הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 51330-02-14

בפני
כבוד השופט רמי חיימוביץ, סגן נשיא

תובעים

1.שייבע בת שבע פרופיס
2.איריס רובין
באמצעות עו"ד חיים דוד

נגד

נתבעים
1.בית החולים אסף הרופא
2. מדינת ישראל
באמצעות עו"ד רויטל ארז

נגד

צד שלישי
דורטק טכנולוגיות כניסה בע"מ
באמצעות עו"ד גלעד ברמן

פסק דין

התובעת 1, קשישה שהגיעה לגבורות, נפלה ונפגעה בעת שיצאה מטיפול דיאליזה בבית-חולים "אסף הרופא" השייך למדינה. ל דבריה כשיצאה מהמחלקה נסגרה הדלת האוטומטית ופגעה בהליכון עליו נשענה. כתוצאה מכך איבדה את שיווי משקלה ונפלה. התובעת שברה את עצם הירך ואת המרפק ולטענתה בשל כך חלה התדרדרות קשה במצבה הבריאותי והקוגניטיבי, כשבפועל היא מרותקת לכיסא גלגלים, דבר המקשה מאוד על הטיפול בה ועל הסעתה ממקום למקום (בעיקר לטיפולי הדיאליזה שכיו ם מחייבים הסעה באמבולנס פרטי).
המדינה והצד השלישי, חברת דורטק שהתקינה את הדלת האוטומטית, מיאנו להכיר בתביעתה וכן נאבקו זו-בזו בשאלת האחריות. בנוסף הן חולקות על טענות התובעת בנוגע לנזקיה.
לאחר שמיעת הראיות, שהחלו בגביית עדות מוקדמת בביתה של התובעת בשל גילה ומצבה הבריאותי, שוכנעתי כי התובעת הוכיחה גרסתה וכי לבית-החולים אחריות לארוע. הודעת הצד השלישי נדחית, ו כפי שהערתי במהלך הדיונים – הואיל ודורטק ממשיכה להתקין דלתות בבתי -חולים של המדינה ראוי היה כי המדינה ודורטק ישקלו לסלק את תביעת התובעת ויסדירו את מערכת היחסים המסחרית ביניהן, על כל היבטיה, מחוץ לכתלי בית-המשפט ולא באופן אגבי לתביעה.
הצדדים
התובעת 1 ילידת 28/8/28, כבת 88, אלמנה המתגוררת אצל בתה, התובעת 2. עוד לפני התאונה סבלה משלל בעיות רפואיות וממגבלות פיזיות שחייבו עזרת מטפלת סיעודית עובדת זרה.

הנתבעת היא מדינת ישראל (באמצעות אורגניה) שהיא הבעלים והמפעילה של בית החולים "אסף הרופא" בו התרחשה התאונה .
הצד השלישי, דורטק טכנולוגיות כניסה בע"מ , היא החברה שהתקינה את הדלתות האוטומטיות בבית-החולים לרבות הדלת בה ארעה התאונה, והיא ממשיכה גם היום להתקין דלתות אוטומטיות בבית-החולים.
מטעם התובעות העידו – ה תובעות, המטפלת הסיעודית (ילידת הפיליפינים) גב' קירן ראי , מומחה הבטיחות ד"ר ביקלס והגריאטר פרופ' גינדין. מטעם המדינה העידו מר אלי כהן, המהנדס הראשי של בית החולים, מומחה הבטיחות מר אסבן וה גריאטר ד"ר שחר. מטעם הצד השלישי העיד מר הדר אלירז, סמנכ"ל דורטק.
התאונה
ב-4/4/13, בשעה 11:30 לערך, סיימה התובעת טיפול דיאליזה במכון הנפרולוגי בבית החולים. התובעת פנתה לצאת מהמכון כשהיא הולכת על רגליה ונעזרת בהליכון. המטפלת הסיעודית, גב' קירין, לוותה אותה.
בעת היציאה מהמחלקה נפלה ונפגעה.
כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובעת שבר בירך (שבר סובטרוכנטרי אלכסוני מימין) ושבר במרפק ימין (שבר באולקרנון). התובעת אושפזה במחלקה האורתופדית בבית-החולים למשך 12 ימים בהם נותחה והשבר בירך קובע במסמר. בהמשך הועברה לשיקום בבית-חולים רעות ובבית-חולים איכילוב ואז שוחררה לביתה.
המחלוקת בשאלת האחריות
העובדה שהתובעת נפלה בעת היציאה מהמחלקה אינה שנויה במחלוקת ותועדה במסמכי בית-החולים. המחלוקת נוגעת לסיבת הנפילה ולקיומה של אחריות.
התובעת טוענת כי נפלה משום שהדלת האוטומטית של המחלקה נסגרה עליה ופגעה בהליכון, דבר שגרם לה לאבד את שיווי משקלה. ואילו המדינה ודורטק טוענות כי בדלת האוטומטית הותקנו מספר מנגנוני בטיחות ולא סביר שנסגרה על התובעת. לטענתן סביר יותר שהתובעת שסבלה מסחרחורות איבדה את שיווי משקלה ללא קשר לדלת. עוד ה ן מוסיפ ות כי עשו את כל הניתן כדי להתקין דלתות טובות ובטוחות, לפי כל תקני הבטיחות, וכי גם אם יתברר שהתובעת אכן נפגעה מדלת חרף מנגנוני הבטיחות מדובר במקרה נדיר שלא ניתן למנוע אותו באמצעים סבירים.

