הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 51793-07-12

לפני כבוד השופטת אילה גזית

התובעים:

1.אמיר בן ארויה
2.אברהם בן ארויה

נגד

הנתבעים:

1.מאיר ציתיאת
2.זהבה פורת

פסק דין
מבוא

1. התובע 1, מר אמיר בן ארויה רכש דירה בבניין המצוי ברחוב צה"ל 2 בגבעתיים, לצורך השקעה, ולמכירה מחודשת כדירה מושבחת. התובע 2, מר אברהם בן ארויה הינו אביו של התובע 1 והינו מתווך אשר פרסם את הדירה למכירה. הנתבעים מר מאיר ציתאת ורעייתו הגב' זהבה פורת, הינם הדיירים המתגוררים בקומה השנייה שמעל דירתו.

התובעים טוענים, כי הנתבעים סיכלו את מכירת הדירה בפני הרוכשים הפוטנציאליים, כך שבסופו של דבר, התובע 1 מכר את הדירה במחיר מופחת מהמחיר המבוקש על-ידו. כמו-כן, טוענים התובעים, כי הנתבעים פגעו בשמם הטוב ועברו על הוראות סעיפים 1-2 לחוק איסור לשון הרע.

הנתבעים טוענים, כי מעולם לא נוצר קשר עם לקוח פוטנציאלי לרכישת הדירה, אולם אם נשאלו על-ידם באופן אקראי, הם נאלצו לומר את האמת.

הנתבעים הגישו כתב תביעה שכנגד, כי נגרמו נזקים לרכוש המשותף כתוצאה מעבודות השיפוץ שבוצעו בדירת הנתבעים שכנגד. התובעים שכנגד הוסיפו לתביעתם את הנתבע שכנגד 3, מר יגאל שאולי בטענה, כי הוא שותפו העסקי של הנתבע שכנגד 2, ומי שפעל בשמם של הנתבעים שכנגד בעבורם בשיפוץ הדירה, והצגתה לרוכשים פוטנציאליים.

הנתבעים שכנגד טוענים, כי השיפוץ בכניסת הבניין נעשה רק לאחר שניתנה הסכמת כל הדיירים, ולא נגרם לתובעים שכנגד כל נזק.

בהחלטת פרוטוקול מיום 24.5.16, ניתנה החלטה על-ידי כבוד השופטת ריבה ניב, כי בהסכמת הצדדים מר יגאל שאולי הנתבע שכנגד 3, נמחק מהתביעה שכנגד.

טענות התובעים

2. התובע 1, מר אמיר בן ארויה, טוען כי היה בעל זכות החכירה המהוונת של הדירה בקומה הראשונה בבניין המצוי ברחוב צה''ל 2 בגבעתיים. לטענתו, הנתבעים מתגוררים בדירות 3 ו-4 שאותן חיברו לדירה אחת המצויה בקומה השנייה בבניין, מעל לדירתו.

התובע 1 טוען, כי ביום 11.8.11 רכש את הזכויות בדירה, בתמורה לסך 1,240,000 ₪, לצורך השקעה מתוך מטרה לשפצה מהיסוד ובתוך פרק זמן קצר ולהציעה למכירה מחודשת כדירה מושבחת.

התובע 1 טוען, כי לאחר רכישת הדירה, ביצע שיפוץ כללי ונרחב בדירה, וזאת בהתאם להיתר בניה מיום 3.7.11, והגדיל את שטח הדירה ל- 78 מ"ר, שנעשה בהתאם להיתרי הבניה. לטענתו, מתוך רצון לקיים יחסי שכנות טובה, ולמעלה מהצורך, וללא תמורה נוספת מצד יתר הדיירים בבניין, שופצה הכניסה לבניין, הוצב שער ברזל דקורטיבי בכניסה לבניין, הוחלף כל שביל הכניסה, בוצעו תיקוני טיח לחזית האחורית בבניין, הוספה תאורה בחזית הבניין וכן בגינת הבניין (התאורה מחוברת לחשמל דירתו ועל חשבונו), ואף שודרגה גינת הבניין בעצי נוי.

התובע 1 טוען, כי העלויות הכוללות של השיפוץ, יחד עם שכרו של המשפץ והחומרים שנצרכו לשם ביצוע השיפוץ, נאמדו מלמעלה מ- 200,000 ₪. ביום 20.12.2011 הסתיים השיפוץ בדירה, והעמידה למכירה, כשמחירה המבוקש הינו 1,650,000 ₪. לטענתו, שווי המחיר המבוקש הינו שווי ריאלי לאור השיפוץ המקיף שנעשה בדירה, ולאור מחירי הדירות שנמכרו באזור.

התובע 1 טוען, כי הדירה פורסמה למכירה באמצעות משרד התיווך המצוי בבעלותו של אביו, מר אברהם בן ארויה, ואצל מתווכים נוספים, וכן באתרי אינטרנט ובאמצעות שלט שהוצב בכניסה לבניין. בעקבות פרסום הדירה למכירה, התקשרו עמו כמה וכמה רוכשים פוטנציאליים, ובמספר מקרים אף הבשיל המו"מ עם הרוכשים הפוטנציאליים לשלב מתקדם של החלפת טיוטות חוזים מול עורכי דין לרכישת הדירה במחיר המבוקש.

עם זאת, טוען התובע 1, כי פעם אחר פעם נסוגו הרוכשים הפוטנציאליים מן המו"מ וביטלו את ההתקשרות עמו עקב שיחה עם הנתבעים שהעלילו, במזיד, עליו ועל אביו עלילות שאין בהן ולו שמץ של אמת, ובדו שקרים וכזבים אודותיו, אודות אביו ואודות הדירה, כשמטרתם העיקרית הינה להזיק לו, ולסכל את מכירתה של הדירה.

לטענתו, הנתבעים העלו בפני הרוכשים הפוטנציאליים טענות שקריות באשר למצבה הקונסטרוקטיבי של הדירה ותקינותה של הצנרת, טענו כי, לכאורה, רכש את הדירה במחיר הנמוך משמעותית ממחיר הרכישה אותו הציג לרוכשים, ואף הגדילו לעשות כשטענו בפני אותם רוכשים, כי במהלך השיפוץ הסיר קורות תומכות ועמודים מהדירה, בניגוד לחוק ותוך העמדת הבניין כולו בסכנת קריסה.

עוד טוען התובע 1, כי הנתבעים אף טענו בפני רוכשים פוטנציאליים וחזרו והדגישו מספר רב של פעמים, כי בכוונתם להקים חניות בחצר המשותפת של הבניין, ובכך לחסום את הכניסה לדירתו, ולפגוע משמעותית באיכות החיים של הרוכשים הפוטנציאליים. לא זו אף זו, לטענת התובע 1, הנתבעים פגעו בחזית הבניין בכך שהציבו שלט גס ובולט המורה, כי: "אין דירות גן או דירת גג" בבניין!!

השמועות אותם הפיצו הנתבעים, הניאו מספר לא מבוטל של רוכשים פוטנציאליים מלרכוש את הדירה, והביאו לכך שהדירה עמדה ריקה ולא מאוכלסת זמן ממושך, במהלכם נשא לטענתו, בהוצאות רבות בגין חשבונות מים, חשמל, תחזוקה שוטפת של הדירה ועוד, וכן בהוצאות בגין פרסום הדירה למכירה.

