הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 50152-10-12

בפני
כבוד ה שופטת רחל ערקובי

תובע:

ליאור פרחי

נגד

נתבעים:

1.רביב רם בן מנחם
2.רביב-רם הפקות בע"מ

פסק דין

עסקינן בתביעה לשותפות במיזם המכונה "הפרויקט של רביבו" (להלן: "המיזם/הפרויקט").

רקע עובדתי:

התובע הינו זמר ידוע ויוצר מוכר בתחום המוסיקה בעיקר בז'אנר המכונה ים תיכוני/מזרחי, ובין היתר, הוציא 8 אלבומים, נטל חלק בהופעות גדולות , בצע דואטים עם אומנים מובילים ו כתב והלחין שירים אשר הפכו להיטים ובוצעו על ידי אומנים אחרים.

התובע עורך ומנחה תכנית רדיו בשם: "חשמל באוויר", המשודרת אחת לשבוע בתחנת רדיו "לב המדינה"( FM 91) ומוקדשת למוסיקה מזרחית נוסטלגית.

הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע"), הינו נגן (קלידן), מעבד מוסיקלי, מלחין ותמלילן הפועל אף הוא בתחום המוסיקה הים תיכונית, ושעבודתו המקצועית מוערכת ומוכרת לעוסקים בתחום.

הנתבעת מס' 2, היא חברה בשליטתו של הנתבע ואשר הוקמה לאחר האירועים מושא התובענה, לצורך ניהול הפרויקט על ידי הנתבע.

החל משנת 1998 (או בסמוך לכך) ועד לחודש אוגוסט 2012 שימש הנתבע כאחד הנגנים המלווים את התובע בהופעותיו. בתקופה זו צבר ידע וניסיון והתפתח להיות אף מעבד מוזיקלי, מלחין ותמלילן.

השירים הראשונים שהנתבע עיבד היו שיריו של התובע , והוא אף הפיק חלק מאלבומיו, ובהמשך ש יתף פעולה עם אומנים ידועים אחרים אם כיוצר ואם כנגן.
אלירן צור צורף (להלן: "מר צור") הפך שם דבר, בטענה כי בין התובע לנתבע נכרת הסכם שותפות במיזם.
התקיימו בפניי חמישה דיוני הוכחות במסגרתם העידו:
מטעם התובע - התובע, מר רונן יעקבי, מומחה מר ישראל אוקסמן, מומחה מר ניצן זעירא, מומחה מר מאיר ראובני.
מטעם הנתבעים - הנתבע , מר ניר בן מנחם, מר צור, מר תומר גברא, מומחה מר אבי בן בסט.

פסק דיני ניתן לאחר הגשת סיכומים בכתב.

טענות הצדדים:

טוען התובע, כי נושל שלא כדין ממיזם מוסיקאלי אשר היה שותף בהקמתו, בפיתוחו ובביסוסו, ושהודות לפועלו הפך להיות מיזם מוסיקאלי מצליח ומשגשג, המניב הכנסות ורווחים רבים.

טוען התובע, כי המיזם המוסיק לי התחיל משתי מחרוזות של שירים מזרחיים נוסטלגיים ומוכרים שהנתבע הקליט בעיבוד ובביצוע מחודשים, אלא שמחרוזות אלו הוקלטו על ידי הנתבע על מנת למלא צורך אישי שלו ולא לצורך פרסומם ברבים.

טוען התובע, כי בניגוד גמור לעמדת הנתבע אשר חפץ להשאיר את המחרוזות בקרב חוג מכריו המצומצם, סבר התובע כי יש לממש את הפוטנציאל שבהם, ועל כן הציע לנתבע כי ירתום עצמו לטובת הפרויקט ויפעל בכל דרך לקידומו והפיכתו לעסק חי אשר יניב לשניהם רווחים.

טוען התובע, כי הנתבע ק יבל את עמדתו ומאותו הרגע רתם התובע עצמו לטובת הקמת המיזם, קידומו ופרסומו, והוא אשר המציא, פיתח ובנה את המותג "הפרויקט של רביבו". טוען התובע כי במסגרת זו החל לשדר קטעים מהמחרוזות בתוכנית הרדיו שלו כשלשם הצגתן הגה לבדו את שמות המחרוזות כמו גם את שם ההרכב, הפיק סרטונים , ק ידמם ברשת האינטרנט, פרסם את המיזם, אירגן למיזם את הופעותיו הראשונות, נפגש עם גורמים שונים על מנת לקדם את המיזם, ייעץ ותרם ליצירת מחרוזות נוספות, וכיוצא בזה.

טוען התובע, כי כל פועלו בקשר עם המיזם, נעשה בשיתוף פעולה עם הנתבע ומתוך הבנה והסכמה עם הנתבע לפיה הינם שותפים שווים ומלאים במיזם.
טוען התובע, כי משהבין הנתבע כי המיזם הפך להיות עסק חי ומצליח , התנער מהתובע ונישלו לחלוטין מחלקו בו, ועל כן בהתנערותו מפר את ההסכם אשר נכרת ביניהם לפיו הינם שותפים שווים במיזם.

טוען התובע, כי הנתבעים גזלו וגוזלים ממנו את ההכנסות והרווחים להם הוא זכאי כשותף במיזם, ובכך מתעשרים שלא כדין על חשבו נו.

במסגרת סעדיו מבקש התובע להצהיר, כי הינו שותף של הנתבעים במיזם וכי הינו זכאי למחצית מכל ההכנסות והרווחים שצמחו ושיצמחו לנתבעים כתוצאה ממיזם זה, וכן עותר ל צו למתן חשבונות במסגרתו יורה ביהמ"ש לנתבעים לפרט באופן מלא את כל ההכנסות וההוצאות של "הפרויקט של רביבו" וכל מסמך הנדרש לשם הערכת שווי המיזם.

לחילופין, מבקש התובע לפסוק ל ו שכר ראוי ותמורה עבור הקמת המיזם , פיתוחו והפיכתו למותג מוסיקה מבוקש , בשיעור של 50% משווי המיזם והרווחים שצמחו לנתבע בגין המיזם, ולחילופי חילופין, לפסוק ל ו שכר ראוי בסך של 1,500,000 ₪.

טוענים הנתבעים, כי מעולם לא הייתה הסכמה כי התובע יהא שותף במיזם לא שותף שווה ולא בכלל , וכי התובע אינו יכול להיחשב שותף במיזם שעה שלא העלה את רעיון המיזם, לא עשה דבר כדי ליצור את המיזם, לא השקיע במיזם, לא נוצר כלפיו מצג כי הוא שותף במיזם ולא נשא בכל סיכון הקשור במיזם.

טוענים הנתבעים, כי כל פעולה שהתובע ב יצע הקשורה למיזם נעשתה לאור חברותו בת השנים עם הנתבע, ולא מתוך הסכמה כי פעולות אלו יזכו את התובע בזכויות כלשהן.

טוענים הנתבעים, כי הרעיון ליצור מחרוזות, שאינו רעיון מהפכני או ייחודי, הועלה על ידי הנתבע במהלך הנסיעות המשותפות להופעות של התובע , אולם רק לאחר תקופה ממושכת, כשנה לאחר שהרעיון הבשיל במוחו, החליט להקליט מחרוזת בפועל. מציינים הנתבעים, כי לאחר שהתובע ב יקש כי תישקל אפשרות כי הוא יהיה הזמר שיבצע את המחרוזות, הבהיר הנתבע מפורשות לתובע כי בכוונתו לשתף זמר אנונימי.

טוענים הנתבעים, כי הנתבע סבר כי פעולת התובע נעשתה כחבר טוב , כשהתובע בזמן אמת לא דרש לקבל חלק מהרווחים.

טוענים הנתבעים, כי התובע לא השקיע כספים במיזם בשלב זה או בשלב אחר , מאחר שלא היה חלק במיזם , מעולם לא התבקש להשקיע במיזם, ולא נשא בשום סיכון הקשור בו.

טוענים הנתבעים, כי בחודש אפריל 2012 , לאחר שהמיזם הפך מבוקש, אמר התובע לנתבע כי אולי בעתיד כשהמיזם יגדל יבקש ממנו סכום של כמה מאות שקלים עבור מאמציו, כשזו הייתה הפעם הראשונה למעשה בה גילה התובע כי רצונו הוא שפעולות שנעשו על ידו יזכו לתמורה. טוענים הנתבעים, כי גם בשלב זה לא העלה התובע כל טענה לפיה הוא שותף במיזם וכי הוא זכאי לחלק יחסי מהרווחים.

טוענים הנתבעים, כי לאחר שהנתבע סרב לבקשת התובע הלה ב יקש להיפגש עם חברי ההרכב. בפגישה בין התובע לחברי ההרכב ומנהלו האישי של אלירן צור, מר גברא, ביקש התובע 10% מרווחי המיזם כשחברי ההרכב התנגדו לבקשה, אולם הסכימו כי התובע יהיה רשאי לעשות בוקינג באופן לא בלעדי לפרויקט בתמורה ל-15% מכל סכום שייכנס מהופעה שתתקיים עקב מאמציו.

טוענים הנתבעים, כי כשבוע לאחר הפגישה הצליח התובע לסגור הופעה למיזם , אלא שהתובע סרב לקבל את הסכום שסוכם בשיעור של 15% מהתמורה בגין ההופעה.

טוענים הנתבעים, כי עד להגשת התביעה דנא התובע לא פנה אל הנתבע פעם נוספת בדרישה לקבל חלק מהמיזם , וכי מובן שאילו התובע היה מבקש סכום כלשהו עבור פעולותיו השוליות היה נענה בסירוב מצד הנתבע.

אשר לנתבעת, החברה, טוענים הנתבעים כי יש לדחות את התביעה מחמת העדר יריבות, העדר עילה, ושימוש לרעה בהליכים משפטיים.

טוענים הנתבעים, כי בתביעה מבוקש סעד של מתן חשבונות כשעל מנת לקבל סעד זה יש להוכיח יחסים מיוחדים בין צדדים, אלא שלא ברור כיצד מבקש התובע לבסס יחסים אלו עם אישיות משפטית אשר לא הייתה קיימת במועד התרחשות האירועים המפורטים על ידו בכתב התביעה.

לאור זאת עותרים הנתבעים לדחות את התביעה.

דיון ומסקנות:

עסקינן בתביעה לשותפות במיזם שמכונה: "הפרויקט של רביבו". התובע סמך את תביעתו הן על עילה חוזית והן על עילת עשיית עושר ולא במשפט.
אין מחלוקת, כי בענייננו אין הסכם כתוב בין הצדדים או טיוטת הסכם אשר יעידו כי הייתה בין הצדדים הסכמה ליצור שותפות.

מכאן, יש לבחון האם השתכלל בין הצדדים הסכם שותפות בדרך אחרת אם בע"פ אם בהתנהגות.

במקרה בו ייקבע כי לא נכרת חוזה מחייב בין הצדדים, יש לבחון את השאלה האם זכאי התובע לקבלת שכר ראוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

התשתית הנורמטיבית;

העילה החוזית:

בבואנו לבחון האם השתכלל הסכם שותפות בין צדדים, יש ליתן את הדעת הן לחוק החוזים ( חלק כללי) תשל"ג-1973, (להלן: "חוק החוזים"), והן לפקודת השותפויות [נוסח חדש] תשל"ה- 1975, (להלן: "פקודת השותפויות"), החלה על הסכמים במסגרת שותפות.

ס' 1 לחוק החוזים קובע כי חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול.
ס' 2 לחוק החוזים מעגן את הדרישה לגמירות דעתו של המציע , וכן את דרישת המסוימות של ההצעה. ס' 5 לחוק החוזים מעגן את גמירות הדעת של הניצע.

תנאי סף לתוקפו של חוזה הינו כי הצדדים התכוונו ליצור יחסים משפטיים מחייבים, וכי החוזה ממלא אחר דרישת המסוימות.

אשר לדרישת גמירות הדעת, כידוע המבחן לקיומה או העדרה של כוונה ליצירת יחסים משפטיים הוא המבחן האובייקטיבי. החזות החיצונית של הדברים מצביעה על הכוונה הפנימית. גם אם צד לא התכוון להתחייב במישור הפנימי הסובייקטיבי, ביהמ"ש יגן על ההשתקפות החיצונית של הכוונה, ובהתאם לה יקבע האם נכרת הסכם אם לאו (ראה ספרה של גבריאלה שלו , דיני חוזים- החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (הוצאת דין, 2005 ) עמ' 136, וכן ראה דברי השופט דנציגר בע"א 7591/13 פלונים נ' פלונית, סעיף 14 ([פורסם בנבו] 25.1.16)).

בספרה הנ"ל מציינת המלומדת ג' שלו, כי הדרישה לגמירות דעת מתמלאת , כאשר ישנן אינדיקציות או סימנים המצביעים על גמירות דעת, ולאו דווקא אם זו קיימת בפועל . היינו , כי יש מקרים בהם צד יהא קשור בחוזה למרות ונעדר ת כוונה מצדו, אם באופן סביר ניתן יהיה להסיק מדבריו או מהתנהגותו גמירות דעת להתקשר עם הצד השני בחוזה (שם, עמ' 174).
אשר למסוימות ההצעה, הדרישה היא כי הצדדים יסכימו על מסגרתו של ההסכם ועל הפרטים החיוניים והמהותיים בו (שם, עמ' 175- 177).

שאלת המסוימות כרוכה בשאלת גמירות הדעת, שכן לעיתים ביהמ"ש מסיק מהעדרם של פרטים בהסכם להעדרה של גמירות דעת, כלומר כי ההתקשרות לא קמה כלל. עם זאת, אם ניתן להשלים את הפרטים החסרים במסגרת מנגנונים הקבועים בחוק, או בפסיקה, ניתן להגיע למסקנה כי נכרת הסכם למרות העדרם של פרטים חיוניים (ראה לעניין זה ע"א 1734/96 כהן נ' כהן, ([פורסם בנבו], 23.4.1998), וכן ע"א 2469/06 רונן סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ ([פורסם בנבו], 14.8.08)).

ראש וראשית לקיומו של הסכם בין צדדים הוא כי צריכה להיות הצעה, להבדיל מפנייה, המעידה על גמירות הדעת של הפונה להתקשר עם הניצע בהסכם, הצעה אשר צריכה למלא אחר דרישת המסוימות על מנת שהסכם ישתכלל עת יהא קיבול של ההצעה. על מנת שיתקיימו יסודות ההצעה, צריכים להתמלא יסודותיו של הקיבול, שהם גמירות הדעת של הניצע לקבלת ההצעה והודעה בלתי מסויגת על קבלת ההצעה המסוימת, הודעה אשר יכולה להינתן בכתב למציע ויכולה אף להילמד ע"י התנהגות היוצרת חוזה.

אין חולק, כי כריתת הסכם יכול ותעשה על דרך התנהגות. התנהגות הצדדים היא הקובעת מבחינה משפטית את מהות ההתקשרות, ולא הפירוש הסובייקטיבי שכל צד נותן לה (ראה ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל , לז (2) 633 , וכן ראה ע"א (י-ם) 355/89 עיזבון המנוח ניקולא חינאווי ז"ל נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ, מו (2) 70).

המלומדת ג' שלו, בספרה הנ"ל סבורה כי לא כל הצעה מאפשרת קיבול בדרך של התנהגות, וכי רק במקרה שבו מההצעה משתמעת דרך של קיבול בהתנהגות, תתעורר השאלה איזה התנהגות תחשב כקיבול (שם, עמ' 218).

הדרך הפרשנית לבירור מלוא חיובי שני הצדדים היא על-ידי בחינת נסיבות כריתת החוזה (ראה רע"א 5394/09 סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נ' KIA MOTORS CORPORATIONS ([פורסם בנבו], 27/06/12)).

להבדיל מחוזה הנעשה בין הצדדים בכתב, בו ללשון החוזה מקום מרכזי וחשוב בתהליך הפרשנות, עת מונחת בפני בית המשפט טענה לחוזה שנעשה בע"פ או בהתנהגות, על בית המשפט להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים בהתאם לנסיבות העניין.

באשר להסכמי שותפות, נוסף לתחולת דיני החוזים הכלליים האמורים לעיל , חלה פקודת השותפויות.

סעיף 2 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975, קובע נושאים שונים שיש לבחון, על מנת להגיע להכרעה אם קיימים קשרי שותפות אם לאו, וכך קובע:
"2. לשם הכרעה אם קיימים קשרי שותפות ואם לאו יש ליתן את הדעת על כללים אלה:
.....
(8) חוץ מן האמור לעיל בסעיף זה, תהא קבלת חלק ברווחי עסק, או כל תשלום התלוי ברווחי עסק או המשתנה לפיהם, ראיה לכאורה שהמקבל הוא שותף בעסק, אלא שניתן לסתור ראיה זו בשים לב לכל נסיבות העסקה שבין הצדדים.

כדי להוכיח קיומם של יחסי שותפות, כמשמעם בפקודת השותפויות, על הטוען לשותפות להראות כי מהתנהגותם החיצונית של הצדדים נלמדת כוונה להיות שותפים.

הפסיקה קבעה קווים מנחים לאורם ניתן לבחון האם אכן התקיימה שותפות בין הצדדים, שכן אין מבחן בודד שעל פיו ניתן לקבוע אם מערכת יחסים עולה כדי שותפות כמשמעה בפקודה, ובפסקי הדין השונים ניתן למצוא סימני היכר שונים שיכולים להטות את הכף לכאן או לכאן.

כך, לדוגמה, על הטוען לשותפות להראות כי הצדדים הוצגו לציבור הרחב כשותפים, כי השתתפו בניהול העסק, כי השתתפו בחזקה של נכסי העסק, קיום זכות קבלת החלטות באופן שווה, השתתפו ת ברווחי העסק ובהפסדיו ועוד (ראה ע"א 167/89 תנעמי נ' חמסי, פסקה 11 ([פורסם בנבו] 31.12.89); רע"א 4339/06 חברת אירו-פארם בע"מ נ' פיטרמן, פיסקה ו' ([פורסם בנבו] 21.8.2006)).