במקביל לחזית האחידה מול התובעת מפנות המדינה ודורטק אצבע מאשימה זו-אל-זו. המדינה טוענת כי הסתמכה על מקצועיותה של דורטק שתתקין דלתות טובות ומתאימות לבית-חולים ואילו דורטק טוענת כי התקינה את הדלת על-פי דרישות המדינה ובהתאם לתקני הבטיחות הקיימים וכי ממילא חלפו כחמש שנים בין התקנת הדלת לבין התאונה שבהן תחזוקת הדלת הייתה באחריות בית-החולים שאף ביצע בה שינויים (שעון שבת) ללא מעורבות דורטק.
מדוע נפלה התובעת?
עדות הראיה היחידות לתאונה הן התובעת והמטפלת הסיעודית שליוותה אותה.
עדות התובעת: בשל גילה ומצבה הבריאותי העידה התובעת בעדות מוקדמת בבית בתה בו היא מתגוררת. במהלך העדות ניכר היה כי לתובעת קשיים הנובעים מגילה המתקדם, היא התעייפה במהרה ו ככל שנמשכה החקירה הנגדית איבדה את הריכוז והתקשתה להשיב לחלק מהשאלות. עם-זאת בתחילת העדות, ובמענה לשאלת בית-המשפט, מסרה גרסה ברורה בנוגע לתאונה – "אני אספר מה שאני זוכרת, הייתי בדיאליזה, הרגשתי מצוין, מצב רוח טוב, הייתי ביציאה החוצה מהדיאליזה במסדרון והיינו צריכים לעבור דלת. המטפלת הלכה איתי ופתאום הדלת נסגרה ותפסה את ההליכון. ההליכון נפל ואני נפלתי על צד ימין וקיבלתי מכה ברגל ובכתף" (עמ' 10, 8). בחקירתה הנגדית חזרה על הדברים, הדגישה כי חשה בטוב וכי "הדלת פגעה בזה שהפילה את ההליכון" (עמ' 10, 23) וכי "לא יכולתי לתפוס את ההליכון הוא היה בתוך הדלתות" (עמ' 14, 13). הנתבע והצד השלישי מפנים לסתירות בגרסת התובעת ובעיקר להודאת התובעת כי לא ראתה את הדלת נסגרת לפני התאונה. לפיכך הן מציעות כי התובעת נפלה ללא קשר לדלת וזו פגעה בה רק לאחר שכבר שכבה על הרצפה. אינני מקבל עמדה זו והתרשמותי מעדות התובעת שונה בתכלית. מצאתי כי גרסתה הייתה קוהרנטית ככל הניתן ובשום שלב לא חזרה בה מהטענה שנפלה משום שהדלת פגעה בהליכון. נהפוך הוא. התובעת דבקה בגרסה זו גם כשנחקרה נגדית, והסתירות היו שוליות והחריפו ככל שהחקירה נמשכה והתובעת , בגילה ובמצבה, התעייפה ואיבדה ריכוז .
המדינה ודורטק מייחסות, כאמור, משקל רב לדברי התובעת כי לא ראתה את הדלת פוגעת בהליכון. פרשנותן לדברים אינה סבירה ואין בהם כדי לשלול את גרסתה. סביר מאוד שאדם מבוגר שמתקדם באיטיות עם הליכון מתרכז בדרך קדימה ואינ ו יכול לראות דלת ש מגיעה מהצד. הוא כן יכול – כפי שהעידה התובעת – להרגיש את המכה ולהבין כי מה שפגע בהליכון היא הדלת שאותה ראה אחרי הנפילה. העובדה שלא ראה את הדלת קודם לכן אינה שוללת את הבנתו כי הדלת אותה ראה מיד אחרי התאונה היא שפגעה בו. למעשה, העובדה שהתובעת מודה שלא ראתה את הדלת עד לפגיעה בהליכון דווקא מחזקת את עדותה ומקנה לה אמינות, שכן אם רצתה להמציא גרסה או לשקר הייתה יכולה בנקל לטעון כי ראתה את הדלת פוגעת בה.