הנתבעים אף פגעו בשמו הטוב של אביו, שהתקשר עם רוכשים פוטנציאליים לשם מכירת הדירה מתוקף היותו מתווך במקצועו. כמו-כן, הנתבעים תלשו את הצמחייה הנטועה בחצר הבניין, שברו את פנס התאורה, והרסו דוקרניים דקורטיביים שהתקין מטעמו ועל חשבונו שעליהם שילם.

ביום 16.5.12 נמכרה לבסוף הדירה תמורת סך של 1,525,000 ש"ח, מחיר הנמוך משמעותית משוויה הריאלי בשוק, ובפרט בהתחשב בשיפוץ הנרחב והיסודי שבוצע בדירה ובבניין.

עוד טוען התובע 1, כי המהנדס קונסטרוקטור, מר צבי אילון, קבע במפורש, כי העבודות נעשו בהתאם לדרישות החוק ואין סכנה למבנה. ה"עמודון" הינו מינוח מקצועי לעמוד שאינו עמוד תומך, והנתבעים אף חתומים על הבקשה לקבלת היתר שאלמלא הסכמתם לא היה מתקבל היתר. לטענתו, בניגוד לטענת הנתבעים הוא לא הסיר עמודים בדירה, אלא בנה חיזוקים, במקום העמוד שהיה קיים שם, והוסר בטרם רכש את הדירה, ועל כך נתן המהנדס את חוות דעתו ואישורו, כי החיזוקים אכן מקצועיים ותקניים.

התובע 1 טוען, כי במודעות שצירפו הנתבעים כנספח ג' לתצהירים, ניתן להיווכח, כי כתוב במפורש, כי יש יציאה לחצר לא שהחצר מוצמדת לדירה, ואף לטענתו הסביר לרוכשים, כי החצר היא משותפת, ולא מוצמדת בטאבו.

עוד טוען התובע 1, כי ככל שיכריע בית המשפט, כי הוא גרם לנזקים לבניין, הוא מוכן לתקנם בעצמו.

3. התובע 2, מר אברהם בן ארויה, אביו של התובע 1, מתווך אשר טוען, כי הדירה פורסמה למכירה באמצעות משרד התיווך המצוי בבעלותו, והופצה לחוג לקוחותיו הרשומים במאגר הלקוחות, בעיתונים, באתרי אינטרנט, ברשתות החברתיות, וכן באמצעות שלט שהוצב בכניסה לבניין.

התובע 2 טוען, כי בעקבות פרסום הדירה למכירה, התקשרו אליו המון רוכשים פוטנציאליים, ובמספר מקרים המו"מ הבשיל לשלב מתקדם של החלפת טיוטות חוזים מול עורכי דין לרכישת הדירה. עם זאת, טוען התובע 2, כי פעם אחר פעם נסוגו הרוכשים הפוטנציאליים מן המו"מ, וביטלו את ההתקשרות עקב שיחה עם הנתבעים, שהעלילו, במזיד, עליו ועל בנו, עלילות שאין בהן ולו שמץ של אמת, ובדו שקרים וכזבים אודותיו, אודות בנו ואודות הדירה, כשמטרתם העיקרית הייתה להזיק לו, ולסכל את מכירתה של הדירה.

לטענתו, הנתבעים העלו בפני הרוכשים הפוטנציאליים שהביא ובנוכחותו, טענות שקריות באשר למצבה הקונסטרוקטיבי של הדירה ותקינותה של הצנרת, טענו כי, לכאורה, בנו רכש את הדירה במחיר הנמוך משמעותית ממחיר הרכישה אותו הציג לרוכשים, ואף הגדילו לעשות כשטענו בפני אותם רוכשים, כי במהלך השיפוץ הוסרו קורות תומכות ועמודים מהדירה, בניגוד לחוק ותוך העמדת הבניין כולו בסכנת קריסה.

עוד טוען התובע 2, כי הנתבעים אף טענו בפני רוכשים פוטנציאליים, וחזרו והדגישו מספר רב של פעמים, כי בכוונתם להקים חניות בחצר המשותפת של הבניין, ובכך לחסום את הכניסה לדירה, ולפגוע משמעותית באיכות החיים של הרוכשים הפוטנציאליים. התובע 2 מדגיש, כי כל לקוח שהתעניין בדירה הוא הסביר לו, כי אין מדובר בחצר פרטית, אלא בחצר השייכת לרכוש המשותף.

לדבריו, השמועות אותם הפיצו הנתבעים, הניאו מספר לא מבוטל של רוכשים פוטנציאליים מלרכוש את הדירה, והביאו לכך שהדירה עמדה ריקה ולא מאוכלסת זמן ממושך.

התובע 2 טוען, כי הנתבעים אף פגעו בשמו הטוב, שכן בשעה שהתקשר עם רוכשים פוטנציאליים לשם מכירת הדירה מתוקף היותו מתווך, טענו הן בפני מתווכים וקולגות נוספים למקצוע והן בפני רוכשים פוטנציאליים שהוא ובנו "מנסים לעשות קופה על חשבונם", בכך שלכאורה רכשו את הדירה במחיר זול משמעותית מהמחיר שנרכשה בפועל, שהשיפוץ שהושקע הוא כלאחר יד ובאיכות ירודה ביותר מהשווי שהצהירו עליו, ושלא מגיעים לו דמי תיווך בעסקה מכיוון שזו דירה שבכלל נמצאת בבעלותו ובבעלות בנו.

4. מטעם התובעים העיד עו"ד ניר אברמוב, אשר שימש כעורך-דינו של התובע 1 בעסקת המקרקעין במסגרתה רכש התובע 1 את הדירה לצורך השקעה, וכן בעסקת המכירה של הדירה לגב' אלינסון. לטענתו, לאחר שהתובע 1 סיים את שיפוץ הדירה, הוא העמידה למכירה כשמחירה המבוקש הינו 1,650,000 ₪.

עו"ד אברמוב טוען, כי בעקבות פרסום הדירה למכירה, פנו לתובע 1 כמה וכמה רוכשים פוטנציאליים, ובמספר מקרים אף הבשיל המו''מ לשלב מתקדם שבו החליף טיוטות חוזים מול עורכי הדין של הרוכשים הפוטנציאליים לרכישת הדירה במחיר המבוקש. עם זאת, לטענתו, פעם אחר פעם נסוגו הרוכשים הפוטנציאליים מן המו''מ, וביטלו את ההתקשרות, עקב שיחה שניהלו עם הנתבעים.

כך למשל, טוען עו"ד אברמוב, כי ביום 23.2.2012 שלח טיוטת הסכם מכר לדירתו של התובע 1 לעו"ד אורי נודלמן, אשר ייצג רוכשת פוטנציאלית, הגב' אורנה רז, שביקשה לרכוש את הדירה במחיר של 1,600,000 ₪, אולם ביום 2.3.2012 שלח לי עו"ד נודלמן הודעת דואר אלקטרוני שבו הוא מודיע, כי מרשתו החליטה שלא לרכוש את הדירה.

עו"ד אברמוב טוען, כי משיחה טלפונית שערך עם עו"ד נודלמן עלה, כי על אף שהבדיקות שערכה מרשתו בדירה יצאו תקינות, היא החליטה לסגת מהעסקה, מכיוון שהדירה הייתה מיועדת לבתה השוהה בחו''ל, והיא חששה מיחסי השכנות עם הנתבעים.

