפיצוי על גידול בהיקף פעילות הנתבעת בסך של 150,000 ₪ . עוד טוען התובע להפרת התחייבות הנתבעת לתשלום "בונוס" על היקפי המכירות ממוצרי הנתבעת, בשיעור 3.5% מהמכירות עד לסוף 2016, ובגין טענה זו עותר הוא לחיוב הנתבעת בסך של 87,500 ₪.
סכום התביעה הכולל הועמד על סך של 437,500 ₪.
ביחס לטענות הנתבעת בתביעה שכנגד, מודה התובע בקיומו של חוב על מוצרים שרכש מהנתבעת, אך כופר בסכום בו נוקבת הנתבעת וטוען לחוב בסך של 229,451 ₪, ושאותו הוא מבקש לקזז מחובות הנתבעת.
לטענת הנתבעת, לא היה התובע כלל במעמד של "סוכן מסחרי ", וממילא שכל הטענות המבקשות לבסס חבות שלה בטענה לכזה מעמד חסרות בסיס בדין.
לפי גרסת הנתבעת, קשריה עם התובע היו קשרים רגילים שבין ספק ללקוח. קשרים במסגרתם רכש התובע מוצרים מהנתבעת ומכר אותם ללקוחותיו. קשרים במסגרתם גם שילם התובע עבור המוצרים שרכש מהנתבעת, ומכר אותם בתנאים שגיבש מול לקוחותיו ובלי קשר לנתבעת. כל מערך היחסים שבין התובע לנתבעת, כך טוענת הנתבעת, ולרבות הנפקת כרטיס ביקור והקצאת תיבת דואר אלקטרוני, נעשו במסגרת יחסים אלו ואין בהם כדי להקנות לתובע מעמד של "סוכן מסחרי " של הנתבעת.
ממילא שהנתבעת כופרת גם בתחשיבי התובע ובטענות לחוב שהיא חייבת לו בגין "בונוס".
במסגרת התביעה שכנגד, טוענת הנתבעת לחוב שנותר חייב לה התובע בסך של 298,996 ₪, ועותרת לחיובו בחוב זה.
בנוסף, טוענת ה נתבעת כי התברר לה שהתובע המשיך לעשות שימוש בשם הנתבעת ובכרטיס הביקור שהונפק לו גם לאחר ניתוק הקשרים המסחריים עמו. בכך, טוענת הנתבעת, בצע התובע עוולה מסחרית ובגינה עומדת לה הזכות לפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪ ולצו האוסר על התובע לעשות שימוש בשמה בכל צורה שהיא ולהציג עצמו כמי שפועל כיועץ או כנציג מטעמה.
בכתב ההגנה שכנגד מודה התובע בחוב לנתבעת, אך כאמור בכתב התביעה, בהיקף קטן מזה לו טוענת הנתבעת, בסך של בסך של 229 ,451 ₪. עוד טוען התובע כי כל שימוש שעשה בכרטיס הביקור ובסימני המסחר של ה נתבעת נעשו בידיעתה ובהסכמתה , וכי חדל מכך ברגע שנותקו היחסים המסחריים, שלכן אין בסיס לטענה שיש להשית עליו פיצוי בגין עוולה מסחרית ואין טעם בעתירה לצו מניעה.
התובע תמך את גרסתו בתצהירו. הנתבעת תמכה את גרסתה בתצהירו של מר בני אפל (להלן: "בני"), מנהל השיווק של הנתבעת, ובתצהירו של מר דביר פרישמן (להלן: "דביר"), מנהל בחברת פרישמן.
במהלך הדיון שהתקיים ביום 17.7.19 נחקרו המצהירים ובתום החקירות הוקצבו מועדים להגשת סיכומים בכתב.
דיון
בחינת הטענות והראיות מלמדת כי במוקד המחלוקות עומדת שאלת מעמדו של התובע ביחסיו עם הנתבעת.
אין בין הצדדים מחלוקת על כך שבתקופה שמחדש ספטמבר 2015 ועד לינואר 2017 עמד התובע בקשרי מסחר עם הנתבעת, קשרי מסחר אשר כללו רכישת מוצרי הנתבעת ומכירתם ללקוחות שונים.
אין גם מחלוקת על כך שבחלק הארי של תקופה זו, מספטמבר 2015 ועד ספטמבר 2016, עמד התובע במקביל גם בקשר מסחרי עם חברת פרישמן ושיווק את מוצרי הנתבעת עבור חברת פרישמן. הקשר המסחרי שבין התובע לבין חברת פרישמן תם במהלך ספטמבר 2016, והתובע המשיך לרכוש ולשווק את מוצרי הנתבעת במשך כ- 4 חדשים נוספים לאחר מכן. אף עו בדה זו איננה במחלוקת.
רק להשלמת התמונה יצוין, ואף זאת לא במחלוקת, שבשום שלב לא הוסדרו יחסי התובע והנתבעת בהסכם כתוב, ואף לא נטען שנעשה ניסיון לעשות כן. יחסי התובע והנתבעת התבססו מראשית ועד אחרית על הסכמות בעל פה.
על בסיס עובדות אלו, עומדות להכרעה 4 שאלות:
ראשית, שאלת מעמדו של התובע. אם "סוכן מסחרי " כפי שטוען התובע; או שמא "מפיץ" בלבד כפי שטוענת הנתבעת.
שנית, ככל שתתקבל טענת התובע להיותו "סוכן מסחרי " של הנתבעת, שאלת הפיצוי לו הוא טוען נוכח הפסקת ההתקשרות בין הצדדים.
שלישית, ובלא קשר למעמד התובע, הטענה להפרת התחייבות הנתבעת לתשלום "בונוס" לתובע.
ורביעית, שאלת היקף חובו של התובע לנתבעת, הן בגין המוצרים שרכש ממנה והן נוכח הטענה לביצוע עוולה מסחרית כלפיה.
שאלות אלו יתבררו כסדרן.
לטענת התובע, מעמדו ביחסיו עם הנתבעת היה מעמד של "סוכן מסחרי". על בסיס טענה זו, עותר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי לפי חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), התשע"ב-2012 (להלן: "חוק חוזה סוכנות").
סעיף 1 בחוק חוזה סוכנות מגדיר "סוכן מסחרי" כך:
"סוכן מסחרי" – מי שעיסוקו באיתור לקוחות או בפעילות, שמטרתם להביא להתקשרות בחוזה בין לקוח לספק בקשר לרכישת טובין המשווקים על ידי הספק.