התרשמתי כי עדות התובעת בנוגע לנסיבות נפילתה הייתה אמינה ושוכנעתי כי אינה משקרת ( ספק רב בעיני אם במצבה בכלל יש ביכולתה לשקר ). חרף זאת, נתתי משקל לעובדה שמדובר בבעל דין ולאפשרות כי בשל גילה ומצבה אין מדובר בזיכרון ישיר של התאונה אלא בתיאור שסופר לה והפך אצלה לעובדה, ולפיכך נבחנו בזהירות גם יתר הראיות.
עדות המטפלת גב' קירן ראי: גב' ראי העידה פעמיים – בבית התובעת (ביום חקירת התובעת) ובבית-המשפט. בבית-התובעת התבקשה על-ידי בית-המשפט לתאר את התאונה והשיבה כך - "אנחנו הלכנו לדיאליזה, סיימנו דיאליזה, באים בחוץ היא הולכת רגיל, הליכון 4 רגליים בלי גלגלים היא לפני ואני מאחור. אח"כ יצאנו בחוץ והדלת השמאלית באה ונתנה מכה להליכון, היא נפלה וקיבלה מכה. ניסיתי לתפוס לא יכולתי כי הדלת נתנה מכה חזקה ואז גם אני הלכתי ואני הייתי בסדר לא קרה לי כלום" (עמ' 15, 18-21). בהמשך העידה כי התובעת והיא התקרבו לדלת בהליכה איטית, כשהיא צועדת כשלושים ס"מ מאחורי התובעת. כשהתקרבו הדלתות היו פתוחות אך כאשר התובעת הגיעה לקו הדלת נסגרה עליה הכנף השמאלית של הדלת, פגעה בהליכון והתובעת נפלה לצד ימין (עמ' 15-16). לדבריה לא הבחינה בכנף הימנית של הדלת משום שהתרכזה בתובעת שנפלה. גב' ראי נשאלה לאפשרות שהתובעת נפלה ללא קשר לדלת והשיבה "ראיתי שהדלת נותנת מכה להליכון ואז אחרי שנפלה תפסתי אותה בכתף " (עמ' 17, 3).בעדותה בבית-המשפט, כחצי שנה מאוחר יותר, חזרה על הדברים. היא אישרה כי התובעת הלכה עם הליכון והיא "מאחוריה בצד" (עמ' 53, 27). כי כשהתקרבו לדלת הדלת הייתה פתוחה אך "חלק השמאלי של הדלת נסגר ונתן להליכון מכה. היא נפלה ימינה. ניסיתי לתפוס אותה אבל הייתה כבדה מדי" (עמ' 54, 5).
עדותה של גב' ראי הייתה קוהרנטית ועקבית ותמכה אפוא באופן מלא בעדות התובעת. ברי כי גם גב' ראי אינה עדה אובייקטיבית שכן היא קרובה מאוד לתובעת ומתפרנסת מהטיפול בה, אולם קיומן של שתי עדויות תואמות שלא נסתרו מחזק זו-את-זו ומקנה להן אמינות.
חוות דעת מומחי הבטיחות: המדינה ודורטק טוענות, כאמור, כי בדלת הותקנו מספר מנגנוני הגנה – חיישני תנועה, תא פוטו-אלקטרי וחיישני לחץ בנגיעה – שאמורים למנוע את התאונה המתוארת ולפיכך זו אינה אפשרית . אלא שמעדותם של שני מומחי הבטיחות בתיק – מר ביקלס מטעם התובעת ומר אסבן מטעם המדינה – ומעדות איש המקצוע מטעם דורטק (מר אלירז) עלה כי התרחשות התאונה דווקא אפשרית בהחלט.
חיישני התנועה שהותקנו בדלתות מזהים אדם המגיע ממרחק ופותחים את הדלתות לקראתו אך יש להם שטח מת והם אינם מזה ים אדם העומד בקרבת הדלת . במקרה שכזה הדלת עלולה להסגר אוטומטית גם אם אדם עומד בתווך שבין הדלתות. העידו על כך שני מומחי הבטיחות וכן מר אלירז מטעם דורטק שהסביר כי "אני יכול לבוא לדלת, להתקדם אליה, לתת לה להיפתח, לעמוד לקפוא 10 שניות עד שהגלאי זה, לעקוף את הגלאי קרן, ואז הדלת תיסגר עליי. אני יכול להערים בעין על הדלת הנוכחית. קל מאוד להערים עליה..." (בעמ' 345). כדי למנוע סגירת הדלת במצב שכזה הותקן בדלת מנגנון בטיחות נוסף – קרן פוטו-אלקטרית שאמורה לקלוט גופים שנמצאים בתווך שבין הדלתות ולמנוע את סגירתן. אלא שבדלת נושא התביעה הותקן תא פוטואלקטרי ששולח קרן נקודתית ולא וילון פוטו-אלקטרי שיכול לזהות גוף לכל גובה הדלת.
קשישה מבוגרת כמו התובעת שצועדת לאט בעזרת הליכון עשויה אפוא להיכנס לשטח המת של הגלאים. הדלת האוטומטית אינה מזהה אותה ולכן נסגרת בהתאם לתכנות. המנגנון הפוטואלקטרי אמור למנוע את סגירת הדלת אך הואיל וההליכון מורכב ממוטות ללא נפח הקרן הנקודתית אינה מזהה אותו (הדגמה ניתנה בחוות דעת של מר ביקלס). כתוצאה מכך הדלת נסגרת ופוגעת בהליכון והתובעת מאבדת שיווי משקל ונופלת. מנגנוני המהירות וחיישן הנגיעה שגורם לרתיעת הדלת כשהיא נתקלת בחפץ לא מונעים אבדן שיווי המשקל של קשישה הנשענת על ההליכון.
עולה אפוא כי בהתאם לחוות-דעת המומחים ולראיות נוספות תיאור התאונה כפי שמתארת התובעת אפשרי בהחלט, ולפיכך מהוות ראיות אלו חיזוק נוסף לגרסת התובעת ולגרסתה של גב' ראי.
הטענה שהתובעת נפלה מסחרחורות: המדינה מפנה למסמכים בהם נכתב כי התובעת סבלה מסחרחורות ונפילות עוד לפני התאונה ולכן נדרשה למטפלת סיעודית שצעדה קרוב אליה. מסקנתה היא אפוא כי סביר שלאחר טיפול הדיאליזה סבלה מסחרחורת ולכן נפלה ורק לאחר מכן פגעה בה הדלת. טענה ספקולטיבית זו לא גובתה בראיות. אכן הוכח כי התובעת סבלה מסחרחורות, ברם הן התובעת והן גב' ראי הכחישו שהתובעת סבלה מסחרחורת באותו יום והעידו כי חשה בטוב, ולא הובאה עדות כלשהי של גורמים מהמחלקה הנפרולוגית שיתמכו באפשרות כי בתום טיפולים התובעת אכן סבלה דרך קבע מסחרחורות או שנפלה במחלקה בעבר.
מכלול העדויות, הראיות וחוות-דעת המומחים מובילים למסקנה כי התובעת עמדה בנטל להוכיח כי נפלה כתוצאה מפגיעת דלת אוטומטית שנסגרה עליה. גרסת התובעת והמטפלת – שהיו העדות היחידות לתאונה – הייתה אמינה ולא נסתרה, היא התיישבה עם ממצאי מומחי הבטיחות ואין כל ראיה שתפגום בה או תגרע ממנה .
התובעת עמדה בנטל להוכיח כי התקרבה לדלת בהליכה איטית כשהיא נעזרת בהליכון. כשההליכון היה בתווך שבין הדלתות נסגרו הדלתות ופגעו בהליכון. התובעת איבדה את שיווי המשקל ונפלה.
האם בית-החולים אחראי לתאונה?
אין חולק כי המדינה חייבת לדאוג לביטחונם ובטיחותם של הבאים בשערי בית-החולים. ברור גם שלא מדובר באחריות מוחלטת ושלא ניתן למנוע כל תאונה וכל מפגע. על המדינה לנקוט באמצעים סבירים למנוע סיכונים סבירים וצפויים, ובשפת הניתוח הכלכלי עליה למנוע סיכון שתוחלת הנזק שלו נמוכה מעלות מניעתו והיא אינה אמורה לנסות ולמנוע סיכונים נדירים שתוחלת הנזק שלהם גבוהה מעלות מניעתם (כאמור בנוסחתו המפורסמת של הלורד Hand, וראו, למשל, ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (15.7.2013) וע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498 (2004)).
העקרונות אינם שנויים במחלוקת אך הצדדים חלוקים בשאלה האם במקרה זה ניתן היה לצפות ולמנוע את התאונה באמצעים סבירים , כשטענת המדינה היא שמדובר באירוע נדיר, שלא ארע מעולם, ושעלויות מניעתו בכל הדלתות בכל בתי החולים גבוהה בהרבה מן הסיכון למטופל יחיד שעלול להיפגע. המדינה מוסיפה כי שכרה את דורטק כמומחית מקצועית וזו התקינה מנגנוני הגנה בהתאם לכל התקנים הנדרשים, ולכן כלל לא הייתה מודעת לסיכון ולא יכלה לצפות אותו. לפיכך, ואם בכל זאת יש אחריות כלשהי, יש להטילה על דורטק .
לאחר בחינת הראיות וטענות הצדדים מצאתי כי למדינה אחריות לתאונה.
כפי שפורט לעיל (בפסקה 17), בדלתות שבבית החולים הותקנו ארבעה מנגנוני הגנה – חיישנים המזהים אדם שמתקרב לדלת (איגל), תא פוטואלקטרי שמזהה גוף בתווך הדלת ומונע סגירתן, מנגנון אנטי-קראש שנועד לגרום לרתיעת הדלת לאחור כשהיא פוגעת בגוף כלשהו ומנגנון מהירות. המדינה הוכיחה אמנם שאלו המנגנונים הנדרשים בתקן הכללי של דלתות אוטומטיות – ובעניין זה אינני מקבל את פרשנות התובעות והמומחה מטעמן לתקן – ברם אינני מקבל את עמדת המדינה כי ניתן להסתפק בתקן הכללי בלי לבחון התאמתו לתנאיו המיוחדים של בית-החולים שבו הותקנה הדלת. בית החולים הינו מקום ציבורי, אליו מגיעים מידי יום אנשים רבים, חלקם הגדול חולים ובעלי מוגבלויות. עליו לדאוג לדרכי גישה הולמות ולהבטיח כי הדלתות האוטומטיות בבית-החולים מתאימות לכלל ציבור המגיע בשעריו – גם אם מדובר בילד, באדם עם מוגבלות או בקשיש שצועד צעידה איטית מאוד . ואכן, גם מומחה הבטיחות מטעם המדינה, מר אסבן, הסכים בחקירתו כי בבית חולים יש מקום להפעלת אפיון בטיחות מיוחד (עמ' 166, 14; 186, 3) .
במקרה הנוכחי הוכח כי המדינה פרסמה מכרז כללי לאספקת דלתות לבית-החולים ולא ביצעה פעולות להתאמת המכרז לתנאיו ומאפייניו הייחודים של בית-החולים. המדינה לא בדקה אם התקן הכללי מתאים מבחינה בטיחותית לבית-החולים ולציבור המגיע אליו. לא בוצע סקר סיכונים או אפיון בטיחות לפני המכרז – וזאת למרות שגם מומחה הבטיחות מטעמה, מר אסבן, סבר כי היה מקום לבצע סקר שכזה . לא הוצגו במכרז דרישות מיוחדות לדלת וגם לגרסת המדינה – שלא הוכחה – כל שנכתב במכרז הוא שמדובר ב "בית-חולים" ו "באוכלוסייה מיוחדת", אך לא פורט מהם הצרכים המיוחדים ולא הוכח כי התאמת הדלתות ל"אוכלוסייה המיוחדת" הייתה בעלת משקל כלשהו בעת בחירת ההצעה הזוכה במכרז. דורטק טענה כי התבקשה לספק דלתות אוטומטיות רגילות ולא התבקשו ייעוץ חרי ג (עמ' 342-343) או דרישות בטיחות מיוחדות (עמ' 291; ו-344).