5. מטעם התובעים הוגשו תצהירים של מר ג'ורג' ודאיא ושל גב' חווה עוזרי, אולם עדים אלו לא התייצבו לחקירה נגדית על תצהיריהם, ועל-כן בהחלטת פרוטוקול מיום 28.6.17 התצהירים של שני העדים נמחקו מהתיק.

6. מטעם התובעים העידה גב' אלינה אלינסון, אשר רכשה את דירת התובע 1 ביום 16.5.12 תמורת סך של 1,525,000 ₪. לטענתה, טרם הרכישה, עברה הדירה בפרט והבניין בכלל, שיפוץ נרחב ויסודי, והיא הייתה מרוצה מאוד מהרכישה. לטענתה, כאשר הוצגה בפניה הדירה, היא ידעה, כי היא רוכשת דירה בקומת הקרקע אשר יש לה יציאה לגינה, אך הגינה מהווה רכוש משותף. עוד טוענת גב' אלינסון, כי הדירה הייתה משופצת מהמסד ועד הטפחות, ולא ידוע לה על כל בעיה בטיחותית בדירה כתוצאה מהשיפוץ.

7. מטעם התובעים העיד מר אלי הראל, יועץ למניעת הונאה במשרד חקירות "עודד גביש", אשר טען כי הוא התבקש על-ידי התובע 1 לבצע בדיקה ביחס להתנהגותם של הנתבעים לרוכשים פוטנציאלים המגיעים להתעניין ברכישת דירה שבנדון.

לטענתו, ביום 06.03.12 ביקר בבניין בו מצויה הדירה, ופגש את הנתבע 1 והזדהה בשמו והציג עצמו כקונה פוטנציאלי של הדירה עבור בתו. מר הראל טוען, כי הנתבע 1 ביקש "להשמיע לו את כל האינפורמציה" במילים שלו, על הדירה ובעליה, והוא לא חסך בטענות ובגינויים על התובעים, בין השאר כינה את התובע 2 בשמות גנאי כ- "שקרן", "לא ישר" ועוד. לטענתו, הנתבע 1 טען, כי הבעלים של הדירה הוא מתווך, והוא רוצה להרוויח דמי תיווך על מכירת דירה שהוא הבעלים שלה.

עוד טוען מר הראל, כי הנתבע 1 ערך עמו סיור בתוך הדירה, ומחוצה לה תוך כדי שהוא משמיץ את טיב השיפוץ, כגון: "עבודה ערבית", "חארטה", "בלוף", "לא חוקי", ''זה קרטון", כהגדרתו, ואף טען, כי הדירה בסכנה אמיתית בשל הורדת קירות וקירות תומכים בתוך הדירה. הנתבע 1 טען בפניו, כי הבת של הבעלים היא האדריכלית של השיפוץ, ושהבעלים רשמו את הדירה רק על שם הבן ועוד שותף כדי "להקפיץ מיסים".

מר הראל טוען, כי במהלך השיחה הנתבע 1 הדגיש מספר פעמים שיש סכנה לגור בדירה, שהוא לא היה שם שקל על הדירה, תיאר כמה הדירה נמוכה וכמה שזה גרוע, כמו גם הקרבה לכביש ולמכוניות, ושאין חניה באזור.

נוסף על כך, טוען מר הראל, כי בשיחה טלפונית מיום 13.03.12, שערך עם גב' שגית, אשר התעניינה ברכישת הדירה, והחליטה לבסוף שלא לקנות אותה, שכן אמרה לו במפורש, כי היא התרשמה, כי בשל השכן מלמעלה, היינו, הנתבע 1 גרם לה לרדת מהרעיון של רכישת הדירה.

8. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתה של המומחית גב' מיכל בר-פרו, שמאית מקרקעין, אשר קבעה בחוות דעתה כי שווי שוק של הנכס הנדון, במכירה שבין מוכר מרצון לקונה מרצון, בתנאי שוק חופשי כאשר הנכס ריק, פנוי חופשי מכל חוב שיעבוד, עיקול, חזקה ו/או זכויות צד ג' כלשהן דעתה, הינו בגבולות בסך של 1,663,000 ₪.

טענות הנתבעים

9. הנתבע 1 מר מאיר ציטאט טוען, כי הוא והנתבעת מתגוררים בקומה העליונה של בית דירות בן שתי קומות ו-4 דירות. לטענתו, ידוע לו, כי התובעים הינם אב ובנו אשר על פי הודאתם רכשו (בשמו של התובע 1) למטרות רווח מהיר (קניה שיפוץ ומכירה) את אחת הדירות בקומה התחתונה בבניין, ובחלוף כ- 6 חודשים מכרו אותה ברווח נקי ממס של 350,000 ש"ח לפחות.

הנתבע 1 טוען, כי מר שאולי הינו שותפו העסקי של התובע 2, ומי שפעל בשם התובעים ובעבורם בשיפוץ הדירה והצגתה למתעניינים פוטנציאליים ברכישתה בצפייה להשתתף ברווחי המכירה של הדירה.

הנתבע 1 טוען, כי במהלך השיפוץ, התברר להם, כי התובע 1 מבצע עבודות הנדסיות ואחרות (בעיקר הסרת עמוד תומך וסגירת מרפסת אחורית), שלא על-פי היתר תוך פגיעה משמעותית וממשית בבטיחות שלד הבניין עד כדי סיכון חייהם של המתגוררים בו והכול מתוך כוונה להגדיל את רווחיו בעת מכירת הדירה.

לטענתו, משאלות שנשאלו באקראי על-ידי מתעניינים ברכישת הדירה מהתובעים, התברר להם, כי הדירה הוצעה למכירה כדירת גן, על אף שהיא איננה דירת גן, ועל אף ששטח החצר בחזיתה הינו בכללותו רכוש משותף של כלל דיירי הבניין.

עוד טוען הנתבע 1, כי בבדיקה שערכו גילו, כי הדירה אכן פורסמה על-ידי התובעים למכירה - כדירת גן בידיעה מוחלטת שהיא איננה כזו, ובהטעיה חד משמעית של רוכשים פוטנציאליים תוך זלזול בהם ובזכויותיהם כמו גם במחלוקות העתידיות להתפתח ביניהם לאותו רוכש פוטנציאלי שיתגבש להסכם רכישה על בסיס מצגים שקריים אלה - והכל מתוך מטרה להגדיל את רווחיהם ממכירתה.

הנתבע 1 טוען, כי כשפנו לכל אחד מהתובעים בניסיון להבין את פועלם ובעיקר את המניעים להורדת העמוד התומך והצגת הדירה כדירת גן החלו אלה מתנכלים להם, מקללים אותם בשמות גנאי, מאיימים לפגוע בהם וברכושם, ולהטיל עליהם אימה ופחד עד, כי לא נותרה להם כל ברירה ונאלצו להגיש תלונה מפורטת במשטרה.

לטענתו, עבודות התובעים בשיפוץ הדירה גרמו להרס עצום ונזקים רבים לרכוש המשותף בבניין, פגעו בניהול אורח החיים הרגיל שלהם, שיבשו את חייהם, והיוו מטרד ממשי עד כדי סכנת חיים ממש. לטענתו, במהלך העבודות הושחתה חזית הבניין ושביל הגישה מדלת החצר לפאתי הכניסה לבניין.
בניסיונם לשוות לדירה חזות של דירת גן השתלטו התובעים על חצר הבניין המהווה רכוש משותף, ובעזות מצח חסרת כל רסן עשו בה כבשלהם על דעתם, בברוטאליות ומבלי ליתן שום חשבון להם ולשאר דיירי הבית.