טענות התובע לחיוב הנתבעת בפיצוי מתבססות על ההנחה שהוא נכלל בהגדרה זו ומעמדו כלפי הנתבעת הינו מעמד של "סוכן מסחרי". מאידך, לפי גרסת הנתבעת, מעמדו של הנתבע איננו מעמד של "סוכן מסחרי" כי אם דווקא מעמד שונה, מעמד של "מפיץ" עליו לא חלות הוראות חוק חוזה סוכנות.
שאלת קביעת מעמדו של מי שעמד בקשר מסחרי עם ספק, אם מעמד של "סוכן מסחרי " או שמא מעמד של "מפיץ", נדונה למכביר בפסיקה אשר קדמה לחקיקתו של חוק חוזה סוכנות.
דיונים אלו נערכו מתוך הכרה בכך שהכינוי שנותנים צדדים למערכת היחסים ביניהם, חדשות לבקרים איננה ממצה את הדיון בקביעת מערכת היחסים. קל וחומר שכך הוא כאשר אותו כינוי הוא נחלתו של צד אחד בעוד למשנהו כינוי אחר.
דיונים אלו נערכו גם מתוך הכרה בכך שרבים ומגוונים הם האפשרויות לקיומם של יחסי מסחר, ואין זה מעשי לקבוע מראש תבניות שיכילו את כלל המצבים . מאידך, נקבעו מבחנים שונים אשר יישומם עשוי לסייע בקביעת מעמדו של רוכש מוצרים. ואחד מאלו, זה הרלוונטי לאבחנה המתבקשת שבין "סוכן מסחרי " לבין "מפיץ", התמקד במידת הקשר שבין הספק ללקוח לאחר השלמת עסקת הרכישה ביניהם. כך, למשל, נקבע כי 'מפיץ' הוא:
"סוחר עצמאי בעל עצמאות משפטית, הקונה את המוצרים מהיצרן (או מהספק) על חשבונו הוא ומוכר אותם בשמו הוא. הרווח (או ההפסד) שלו הוא ההפרש בין מחיר הקנייה (שהוא מקבל בהנחה) לבין מחיר המכירה. הוא נושא בסיכון הפיננסי של עסק ההפצה" (ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול בע"מ פ"ד מד (3) 661, 679)
בהגדרה זו הושם הדגש על מידת הקשר של הרוכש עם הספק לאחר הרכישה, כאשר ככל שמידת הקשר נמוכה יותר, כך הנטייה שלא לראות ברוכש "סוכן מסחרי " כי אם "מפיץ" גדולה יותר.
אמצעי נוסף לאבחנה שבין "סוכן מסחרי" לבין "מפיץ" ניתן למצוא בדברי ההסבר להצעת החוק.
ככלל, ספק נותן לסוכן המסחרי שהוא קשור איתו בחוזה סוכנות הרשאה מתמשכת לנהל בשמו משא ומתן עם לקוחות קיימים ופוטנציאליים של הספק ולעתים אף להתקשר עמם בחוזה מטעם הספק. נוסף על כך, לא אחת סוכן מסחרי פועל באופן עצמאי, ובוחר לעצמו את הלקוחות הפוטנציאליים של הספק שאליהם יפנה וכן את הדרך שבה יפנה אליהם כאמור, בין סוכן מסחרי ובין ספק לא מתקיימים יחסי עובד ומעביד, ולסוכן לא משולם שכר חודשי אלא הוא מקבל תמורה בדרך אחרת, בדרך כלל עמלה בשיעור מסוים משווי העסקאות שהוא היה הגורם העיקרי להן, כפי שקובעים הצדדים. (דברי ההסבר להצעת חוק זכויות הסוכן המסחרי ומעמדו, התשע"א-2011, הצעות חוק הכנסת 404)
אבחנה זו מתייחסת לקשר הנרקם אל מול הלקוח שלו מיועד המוצר הנרכש מהספק, אם אותו קשר יהיה קשר ישיר בין הספק ללקוח כאשר "הסוכן המסחר י" מנהל משא ומתן בשם הספק, או שמא בקשר הנרקם עם הלקוח לא נוצרת כלל יריבות מול הספק, שאז אפשר ואין מדובר בקונה שהינו "סוכן מסחרי" אלא דווקא במי שהוא "מפיץ".
כל אלו אינם אלא אמצעי עזר להכרעה בשאלת מעמדו של הרוכש מול הספק. כל מקרה יבחן לגופו לנוכח נסיבותיו. כך גם מקרה זה.
לנוכח המחלוקות באשר למעמדו של התובע ועל רק הגדרת "סוכן מסחרי" בחוק חוזה סוכנות והמבחנים שנקבעו בפסיקה, הנה אשר התברר:
ראשית לכל, התברר שהתובע מימן לבדו את רכישת מוצרי הנתבעת.
עובדה זו, העובדה שביחסים שבין הנתבעת לתובע, היה התובע לבדו אחראי לשלם עבור מוצרי הנתבעת, למעשה כלל לא הייתה במחלוקת. במערכת היחסים שבין הנתבעת (הספק) התובע והלקוח (לו יועד המוצר שנרכש מהנתבעת), לא הציג התובע דוגמא ולו למקרה בודד בו סוכם על תשלום שישלם הלקוח במישרין לנתבעת. התובע אף לא טען לקיומם של מקרים כאלו. די לעיין בתצהירו של התובע כדי להיווכח שאין בו כל טענה למקרים בהם ההתחייבות לתשלום לנתבעת הייתה של הלקוח ולא של התובע.
הנתבעת מצידה, הציגה של חשבוניות ותעודות משלוח המבטאות מכירת מוצרים בעסקה עם התובע (נספח 7 לתצהיר בני). עיון במסמכים אלו מלמד על עסקאות מכירה רגילות לחלוטין, עסקאות שבין הנתבעת לתובע. עסקאות שאין בהן זכר לאפשרות קיומו של אדם נוסף בעל עניין בעסקאות.
הראיות להתחייבותו הבלעדית של התובע לשלם עבור המוצרים שנרכשו מהנתבעת, אינן מתיישבות עם גרסתו למעמדו כסוכן מסחרי.
שנית, התברר שיש קושי בקבלת גרסתו של התובע להסדרי התשלום שבינו לבין הנתבעת.