המדינה התרשלה אפוא בכך שלא ביצעה סקר סיכונים לפני המכרז ולא שקלה אפילו את הצורך בהתאמת הדלתות האוטומטיות לתנאיו המיוחדים של בית-החולים. מן הראיות עלה כי אם המדינה הייתה בוחנת את הנושא ועורכת סקר בטיחות היו כל המומחים שהעידו בתיק מייעצים לה כי נוכח תנאיו המיוחדים של בית-החולים מוטב להתקין בדלתות "וילון פוטואלקטרי" שמזהה עצם זר לכל גובה הדלתות במקום "תא פוטואלקטרי" ששולח קרן נקודתית בגובה 70 ס"מ ואינו מזהה עצמים שאינם בתחום הקרן. זו הייתה, למשל, עמדתו של מר אסבן מומחה הבטיחות מטעם המדינה שהעיד כי "אם בית חולים יבוא ויגיד לי 'תעשה לנו סקר סיכונים', בעניין של דלתות חשמליות, אין ספק שאני אגיד להם בסקר גם לעשות את חיישן הלחץ של הדלת, וגם וילון אנכי, וגם את הקרן, וגם את הזיהוי מרחוק. אין ספק שאני אגיד להם את זה, במקום כמו בית חולים, או במקום שיש סכנה שילדים קטנים מתרוצצים במקומות כאלה" (עמ' 166, 14-20). "בבית חולים, כשיש קשישות, כשיש זקנים, כשיש אינפוזיות, כשיש דלתות, אני הייתי שם גם וילון" (עמ' 185, 8-10) "ברגע שאתה שם את הווילון, ומישהו עדין באזור (הדלתות), אז הדלתות פשוט לא נסגרות" (עמ' 167, 13). מר אסבן הסביר כי העלות של הווילון מסתכמת במאות שקלים לדלת ולטעמו היה על חברת דורטק להציע לבית החולים, מיוזמתה כמומחית הדלתות, להתקין בדלתות וילון כאמור. ואכן, במסגרת הפקת לקחים שנערכה בבית החולים לאחר התאונה, באמצעות "סקר" שערכה חברת "דורטק" הומלץ לבית החולים להתקין מנגנון מסוג "וילון" בדלתות (עמ' 225-226).
הוכח אפוא כי קיים אמצעי בטיחות יעיל וזול יחסית, שרוב מומחי הבטיחות ממליצים עליו וכי התקנתו של אמצעי בטיחות זה היתה מונעת את התאונה . כאמור לעיל, מחוות הדעת ומהראיות עלה כי אמצעי הבטיחות שהותקנו על הדלת האוטומטית לא זיהו את התובעת שצעדה לאיטה עם הליכון ונכנסה ל"שטח המת" של חיישני התנועה. במצב זה הדלת נסגרה באופן אוטומטי בהתאם לתכנות שלה. המנגנון הפוטואלקטרי אמור להוות נדבך הגנה נוסף ולמנוע סגירת הדלתות על התובעת, אך הקרן הנקודתית שהותקנה לא זיהתה את ההליכון שמורכב ממוטות דקים ולכן הדלת נסגרה ופגעה בהליכון וגרמה לתובעת לאבד את שיווי משקלה. אילו היה מותקן וילון פוטואלקטרי שמזהה עצמים לכל גובה הדלת הוא היה עשוי לזהות את ההליכון ולמנוע את סגירת הדלת.
חשוב להדגיש – אינני קובע כי היה מקום להתקין וילון פוטואלקטרי דווקא. זו משימתם של אנשי המקצוע שאמורים לבחון את הצרכים ואת האפיונים הרלבנטיים של בית-החולים ולשקול את ההוצאות מול הסיכונים . אולם כן נקבע כי המדינה ובית-החולים התרשלו בכך שבעת בחירת הדלתות כלל לא שקלו את הצרכים הייחודיים של בית-החולים ולא איזנו בין הסיכונים לבין ההוצאות. עוד נקבע כי הוכח שקיים לפחות מנגנון פשוט ולא יקר אחד (הווילון), שהעדים הרלבנטיים מצד שלושת הצדדים סברו כי היה מקום להתקין אותו, או לכל הפחות לשקול את התקנתו, דבר שלא נעשה. כאמור לעיל, בפועל אחרי התאונה הוחלט להתקין בדלתות וילון פוטואלקטרי שכזה.

