הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 49689-06-16

לפני כב' השופט אילן דפדי, סגן נשיא

התובעת

שקופה (שושנה) נתן
ע"י עו"ד ניר טולדנו

נגד

הנתבעת

ורדה רזניק
ע"י עו"ד ג'ונתן מורג

פסק דין

לפניי תביעה לתשלום פיצוי כספי על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

התובעת והנתבעת גרות בשכנות באותו בניין. עובר לפרסומים נושא התביעה, התגלעה ביניהן מחלוקת בנוגע לשימוש בחנייה בשטח הבית המשותף . בתמצית ייאמר כי במ סגרת הגרלה חצי שנתית שהייתה נהוגה באותו בניין זכתה התובעת ברשות לחנות בחניה מסוימת כאשר לטענת הנתבעת, היא עשתה בה שימוש אסור כשהרשתה לשכנה אחרת לחנות בה.

התביעה הוגשה בגין 3 פרסומים (מכתבים) אשר לטענת התובעת כוללים ביטויים מעליבים ומכפישים המהווים לשון הרע. פרסומים אלה פגעו בה וגרמו לה לנזק, עוגמת נפש רבה, טרחה וטרדה רבה בניסיון להגן על שמה . התובעת הוסיפה כי גם לאחר ששלחה לנתבעת מכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים, בו דרשה ממנה, בין היתר, להתנצל פומבית, הוסיפה הנתבעת חטא על פשע ובמקום להתנצל, השיבה במכתב בו איימה על התובעת בהטלת כישופים ואיחולים למחלות אם תוגש נגדה תביעה. לדבריה, יום לאחר מכתב זה, שלחה לה הנתבעת לכאורה מכתב התנצלות נוסף, אך גם זה כלל איומים ואמירות מתריסות. בגין כל אלה, תובעת התובעת פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪ בהתאם לסעיף 7 א(ג) לחוק ולחילופין או במצטבר לפי נזק לא ממוני (כאב וסבל) שנגרם לה כתוצאה מהפרסומים הנבזיים, כך בלשונה.

מנגד, טענה הנתבעת, כי יש לבחון הדברים על רקע הסכסוך סביב מקום החנייה שכלל איומים, הטרדות והצקות בלתי פוסקות מצד התובעת ומשפחתה. לדבריה, מדובר בתביעת השתקה שהוגשה בשל טענותיה המוצדקות בקשר לחנייה ובכל מקרה, עסקינן במעשה של מה בכך, בדברים שנאמרו בעידנא דריתחא ובפעולה שנעשתה בתום לב לשם הגנה על עניין אישי כשר שלה. בנוסף, טענה הנתבעת כי התנצלה מספר פעמים בכתב וכי בכל מקרה, לתובעת לא נגרם כל נזק של ממש .

על אתר אומר כי איני סבור כי מדובר בתביעת השתקה. מדובר בתביעה לתשלום פיצויים במסגרת הסכום המצוי בתחום שיקול הדעת של בית המשפט בתביעות על פי החוק ללא הוכחת נזק .

להלן אדון בשלושת הפרסומים.

המכתב הראשון

ביום 14.1.2016 תלתה הנתבעת בלובי הבניין מכתב בו הלינה על כך שהיא מאפשרת לשכנתה להחנות לסירוגין בחנייה אותה הגרילה (להלן: "המכתב הראשון" - נספח ת'2 לתצהיר התובעת) . יש לציין שבסיכומיה, התובעת לא העלתה כל טענה בקשר עם המכתב הראשון והתייחסה לשני הפרסומים הנוספים עליהם יורחב בהמשך אותם כינתה "האירועים המכפישים". מכל מקום, הן בכתב התביעה והן בתצהיר עדותה , התובעת אינה מפרטת מה במכתב הראשון מהווה לשון הרע. מקריאת המכתב עולה כי רוב רובו עוסק בהתייחסות למחלוקת סביב החנייה ומועלות בו טענות נגד התנהלות התובעת בעניין זה. נקבע כבר לא אחת כי "כאשר מדובר בהוצאת דיבה, המילים (או המעשה, לפי העניין) מהוות את הבסיס העיקרי להקמת העילה, ובלעדיהן אין. על כן, כבר נקבע, כי התובע על פי החוק אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש התובע" ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה" (ראו רע"א 2291/12 מרדכי הלפרין נ' חיים איצקוביץ (פורסם במאגר משפטי)). התובעת, כאמור, לא עשתה כן.

