הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 4919-02-14

לפני כבוד השופט משה תדמור-ברנשטיין

התובע:

פלוני
ע"י ב"כ עו"ד א. פרויליך ואח'

נגד

הנתבעת:

המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ע. טרוזמן ואח'

פסק דין

לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין תאונות דרכים מכוח הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה–1975.
הרקע והמחלוקות
התובע, יליד 1968, נפגע בשתי תאונות דרכים, שתוצאותיהן הן מושא תביעה זו.
ביום 1.7.05 (בגיל 37) נפגע התובע בתאונת דרכים כרוכב אופנוע שפגע בו רכב צד שלישי (להלן: "התאונה הראשונה"). כתוצאה מתאונה זו נחבל התובע בגפו הימנית (הדומיננטית), שם אובחנו, בין היתר, שברים בהומרוס, באולנה וברדיוס יד ימין, עם נפיחות ודפורמציה. התובע אושפז בבית ה חולים לצורך טיפול רפואי משך כשבוע, עד ליום 7.7.05.
כתשע שנים לאחר מכן, ביום 14.7.14, נפגע התובע בתאונת דרכים נוספת, כרוכב אופנוע שפגע בו רכב צד שלישי (להלן: "התאונה השנייה"). ממקום התאונה הובל התובע לבית החולים, שם אובחנו שבר פריקה בקרסול ימין, עם נפיחות ודפורמציה. התובע אושפז בבית החולים לצורך קבלת טיפול רפואי משך יומיים, עד ליום 15.7.14.
השיהוי הלכאורי במועד הגשת תביעה זו , נובע מכך שתביעה קודמת שהוגשה לבית משפט השלום ברמלה ב- ת"א 2175/06 בגין התאונה הראשונה - הופסקה ביום 29.11.10, בשל מו"מ שהתנהל בין הצדדים. כך ש לתביעה הנדונה בענייננו, שהוגשה "מחדש" לאחר, שככל הנראה, המו"מ לא הניב פרי, צורפו כבר בהגשתה חוות דעת המומחים שניתנו כבר במסגרת התביעה הקודמת .
אין מחלוקת בשאלת החבות, ולכן בפסק הדין אתייחס לשאלת הנזק והפיצוי בלבד.
הנכות הרפואית
חוות הדעת הרפואיות - התאונה הראשונה
בעקבות הסכמות שהושגו בין הצדדים , מונו בנדון בהסכמה שני מומחים רפואיים לבדיקת התובע ולמתן חוות דעת רפואיות בעניינו: ד"ר אליהו ליברטי (להלן: "ד"ר ליברטי" ) - בתחום האורתופדיה, ופרופ' רפאל שפיר - בתחום הכירורגיה הפלסטית.
בשל הנסיבות בתיק זה, בפועל נתן ד"ר ליברטי שלוש חוות דעת בעניינו של התובע , בתחומו; כאשר עניינן של שתי הראשונות (מהימים 20.6.07 ו- 14.6.09) בנכות הרפואית שנגרמה לתובע בגין התאונה הראשונה ; ועניינה של חוות הדעת השלישית (מיום 3.9.15) בנכות הרפואית של התובע בגין התאונה השנייה.
פרופסור רפאל שפיר נתן חוות דעת בתחומו - בגין התאונה הראשונה בלבד.
בחוות הדעת הראשונה שנתן ד"ר ליברטי , מיום 20.6.07, קבע המומחה תחת תת-הכותרת 'דיון' כי [עמ' 3-4 לחוות הדעת]:
"[התובע] היה מעורב בתאונת דרכים בתאריך 1.7.05 וסבל מפגיעות שונות כמתואר לעיל...
השבר בזרוע הימנית טופל על ידי החדרת מסמר תוך-לישדי. מעקב בבית חולים תל-השומר לא הראה סימני חיבור של השבר. צילומי רנטגן לעצם הזרוע מתאריך 20.8.06, מראים אזור צר בין שני חלקי השבר המראה רציפות של קוריות העצם, דהיינו, קיים חבור גרמי צר בין שני חלקי העצם. ברם, מדובר בגשר צר שאינו מסוגל לשאת שום עומס שימושי לחיי יומיום. לפיכך, השבר מוגדר כמצב של אי חיבור – non union. קיים סיכוי, אמנם קטן, שהגשר הגרמי האמור ילך ויתעבה בעתיד, עד לדרגה בה השבר יתחבר ויגיע לחוזק מכני המאפשר הסרת הקיבוע הפנימי.
...
השבר בזרוע לא גרם לשום פגיעה נוירולוגית, באופן ספיציפי, אין פגיעה של העצב הרדיאלי. טווחי התנועה בכתף ובמרפק ימין מלאים. מצב חיבור השבר בזרוע ימין אינו יציב ולא ניתן לקבוע כי הנכות הקיימת היא נכות צמיתה... לפיכך אני רואה כנכון לקבוע, בשל חוסר חיבור של השבר בזרוע ימין, נכות זמנית בשיעור 30% על פי סעיף 40(3) לתקנות המוסד לביטוח לאומי.
...
השבר בשורש כף יד ימין התחבר בעמדה טובה. נותרה אי סדירות קלה במשטח המפרקי של הרדיוס הדיסטלי ובלט אחורי של ראש האולנה כמתואר לעיל. טווח התנועה בשורש כף יד ימין מוגבל במעט בהשוואה לשורש כף יד שמאל. נכותו של [התובע] בשל הממצאים הפתולוגיים הקלים שנותרו בשורש כף יד ימין היא בשיעור של 5% לפי סעיף מותאם 35(1)ב'.
...
ל[תובע] נותרו צלקות מרובות כמתואר לעיל. הצלקות אינן גורמות לכוויצה או מגבלה תפקודית. ייתכן והצלקת הריבועית בזרוע תעבור טיפול כירורגי פלסטי. אני ממליץ למנות מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית שיקבע את נכותו של [התובע] בשל הצלקות" (ההדגשות בקו – במקור) .