נוכח הראיות להתחשבנות ולהתחייבות לתשלום עבור מוצרי הנתבעת, טען התובע כי התחייבותו לשלם לנתבעת עבור המוצרים הנרכשים הייתה בסך הכל "מימון ביניים". לפי גרסת התובע, בקשה ממנו הנתבעת לשלם עבור המוצרים שהוא רוכש ממנה "וזאת כשלב ביניים לפני מכירתם ללקוחות הקצה" (סעיפים 17 ו- 18 בתצהיר התובע).
התובע לא הרבה במתן פרטים על אותה בקשה של הנתבעת. התובע לא פירט מי בנתבעת בקש זאת ממנו. התובע לא פירט מתי בדיוק הוא התבקש להעמיד את אותו "מימון ביניים". התובע לא היפנה ולו למסמך בודד המזכיר כזו הסכמה או בקשה של הנתבעת. התובע אפילו לא מצא להסביר מה משמעות יש להסכמה זו לה הוא טוען. התובע איננו מסביר לאיזה תקופה נדרש אותו "מימון ביניים", ומי זה שסוכם עימו על אותה תקופת "מימון ביניים".
זאת ועוד, התובע גם לא עשה ניסיון להסביר מה היגיון מסחרי יש בבקשה שכזו.
וממה נפשך? – אם בקשה זו הועברה כדי לסייע ללקוח, שנזקק לאשראי, ניתן היה לצפות שתוצג עדות של כזו בקשה. עדות של מי מאותם לקוחות. עדות שכזה לא הוצגה.
ואם בקשה זו הועברה כדי לסייע לנתבעת, ניתן היה לצפות שיוסבר מדוע דווקא התובע הוא זה שמתבקש להעמיד "מימון ביניים" לעסקה. התובע, ולא בנק או גוף מממן אחר.
וכך העיד התובע בהתייחסות לטענה זו (עמ' 17; ש' 21 – 26 בפרוט'):
ש: יפה. אז תסכים איתי שהמינוח הזה מימון ביניים זה לא מינוח כל כך מוצלח כי פלציב לא הייתה צריכה שאתה תעזור לה פיננסית או כספית נכון?
ת: אני חזרתי ואמרתי פלציב זה גוף מאוד מאוד גדול, מכובד .
ש: לא זקוק למימון ממך נכון? נכון שהם לא זקוקים למימון?
ת: הם לא זקוקים למימון של איציק, אבל בוא , אתה יודע , דה פקטו מי שמימן את הלקוחות האלה מול פלציב זה אני ולא הפוך.
במצב זה של היעדר פרטים על אופן התגבשותה של אותה הסכמה, היעדר פרטים על תוכנה של אותה הסכמה, והיעדר כל היגיון מסחרי בהסכמה זו, יש קושי במתן אמון בגרסת התובע.
שלישית, התברר שהרווח שצמח לתובע מרכישת מוצרי הנתבעת היה ההפרש שבין מחיר הרכישה אותו סיכם עם הנתבעת, למחיר המכירה שאותו סיכם עם הלקוח.
עיון בתצהיר התובע מלמד על היעדר כל טענה למעורבות של הנתבעת בהסדרי מכירת המוצרים שרכש התובע ללקוחותיו. התובע איננו טוען כי סיכם מחירים אלו עם הנתבעת, התובע איננו טוען כי הוגבל בקביעת המחירים, והתובע איננו טוען שהנתבעת בכלל הייתה מעורבת בקביעת המחיר בו מכר את המוצרים שרכש ממנה.
וכך העיד התובע (עמ' 26 – 27 בפרוט'):
ש: במילים אחרות אתה קנית מפלציב את המוצרים האלה במחיר איקס ומכרת אותו ללקוחות לצדדים השלישיים במחיר של איקס פלוס.
ת: אוקי.
ש: נכון?
ת: כן.
ש: והרווח שלך היה הפלוס הזה?
ת: כן.
ש: מה שנקבע, כן.
ת: כן.
ש: לא מה שנקבע לא נקבע, ההפרש בין מחיר הקניה שלך לבין מחיר המכירה ללקוחות.
ת: כן.
התובע מאשר כי התועלת הכלכלית אשר צמחה לו ממכירת מוצרי הנתבעת, נבעה מההפרש בין המחיר ששילם לנתבעת עבור רכישת מוצריה למחיר שגבה מהלקוח.
במהלך עדותו העלה התובע טענה שלפיה חלק מהגמול שקבל עבור מכירת מוצרי הנתבעת, היה "עמלה" ששלמה לו הנתבעת (למשל בעמ' 15; ש' 29 בפרוט'). בסיכומיו אף מתייחס התובע לטענה זו כעובדה מוכחת וכבסיס לטענה שיש לגזור את מעמדו גם על בסיס הטענה שקבל עמלות מהנתבעת (למשל סעיפים 9 ו- 10 לסיכומי התובע).
בניגוד לטענה זו של התובע בסיכומיו, עיון בכתבי הטענות ובתצהיר התובע, מלמד שלא בה זכרה של טענה שכזו עד לעדות התובע. שאין ולו מסמך בודד שיבטא תשלום שקבל התובע במישרין מהנתבעת, בין אם יכונה "עמלה" ובין בכלל.
כאשר התבקש התובע להסביר את הבסיס לטענה זו, הפנה התובע למסמך שצורף לתצהירו (עמ' 58 בנספחים לתצהיר התובע), אלא שאותו מסמך מבטא "דרישה" של התובע מיום 21.2.17, לאחר שיחסי הצדדים עלו על שרטון. אין זו אסמכתא לתשלום שקבל התובע. ובהיעדר אסמכתא, וכאשר הטענה נטענת באיחור, קשה ליתן בה אמון.
כך מתברר שלא ניתן לקבל את הטענה לתשלום כלשהו שקבל התובע במישרין מהנתבעת, לא "עמלה" ולא תשלום אחר, וכך מתברר שהרווח היחיד שצמח לתובע ממכירת מוצרי הנתבעת היה ההפרש שבין המחיר שחויב בו על ידי הנתבעת למחיר שסיכם עם הלקוח לו מכר התובע את המוצרים.
רביעית, אין כל דרך ליישב את גרסת התובע עם העובדה שהצטבר לחובתו חוב כה גדול כלפי הנתבעת.