אמנם חלקים מסוימים של המכתב כוללים ביטויים לא מחמיאים ביחס לתובעת כשנכתב בו : "אני כותבת מכתב זה לגבי החניה. אם שושנה (התובעת – הערת הח"מ) לא מבינה שנחמה שיש לה יותר שכל מסובבת אותה על האצבע הקטנה זאת בעיה שלה אבל לא על חשבון הדיירים. ...הגיעה הזמן שבגילך תקבלי שכל ולא יסובבו אותך ותכבדי את ההסכם". יחד עם זאת, ביטויים אלה נכתבו אגב שטף טענות ענייניות סביב נושא החנייה ונראה כי המשמעות שהקורא הסביר נתן להם הייתה בהתאם להקשר דברים זה. אשר על כן אני דוחה את הטענה ללשון הרע בפרסום זה.

המכתב השני

התובעת טענה כי לאחר שהבליגה על המכתב הראשון, התחוור לה כשבוע לאחר מכן, שהנתבעת שבה ופרסמה את אותו מכתב בלובי הבניין ובתיבות הדואר של הדיירים, כשהפעם הוסיפה בכתב ידה בכותרת המכתב, דברי בלע משפילים כ דלקמן: "הפרסיה המסריחה", "מתאים לה לחזור לחומ יני" ו"לא מתאים לה לגור בבית שלנו" (להלן: "המכתב השני" - נספח ת'3 לכתב התביעה). לטענתה, מכתב זה הונח בתיבות הדואר של כל הדיירים כפי שנעשה עם המכתב הראשון.

הנתבעת טענה מנגד כי הביטויים "מתאים לה לחזור לחומיני" ו-"לא מתאים לה לגור בבית שלנו" מהווים הבעת דעה שאין בה כדי להשפיל או לפגוע בתובעת. אשר למילה "מסריחה" , הרי שזו עולה לכל היותר לכדי גידוף שהועלה על הכתב ביחד עם הביטויים שלעיל, בעידנא דריתחא . במכלול הנסיבות, לרבות התעמרותה של התובעת בה לאור ך השנים ובמיוחד התעמרות בתה של התובעת במהלך ימי השבעה על מותה של אמה בסמיכות לכתיבת הדברים , הרי שיש לראות בכך זוטי דברים. היא טענה גם כי פרסום זה בא להגן על עניין אישי כשר שלה לשם שמירה על זכויותיה כבעלת דירה בבית משותף והגנה מפני איומי בתה של התובעת לפגוע ברכושה. הנתבעת טענה כי מכתב זה אומנם נתלה בלובי הבניין אך הכחישה כי הניחה אותו בתיבות הדואר של הדיירים.

על מנת לקבוע האם המכתב השני מהווה פרסום העונה להגדרה זו, יש לבחון את הביטויים הכלולים בו, כפי שהם נתפשים בעיני האדם הסביר, שכן המבחן הוא מבחן אובייקטיבי: "פרשנות הפרסום תיעשה על-ידי בית-המשפט תוך עיון בפרסום עצמו בלא להיזקק בדרך-כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום. כבר נקבע בפסיקתנו כי המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607).

במקרה דנן, אין ספק בעיני כי הביטויים בהם נעשה שימוש עונים להגדרת לשון הרע. בכינוי התובעת "פרסיה מסריחה" יש כדי להשפילה בעיני הבריות או לעשותה מטרה לבוז ולעג מצידם כאמור בסעיף 1(1) לחוק. יש בביטוי זה אף כדי ביזוי התובעת בשל מוצאה כאמור בסעיף 1(4) לחוק. הוא הדין גם לגבי הביטוי "מתאים לה לחזור לחומיני" שבא על רקע מוצאה של התובעת מפרס – אירן בה שלט בזמנו חומייני. הביטוי "לא מתאים לה לגור בבית שלנו" בהקשר בו נ כתב בסמוך ל שני הביטויים שצוינו לעיל, מהווה אמירה שקורא סביר מקשר אותה עם מוצאה של התובעת. לפיכך, ברור כי בביטויים אלה היה כדי להשפיל ולבזות את התובעת בעיני האדם הסביר, ובמקרה דנן, בקרב שכניה לבניין.