סימני היכר עיקריים לקיומה של שותפות, היא חלוקת רווחים נטו והשתתפות בהפסדים המסכנים את ההשקעה (ראה דברי השופטת נתניהו בעניין בע"א 532/83 יהודה סיני השקעות בע"מ נ. ישראל ויהודית פישל, פ"ד מ(4) 319 , 324, כמו כן דברי השופט יעקב מלץ בע"א 682/87, ע"א 693/87 הפניקס הישראלי, חברה לבטוח בע"מ נגד יצחק אקרמן ומשיבים פורמליים לילית צרפתי ואחרים; יצחק אקרמן נגד הפניקס הישראלי - חברה לביטוח בע"מ ואחרים ,פ"ד מג(2), 825, 832, וכן ראה ע"א 587/65, שמואל ברקוביץ נ' צבי רוזין, אברהם אוסם בפשיטת-רגל הנאמן פד"י כ(4) 637, 641).

שאלת קיומה של שותפות הינה שאלה המערבת עובדה ומשפט. בית המשפט בוחן את התשתית העובדתית שהונחה בפניו ומכלול הראיות המצביע על קיומה של שותפות, ואת השאלה המשפטית הנגזרת ממנה, מתי הממצאים העובדתיים מצביעים על קיומה של שותפות. יש לזכור כי הנטל להוכיח את קיומה של השותפות מוטל על הטוען לה (תא (מחוזי ת"א) 29617-04-10 רמי אברהימי נ' בינימין גלזר ( [פורסם בנבו] 23.1.14) , תא (מחוזי ת"א) 2023/04 כחול מקבוצת הפרדס בע"מ נ' מרחבים ירוקים בע"מ ([פורסם בנבו] 28/6/11), רע"א 4339/06 חברת אירו-פארם בע"מ נ' פיטרמן ([פורסם בנבו], 21.8.06). לעניין הנטל להוכחת קיומם של יחסי שותפות ראה גם תא (מחוזי ת"א) 2711/06 סדלינסקי נ' מלינגר ([פורסם בנבו] 3/4/11)).

עילת עשיית עושר ולא במשפט:

חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: " חוק עשיית עושר ולא במשפט"), מעגן את חובת ההשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט .

"היסודות שיש להוכיח בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, על פי סעיף 1 לחוק, הם שלושה: (א) קבלה של נכס, שירות או טובת הנאה אחרת על ידי הזוכה (התעשרות); (ב) ההתעשרות באה לזוכה מן המזכה או על חשבון המזכה (קשר סיבתי); (ג) התעשרות הזוכה נעשתה "שלא על פי זכות שבדין" (יסוד נורמטיבי)" (דברי השופט בנימיני בעניין תא (ת"א) 884/92 אילנה אורן נ' עזבון האדמו"ר בונם אלתר ז"ל [פורסם בנבו ] (28.1.07)). כן ראה רעא 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, עמ' 358-362 ([פורסם בנבו] 23.9.98)(להלן: "הלכת א.ש.י.ר.)).

בחינת היסוד הראשון והיסוד השני לשאלת ההתעשרות הוא עניין שבעובדה. ביהמ"ש בוחן על פי הראיות האם קיימת התעשרות, והאם ההתעשרות מקורה בנתבע.

בבחינת היסוד השלישי לשאלת ההתעשרות, הדברים מורכבים יותר.
כאשר ניתן להצביע על הוראת דין האוסרת על ביצוע הפעולה שהביאה להתעשרות, ניתן לקבוע, מטבע הדברים, כי ההתעשרות איננה כדין: "כך, למשל, טובת ההנאה שצמחה למפר חוזה מתוך הפרת החוזה שבינו לבין הנפגע היא בגדר התעשרות ' שלא על פי זכות שבדין', שכן היא נעשתה מתוך הפרתו של חוזה" ( רע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 322 (1990)).

עם זאת, הדברים סבוכים יותר מקום שאין הוראת חוק או דין ספציפי המגדיר מהן זכויותיו של המתעשר שלא כדין.

היסוד השלישי הוא המעניק להוראה את גמישותה, שכן החוק מאפשר לבית המשפט להעניק סעד בכל מקום שההתעשרות מקוממת את חוש הצדק וההגינות (ראה דברי השופטת נתניהו בעניין ע"א 442/85 זוהר ושות' נגד מעבדות טרבנול ישראל בע"מ, פד"י מ"ד (3) עמוד 661, בעמוד 669, וכן דברי הנשיא ברק בפס"ד א.ש.י.ר הנ"ל, אשר קבע כי שאלת קיומו של היסוד השלישי, כלומר, ההתעשרות "שלא על פי זכות שבדין" תוכרע על פי "מבחן של צדק" (שם בעמוד 465)).

המדובר בנושא מורכב והשיקולים לבחינתו הינם רבים.
לשם ניתוחו של פסק דיני זה, לטעמי, אין צורך בצלילה לעומקם של הדברים, וכבר צעדו הצועדים לפניי בניתוח הסוגיות המורכבות העולות מהוראותיו של חוק איסור עשיית עושר ולא במשפט, ולפיכך אעמוד בתמצית רק על חלקן.

אין חולק, כי התעשרות יכולה להיגרם מפגיעה בזכות הקניין או מפגיעה בזכות חוזית, והחשוב לענייננו, הוא שגם צפייה של אדם שאינה מובילה כדי זכות חוזית עשויה להוביל להתעשרות שלא כדין . ברע"א 371/89 ליבוביץ' נ' א. את י. אליהו בע"מ ואח', פ"ד מד(2) 309, פסק כב' הנשיא מ' שמגר בעמ' 325: "ציפייה של אדם, אף אם אין היא עולה כדי זכות חוזית או קניינית, עשויה להיחשב לרכושו, ופגיעה בה עשוי שתוגן אף במסגרתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט".

כאשר הפגיעה בצפייה אינה עולה כדי פגיעה בזכות חוזית או קניינית, הרי יש צורך ביסוד נוסף מעבר לעצם הפגיעה, יסוד המאופיין בחוסר תום לב. יסוד חוסר תום לב הוגדר על ידי השופט גרוניס כהתנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם דרישות המסחר ההוגן (ראה לעניין זה רע"א 502/04 Buffalo Boots Gmbh נ' גלי רשת חנויות נעליים , תק-על 2004(2) 1627), או "התנהגות פסולה", (ראה דברי השופטת שטרסברג-כהן בעניין א.ש.י.ר. הנ"ל), או אפילו קיומה של טעות חמורה (ראה דברי הנשיאה נאור בעניין דנא 10901/08 בייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ( [פורסם בנבו] 17.7.11)).

אך אין די בכך.
השופט דנציגר מסביר את ההבדל בין שיקולי הצדק לעניין קביעה כי הייתה התעשרות שלא כדין, לבין שיקול י הצדק לעניין חובת ההשבה, וקובע כי כאשר עוסקים בשאלת ההשבה הנובעת מהתעשרות שלא כדין, הבחינה כוללת יותר, שאז נבחנת מערכת היחסים שבין הצדדים בכללותה, התנהגות התובע והתנהגות הנתבע, תום ליבם של הצדדי ם והמוסריות שלהם האחד כלפי משנהו (ראה עא 8728/07 אגריפרם אינטרנשיונל בע"מ נ' שמואל מאירסון [פורסם בנבו] (15.7.10)).

כשעוסקים בחובת ההשבה הנובעת מפגיעה בצפייה העולה כדי התעשרות שלא כדין, נלקחים בחשבון גם שיקולים שהם מעבר לצדדים עצמם. ביהמ"ש בוחן שיקולי צדק בפרספקטיבה חברתית, נבחנות ההשלכות החברתיות, נבחן נו שא פיזור הנזק, והשאלה מהי התוצאה הצודקת בין הצדדים הספציפיים נבחנת מתוך הסתכלות כוללת (ראה דברי השופטת ארבל בע" א 1445/04 בייזמן השקעות בע"מ נ' משה חליוה(חליבה), פסקה 29 לפסק דינה ([פורסם בנבו] 13.11.08)).

בכך לא סגי. שאלות אחרות ונוספות מטרידות את בית המשפט, למשל, מה קורה כאשר צד פועל מבלי שהתבקש? מה קורה כאשר הפעולה נעשית לקידום האינטרס העצמי שלו? מה קורה כאשר צד רוצה שיבוצעו הדברים אך נמנע מלבקשם?

הכלל הוא כי צד המיטיב עם חברו מבלי שנתבקש לכך, אינו זכאי כעקרון לשכר מן המוטב, עם זאת ישנם חריגים לכלל זה השולל השבה, אשר נקבעו על בסיס שיקולים שונים, ביניהם, מידת הצורך או הלחץ שבו היה נתון מי שפעל, דרגת הקרבה של האינטרס שזכה להגנה, מידת ההצלחה של הפעולה והתועלת שהפיק ממנה הנתבע ועוד .

קושי אחר עולה כאשר המזכה מבצע פעולה שאינה בתחום מומחיותו, שאז עולות שאלות נוספות, האם הצדדים במקרה כזה מתכוונים שיקבל שכר? האם ה מזכה עושה את הפעולות הנטענות בד"כ כחלק מעבודתו בשכר? מה טיבה של מערכת היחסים ו מה היקפה? האם יש קרבה משפחתית? האם הייתה בקשה לשכר? ביהמ"ש אינו מסתפק בשאלות אלה, ובוחן האם שונה מצבו של המזכה לרעה, האם הצדדים פעלו בתום לב, האם הצדדים לקחו על עצמם סיכונים, האם איזה מהצדדים שינה את מצבו לרעה, האם הייתה הסתמכות של המזכה או של המוטב על הפעולות, ועוד.

כפי האמור לעיל, מכלול השיקולים הנבחנים לשם קביעה האם התעשרות הינה התעשרות שאינה כדין, והאם מקום שקיימת התעשרות כזו קמה חובת השבה, הינם רבים מאוד ומחייבים מבט רחב על מערכת היחסים הכוללת שבין הצדדים הספציפיים. הגמישות של המבחן, היא ש מאפשרת ל ביהמ"ש לקבוע בנסיבות העניין המובא בפניו תוך התבססות על מכלול האינטרסים והשיקולים השונים, האם יש מקום להשבה במקרה בו ייקבע כי אכן הייתה התעשרות שלא כדין.

מן הכלל אל הפרט,

בענייננו, סלע המחלוקת הוא האם השתכלל בין הצדדים הסכם שותפות במיזם המוסיקלי "הפרויקט של רביבו", אם לאו.

בעוד לטענת התובע הציע לנתבע כינון שותפות במיזם , הצעה אשר התקבלה אצל הנתבע על דרך ההתנהגות ונוצרו יחסים משפטיים מחייבים בין הצדדים , טוענים הנתבעים כי לא הייתה הצעה לשותפות מצד התובע, כי לא היה קיבול על דרך ההתנהגות מצד הנתבע וכי הפעולות שנעשו על ידי התובע לקידום המיזם "הפרויקט של רביבו" נעשו במסגרת חברית בלבד.

לאחר בחינת התשתית העובדתית כפי שעולה ממכלול הראיות והעדויות אשר הונחו בפניי, לא מצאתי, כי בין הצדדים התגבשה הסכמה לשותפות, או כי התנהלות הצדדים הייתה בעלת סממנים של שותפות, ואפרט מסקנתי.

אופן ההסכמה;

אין חולק, כי הנתבע הוא שהקליט את המחרוזות בעיבוד ובביצועים מחודשים . (ראה ס' 5 לכתב התביעה).

הנתבע בתצהירו הסביר, כי רעיון המחרוזות לשירים מזרחיים נוסטלגיים אינ ו דבר נדיר, וכי הוא רצה להביא את כישוריו כמפיק וכמעבד באמצעות יצירת מחרוזות משלו (ס' 39 לתצהירו).

אין חולק, כי הנתבע אשר היה נגן של התובע , ש יתף את התובע בכוונתו להפיק את המחרוזות, כי התובע הציע לנתבע לבצע את המחרוזות כזמר או להיות אחד הזמרים בביצוע המחרוזות, וכי הנתבע דחה את הצעתו (ס' 15 לתצהיר התובע, ס' 41-42 לתצהיר הנתבע).

אין חולק, כי הנתבע ע יבד מחדש את השירים הנוסטלגיים ויצר מחרוזות, אשר בוצעו ע"י מר אלירן צור ואחיו של הנתבע, מר ניר בן מנחם, והוקלטו באולפן הקלטות שבביתו. לאחר הקלטת המחרוזת הראשונה הזמין הנתבע חברים , לרבות התובע, לביתו , שם השמיע להם את ההקלטה של המחרוזת הראשונה ומחרוזת נוספת שהקליט.

אין חולק, כי התובע הביע התלהבות לאחר שמיעת המחרוזות.

התובע מאשר, כי למעשה הרצון לשתף פעולה עם הנתבע והפיכת המחרוזות למיזם מוסיקלי התגבש אצלו לאחר שמיעת המחרוזות , וכי רעיון השותפות הגיע רק ממנו (ס' 20 לתצהירו, פרוטוקול דיון מיום 3.11.15 עמ' 49 שורות 1- 4).

למעשה, לטענת התובע במועד מסוים לאחר שמיעת המחרוזות בביתו של הנתבע ועובר לשליחת המחרוזת הראשונה על ידי הנתבע ביום 27.10.11 לכתובת המייל של התובע, התקבלה הסכמה של הנתבע לשיתוף פעולה ביניהם במסגרת שותפות, אשר לא מצאה את ביטויה בהסכמה מילולית מפורשת או בעיגון ההסכמות בכתב, אלא בהתנהגות ובמעשים המעידים על הסכמה, והראשונה שבהם היא שליחת המחרוזת הראשונה לתובע ביום 27.10.11.

על מנת לבחון האם אכן בענייננו הצדדים התקשרו ביחסים משפטיים מחייבים, יש לבחון את הצהרות הרצון , ההצעה והקיבול, של כל אחד מהצדדים, כשהבסיס להצהרות אלו הוא קיום דרישות גמירות הדעת והמסוימות, בהינתן שאנו עוסקים בטענה לקיומה של שותפות, החוסה תחת פקודת השותפויות.

האם הייתה הצעה לכינון שותפות?

סבורני, כי התובע לא הוכיח בענייננו כי הייתה כלל הצעה לשותפות במיזם, וברי כי לאור זאת אף לא הוכח קיבול מצד הנתבע.

עיון בגרסת התובע מגלה, כי הביטוי החיצוני של רצון התובע לשותפות אינו ברור, ונשאר עמום אף לגרסתו.

כך בכתב התביעה התובע לא מציין מועד ומסגרת להצעה, אם במסגרת פגישה, מייל, ווטסאפ או כל אמצעי תקשורת אחר, במהלכו הוצעה ההצעה.

בס' 6 לכתב התביעה טוען התובע: "התובע הציע לנתבע כי ירתום עצמו לטובת הפרויקט ויפעל בכל דרך לקידומו והפיכתו לעסק חי אשר יניב לשניהם רווחים", ובהמשך בס' 7 לכתב התביעה: "הנתבע קיבל את עמדת התובע מאותו רגע ואילך...".

מהו אותו רגע בו הוצעה ההצעה , ומהו המועד בו התקבלה ההצעה על ידי הנתבע?

בס' 34 לכתב התביעה כותב התובע: "התובע הצליח לשכנע את הנתבע לשתף עמו פעולה ולתת לו יד חופשית בקידום המחרוזות על-פי שיקול דעתו המקצועי."

מהו המועד בו ניסה התובע לשכנע את הנתבע, ומהו המועד בו הצליח לשכנעו?

עיון בתצהירו של התובע מגלה, כי במסגרת ס' 20- 25 לתצהירו , שם מתאר התובע את רצונו וחזונו בהפיכת המחרוזות למיזם מוסיקלי עסקי, ואת הניסיונות שלו לשכנע את הנתבע להקים מיזם מוסיקלי בניהולו, התובע אינו מונה מועד או מועדים מסוימים בהם הוצעה ההצעה ואינו מונה מועד מסוים בו הסכים הנתבע לקבל הצעתו, ועניין זה נותר עמום.

גם בחקירתו הנגדית לא הצליח התובע להצביע על מועד בו הוצעה ההצעה.

כך משנשאל התובע בעדותו באיזה מועד הסכים בדיוק הנתבע שיהיו שותפים, אם באמצעות מייל או הודעת טקסט, השיב:" הוא הסכים שאהיה שותף שלו בעצם העשייה שלו, בעצם המעשים שלו ומה שאמרתי לו הוא עשה. וחילקנו את העבודה בינינו" (פרוטוקול דיון מיום 3.11.15 עמ' 51 שורות 11- 13).

מעבר לשאלת המועד בו הוצעה ההצעה, לא ברור באיזה אופן הוצעה ה הצעה לשותפות במיזם לשיטת התובע.

בס' 8 לכתב התביעה נכתב: "כל פועלו של התובע בקשר למיזם נעשה מתוך הבנה והסכמה עם הנתבע לפיה הינם שותפים שווים ומלאים במיזם".

בס' 34 לכתב התביעה נכתב: "התובע התגייס לפעול למען המיזם וקידומו על בסיס ההסכמה שלו עם הנתבע לפיה יהיו שניהם שותפים שווים במיזם, והוא פעל מבלי לקבל שכר ונטל על עצמו סיכון שגם לא יקבל שכר באם המיזם ייכשל".

בס' 25 לתצהירו של התובע נכתב: "הסברתי לרביב שהמיזם לא יפגע בעבודה השוטפת שלו ולא יחשוף אותו לסיכונים כלשהם, ושאם הוא ישתף פעולה איתי וייתן לי לקדם את המחרוזות נהיה שותפים במיזם, והוא יראה שנצליח לעשות יחד הרבה מאוד כסף. עוד הסברתי לרביב ........לרביב לא היה מה להפסיד....והוא הסכים להצעתי והחליט לשתף עמי פעולה ולשלוח אליי את המחרוזות על מנת שאתחיל לעבוד."

כלומר, במסגרת כתב התביעה והתצהיר של התובע עצמו אין תיאור של הצעה מפורשת לשותפות.