אף שבין הצדדים נתגלעה מחלוקת לגבי סכום החוב המדויק שחב התובע לנתבעת, אף התובע הודה שהיקף החוב גדול. למעלה מ- 220,000 ₪ (סעיף 26 בכתב ההגנה שכנגד). הצטברותו של חוב כה גדול מעוררת תהיה נוכח גרסת התובע.
התובע הציג את אופן ביצוע העסקאות כך (עמ' 19 בפרוט'):
אני העסקאות נעשות back to back כלומר אין לי מלאים אין לי, אני קניתי עבור אותו מכירה עבור אותו לקוח כלומר אם לקוח הזמין דרך פלציב 20 גלילים לצורך העניין אז פלציב היו מספקים את ה-20 גלילים. אני הייתי רק הצינור כדי לבדוק שהם יקבלו את הכסף שלהם .
לשיטת התובע, לא היה הוא אלא "צינור". מעין "מתווך" בין הנתבעת ללקוח. אלא שאם כך, לא ברור כיצד בכלל נוצר חוב לחובת התובע. לא חוב בהיקף כה גדול ולא בכלל. היווצרותו של חוב זה, איננה מתיישבת עם הטענה שלפיה היה התובע רק "מתווך". כך אפילו התובע אישר בעדותו את קיומו של החוב (עמ' 22 בפרוט'):
הסך הכל הכללי שמופיע בתביעה שלי זה אותם על הסוכן מסחרי, אין לי, אני לא טוען שאני לא חייב כסף לפלציב אני מקזז את הכסף שמגיע לי מפלציב מאותם 290 ומשהו אלף שקל שהם טוענים שאני חייב להם שאישרתי 220 ומשהו אלף שקלים. אין לי מה לתבוע 14 אלף שקל בעוד שאני חייב להם 224 אלף שקל.
בסיכומים מטעמו, טוען התובע כי "כל עסקה שנקשרה מול הלקוחות כמוה כעסקה שנקשרה אל מול הנתבעת" (סעיף 5 בסיכומי התובע). ככל שבטענה זו טוען התובע כי למעשה הוא עצמו לא היה "צד" לעסקאות אלו, אלא פעל כמתווך ויצא מהתמונה בקשירת העסקה, הרי שטענה זו איננה מתיישבת עם הודאת התובע בהיווצרות החוב לנתבעת.
אם אכן, כפי שטוען התובע, מערכת היחסים שלו מול הנתבעת הייתה כזו שהוא רק מתווך בינה לבין הלקוח, "צינור" לגביית כספים מהלקוח, לא אמור היה להיווצר כלל חוב שלו לנתבעת והודאת התובע בהיווצרותו איננה מתיישבת עם גרסתו.
לתצהירי הנתבעת (נספח 7) , צורפו אסמכתאות ל- 15 עסקאות שונות שבוצעו מול התובע, כשאלו כוללות הזמנות, תעודות משלוח, חשבוניות וכיו"ב.
כל האסמכתאות שהוצגו מבטאות עסקאות רכישה בסכומים קטנים יחסית, כאלו שמתיישבים עם הטענה שהרכישות נועדו ללקוחות ספציפיים של התובע. עם זאת, אחת ההזמנות שהוצגה (אם כי אותה הזמנה מספר 13/000132 צורפה מספר פעמים) מבטאת הזמנה בסך של 260,000 ₪ בצירוף מע"מ. על גבי מסמך ההזמנה מצוין "מסגרת" ואין בה כל אזכור של יעד או לקוח לו היא מיועדת, זולת שם התובע.
בנוסף, בחלק מהמסמכים שהוצגו מופיעה כתובת של לקוח של התובע כיעד למשלוח, ובחלק מופיעה הערה שהכתובת למשלוח מחייבת תיאום מול התובע. ועם זאת, בהזמנה מיום 1.9.16 מצוין "אספקה דחופה למחסני ישרש", ובתעודת משלוח מיום 11.9.16 מצוין בכתב יד – "ישרש".
לפי גרסת הנתבעת, אסמכתאות אלו, זו בהיקף גדול של 260,000 ₪ ואלו שנועדו למחסן במושב ישרש, מלמדות על כך שהתובע החזיק בעצמו מחסן עם מוצרי הנתבעת, ופעל למכירת מוצרים אלו מאותו מחסן, ובסתירה לטענותיו שלפיהן כל העסקאות נעשו גב אל גב עם הזמנות שקבל מלקוחות שונים.
הטענה שלפיה החזיק התובע מחסן במושב ישרש נטענה בכתב ההגנה (סעיף 8.5) ובתצהיר בני (סעיף 35). ולמרות זאת, לא מצא התובע להתייחס לטענה בתצהירו. לא להסביר את פשר ההזמנה בסך של 260,000 ₪, אף לא להתייחס לטענה שהחזיק מחסן במושב ישרש. בסיכומים מטעמו, מצא התובע להכחיש טענה זו ולכנותה "בדותא" (סעיף 22 לסכומי התובע), אך בהיעדר כזו הכחשה בתצהיר התובע, לא ברורה התשתית להכחשה בסיכומים מטעמו.
אמנם, לתובע לא הוצגו בעניין זה שאלות במהלך החקירה הנגדית, וכך משקלה של עובדה זו איננו גדול, ברם היא מצטברת לקשיים הנוספים שנתגלו בגרסת התובע.
לתמיכה בגרסתו העלה התובע מספר טענות.
לטענת התובע, הקשר עם הנתבעת נוצר נוכח הצלחתו הגדולה בשיווק מוצרי הנתבעת במהלך עבודתו בחברת פרישמן. לא ברור מה לטענה זו ולשאלת מעמדו של התובע ביחסיו מול הנתבעת.
לטענת התובע, בתקופה הרלוונטית הוא עבד בלעדית עם הנתבעת ולא עם גורמים אחרים (סעיף 4 בסיכומי התובע). התובע איננו מפנה לתשתית העובדתית לטענה זו בתצהיר התובע או בכל מקור אחר. ואפילו הייתה כזו טענה של התובע בתצהירו, גם התובע איננו טוען שהנתבעת הגבילה אותו בעיסוקיו ושבכלל הייתה מודעת לעיסוקיו. לא ברור לפיכך, כיצד טענה זו תומכת בגרסת התובע למעמדו כסוכן מסחרי.