נוסף על הכשל התכנוני שפורט לעיל נמצא גם כי המדינה לא הוכיחה שתחזקה את הדלת כראוי דבר שעשוי היה לתרום לתאונה. הדלת נושא התביעה הותקנה כארבע שנים לפני התאונה. דלת שכזו מחייבת תחזוקה שוטפת ובדיקות תקופתיות (לטענת דורטק נדרשת בדיקה תקופתית אחת לשלושה חודשים, ובדיקה בטיחותית אחת לשנה, שאותה יש לבצע על ידי מומחה דלתות ( סעיף 24 לתצהירו של מר אלירז ועמ' 349-350 בעדותו )). המדינה בחרה לתחזק את הדלתות בעצמה אך אין בידיה כל מסמך המעיד על ביצוע בדיקות תקופתיות או תחזוקה שוטפת ומעדותו של מר אלי כהן מטעמה עולה כי ספק רב אם אלו נעשו. כך, למשל, עלה מעדותו כי המדינה כלל לא ידעה שיש לבדוק את כיול מנגנוני הבטיחות של הדלת "אני לא הייתי ער ... עד אירוע המקרה ... שהדברים האלה נדרש מהם כיול והם ברי כיול. אני מבחינתי זו מערכת אופטית, ולא ידענו שבכלל... הבנו שזה מצב 0-1, זאת אומרת, או תקינים, או מקולקלים. וכל עוד הדלת עובדת, הם תקינים" (עמ' 247-248). אזכיר כי כיול מנגנוני הבטיחות הוא חיוני לתפקודם, וכך, למשל, אם מהירות הדלת אינה מכוילת והיא נסגרת מהר מדי הפגיעה באדם כמו התובעת תהיה חזקה מן המתוכנן, דבר שעשוי היה לגרום לנפילתה.
מר כהן הדגיש כי כריתת הסכם תחזוקה עם דורטק או ספק אחר הינו יקר ושיקולים תקציביים הובילו להחלטה שהדלת תטופל באמצעות עובדי בית-החולים (עמ' 234-235) . גם כאן יש להיזהר מאוד מלהחליף את שיקול דעתו של בית-החולים ולכן אינני קובע כי היה מקום לכרות הסכם תחזוקה עם דורטק או עם גורם אחר (כפי שמבקשת הנתבעת) . עם-זאת, נקבע כי משהחליטה המדינה ליטול על עצמה לתחזק את הדלת עליה לדאוג לתחזוקה ראויה, כולל כיול הדלתות ובדיקה בטיחותית תקופתית . המדינה לא הוכיחה כי אכן דאגה לתחזוקה שוטפת ראויה, וכאמור לעיל, אפילו לא דאגה לכיול מנגנוני הבטיחות שבדלת, ובכך התרשלה ( השוו ת"א (חי') 20164-04, שוורץ נ' בי"ח גליל מערבי (8/7/08) ו ת"א (קריות) 32517-11-12 פוסטולוב נ' ניו פארם (24/5/15) , בשניהם דובר על אחריות מחזיק המקרקעין לדאוג לתחזוקה שוטפת של דלתות אוטומטיות, אחת מהן בבית חולים של המדינה). לשלמות התמונה אעיר כי אמנם לא הוכח קשר סיבתי מובהק בין התרשלות זו לבין התאונה, ברם העדר התחזוקה מלמד על הלך הרוח של בית-החולים בנוגע לדלתות ובנסיבות העניין היה מקום להיפוך נטל הראיה על בית-החולים להראות כי העדר התחזוקה לא תרם לנזק.
הסיכון שדלת אוטומטית תיסגר על אדם העובר דרכה ותגרום לו נזק הוא סיכון צפוי וסביר. המדינה ערה לסכנה זו ולכן הותקנו מנגנוני הגנה בדלת. אלא שלא נבחנה התאמת המנגנונים לתנאיו המיוחדים של בית-החולים. לא נערך סקר סיכונים שיבחן אם אמצעי הבט יחות הרגילים מתאימים לאוכלוסיית המבקרים בבית-החולים. ולא נשקלה התקנת אמצעי בטיחות יעיל יותר כמו הווילון הפוטואלקטרי שכל אנשי המקצוע בתיק המליצו על התקנתו. בית-החולים גם לא בחן את עלויות התקנת הווילון למול הסכנה לציבור (לדברי מר כהן בבית-החולים כמאה וחמישים דלתות, ועלות וילון היא מאות שקלים כהערכת מר אסבן, כשמזה יש לקזז בוודאי את מחיר התא הפוטואלקטרי שנחסך). יתרה מכך, הוכח גם שהדלתות לא תוחזקו באופן שוטף כנדרש.
המסקנה מכל אלה היא כי שבית-החולים והמדינה התרשלו בטיפול בדלתות ורשלנות זו גרמה לתאונה משום שהדלת נסגרה על התובעת, קשישה שצעדה בעזרת הליכון, והיא איבדה את שיווי משקלה ונפגעה. התקנת אמצעי בטיחות מתאימים ואולי גם תחזוקה ראויה של הדלת הייתה מונעת את התאונה.
נוכח האמור לעיל נקבע כי למדינה אחריות לתאונה.
הודעת הצד השלישי
טוענת המדינה כי אם היה כשל תכנוני במנגנוני הבטיחות האחראית לכך היא דורטק משום שהיא הגורם המקצועי שתכנן את הדלתות והמדינה פעלה על פי המלצותיה (סעיף 16 לתצהירו של מר אלי כהן) , וכדבריו של מר אסבן "חברה שעוסקת בזה 30, 40 שנה, היא היתה צריכה להגיד לבית החולים 'אתם חייבים לעשות את זה'" (עמ' 189, 9). המדינה מדגישה כי מבדיקתו של מר אסבן עלה כי שטחים מתים קיימים גם בדלתות חדשות שהתקינה דורטק – כלומר מדובר בבעיה תכנונית ולא בכשל תחזוקתי, אולם היא סבורה שדורטק כשלה גם בכך שלא התריע ה בפני המדינה על הצורך בתחזוקה שוטפת של הדלתות, וכדברי מר כהן – " אני מצפה מחברה מומחית שתשלוף ותגיד לי 'חברה, חייבים'. לא קיבלתי עד רגע זה, מבחינתי לא צריך לכייל" (עמ' 246-247).
אינני מקבל את עמדתה המדינה. לא נטען ולא הוכח כי הדלת – שסופקה על ידי דורטק ארבע שנים לפני התאונה – הייתה פגומה או תקולה, וממילא תקופת האחריות על הדלת הסתיימה בשנת 2010 הרבה לפני התאונה. הטענה היא, כאמור, במישור התכנוני אך לא הוכח שהמדינה ביקשה מדורטק לאפיין צרכי הבטיחות מיוחדים לבית-החולים ולהמליץ על התקנת מנגנוני בטיחות מתאימים. למעשה, המדינה כלל לא התקשרה עם דורטק במישרין אלא באמצעות קבלן שביצע שיפוץ כולל במבנים בבית-החולים. הוא זה שהתקשר עם דורטק ורכש ממנה את הדלתות. בנסיבות אלו אין כל ראיה לכך שדורטק התבקשה לעשות פעולה כלשהי למעט התקנת דלתות לפי התקן – דבר שעשתה. המדינה לא הראתה כי היא עצמה שקלה שיקול כלשהו שאינו כלכלי או כי דרשה דרישות בטיחות מיוחדות למבנה ולא יכולה להיות לה ציפייה לגיטימית שהחברה שנשכרה להתקין את הדלתות תיזום פעולות כאלו מצדה (בוודאי כשהן עשויות לייקר את המחיר). כאמור לעיל, כל ההתקשרות עם דורטק נעשתה ממילא באמצעות צד שלישי שכלל לא היה צד להליך.
כאמור בפתח דברי, מוטב שהמחלוקות שבין המדינה לבין דורטק יוסדרו במישור החוזי הרחב יותר, שכן דורטק ממשיכה להתקין ולתחזק דלתות בבית-החולים ובמבנים אחרים של המדינה, ואם המדינה אינה מרוצה מהשירות או שיש לה ציפיות אחרות ראוי להסדיר את הדברים באופן ברור ולא בצורה אגבית לתביעה. מכל מקום, משלא הוכחה תקלה בדלת או הפרת חוזה או צפייה סבירה שהופרה במקרה הנוכחי הודעת הצד השלישי נדחית.
נוכח האמור לעיל, נדחית הודעת הצד השלישי.
אשם תורם
אין כל מקום לייחס אשם תורם לקשישה שצעדה לאיטה ודלת נסגרה עליה והפילה אותה ולא התרשמתי כי התנהלה "בפזיזות" . העובדה שפקודת הנזיקין מאפשרת לטעון טענות של אשם תורם אינה מצדיקה העלאת טענות סרק סתמיות בכל כתב סיכומים ועדיף היה להימנע מכך.
סיכום שאלת האחריות
הוכח כי התובעת נפגעה מדלת שנסגרה עליה וכך איבדה את שיווי משקלה ונפלה. הוכח כי תכנון הדלת לא הותאם למקום שבו הותקנה ולאוכלוסיה המיוחדת הנמצאת בבית-החולים וכי קיימים אמצעים טכנולוגיים קלים וזולים יחסית שיכולים למנות פגיעת דלת בעובדים ושבים. הוכח כי המדינה לא בחנה את מאפייניו המיוחדים של בית-החולים ולא שקלה התקנת אמצעי בטיחות אחרים. אם הדברים היו נשקלים ניתן היה למנוע את התאונה או למיצער להוכיח כי עלות מניעת התאונה אינה סבירה. בנסיבות אלו הוטלה אחריות על המדינה. הודעת הצד השלישי נדחית משום שהמדינה לא הראתה כי ציפייתה שדורטק תייעץ לה על התקנת אמצעי בטיחות יקרים יותר הייתה לגיטימית ולמעשה המדינה כלל לא התקשרה עם דורטק במישרין.
התביעה מתקבלת והודעת הצד השלישי נדחית.
השינוי במצב התובעת בעקבות התאונה
אין חולק כי עוד לפני התאונה הייתה התובעת בגיל מתקדם וסבלה מבעיות בריאות שחייבו, בין השאר, הסתייעות בהליכון ועזרת מטפלת סיעודית (גב' ראי). בעקבות התאונה סבלה משבר במרפק ושבר בעצם הירך, ונדרשה לניתוח שבו קובעה עצם הירך באמצעות מסמר. המחלוקת נוגעת אפוא לשאלה האם ובאיזו מידה החמירה התאונה את מצבה, כשלעניין זה יש להניח כי לפחות חלק ממגבלותיה היו מחמירות נוכח גילה המתקדם.
לטענת התובעות – בעיקר מפי בתה ובהתאם לחוות דעת של הגריאטר פרופ' גינדין – אחרי התאונה חלה החמרה משמעותית במצבה הפיזי והקוגניטיבי של התובעת. אמנם גם לפני כן נעזרה במטפלת, אך הייתה צלולה, תפקדה באופן עצמאי, לרבות בלבוש ובהיגיינה אישית, ואף נהגה לצאת מן הבית בעזרת בני משפחתה ולנסוע (כנוסעת) ברכב רגיל. לאחר התאונה היא נדרשת לטיפול מלא בכל צרכיה, לרבות לבוש והיגיינה, כישוריה הקוגניטיביים התדרדרו והיא אינה יכולה לנסוע ברכב רגיל ולכן אינה יוצאת מהבית. הבת מסבירה כי הואיל ואינה יכולה להסיע את התובעת לדיאליזה ברכבה הפרטי היא נדרשת לשלם לאמבולנס פרטי פעמיים בשבוע דבר שגורר הוצאה כבדה ביותר.