בחקירתו משנשאל התובע האם הציע לנתבע מפורשות להיות שותף השיב:

" אם אני אמרתי לו שבוא תהיה שותף שלי והוא אמר לי כן, זה לא היה. אבל היה כן מוחלט בכל העשייה שלו, הייתה הסכמה מוחלטת. הוא שיתף איתי פעולה ועשה כל מה שאמרתי לו, וידע לקראת מה אנו הולכים, ידע שאנו שותפים, ב - 100 אחוז בפירוש, שמע את זה ממני מלא פעמים, אני ניהלתי את הכול. ולקחתי את המושכות. והוא פשוט הסכים להכול." (פרוטוקול דיון מיום 3.11.15 עמ' 51 שורות 16- 20).

מגרסתו של התובע כפי שעולה בתצהירו בעדותו ובסיכומיו ניתן להבין, כי לטענתו הקיבול של ההצעה על ידי הנתבע הייתה על דרך ההתנהגות, אלא שלא ניתן ללמוד כיצד הוצעה ההצעה לטענתו ואימתי הוצעה. האם הייתה הצעה על דרך ההתנהגות או שהייתה בע"פ? אם הצעת התובע הייתה בע"פ מה השיב לו הנתבע, שעה שזו הוצעה על ידו?

מעדות התובע בעצמו, עולה כי לא רק הקיבול היה על דרך ההתנהגות, אלא גם ההצעה הייתה על דרך ההתנהגות , כלומר לא הייתה הצעה מפורשת הכוללת את המילים המפורשות 'שותפות' או 'שותפים'.

העדר הצעה מפורשת, משמעותה, כי התובע טוען, שהצדדים שניהם הבינו את המשמעות של הפעולות שכל צד נקט, והיה ברור לשני הצדדים כי הכוונה המשותפת הינה הקמת שותפות במיזם הנטען. המציאות רבת גוונים היא, וייתכנו מצבים שבהם אנשים קרובים פועלים בלא הסכמים כתובים, ובלא מילים מפו רשות, כאשר הם מבינים האחד את רעהו, מבינים את המשמעות ואת התוצאה של פעולותיהם.

לטעמי, על הטוען זאת הנטל הראייתי להוכחת קיומו של הסכם שותפות, על כל המשתמע מכך, הוכחת ההצעה, הוכחת הקיבול, הוכחת ההתנהגות שממנה ניתן ללמוד באופן סביר, בהתאם למבחנים האובייקטיביים שפורטו לעיל, כי זו הייתה הכוונה המשותפת של הצדדים, נטל אשר שוכנעתי כי לא הורם בענייננו.

המסקנה כי אין בענייננו הצעה לשותפות מתבקשת אף לאור אי מילוי דרישת המסוימות של ההצעה.

התובע טען כי פעל את פעולותיו על בסיס הסכמה לשותפות מלאה במיזם, אולם מה כוללת ההצעה לשותפות? מהם פרטי ההצעה?

ניתן לראות כי מלבד משפטים כלליים , כי התובע יהא אחראי על הפרויקט וקידומו והנתבע הוא אשר יביא את המחרוזות, אין כל פרטים נוספים מהותיים.

כך לא ניתן למצוא פירוט בנושאים משמעותיים אחרים, למשל:
מי יישא בהוצאות המיזם?
מה כוללת אחריותו של כל אחד מהצדדים?
מה המשמעות של ניהול הפרויקט או המיזם?
מה המשמעות של קידומו של הפרויקט או המיזם?
מהי ההתחייבות של כל אחד מהצדדים במיזם, האחד כלפי משנהו?
כיצד ישתתפו הצדדים ברווחי השותפות?
מה יהא אם המיזם ייכשל?
מי יישא בעלויות הכישלון?
דוגמא להעדר הפירוט הדרוש לגיבושו של ההסכם, נלמד למשל משאלת עיבוד השירים.
בחקירתו הנגדית הודה התובע כי לא הוציא כספים עבור המיזם, לטענתו הוציא משאבים שווה כסף, ולטענתו אף אחד לא היה צריך להשקיע כלום (פרוטוקול דיון מיום 5.11.15 עמ' 71 שורות 6- 9).

אלא שלא ניתן לקבל טענה זו.
במקום אחר בעדותו, בעת שעומת התובע עם ס' 14 לתצהירו במסגרתו הצהיר כי הקלטת שיר בביתו של הנתבע לא הייתה כרוכה במשאבים כספיים או אחרים, העיד כי הדבר נאמר למיטב ידיעתו כשאינו עוסק בעיבודים. משנשאל ספצי פית על ציוד באולפן ביתי משוכלל של הנתבע, הכולל מערכת משוכללת, מחשב, תוכנה, טכנאי בעת הקלטת שיר, אישר כי אכן המדובר במשאבים אשר עולים כסף (שם, עמ' 46 שורות 18- 27, עמ' 47 שורות 1- 19).

התובע אף אישר, כי אדם המעוניין להשתמש בשירותי אולפן הקלטה ביתי ובשירותי מעבד של אדם אחר , נדרש לשלם לאותו אדם על שירותים אלו (עמ' 74 שורות 29- 32, עמ' 75 שורות 1- 2).

ברי, כי עבור עיבוד לשיר יש צורך בתשלום.

אלירן צור העיד, כי נהוג לשלם לעיבוד שיר בין 10,000- 12,000 ₪ (פרוטוקול דיון מיום 6.12.15 עמ' 102 שורה 31).

אם כך, מהי גרסת התובע באשר להוצאות אלו שהוציא הנתבע? כיצד הצדדים מתחלקים בעלויות או בשווי הוצאות אלה? האם העיבודים של הנתבע היו כחלק מהסכם השותפות?

דוגמא אחרת לבעייתיות הטענה בעניין ההוצאות עולה בנוגע לצילום המחרוזות.
בענייננו אין חולק, כי אומנם המחרוזות הראשונות צולמו כהחזר טובה לתובע, אולם, הן הנתבע, הן מר גברא ואף מר רונן יעקובי הצלם אשר הובא לעדות מטעם התובע העידו כי הנתבע ש ילם לצלמים עבור צילום המחרוזות הנוספות (עדות מר רונן יעקובי פרוטוקול דיון מיום 3.11.15 עמ' 39 שורות 6- 14, עדות הנתבע פרוטוקול דיון מיום 3.2.16 עמ' 68 שורות 18- 30, עדותו של מר גברא פרוטוקול דיון מיום 6.12.15 עמ' 124 שורות 27- 32, עמ' 125 שורות 1- 3).
האם הוצאות אלו היו חלק מהסכם השותפות? מה היה חלקו של התובע בהסכם השותפות שעה שהודה שלא הוציא כספים עבור המיזם אלא משאבים שווה כסף ?
האם הבאת הצלם רונן יעקובי לצילום המחרוזות הראשונות כהחזר טובה (כפי שיפורט דלהלן בתת פרק "הפקת הסרטונים לשלוש המחרוזות"), הוא שווה ערך להוצאות אשר הוצאו בפועל ע"י הנתבע ויתר חברי ההרכב ו לפעולותיהם?

העדר הפרטים לאותה הסכמה נטענת לכינון הסכם שותפות, אינה נוגעת רק לנושא ההוצאות.
גם לגופו של עניין, לא ברור היקף המיזם הנטען, או היקפה של השותפות שהרי אין מחלוקת, כי התובע הוא אשר ע יבד את המחרוזת הראשונה ללא מעורבותו של הנתבע וכי טענת הנתבע לשותפות הייתה לאחר שמיעת המחרוזת הראשונה. מכאן לא ברור, האם כוונת הסכם השותפות כללה רק את המחרוזת הראשונה או מחרוזות נוספות שהנתבע הכין ועיבד לאחר מכן? האם הוצאת עיבודים נוספים של מחרוזות היו חלק מההסכם שותפות בין הצדדים בתמורה לפעולות התובע? איזה פעולות נוספות היה על התובע לעשות?

קשה לקבל את טענת התובע, אשר נשנתה בתצהירו ובעדותו , כי הנתבע לא חשב לצאת עם הרכב מוסיקלי עצמאי וכי רק הנחישות של התובע היא אשר הביאה להצלחת הפרויקט, ולפריצת המחרוזות. נזכור כי הנתבע עצמו היה נגן מעבד מוסיקאלי ומלחין מוכר בתחומו עובר לפרסום המחרוזות, כי הוא אשר עיבד את המחרוזות וכי הקליט את המחרוזת הראשונה עם חברי הפרויקט עוד טרם מעורבותו של התובע.

החוסר העצום בפירוט הדרוש, משתקף גם בשאלת היחס לחברי הפרויקט האחרים.
כאמור, המיזם כולל שני זמרים נוספים אשר היו חלק מהפרויקט כבר יצירת המחרוזת הראשונה, הם מר אלירן צור ומר ניר בן מנחם.

אם אכן הוסכם, כי התובע והנתבע הינם שותפים שווים בפרויקט, מה הוסכם בנוגע למר אלירן צור ולמר ניר בן מנחם? האם הינם שותפים נוספים אשר חלקם הינו כחלק מחלקו של הנתבע? האם הינם עובדים בפרויקט ועל התובע והנתבע לשלם להם? מה מעמדם של שאר חברי הפרויקט? מה סוכם בנוגע אליהם?

בעניין זה הצהיר הנתבע, כי התובע ידע כי מר אלירן צור ו מר ניר בן מנחם הם השותפים היחידים בפרויקט, ולא העלה כל דרישה בזמן אמת לשותפות , כאשר עדיין לא היה ידוע אם הפרויקט יצליח (ס' 88 לתצהירו).

בעדותו העיד התובע, כי בעת שדרבן את הנתבע להשקיע במחרוזות ידע שמר צור ו מר מר בן מנחם בתמונה, אלא שהעיד כי שום דבר לא נעשה דרכם אלא דרך הנתבע, כשאם הנתבע לא היה מעדכן אותם בהסכם שביניהם הם לא היו יודעים ולא היו אמורים לדעת שום דבר.

בהמשך העיד התובע כי דרבן אף אותם בנושאים אחרים הקשורים בפרויקט, כגון בנושא המראה החיצוני (פרוטוקול דיון מיום 5.11.15 עמ' 60 שורות 6- 17).

מעבר לכך, שכלל לא ברור מה היה טיב היחסים בין התובע ליתר חברי הפרויקט אף לגרסתו, נראה כי טענתו היא, שלמרות ידיעתו על מעורבותם של מר צור ומר ניר בן מנחם כחברים בפרויקט, כרת הסכם עם הנתבע, בהתנהגות, בלא שקיימת כל התייחסות למקומם באותו פרויקט. התובע לא מסביר בעניין זה, מה היה אמור להיות מקומם של שני חברי הפרויקט הנוספים בהסכם השותפות שבינו לבין הנתבע.

מכאן קשה לקבל את גרסת התובע אף לעניין זה.

מכל האמור לעיל עולה , כי אין ההצעה הנטענת על ידי התובע עונה על דרישת המסוימות והינה חסרה בפרטים מהותיים בה, ועל כן למעשה אינה מהווה הצעה.

באשר לגמירות הדעת של התובע, סבורני כי התנהגותו של התובע לאורך כל הדרך מגלה כי התובע אכן רצה וגמר אומר בדעתו להיות חלק מהפרויקט .
הוכח בפניי שהתובע רצה וביקש להיות אחד המשתתפים בפרויקט, ואולם לא הוכח בפניי כי הייתה הצעה לשותפות או כי היה קיבול של הצעה זו. יש לזכור, כי המילים שותף או שותפות לא הובעו במפורש על ידי התובע, והמקום היחידי שבו ביקש להצטרף בצורה מפורשת הייתה כזמר, בקשה ש אין מחלוקת כי נדחתה ע"י הנתבע .

על יסוד העובדות שהוכחו בפניי, ובהעדר הוכחת הצעה קונקרטית הממלא אחר דרישת המסוימות על ידי התובע, בהעדר מועד להצעה, ובהעדר פירוט באשר לנסיבות ההצעה, סביר כי התובע הבין שאם המילים 'שו תפות' או שותפים' יאמרו במפורש, הרי הנתבע יסרב להצעה , כפי שסירב להצעה לכלול את התובע כזמר במחרוזות.

לדעתי, המסקנה המתקבלת לאחר שמיעת העדויות ובמיוחד שמיעת התובע, כי התובע לא דיבר בצורה מפורשת וקונקרטית, שכן לא רצה לקבל סירוב ודחייה.

התובע העלה בדעתו כי הצעה מעין זו תדחה על ידי הנתבע, כפי שהצע תו להיות זמר המבצע את המחרוזו ת עוד טרם עיבודם והשמעתם לתובע נדחתה על ידי הנתבע כאמור לעיל, וכפי שאף ניתן לראות שקרה בפועל שעה שהצעה מעין זו הועלתה על ידי התובע מפורשות במועד מאוחר יותר, ונדחתה על ידי הנתבע ויתר חברי הפרויקט.

מהמקובץ עד כה ניתן לקבוע, כי התובע לא הציע הצעה קונקרטית או מפורשת, והתנהגותו אינה כוללת רכיבים חיוניים הדרושים לשם גיבושו של הסכם בכלל והסכם שותפות בפרט.

לדעתי, גם אם נבחן את התנהגות הנתבע, לא ניתן על יסוד הראיות שהונחו בפניי לקבוע כי הנתבע גמר אומר בדעתו להיות שותף עם התובע במיזם. את קיומה של דרישת גמירות הדעת אצל הנתבע, מנסה התובע להוכיח באמצעות פעולות שונות אשר לטענתו בוצעו על ידו בשיתוף פעולה עם הנתבע על מנת לקדם את המיזם.

אכן נעשו פעולות על ידי התובע , (מבלי להידרש בשלב זה להיקף הפעולות שנעשו), בשיתוף פעולה עם הנתבע לקידום המיזם . עם זאת, אין די בביצוע פעולות כאלו או אחרות להוכחת הסכם שותפות, אלא על התובע להראות כי הפעולות נעשו על בסיס הסכמה מפורשת או משתמעת לקיומה של שותפות .

לא מצאתי בענייננו כי הונחה התשתית העובדתית שממנה ניתן להגיע למסקנה שפעולות אלו נעשו על בסיס הסכמה, אפילו הסכמה שבשתיקה, כי הצדדים שותפים במיזם , או כי הנתבע הציג כלפי התובע מצג ממנו ניתן היה להסיק על הסכמה לשותפות בפרויקט.

סבורני, כי התנהגות הצדדים ופעולתם נבעה מיסודה ממערכת היחסים ארוכת הטווח אשר הייתה ביניהם , כפי שאפרט דלהלן.

מערכת היחסים בין התובע לנתבע;

אבן דרך מרכזית להבנת התנהגות הצדדים בענייננו הינה מערכת היחסים שהייתה קיימת בין התובע לנתבע , ולמרבה הצער עלתה על שרטון.

אין מחלוקת, כי הנתבע עבד עם התובע תקופה ארוכה מאוד, ובמשך כ-15 שנה.

במסגרת כתב התביעה וכן בתצהירו מתאר התובע מערכת יחסים חברית מיוחדת, אינטנסיבית, אישית וקרובה , שנרקמה בינו לבין הנתבע במהלך עבודתם המשותפת, לרבות בילויים משפחתיים משותפים , ואשר טמנה בחובה יחסי אמון מיוחדים במובן זה שהתובע היה איש סודו של הנתבע ולהיפך (ס' 20 לכתב התביעה, ס' 10 לתצהיר התובע).

בחקירתו הנגדית סייג התובע מעט את הקשר עם הנתבע, והעיד כי הוא והנתבע היו חברים טובים אלא שהכ ול היה מושתת על העניין המקצועי נטו, וכי כל החברות הייתה נסיבתית לאור עבודתו של הנתבע כנגן שלו ומפיק שירים עבורו , אשר קבל כסף עבור עבודתו (פרוטוקול דיון מיום 3.11.15 עמ' 40 שורות 10-19).

בסיכומיו שב והדגיש התובע את יחסי האמון המיוחדים אשר שררו בינו לבין הנתבע.
הנתבע בתצהירו מתאר אף הוא מערכת יחסים קרובה וחברות עמוקה, אשר נוצרה בינו לבין הנתבע במהלך השנים מעבר לעבודה המשותפת ואף בחיים הפרטיים, ואשר כללה התייעצות בנושאים מקצועיים ואישיים וחברות אשר התרחבה אף בין המשפחות, כשהוא והתובע הפכו להיות אנשי סוד זה של זה (ס' 11- 13 לתצהיר הנתבע).

כפי שעולה מעדותם של הצדדים, לנוכח היחסים הקרובים בין הצדדים וחברותם, הצדדים פעלו האחד עבור השני, התייחסו באהדה ובהערכה האחד כלפי חברו וניסו לקדם האחד את חברו, מבלי לצפות לקבל תמורה עבור פעולות אלו.

כך, בחקירתו הנגדית א ישר התובע כי הנתבע היה מתייעץ אתו לפעמים על שאיפותיו המקצועיות וכי הוא לפעמים היה מתייעץ עם הנתבע על שאיפותיו המקצועיות (פרוטוקול דיון מיום 3.11.15 עמ' 40 שורות 25- 28, עמ' 41 שורה 1).

דוגמא לכך ניתן לראות בחקירתו הנגדית של התובע, עת הופנה לרשימת הקרדיטים המופיעים על אלבומו "מת עליך" . כשנשאל מדוע שמו של הנתבע מופיע על האלבום השיב התובע כי זאת מאחר שהנתבע הקדיש הרבה שעות מעבר לדרוש כשהתודות אינן מחייבות כלום (פרוטוקול דיון מיום 3.11.15 עמ' 43 שורות 5- 10).

התובע אישר כי יכול ומודים למישהו מבלי ששולמה תמורה עבור המעשה המצדיק אמירת תודה (שם, שורות 11- 12).

בהמשך חקירתו משנשאל מדוע בחר לומר תודה לנתבע באלבום "את כל חיי", העיד התובע כי כל הזמן במהלך עבודתם המשותפת חשב איך לפרגן ולקדם את הנתבע ולתרום לקריירה שלו , ובמסגרת זו היה לעיתים מכניס אותו לרשימת התודות (שם, שורות 15- 20).
הנתבע בתצהירו ובעדותו מפרט פעולות שונות בנושאים מקצועיים אשר ביצע עבור התובע לאור חברותם מבלי לצפות לכל תמורה עבור ביצוען, עזרה שנעשתה באופן הדדי (ס' 28- 33 לתצהיר הנתבע נספחים א'- ה', פרוטוקול דיון מיום 3.2.16 עמ' 67 שורות 26- 29, עמ' 79 שורות 15- 16, עמ' 85 שורות 2- 6).