לטענת התובע, יצרה הנתבעת מצג שלפיו הוא חלק ממנה, וזאת בהנפקת כרטיס ביקור לתובע עם הסמליל של הנתבעת, ובהקצאת תיבת דואר אלקטרוני בשרתים של הנתבעת. עיון בתצהיר התובע מגלה שאין הוא מציין את המועד בו הודפס עבורו אותו כרטיס ביקור (סעיף 13 בתצהיר התובע), והתובע לא עשה כל ניסיון להתמודד עם טענת הנתבעת שלפיה כרטיס הביקור בכלל הונפק לו עוד בפברואר 2015 (סעיף 24 בתצהיר בני) וכך גם אותה תיבת דואר (עדות בני בעמ' 51; ש' 30 בפרוט') . עיון בכרטיס הביקור עצמו (נספח 1 לתצהיר התובע) מעלה שכל שנאמר בו הוא היות התובע "יועץ לתחום הבנייה". כאשר אין מחלוקת על כך שגם לשיטת התובע החלה התקשרותו עם הנתבעת רק בספטמבר 2015 (סעיף 3 בסיכומי התובע), ברי הדבר שאין כל אפשרות למצוא קשר בין הנפקת כרטיס הביקור חוד שים רבים קודם לכן, כשהתובע עובד של חברת פרישמן, כדי ללמד על מעמדו מול הנתבעת. כך גם הוכח הסברי הנתבעת שלא ראתה משמעות רבה בהנפקת כרטיס הביקור וכך גם הקצאת תיבת הדואר האלקטרוני. לא מצאתי איפוא בטענות אלו תמיכה בגרסת התובע למעמדו מול הנתבעת.
לטענת התובע, נהג מנכ"ל הנתבעת להצטרף אליו לפגישות עם לקוחות. התובע איננו מפרט מועדים והיקפים של כאלו פגישות, כאשר לטענת הנתבעת אין לכך משמעות כלשהי ליחסיה מול התובע אלא רק ביטוי לרצונה לקדם עסקאות מכירה מול לקוחות גדולים (עדות בני בעמוד 58; ש' 1 – 6 בפרוט'). בין אם מעמד התובע היה "מפיץ" ובין אם "סוכן מסחרי", ברי הדבר שלנתבעת היה אינטרס ברור בהצלחתו לשיווק מוצריה וכך גם המניע להצטרפות מי מנציגיה לפגישות. וכאשר זהו האינטרס של שני הצדדים, יהיה מעמוד של התובע אשר יהיה, לא מצאתי בטענה זו תמיכה בגרסת התובע.
לטענת התובע, דווקא מנהלי חברת פרישמן הם שהתנכלו לו, הלינו על יחסיו המסחריים עם הנתבעת, ושמו לו רגליים בניסיונות ליישב את ההדורים והכל כדי למנוע תחרות בפעילותה היא (סעיף 7 בסיכומי התובע). לפי גרסת חברת פרישמן, החלטתה לנתק את הקשר עם התובע נבעה מאובדן אמון (למשל סעיף 17 בתצהיר דביר). שאלת יחסי התובע וחברת פרישמן איננה רלוונטית למחלוקות נשוא תביעה זו ואף רצונה של חברת פרישמן לצמצם אפשרות לתחרות בפעילותה במכירת מוצרי הנתבעת. לא מצאתי לפיכך בטענות התובע למעורבות חברת פרישמן תמיכה בגרסתו לגבי מעמדו מול הנתבעת.

לטענת התובע, הכירה הנתבעת בזכויותיו ואף הציעה לו פיצוי נוכח הפגיעה במעמדו ובהכירה במעמדו כ"סוכן מסחרי" (סעיף 6 בסיכומי התובע). לתמיכה בטענה זו מפנה התובע לתמלילי 9 שיחות שערך עם נציגי הנתבעת (נספח 3 לתצהיר התובע). טענה זו כלל איננה ברורה. כפי שכבר הובהר, לא הכותרת אשר נותן מי מהצדדים היא שתקבע את מהות יחסיהם. כשם שהצהרת התובע בדבר היותו, לשיטתו, "סוכן מסחרי" איננה מספקת לק בלת הטענה, כך גם לא הצהרת הנתבעת בדבר היות התובע דווקא "מפיץ" ולא יותר, ואף לא שימוש בכינוי זה או אחר במהלך שיחות שקיימו. קל וחומר שכך כאשר מדובר בשיחות שהתקיימו מתוך ניסיון להגיע להסדר נוכח טענות שונות. כך בכלל. כך שבעתיים לאחר עיון בתמלילי השיחות שהציג הנתבע. מתמלילים אלו ניכר כיצד המניע של נציגי הנתבעת להסדר מול התובע היה כפול – קידום מכירות ופירעון החוב הגדול שהצטבר לחובתו (למשל דברי נציג הנתבעת בתמליל הראשון, עמ' 2, ש' 17 – 19). בהמשך, ככל שנמשכו אותן שיחות, ניכר היה שכפות המאזנ יים נטו יותר ויותר לטובת רצון הנתבעת להיפרע מהתובע על חובו וניכרו הניסיונות להסדר הכולל העסקת התובע על ידי הנתבעת, אלא שלא מצאתי בניסיונות אלו כל הכרה בטענה מטענות התובע בכלל או הכרה בזכות כלשהי שלו לפיצוי מהנתבעת בפרט.
וכך ניתן לסכם את בירור מחלוקת זו לעניין מעמדו של התובע ביחסיו מול הנתבעת.
התברר שלכל אורכה של תקופת הקשר בין התובע לנתבעת נהג התובע לרכוש את מוצרי הנתבעת ולשלם את תמורתם לפי המחירים שסיכם מול הנתבעת.
התברר שהופרכה טענת התובע לסיכום אליו הגיע עם הנתבעת ושלפיו התחייבותו לתשלום עבור המוצרים שרכש לא הייתה אלא "מימון ביניים".
התברר שהרווח היחיד שצמח לתובע מרכישת מוצרי הנתבעת היה ההפרש בין מחיר הרכישה למחיר שגבה התובע מהלקוחות להם נמכרו המוצרים. טענת התובע לקבלת גמול כלשהו מהנתבעת, "עמלות" על הרכישות שבצע, הופרכה.
התברר שלנתבעת לא היה כל קשר לעסקאות שבצע התובע וללקוחות להם נמכרו מוצרי הנתבעת על ידי התובע, ובפרט כאשר התובע לבדו אחראי לתשלום לנתבעת.
הוצגו ראיות לכך שחלק ממוצרי הנתבעת אותם רכש התובע בכלל הועברו למחסן של התובע, ולא במישרין ללקוחות.