יש לדחות את טענת הנתבעת כי הדברים נאמרו על ידה ב"עידנא דריתחא". אין מדובר בדברים שנאמרו בלהט הרגע, בתגובה לדברים שהוטחו כלפי אומרם, כשהמפרסם מצוי בסערת רגשות עד כדי אובדן השליטה על דברים שיצאו מפיו. הדברים נכתבו על ידי הנתבעת על גבי המכתב הראשון לאחר מחשבה ו מתוך הבנת הדברים שכתבה. בשיחה שהתקיימה בין הנתבעת לבין בתה של התובעת הסבירה הנתבעת כי רשמה את הדברים כי "שאני לא רשמתי אז אמא שלך לא התייחסה..." והוסיפה בהקשר לכך: "כי מתייחסים שמדברים דברים אחרים אז מתייחסים" (נספח 11 לתצהיר התובעת. בעמ' 3) . מכאן, שטרם נכתבו הדברים, הנתבעת הקדישה מחשבה לכך במטרה להשיג התייחסות של התובעת לטענותיה . אציין כי לא מצאתי תימוכין לטענת הנתבעת כי בתה של התובעת התעמרה בה באופן שגרם לה לפעול כך וטענות אלה של הנתבעת נטענו על דרך הסתם ללא כל תמיכה.

אשר ליסוד הפרסום, הנתבעת הודתה בתצהירה (סעיף 16) כי תלתה מכתב זה בלובי הבניין, כך שתוכנו היה חשוף לכלל דיירי הבניין ואורחים שהזדמנו למקום. לאור האמור, הרי שהדברים שנכתבו במכתב השני מהווים פרסום לשון הרע.

יש לדחות את טענת הנתבעת כי הביטויים שנכתבו במכתב השני מוגנים מכוח סעיף 15 לחוק, מאחר שהפרסום בא להגן על עניין אישי כשר שלה כמשמעו בסעיף 15(3) או כי מדובר בהבעת דעה החוסה תחת הגנת סעיף 15(4) לחוק. ברישא לסעיף 15 נכתב במפורש כי " במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב" . ללא יסוד תום הלב אין תחולה להגנות הנטענות. אין ספק בעיניי כי הביטויים הקשים והמעליבים בהם השתמשה הנתבעת פורסמו על ידה בחוסר תום לב. כאמור, מהשיחה שקיימה עם בתה של הנתבעת עולה כי הפרסום נעשה במכוון על מנת לזכות בהתייחסות התובעת.

הנתבעת יכלה לפעול להשגת המטרה אותה ביקשה להשיג על ידי שימוש באמצעים החוקיים שעמדו לרשותה ואשר להם היא הייתה מודעת. כך למשל, פנתה הנתבעת בעניין השימוש בחנייה אל האגודה לתרבות הדיור וזו פנתה באמצעות עורך דין לוועד הבית (ראו נספח ז' לתצהיר הנתבעת). זאת ועוד, במכתב ששלחה לתובעת (נספח ת'4 לתצהיר התובעת המהווה למעשה את הפרסום השלישי הנטען עליו יורחב בהמשך) פירטה הנתבעת את האפשרויות שעמדו לפניה כדלקמן: "ואם תעזו לגעת לי ברכב אני אלך למשטרה. אתבע אותכם בבית דין לתביעות קטנות על הנזקים. אני בפנסיה יש לי זמן. א ת תבואי על חשבון העבודה לבית משפט". לאור כל זאת, אני קובע כי התובעת פעלה בחוסר תום לב וכי לא קמה לה הגנה כלשהי בפרסום המכתב השני, המהווה כאמור לשון הרע.