התובע לא הכחיש בעדותו, כי הנתבע אירגן עבורו הופעות ואישר כי הנתבע היה בקשר עם האמרגן שלו. התובע לא הכחיש כי הנתבע הופיע כנגן באירועי משפחה שלו בחינם, כשלטענתו זה היה הדדי (פרוטוקול דיון מיום 5.11.15 עמ' 68 שורות 25- 29).

מר תומר גברא, מנהלו של מר צור אף הוא העיד, כי התובע והנתבע היו חברים טובים ו כי הנתבע נגן אצל התובע שנים רבות. עוד העיד כי הוא זוכר שהתובע והנתבע היו מתייעצים ביניהם מבחינה מקצועית כשהדבר נעשה בחברות ומתוך פרגון הדדי (פרוטוקול דיון מיום 6.12.15 עמ' 122 שורות 21- 25).

מכאן עולה, כי הן לגרסת התובע הן לגרסת הנתבע, הצדדים נעזרו האחד בשני בנושאים מקצועיים מבלי שזו תזכה מי מהם בתמורה , אם כספית אם בזכויות, מתוקף מערכת היחסים אשר נוצרה ביניהם, משך 15 שנות עבודה משותפות יחד.

אם כך, המדובר בתובע ונתבע, שבמועדים הרלוונטיים לתובענה, פעלו האחד לטובת משנהו בלא שפעולותיהם היו מכוונות לקבלת טובה אישית, אלא מוענקות במסגרת יחסי רעות וחברות. לאור זאת, על התובע להראות, כי הפעולות שנקט בענייננו עברו את הרף של חברות והגיעו לרף של מערכת יחסים עסקית, שמממנה ניתן ללמוד, כי הצדדים התכוונו להיות שותפים, כי התכוונו לחלק ביניהם את רווחי והפסדי העסק המשותף, כי הציגו עצמם כשותפים, וכיוצא באלה, בהתאם למבחנים שפורטו לעיל בפסיקה.

על רקע מערכת היחסים שבין הצדדים נבחן את פעולות התובע.

בחינת הפעולות שבוצעו ע"י התובע ;

לטענת התובע מרגע שליחת המחרוזות פעל בכל כוחו בכמה מישורים על מנת לקדם את הפרויקט כשלאיש מלבדו, כולל הנתבע אשר לא חשב לצאת עם הרכב מוסיקלי עצמאי, לא היה את החזון הנחישות והרצון להקים את המיזם. יצוין לא קיבלתי את עדותו של התובע בעניין זה אינני מקבלת את טענתו העובדתית של התובע כי הבסיס לפעולותיו היה שהצדדים שותפים.
סבורני כי התובע האמין שישותף באופן כלשהו בפרויקט, אולם המרחק בין שיתוף בפרויקט בדרך כלשהי שלא הוסכמה ועד לקיומה וכינונה של שותפות בחלקים שווים בפרויקט על מלוא הכנסותיו, הינו רב. נחה דעתי לאחר ששמעתי את הצדדים כי נושא זה מעולם לא עלה ביניהם, ולטעמי גם התובע לא סבר כך בזמן אמת.

התובע הביא מספר מומחים מטעמו, אשר יעידו על קיומה של השותפות ועל הכוח שהיוו פעולותיו כביסוס להסכמ ת הנתבע לשותפות, אלא שמעדויות המומחים עולה כי נתנו את חוות הדעת על בסיס הנחות מסוימות- הן הפעולות אשר לט ענת התובע בוצעו על ידו, כשאין המומחים יודעים האם ההנחות נכונות אם לאו , וכי ייתכן ומסקנתם הייתה שונה לו ההנחות היו אחרות.

למעשה בחוות הדעת הניחו המומחים את ההנחה, כי הצדדים שותפים, ועל בסיס הנחה זו נתנו את חוות דעתם. כלומר, המומחים סברו שהצדדים שותפים ובחנו את הפעולות על רקע הנחה מוקדמת זו.

כך משהניחו בפני מר זעירא הנחות אחרות מאלו שהוצגו לו על ידי התובע, העיד כי לא היה מגיע לאותה המסקנה בחוות דעתו , כשאינו יודע מהי התמונה האמתית , האם זו שהוצגה לו ע"י התובע או זו שהוצגה לו בעדותו (ס' 6 לחוות הדעת, פרוטוקול דיון מיום 18.1.15 עמ' 13 שורות 7- 23).

כך העיד מר אוקסמן כי לא קרא את כתבי הטענות, כי לא נחשף לטענות הנתבעים, כי ב"כ התובע נתן לו פידבקים על חוות הדעת אשר נתבקשה על ידו, וכי את העובדות והמסמכים על בסיסם כתב את חוות הדעת קבל מהתובע (פרוטוקול דיון מיום 18.1.15 עמ' 14 שורות 28- 32, עמ' 15 שורות 1- 8).

כך העיד מר ראובני, כי לא עשה חקירה האם התובע בצע את הפעולות אם לאו והאם השקיע במיזם אם לאו אלא יודע את הדברים על בסיס שיחה שלו עם התובע, וכי אם הנתונים המוצגים לו ע"י ב"כ הנתבע היו נכונים אזי שייתכן והמסקנה הייתה אחרת (פרוטוקול דיון מיום 3.11.15 עמ' 27 שורות 18- 32, עמ' 28, עמ' 29 שורות 1- 8).

אתייחס לפעולות המתוארות, אחת אחת.

שידור המחרוזות בתוכנית הרדיו אותה מנחה התובע;

אין חולק כי הנתבע שלח לתובע את המחרוזות השונות, וכי הלה השמיע את המחרוזות במהלך תכנית הרדיו שבהנחייתו.

הנתבע שלח לתובע מיילים שונים עם קובצי המחרוזות (נספחים 2 , 4 ,6 לתצהירי התובע).

ניתן לראות תכתובות במסרונים בין הנתבע לתובע במסגרתם מבקש הנתבע מהתובע להשמיע את המחרוזות בתכניתו . נראה מהמסרונים כי הנתבע מעדכן את התובע כי שלח את המחרוזות , וכי הוא מתייעץ עם התובע בקשר למחרוזות (נספח 3 לתצהירי הנתבע).

ביום 27.10.11 שלח הנתבע לתובע מייל לו צורפו 5 קבצים אשר כותרתו הינה: "מטעמים של המחרוזות בצורה ערוכה-יאללה אחי-תחרוש!! הבלעדיות שלך!!!!!" (נספח 2).

בו ביום שלח הנתבע הודעת מסרון במסגרתו כתב: " קולומבו בוקר טוב. הכנתי לך 5 קטעים מגניבים מ-3 מחרוזות-שחק אותה כפרה. נדבר עוד 3 שעות בערך." (נספח 3 עמ' 35).

כך בהמשך ניתן לראות שליחת מחרוזות נוספות (ראה עמ' 26 לנספח 3 וכד').

אני סבורה, כי הנתבע שלח את המחרוזות לנתבע על מנת שישמיעם בתכניתו ויקדמם.

התובע מבקש ללמוד מכך על חלוקת העבודה שבין שני שותפים, הנתבע יוצר את המחרוזות, והתובע מפיץ אותן. אלא שלטעמי התובע מרחיק לכת במסקנתו ובפרשנותו את הדברים. לדעתי, אי אפשר ללמוד מהעובדה שהתובע השמיע את המחרוזות בתכנית הרדיו שהוא משדר, כביטוי להסכמה לקיומה של שותפות. הגיוני י ותר וסביר יותר בעיניי, כי התובע כמי שהיה זמר ותיק, וכמי ששימש כשדרן רדיו באותה התכנית, מסייע ל נתבע לאור חברות של למעלה מעשור להשמעת המחרוזות שיצר.

בתמיכה בטענתו כי דובר בשותפות טוען התובע (סעיף 85 לתצהירו) כי ביום 10.5.12 התארח הפרויקט אצלו בתוכנית כשבמסגרת הפרומו לתוכנית הרדיו ששודר פעמים רבות נאמר: "..הרעיון שלי ושל רביב בן מנחם לפרויקט של רביבו, לקחנו שני זמרים צעירים לקחנו את כל הלהיטים הקלאסיים שלא הצלחנו למצוא, נכנסו לאולפן ולחצנו רקורד" ( שירת המחרוזת מתנגנת). טוען התובע, כי הנתבע הכיר את הפרומו ולא חלק עליו , דבר המעיד על הסכמה לפיה הם שותפים בפרויקט. הנתבע טוען כי לא העניק ל נושא את המשמעות שמעניק לו התובע, מה גם שלא היה מעורב בהכנת הפרומו.

הדברים שנאמרו בפרומו אינם מדויקים. התובע והנתבע לא נכנסו לאולפן יחדיו, לא הכינו את המחרוזות במשותף, קביעת זהות הזמרים הנוספים, מר בן מנחם ומר צור לא התקבלה על ידי התובע או בשותפות עמו. כ ך, שאין ספק שהאמור בפרומו אינו מדויק מבחינה עובדתית, וניתן להבין אותו כחלק מניסיון לשווק ולקדם את המחרוזות.

בעניין זה הצהיר הנתבע (ס' 57 ו-58 לתצהירו) כי התובע יצר לתוכנית פרומו על דעת עצמו מבלי להיוועץ עמו או עם יתר חברי ההרכב, פרומו אשר כלל אי דיוקים רבים, כשלאחר פנייה זו ניהל שיחה קשה עם הנתבע כשהתובע התחמק מלתת תשובות ברורות וציין כי הפרומו כבר שודר ומאוחר מידי, כשלאור חברותם של הצדדים סלח לו. אינני סבורה כי הנתבע בזמן אמת אכן כעס על התובע בעניין הפרומו האמור, יש לזכור, כי בטרם פריצתה של המחרוזת הראשונה לתודעת הקהל, הנתבע לא היה מוכר כבעל הפרויקט של רביבו. לדעתי הצדדים שניהם לא ייחסו את המשמעות שמבקש התובע לייחס היום לדברים שנאמרו בפרומו.

טוען הנתבע בתצהירו (ס' 59 לתצהיר) כי בניגוד לפרומו , בתוכנית הרדיו עצמה הודה התובע בריש גלי כי הרעיון לפרויקט כמו גם הביצוע הינם שלו , כשבת וכנית אף פורט הרקע ליצירת המיזם, וכך נאמר:

"ליאור פרחי: הפרויקט שהתחיל לפני כמה חודשים במוחו הכול כך גאוני והמוכשר של רביב בן מנחם, האיש שגדל על המוסיקה הנוסטלגית, שלמרות כל העיבודים, אייל גולן, עומר אדם, בלה, בלה, בלה, ומה שחשוב לו בנשמה זה המוסיקה המזרחית האותנטית של פעם נכון רביבו? שלום לך ידידי.
......
ליאור פרחי: "אוקי, אז הפרויקט של רביבו, כמובן, שנולד במוח הכול כך גאוני שלך, הפרויקט שגילה לנו שני זמרים כל כך, כל כך מוכשרים, שאומנם הם פעילים פה ושם, אבל הפעם הם התגלו ככה במלוא עוזם,......."
......
"ליאור פרחי: "את רביב בן מנחם, רביבו, אני אגיד לך, אני זוכר שאנחנו היינו נוסעים להופעות, ככה בדרך לצפון, כל מיני דברים כאלה, והיינו תמיד שרים את השירים המזרחיים הישנים של פעם, ואני יודע שתמיד קינן במוח שלך הקטע הזה של, גרד לך באצבעות לעשות, לעשות משהו בנדון, בוא תספר למאזינים..."

דברי התובע בתכנית, כפי שצוטטו לעיל, מצביעים כי לא הציג את המיזם כמיזם משותף.

לטענת התובע החל מההשמעה הראשונית הפומבית של הפרויקט בתכניתו ביום 27.10.11, המשיך להשמיע בתכניתו שבוע אחר שבוע משך חודשים ארוכים קטעים מהמחרוזות תוך הפגנת התלהבות רבה מהמחרוזות.

בתצהירו הצהיר הנתבע, כי ההשמעות הראשונות של המחרוזות הושמעו במספר תחנות , וכי החלה תפוצה של המחרוזות באינטרנט על ידי שליחתן לחברים רבים, כשלגבי הסבב השני של המחרוזות הסכים לבקשת התובע למתן ראשוניות להשמעת המחרוזות בתכניתו.

בחקירתו הנגדית חזר וטען, כי בניגוד למחרוזות הראשונות אשר הועלו ליוטי וב בטרם השמעתן בתכניתו של התובע, הסבב השני של המחרוזות הושמע כהשמעה בלעדית בתכניתו של התובע.

אני קובעת כי המחרוזות הראשונות הגם שהושמעו בתחנות נוספות, הושמעו לראשונה בתכניתו של התובע, תוך פניות נמרצות מצד הנתבע לתובע להשמעת המחרוזות בתכניתו.

כך לאחר שנשאל ארוכות בעדותו לעניין זה אישר הנתבע, כי אינו יכול להראות כי מישהו השתמש במחרוז ות הראשונות בטרם שליחתם לתובע (פרוטוקול דיון מיום 3.2.16 עמ' 58 שורות 25- 26).

משנשאל מר ניר בן מנחם לעניין זה , העיד כי לפי מה ששמע ויודע המחרוזות הראשונות הושמעו בתוכנית של התובע למרות ושמע את המחרוזות בתחנות נוספות ,כשאינו יודע מי היה ראשון. בהמשך העיד כי יכול להיות ששלוש המחרוזות הראשונות קבלו בלעדיות אצל התובע עקב ההגינות של הנתבע לאור קרבתו החברית והמקצועית (עמ' 86 שורות 18- 23).

תומר גברא, מנהלו האישי של מר צור, אף הוא העיד, כי אם הוא לא טועה התובע ק יבל את השמעת הבכורה למחרוזת בתכניתו, על אף והמחרוזות הושמעו בתחנות נוספות (פרוטוקול דיון מיום 6.12.15 עמ' 122 שורות 10- 13).

מסקנה זו אף נלמדת מכותרת המייל שנשלח ביום 27.10.11 מהנתבע לתובע אליו צורפו קבצי המחרוזות הראשונות: "מטעמים של המחרוזות בצורה ערוכה- יאללה אחי-תחרוש!!הבלעדיות שלך!!!!!".

מכאן, כפי שעולה מעדויות מטעם הנתבעים עצמם, ומהמייל שנשלח מהנתבע עצמו, התובע קיבל בלעדיות אף להשמעת המחרוזות הראשונות ולא רק לסבב השני כטענת הנתבע.
שוכנעתי כאמור כי הן המחרוזת הראשונה והן המחרוזת השנייה הושמ עו לראשונה בתכניתו של התובע.

עם זאת, שידור המחרוזות בתכנית התובע אינו מעניק לתובע זכויות כלשהן.

המומחה מטעם התובע, מר זעירא, הבעלים של חברת נענע דיסק בע"מ, העיד כי הינו מנהל אומנים, מפיק אלבומים , בעל מספר האלבומים הגדול ביותר שהופקו בישראל , שותף במשרדי אמרגנות ובמשרדי יחסי ציבור, כי חברת נענע דיסק מעולם לא נתנה זכויות למישהו ששידר תכנים שלה ברדיו או בטלוויזיה , וכי מעולם לא פנה אליהם שדרן לקבלת זכויות (פרוטוקול דיון מיום 18.1.15 עמ' 8 שורות 6- 11, עמ' 10 שורות 20- 24).

המומחה מטעם הנתבעים מר בן בסט, אשר העיד כי הינו יועץ תוכן ושיווק ברדיו לב המדינה 91 FM והינו בתחום הרדיו כבר 20 שנה ומכיר את הז'אנר הים תיכוני , הסביר בעדותו כי זכויות השידור אינן שייכות לשדרן אלא לתחנת הרדיו, ואין הוא יכול להשתמש בזכויות שאינן שלו לשום מטרה למעט זו האמורה בחוזה העבודה עליה הוא חתום מול תחנת הרדיו. עוד העיד כי השדרן יכול לבחור את האמנים שהוא משמיע, אלא שגם בחירה זו כפופה לכללים עליהם השדרן חתום (פרוטוקול דיון מיום 5.11.15 עמ' 77 שורות 14- 30).

מהמקובץ וכפי שעולה מעדותם של המומחים הן מטעם הנתבעים והן מטעם התובע השמעת שירים ברדיו על ידי השדרן אינה מעניקה לשדרן זכויות . התובע במסגרת החוזה שלו מול תחנת הרדיו אומ נם יכול לבחור איזה זמרים להשמיע, אולם לא יכול לקבל זכויות מעצם השמעת השירים והינו כפוף להוראות החוזה עליו הוא חתום מול תחנת הרדיו.

זאת ועוד, לא ניתן לומר כי לתובע עצמו אשר הייתה לו תכנית רדיו אשר עניינה בשירי נוסטלגיה מזרחיים, לא היה כל אינטרס אישי בהשמעת המחרוזות. מחרוזות , אשר התלהב מהן מאוד מיד עם השמעתן. מר ראובני אשר העיד מטעם התובע אישר , כי תכני התכנית יכולים להשפיע על הרייטינג (פרוטוקול דיון מיום 3.11.15 עמ' 28 שורות 6- 8).

אציין כי התובע הציג את תכניתו כתוכנית פופולארית, על מנת לחזק את טענתו בדבר השפעתו על הצלחת המיזם, אלא שטענה זו לא הוכחה בעדות המומחים מטעם שני הצדדים.

המומחה מטעם התובע מר זעירא העיד כי לא האזין לתוכנית הרדיו של התובע, כי אינו יודע מה אחוזי הרייטינג של התוכנית ו כי למרות האמור בתצהירו כי התוכנית הינה פופולארית מאוד אינו יודע עד כמה התוכנית פופולארית. מומחה זה הניח כי כל המשודר בתחנה הינו פופולארי, והעיד כי אינו יודע מה התובע משמיע בתכניתו , והאם משמיע את הפרויקט של רביבו יותר מהשמעת אמנים אחרים (פרוטוקול דיון מיום 18.1.15 עמ' 10 שורות 10- 19).