הנתבעת מדגישה את מצבה הרפואי של התובעת לפני התאונה ואת העובדה שנזקקה ממילא למטפלת ולכן אין כל שינוי בהוצאותיה הכספיות. כאמור בחוות דעתו של הגריאטר מטעמה, ד"ר שחר אבנר, אמנם חלה החמרה מסוימת במצב התובעת אך מדובר בתוספת של 18% נכות ל-150% הנכות הסיעודית שהיו קיימים עוד קודם לתאונה ולכן הפגיעה באיכות חייה היא מתונה ביותר. הנתבעת מוסיפה כי אין כל ראיה לכך שהתובעת זקוקה לאמבולנס פרטי בנסיעותיה לדיאליזה.
שמעתי את העדויות – בעיקר עדות הבת, גב' רובין ועדות שני הגריאטריים – ושוכנעתי כי אכן חלה החמרה משמעותית במצב התובעת לאחר התאונה. די בדברים העולים מעדותו ומחוות דעתו של מומחה הנתבעת שפירט את השינויים בתפקודה של התובעת לאחר התאונה בדרגת התלות בזולת - מעברים: מ"עזרה רבה" עברה ל"תלות מלאה"; סוגרים: מ"עזרה בהלבשה, תנועה וניקוי" עברה ל"תלות מלאה"; ניידות: מ"הליכה לא פונקציונאלית בליווי והשגחה" עברה ל"ריתוק מלא".
לטעמי מעבר מהליכה בעזרת הליכון לריתוק מלא, משליטה בסוגרים לאי-שליטה, ומיכולת קימה עצמאית להעדר יכולת , אינה פגיעה מתונה באיכות החיים אלא פגיעה קשה ומשמעותית.
בתה של התובעת, הגב' איריס רובין, שכמובן אינה עדה אובייקטיבית, העידה כי מ-2006 גרה התובעת בביתה בלוויית מטפלת סיעודית, נעזרה בהליכון ואף סבלה מסחרחורות. אלא שמאז התאונה היא אינה קמה עוד מכיסאה באופן עצמאי למעט מספר צעדים ונדרשת לטיפול אינטנסיבי בהרבה. כתוצאה מכך התובעת זקוקה למטפלת צמודה גם בסופי השבוע, כשהגב' ראי זכאית לחופשה. גב' רובין העידה על ההתדרדרות במצבה הקוגניטיבי והנפשי של אמה, שסובלת מהתפרצויות. לדבריה גם לפני התאונה היו לתובעת מצבים של דיכאון ומצבים בהם הייתה מתרגזת "אבל היא אף פעם לא הגיעה למקום שהיא אומרת שהיא לא רוצה לחיות" (עמ' 34, 5-6). לפני התאונה ניתן היה להסיע את התובעת ברכב פרטי או במונית ולכן יצאה מהבית לבתי קפה ולטיולים וכך נסעה גם לטיפולי דיאליזה פעמיים בשבוע. לאחר התאונה התובעת אינה מסוגלת לעבור מכיסא גלגלים לרכב פרטי "היא לא יכולה להיכנס לרכב ולצאת מהרכב גם עם עזרה. הכנסנו אותה לרכב צריך לתמוך בה ולהרים אותה, כתף אחת לא בסדר ומרפק שבור אי-אפשר להרים אותה מהאוטו ולשים אותה בכיסא גלגלים זה לא שק תפו"א" (עמ' 36, 20-23; סעיפים 4-12 לתצהירה). כתוצאה מכך התובעת אינה יוצאת מהבית אלא לטיפולי דיאליזה ש אליהם היא נוסעת באמבולנס פרטי. קופת חולים משתתפת בהתאם לדין במחצית עלות האמבולנס אך המשפחה נושאת ביתרה בעצמה. פניה לעמותות לסיוע לא הועילה משום שאלו אינן יכולות להתחייב על אספקת אמבולנס למועד טיפולי הדיאליזה.
עדותה נתמכה בעדות גב' ראי, המטפלת הסיעודית, שתיארה בתצהירה את ההחמרה שחלה במצבה של התובעת בקושי בלבוש, במקלחת, בשירותים, באוכל ובהתנהגות, והעידה כי "כש[התובעת] התקלחה לפני התאונה, הורדתי את הבגדים היא התקלחה והסתכלתי. כשהיא מתקלחת היא יושבת היא מחזיקה את הטוש. מאחורה אני שמתי את הסבון ... []היום מאוד קשה , אני מסבנת אותה בכל הגוף ומים ומנגבת אותה בכל הגוף אני עושה הכל והיא יושבת (עמ' 56, 14). גב' ראי העידה גם כי בשל ההחמרה צומצמו חופשות סוף השבוע שלה לפעם בחודש ובתמורה עלה שכרה בסכום של כ-1,500 ₪ בחודש. לחיזוק עדותה ועדות גב' רובין, בתה של התובעת, הוצגו מסמכים המעידים על התשלום החודשי הנוסף.
פרופ' גינדין, מומחה לגריאטריה שהגיש חוות דעת מטעם התובעת, הסכים כי התובעת הייתה "סיעודית" וסבלה ממגבלות משמעותיות ומתאונות עוד לפני התאונה הנוכחית, אך לדעתו היא הייתה סיעודית "קלה" ואילו לאחר התאונה הפכה סיעודית "קשה". לדבריו "זאת אישה סיעודית, שהייתה צריכה להיות עם עזרה, עם השגחה, עם תמיכה, קלה יותר, קלה פחות. אבל שומרת על עצמאות תפקודית עם עזרת מטפלת, על פני שנים. ועכשיו אפס" (עמ' 107-108). מבחינה רפואית העריך המומחה כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 40% בשל הפגיעה בירך ונכות נוספת בשיעור 10% בשל הפגיעה במרפק.