ובהמשך חוות דעת זו , קובע ד"ר ליברטי תחת תת-הכותרת 'סיכום' (עמ' 4 לחוות הדעת):
"בעקבות תאונת הדרכים בה [התובע] היה מעורב בתאריך 1.7.05, נותרה נכות צמיתה בשורש כף יד ימין בשיעור של 5% ונכות זמנית בשיעור של 30% לתקופה של שנתיים מיום עריכת חוות דעת זו, בכפוף להתפתחויות האפשריות בעתיד כמפורט לעיל" .
בחוות הדעת השניה, זו שנתן ד"ר ליברטי ביום 14.6.09, קובע המומחה בפרק 'דיון ומסקנות', בין היתר (בעמ' 2 לחוות הדעת):
"השנתיים שחלפו מאז הבדיקה הקודמת מלמדות כי האפשרות להמשך התעבות החיבור הגרמי עד התחברות יציבה של שני חלקי העצם, אינה קיימת בהווה. אי חיבור השבר בזרוע הוא מצב קבוע.
באשר להתפתחויות צפויות בעתיד: ברור לי כי אם [התובע] יעסוק בעבודות פיסיות או סוגי ספורט הדורשים העמסה חוזרת של עצם הזרוע, ייגרם כשל מוקדם של המסמר והוא ישבר תוך חודשים ספורים מרגע שיתחיל לעסוק בפעילויות אלה. מאידך, עיסוק באופי של עבודה משרדית והקפדה על נוהל חיים רגוע, יכולים להביא לשימוש ממושך בצורת הקבוע כפי שהוא קיים היום" (ההדגשה בקו – הוספה) .
ובהמשך חוות דעת זו, קובע ד"ר ליברטי תחת תת-הכותרת 'סכום' (בעמ' 2 לחוות הדעת):
"נכותו הקבועה של [התובע] בשל אי התחברות שבר בעצם הזרוע הימנית היא בשיעור של 30% לפי סעיף 40(3), לתקנות המוסד לביטוח לאומי. בנוסף קיימת נכות קבועה בשיעור של 5% בשל פגיעה בשורש כף יד ימין כמפורט בחוות הדעת הקודמת.
נכותו המשוקללת הקבועה של [התובע], בתחום האורטופדי, בעקבות תאונת הדרכים בה היה מעורב בתאריך 1.7.15 היא בשיעור של 33.5%" (ההדגשות בקו – הוספו).
בחוות הדעתו שנתן פרופסור רפאל שפיר ביום 8.5.08 בעניין נזק הגוף שנגרם בתאונה הראשונה - בתחומו, קובע המומחה תחת תת -הכותרת 'דיון' כי (בעמ' 2 לחוות הדעת):
"לפני כמעט 3 שנים שנים נפצע בתאונת דרכים בה התנגש ברכב על אופנוע. הפציעה העיקרית היתה בגפה הימנית העליונה. היו שברים שקובעו וחסר עור על ההיבט האחורי של המחצית הרחיקנית של הזרוע. עבר ניתוח לקבוע השברים והשתלת עור. אחד השברים לא התאחה ורק לאחרונה נראה כי חל בכל זאת איחוי. ניתן לדון היום על מצבו הסופי של הצלקות תולדות התאונה, אלא אם כן יאלץ לעבור נתוח נוסף לשבר שספק התאחה. הצלקת העיקרית שמפריעה לו ואכן בולטת למראה הינה זו מהשתל על הזרוע. היא נרחבת למדי. ישנן צלקות נוספות על האמה ועל הכתף הימנית. הן קטנות יותר ופחות בולטות למראה. אין כל דרך לשפר הצלקת הגדולה מהשתל והיא נועדה להיות כמותשהי. הצלקות האחרות גם הן אינן מיועדות לשיפור באמצעים כלשהם. באזור נטילת שתל העור ... לא נותר כל סימן. נכותו בגין השבר בזרוע נקבעה ע"י האורטופד שנתן חוות דעת בתיק זה, והיא כוללת את השינוי בהיקף הזרוע. לציין כי בעברו תאונות קודמות בהן נפגע באזורי גוף אחרים" (ההדגשה בקו – הוספה) .
בהמשך חוות דעת זו, קובע פרופסור רפאל שפיר תחת תת-הכותרת 'סכום' (עמ' 2 לחוות הדעת):
"בגין צלקות בגפה הימנית ממליץ על הענקת נכות צמיתה של 12% לפי סעיף מותאם 75(1) ב-ג בספר תקנות המל"ל לשנת 2005. איני ממליץ על נתוחים מתקנים או טיפולים כלשהם לצלקות" (ההדגשה בקו – הוספה) .
חוות הדעת הרפואית - התאונה השנייה
בעקבות תאונת הדרכים השנייה, נתן ד"ר ליברטי ביום 3.9.15 חוות דעת רפואית נוספת בעניינו של התובע . תחת תת -הכותרת 'תולדות המקרה' קובע ד"ר ליברטי (עמ' 1 לחוות הדעת):
"[התובע] היה מעורב בתאונת דרכים בתאריך 14.7.14. נהג בקטנוע ועצר על מנת לתת זכות קדימה להולכי רגל במעבר חצייה. הוא נפגע מרכב מאחור שהפילו ארצה. סבל משבר פריקה בקרסול ימין. פונה לבית החולים תל-השומר בחדר המיון בוצעה החזרה של הפריקה בקרסול ולאחר מכן קובע בגבס. צילומי בקורת לאחר החזרת הפריקה, על פי שיפוט הרופאים במחלקה, לא הצריכו בצוע ניתוח פתוח. הוחלט להמשיך בטיפול שמרני – קיבוע בגבס עד להתאחדות השברים."