מר בן בסט מומחה מטעם הנתבעים העיד כי תכנית בת שעתיים בשבוע הינה בטלה בשישים לנוכח שעות השידור השבועיות, וכי קשה למודדה מבחינת רייטינג וכסף. מעדותו עלה כי עת מדובר בשעות זניחות בלוח השידורים קשה לומר אם התוכנית פופולארית אם לאו. בהתאם לכך העיד, כי בהערכה גסה הוא מעריך כי התוכנית אינה מבין התוכניות הפופולאריות (פרוטוקול דיון מיום 5.11.15 עמ' 78 שורות 20- 32, עמ' 79 שורות 1- 5). סבורני כי יש להיזהר בדבריו, שכן ניכר היה שכעס על התובע שעל פי תביעתו, עשה שימוש בתחנת הרדיו לצרכיו האישיים.

לאור האמור לעיל, אני קובעת כי לא הוכחה בפניי מידת הפופולאריות של התכנית אותה משדר התובע.

זאת ועוד, משך הזמן הקצר מיום השמעת המחרוזות בנובמבר 2011, ועד למועד שבו לעמדת התובע הבין כי נושל, בפגישה ביוני 2012, חלפו מספר חודשים בלבד. פרק הזמן הקצר מחזק את המסקנה, כי לא ניתן לראות בשידור המחרוזות בתכנית כסיבה בעלת החשיבות המרכזית להצלחתן, גם אם שידורן תרמו לקידום הפרויקט (לעניין זה אף ראה עדותו של הנתבע פרוטוק ול דיון מיום 3.2.16 עמ' 11- 18).

אני קובעת, כי התובע אכן שידר את המחרוזות של המיזם לראשונה. אני קובעת כי שידור זה לא נעשה על מנת לקבל תמורה, לא חוזית ולא אחרת, אלא הייתה חלק ממערכת היחסים המיוחדת שבין הצדדים. לא הובאה כל אינדיקציה או ראייה ממנה ניתן יהיה להסיק, כי התובע התכוון לשדר את המחרוזות כחלק משותפות בינו לבין הנתבע. לא הובאה ראייה ממנה אוכל להסיק שהנתבע היה מודע לכוונתו של התובע ששידור המחרוזות מהווה שיתופו במיזם המדובר, ובעקבות כך עשוי להידרש לשלם באחוזים מחלק ו בפרויקט. לא הובאו כל רא יות מהן ניתן יהיה ללמוד ששידור מחרוזות לא נעשה על רקע החברות שבין הצדדים, חברות רבת שנים, במסגרתה מסייע חבר אחד שבמקרה זה משדר תכנית ברדיו לחבר אחר. לא הובאה כל ראייה, כי שידור המחרוזות הוא שגרם להצלח ה המטאורית של המחרוזות, או כי אחוזי ההשמעה היו כאלה שגרמו לפריצת המחרוזות לתודעת הציבור.

שמות הפרויקט ושמות המחרוזות;

לעניין מתן השמות, הנתבע לא הציג בפניי ראייה כי אכן טרם השימוש בפלייליסט ההשמעה בתכניתו של התובע , ביום 3.11.11, נעשה שימוש בשם "הפרויקט של רביבו" וכן בשמות המחרוזות, "מה נותר" ו"יותר מוארת".

עיון במיילים שנשלחו מהנתבע לתובע בצירוף המחרוזות (נספחים 2, 4 ו-6) מגלה כי המיילים אינם נושאים את שם ההרכב, ואף לא את שמות המחרוזות, כך שהמחרוזת "יותר מוארת" כונתה מוארת, והמחרוזת "מה נותר" כונתה "מה".

הנתבע אישר בעדותו, כי בעת ששלח את המחרוזות לתובע לראשונה ביום 27.10.11 לא היו כתובות שמות המחרוזות וכן לא שם ההרכב (פרוטוקול דיון מיום 3.2.16 עמ' 53 שורות 17- 31, עמ' 57 שורות 4- 8).

עוד העיד הנתבע כי אין מסרון או מייל אשר יכולים להצביע, כי חברי ההרכב החליטו על שם ההרכב טרם 3.11.11, אולם לטענת הנתבע לא היה צריך לעשות את זה (פרוטוקול דיון מיום 3.2.16 עמ' 60 שורות 9- 12).
הנתבע ויתר חברי הפרויקט לא היו עקביים בתשובותיהם מי הגה לראשונה את שם ההרכב.

כך בעדותו הנתבע בתחילה אמר, כי הוא אשר המציא את השם כשבהמשך העיד , כי הוא ויתר חברי הפרויקט, מר צור ומר ניר בן מנחם המציאו את השם (פרוטוקול דיון מיום 3.2.16 עמ' 59 שורות 5- 8).

מר צור העיד, כי אינו זוכר היכן שמע לראשונה את שם 'הפרויקט של רביבו' (פרוטוקול דיון מיום 6.12.15 עמ' 110 שורות 6- 7).

ניר בן מנחם העיד לעניין זה, כי בעת שהקליטו את המחרוזות עוד לא היה שם ספציפי להרכב שלהם (פרוטוקול דיון מיום 5.11.15 עמ' 83 שורות 26- 27). עוד העיד כי השם הגיע באופן אוטומטי כששמע את השם לראשונה בתכנית של התובע, אם כי לא זוכר אם הוא היה הראשון שאמר את השם. עוד העיד כי כשחברי ההרכב דיברו על השם הם דיברו על 'פרויקט המחרוזות של רביבו' (שם, עמ' 86 שורות 29- 32, עמ' 87 שורות 1- 5).

אשר לשם 'הפרויקט של רביבו', הנתבע והעדים מטעמו העידו כי כינויו של רביב היה "רביבו" כשאף אתר אינטרנט שפתח על שמו ובמסגרתו העלה שירים נוסטלגיים הוכתר בשם "רביבו נט", היינו כונה רביבו (ראה ס' 35- 36 לתצהירו של הנתבע, נספחים ב' וז' לתצהירו של הנתבע, עדותו של מר צור פרוטוקול דיון מיום 6.12.15 עמ' 110 שורות 8- 11, עדותו של מר גברא, שם, עמ' 123 שורות 16- 21).

התובע טען, כי בבחירת שם הפרויקט ושמות המחרוזות פעל מיוזמתו וללא היוועצות עם הנתבע, כך באשר לשם "הפרויקט של רביבו" מצהיר התובע "הגיתי את השם הזה ממוחי יש מאין ללא היוועצות מוקדמת כלשהי עם רביב" (סעיף 34 לתצהיר התובע) ובהמשך תצהירו, "השם הפרויקט של רביבו התגלגל בראשי וציינתי אותו ברשימת ההשמעה של התכנית של יום 3.11.11, אך לא הייתי סגור לגביו", (סעיף 36) ובהמשך תצהירו "מספר שבועות לאחר שהתחלתי להשמיע את המחרוזות בתכניתי, החלטתי באופן סופי שהשם של המיזם יהיה "הפרויקט של רביבו " . החלטה אשר נתקבלה על דעת עצמי בלבד וללא שיתוף של רביב", (סעיף 37).

שוכנעתי לקבל את גרסת התובע בעניין זה, כי הוא אשר חשב לראשונה על השם 'הפרויקט של רביבו', עם זאת התיאור של התובע בנוגע לאופן העלאת הרעיון של השם לא מקובל עלי. שמו הפרטי של הנתבע הינו רביב, כינויו הידוע הוא 'רביבו'. לכן נראה כי ביחס למילה 'רביבו' בשם ההרכב, היה מדובר בשימוש בכינוי ידוע. כמו כן, אני סבורה כי הדבר לא עלה במוחו של התובע לבדו בלי שיתוף הנתבע, אלא שהתובע חש ב על השם לאור הכינוי של הנתבע, הציע את השם לנתבע והשם התקבל על דעתו של הנתבע.
לעומת זאת, בנוגע לשמות המחרוזות, שוכנעתי כי אלו לא הומצאו על ידי התובע. שמות המחרוזות נגזרו משמות השירים במחרוזת . להבדיל מהעדויות בעניין שם המיזם, בעניין המחרוזות, כבר במיילים שצורפו על ידי הנתבע ניתן לראות את ראשית כינוי המחרוזת 'יותר מוארת' בשם "מוארת", ואת המחרוזת 'מה נותר' בשם "מה". ייתכן והתובע סייע בבחירת השם של המחרוזו ת, כחלק מהשיחות שהיו בין הצדדים, אך לא הוכח בפניי כי הוא שהגה את השם של המחרוזות.

מכאן, אני קובעת כי התובע הוא שהעלה את השם 'פרויקט של רביבו' לראשונה , אולם לא הגה את שמות המחרוזות.

נשאלת השאלה, האם מתן שם ליצירה או לאומן מזכה בתמורה?
בעניין זה ציין מר זעירא, מומחה מטעם התובע, כי עצם העלאת שם שאמן לבסוף השתמש בו לא מזכה בתמורה, אלא אם הייתה מראש חשיבה משותפת ועבודה משותפת עם האומן סביב השם ורעיונות נוספים (פרוטוקול דיון מיום 18.1.15 עמ' 13 שורות 1- 4).
מר ראובני, מומחה נוסף ש הובא מטעם התובע, אף הוא העיד כי בעת שייצג את שימי תבורי ויחד עמו החליטו על שינוי שמו משמעון טווילי לשימי תבורי, לא ב יקש תגמול על פעולה זו (פרוטוקול דיון מיום 3.11.15 עמ' 34 שורות 2- 9).

מעדותם של המומחים ניתן ללמוד , כי אין הפעולה לבדה מזכה בתמורה .

הפקת סרטונים לשלוש המחרוזות;

לטענת התובע הפיק שלושה סרטונים על מנת לקדם את הפרויקט בזירה האינטרנטית.

בסיכומיו טען כי השקיע משאבים אישיים בהפקת הסרטונים, משאבים שהם בבחינת שווה כסף.

כך הצהיר התובע כי הסרטונים נוצרו בהתאם לתסריט בלתי כתוב אותו הגה, כי הוא אשר ארגן שני צלמים מקצועיים, משה גלבר ורונן יעקובי אשר היו חייבים לו טובה והסכימו לבקשתו לצלם את הסרטונים ללא תמורה, וכך ארגן את מקום הצילום (ס' 54- 55 לתצהירו).

כראיה צרף התובע הודעה אשר נשלחה מהנתבע ביום 12.1.12 שנוסחה:
"לא צריך לעשות חגיגה גדולה מזה. זה קליפ, לא מופע דיווידי. נשאיר את זה ככה. הבאת רעיון אותנטי לגבי הפלאש והצלם וזה הכי טוב ומושלם שאפשר לעשות בשביל המחרוזות" (נספח 3).

בעניין זה אף צרף התובע דוא"ל ממשה גלבר ותכתובת מסרון בין מר גלבר לבינו (נספח 7).
מנגד טען הנתבע, כי הסרטונים היו רעיון שלו , נוכח הפופולריות ההולכת וגוברת של המחרוזות, כשאת הקונספט לאותם סרטונים הגה הנתבע ולא התובע.

הנתבע בתצהירו (ס' 65) , מאשר כי התובע הציע כי יפנה לצלם בשם רונן יעקובי שחייב לו טובה ויבקש ממנו לצלם את הסרטונים, אלא שלטענתו הציע זאת כחבר, כשבפועל בסוף התברר כי הצילום היה מקצועי רק בזכות צלם נוסף שרונן יעקובי הביא עמו בשם משה גלבר.
עוד מצהיר הנתבע, כי בפועל הצילומים התקיימו במועדון אשר בעליו, מר תומר גברא, הוא המנהל האישי של מר צור החבר בפרויקט, והם תואמו מול הנתבע. בעניין זה מבהיר הנתבע בתצהירו (ס' 67) כי התובע הוזמן להשתתף בצילומים בשל היותו חבר ולא מסיבה אחרת, התובע לא היה מעורב בארגון הצילומים, בכל פעילות תכנון, הקמה, הכנת המקום לצילומים ובכל מה שקשור בקליפים.

כפי שניתן להתרשם מהודעת הטקסט אשר נשלחה מהנתבע לתובע, אכן כטענת התובע הוא אשר הגה את הרעיון של הצילומים במועדון "הפלאש" , והוא אשר הציע את הצלם רונן יעקובי.

אין מחלוקת, כי הצלם רונן יעקובי חברו של התובע ומר משה גלבר צלם נוסף, אכן הגיעו לצלם את שלושת המחרוזות הראשונות (שלושה סרטונים), וכי מחרוזות אלו צולמו מבלי ששולם להם כסף תמורת הצילומים, ונעשו כהחזר "טובה" לתובע (עדות מר רונן יעקובי פרוטוקול דיון מיום 3.11.15 עמ' 39 שורות 6- 14, עדות הנתבע פרוטוקול דיון מיום 3.2.16 עמ' 68 שורות 18- 30, עדותו של מר גברא פרוטוקול דיון מיום 6.12.15 עמ' 124 שורות 27- 32, עמ' 125 שורות 1- 3).

עם זאת, מלבד הצעת מיקום הצילומים והבאת הצלם לצילום המחרוזת הראשונה, לא הוכח בפניי כי התובע הוא אשר תאם את הצילומים במועדון הפלאש, והוא אשר הפיק את צילומם.

בעניין תיאום הצילומים במועדון הפלאש, העיד מר גברא, אשר היה בעלי מועדון באותה עת, כי הנתבע הוא אשר פנה אליו בנושא צילום הסרטונים במועדון, וכי לו היה אינטרס כי הצילומים יבוצעו במועדון שלו משום שהיה מנהלו האישי של מר צור, ורצה לקדמו .

בעניין הפקת הצילומים, מספר מומחים העידו על מהות תפקידו של מפיק, כשמעדותם עולה כי לא ניתן לקבל את גרסתו של התובע כי הפיק את הסרטונים.

מר זעירא העיד כי מפיק זה אדם שמשקיע כסף ושהרווחים שלו וההחלטות שלו מוגבלות לאותם אזורים שהוחלט עליהם בשיתוף פעולה עם אותו אומן (פרוטוקול דיון מיום 18.1.15 עמ' 8 שורות 16- 20).
מר ראובני, העיד כי מפיק הוא האדם המארגן את כל פעולות ההפקה של הזמר או הלהקה , כשהוא למעשה מממן את ההפקה או שותף בהפקה (פרוטוקול דיון מיום 3.11.15 עמ' 29 שורות 25- 28).

משנשאל מר ראובני האם הינו בעל זכויות יוצרים בהפקה שהפיק השיב בעדותו בחיוב כאשר המדובר בהפקה שהוא מימן. בהמשך עדותו הסביר כי יתכנו מקרים בהם אומנים ממנים חלק מההפקה או מקרים בהם מפיק יקבל זכויות תמורת ניהול ההפקה מבלי להשקיע כסף , אולם למעשה העניין החשוב ביותר מבחינתו של מר ראובני היה המימון של ההפקה (פרוטוקול הדיון מיום 3.11.15, עמ' 29 שורות 29- 32, עמ' 30 שורות 1- 8, עמ' 33 שורות 24- 27).

מכאן, על פי עדויות המומחים, מפיק הוא מי ש מארגן את פעולות ההפקה במסגרת ההסכמות עם האומן, כשבדרך כלל הוא נושא אף בעלויות ההפקה, ואם אינו נושא בעלויות ההפקה, על מנת לקבל זכויות בהפקה ולהיות שותף עליו לנהל את ההפקה בפועל.

בענייננו התובע לא הוכיח, כי נשא בעלויות הפקה או כי ניהל את הפקת הסרטונים, ובכלל זה, ב יצע פעולות של תיאום עם בעלי המועדון לביצוע הצילומים, סידור הישיבה במועדון, הזמנת החברים אשר צולמו בסרטונים, עיצוב המקום וכיוצא בזה.

אין חולק, כי התובע דאג להבאת הצלם, והציע רעיונות להפקת הסרטונים כטענתו, אולם מדובר בחלק לא גדול של פעולות הפקה הנוגעות להפקת הסרטון, והתובע לא הוכיח כי כלל הפקה בוצעה על ידו. מכאן, קשה לקבל את הטענה כי הוא אשר ניהל את ההפקה.

כאמור לעיל, התובע אף העיד כי לא הוציא כספים במיזם.
בעניין זה, גם מר זעירא המומחה מטעם התובע העיד כי עובר להכנת חוות הדעת במסגרת החומרים אשר הועברו אליו, לא הוצגו בפניו כל תשלומים שבוצעו על ידי התובע, ולא נטען בפניו כי התובע השקיע כספים בפרויקט (פרוטוקול דיון מיום 18.1.15 עמ' 13 שורות 31- 32).

אומנם אין מחלוקת כי המחרוזות הראשונות צולמו כהחזר טובה לתובע, אולם שוכנעתי כי שולמו כספים עבור צילום המחרוזות הנוספות על ידי הנתבע .

הנתבע הצהיר, כי לאחר ההחלטה על צילום המחרוזות הנוספות החליט להתקשר ישירות מול הצלמים רונן יעקובי ומשה גלבר והתמורה שולמה ישירות למר משה גלבר.

מר גברא אף הוא העיד, כי אומנם בצילום המחרוזת הראשונה לא שולמו כספים לצלם, אולם בפעם השנייה בו נעשו צילומים הנתבע פנה אליו בעניין התשלום לצלם והם שלמו לו. הנתבע צרף לתצהירו חשבונית מיום 5.4.12 בסך 3,480 ₪ (כולל מע"מ) אשר שולמה לידי מר גלבר עליה רשום: "צילום +עריכה- "הפרויקט של רביבו" (נספח י' לתצהיר).

מר יעקובי, הצלם, אשר העיד מטעם התובע אישר כי התמורה בגין צילומי המחרוזות הנוספות שולמה לו ולמר גלבר ע"י הנתבע (פרוטוקול דיון מיום 3.11.15 עמ' 39 שורות 15- 16).

לאור האמור לעיל,
אני קובעת כי התובע לא הפיק את סרטוני המחרוזות הראשונות.
אני קובעת כי התובע הוא שהעלה את הרעיון של צילום המחרוזות במועדון הפלאש.
אני קובעת כי התובע היה מעורב בהבאת הצלם רונן יעקובי לצילום המחרוזות הראשונות, וכי התובע לא נשא בעלות כלשהי בהפקת הצילומים. אני קובעת כי התמורה בגין צילום המחרוזות הנוספות שולמה ע"י הנתבע.