ד"ר שחר, מומחה לגריאטריה שהגיש חוות דעת מטעם הנתבעת, הסכים גם הוא שחלה החמרה במצבה של התובעת במספר מישורים (ADL) אך לטעמו מדובר בהחמרה קלה, כששיעור הנכות הנוספת היא בשיעור 18% שנוספו ל150% הנכות שהיו קיימים עוד לפני התאונה. ד"ר שחר הפנה לדוחות הסיעוד שנעשו לתובעת לפני התאונה שהעידו על קושי לשלוט בסוגרים אך הסכים כי לאחר התאונה חלה החמרה גם במישור זה וכיום התובעת משתמשת בטיטולים. עם זאת, לטעמו, אין בהחמרה כדי להכביד שכן בשל הטיטולים אין צורך לקחת את התובעת לשירותים בלילה (עמ' 133-134) וגם המקלחת קלה יותר משום ש"ההבדל היחיד הוא שההעברה שלה לאותו כיסא רחצה ...נעשית בחדרה ולא בחדר האמבטיה ... אם אתה שואל אותי, זו פעולה יותר מהירה. אני לא רוצה להגיד קלה. כי בסופו של דבר מה שקורה, מושיבים אותה על מיטתה, מעבירים אותה לכיסא הרחצה, מגלגלים אותה, זה יותר מהר מאשר להוליך אותה עם הליכון. מפשיטים ורוחצים אותה במקום על אותו כיסא. מקודם היו מביאים אותה עם הליכון, שזה יותר מעייף ויותר מייגע, מושיבים אותה. שם מעבירים אותה מההליכון לכיסא הרחצה, מפשיטים אותה ומקלחים אותה. נקודה נוספת לשאלת הקשיות" (עמ' 127-128). המומחה הדגיש כי התדרדרות מצבה של התובעת נובע גם מגילה המבוגר ולטעמו הקושי בהסעתה ממקום למקום אינו גורם כשלעצמו החמרה שכן "אני לא התרשמתי שיש לה יוזמות ורצון לצאת החוצה, כי יש גם דברים אחרים שקורים אצלה, לא רק הנפילה, שגורמים לאיזשהו צמצום. האם זה גורם לירידה באיכות חייה? – כתבתי שכן ואני מסכים. לכמת את הירידה הזאת – אני לא יודע" (עמ' 139, 13-18). לדבריו "בשלב הזה, זה שהיא נינוחה בסביבתה, שטוב לה, ואני לא בטוח אם אותן יציאות, בלי קשר לניידות, הן עומס יתר בשבילה, או שהן באמת סיפוק בשבילה " (עמ' 141, 4-7).
הנתבעת הגישה חוות-דעת נוספת בתחום האורטופדי. ד"ר מנחם יצחקי קבע בחוות דעתו כי לתובעת 20% נכות בגין פגיעה במפרק הירך לפי48(1)ו' + 10% נכות בגין שבר במרפק לפי 41(7)ב' III כן קבע המומחה כי מצבה של התובעת אינו נובע רק מהתאונה אלא ממכלול מצבה הגריאטרי.
המסקנה מכלל העדויות והמסמכים היא כי אכן חלה החמרה במצב התובעת בעקבות התאונה. אמנם אין ספק שהתובעת הייתה סיעודית עוד לפני התאונה והוצאות המטפלת הסיעודית נדרשו עוד קודם לכן. יתרה מכך סביר כי נוכח גילה המתקדם – כיום בת 88 – מצבה היה מתדרדר גם אלמלא התאונה, ואני מקבל את חוות דעת מומחה הנתבעת בעניין זה. אולם הוכח כי לאחר התאונה חלה התדרדרות מואצת ותלולה במצבה דבר שחייב טיפול נוסף מצד המטפלת ומצד משפחתה. גם הטענה כי לאחר התאונה התובעת חייבת נסיעה באמבולנס לטיפולי הדיאליזה הוכחה. הראיה הברורה לכך היא העובדה שקופת חולים מאוחדת הכירה בחובתה החוקית לממן מחצית מעלות הנסיעה ובתחילה אף מימנה אותה במלואה (נספחים 10 ו-11 לתצהירי התובעת). אעיר כי בעוד שהצורך בהגדלת הטיפול הסיעודי בשל הגיל הוא ברור, כלל לא ברור כי התובעת הייתה נדרשת לשירותי אמבולנס אלמלא התאונה והפגיעה בירך.
נזקי התובעות
על יסוד מסקנותיי שלעיל, כי התאונה גרמה להתדרדרות במצב התובעת אך סביר כי לפחות חלק מההתדרדרות הייתה נגרמת בשל הגיל, ובהתאם לראיות שהוצגו, נפסקים נזקי התובעות כדלקמן.
עלות סיעודית נוספת: עוד לפני התאונה שילמה התובעת למטפלת סיעודית וברור כי היא זכאי לפיצוי רק על הפער בשכר המטפלת שקשור לתאונה. התובעת הוכיחה כי לאחר התאונה עלה שכרה של המטפלת גב' ראי בסכום של כ-1,200 ₪ ובהמשך ב-200 ₪ נוספים . כיום חלה עליה נוספת והפער הוא כ-2,100 ₪. נוכח הסמיכות הזמנים שבין התאונה לבין עליית השכר מזה והתדרדרות מצבה הבריאותי של התובעת מזה אני מקבל את טענת התובעות לקשר סיבתי חלקי בין עליית השכר לבין התאונה. סביר כי העל ייה מיד לאחר התאונה קשורה אליה, אולם ברור כי חלק מעליית השכר בהמשך מיוחסת לחלוף הזמן והתארכות שהותה של גב' ראי בישראל. על-יסוד נתונים אלו אני מקבל את טענת התובעת כי ההוצאה הנוספת בסך 49,242 ₪ שהוצאה עד סוף 2015 (כשנתיים וחצי) קשורה לתאונה. לגבי יתרת התקופה (כשנה ב-2016) אינני מקבל את דרישות התובעת במלואן ונפסק פיצוי של 1,400 ₪ בחודש כשיתרת העלייה בשכר מיוחסת לוותק של גב' ראי. הפיצוי לתקופה נוספת זו הוא 16,800 ₪. א ינני מקבל את טענת התובעות שלא הוכחה כי התשלומים הפרטיים לגב' ראי השפיעו על ההפרשות הסוציאליות. לפיכך הפיצוי לעבר בראש נזק זה הוא 66,042 ₪. לתקופת העתיד נפסק פיצוי נוסף בסך 47,137 ₪, מחצית החישוב האקטוארי לפי ת וספת של 1,400 ₪ בחודש ועד תום תוחלת חייה. החישוב נעשה בהתאם לקביעה כי סביר שהתובעת הייתה נזקקת להגדלה משמעותית של העזרה ללא קשר לתאונה.