בהמשך חוות הדעת זו בעניין תוצאות התאונה השניה, כאמור, קובע המומחה תחת תת-הכותרת 'סיכום' (עמ' 2 לחוות הדעת):
"מפרק הקרסול הוא מפרק מפונק ובעייתי הרגיש לפגיעות ונקעים. גם שינוי ארטריטי קל או רפיון סמוי של הרצועות המייצבות אותו, יכול לגרום לכאבים והפרעה יומיומית. נכותו של [התובע] בעקבות השבר והפריקה האחורית מהם סבל במהלך תאונת הדרכים בתאריך 14.7.14, היא בשיעור של 10% לפי סעיף 35(1) ב'".
קביעות המל"ל – בנכות כללית
על פי המסמכים שהתובע צירף מתיקי המל"ל, פנה התובע למל"ל בתביעה ב"תביעה לקצבת נכות כללית" כשבע שנים טרם התאונה הראשונה, ב-1998, ונקבעה לו כבר אז נכות רפואית ביעור 20% בגין הפרעת אישיות [מסמך 117 בנספח י' לתצהיר התובע]. בסופו של דבר זכאות התובע לקצבת נכות כללית נקבעה בעקבות תביעה מחודשת שהוגשה למל"ל ב-23.10.11, והתקבלה ביום 28.4.13. בגין תביעה זו של התובע לקצבת נכות כללית , קבע המל"ל כי לתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור 44% ודרגת אי-כושר בשיעור 74%, רטרואקטיבית - החל מיום 23.7.10 [ עמ' 92 בנספח י' לתצהיר התובע]. הנכויות אשר נקבעו לתובע על ידי הועד הרפואית לעררים מיום הן [עמ' 103 בנספח' י' לתצהיר התובע]:
"הפרעת אישיות" – 20% לפי סעיף 34(ב)(3) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (לעיל ולהלן: "תקנות המל"ל"); לשון תת-הסעיף ב(3) היא: "רמיסיה, סימנים קליניים קלים, קיים צורך בטיפול תרופתי, קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה".
"הפרעת קשה וריכוז" – 0% לפי סעיף 34 (ב)(1) לתקנות; לשון תת-הסעיף ב(1): "רמיסיה מלאה, בלא הפרעה בתפקוד ובלא הגבלה של כושר העבודה".
"צלקת" – 10% לפי סעיף 75 (1)(ב) לתקנות המל"ל; לשון תת-הסעיף (1)(ב) : "צלקות בגוף מכאיבות או מכערות".
שבר עצם זרוע ימין אמצעי – 30% לפי סעיף 40(3) לתקנות המל"ל; לשון תת-הסעיף (3) : "אי-התאחות עצם הזרוע בלי התהוות פרק נד מדומה כגון (Fibrous union)"; אחוז הנכות מתאים לנכות זו - ביד ימין .
הנכות הרפואית בגין כל אחת מהתאונות
המומחים הרפואיים לא זומנו על ידי מי מהצדדים לחקירה על חוות דעתם. בסיכומים מטעמם אין הצדדים כופרים בנכויות הרפואית כפי שנקבעו על ידי המומחים הרפואיים שמונו בנדון בהסכמה, כאמור.
בנסיבות, ולאחר שעיינתי בממצאים ובקביעות שבחוות הדעת שנתנו המומחים הרפואיים, לא מצאתי לסטות מהן , ואני מקבל את המלצת המומחים לגבי הנכו יות הרפואי ות שיש ליחס לתובע בגין שתי תאונות הדרכים, כדלקמן:
בגין אי-התחברות השבר בעצם הזרוע הימנית בגין התאונה הראשונה נכות קבועה בשיעור 30% לפי סעיף 40(3) לתקנות המל"ל; שלשונו, כאמור: "אי-התאחות עצם הזרוע בלי התהוות פרק נד מדומה כגון (Fibrous union)"; אחוז הנכות מתאים לנכות זו - ביד ימין.
בגין הפגיעה בשורש כף יד ימין בגין התאונה הראשונה נכות קבועה בשיעור 5% לפי סעיף מותאם 35(1)(ב) לתקנות המל"ל; היינו, "ארטריטיס רבמטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר" כש"קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות" – מותאם.
בגין צלקות בגפה הימנית בגין התאונה הראשונה נכות קבועה בשיעור 12% לפי סעיף 75(1) (ב)-(ג) מותאם לתקנות המל"ל; היינו, מותאם בין (ב): "צלקות בגוף מכאירות או מכערות", לבין (ג) "צלקות בגוף נרחבות באזורים מרובים".
בגין השבר והפריקה האחורית של קרסול ימין בגין התאונה השנייה נכות קבועה בשיעור 10% לפי 35(1)(ב) לתקנות המל"ל; היינו, "ארטריטיס רבמטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר" כש"קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות".
אם כן, בענין הנכויות הרפואיות הרלוונטיות לתאונות, אני קובע כי:
נכותו הרפואית המשוקללת הקבועה של התובע בגין תאונת הדרכים הראשונה מסתכמת ב-41.5% [41.48%] ; שהיא תוצר של שקלול של נכות אורתופדית משוקללת בשיעור 33.5% עם נכות אסתטית (צלקות) בשיעור 12% .
נכותו הרפואית הקבועה של התובע בגין תאונת הדרכים השנייה היא 10% ; בתחום האורטופדי.
משמע – לאחר התאונה השנייה , נכותו הרפואית הקבועה המשוקללת של התובע - בגין שתי התאונות יחדיו - היא 47.35% ( והיא מורכבת, בשקלול סוגי הנכויות המצטברות בנפרד: מ-40.15% אורתופדית; ומ-7.182% - צלקתית].
הנכות התפקודית
העבר התעסוקתי ונסיבות חייו של התובע
פרשת הראיות מטעם התובע נסמכת על עדות בתצהירים שנתנו: הוא, אחיו ומנהל המוקד בו עבד משך כשנתיים וחצי. לתצהיר התובע צורפו נספחים שונים, אליהם אתייחס בהמשך ככל שיידרש. העדים התייצבו ונחקרו.
התובע, יליד 1968, הינו בעל 12 שנות לימוד ותעודת בגרות חלקית . הוא איננו בעל השכלה גבוהה או השכלה מקצועית.