כמו-כן, טוען הנתבע 1, כי מעולם לא יצרו קשר עם מתעניין כלשהו ברכישת הדירה נשוא התובענה, בשים לב לעובדה שהדירה בדרך כלל הוצגה למתעניינים בשעות בהן הם שוהים במקומות העבודה שלהם. יחד עם זאת, במקרה אחד או שניים בו פגשו מתעניינים באקראי, ונשאלו על ידם האם יש ממש במצגי התובעים, והדירה המוצעת על-ידם למכירה הינה דירת גן אליה צמוד שטח החצר בקדמת הבניין, והם נאלצו לומר את האמת ולהשיב בשלילה.

נוכח עובדה מדאיגה זו, שנתמכה בממצאי בדיקה פשוטה שביצעו אל מול אמצעי התקשורת בהם פרסמו התובעים את הדירה למכירה - כדירת גן, החליטו, הן בשל דאגה לקניינם, הן מתוך רצון להימנע מסכסוכים עתידיים עם מי שירכוש את הדירה בהסתמך על מצגיהם השקריים של התובעים, והן מתוך רצון להימנע משאלות חוזרות ונשנות באשר לנכונות מצגיהם המטעים של התובעים, החליטו, כדי לשמור על זכויותיהם ולהימנע מסכסוכים משפטיים ואחרים בעתיד, לתלות על מרפסת דירתם שלט המבהיר, כי "בבניין אין דירות גן ו/או דירות גג".

הנתבע 1 טוען, כי מר הראל אשר הסווה עצמו לרוכש פוטנציאלי ביקש להתחבב עליו, כשהוא פועל במיומנות רבה בשירות התובעים ומטעמם, למשוך אותו בלשונו, לדובב אותו, על מנת שידבר סרה על התובעים והדירה. לטענתו, לאורך כל השיחה ביניהם היה זה מר הראל שהתחיל להשמיץ את הדירה והתובעים כשעצם קיום השיחה, ותוכן הדברים שנאמרו בה אינם מיוזמתו גרידא.

10. הנתבעת 2, הגב' זהבה פורת, חוזרת על תצהירו של הנתבע 1.

11. במסגרת התביעה שכנגד מטעם התובעים שכנגד הוגשה חוות דעתו של המומחה מר עופר עמיאל, שמאי מקרקעין ועו"ד, אשר קבע בחוות דעתו, כי עלות שיקום הנזקים שנגרמו לרכוש המשותף, כתוצאה מעבודות שיפוץ שבוצעו בדירה הנתבעים שכנגד הינה בסך של 49,608 ₪.

דיון והכרעה

12. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והעדים, ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, במוצגים, ובסיכומי הצדדים, אני קובעת, כי דין התביעה העיקר ית להידחות ברובה, ולהתקבל בנוגע לטענת לשון הרע בלבד, ודין התביעה שכנגד להידחות.

הטענה העיקרית בתיק דנן, היא כי הנתבעים במעשיהם סיכלו את מכירת דירת התובע 1, לאחר שלטענתו, פעם אחר פעם, נסוגו רוכשים פוטנציאליים מן המשא-ומתן וביטלו את ההתקשרות ע מו, וזאת בעקבות שיחה עם הנתבעים. לטענת התובעים, הנתבעים העלילו במזיד על התובעים עלילות, ובדו שקרים אודותם ואודות הדירה, ובעקבות סיכול מכירת דירת התובע 1 על-ידי הנתבעים, נגרמו לתובעים נזקים שעל הנתבעים לשאת בהם.

טענה נוספת שנטענה על-ידי התובעים היא, כי הנתבעים פגעו בשמם הטוב של התובעים, באופן העולה לכדי לשון הרע, בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, ועל-כן, על הנתבעים לשאת בפיצוי על-פי הוראות סעיפים 7 ו7א' לחוק איסור לשון הרע.

להלן תיבחנה טענות אלו, אחת לאחת.

השאלה הראשונה שיש לבחון היא, האם הוכח על-ידי התובעים, כי הנתבעים במעשיהם סיכלו את מכירת דירתו של התובע 1, והאם נגרמו לתובעים נזקים בעקבות מעשי הנתבעים.

לאחר בחינת חומר הראיות שהובאו לפני בית-המשפט, המסמכים שצורפו לכתבי הטענות ולתצהירים, ולאחר שמיעת העדויות בתיק והתרשמות בית-המשפט מהן, עולה, כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה והשכנוע המוטל עליהם מבחינת הטיית מאזן ההסתברויות, ולא הניחו את התשתית הראייתית הראויה והנדרשת להוכיח, כי מכירת דירת התובע 1 סוכלה על-ידי הנתבעים, לא הוכח, כי קיים קשר סיבתי בין מעשי הנתבעים לבין תנאי מכירת דירת התובע 1, ולא הוכח על-ידי התובעים, כי נגרמו להם נזקים שעל הנתבעים לשאת, והכול כמפורט להלן.

תביעת התובעים מבוססת על מספר ראיות ועדויות, כשהמרכזית מביניהן היא תמליל שיחה מיום 6.3.12 בין יועץ למניעת הונאה מטעם התובעים, מר אלי הראל לבין הנתבע 1 (ראו נספח ב' לתצהירו של מר הראל), אשר נשלח על-ידי התובעים אל הנתבע 1, במסווה של רוכש פוטנציאלי אשר מעוניין לרכוש את דירת התובע 1.

התובעים טוענים, כי מעיון בתמליל השיחה עולה, כי הנתבע 1 הניא באופן ברור את מר הראל מרכישת הדירה באמצעות טענות שקריות באשר למצבה הקונסטרוקטיבי של הדירה ותקינותה של הצנרת (ראו: עמוד 6 שורות 4-6 לתמליל השיחה), כי התובע 1, לכאורה, רכש את הדירה במחיר הנמוך משמעותית ממחיר הרכישה אותו הוא מציג לרוכשים (ראו: עמוד 9 שורות 9-10). כמו-כן נטען על-ידי התובעים, כי במהלך השיפוץ הסיר התובע 1 קורות תומכות ועמודים מהדירה בניגוד לחוק, ותוך העמדת הבניין כולו בסכנת קריסה (ראו: עמוד 5 שורות 16-20, ועמוד 8 שורות 18-21).

אין חולק, כי האמירות האמורות שהובאו בתמליל השיחה, אכן נאמרו על-ידי הנתבע 1, ואף אין חולק, כי הנתבע 1 ידע, כי מדובר ב"רוכש פוטנציאלי" שהתעניין בדירת התובע 1. יחד עם זאת, ראוי לייחס משמעות לעובדה כי מדובר בחוקר שנתן שירותים לתובע, ולא מדובר ברוכש פוטנציאלי אמיתי שהתעניין בדירה, ומכאן שראיה זו אינה יכולה לעמוד לבדה, ועל התובעים להניח תשתית ראייתית מספקת לביסוס גרסתם, כי הנתבעים סיכלו את מכירת הדירה מרוכשים פוטנציאליים. על-כן, יש לבחון את הראיות והעדויות הנוספות שצורפו מטעם התובעים.