למעשה, כך גם התברר שהתובע לא "ייצג" את הנתבעת ולא קבל הרשאה להתחייב בדבר בשם הנתבעת. התובע רכש את מוצרי הנתבעת ומכר אותם ללקוחותיו לפי שיקול דעתו המוחלט, בתנאים שקבע לבדו, כאשר הוא לבדו מחויב כלפי הנתבעת לתשלום וכאשר אין הוא זכאי לגמול כלשהו מהנתבעת. כל אלו מאפיינים מובהקים של מי שאיננו אלא מה שמכונה "מפיץ", אך גם ניתן לכנותו בכל כינוי אחר המאפיין יחסי מסחר. אלו אינם מאפיינים של "סוכן מסחרי".
ולפיכך, אני מקבל את טענת הנתבעת, דוחה את טענת התובע, וקובע שהתובע איננו "סוכן מסחרי" ואיננו יכול לבסס טענות על חוק חוזה סוכנות.
מאחר ונדחתה טענתו של התובע לזכויות על בסיס חוק חוזה סוכנות, ממילא שאין עוד טעם בבחינת התחשיבים שערך התובע בסיכומיו, בטענה שיש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים.
עם זאת, יצוין שגם פן זה בטיעוני התובע מגלה קושי ניכר, הן בתביעה לדמי הודעה מוקדמת, והן בתביעה לפיצויים.
כך התברר, ונוכח האמור בקליפת אגוז בלבד:
התובע עותר לדמי הודעה מוקדמת לפי סעיף 4 לחוק חוזה סוכנות.
הוראה זו קובעת כי צד לחוזה סוכנות "רשאי לסיימו בהודעה מוקדמת לצד האחר בתוך זמן סביר מראש ובכתב", כאשר תקופת ההודעה המוקדמת תלויה בתקופה בה עמד בתוקף החוזה. עוד קובעת הוראה זו (סעיף 4 (ג) בחוק חוזה סוכנות), כי במצב בו לא נמשכו יחסי הצדדים במהלך תקופת ההודעה מוקדמת, כי אז ישולמו לסוכן דמי הודעה מוקדמת, וזאת "בסכום השווה למכפלה של תקופת ההודעה המוקדמת בממוצע של רווחי הסוכן המסחרי במחצית השנה שקדמה לסיום חוזה הסוכנות או במחצית השנייה של תקופת החוזה, לפי התקופה הקצרה".
יחד עם זאת, בהמשך אותה הוראה נקבע כי לבית המשפט הסמכות "לקבוע דמי הודעה מוקדמת בסכום שונה אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בהתחשב בשינויים שחלו בתנאי השוק או בענף שבו פעל הסוכן המסחרי".
לשון החוק איננה מגבילה את הסמכות לשנות את דמי ההודעה המוקדמת כאשר נמצא כי "צודק ונכון לעשות כן". ומצב מובהק בו אפשר וימצא צודק ונכון לשלול מסוכן זכות לדמי הודעה מוקדמת הינו מצב בו נמצא שאותו סוכן מסחרי הפר בהפרה יסודית את התחייבויותיו כלפי הספק. סוכן "אינו יכול להפר את חובותיו כסוכן כלפי מעסיקיו, ולאחר מכן לבוא ולהלין מדוע אין מפצים אותו על הפסקת הקשר המסחרי עמו" (ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, פ"ד מז(2) 517, 525).
הסדר זה מציב בפני התובע קושי.
ראשית, לא הוצגה ראיה שלפיה החלטת הנתבעת לחדול מקשר מסחרי עם התובע נבעה מלחצים שהפעילה עליה חברת פרישמן (טענה אותה הכחישה הנתבעת), וממכתבי הנתבעת נראה שהסיבה העיקרית להפסקת הקשר עם התובע הייתה הצטברות החוב של התובע (למשל הודעת דוא"ל של הנתבעת מיום 21.2.17 – נספח 5 לתצהיר התובע). הצטברות חוב זה אותו לא מכחיש התובע, והיעדר אפילו הצעה להסדרתו, מלמדים שההחלטה על הפסקת ההתקשרות עם התובע נבעה מהפרת התחייבותו לשלם עבור המוצרים שסיפקה לו הנתבעת. במצב כזה של הפסקת קשר על רקע הפרת ההתחייבות לתשלום, לא זכאי סוכן מסחרי להודעה מוקדמת ולדמי הודעה מוקדמת בהיעדרה.

ושנית, אפילו היה זכאי התובע לדמי הודעה מוקדמת, לא הוצגה תשתית ראייתית שתאפשר לחשב את דמי ההודעה המוקדמת. תשלום זה מתבסס על "רווחי הסוכן" וכדי שניתן יהיה לחשבו, היה על התובע להציג ראיות ותחשיב לרווחיו בתקופה בה עמד בקשר מסחרי עם הנתבעת. כל שהציג התובע הוא דו"ח שנתי שמראה על הכנסותיו הכוללות, בלי כל התייחסות לאותו חלק בהכנסות שמקורו שיווק מוצרי הנתבעת (ולא, למשל, תשלומים שקבל מחברת פרישמן עמה עמד בקשר מסחרי עד ספטמבר 2016) ובלי פירוט של עסקאות ורווחים.
לפיכך, כאשר הפסקת הקשר המסחרי נבעה מאי פירעון חוב של התובע וכאשר לא הוצגו נתונים מפורטים של רווחי התובע משיווק מוצרי הנתבעת, אין בסיס לפסיקת דמי הודעה מוקדמת.
התובע עותר לפיצויים לפי סעיף 5 (א) לחוק חוזה סוכנות.
הוראה זו מקנה לסוכן מסחרי זכות לפיצוי מהספק לאחר סיום החוזה ביניהם, ובלבד שהסוכן המסחרי עמד ב- 3 תנאים מצטברים: חוזה שהיה בתוקף שנה לפחות, בתקופת החוזה היה הסוכן המסחרי הגורם היעיל לגידול בהיקף עסקי הספק, ואותו גידול מניב פירות לספק גם לאחר תום החוזה עם הסוכן המסחרי. משמע, הוראה זו איננה עוסקת בעמלות המגיעות לסוכן המסחרי בגין פעילותו ואף לא מיועדת לפצות אותו על פגיעה אפשרית בהכנסותיו. ההוראה עוסקת בספק עצמו ובמצבים בהם הספק מוסיף לקצור את אשר זרע הסוכן המסחרי. באלו המצבים נתפסת זכותו של הסוכן המסחרי ליהנות אף הוא מ חלק מאותן פירות.