כבר מימי נעוריו התקשה התובע להשתלב במסגרות שונות וסבל מקשיים חברתיים. התובע לא סיים את שירותו הצבאי ושוחרר עקב בעיות משמעת.
התובע שוחרר משירות צבאי בשנת 1988 בפרופיל 21 [ש' 27 בעמ' 16 לפרו']. הוא נשאל בחקירתו האם שוחרר על רקע נפשי, והשיב: "עקב בעיות משמעת, אפשר להגיד" [ש' 20-21 בעמ' 16 לפרו'].
מאז שהשתחרר מהצבא ועד היום , בעצם לא עבד התובע מעבר למספר חודשים במקום עבודה שניכרת בו קביעות, להוציא שתי אפיזודות של עבודה ממושכת יותר; האחת - שארכה כשנה ורבע, בשנים 200 1-2002 – בארכיון עיתון "בתור ארכיבאי מצטיין" , והשנייה – שארכה כשנתיים וחצי, בשנים 2007- 2009 (תקופה שהחלה כשנה וחצי לאחר התאונה הראשונה ) –במוקד קריאות טלפוניות, כמוקדן.
משך שנים רבות עובר לתאונה הראשונה שארעה ב-2005, נהג התובע לעבוד באופן לא רציף, עם הפסקות גדולות, ולהחליף עבודות - בעבודות מזדמנות שונות. בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו מעיד התובע: "...לא עבדתי באופן מסודר. עסקתי בעבודות פיזיות מזדמנות כמו – שליח, פועל כללי ועובד מטבח במסעדות שונות, שליח בחנות [ ] המבצע משלוחים של סחורה כבדה לבתי לקוחות, עובד ארכיון בעיתון [ ] וכסבל. וכן היו תקופות שבהן לא עבדתי כלל" [ס' 5 לתצהירו].
בהמשך תצהיר העדות הראשית מטעמו, מצהיר התובע: "אין לי שום כישורים לעסוק בעבודות הדורשות חשיבה, זכרון, ריכוז וכישורים מנטליים כלשהם" [ס' 6 לתצהיר ו].
הנתבעת מפנה בסיכומים מטעמה לאופן השתכרותו של התובע בשנים שחלפו מאז שהשתחרר מהצבא (1988) ועד למועד התאונה הראשונה בענייננו; זאת, כפי שהוא עולה מעיון במסמך המל"ל, שכותרתו 'תקופות דיווח והכנסות של [התובע]', מעודכן ליום 4.7.10 [נספח א' לנספחי התובע ; (להלן: "דו"ח רציפות הביטוח של המל"ל ")]. ואלו הנתונים:
בשנת 1988 עבד התובע משך 10 חודשים והש תכר בהם סך כולל של 7,510 ₪, שהם סך של 751 ₪ בממוצע לחודש עבודה בחודשים בהם עבד (או 625 ₪ - בממוצע לחודש בשנה מלאה);
ב-4 השנים הבאות לא עבד: היינו, בשנים 1989 (היה "מובטל" חודשיים), 1990, 1991 ו- 1992 ( ביקש בנוב'-דצ' הבטחת הכנסה);
בשנת 1993 עבד 4 חודשים – והשתכר בהם סך כולל של 2,578 ₪ שהם סך של 645 ₪ בממוצע לחודש עבודה בחודשים בהם עבד ; או סך 215 ₪ - שכר ממוצע לחודש בשנה מלאה; עוד בשנה זו קיבל מהמל"ל כהבטחת הכנסה השלמה של 1,268 ₪;
ב-2 השנים הבאות – היינו , בשנים 1994 ו- 1995 – לא עבד;
בשנת 1996 עבד 6 חודשים לא רצופים והשתכר בהם סך כולל של 9,330 ₪, שהם סך של 1,555 ₪ בממוצע לחודש עבודה בחודשים בהם עבד; או סך 778 ₪ - שכר ממוצע לחודש בשנה מלאה;
בשנת 1997 עבד 5 חודשים לא רצופים והשתכר בהם סך כולל של 2,109 ₪, שהם סך של 422 ₪ בממוצע לחודש עבודה בחודשים בהם עבד ; או סך 176 ₪ - שכר ממוצע לחודש בשנה מלאה; עוד באותה שנה קיבל מהמל"ל כהבטחת הכנסה השלמה בסך 1,084 ₪;
בשנת 1998 – לא עבד ; ו קיבל מהמל"ל כהבטחת הכנסה סך כולל של 13,747 ₪;
בשנת 1999 עבד 5 חודשים רצופים והשתכר בהם סך כולל של 7363 ₪, שהם סך של 1,473 ₪ בממוצע לחודש עבודה בחודשים בהם עבד ; או סך 614 ₪ - שכר ממוצע לחודש בשנה מלאה; באותה שנה גם קיבל מהמל"ל כהבטחת הכנסה השלמה בסך כולל של 9,568 ₪;
בשנת 2000 – לא עבד כלל; וקיבל מהמל"ל כהבטחת הכנסה בסך 2,538 ₪;
בשנת 2001 עבד 9 חודשים רצופים ב ארכיון עיתון והשתכר בהם סך כולל של 35,933 ₪, שהם סך של 3,992 ₪ בממוצע לחודש עבודה בחודשים בהם עבד; או סך 2,994 ₪ - שכר ממוצע לחודש בשנה מלאה;
בשנת 2002 המשיך לעבוד 5 חודשים ראשונים ב ארכיון עיתון והשתכר בהם (כולל פדיון חופשה) סך כולל של 18,693 ₪, שהם סך של 3,738 ₪ בממוצע לחודש עבודה בחודשים בהם עבד ; או סך 1,558 ₪ - שכר ממוצע לחודש בשנה מלאה;
בשנת 2003 עבד חודש אחד בלבד והשתכר סך של 2,681 ₪ באותה שנה גם קיבל מהמל"ל כהבטחת הכנסה השלמה בסך 4,011 ₪;
בשנת 2004 עבד כ- 7 חודשים לא רצופים והשתכר בהם סך כולל של 9,779 ₪, שהם סך של 1, 397 ₪ בממוצע לחודש עבודה בחודשים בהם עבד ; או סך 815 ₪ - שכר ממוצע לחודש בשנה מלאה;
בחלק הראשון של 2005, עד לתאונה הראשונה שארעה ב-1.7.05, עבד התובע כ-3 חודשים רצופים (ינואר עד מרץ) והשתכר בהם סך כולל של 8,996 ₪, שהם סך של 2,999 ₪ בממוצע לחודש עבודה בחודשים בהם עבד ; או סך 1,500 ₪ - שכר ממוצע לחודש - בחצי השנה שחלפה מיום 1.1.2005 ועד ליום התאונה הראשונה.