לתמיכה בטענה זו, הצהיר מר אברהם בן ארויה, התובע 2, כי הדירה פורסמה למכירה באמצעות משרד התיווך שבבעלותו, והתקשרו אליו המון רוכשים פוטנציאליים ובמספר מקרים המשא-ומתן הבשיל לשלב מתקדם של החלפת טיוטות חוזים מול עורכי-דין לרכישת הדירה. עוד הצהיר, כי הנתבעים העלו לפני הרוכשים הפוטנציאליים שהביא לדירה ובנוכחותו את הטענות השקריות בנוגע למצבה של הדירה, וגם מתווכחים נוספים שעבדו עמו נתקלו ביחס דומה.

מעיון בראיות שצורפו מטעם התביעה עולה, כי טענה זו הועלתה בעלמא ללא כל תימוכין. מתוך הרוכשים הפוטנציאלים הרבים, התובע 2 לא זימן לעדות לפני בית-המשפט, ולו רוכש פוטנציאלי אחד. התובע 2 העיד, כי לא שמר על הסכמי תיווך והוא לא זכר את שמות הלקוחות (ראו: פרוטוקול מיום 13.4.15 עמוד 23 שורות 19-22 ושורות 27-28).

הראיה היחידה שצורפה מטעמו, הינה טיוטת הסכם מכר, שנעשתה לכאורה, בין התובע 1 לגב' אורנה רז, ללא ציון תאריך, ומחיר הדירה שנקבע הוא 1,600,000 ₪ (ראו: נספח א לתצהירו של התובע 2). אולם, לא ניתן להסתמ ך על טיוטת הסכם זה, שכן לא מצוין בו תאריך, וגב' רז כרוכשת פוטנציאלית לכאורה, לא הובאה לעדות על-מנת לאשר טיוטה זו. יתרה מכך, מהטיוטה עצמה לא ניתן ללמוד על קשר סיבתי לפיו הקונה לא רכשה את הדירה בשל מעשי הנתבעים.

עד נוסף מטעם התביעה הינו עו"ד אברמוב אשר אף הוא הצהיר, כי היו רוכשים פוטנציאליים רבים "שירדו מהעסקה" בשל מעשי הנתבעים, וכי החליף טיוטות חוזים מול עורכי-הדין של הרוכשים הפוטנציאליים לרכישת הדירה במחיר המבוקש. אולם, כשנשאל עו"ד אברמוב בחקירתו הנגדית בעניין זה, העיד כי: "ת. למיטב זכרוני עברה טויטה אחת נדמה לי לגב' עוזרי..." (ראו: פרוטוקול מיום 13.4.15 עמוד 12). אלא, שאף טיוטת הסכם עם גב' עוזרי לא צורפה לתביעה וגב' עוזרי לא התייצבה לחקירתה לפני- בית-המשפט, ותצהירה נמחק בהחלטת פרוטוקול מיום 28.6.17.

ראיה נוספת עליה מבססים התובעים את טענתם הינה באמצעות תמלול שיחה טלפונית מיום 13.3.12 (ראו: נספח ד' לתצהירו של מר הראל), שנעשתה בין מר אלי הראל לבין גב' שגית, רוכשת פוטנציאלית, שהתעניינה לכאורה ברכישת דירת התובע 1. לטענת התובעים, גב' שגית החליטה בסופו של דבר שלא לרכוש את הדירה בשל "הבעיה עם השכן לחצר", והוסיפה שבעלה אמר, כי: "הוא לא נכנס לעימותים עם השכן".

מעיון בתמליל השיחה עולה, כי אין בו כדי להועיל לגרסת התובעים. ראשית, גב' שגית לא זומנה לעדות, ועל-כן לא ניתן לאמת, כי אכן מדובר ברוכשת פוטנציאלית לדירה זו, אולם למעלה מכך, מעיון בתמליל עצמו עולה, כי היו לגב' שגית שיקולים נוספים שגרמו לה שלא לרכוש את הדירה: "גם גם, לא רק – גם. השכן, הדירה שהיא לא מספיק גדולה בעיני, שחסר לי עוד שירותים במקום... ואין חנייה וזה נורא חשוב ואין מחסן..." (ראו: עמוד 5 שורות 5-8 לתמליל).

שיקולי גב' שגית מתיישבים עם עדותו של מר הראל אשר העיד לפני בית-המשפט, כי השיקול המכריע של גב' שגית שלא לרכוש בסופו של דבר את הדירה הוא החצר (ראו: פרוטוקול מיום 27.5.15 עמוד 41 שורות 11-12). לפיכך, לא הוכח על-ידי התמליל, כי הנתבעים סיכלו את מכירת הדירה כלפי הרוכשת הפוטנציאלית, גב' שגית.

תמיכה נוספת לטענת התובעים, כי הנתבעים במעשיהם סיכלו את מכירת הדירה היא, כי הנתבעים הציבו שלט גס ובולט בחזית הבניין המורה, כי: "אין דירות גן או דירות גג בבניין". הנתבעים אמנם הודו, כי תלו את השלט, אולם לטענתם מטרתם הייתה להימנע מסכסוכי שכנים עתידיים עם רוכש הדירה על בסיס המצגים של התובעים, שכן החצר הינו רכוש משותף, ומחובתם היה לעשות כך נוכח המצב האמיתי, ועל-מנת שלא להטעות את הרוכשים לחשוב שיש בדירה מה שאין בה.

בנסיבות המקרה דנן, לא הוכח על-ידי התובעים, כי הצבת השלט על-ידם גרמה לסיכול מכירת דירת התובע 1. אמנם, הדעת נותנת, כי הצבת שלט בכניסה של הבניין המורה, כי אין דירות גן בבניין, אכן פונה ומכוון לרוכשים פוטנציאליים, אולם בעניין זה גרסת הנתבעים מתיישבת עם הראיות שבתיק, שכן מהעדויות מטעם התובעים עלה, כי דירת התובע 1 פורסמה תחת עמודה של "דירות גן" (ראו: פרוטוקול מיום 13.4.15 עמוד 19 שורה 19, ועמוד 23 שורה 14), וזאת למרות שהתובעים ידעו, כי לא מדובר בדירת גן וכי החצר הינה חלק מהרכוש המשותף (ראו: פרוטוקול מיום 13.4.15 עמוד 14 שורות 6-7).

על-כן, הנסיבות שהובילו את הנתבעים להציב את השלט, וכן האמור בשלט אינם מהווים ניסיון לסיכול מכירת הדירה, והינה פעולה סבירה בנסיבות העניין.

יתרה מכך, אף עדותה של הרוכשת בפועל, הגב' אלינסון, לא הועילה לגרסת התובעים. גב' אלינסון העידה, כי יחסי השכנות בינה לבין הנתבעים טובים (ראו: פרוטוקול מיום 27.5.15 עמוד 27 שורות 10-21), וכן העידה, כי היא לא נתקלה בכל הפרעה מהנתבעים, ועד לחתימת החוזה היא לא פגשה בנתבעים (ראו: פרוטוקול מיום 27.5.15 עמוד 29 שורות 24-30).

טענה נוספת שהועלתה על-ידי התובעים בעניין זה, היא כי הנתבעים הסבו נזקים לדירה ולסביבתה, הם תלשו את הצמחייה הנטועה בחצר הבניין, שברו פנס תאורה והרסו דוקרניים דקורטיביים שהתקין התובע 1 מטעמו ועל חשבונו. התובע 1 אף צירף סרטון בו נראה הנתבע 1 עקר את הצמחייה שנשתלה ברכוש המשותף בבניין.