הופעות;

בס' 74 לתצהירו מצהיר התובע, כי במקביל להוצאת הסרטונים והעלאתם לרשת האינטרנט התחיל לבחון אפשרות לארגן למיזם הופעות בפני קהל, התחיל להיפגש עם גורמים שנים בענף תוך ניצול קשריו בניסיון לעניין אותם במיזם , לארגן למיזם הופעות חיות וליחצן אותו.

התובע לא הוכיח בפניי, כי אכן פעל מול גורמים שונים ליחצן את הפרויקט . התובע נפגש עם שני גורמים, כאמור בעדותו, 'הדי בר' מהרצליה ומר יסדי ממועדון קפה תל אביב. התובע טען, כי שוחח טלפונית עם גורמים נוספים אלא שאלה לא הובאו לעדות על ידו. משנשאל התובע בעדותו מדוע אלו לא הובאו לעדות על ידו, השיב כי אינו יכול להביא את כל המדינה שתעיד וכי כל המדינה יודעת שהתובע הוא אשר בנה את הפרויקט, תשובה אשר אינה מניחה את הדעת (ראה עדותו של התובע, פרוטוקול דיון מיום 5.11.15 עמ' 70 שורות 13- 15).

אשר להופעה הראשונה של הפרויקט בקפה תל אביב. אין מחלוקת כי התובע הוא אשר תיווך בין בעלי בית הקפה תל אביב לבין הנתבע, אלא שאף אין מחלוקת כי בעלי בית הקפה הם אשר פנו לתובע בבקשה כי יקשר בינם לבין הפרויקט לאור היכרותם עם התובע (ס' 75 לתצהירו של התובע). כלומר, אין המדובר ביוזמה של התובע לקישור בין הנתבע לבין מר יסדי.

בענייננו, לא הוכח בפניי כי מלבד הופעה זו, אשר אף היא לא נעשתה מיוזמתו של התובע, התובע תיווך בהופעות נוספות כטענתו, לפני הפגישה בחודש יוני בשנת 2012, שאז עלה נושא השותפות על ידי התובע.

התובע לא הוכיח את מעורבותו בסגירת פרטי ההופעה כטענתו. כך התובע לא הוכיח כי הוא אשר סיכם עם בעלי בית הקפה את המחיר להופעה, כי הוא אשר סיכם אתם בנוגע למועדים להופעות נוספות ו כי הבטיח למר יסדי הופעות בלעדיות.

הנתבע בעדותו העיד כי הוא אשר קיבל את התשלום ממר יסדי, בעל בית הקפה.
בעניין זה, טען התובע כי התשלום הועבר לידיו ישירות אלא שמאחר שהסכום שנקבע עבור ההופעה הראשונה היה נמוך, העביר את הכסף לנתבע וביקש ממנו לחלק את הסכום לנגנים ולזמרים, ואמר לו כי ברגע שהביקוש להופעות יגבר, והתערי ף עבור ההופעות יגדל ויתקבלו סכומים גבוהים יותר עבור ההופעות , יתחלקו ברווחים.

הנתבע אישר בעדותו, כי השיק אכן הועבר לתובע מידי מר יסדי , אלא שלטענתו הדבר נעשה מאחר ומר יסדי רשם את השיק במטבח בעת שהתובע היה לידו. הנתבע העיד כי מר יסדי מסר את השיק לתובע על מנת שיעבירו לנתבע אשר שהה ליד הבמה, היינו כי השיק נמסר לתובע מבחינה טכנית בלבד, מבלי שהדבר יעיד על הסכמה כלשהי , שכן הנתבע הוא אשר היה בעל הבית ולא התובע (פרוטוקול דיון מיום 3.2.16 עמ' 81 שורות 12- 18).

גרסת הנתבע מתיישבת עם טענת התובע כי במהלך ההופעה שהה עם מר יסדי במטבח בית הקפה (פרוטוקול דיון מיום 5.11.15 עמ' 70 שורות 18- 20).

החשבונית על התשלום עבור ההופעה הראשונה של הפרויקט ב"קפה תל אביב" הוצאה על ידי הנתבע (נספח י"א לתצהיר הנתבע), ראיה המחזקת את גרסתו של הנתבע כי הוא אשר היה מעורב בסגירת פרטי ההופעה.

מנגד לא הובאה בפניי כל ראייה לביסוס גרסתו של התובע בעניין העברת התשלום לידי הנתבע.

אשר לפרסום ההופעה על ידי התובע, הנתבע אינו מכחיש כי נעזר בתובע לפרסום ההופעה בקפה תל אביב, והלה יצר הודעת פרסום להופעה בקפה תל אביב מתמונות נפרדות שנשלחו לו של חברי ההרכב (ראה תכתובות המייל בעניין התמונות נספח 13 לתצהיר התובע), ופרסמה באתר הפייסבוק שלו (נספח 14 לתצהירו של התובע), אלא שגם כאן לטענתו הדבר נעשה כעזרה חברית.

אשר ליצירת ההודעה, המדובר בפעולה, הנעשית בפוטושופ מהמחשב הביתי ואינה דורשת משאבים כספיים, ואינה דורשת ידע נרחב.
ניתן לראות מתוכן הפרסום כי התובע עצמו אינו מציג את עצמו כחלק מן הפרויקט בניגוד להצגת יתר חברי הפרויקט על ידו.

כך כותב התובע בזמן אמת בהודעה שנוסחה על ידו : "הפרויקט של רביבו הינו פרויקט מחרוזות נוסטלגיות של להיטים מהמוזיקה המזרחית הישנה מאוד, בעריכה ועיבוד מוזיקלי מחודש של המעבד והמלחין רביב בן מנחם!! בחיפוש אחר חזרה למקורות ואהבת מוזיקת נעוריו ובעיקר רצונה של הנשמה פנה רביב בן מנחם שהוא גם אחיו הגדול וביקש מהם להשתתף בפרויקט שהוא הכין כזמרים מבצעים שמחוברים אף הם לרוח המוזיקלית שמאפיינת את הפרויקט....".

אני קובעת כי התובע יצר את ההודעה. אני קובעת כי התובע לא הציג עצמו בהודעה זו כשותף.

להוכחת הטענה כי התובע הוצג כשותף בפרויקט, מציג התובע תמונה שלו יחד עם חברי ההרכב מיום 31.5.12 (נספח 15 ). באותה הופעה טוען התובע, פנה מר צור לקהל ואמר "קבלו את הפרויקט של רביבו", וקרא לנתבע ולתובע לבמה. התובע טוען, כי עלה לבמה עם הנתבע, ביצע שיר, וקטע נגינה, תובע וחברי ההרכב הצטלמו יחדיו על הבמה (סעיף 92 לתצהירו). כן צירף תגובות שונות לפרסום באתר הפייסבוק שלו.

בעניין זה צרף התובע תגובה של גולש בשם עומרי עמר לפוסט של הנתבע , אשר כתב על קיר הפייסבוק של התובע :
"שווה האזנההההה אחד החזקיםםםם חג שמחחחח ומלא בפרויקט של רביבו בקרובבב מחרוזת חדשה תודה לגדול מכולם ליאור פרחי ג' שהוציא את הפרויקט ולתותחים אלירן צור ניר בן מנחם רביב רם בן מנחם".
(העתק התגובה צורף כנספח 17 לתצהירי התובע).

תגובת הנתבע לאותה ההופעה דווקא מ צביעה כי הנתבע התייחס לפעולות התובע כאל מחווה חברית , וכך כתב הנתבע על קיר הפייסבוק של התובע לאחר אותה הופעה:

"תודה לאיש מיוחד....זמר, יוצר, ואחד הצמודים המוסיקליים שלי כבר יותר מ-17 שנה...ליאור פרחי היקר...האירוע אמש, החזיר אותי ל-Play הראשון של המחרוזת הראשונה של הפרוייקט ששמת בתוכניתך. אותה השמעה שגרמה לי פיק ברכיים ולדמוע מהתרגשות כמו שאף שיר אחר שלי ברדיו לא הצליח לעשות זאת לפני כן. תודה שגרמת לי להאמין שהפנטזיה האישית שלי, היא גם שלך, שלו, שלה ושל עוד רבבות נוספים . מי יתן והקב"ה יטע בנו את הכח כל אחד מאיתנו, להמשיך ולהגשים משאלות כגון זאת. שבת מופלאה לך ידידי הוותיק וכל הקהל הקדוש הזה".
(העתק הפרסום צורף כנספח 16 לתצהירי התובע).
לדעתי, על מנת שניתן יהיה להגיע למסקנה עובדתית כי התובע הוצג כשותף, אין די בראיות שהוצגו על ידי התובע. התובע מציג מחווה שנעשתה לו בהופעה אחת, תמונות מההופעה שהוא העלה לאתר הפייסבוק שלו ותגובת גולש. גם אם התובע הוזמן על ידי מי מחברי הפרויקט לבמה, הרי אני מקבלת את גרסת הנתבע, כי הייתה זו מחווה חברית ומקובלת, להזמין זמר שהנתבע עבד ועובד עמו. מפעולה אחת כזו לא ניתן להגיע למסקנה כי התובע הוצג על ידי הנתבע כשותף בפרויקט.

אינטרנט;

טוען התובע, כי עמודי הפייסבוק והיוטיוב הפרטיים שלו היוו כוח עצום בקידום הפרויקט, כי ערוץ היוטיוב שלו היה המקום הראשון בו ניתן היה לצפות בסרטונים של הפרויקט ושם הם צברו את הפופולריות שלהם ופרצו לתודעת הקהל (ס' 59 לתצהיר). בעניין זה צרף התובע צילומי מסך של שלושת הסרטונים מערוץ היוטיוב הפרטי שלו (נספח 8).

מנגד טען הנתבע כי הפצת הסרטונים ברשת האינטרנט נעשתה על ידי חבריו של הנתבע לאחר שפנה אליהם לצורך חשיפת הסרטונים, ובמסגרת זאת נעשתה אף פנייה אל התובע (ס' 69 לתצהירו). עוד מציין הנתבע, כי לאחר שעריכת הסרטונים בוצעה לשביעות רצונו העלה את הסרטונים לערוץ היוטיוב שלו (ס' 74 לתצהירו).

ניתן לומר הזירה האינטרנטית הייתה בהחלט כלי בידי הנתבע בעיקר לפרסום סרטוני המחרוזות, ואפשר לקבוע, כי הייתה לה השפעה על פרסומו של הפרויקט.

טענות הנתבעים, כי שכרו אנשי מקצוע לשיווק ופרסום הפרויקט, אינה רלוונטית לעניין זה, שכן דובר בהסכמים שנחתמו בשלב מאוחר יותר לאחר פעולות התובע (ראה מוצגים ת/1 ו- ת/2).

עם זאת לא הוכח בפניי, כי פרסום הסרטונים באתרו של התובע הוא שהביא להצלחתם או כי לולא הפרסומים באתר התובע לא היה הפרויקט מגיע לתודעת הציבור.

כפי שעולה מהראיות שהובאו בפניי התובע פעל בזירת האינטרנט, הן ביוטיוב האישי שלו והן בפייסבוק שלו לפרסומם של הסרטונים, כשהדבר נעשה בשיתוף פעולה עם הנתבע.

הנתבע בעדותו אישר, כי הסרטונים של הפרויקט נשלחו למייל של התובע, כי נתן את האישור להעלאתם ליוטיוב של התובע, וכי עבד עם התובע בשיתוף פעולה עם כל מה שקשור לסרטונים.

עוד העיד הנתבע, כי אין ספק כי חלק מפריצת הפרויקט לתודעת הציבור היה פרסומם של הסרטונים ביוטיוב . הנתבע אישר כי בערוץ של התובע היו מאות אלפי צפיות, וכי אינו יכול להראות עוד אדם לרבות שותפי הפרויקט אצלם צברו הסרטונים היקף צפיות כזה של התובע. (פרוטוקול דיון מיום 3.2.16 עמ' 70 שורות 4- 17). עוד העיד כי היה לו ערוץ יוטיוב , אולם לפרויקט לא היה ערוץ יוטיוב וכי לא זכור לו כי ליתר השותפים היה (שם, עמ' 70 שורות 18- 26).

בעניין זה אפנה למסרון מיום 9.3.12 (נספח 3 לתצהיר התובע עמ' 22) במסגרתו כתב הנתבע לתובע:
"אחי. זה ממש חשוב! לא שמת לינק להורדת המחרוזות בקליפים ביוטיוב. אני לא יכול לעשות את זה...."

משנשאל מדוע אם היה לו ערוץ יוטיוב משלו , לא שם את הלינקים ביוטיוב שלו השיב בעדותו בתחילה כי אינו יודע ובהמשך כי דובר על שלוש המחרוזות הראשונות אשר היו אצל התובע. אינני מקבלת את טענת הנתבע בעניין זה, ותשובתו לא סיפקה מענה לשאלה. כמו כן, הנתבע לא צרף אסמכתא לתצהירו המעידה על מועד פתיחת ערוץ יוטיוב משלו. (ראה עדותו של הנתבע עמ' 72 שורות 17- 32, עמ' 73 שורות 1- 23).

את שיתוף הפעולה של הנתבע עם התובע ניתן לראות אף בפייסבוק.

אומנם בתחילה משנשאל הנתבע בעדותו האם המחרוזות אף פורסמו בפייסבוק של התובע השיב כי אין לו מושג, אלא שבהמשך העיד כי הוא יודע שכמו כולם גם התובע פרסם את זה, ומשנשאל ישירות האם ש יתף פעולה עם התובע בנוגע לחומר שקשור לפרסומים שלו בפייסבוק השיב כי "בוודאי שגם בפייסבוק האישי שלו". (שם, עמ' 73 שורות 24- 31, עמ' 74 שורות 1- 10).

בעניין זה אפנה למסרון מיום 12.1.12 אשר שלח הנתבע לתובע (נספח 3 לתצהיר התובע עמ' 30):

"תתקשר אלי דחוף לפני שאתה יוצא לרדיו", ובהמשך: "לא לשכוח לומר שאתה משחרר את המחרוזות בשבוע הבא בפייסבוק שלך".

משנשאל מדוע חשוב היה לו לשחרר את המחרוזות בפייסבוק של התובע השיב:
"כי עבדנו, עבדנו שמה בכיף הוא פרסם את המחרוזות, סיכמנו ביני לבין ניר ולבין אלירן שהוא מקבל על מספר מחרוזות אם זה 3 מחרוזות וכן היה שם איזה משהו ואתה צריך להבין משהו, ליאור פרחי לא יכול לעשות כלום בלי אישור שלי, הוא לא יכול לעשות שום דבר כי המחרוזות האלה היו בניהולי, בניהול ניר ואלירן".
לאור האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבע ידע כי יש משמעות לפרסום הסרטונים ביוטיוב ובפייסבוק של התובע , אשר היה זמר ידוע ואשר החברים בפייסבוק של התובע וקהל מאזיניו ביוטיוב, מחובר ים לז'אנר הים תיכוני/מזרחי בדומה לקהל מאזיניו של הפרויקט.

להוכחת טענתו, כי הפעולות שהתובע ביצע בהעלאת סרטוני המחרוזות לאינטרנט, הם שהובילו לפריצת המחרוזות לתודעת הציבור, וגרמו להצלחה של הפרויקט, צרף התובע את חוות הדעת של מר ישראל אוקסמן, העוסק בקידום אתרים ולקוחות מסחריים באמצעות מנוע החיפוש גוגל, יוטיוב ופייסבוק מזה כ-6 שנים, והינו בעליה של חברת וונדרס דו המתמחה בקידום ושיווק באמצעות רשת האינטרנט, ללקוחות קטנים עד בינוניים ממגוון תחומים ומגזרים.

בחוות הדעת מציין מר אוקסמן, כי התבקש להתייחס לתשתית האינטרנטית שהתובע העמיד לטובת הפרויקט של רביבו תוך התייחסות לפרופילי הפייסבוק וערוץ היוטיוב שלו.

בהתאם לחוות הדעת של מר אוקסמן ועדותו , למעשה לא ניתן לדמיין דרך אחרת בה הפרויקט היה נולד אלמלא "המעורבות הרגישה והמדויקת בתזמון הנכון" כמו של התובע, כשאם הפרויקט היה מגיע לחברה שלו היה מחפש "פיגורה כמו ליאור" (ס' 37 לחוות הדעת, פרוטוקול דיון מיום 18.1.15 עמ' 22 שורות 17- 25).

לא שוכנעתי לקבל את חוות דעתו, ואינני יכולה לקבוע ממצאים עובדתיים על בסיס חוות דעתו, שבכל הכבוד הייתה מוכוונת מטרה. אינני מקבלת את טענת מר אוקסמן, עליה מבקש התובע בין היתר לבסס תביעתו. מעדותו של מר אוקסמן הסתבר, כי למעשה הבדיקה שנעשתה על ידו אינה יכולה להעיד מה הביא להצלחת הסרטונים ולפריצתם, וכי אינו יכול לקבוע שעצם פרסומם ספציפית באתרו של התובע, הוא שהוביל להצלחה אותה נחל הפרויקט.

יש לתן את הדעת לכך, שכפי שעלה מעדותו של מר אוקסמן , חוות דעתו ניתנה רק על בחינת דפי הפייסבוק והיוטיוב של התובע נכון למועד חוות הדעת, ועל בסיס הידע הכללי שלו אודות שיווק וקידום אתרי אינטרנט, ולא מהבנה בתחום המוסיקה, או באופן ספציפי בתחום המוסיקה הים תיכונית.

מר אוקסמן העיד כי לא עסק בקידום ושיווק של אומנים מהז'אנר המזרחי ולגבי זמרים בכלל מנה זמר אחד אשר אינו מהזמרים המפורסמים. (פרוטוקול דיון מיום 18.1.15, עמ' 22 שורות 1- 3).