עזרת בני משפחה: אמנם לתובעת מטפלת סיעודית אך אין ספק בעיני כי ההתדרדרות במצבה הקשה מאוד על בני משפחתה שהתגייסו לטפל בה טיפול מסור ואוהב. טיפול זה מחייב זמן והשקעה והתובעות זכאיות לפיצוי בגינם – התובעת 1 כניזוק והתובעת 2 כמטיבה. נוכח מצב התובעת נפסק פיצוי גלובאלי של 25,000 ₪ מעבר לעזרה הסיעודית.
נסיעות באמבולנס: בהתאם לראיות עלות נסיעה באמבולנס פרטי היא 590 ₪ לנסיעה, והתובעת זקוקה לשתי נסיעות בשבוע. מחצית העלות ממומנת על-ידי קופת חולים ולפיכך ההוצאה למשפחה היא 295 ₪ לנסיעה. מסכום זה יש לנכות עלות נסיעה במונית רגילה שבה נסעה התובעת לפני התאונה, כ-120 ₪ לנסיעה (התובעות טענו שהעלות היא 60 ₪). עולה כי ההוצאה הנוספת על נסיעות היא כ-175 ₪ לנסיעה וכ-750 ₪ לחודש, ואותה יש לייחס במלואה לתאונה. בהתאם, והואיל ועד ליולי 2014 נשאה קופת חולים במלוא העלות, עומד הפיצוי לעבר (29 חודשים) על סך 21,750 ₪ ולעתיד על סך 51,575 ₪.
נסיעות נוספות: נוכח מצבה כמעט כל יציאה מהבית מחייבת הסעה מיוחדת או מאמץ רב, אם כי לא הוכח כי לכל הנסיעות חייבים אמבולנס. בהתחשב בעלות הנסיעה באמבולנס או במונית שתוכל להכיל את כיסא הגלגלים, ובמיעוט הנסיעות הנובע מגילה וממצבה, נפסק סכום גלובאלי של 20,000 ₪ לעבר ולעתיד (כשליש החישוב האקטוארי של יציאה חודשית או יציאה פעם בשלושה חודשים).
הוצאות נוספות: אני מקבל את דרישת התובעות להוצאות נוספות בשל הצורך בהתאמת הבית למצב התובעת, רכישת מיטה מיוחדת ואביזרי אמבט בסך 2,245 ₪. אינני מקבל את דרישתן להחזר מטפלת חלופית בתקופה בה נסעה גב' ראי לחו"ל, שכן סביר כי התובעת הייתה שוכרת מטפלת לתקופה זו גם אלמלא התאונה, ואילו הפער בסכומים נכלל בפסיקת עזרת הזולת למעלה.
כאב וסבל: הערכת ראש הנזק בתיק זה קשה למדי. השינוי במצבה של התובעת לאחר התאונה ניכר וקשה. מנגד מדובר בשינוי שהיה צפוי לבוא במוקדם או במאוחר גם ללא התאונה. בהתחשב בנתונים אלו, בנכויות שפסקו המומחים בשל הפגיעה בירך ובמרפק (גם מ ומחי הנתבעת העריכו שמדובר בנכות משוקללת של כ-30%), בכך שהתובעת עברה ניתוח ואושפזה ל-12 ימים (עד 15/4/13) ובהמשך אושפזה לשיקום בבתי חולים רעות ותל השומר למשך חודש נוסף (עד 20/5/13), ובתוחלת חייה של התובעת, נפסק פיצוי בסך 100,000 ₪.
סך נזקי התובעות 333,749 ₪.

סוף דבר
התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעות פיצוי בסך 333,759 ₪ בתופת שכ"ט בסך 78,787 ₪ והוצאות משפט בסך 15,514 ₪.
הודעת הצד השלישי נדחית. שולחת ההודעה תשלם לצד השלישי הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪. כאמור לעיל, מוטב למדינה לבחון הסדרת הסוגיות השונות מול דורטק, לרבות הצפיות החוזיות ויחסי העבודה השוטפים.
הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן היום, ז' כסלו תשע"ז, 07 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.