המכתב השלישי

התובעת טענה כי כשבוע לאחר פרסום המכתב השני, פרסמה הנתבעת מכתב שלישי (נספח ד' לכתב התביעה) במסגרתו כתבה בין היתר שוב "פרסיה מסריחה" ו -"תחזרי לחומיני" והוסיפה את הביטויים המבזים הבאים: "צרה שבאה אלינו לבניין" וביחס לבני משפחתה: "דתיים בלוף" ו -"לכם אין אלוהים" – "יותר טוב שלא תלכו לבית כנסת". בנוסף, טענה כי גם הכינויים "מנוולת" ו- "חסרת שכל" המופיעים במכתב זה מהווים לשון הרע. לדבריה, גם מכתב זה נתלה על ידי התובעת בלובי הבניין והופץ בתיבות הדואר של דיירי הבניין.

הן בכתב ההגנה וה ן בתצהירה טענה הנתבעת כי מכתב זה מוען לתובעת בלבד והונח אך ורק בתיבת הדואר שלה. אני מקבל טענה זו של הנתבעת אשר מתיישבת עם נוסח המכתב. בעוד שבמכתבים הקודמים מופיעה הערה "העתק כל הדיירים" ו ההתייחסות אל התובעת הייתה בגוף שלישי, הרי שבמכתב השלישי, לא מופיעה הערה כזו ו הפנייה אל התובעת הייתה בגוף שני.

זאת ועוד, למרות שטענת הנתבעת כי מכתב זה נשלח אך ורק אל התובעת הועלתה עוד בכתב הגנתה, לא מצאה התובעת לזמן עד מבין השכנים שיתמוך בטענתה כי המכתב פורסם. נהפוך הוא, בעדותה לפניי העידה התובעת כי רק המכתבים ת/2 ות/3 (המכתבים הראשון והשני בהתאמה) היו תלויים על לוח המודעות (ראו עמוד 15 שורות 19-20). אף שהדברים שנכתבו דומים לדברים שנכתבו במכתב השני, הרי מאחר שיסוד הפרסום לא התקיים אין לראות את הדברים שנכתבו במכתב כיוצרים עילת תביעה על פי החוק ולפיכך טענ ת התובעת ביחס למכתב השלישי נדחית.

גובה הפיצוי

התובעת עתרה בכתב התביעה לקבלת פיצוי סטטוטורי בסך של 100,000 ₪. על פי סעיף 7א לחוק, רשאי בית המשפט לפסוק לזכותו של הנפגע פיצוי בלא הוכחת נזק בסך של 50,000 ₪, אך אם הפרסום נעשה בכוונה לפגוע, ניתן לפסוק פיצוי בסך של 100,000 ₪.

הכלל הוא כי לצורך קבלת פיצוי כפל בשל כוונה לפגוע כאמור בסעיף 7א(ג) לחוק יש לטעון לכך מפורשות ולהוכיח כי בנוסף לפגיעה הרגילה והטבעית שהיה צפוי כי תיגרם מן הפרסום, מתקיים יסוד נוסף של התנהגות זדונית שנעשתה מתוך כוונה "של ממש" לפגוע. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט זילברטל כי "הצורך הוא בהעמדת טיעון ברור ומפורש לפיו התובע טוען לקיומה של "כוונה לפגוע" לצורך ביסוס זכותו לכפל פיצוי ללא הוכחת נזק, על מנת שהנתבע יוכל להתגונן מפני כך ולהציג ראיות הגנה לעניין זה (תקנה 89 לתקנות) " ובהמשך: " אם די יהיה בקיומה של צפיות שהפרסום המעוול יפגע במושא הדברים על מנת שייקבע כי מדובר בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, נמצא שכל פרסום שיש בו לשון הרע, בשל טבעו ככזה, ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. נדרש, אפוא, קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע" (ראו: רע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ (פורסם במאגר משפטי), פיסקה 8) . במקרה דנן, התובעת לא העלתה טיעון ברור ומפורש המסביר מדוע לטעמה קיימת בפרסום כוונה של ממש לפגוע, ובכל מקרה, כוונה שכזו לא עולה מנסיבות הפרסום. לא הוכח כי הפרסום נעשה מתוך כוונה זדונית להביא לפגיעה בנתבעת ונראה כי הדברים שנכתבו, חרף החומרה הקיימת בכתיבתם, נכתבו בהקשר של סכסוך שכנים סביב נושא החנייה, שלמרבה הצער גלש לכדי פרסום לשון הרע.

התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק כלכלי מוחשי ולא הביאה כל ראייה בדבר נזק שכזה לפיכך גובה הפיצוי נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. מעדות התובעת שוכנעתי כי היא נפגעה מהפרסום המהווה לשון הרע . המכתב השני שנתלה בלובי הבניין היה חשוף לעיני דיירי הבניין על משפחותיהם. התובעת העידה על הפגיעה אותה חוותה כדלקמן: "פרסומיה של הנתבעת פגעו בשמי ובתדמיתי ואף טלטלו את נפשי מקצה לקצה. במשך חודשים רבים אני הייתי מטרה לבוז בפני דיירים רבים, אשר רואים אותי מדי יום ואשר קשרו את שמי לפרסומיה של הנתבעת. למעשה עד היום לא הצלחתי לשקם את השם והמעמד הטוב שהיה לי כלפי דיירי הבניין בשל ההכפשות ולשון הרע שהפיצה הנתבעת כלפי על לא עוול בכפיי !" (סעיף 26 לתצהיר התובעת). גם בחקירתה הנגדית העידה התובעת מדם ליבה כי "אני רועדת. איזו בושה היא עשתה לי. זה היה בלובי של הבניין" (עמ' 12 לפרוטוקול שורה 32).

עם זאת יש להתחשב בכך שתחושותיה הקשות של התובעת נובעות מהמחלוקת בכללותה ומהפרסומים לקיומם טענה שעה שעל פי פסק הדין רק המכתב השני מהווה פרסום לשון הרע על פי החוק.

בקביעת סכום הפיצוי יש לשקול גם את היקף הפרסום וכמות האנשים שנחשפה אליו . לתצהירה צירפה התובעת נסח טאבו (נספח ת' 1) ממנו עלה כי בבניין בו היא מתגוררות קיימות 32 דירות אשר דייריהן נחשפו לפרסום. בדיון ההוכחות התברר לראשונה כי בבניין קיימות רק 12 דירות (ראו עמ' 11 שורות 7-17) כך שהחשיפה לפרסום הייתה קטנה הרבה יותר מהרושם שיצרה התובעת.

זאת ועוד, התובעת טענה כי המכתב השני הונח בנוסף גם בתיבת הדואר של כל דייר בבניין. הנתבעת הכחישה זאת (סעיף 18 לתצהירה). התובעת לא זימנה לעדות שכנים שיעידו כי המכתב השני הונח בתיבת הדואר. גם בתה של התובעת, הגב' ליאת אשר , העידה כי ראתה בתיבות הדואר של השכנים "דף לבן מקופל לחצי" (עמ' 5 שורות 24-28), לא ידעה לומר באיזה מן המכתבים היה מדובר (עמ' 6 שורות 1-2). כאמור המכתב השני הוא העתק של המכתב הראשון עליו הוסיפה הנתבעת דברי לשון הרע. במכתב הראשון הייתה הערה "העתק לכל הדיירים" ולכן נראה כי זו נשארה גם במכתב השני. בנסיבות אלה לא הוכח כי המכתב השני הונח בתיבות הדואר של הדיירים.

לפי סעיף 19 (4) לחוק רשאי בית המשפט להפחית את הפיצוי אם המפרסם התנצל בשל הפרסום. במקרה דנן, טענה הנתבעת כי פרסמה מספר התנצלויות בכתב, אשר מוענו הן לתובעת והן לדיירי הבניין. הנתבעת הפנתה בתצהירה לשלושה מכתבים. מתוכנם של המכתבים עולה כי השניים הראשונים, אשר צורפו לנספח ד לתצהירה, אינם מהווים התנצלות של ממש ואלה כללו "איחולים" לתובעת ככל שזו לא תסכים להתפשר. כך נכתב: "אם את מוכנה לבוא אלי ולדבר ולהגיע להסכמים אני מוכנה להתנצל בפניך... אם את לא מוכנה תכתבי לי ואני אמשיך בדרכי ותתני לבנות שלך ולך לעבור את מה שעברתי ואמא שלי עברה. .... אם אתם רוצים ללכת לבתי משפט ולסחוב את זה שנים אז נלך רק שלא תהיו חולים באמצע ולא תוכלו ללכת" (ראו נספח ד/4 לתצהיר הנתבעת) . "אם את רוצה להתפשר את מוזמנת אם את רוצה להרוג אותי אז בסדר שזה ישאר לך על המצפון כל החיים כשאני מקווה שתבואי בעקבותי ככה אני אתפלל מלמעלה" (נספח ד/ 5 ).