אם כן, עיון בדו"ח רציפות הביטוח של המל"ל, מעלה, כי החל משנת 1988, עם שחרורו מהצבא, ועד ל תאונה הראשונה ב-1.7.2005, משך כ-17 וחצי שנים (שהם 210 חודשים), עבד התובע בפועל 55 חודשים בלבד.
אחרי התאונה הראשונה , בשנת 2006 - עבד התובע כחודשיים, מתוכם אחד בבית קפה, והשתכר סך כולל של 6,534 ₪. לפי גרסתו, כשנתיים לאחר התאונה הראשונה, ב פב' 2007, החל התובע לעבוד כמוקדן, שתפקידו לענות לפניות טלפוניות במוקד טלפוני של גוף ציבורי (להלן: "המוקד הטלפוני" ). הוא הועסק במקום עבודה זה ובתפקיד זה - משך כשנתיים וחצי. אעיר, כי המשך הזה נקבע גם בהסתמך על עדותו ובסיוע עדות מנהל המוקד [ שכן, הוצגו משכורות ספוראדיות בלבד מ-2007 ו-2008, ודו"ח רציפות הביטוח של המל"ל (מיום 4.7.10), ש מראה הכנסה שמקורה במוקד הטלפוני בשנת 200 8, איננו מראה הכנסה כזאת ב- 2007; ובשל מועדו אולי איננו כולל עדיין דיווח לגבי שנת 2009].
בתשובתו לשאלה "מה הוא צריך לעשות?" (במסגרת תפקיד "המוקדן"), מבהיר בחקירתו מי שהיה מנהל המוקד הטלפוני בתקופה בה עבד בו התובע , לגבי מהות התפקיד: "לענות לטלפונים ולהקליד שיחות. יש מחשב שמוכן על כל הרובליקות ולסמן מה צריך למשל [אדם] שמוזמן ל[רשות לביצוע הליך מסוים]. הכוונה היא להקליק במחשב" (ההדגשות בקו – הוספו) [ עמ' 10 לפרו'].
בתצהיר עדותו הראשית, מצהיר מנהל המוקד אודות תפקודו בפועל של התובע כמוקדן במוקד הטלפוני [סעיף 4 לתצהירו]:
"הספק עבודתו של [התובע] היה נמוך משל העובדים האחרים, אורך שיחה ממוצעת שלו היה גבוה מהממוצע בשל קשיי הקליטה והקלדה שלו. עובדה זו ידועה לי כי היתה לנו מערכת מדידת זמן שיחה ממוצעת, כדי לבדוק יעילות של כל עובד, וידעתי כי יעילותו של [התובע] בגלל מגבלותו הפיסית נמוכה מהממוצע. לא פעם היה [התובע] מתעצבן עקב איטיות עבודתו קם מהמקום, מסתובב וחוזר לשבת. שמעתי את [התובע] לא פעם מתלונן על כאבים".
התובע מצהיר שהוא לא הצליח להחזיק מעמד בעבודה זו [ס' 25 לתצהירו]:
"הצלחתי להחזיק בעבודה זו כשנתיים וחצי. מדובר היה במענה טלפוני שלא דרש יכולות וכישורים מיוחדים והתמזל מזלי וגם המעסיקים רצו לעזור לי למרות הקשיים שלי. גם בעבודה זו לא הייתי מסוגל לעבוד לאורך זמן בעיקר עקב קשיים פיזיים ממשיים בעבודה עם יד דומיננטית מוגבלת כמעט לגמרי ושימוש רציף וקבוע בידי השמאלית, הבריאה בלבד. הייתי עובד לאט, מתעייף המון, לוקח הרבה הפסקות ולעיתים קרובות הולך הביתה באמצע היום. בסופו של דבר לא יכולתי להחזיק מעמד וחשבתי לתומי שאולי אחליף עבודה בתור עובד עצמאי. למעשה גם תכניותיי להיות עצמאי נכשלו. מאז ועד היום אני לא עובד בכלל".
מאידך, מעדותו בחקירתו, עולה כי הקושי העיקרי של התובע בעבודתו כמוקדן נבע מקשיי ריכוז, שפעל להתגבר עליהם באמצעות ריטלין [בעמ' 17 לפרו'], כלשונו:
"בגיל 39 אובחנתי... אני סובל מ- HDAD ואז קיבלתי ריטלין משם והלאה. מאז התקבלתי לעבוד ב[מוקד הטלפוני]. שם שברתי את שיא השיאים שלי שנתיים או שנתיים וחצי בעבודה..."
לאורך כל שנות חייו, עד לפטירת אמו ב-2009, התגורר התובע בבית הוריו (עד 2001 – בדירה השייכת להוריו ; ומאז ועד לפטירת אמו – בבית הוריו ). הוריו גם סיפקו לו תמיכה כלכלית קבועה [ס' 9 לתצהיר התובע].
לפי עדויות מטעם התובע, בעקבות פטירת הוריו, בשנים 2005 (אביו) ובדצמבר 2009 (אמו , לאחר 4 שנים בהם הפכה סיעודית), ירש מהם התובע חלקים ב-2 דירות שנמכרו, ובתמורה שקיבל בעד חלקו במכירה קנה דירה בה הוא מתגורר עד היום. התובע גם קיבל בגין הירושה סכום גדול יחסית של כסף מזומן עליו הסתמך לצורך תמיכה כלכלית מספר שנים [ס' 22 לתצהיר התובע ; ובעדות אחיו]. התובע מצהיר כי כיום כספי הירושה ומקורות הכנסתו אזלו, ו כי הוא נתמך כלכלית על ידי אחיו.