ומשכך, האפשרות לחיוב בפיצוי איננה בוחנת את פעילות הסוכן המסחרי, כי אם פעילות הספק. כך בהשוואה בין 3 תקופות - התקופה שקדמה להסכם עם הסוכן המסחרי; התקופה בה פעל הסוכן המסחרי; והתקופה שלאחר הפסקת ההתקשרות עם הסוכן המסחרי. על התובע להוכיח במצטבר גידול בעסקי הספק בתקופת ההסכם ביחס לתקופה שקדמה לה (בין בהתקשרות עם לקוחות חדשים ובין בגידול משמעותי של הפעילות עם לקוחות קיימי ם); ובנוסף לכך – על התובע להוכיח כי אותו גידול בפעילות מוסיף להניב פירות לספק לאחר תום הפעילות.
עיון בראיות שהגיש התובע מלמד שאין בהם התייחסות לאותה בחינה השוואתית שהיה עליו לעשות. התובע איננו מתייחס כלל להכנסות הנתבעת ממכירת מוצריה בשום תקופה, ובפרט שאיננו מתייחס כלל לפעילות מכירת מוצרי הנתבעת לאחר סיום הקשר עמו. מתצהיר התובע, אותה ראיה יחידה עליה מתבססת התביעה, מתברר שהתובע מתייחס אך ורק להכנסותיו ולא הכנסות הנתבעת. כך אין כל דרך לדעת אם פעילות התובע הביאה לגידול בהכנסות הנתבעת וככל שכן, אם גידול זה (בין במחזורים או בין בהרחבת מאגר הלקוחות) גם נמשך בתום ההתקשרות.

בהיעדר מידע שכזה, טוען התובע בסיכומיו שיש לחייב את הנתבעת במתן חשבונות. טענה זו לא ניתן לקבל גם בהתעלם מדחיית טענת התובע להיותו סוכן מסחרי. התובע הרי לא בקש גילוי מסמכים מהנתבעת ולא העלה במהלך הדיון כל טענה המתייחסת לדוחו"ת על פעילות הנתבעת במכירת מוצרים לאותם לקוחות מולם פעל התובע או בכלל.
ונוכח זאת, אפילו נמצא שהתובע הינו "סוכן מסחרי", הייתה נדחית תביעתו לפיצוי לפי סעיף 5 (א) לחוק חוזה סוכנות באשר נמצא שהוא לא עומד בתנאים ההכרחיים לחיוב בפיצוי.
ולבסוף, עותר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום "בונוס" בסך של 87,500 ₪.
לפי גרסת התובע, התחייבה הנתבעת לשלם לו "בונוס" בשיעור 3.5% מסך הקניות שיבצע במהלך 2016. כיוון שבמהלך 2016, לשיטתו, בצע התובע מכירות של מוצרי הנתבעת בסכום כולל של 2,500,000 ₪, חייבת לו הנתבעת "בונוס" בשיעור של 3.5% מסכום זה – 87,500 ₪.
הנתבעת מכחישה טענה זו מכל וכל.
די לעיין בתצהיר התובע כדי להיווכח שאין כל ראיה לתמיכה בטענה זו של התובע.
התובע טוען לסיכום אליו הגיע עם הנתבעת, סיכום על תשלום "בונוס", אך איננו מפנה למסמך המבטא כזה סיכום לו הסכימה הנתבעת.
וככל שטוען התובע לסיכום כזה שהושג בעל פה, הנה מתברר שהתובע אפילו איננו טורח לפרט ולהסביר מתי הושג סיכום זה, מי היו הצדדים לסיכום, כיצד הושג אותו סיכום, ומה היו תנאיו. ובכלל, התובע מתאר את השתלשלות יחסיו עם הנתבעת, אך איננו כולל באותה השתלשלות כזו הסכמה לתשלום "בונוס", וזו מופיעה בתצהירו בפסקה בודדת.
בהיעדר כל ראיה לתמיכה בטענה זו, אני דוחה את גרסת התובע וקובע שלא הוצגה כל ראיה המאפשרת קבלת גרסתו וחיוב הנתבעת בתשלום "בונוס" כלשהו.
בכך נמצא שנדחו כל טענות התובע. נדחו הטענות שהעלה התובע לחיוב הנתבעת בתשלום.
נותר איפוא רק לברר את טענות הנתבעת במסגרת התביעה שכנגד.
טענתה הראשונה של הנתבעת הינה לצו מניעה קבוע, האוסר על התובע שימוש בשמה ובסמליל שלה. בירור טענה זו התייתר, באשר מלכתחילה הצהיר התובע שהוא איננו עושה שימוש כזה בשמה של הנתבעת.
טענתה השנייה של הנתבעת בתביעה שכנגד, הינה לחיוב התובע בתשלום יתרת החוב שהצטברה לחובתו בגין המוצרים שספקה לו הנתבעת.
לפי גרסת הנתבעת, חוב זה עמד בעת הגשת התביעה שכנגד על סך של 298,996 ₪.
התובע הודה בקיומו של חוב, אך טען שזה עומד על סכום נמוך יותר, 229,451 ₪.

עיון בראיות שהוצגו, מראה שהתובע למעשה מודה בסכום החוב לו טוענת הנתבעת (למשל מכתב התובע מיום 21.2.17 – נספח 5 לתצהיר התובע). התובע מודה בדיוק בסכום בו נוקבת הנתבעת, אך מבקש להפחית ממנו סכומים אשר לשיטתו חייבת לו הנתבעת – עמלות ואף פיצוי בסך כולל של 69,545 ₪ (59,440 ₪ בצירוף מע"מ).
דא עקא, שלטענות התובע לכזה "קיזוז" לא הובאו כלל ראיות. לא לזכות כלשהי לעמלות ואף לא לזכות כלשהי לפיצוי.
כך לא נותר אלא לקבל את גרסת הנתבעת ולקבוע כי התובע חייב לנתבעת סך של 298,996 ₪ בגין המוצרים שרכש מהנתבעת.
טענתה השלישית של הנתבעת הינה לחיוב התובע בפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין עוולה מסחרית שבצע כלפיה.