לעומת זאת, במכתב שצורף כנספח ה לתצהיר הנתבעת, אשר לטענתה ניתלה בחדר המדרגות של הבית המשותף בימים 23.3.2016, 27.3.2016 ו-28.3.2016 ואשר בכותרתו הופנה לכל דיירי הבניין ולתובעת, קיימת התנצלות מפורשת המתייחסת לאמירות הפוגעניות שפורסמו והדגשה כי אינן נכונות. כך, נכתב בין היתר: "אותה תוספת לכותרת היתה מיותרת וטוב היה לולא נכתבה כפי שנכתבה. ברצוני להתנצל בפני הגב' נתן על אותה אמירה אישית, במידה שחשה שנפגעה ממנה, ומבקשת להדגיש כי אינה נכונה". אף שטענה זו הועלתה על ידי הנתבעת עוד בכתב הגנתה, לא מצאה התובעת לה שיב לה בכתב תשובה או להתייחס לכך בתצהירה. ההתנצלות נתלתה בלובי הבניין באותה דרך בה פורסם הפרסום הפוגעני ויועדה לאותם נמענים – דיירי הבניין, תוך התייחסות לאמירה הפוגענית. עם זאת, יש לסייג במעט אף התנצלות זו, כיוון שהנתבעת עצמה העידה בסעיף 28 לתצהירה כי מכתב התנצלות זה נתלש פעם אחר פעם מקיר הבניין וכי רק שכן אחד נחשף אליו בוודאות.

לאחר ששקלתי את כל השיקולים שפורטו לעיל החלטתי להעמיד את סכום הפיצוי על סך של 12,000 ₪.

אשר לטענת התובעת כי מגיע לה פיצוי בגין כאב וסבל אציין כי לא מצאתי כי יש מקום לפסוק פיצוי נוסף מעבר לסכום שקבעתי. לא מצאתי כי קיים איסור בחוק לכלול במסגרת התכתבות בין שני אנשים ביטויים חריפים ומעליבים זה כלפי זה, אף שהתנהגות כזו לא רצויה.

יש לציין כי התובעת ביקשה לחייב את הנתבעת בפרסום התנצלות. סעד זה אינו חלק מהסעדים שעל פי החוק ניתן לתבוע . סעיף 9 (א) (2)לחוק איסור לשון הרע קובע כי נוסף לכל עונש וסעד אחר רשאי בית המשפט במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע לצוות "על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק הדין, כולו או מקצתו; הפרסום ייעשה על חשבון הנאשם או הנתבע במקום, במידה, ודרך שיקבע בית המשפט". מלשון הסעיף עולה כי בית המשפט מוסמך ליתן סעד של פרסום תיקון או הכחשה ולא סעד של התנצלות. על פי הפרשנות המקובלת בפסיקה , סעיף 9 לחוק אינו מקנה לבית המשפט סמכות ליתן צו פרסום ה ודעת התנצלות (ראו בעניין ת.א (ת"א) 32235-03-10 ארגון המורים העל יסודיים נ. ישראל היום (פורסם בנבו, 6.2.2011) וגם בעניין ע"א (מחוזי תל אביב) 1413-05-11 ערוץ 10 הרשות השנייה לטלוויזה ולרדיו נ ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים (פורסם בנבו, 2.4.2012)).

סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי ב סך של 12,000 ₪. בנוסף הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט: אגרת בית משפט בסך של 2,505 ₪ בתוספת הפרשי וריבית מיום תשלומה וכן שכר טרחת עורכי דין בסך של 6,000 ₪. הסכומים כולם ישולמו תוך 30 יום.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק .

ניתן היום, כ"ב אדר ב' תשע"ט,29 במרץ 2019 , בהעדר הצדדים.