הנתבעים טוענים, כי שתילת הצמחייה שביצעו לכאורה התובעים בחזית הבניין מעולם לא נדרשה מהם, ובפועל היא נועדה להכשיר את מצגיהם כאילו הדירה הינה דירת גן ולהצמיד לה חלק נכבד מהגינה המשותפת לכלל דיירי הבניין, וזאת בניגוד למפורט בצו הבתים המשותפים.

ביחס לטענה זו, יאמר כי אמנם אין מחלוקת, כי הנתבע 1 עקר את הצמחייה שנשתלה ברכוש המשותף, וגרסת הנתבעים, כי עשה זאת בשל העובדה שהתובע 1 ביקש להצמיד באמצעות הצמחייה את הגינה לדירתו אינה מתקבלת והמעשה עצמו אינו ראוי. אולם, לא הוכח כל קשר בין מעשה זה מצד הנתבע 2 לבין סיכול מכירת הדירה, לא מדובר בהסגת גבול ואף לא בפגיעה בדירת התובע 1.

אשר על-כן, ולאור כל הנימוקים שהובאו לעיל, התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח, כי הנתבעים סיכלו את מכירת דירת התובע 1, לא הובאו עדים רלוונטיים ולא ראיות בכתב אשר יהוו תשתית ראייתית לביסוס גרסת התובעים. משלא צלח בידי התובעים להוכיח את הקשר הסיבתי שבין מעשי הנתבעים לבין עיכוב במכירת הדירה, הרי שנשמטת הקרקע תחת טענת התובעים בעניין זה, ואין לחייב בפיצוי, ודין טענה זו להידחות.

משנקבע לעיל, כי לא הוכח על-ידי התובעים, כי הנתבעים סיכלו את מכירת דירת התובע 1, הרי שמתייתר הצורך לדון בזכותם של התובעים לפיצוי בגין הנזקים הנטענים שנגרמו להם לטענתם. אולם, למעלה מן הצורך, יובהר, כי אף לא הוכח על-ידי התובעים קיומם של נזקים ולא שיעורם.

13. כפי שנטען לעיל, התובע 1 טוען, כי בשל סיכול מכירת דירתו על-ידי הנתבעים הוא נאלץ למכור את הדירה במחיר נמוך משמעותית משוויה הריאלי בשוק, ובפרט בהתחשב בשיפוץ הנרחב והיסודי שבוצע בדירה ובבניין. לכן, התובע דורש את ההפרש בין מחיר הדירה בו הועמדה למכירה ובין המחיר בו נמכרה לבסוף הדירה.

לתמיכה בטענה זו, צירף התובע את חוות דעתה של הגב' מיכל בר-פרו, שמאית מקרקעין, אשר העריכה את שווי השוק של דירת התובע 1, וקבעה, כי שווי השוק של הדירה נכון ליום 16.5.12, הוא סך של 1,663,000 ₪. המומחית קבעה, כי המועד שנחתם הסכם המכר בין התובע 1 לבין הגב' אלינסון הוא המועד של שווי השוק של הדירה. הנתבעים לא צירפו חוות דעת נגדית מטעמם.

מעיון בחוות דעת המומחית לעיל עולה, כי אין בה כדי להועיל לתובע 1, ויוסבר.

ראשית, מעיון בחוות דעתה של גב' בר-פרו עולה, כי ביום 13.1.14 ערכה ביקור בנכס ובסביבתו, והנכס נסקר חיצונית, כשנשאלה על כך בחקירתה העידה, כי אכן לא ביקרה בדירה עצמה (ראו: פרוטוקול מיום 28.6.17 עמוד 48 שורה 17). לעובדה זו, יש חשיבות מכרעת בכל הנוגע לאופן הערכת שווי שוק של הדירה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בדירה שלטענת התובעים שופצה מן היסוד.

עוד עלה מעדותה של המומחית, כי היא לא צילמה את התמונות המוצגות בחוות דעתה וכי הערכת שוויה מושתת על בסיס גרסת התובעים (ראו: פרוטוקול מיום 28.6.17 עמוד 47 שורות 21-23, ועמוד 48 שורות 11-26). יתרה מכך, המומחית קבעה בחוות דעתה, כי שטח הדירה הינו 75.57 מ"ר, וזאת בסתירה מהותית לקבוע בנסח הטאבו על-פיו שטח הדירה הינו 64 מ"ר. בעניין זה, לא הייתה למומחית תשובה מניחה את הדעת (ראו: פרוטוקול מיום 28.6.17 עמוד 47 שורות 28-29). יוצא אפוא, כי אף תסקיר העסקאות בסביבה שפירטה המומחית בחוות דעתה לצורך קביעת שווי שוק של הדירה אינו רלוונטי.

לאור האמור, יש בכך כדי לפגום באופן ניכר בחוות דעתה של המומחית ובממצאיה, ועל-כן משקלה הראייתי של חוות הדעת מועט ביותר, באופן שלא ניתן להסתמך על חוות דעתה זו.

זאת ועוד, מעיון בראיות התביעה עולה, כי אף מחיר המכירה שדרש התובע לטענתו, על דירתו לא הוכח על-ידו. התובע טוען, כי התמורה שביקש עבור דירתו היא סך של 1,650,000 ₪, אלא שהתובע לא צירף כל ראיה המעידה על עובדה זו. במענה לשאלות בחקירה נגדית של התובעים הודו הם לפני בית-המשפט, כי לא נקוב מחיר תמורה במודעות הפרסום למכירת הדירה (ראו: פרוטוקול מיום 13.4.15 עמוד 19 שורות 18-19, ועמוד 23 שורות 13-14).

כמו-כן, העדר של הסכמי תיווך שהיו אמורים להיחתם בין התובע 2 בכובעו כמתווך לבין "רוכשים פוטנציאליים רבים", כטענתו, ובהם אמור היה להופיע המחיר המבוקש בגין הדירה, פועל לרעת התובעים ומעיד, כי אין ממש בטענתם בכל הנוגע למחיר המכירה הנדרש על-ידי התובע (ראו: פרוטוקול מיום 13.4.15 עמוד 23 שורות 19-30).

אשר על-כן, התובעים לא הוכיחו ולו בראשית ראיה, כי התמורה שנדרשה על-ידם עמדה על סך 1,650,000 ₪, וממילא לא הוכח על-ידם, כי היה רוכש פוטנציאלי אשר שהיה מוכן לשלם תמורה זו.

14. לטענת התובע 1 בשל מעשי הנתבעים לסיכול מכירת הדירה, הדירה עמדה ריקה ולא מאוכלסת במשך שלושה חודשים, במהלכם נשא התובע 1 בהוצאות רבות בהן: חשבונות מים, חשבונות חשמל, ותחזוקה שוטפת של הדירה. לפיכך, התובע 1 עותר לתשלום הוצאות אלו בסך של 2,004 ₪.

כאמור וכפי שנקבע לעיל, לא הוכח קשר סיבתי בין מעשי הנתבעים למועד מכירת הדירה, אולם למעלה מן הצורך יובהר, כי אף לגופה של טענה זו דינה להידחות.