יש לציין, כי בהתייחס לכל הרקע המשפחתי הזה, והתמיכה הכללית שקיבל מאת הוריו או אחיו , לא פורטו בתצהיר התובע ואחיו (למעט לאחר 7/2017) סכומים שנתנו לתובע או שווה ערך לתמיכה שניתנה לו. כך, לגרסת קבלת התמיכה טרם התאונות ולאחריהן - גם לא הוצגו מטעם התובע אישורים או מסמכים תומכים כלשהם.

בתצהירו מצהיר אחיו של התובע כי הוא תומך באחיו מאז יולי 2017 בסכום של 2,600 ₪ לחודש, באשר באותה שנה סיים התובע לכלות את כספי הירושה שקיבל . בחקירתו, מאשר אחיו של התובע כי התובע נסמך עליו כלכלית, וכי הוא גם מספק לתובע עזרה בצרכיו האישיים כגון קניית מוצרים ; לגרסתו, "בעדות כבושה", סייע כספית לתובע כבר סמוך למותה של האם, בתקופת מכירת הדירות שבירושה , כשעדיין לא היו כספים זמינים מהירושה. אף שהאח אישר קיומם של מסמכים לתמיכה בגרסתו בענין מתן סיוע כספי לתובע, לא הוצגו מטעם התובע מסמכים כאלה [עמ' 7 ו-8 לפרו'].
טענות הצדדים בענין שיעור הנכות התפקודית
התובע גורס כי בעקבות התאונות ובגינן, מאז שלהי 2009 אינו עובד כלל, באשר איבד לחלוטין את כושר השתכרותו , וכי יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית על 100%. התובע מבסס טענתו זו על הטיעונים הבאים: ראשית, התובע סובל ממספר נכויות, כאשר אחת מהן היא בידו בימנית הדומיננטית, ונכות נוספת - בקרסול ימין; שנית, יש להתחשב בנתוניו האישיים של התובע ובהם מצבו הנפשי של התובע; שלישית, עובר לתאונות הנדונות, עבד התובע על מנת לכלכל עצמו לפי צרכיו האישיים ולא סבל ממצוקה כלכלית; הוא ידע להסתפק במועט. בעקבות התאונות חדל לעבוד והחל סובל ממצוקה כלכלית.
הנתבעת מפנה בסיכומיה לכך שלמעשה לאורך כל שנות חייו, וללא קשר לתאונות הדרכים, נתמך התובע כלכלית על ידי בני משפחתו; תחילה - על ידי הוריו , ולאחר פטירתם - נתמך על ידי אחיו. לדידה של הנתבעת , מדובר בתמיכה דרך קבע לה זקוק התובע עקב אופיו, חוסר יכולתו להתמיד בעבודה ובשל הפרעת אישיות שפוגת ביכולתו להשתלב בעבודה . הנתבעת אף מפנה לעברו התעסוקתי של התובע ממנו ניתן, לטענתה, ללמוד כי מאז שחרור התובע מהצבא לא התמיד בעבודה כלשהי, לא למד ולא עבד ברצף בתחום כלשהו. התובע עבד בעבודות מזדמנות מדי פעם, חודשים בודדים בשנה. לטענת הנתבעת, הרבה לפני התאונה הראשונה היה תפקוד ו של התובע לקוי , ועצם התרחשות תאונות הדרכים, לרבות - תאונת הדרכים הראשונה, לא החמירו את הלקות התפקודית של התובע.
הנתבעת, אף מוסיפה וטוענת כי תאונות הדרכים לא גרמו לשינוי במסלול חייו הרגיל של התובע, אשר בשל קשיים ומבנה אישיותי שלו כבר שנים עובד באופן לא רציף ו בעבודות מזדמנות בלבד .
ממצאים עיקריים
אפנה לכך, שעל פי הדין כפי שהוא מקבל ביטויו בפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; וקביעתה נסמכת על מכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון: גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית, ב-ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, (החלטה מיום 11.1.15); וכן - אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים , 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].
כפי שאפרט להלן, בהתחשב במכלול העדויות שלפניי, נגרמה נכות תפקודית בגין התאונות מושא תביעה זו בשיעור שיפורט להלן , אך יובהר כי אינני מוצא כי התובע איבד לחלוטין את כושרו לעבוד בעבודה כלשהי .
מעדותו של התובע בחקירתו, לא עולה כי איבד לחלוטין את יכולתו לעבוד. מתצהירו ומעדותו בבית המשפט ניתן ללמוד שלתובע קיים קושי לחזור לעבוד בעבודות פיזיות אשר דורשות הטלת עומס ממושך וכבד , וכן עבודה באמצעות שתי ידיו, עבודות מהסוג שאפיין את עבודותיו המזדמנות עובר לתאונה הראשונה. אך, מאידך, עולה מהעדויות שיש עבודות שיכולות להתאים לו.
בחוות דעתו מיום 14.6.09, לא קבע המומחה הרפואי ד"ר ליברטי כי התובע לא יהיה יכול לעסוק בשום עבודה מכל סוג שהיא. נהפוך הוא; לפי קביעתו בחוות הדעת, מבחינה רפואית אורתופדית, התובע יכול יהיה לעבוד בעבודות משרדיות.
התובע מעיד שהעבודה שהצליח להתמיד ולעבוד בה הכי הרבה שנים (כשנתיים וחצי) היא עבודת מוקדן במוקד הטלפוני; עבודה אשר החל לעסוק בה כשנה וחצי לאחר התאונה הראשונה. התובע גם מאשר שעבודה מילולית היא מסוג העבודות או אופי עבודה אותה הוא מסוגל לבצע [בעמ' 17 לפרו'].