מר אוקסמן אף אישר בעדותו כי אם הפרויקט היה מגיע לחברה שלו, על מנת להצליח מאחר שאינו בקיא בזמר המזרחי היה פונה לאיש מקצוע על מנת להבין את הלכי הרוח. (שם, 22 שורות 27- 28).
בנוסף, מר אוקסמן העיד כי הוא לא יודע האם הפרויקט קודם באמצעים אחרים ולא בדק דרכים נוספות בהן קודם הפרויקט, לרבות בדיקת פרופילים נוספים (שם, עמ' 21 שורות 25- 32).

מר אוקסמן הינו מומחה, ואינו צד להליך ומשכך לא אתייחס מעבר לכך לעדותו, מלבד שאבהיר כי לא ניתן לקבוע על יסודה ממצאים עובדתיים, שכן דומה שהיא הייתה מבוססת על עושר דמיונו של המומחה ולא על כלים מחקריים. מר או קסמן מעבר לחוסר הבנתו בתחום המוסיקה הים תיכונית, ופרסום זמרים ששרים בסגנון ים תיכוני, לא התייחס לקיומן של מחרוזות אחרות בסגנון הים תיכוני המצויות לרוב באתרים שונים ביוטיוב , או לשיריו של התובע בעצמו שאף הם פורסמו על ידו באותה הדרך ולא זכו לאותה כמות צפיות, ולא זכו לאותה תהודה ופריצה כמו המחרוזות שעיבד הנתבע.

בכל הכבוד למומחיותו, בנוגע לשאלה מה מוביל סרטון להפוך לוויראלי ברשת האינטרנט ומה יגרום לסרטון להיות שכוח אל, אין תשובה חד משמעית. החידה בעניין עדיין לא נפתרה. קביעת מסקנה נחרצת, כי דווקא הפרסום באתר הפייסבוק וביוטיוב של התובע הם שהובילו לכמות הצפיות, אינה מבוססת על תזה מחקרית כלשהי. דומני, כי מר אוקסמן התעלם מהמובן מאליו, כי הסרטונים כבשו את לב הקהל משום שהיו הדבר הנכון בזמן הנכון, ולאו דווקא משום שעלו באתר זה או אחר.

גם אם הייתי יוצאת מנקודת הנחה כי אין צורך בנתונים נוספים אלא ניתן להסתפק בדפי האינטרנט של התובע בלבד על מנת להכריע בשאלה זו, עדיין לא ניתן להגיע למסקנה כי הסיבה והמסובב להצלחת הסרטונים היא פרסומם באתרו של התובע.

בס' 2 לחוות דעתו כתב מר אוקסמן, כי באינטרנט הכל מדיד ובצורה מדויקת. בעדותו אישר מר אוקסמן כי א פשר להשתמש באינטרנט על מנת לבדוק את רמת החשיפה והאהדה לה זוכה האמן בציבור וכי ניתן להשוות בין פופולאריות של אמנים שונים בהתאם למספר הלייקים, אלא משעומת עם הטענה כי מספר הלייקים של התובע היא מזערית ביחס לאמנים אחרים , ענה כי אינו יכול להסכים וכי רוב הקהל שלו חי בדימונה ללא מחשבים ומבלי גישה לפייסבוק (שם עמ' 18 שורות 4- 32,עמ' 10 שורות 1- 8) . אינני מקבלת תשובה זו, שאינה תשובה ראויה בעיניי ומהווה התחמקות.

כפי שעולה מס' 7 לחוות לתובע מספר פרופילים אישיים ברשת הפיסבוק המשמשים אותו לדיאלוג עם הגולשים באחד 3,747 עוקבים, בשני 4,229 עוקבים ובשלישי 2,309 עוקבים.

מלבד זאת ששלושת הפרופילים הינם מתחת למספר העוקבים אשר יכול להכיל פרופיל, 5,000 עוקבים, מר אוקסמן העיד כי אינו יכול לדעת האם יש כפילויות בין הפרופילים השונים כשהדרך היחידה לבחון זאת היא על ידי בדיקה ידני ת, היינו כל שם בנפרד (שם, עמ' 17 שורות 18- 31)

מר אוקסמן העיד כי לא בהכרח סרטון צובר פופולאריות עקב תוכנו אלא יישנן נוספות להפיכת סרטון לוויראלי כשימת סרטון במועדפים בפרופיל מסוים וכו', אלא שבהמשך עדותו העיד כי הדוגמא שנתן לסרטון וויראלי הינה סרטון באורך של 30 שניות, כי סרטונים ויראליים הם סרטונים קצרים של 20- 30 שניות, וכי הסרטונים של הפרויקט הינם סרטונים ארוכים אשר מי שנחשף לסרטונים וצפה בהם אהב אותם היינו כי יש קשר בין תוכנם לפולריות לה זכו (שם, עמ' 19 שורות 28- 32, עמ' 20 שורות 1- 21).

מכאן כי אפילו לשיטת המומחה מטעם התובע במקרה של סרטוני הפרויקט יש קשר בין תוכנם לבין הפופולאריות בה זכו, היינו כי ייתכן וגם אם היו באתר אחר היו זוכים לאותה הפופולריות.

חיזוק לכך ניתן לקבל אף מכך ששירי התובע עצמו פורסמו באתריו, אלא שהם זכו לפולאריות נמוכה בהרבה.

מכל האמור עולה, כי לשימת הסרטונים באתר של התובע הייתה השפעה על פרסום הפרויקט, ואולם אין בכך כדי להעיד כי הצלחת הסרטונים נבעה מפעולותיו של התובע בזירה האינטרנטית דווקא או כי פעולותיו של התובע הם שהובילו להצלחת הפרויקט.

סיכום הפעולות שבוצעו על ידי התובע – אינ ן מובילות למסקנה כי היה שותף:

קבעתי, כי התובע שידר את מחרוזות הפרויקט לראשונה בתוכנית הרדיו בה הוא השדרן.
קבעתי, כי התובע הוא שחשב על השם של ההרכב, 'הפרויקט של רביבו', וכי המדובר היה ברעיון שלו שהוסכם על ידי הנתבע.
קבעתי, כי התובע הוא שהעלה את הרעיון של צילום המחרוזות במועדון הפלאש.
קבעתי, כי התובע היה מעורב בהבאת הצלם רונן יעקובי לצילום המחרוזות הראשונות.
קבעתי כי התובע היה מעורב בקישור הפרויקט להופעה אחת בקפה תל אביב.
קבעתי, כי התובע הוא שהכין את המודעה לאותה הופעה.
קבעתי כי בהופעה במאי 2012 התובע הוזמן לבמה על ידי חברי הפרויקט וצולם עמם.
קבעתי, כי התובע העלה את הסרטונים שצולמו לאתרי היוטיוב והפייסבוק שלו.

התובע מבקש לראות בכל הפעולות הללו הוכחה לקיומה של שותפות, אלא שאינני יכולה לקבל את עמדתו.

אין ספק שהתובע תרם להצלחת הפרויקט, ואין ספק כי הנתבעים נעזרו בפעולותיו, אלא שלא די בכך כדי לבסס קיומה של שותפות.

התובע העיד כפי שפרטתי לעיל, כי המילים 'שותף' או 'שותפות' לא יצאו מפיו ולא נאמרו במפורש. האם ניתן לראות בפעולות שהוכחו ואשר קבעתי כי בוצעו על ידי התובע בהסכמתה נתבע, כפעולות המביעות הסכם שותפות?

כפי שפרטתי בחלק המשפטי לעיל, ביהמ"ש צריך להיווכח כי הייתה גמירות דעת, הן של המציע והן של המקבל, וכי יש צורך במסוימות שמשמעותה היא קיומה של קונקרטיזציה של ההצעה. בענייננו, בין הצדדים הייתה מערכת יחסים חברית שהייתה מבוססת על היררכיה ברורה, התובע הוא מספק העבודה, הזמר, והנתבע הוא הנגן, מקבל העבודה. והנה התהפכו היוצרות. כל השנים למעלה מחמש עשרה שנים של חבירות המקור להכנסה היה התובע, וכעת עם יצירת המחרוזות, והפוטנציאל שהיה גלום בהם, הנתבע הפך להיות המקור הכלכלי, ברור שהתובע מטבע הדברים המשיך לנהוג בנתבע כבימים ימימה, היינו הוא האחראי, הוא הבוס.

הואיל והמילים המפורשות לא יצאו מפי התובע, לא ברור מה נאמר שממנו ניתן היה להסיק כי התובע סבור שהוא שותף במיזם. יש הבדל בין מחשבה לשיתוף בצורה זו או אחרת את התובע בפרויקט לבין להפוך אותו לשותף שווה. המשמעות הכלכלית שונה לחלוטין. מה גם שהנתבע שכל השנים היה בצל, נראה כי האמין שכמו שהוא תמך וסייע לחברו במהלך חמש עשרה שנות עבודה משותפת היה הגיעה שעתו והתובע חברו יסייע בעדו, לפרוץ לקדמת הבמה.

לאחר ששמעתי את העדויות, כפי שכבר הבהרתי לעיל, אני סבורה כי התובע בזמן אמת לא חשב על שותפות במובן אותו הוא מציג בתביעה זו, וכי היה לו ברור כי אם המילים יאמרו ברחל בתך הקטנה הרי יחווה דחייה חד משמעית. אלא שביקש להיות חלק מהמיזם ולתפוס בו מקום. אינני מקבלת את גרסת ה תובע, כי בזמן אמת האמין שהוא והנתבע שותפים, ואינני מקבלת את גרסתו שהאמין שהנתבע סבור כך. אני סבורה כי לא הוכחה בפניי לא גמירות דעתו של התובע לא גמירות דעתו של הנתבע ובוודאי שלא הוכחה בפניי כל מסוימות להסכם הנטען.

לדעתי לנוכח עדויות הצדדים, ובמיוחד העמימות שבה הותיר התובע את כוונותיו, על רקע קיומה של מערכת היחסים החברית ארוכת השנים, בהעדר ראייה שממנה ניתן יהיה להסיק קיומה של מודעות של הנתבע לאופן שבו התובע רואה את פני הדברים, אני סבורה כי לא ניתן לקבל את עמדת התובע, ויש לקבל את גרסת הנתבע כי הצדדים לא התקשרו בהסכם כלשהו ובוודאי שלא בהסכם לשותפות.

קיימת אפשרות תיאורטית, כי גם אם כל פעולה כשלעצמה בנפרד לא תוביל למסקנה שנכרת בין הצדדים הסכם שותפות בהתנהגות, אזי מכלול רב של התנהגויות, או פרק זמן ממושך, עשוי להוביל למסקנה כזו . בענייננו, מרבית הפעולות נעשו בפרק זמן קצר, בין אוקטובר 2011 לתחילת שנת 2012. מעבר לכך, לא הובאה בפניי כל ראייה שהנתבע היה מודע למשמעות שמייחס התובע לפעולות שביצע. כמו כן, אני סבורה כי מכלול הפעולות יחדיו אינן מובילות למסקנה שניתן לראות בצדדים שותפים.

לכל אורך הדרך נראה בעליל, כי הנתבע מתייחס לתובע כאל חבר טוב שעוזר לו כפי שהוא עזר בעבר לתובע. נושא התמורה כלל לא עלה בין הצדדים, לא היו שיחות שנטענו בפניי מהן ניתן היה להבין כי התובע מתכוון שיהיה שותף בפרויק ט בכלל, ובוודאי לא הוכחה בפניי כוונה של שותפות שווה.

אפשר בהחלט להבין לדוגמא, פניה של הנתבע לתובע להשמעת מחרוזות שכן לתובע הייתה תכנית רדיו . השמעה ברדיו של שיר, אינה דבר של מה בכך, וקיימים זמרים רבים וטובים שלא מצליחים להבקיע את חומת הפלייליסט המושמ צת. אך על מנת שפנייה כזו, או השמעת המחרוזות ברדיו, תשמש כאחת הפעולות המצביעות על שותפות, חייב להיות הקשר רחב יותר, הקשר של הסכמה, מפורשת או משתמעת. אין חולק כי לא הייתה הסכמה מפורשת, ולא הוכח בפניי כי הייתה הסכמה משתמעת. הדברים היו בהחלט ניתנים להבנה על רקע מערכת היחסים החברית, וזאת מעבר להעדר הפירוט הבסיסי ביותר, הדר וש לגיבוש הסכם שותפות, שכבר פורט לעיל.

סבורני כי כל הפעולות המתוארות על ידי התובע בעניין ההופעה, יצירת הודעת פרסום להופעה ופרסום ההופעה באתר הפייסבוק שלו, אין בהם כדי להעיד על הסכמה לשותפות. בשים לב למערכת היחסים בין התובע לנתבע ולפעולות ההדדיות אשר נעשו האחד למען השני, איני סבורה כי יש בפעולות אלו להצביע על הסכמה לשותפות.

ביהמ"ש בוחן באופן רטרואקטיבי את פעולות הצדדים, ושואל את עצמו, האם האדם הסביר יכול היה ללמוד מפעולות אלה כי הן נעשות על רקע קיומה של שותפות בין שני צדדים, או על רקע אחר. בענייננו, הצדדים היו חברים טובים, קשורים בקשרי עבודה במשך שנים, מסייעים זה לזה במשך שנים רבות, ואין חולק, כי המילים "שותפות" או שותפים" לא נאמרו. לא מצאתי כי התובע הביע את רצונו להיות שותף בצורה קונקרטית, ולא מצאתי כי בהתנהגות התובע יש כדי להוות הצעה מובנת וברורה כך שהתנהגות הנתבע מהווה קבלה של אותה הצעה.

מסקנתי מכל המקובץ היא כי לא נכרת הסכם שותפות בין הצדדים.

הפגישה בחודש יוני 2012;

מסקנתי כי למעשה לא התקבלה בין התובע לנתבע כל הסכמה לשותפות, מתיישבת עם השתלשלות האירועים כמתוארת על ידי הנתבעים אשר לפגישה ביוני 2012, אשר נועדה להסדיר את דרישת התובע לקבלת תמורה מהמיזם.
אין מחלוקת, כי בחודש יוני 2012 התקיימה פגישה בין התובע לחברי ההרכב ומר גברא מנהלו של מר צור, במועדון הפלאש, לאחר שהתובע פנה לנתבע בדרישה לקבלת תמורה כלשהי מהמיזם.

אין מחלוקת כי במסגרת הפגישה ביוני, דרש התובע את חלקו בשותפות במיזם, וכי הנתבע ויתר חברי ההרכב ס ירבו לדרישה.

התובע והנתבע חלוקים בשאלה: מה הייתה דרישת התובע טרם הפגישה? מה הייתה מטרת הפגישה ? ומה ארע במסגרת הפגישה ?

באשר לפנייה טרם הפגישה, התובע טוען, כי דרש לקבוע פגישה בינו לבין הנתבע לקבלת חלקו במיזם כשותף ולנוכח מעורבותו בניהולו של הפרויקט. לטענת התובע, על מנת להפעיל עליו לחצים הפכה הפגישה שהייתה אמורה להיות פגישה אישית בינו לבין הנתבע, לפגישה עם יתר חברי הפרויקט ומר גברא . הנתבע מתאר תיאור שונה לחלוטין, לטענתו לראשונה קיבל מהתובע דרישה לקבלת דמי תיווך בגין מאמציו ו לכן נקבעה פגישה איתו ועם יתר השותפים לפרויקט על מנת להסדיר את העניין עם התובע.

לטענת הנתבע במהלך פגישה שהתקיימה בחודש יוני 2012 בין חברי ההרכב לבין התובע העלה התובע לראשונה את טענתו , כי הוא שותף בפרויקט ובקש לקבל 10% מרווחי הפרויקט, בקשה אשר אין מחלוקת כי התקבלה בהתנגדות מצד כל חברי הפרויקט (ס' 90- 103 לתצהיר הנתבע, עדות הנתבע פרוטוקול דיון מיום 3.2.16 עמ' 89, עמ' 90 שורות 1- 8).

חברי ההרכב ומר גברא, אשר נכחו בפגישה העידו על הדרישה לשותפות מצד התובע והתלהטות הרוחות מצד כל חברי ההרכב , לאור הדרישה.

ניר בן מנחם תיאר את ההלם והפגיעה מדרישות התובע, את התנגדותו הנחרצת לשותפות ואף למתן דמי התיווך , ואת התפרצות הזעם שלו לדרישות התובע חרף חברותם הקרובה של התובע והנתבע (ס' 51- 70 לתצהירו, פרוטוקול דיון מיום 6.12.15 עמ' 97 שורות 10- 16, עמ' 98 שורות 25- 30, עמ' 99 שורות 4- 6).

בניגוד לאמור בס' 99 לתצהירו של התובע שם טען התובע כי האמירה שלו כי הינו אחראי לעשרה אחוזים מהצלחת המיזם זכתה לאישורו של ניר בן מנחם , בחקירתו הנגדית משעומת עם האמור בס' 59- 61 לתצהירו של ניר, שם מתוארת תגובתו הנזעמת של ניר נוכח דרישתו של התובע, העיד כי זוכר שניר אמר את הדברים.

מר צור אישר את דבריו של ניר בן מנחם, תיאר תדהמתו נוכח דרישת התובע חרף חברותם הקרובה של התובע והנתבע, את זעזועו, את התרעומת בפגישה על התובע ואת הבהרתו לתובע כי אין לו יד ורגל בפרויקט (ס' 23- 26 לתצהירו, פרוטוקול דיון מיום 6.12.15 עמ'117 שורות 1-2, 10- 13, 29).

מר גברא מנהלו של מר צור, הצהיר אף הוא על הפגישה הסוערת והקשה (ס' 31- 33 לתצהירו).

מסקנתי כמפורט באריכות לעיל, כי לא הייתה הסכמה לשותפות עם התובע, מתיישבת עם גרסה זו של הנתבעים כי הצעת התובע הובילה לתדהמה ולכעס רב מצדם של חברי הפרויקט.
זאת ועוד, כפי שעולה מעדויות הנתבע, מר בן מנחם, מר צור ומר גברא, באותה פגישה התובע דרש עשרה או חמישה עשר אחוזים מהזכויות בפרויקט, ולא חמישים כפי תביעתו בפניי. גם עמימות זו בנוגע לשיעור חלקו של התובע בפרויקט מחזקת את מסקנתי הקודמת, כי לא נכרת הסכם שותפות.