לפי גרסת הנתבעת, במהלך הקשר המסחרי בין הצדדים, גם ניתנה לתובע הרשות להשתמש בסמליל ובשם של הנתבעת, אך זאת רק בתקופה שבה עמד התובע בקשר מסחרי עם חברת פרישמן. מעת שהסתיים קשר מסחרי זה בספטמבר 2016, טוענת הנתבעת, אסור היה לתובע לעשות שימוש בשמה של הנתבעת או בסמליל שלה. ובכל זאת, טוענת הנתבעת, גם לאחר סיום הקשר של התובע עם אחים פרישמן ואפילו לאחר סיום הקשר של התובע עם הנתבעת בינואר 2017, המשיך התובע לעשות שימוש בשם הנתבעת ובסמליל שלה, ובכך בצע כלפיה "עוולה מסחרית". הנתבעת עותרת לפיכך לחיוב התובע בפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪.
טענה זו מתבססת על סעיף 1 (א) בחוק עוולות מסחריות, תשכ"ט-1999, המורה כך:
לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.
עוולה זו נועדה להגן על עוסק מפני פגיעה בזכותו הקניינית במוניטין שרכש כתוצאה ממצג שווא , הן כשזה מתייחס לטובין, נכס, והן כשזה מתייחס לשירות שניתן. בדומה לעוולת "גניבת עין", אשר קדמה להוראה זו, הוכחת העוולה מותנית בהוכחת שני יסודות מצטברים: המוניטין שרכש העוסק (התובע); והחשש הסביר להטעיה של הציבור, כי השירות או הנכס שמציע הנתבע הם למעשה שירות או נכס של העוסק (התובע).
הנטל להוכיח את התקיימות תנאים אלו רובץ לפתחה של הנתבעת. כיוון שטענת הנתבעת התמקדה בשירות שנתן התובע, שהרי היא לא חלקה על כך שהתובע שיווק את מוצריה היא, עליה עמד הנטל להראות כי התובע הטענה את הציבור לחשוב שהשירות שהוא נותן הינו למעשה שירות של הנתבעת.
הנתבעת לא עשתה כן. הנתבעת לא הביאה ולו דוגמא בודדת לכזו הטעיה שבצע התובע. לכזה מצג לא נכון שהציג, שכביכול שהשירות שהוא מציע הינו שירות של הנתבעת.

הנתבעת למעשה מסתפקת בטענה שהתובע הוסיף לעשות שימוש בכרטיסי ביקור שהיא עצמה סיפקה לו, אך איננה מראה כיצד כזה שימוש גם מביא לכזו הטעייה. הנתבעת גם איננה מסבירה כיצד זה יתכן שלא פעלה לאסוף את כרטיסי הביקור שסיפקה לתובע מעת שחדלה מלמכור לו את מוצריה וכיצד זה לא פנתה אליו כלל בעניין זה.
לפיכך, לא מצאתי ראיה לביצוע העוולה המיוחסת לתובע וטענה זו – נדחית.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
לסיכום:
התביעה אשר הגיש התובע התבססה בעיקרה על הטענה שמעמדו של התובע כלפי הנתבעת היה כשל "סוכן מסחרי", שלכן עומדות לתובע הזכויות הקבועות בחוק חוזה סוכנות.
טענה זו הופרכה. התברר שהתובע בסך הכל נהג לרכוש את מוצרי הנתבעת, לשלם תמורתם את המחיר אותו סיכם עם הנתבעת ובתנאי התשלום עליהם הסכים עם הנתבעת, ולמכור אותם ללקוחותיו בתנאים שלפי שיקול דעתו המוחלט. הנתבעת לא הייתה מעורבת במכירות שבצע התובע, לא עמדה כלל בקשר עם לקוחות התובע, לא קבלה תשלומים מלקוחות התובע, ולא שילמה לתובע "עמלות" או תשלומים כלשהם. כרטיס ביקור או תיבת דוא"ל שנפתחה לתובע, לא נועדו אלא להקל על הקשר בין הצדדים ואין בהם אינדיקציה לביסוס טענת התובע למעמדו כ"סוכן מסחרי". ומשכך, נמצא שהתובע לא היה "סוכן מסחרי" של הנתבעת אלא "מפיץ" ותו לא. וככזה, לא חלות עליו הוראות חוק חוזה סוכנות ולא עומדות לו הזכות לדמי הודעה מוקדמת או לפיצוי על הפסקת הקשר עם הנתבעת.
למעלה מהצורך נמצא שלא הוכחו טענות התובע לפיצויים או לדמי הודעה מוקדמת, אפילו היה מעמדו כשל "סוכן מסחרי". במצב זה, לא עמדה לתובע הזכות לדמי הודעה מוקדמת באשר הפסקת הקשר עימו נעשתה לאחר שלא עמד בהתחייבותו לשלם את החוב שהצטבר לחובתו בגין רכישת מוצרי הנתבעת; ולא עמדה לו הזכות לפיצויים באשר לא הוכיח שלנתבעת צמח רווח כלשהו מפעילותו במכירת מוצריה לאחר הפסקת הקשר ביניהם.
כך גם נדחתה תביעת התובע לתשלום "בונוס", בהיעדר ראיה להסכמה או התחייבות של הנתבעת לתשלום "בונוס" כלשהו לתובע.
מאידך, התקבלה התביעה שכנגד לחיוב התובע בתשלום החוב לנתבעת, בהתאם לרישום בספרי הנתבעת ולאחר שנמצא שהתובע כלל לא הכחיש חוב זה, ונדחו הטענות לקיזוז סכום כלשהו מחוב זה.
טענת הנתבעת לחיוב התובע בפיצוי בגין עוולה מסחרית שבצע כלפיה נדחתה, בהיעדר ראיה לעוולה שכזו בכלל, ולהטעיה שבצע התובע בקשר עם השירות שניתן במכירת מוצרי הנתבעת בפרט.
לפיכך, אני דוחה את התביעה, מקבל את התביעה שכנגד בחלקה, ומחייב את התובע לשלם לנתבעת סך של 298,996 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה שכנגד.
בהיעדר התנגדות, אף ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על התובע עשיית כל שימוש בשמה של הנתבעת או בסמליל שלה.
כמו כן, אני מחייב את התובע לשאת באגרה ששילמה הנתבעת בגין התביעה שכנגד, וכן גם בשכר טרחת עו"ד בסך של 35,000 ₪.
ניתן היום, כ"ב ניסן תש"פ, 16 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.