אינני מקבל את הטענה כי בעיות הקשב והריכוז מהן סובל התובע ובעיותיו בתחום הנפשי יוצרות אצלו מניעה גורפת מלעסוק ב עבודה כלשהי. כאמור, בעיות הקשב והריכוז של התובע מטופלות באמצעות כדורי ריטלין, ולאחר שקיבל טיפול כזה ונעזר בו, הצליח לאחר התאונה הראשונה, לעבוד תקופה של כשנתיים וחצי במוקד הטלפוני.
כאמור, בתצהירו מצהיר התובע כי עזב את עבודתו כמוקדן כשהוא מגבש לעצמו תוכנית להפוך ל"עובד עצמאי", ו"גם תכניותיי להיות עצמאי נכשלו. מאז ועד היום אני לא עובד בכלל".
אינני מקבל שהתובע הרים את הנטל להוכיח את הטענה, שעולה במרומז מעדות המנהל, שעבודתו כמוקדן נפסקה בגין קשיים פיזיים שכרוכים בנכות בגין התאונה הראשונה. מנהל המוקד מאשר בחקירתו כי מדובר בעבודה שהפיזיות שבה היא בעצם לחיצת "קליק", עבודה הכרוכה בסימון ומילוי מצומצם ופשוט במחשב. עוד מתברר בחקירתו, כי במהלך תקופת עבודתו של התובע במוקד, לא ידע המנהל על התאונה שארעה לתובע, וגם כששאל על הצלקת, זה לא ממש נאמר לו . המנהל גם אישר בחקירתו, שאיננו מומחה תעסוקתי, ולא ידע לאפיין את האיטיות של עבודת התובע לגביה העיד בתצהירו לעומת קצב עבודתם של עובדים אחרים. התרשמתי שמדובר בעד שמיודד עם התובע, כך לפי עדותו, ובא ברצון טוב לסייע. מכל מקום, לא מצאתי ש התובע הרים את הנטל להוכיח כי מדובר במקרה בו הוחזק "בחסד" במקום עבודתו כמוקדן.
בחקירת התובע מתברר כי הוא מסכים כי העבודה כמוקדן התאימה לכישוריו בהיותה מילולית, וכי פרש בעצם בשל החמרת מחלתה של אמו, ורצונו לטפל בה [ש' 29-32 בעמ' 17 ו-1-2 בעמ' 18 לפרו']. התובע עזב את העבודה כמוקדן מיוזמתו, ולא מיוזמת המעסיק.
בחירת התובע לעזוב את העבודה הקבועה כמוקדן יכולה להיות עקב החלטתו להפוך לעובד עצמאי או קשורה למצבה הבריאותי של אמו, אך , היא בהחלט יכולה להיות המשך של התבנית המקוטעת והחלקית המאפיינת את משכי עבודת התובע משך כל השנים. מכל מקום, ניתן ללמוד שהתובע מסוגל לעבוד לאחר התאונה הראשונה, ולהשתכר משך תקופה יותר ממה שהשתכר בעבר.
התובע לא הציג בעדותו תמיכה לטענה שכאן משך השנים מאז ספטמבר 2009 ועד היום – לא עבד כלל [ש' 22-27 בעמ' 18 לפרו'] , זאת – לבד מעדות אחיו, שאישר בחקירתו, שבענין סוג ותקופות עבודתו של אחיו - בפועל, הוא בעצם ניזון ממה שנמסר לו על ידי התובע [ש' 25-29 בעמ' 6 לפרו']. גרסת התובע לכשלון פניות שביצע בחיפוש עבודה (אפילו בחינם), איננה נתמכת בעדויות נוספות, והיא מהווה עדות בעל דין יחידה.
התובע מבהיר בחקירתו " אני מאוד רוצה לעבוד. זה סיוט לשבת בבית כל היום..." [ש' 26-27 בעמ' 18 לפרו ']. לא הוכח לי שבקוסטלציה הנכונה לא יכול להיווצר מפגש יעיל בין יכולתו לרצונו, ו שכן תימצא לתובע עבודה שתתאים לכישורים המסוימים שכן קיימים אצלו.
יחד עם זאת, אין להתעלם בדיוננו משיעור הנכות הרפואית המשמעותי שכפי שפורט לעיל נגרם בתאונות בעניינו של התובע, וכן מהעובדה כי ועדה של המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובע נכות משוקללת בשיעור 44% (שכמחצית ממנה איננה קשורה לתאונות) ואי-כושר בשיעור 74%. בנוסף לכך, אין להתעלם מכך שהעבודות בהן עבד התובע עובר לתאונות, היו בחלקן, אולי במרביתן - עבודות פיזיות, אשר דר שו שימוש מסיבי בשתי ידיו לצורך ביצוען ; יכולת שאבד ממנה בגין התאונות. ובעק בות האמור, הצטמצם מבחר העבודות שלביצוען הוא כשיר.
תיק השיקום במל"ל
כאן המקום לעבור לדון בראיות נוספות שהוצגו בנדון, שלגבי חלקן קיימות מחלוקות, הדדיות יש לומר, לגבי קבילותן או משקלן, וכוונתי למסמכים מתיק השיקום ומתיק המל"ל.