זאת ועוד, השותפות בין חברי הפרויקט אשר לגרסת הנתבע וחברי הפרויקט, מר צור ומר ניר בן מנחם הייתה עוד מהקלטת המחרוזות הראשונות, דווקא מחזקת את גרסת הנתבע, כי למעשה נזקק לחברי הפרויקט לקבלת החלטה בנושא, ולא לגרסת התובע כי מר צור ומר ניר בן מנחם לא היו מעורבים בהסכמה שהתקבלה בינו לבין הנתבע, והובאו לפגישה רק על מנת להפעיל על התובע לחץ שיוותר על דרישותיו (ס' 99 לתצהירו, פרוטוקול דיון מיום 5.11.15 עמ' 72 שורות 25- 28).

לגרסת הנתבע, לאחר שנרגעו הרוחות התקבלה הסכמה בי ן חברי ההרכב ומר גברא לבין התובע, כי התובע יהיה רשאי לעשות פעולת בוקינג (שיווק ומכירת הופע ות) באופן לא בלעדי עבור הפרויקט, בתמורה לעמלה בגובה של 15% על כל הופעה אשר תיסגר עקב מאמציו, הצעה אשר התובע הסכים לה וחזר בו מדרישתו לקבלת אחוזים מהפרויקט.
(ס' 104- 108 לתצהיר הנתבע ועדותו בפרוטוקול דיון מיום 3.2.16 עמ' 89 שורות 24- 26, ס' 71- 72 לתצהירו של ניר בן מנחם, ס' 27- 29 לתצהירו של מר צור, ס' 34- 35 לתצהירו של מר גברא, פרוטוקול דיון מיום 6.12.15 עמ' 129 שורות 17- 19).

התובע אינו מכחיש, כי ההצעה הנ"ל אכן הועלתה במהלך הפגישה, אלא שלטענתו ההצעה הועלתה בשעה שכבר הבין שעשו עליו תרגיל להפעלת לחץ לרדת מדרישותיו, והוא סירב להצעה (ס' 99 לתצהירו, פרוטוקול דיון מיום 5.11.15 עמ' 72 שורות 24- 30).

בעדותו העיד מר צור, כי הסכם כזה לא נערך בכתב אלא נעשה בע"פ לאור החברות בין התובע לנתבע (פרוטוקול דיון מיום 6.12.15 עמ' עמ' 118 שורות 2- 7).

בין אם התובע סירב להצעה ובין אם הסכים לה, אין מחלוקת כי העמלה עבור בוקינג הוצעה לתובע , וכי בסופו של יום התובע ס ירב לקבל את העמלה המוצעת.

התנהגות זו מגלה כי אכן הנתבע וחברי הפרויקט הנוספים היו נכונים ליתן לתובע תמורה כלשהי בגין פעולותיו, דבר התומך במסקנה כי הייתה עמימות באשר לכוונותיו של התובע בביצוע הפעולות, אלא שהתובע ס ירב לקבל את המוצע. לטעמי סירובו נובע מחוסר רצונו לוותר על תביעתו לשותפות בפרויקט, טענה אשר נדחתה על ידי בפסק דיני המפורט לעיל.
הסעדים המבוקשים על ידי התובע:

קבעתי כי לא הייתה הסכמה לשותפות בין התובע לנתבע, ולפיכך הרי שאין להידרש לסעדים שנתבקשו עקב הפרה חוזית, ויש לדחות את הדרישה לקבלת חשבונות.

אתייחס לטענת התובע , כי מעשי הנתבעים מהווים התעשרות שלא כדין על חשבון התובע , והינו זכאי לשכר ראוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

בעניינו, כמפורט לעיל בוצעו פעולות על ידי התובע, כפרסום המיזם בתוכנית הרדיו של התובע, כששוכנעתי כי דובר בהשמעה ראשונית, כפרסום הסרטונים באתר האינטרנט של התובע, כיצירת פרסומת להופעה של הפרויקט, המהוות טובות הנאה אשר ניתנו על ידי התובע.

מכאן, יש לבחון את היסוד השלישי הטעון הוכחה בעילת עשיית עושר ולא במשפט והוא האם אכן הנתבעים התעשרו שלא כדין על חשבונו של התובע?

בענייננו, למעשה אין מחלוקת, כי הנתבע פנה וש יתף פעולה עם התובע לביצוע הפעולות, אלא שנשאלת השאלה האם הנסיבות מראות כי בענייננו הייתה כוונה כי פעולות התובע יזכו אותו בשכר כלשהו? האם העובדה כי הנתבע לא התכוון לשלם שכר עבור פעולות אלו לא גורעת מחבותו שעה שהתובע לא ידע זאת והיה רשאי להסיק כי ביצוע הפעולות יזכו אותו בשכר?

האם זהו המקרה בו אומנם לא נקשר הסכם בין הצדדים, אולם הנתבע ידע כי התובע מצפה לתשלום עבור ביצוע העבודה, ובשתיקתו, למעשה נטע תקווה בלב התובע כי אכן לאחר קבלת טובת ההנאה יקבל תשלום כלשהו עבור עבודתו? האם הנתבע ראה כי התובע בצע את העבודה בצפייה לתשלום ממנו ושתק ולא העמידו על כך שאין לו כוונה לשלם בעבור ביצוע העבודה?

התשובה בענייננו מורכבת ואינה פשוטה כלל ועיקר לאור מערכת היחסים שנוצרה בין התובע לנתבע, משך כ- 15 שנה.

מערכת יחסים בין הצדדים במסגרתה היטיבו הצדדים האחד עם השני, התקיימה שנים ארוכות שלא על מנת לקבל שכר.

הנתבע ידע, כי התובע היה מעוניין להיות חלק בפרויקט כבר בשלב הראשוני עוד טרם פרסום המחרוזות, עת ה תובע הציע להיות זמן בהרכב ו סורב על ידי הנתבע.

אני סבורה כי התובע לא הציע במפורש להיות שותף בפרויקט מאחר וידע כי יסורב, אולם ביצע פעולות שונות לקידומו של הפרויקט, בציפייה כי יתוגמל בשלב כלשהו, וישותף באופן כלשהו על ידי הנתבע. באיזה אופן? לא ברור, הדברים נותרו עמומים בין הצדדים, כאשר כל אחד מהצדדים מותיר את הדברים באור הנוח לו. התובע לטעמי במכוון לא מעלה את הדברים על השולחן כדי לא לקבל סירוב, והנתבע, משום שנוח לו היה להאמין שהתובע פועל למענו בשל חבירות ולא ממניעים כספיים.

לא ניתן לומר שהנתבע לא ידע כלל על ציפייה של התובע לקבלת תמורה כלשהי מפעולותיו. יש פעולות שניתן להניח שהנתבע האמין כי הן נעשות על רקע חברי, כמו העלאה לשידור של המחרוזות בתכנית הרדיו, פעולה שהתובע כשדרן אינו רשאי לקבל בעבורה תמורה. או לם, התובע פעל בנושאים נוספים, כפי שפרטתי לעיל, ומכלול כל הפעולות מצביע כי הדברים לא נעשו רק על רקע חברי, אלא מתוך הבנה שאם הפרויקט יצליח, גם התובע ייהנה מ פירות ההצלחה באופן כלשהו.

הנתבע היה מודע לרצונו של התובע להיות חלק מהפרויקט כבר מההתחלה, עוד בטרם פרסום המחרוזות, רצון אשר לא התממש בשל סירובו של הנתבע, שיתוף הפעולה והבקשות שהפנה אליו הנתבע, לאור מערכת החברות ביניהם, לאור כך ש התובע הינו זמר בעיקר בז'אנר הים תיכוני/מזרחי אשר קהל היעד שלו זהה לקהל היעד של הפרויקט, אינו יכול להתפרש רק כשיתוף פעולה חברי ללא קבלת תמורה, והנתבע בשלב מסוים עם התקדמות הפעולות והצטברותן יכול היה להניח כי התובע יצפה לתמורה כלשהו עבור פעולותיו.

כאשר אני בוחנת את מהות הפעולות שנעשו על ידי התובע, הרי המדובר בפעולות שלא הצריכו את התובע להשקיע משאבים לא כספיים ולא זמן רב, עם זאת סייעו בקידום הפרויקט.

בבחינת הפעולות שנעשו, לא כל הפעולות מזכות בתשלום. העלאת המחרוזות לשידור, או הכנת המודעה במחשב הביתי, אינן פעולות המצדיקות תשלום.

עם זאת, נראה כי התובע זכאי לקבלת תשלום בעבור העלאת הסרטונים באתר האינטרנט.
כמו כן, אני סבורה כי התובע זכאי לשכר ראוי עבור ההופעה אשר התקיימה לאחר השישה ביוני, אשר הנתבע אינו חולק כי התובע היה שותף לסגירתה. אמנם התובע סירב לקבל כסף בגין תיווך ההופעה, אלא שלדעתי היה מדובר בוויתור הנובע מכעס, על חוסר הרצון לשתפו כשותף בפרויקט, על חוסר הנכונות לראות בו חלק מהפרויקט, ולא מתוך ויתור על כספים המגיעים לו.

התובע מבקש שכר ראוי בגובה של 1,500,000 ₪. התובע סומך חוות דעתו על המומחים מר זעירא ומר ראובני. יצוין כי מר אוקסמן אשר הובא על מנת להעיד בעניין ההשפעה שיש לפרסומים באתרי האינטרנט של התובע, לא אמד את התמורה המגיעה לתובע עקב הפרסום.
מר זעירא, מפיק, מנהל אישי ובעלים של חברת התקליטים "נענע דיסק", בקבעו בחוות הדעת את התמורה לה זכאי התובע, התייחס אל התובע כאל המפיק המקצועי של המיזם. בהתאם קבע כי ישנה חלוקה מקובלת שווה של הרווחים 50/50 בין המפיק לאמן המוסיקאלי במהלך הקשר בין הצדדים אלא אם יש הסכמה אחרת, ובמקרה בו היחסים מסתיימים 10% מכל הכנסות ברוטו של האמן המוסיקאלי. בהתאם לכך קבע מר זעירא כי התובע זכאי לקבל תמורה בשיעור של 50% מרווחי המיזם לפרק זמן של 3 שנים לפחות, שזהו פרק הזמן המינימלי של הנאה מפירות בניית שמו של האמן המוסיקאלי וכן תמורה נוספת בשיעור של 10% למשך תקופה של 4-9 שנים נוספות.

למרות שמר זעירא הרשים אותי בעדותו, והסביר בצורה עניינית ומדויקת מה אמור מפיק לקבל מהאמן, אינני מקבלת את דעתו של מר זעירא בנוגע לדרישות התובע , שכן לדעתי אין קשר בין חוות דעת ו של מר זעירא לבין העובדות מושא התובענה. ההנחות שהוצגו בפני מר זעירא על ידי התובע אינן מתקיימות בענייננו. התובע לא שימש כמפיק, לא הוכח בפניי כי שימש כמפיק, התובע לא שימש כמנהל הפרויקט ולא הוכח בפניי כי שימש כמנהל הפרויקט. התובע לא השקיע כספים, לא בנה את האמנים, לא מיתג אותם, לא יחצן אותם, לא התקשר עם משרד יחסי ציבור, ולא עשה איזה מהפעולות שמפיק או אמרגן או מנהל אמנים מבצע. לפיכך לא ניתן להסתייע בחוות דעתו של מר זעירא לצורך אומדן השכר המגיע לתובע בגין הפעולות שנעשו.

לא ניתן לבסס את שיעור השכר הראוי אף מחוות דעתו של מר ראובני.
מר ראובני, מפיק ומנהל אישי בז'אנר המוסיקאלי הים תיכוני/מזרחי, קבע בחוות דעתו, כי החלוקה המקובלת בענף בין מפיק בפועל לבין האמן הינה בשיעור של 50% לכל אחד, כשהדרך המקובלת לקבוע את הפיצוי שמגיע לתובע היא לראות כמה כסף הניב המיזם ומתוך זה לגזור את חלקו של התובע בשיעור של 50%.

מר ראובני אף מציין בחוות הדעת כי בהנחה שהפרויקט הופיע ב-20 אירועים פרטיים בלבד בכל חודש לתקופה של 18 חודשים לפי חישוב של 25,000 ₪ להופעה מגיעים להכנסות של 9,000,000 ₪ מהופעות פרטיות בלבד, כשלאור הפופולריות של הפרויקט אין לו ספק כי הכנסות הפרויקט גבוהות הרבה יותר ונובעות ממספר מקורות.

מר ראובני בחוות הדעת התייחס לנושא ההכנסות בלבד, כשאף מר ראובני קבע את מסקנתו על בסיס הנחות אשר הונחו בפניו ע"י התובע בהנחה שהתובע הוא שהיה המפיק בפועל, מסקנה אשר נדחתה על ידי, מבלי שאמד כל פעולה ופעולה.

עוד יש לציין כי מר ראובני הניח את ההנחות על הבסיס כי המפיק הוא שמשקיע את הכספים באמן, ואף תיאר באזני בית המשפט, כיצד הפקת תקליט בזמנים הרלוונטיים היה שווה ערך לדירה (פרוטוקול דיון מיום 3.11.15 עמ' 34 שורות 15- 21).
מדבריו עולה בצורה ברורה, כי תפיסתו בנוגע לעבודת המפיק, אינה קרובה קרבה כלשהי לפעולות שתוארו על ידי התובע, ואינה רלוונטית להן, ולא ניתן לגזור מחוות דעתו אומדן באשר לשווי הפעולות שביצע התובע.

למעשה, אין בידי כל חוות דעת, או מסמך, או נתון ממנו אוכל לגזור את שווי השכר הראוי לו זכאי התובע בגין פעולותיו. בהעדר ראיות בעניין זה, ראיות כלשהן שמהן ניתן יהיה לכמת אפילו על דרך האומדנה את שיעור השכר הראוי לא אוכל להיעתר לדרישה זו. אבהיר כי אני סבורה שמגיעה לתובע תמורה מסוימת בגין פעולות מסוימות שהוכח כי ביצע. פעולות, שאמנם אינן מובילות למסקנה בדבר קיומה של שותפות, אולם לאור הצפייה הלגיטימית של התובע, אמורות לזכותו בתמורה כלשהי (לעניין אי פסיקת פיצוי מקום שאין ראיות לבחינת האומדן, ראה תא(מרכז) 19701-11-10 עו"ד צבי מנדל נ' עמוס לוזון ( [פורסם בנבו], 23.12.13).

בנוגע לזירה האינטרנטית, מעבר לכל האמור לעיל, אם נבחן נושא זה, נלמד, כי לא ברור שהתובע לא קיבל תמורה. לא ברור האם התובע קיבל תשלום לאור כמות הצופים, מסרטוני הפרסומת המופיעים בטרם שידור המחרוזת? נושא זה לא הוכח ולא הובא בפניי, ונותר חסר פירוט.

באשר להופעה אשר אין מחלוקת כי נסגרה בעזרתו של התובע לאחר הפגישה בין הצדדים ביוני, הנתבע לא המציא מסמכים בנוגע להופעה האמורה, אלא בנוגע להופעה השנייה של הפרויקט בקפה תל אביב שהתקיימה בחודש אפריל 2012 והציג חשבונית בסכום של 7,539₪ (נספח יא' לתצהיר הנתבע). מאחר שהצדדים לא חלקו כי ההצעה הייתה עמלה בגובה של 15% בגין תיווך ההופעה, הנני קובעת על דרך האומדנה, בהתחשב בחוות הדעת של מר ראובני, כי סכום זה ייגזר מסך של 20,000 ₪ (סעיף 15 לחוות דעת ראובני).

החברה;

המדובר בחברה שהו קמה לצורך ניהולו של הפרויקט ולצרכי מיסוי, כדברי הנתבע בעדותו (פרוטוקול הדיון מיום 3.2.16 עמוד 46 שורות 11-20)

מדברי הנתבע עולה, כי כאשר ההכנסות של הפרויקט גדלו, הוקמה חברה לצורך ניהול הנושאים הכספיים של הנתבע. כל אחד מחברי הפרויקט הקים חברה, והסכם השותפות בין חברי ההרכב נערך באמצעות החברה שבשליטתו. מתדפיס רשם החברות של הנתבעת עולה כי החברה הוקמה ביום 29.10.12 (נספח 18 לתצהיר התובע).

האירועים מושא התובענה התרחשו בטרם הוקמה החברה, לכן לו הייתי קובעת כי בין התובע לנתבע התגבש הסכם שותפות בהתנהגות כטענת התובע, לא היה בהקמת החברה, כדי להוביל לדחיית התביעה, רק בשל האישיות המשפטית נפרדת.

קבעתי כי לא נכרת הסכם שותפות ומשכך, הטעם העיקרי לחיובה של החברה בהוצאות ההופעה, שנקבע על ידי כי התובע זכאי לתשלום בגינה, נובע מהעדר ראייתי. הנתבע לא המציא ראיות באשר לאופן הדיווח של ההכנסה מאותה ההופעה, ולא ידוע לביהמ"ש האם התמורה הועברה לנתבע או לחברה שפתח.

בנוסף, אני סבורה כי הנתבע או חברי הפרויקט האחרים לא ייחסו כל משמעות לאישיות המשפטית הנפרדת.

מכאן, אני סבורה כי אין לייחס כל משמעות לאישיות המשפטית הנפרדת לצורך התשלום שפסקתי לחובת הנתבע בינו לבין החברה.

סוף דבר;

  1. התביעה לשותפות נדחית. ומכאן שגם התביעה לקבלת חשבונות נדחית.
  2. הנתבעים ביחד ולחוד, ישלמו לידי התובע סך של 3,000 + מע"מ, עבור חלקו בהופעה.
  3. בתיק זה התובע כשל מלהוכיח את תביעתו כי היה שותף במיזם ה'פרויקט של רביבו', התובע ניהל תובענה מורכב מסובכת וארוכה, והיה המקום לפסוק לנתבעים הוצאות ריאליות. בהתחשב בכך שקבעתי כי התובע זכאי לתמורה מסוימת בגין הפעולות שביצע, אלא שלא ניתן לקבוע את שיעור התמורה, אני קובעת כי התובע ישלם לנתבעים הוצאות ההליך בסכום של 20,000 ₪ בלבד.

ניתן היום,‏ י"ד/תמוז/תשע"ו, ‏20/07/2016 בהעדר הצדדים.