התובע 1 טוען, כי הדירה עמדה ריקה במשך 3 חודשים, אולם לא ציין אילו חודשים. הראיות היחידות בהן ניתן ללמוד על אילו חודשים מדובר, הן החשבוניות שצורפו על-ידו בכתב התביעה ומתצהירו. מעיון בחשבוניות הללו עולה, כי התובע 1 עותר להחזר הוצאות מחודש ינואר ועד לחודש יולי, היינו, שבעה חודשים, וזאת בניגוד גמור לנטען על-ידו - שלושה חודשים.
לא זו אף זו, מעיון בעדותה של גב' אלינסון עולה, כי בניגוד לטענת התובע 1, הדירה לא עמדה ריקה במשך 3 חודשים, שכן גב' אלינסון העידה כי דירת התובע 1 הושכרה למשך 6 חודשים תמורת 5,500 ₪ לחודש עד שהיא קיבלה את החזקה בדירה (ראו: פרוטוקול מיום 27.5.15 בעמוד 27 שורות 4-9).
בעניין, זה, התובע עצמו טען בסעיף 16 לכתב התביעה כי הוא השכיר את הדירה כדי להימנע מהתשלומים השוטפים.

אשר על-כן, ולאור האמור לעיל, אף הנזקים הנטענים על-ידי התובעים לא הוכחו על- ידם, ודין טענות אלו להידחות.

15. הטענה הנוספת שהועלתה על-ידי התובעים, כי הנתבעים הוציאו דיבתו של התובע 1 בכוונת זדון ופגעו בשמו הטוב, וכן פגעו בשמו הטוב של התובע 2 שהתקשר עם רוכשים פוטנציאליים לשם מכירת הדירה, מתוקף היותו מתווך, ובמעשיהם עברו הנתבעים על הוראות סעיפים 1-2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, ועל-כן הם זכאים לפיצוי מכוח החוק.

התובעים תומכים טענה זו, באמצעות תמליל שיחה (ראו: נספח ב' לתצהירו של מר הראל), שנערכה בין מר אלי הראל, יועץ למניעת הונאה, שנשלח על-ידי התובע 1 אל הנתבע 1 במסווה של רוכש פוטנציאלי אשר מעוניין לרכוש את דירת התובע 1.

במהלך השיחה הנתבע 1 כינה את התובע 2 "שקרן", "לא ישר" (ראו: עמוד 4 שורות 1, 3 ו-5, ועמוד 21 שורות 12-13 לתמליל). הנתבע 1 טען, כי הבעלים של הדירה הוא מתווך והוא מעוניין להרוויח דמי תיווך על מכירת דירה שהוא בעליה (ראו: עמוד 4 שורות 8-9 לתמליל).

כמו-כן, התובעים טוענים, כי הנתבע 1 השמיץ את העבודות שנעשו בדירת התובע 1, כגון: "עבודה ערבית" (ראו: עמוד 5 שורה 10 לתמליל), "זה חראטה" (ראו: עמוד 12 שורה 22 לתמליל), "זה בלוף" (ראו: עמוד 22 שורה 22 לתמליל), "לא חוקי" (ראו: עמוד 6 שורות 13-14 לתמליל), "זה קרטון" (ראו: עמוד 12 שורה 6 לתמליל), ו"הדירה בסכנה אמיתית" (ראו: עמוד 8 שורה 18 לתמליל).

עוד נטען על-ידי התובעים, כי במהלך השיחה אמר הנתבע 1 למר הראל, כי הגינה אינה חלק מהדירה, אלא חלק מהרכוש המשותף (ראו: עמוד 7 שורה 9 לתמליל), כי הבת של הבעלים היא אדריכלית של השיפוץ, והבעלים רשמו את הדירה רק על שם הבן כדי "להקפיץ מיסים." (ראו: עמוד 9 שורות 8-10 לתמליל).

הנתבעים לעומת זאת טענו, כי התובעים לא הוכיחו את טענתם בדבר פרסום לשון הרע, שכן מר הראל התחזה לרוכש פוטנציאלי תוך שהוא רוכש את אמונו של הנתבע 1 באופן מקצועי ומיומן, דובב אותו, הכשיל אותו בדבריו, ואף הדיח אותו לכנות את התובע 2 "שקרן".

הנתבעים טענו, כי הואיל ואופי השיחה שהתקיימה בין הנתבע 1 למר הראל הייתה יזומה, מכוונת ומוזמנת על-ידי התובעים ועבורה אף קיבל מר הראל תשלום - אין לייחס לנאמר בה משמעות.

לאחר בחינת העדויות עולה, כי אין מחלוקת, כי האמירות שפורטו לעיל נאמרו על-ידי הנתבע 1, ומכאן השאלה הדרושה בה הכרעה היא האם האמירות הללו מהוות פרסום לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, ואם כן מהו הפיצוי הראוי, בנסיבות המקרה דנן.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו "לשון הרע מהי" קובע, כי:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד;"

הפסיקה קבעה את השלבים לבחינת ביטוי כלשון הרע, ונקבע, כי ראשית, יש לפרש את הביטוי בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על-פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. שנית, יש לבחון האם על-פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על-פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, והאם אופן אמירתם מהווה "פרסום" כמשמעותו על-פי מבחני סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע (ראו: ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (פורסם בנבו)).

הנה כי כן, ביישום שלבים אלו על-פי המבחן האובייקטיבי על אמירות שנאמרו בעיני השומע הסביר, בהקשר ובנסיבות שבהן נאמרו הדברים, עולה המסקנה הברורה, כי האמירות שנאמרו על-ידי הנתבע 1 עולות לכדי לשון הרע, בגדר סעיף 1(2)לחוק איסור לשון הרע. האמירות שפורטו לעיל, בין היתר, כגון: "לא ישר" ו"שקרן" הינן פוגעניות ומשפילות אשר נאמרו לכאורה לרוכש פוטנציאלי שמבקש להתעניין בדירת התובע 1.

על-מנת שתקום אחריות בגין פרסום לשון הרע, על הנפגע להוכיח "פרסום" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו "פרסום מהו" הקובע, כי:

"(א) פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
ׁ(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."

סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע, כי: "פרסום לשון הרע לאדם אחר או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית".

בנסיבות המקרה דנן, השאלה שעולה היא האם אמירת דברי לשון הרע לחוקר, מהווה פרסום לאדם זולת התובע בשל הטענה, כי החוקר הוא שלוח התובע. שאלה זו נבחנה במספר פסקי דין, ונקבע בהם, כי לשון הרע שנאמרת לחוקר מהווה פרסום לאדם זולת התובע שכן שלוחו עדיין בבחינת אדם נוסף שהפרסום הגיע אליו (ראו: ע"א (ת"א) 1963/05 דיוור אקספרס נכסים והשקעות בע"מ נ' בן ארי (ניתן ביום 3.1.07), ות.א (חי') 23426-05-13 ריכמן נ' רון (ניתן ביום 24.2.16).

לפיכך, אמירות הנתבע 1 לחוקר מר הראל הינן בגדר פרסום על-פי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.
יחד עם זאת, הדעת נותנת, כי לעניין הפיצוי, יש לבחון את הנסיבות בהן נאמרו האמירות ויש משקל רב לעובדה, כי מדובר ביוזמה של התובע שהפעיל חוקר שהסווה עצמו ל"רוכש פוטנציאלי", ומטרתו לא הייתה לרכוש את הדירה.

יתרה מכך, מעיון בתמליל השיחה עולה, כי אכן מדובר בשיחה שהייתה יזומה על-ידי מר הראל, והוא אף הודה בכך (ראו: פרוטוקול מיום 27.5.15 עמוד 31 שורות 21-28). כמו-כן, את הסוגיה, כי המתווך הינו הבעלים אשר מבקש דמי תיווך מהרוכש העלה מר הראל לפני הנתבע 1 (ראו: פרוטוקול מיום 27.5.15 עמוד 34 שורות 6-9, וכן בעמוד 3 שורות 20-23 לתמליל השיחה).

לא זו אף זו, מעיון בתמליל שיחה עולה, כי מר הראל משך את הנתבע 1 בלשונו והכניס מילים לפיו ודוגמא בולטת להתנהלות זו היא בנוגע למילה "נוכל", כששאל את הנתבע 1: "מה, הוא נוכל הבן אדם? בינינו.".. ובהמשך "לא, בינינו. לא ישר?" (ראו: עמוד 21 שורות 9-11 לתמליל). ניסיונו של מר הראל לדובב את הנתבע 1 עלה מתמליל השיחה כאשר פנה אליו באומרו: "בוא, פקח את עייני תהיה נחמד. אנחנו עוד ניפגש בענף הביטוח" (ראו: עמוד 7 שורות 20-21 לתמליל).

אשר על-כן, יש בנסיבות המפורטות לעיל, כדי להשפיע על גובה הפיצוי שיש לפסוק כנגד נתבע 1 בגין הפרת חוק איסור לשון הרע, ועל-כן, יש למקם את גובה הפיצוי ב מדרג הנמוך , ובנסיבות המקרה דנן, הנתבע 1 ישלם לתובעים, יחד ולחוד, פיצוי בסך כולל של 7,000 ₪.
התביעה נגד נתבעת 2 נדחית בזה.

התביעה שכנגד

16. הנתבעים בתיק העיקרי הגישו תביעה שכנגד, וטענו כי עבודות שיפוץ הדירה של הנתבעים שכנגד גרמו לנזקים רבים לרכוש המשותף בבניין, כמו גם לדירתם של התובעים שכנגד, פגעו בניהול אורח חיים התקין והרגיל של התובעים שכנגד, שיבשו את חייהם והיוו מטרד ממשי עד כדי סכנת חיים ממש.

לתמיכה בטענת התובעים שכנגד צורפה חוות דעתו המקצועית של המומחה מר עופר עמיאל, שמאי מקרקעין ועורך-דין (ראו: נספח ה' לכתב התביעה שכנגד), אשר קבע בחוות דעתו את עלות שיקום הנזקים שנגרמו לרכוש המשותף, כתוצאה מעבודות השיפוץ שבוצעו בדירת הנתבע שכנגד.

לאחר בחינת חומר הראיות, המסמכים שצורפו לכתבי הטענות ולאחר שמיעת העדויות עולה, כי בנסיבות המקרה דנן, לא עלה בידי התובעים שכנגד להוכיח, כי הנזקים הנטענים על-ידם ברכוש המשותף נגרמו בשל עבודות השיפוץ שבוצעו בדירת הנתבע שכנגד 1, ועל-כן דין תביעת התובעים שכנגד להידחות.

ראשית, מעיון בכתב התביעה עולה, כי הנזקים הנטענים הינם ברכוש המשותף. לפיכך, לשם הגשת תביעה זו היה על התובעים שכנגד לפעול להשגת אישור מטעם כל הדיירים , או הגשת התביעה על-ידי הדיירים כולם , או אישור של נציגות הבית המשותף אשר מייצג את כלל הדיירים. כשנשאלה הנתבעת בעניין זה העידה, כי: "ש. הגשתם בשם הדיריים? ת. לא, גם כששיפצנו את הנכס זה בעלותנו הבלעדית, שרה השתתפה ב- 10,000 ₪." (ראו: פרוטוקול מיום 28.6.18 עמוד 60 שורות 11-12).

כמו-כן, כתב התביעה אכן אינו מגלה כל עילה כנגד הנתבע שכנגד 2. לא הובא כל הסבר או נימוק ראוי מהו חלקו בשיפוץ הדירה . כפי שעלה מהראיות, הנתבע שכנגד 2 אינו בעלי ם של הדירה, הוא לא גר בה, והוא רק שימש כמתווך במכירת הדירה.

די בכך, על-מנת לדחות את התביעה. אולם, אף לגופה של טענה מצד התובעים שכנגד עולה, כי לא צלח בידם להוכיח, כי הנזקים ברכוש המשותף הנטענים על-ידי התובעים שכנגד נגרמו בשל עבודות השיפוץ שבדירת הנתבע שכנגד.

אף מעיון בחוות דעת המומחה מטעם התובעים שכנגד אשר אמורה להוות תמיכה עיקרית בטענתם, עולה, כי היא אינה מהווה תשתית ראייתית מספקת וראויה עליה יוכל בית-המשפט לבסס את קביעתו בשאלה הנדונה, היינו, האם נזקים שנגרמו ברכוש המשותף הינם בשל עבודות השיפוץ בדירת הנתבע שכנגד.

מעיון בחוות דעתו של המומחה מר עמיאל עולה, כי הוא קבע שהנזקים נגרמו בשל השיפוצים בדירת הנתבע שכנגד, אך לא טען כי קיים קשר סיבתי בין עבודות השיפוץ שנעשו בדירת הנתבע שכנגד 1 לבין הנזקים שציין בחוות דעתו (ראו: פרוטוקול מיום 13.9.17 עמוד 73 שורות 23-24).

אף חקירתו של המומחה מר עמיאל לא הועילה לגרסת התובעים שכנגד, שכן מר עמיאל כלל לא ידע מתי נעשו שיפוצים: "ש. כל השיפוצים שתיעדת אין לך מושג מי עשה אותם ואין לך מושג מתי נעשו? ת. אין לי מושג מי עשה אותם וזה לא רלוונטי לחוות הדעת. אין לזה רלבנטיות לעבודה שלי. אני ראיתי את הנכס במעמד הביקור בנכס". (ראו: פרוטוקול 13.9.17 עמוד 76 שורות 25-27, עמוד 77 שורות 16-17), ובהמשך העיד: "ש. בחוות דעתך אומרת רק מה הנזק ולא מי עשה את הנזק? ת. בדיוק. זה תפקיד של בית המשפט ולא שלי." (ראו: פרוטוקול מיום 13.9.17 עמוד 78 שורות 1-2).

אשר על-כן ולאור כל הנימוקים שהובאו לעיל, עולה כי התביעה שכנגד לא הוכחה על-ידי התובעים שכנגד ודינה להידחות.

סוף דבר

17. אשר על-כן, לאור כל הנימוקים לעיל, התביעה העיקרית מתקבלת נגד נתבע 1 בעילת לשון הרע בלבד, ונדחית בכל הנוגע לעילות התביעה האחרות.

הנתבע 1 ישלם לתובעים, יחד ולחוד, פיצוי בגין פרסום לשון הרע בסך כולל של 7,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום מהיום.
התביעה נגד נתבעת 2 נדחית בזה.
התביעה שכנגד נדחית בזה.

בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח עותק פסק-הדין לצדדים.

המזכירות תבצע סגירת תיק.

ניתן היום, ל' סיוון תשע"ח, 13 יוני 2018, בהעדר הצדדים.