ביום 17.5.06 הגיש התובע למל"ל תביעה לשקום, וזכאותו לשקום אושרה ביום 31.5.06. התובע הופנה להליך שקום במרכז מתאים מטעם המל"ל, ושם שהה כ-4 חודשים, ממאי עד אוגוסט 2006. התובע עזב את הליך השקום מרצונו, לפני שהסתיים ההליך . התובע מציג כראיה מטעמו [נספח יב' לתצהירו] דיווח מיום 13.5.13 שמפנה עובדת סוציאלית, שהיא עובדת השקום (פקידת השיקום), אל פקידת תביעות נכות כללית , כפי הנראה בקשר ההחלטה המתגבשת בתביעתו המחודשת של התובע לנכות כללית, החלטה מיום 28.4.13 שקיבלה את התביעה [מתוך תיק המל"ל – במסמכים שנמסרו לבית המשפט ביום 28.3.18, מכוח צו למתן עדות בהצגת מסמכים, מסמך מיום 13.5.13; נספח יב' לתצהיר התובע]. על פי הדיווח, התובע, בעל השכלה של 12 שנות לימוד, ועבר תעסוקתי המאופיין בחוסר יציבות, שהה ב-2006 מספר חודשים במרכז שקום בנסיון לסייע לו ברכישת הרגלי עבודה ולשלבו בעבודה מתאימה. במהלך שהותו ניכרו קשיים בקבלת סמכות, בהתמדה, עמידה בלו"ז וקושי בקבלת ביקורת. וכך מסכמת עובדת השקום: "להערכתי בהתחשב בשילוב שבין מצבו הנפשי ומגבלתו הפיזית המקשה על השתלבות בעבודה הכרוכה בהפעלת כוח ביד ימין שהינה ידו הדומיננטית, מצטצם טווח אפשרויות התעסוקה הפתוח בפניו. יוכל להשתלב בעבודות מסוג של מתן שרות טלפוני, שומר בחניון וגם זאת לתקופות לא ארוכות. לאור זאת ממליצה על אי כושר חלקי גבוה 74%".
בהודעה מיום 7.2.18, התנגדה הנתבעת להגשת מסמך זה ללא העדת עורכו, באשר הוא מסוג "מסמך רפואי", שמוגש בתיק בו מונו מומחים רפואיים. מאידך, ביום 20.9.18 מצאה הנתבעת להגיש "לתיק בית המשפט את השיקום הקריא של התובע אשר התקבל במשרדנו"; זאת - לאחר שבהחלטתי מיום 2.4.18 הפניתי לכך שהתקבל תיק השיקום בתעודת עובד ציבור שנמסרה מאת המל"ל ב יום 1.4.18 וחלק מהמסמכים בו אינם קריאים. בסיכומים מטעמה מבקשת הנתבעת להסתמך על מסמך שהוא דו"ח "מזמן אמת" מיום 26.3.07 מאת העובדת הסוציאלית שטיפלה בתובע במסגרת הליך השיקום אל העובדת הסוציאלית שהיא פקידת השיקום, ומפנה לתובנות שעולות לטעמה מהכתוב בו [ב-ס' 2 לסיכומים].
בענין מסמך זה, הדו"ח מ-26.3.07, היה זה התובע שהתנגד בהודעה מיום 27.9.18 לקבילות ו כראיה, בטענות של חוות דעת אסורה בהגשה, עדות שמועה, ושימוש לרעה בכללי הגשת "תעודת עובד ציבור" , בכך שאיננו מסמך התומך ישירות בנתונים שנמסרו בעדות עובד הציבור.
בהחלטה מיום 23.10.18, קבעתי כי המסמכים מתיק השקום מתקבלים כראיה. באותה החלטה הבהרתי, כי אנו מצויים בעידן ששאלת משקל הראיה תופסת את מקום שאלת קבילותה. הבהרתי כי נשמרות לצדדים הסתייגויותיהם שיוכלו לפרט בסיכומים מטעמם.
לא הובעו בסיכומי הצדדים הסתייגויות – הדדיות - בנדון , לשני המסמכים. אפנה לכך, ששני הדוחות לעיל התקבלו לתיק בית המשפט על פי צו למתן עדות בהמצאת מסמכים שהופנה למל"ל. אפנה לכך, שבשני הדוחות אין משום חוות דעת רפואית "מוזמנת" , אלא הם מסמכים שנדרשו כל אחד לזמנו "בזמן אמת" בשל ובמסגרת הטיפול בעניינו של התובע. לנוכח ההתנגדות ההדדית, שהצדדים לא מצאו לחזור עליה, אני מוצא שעיון מושכל וזהיר של בית המשפט בדוחות אלה, תוך זהירות מהסתמכות על חלקים שיש בהם מהותית משום מתן חוות דעת רפואית לבדה – יכול לסייע בקביעת ממצאים מבוססים יותר בענייננו.
מכל מקום, אינני מוצא מניעה לאשש באמצעות מסמכים אלה נסיבות ועובדות, שלכאורה נרשמו בזמנו על פי הכרות עם התובע, שמאשר שעבר הליך שיקומי. לפי התרשמותי, כפי שעולה מתצהירו ומחקירתו הנגדית, התובע גם איננו חולק על אמיתותן של עיקר העובדות – קשיים בקשב וריכוז, שחרור מוקדם מהצבא, קשיים במסגרות הלימודיות ו סיום תיכון ללא בגרות.
בדו"ח הנ"ל מיום 28.3.07 מתואר התובע, בין היתר, כך:
"בוגר 12 שנ"ל ובעל תעודת בגרות חלקית. זוכר את עצמו כתלמיד מאוד לא חברותי שסבל מבעיות חברתיות וחווה בדידות כואבת. לדבריו סבל מבעיות של קשב וריכוז לא זוכר שעבר אבחון כלשהו. במהלך לימודי התיכון החליף ארבעה בתי ספר שונים כאשר האחרון שבהם אקסטרני... שירת בצבא שרות חלקי נדד מבסיס לבסיס, התקשה לקבל את כללי המסגרת, לבסוף שוחרר ...".
ועוד מתואר התובע, בין היתר:
"ניכרו קשיים משמעותיים בקבלת סמכות, קשיי התארגנות, וקשיי התמדה. ל[תובע] יכולת רטורית מרשימה מדבר באופן רהוט, אינטילגנטי, מודע ליכולת זו ומנסה להרשים. קימת גם יכולת למידה טובה אולם זקוק לנוכחות אינטנסיבית של המדריכה משלא נענה נוטה לשבירת כלים ולהעלמות. עם התקדמות התהליך חל שנוי בזמני ההגעה וברצף ההגעה. לאורך כל שהותו במרכז ניצפה קושי לקחת אחריות על חלקים התנהגותיים לא תואמים. סובל מסוציאליזציה חברתית לקויה, מקריאה לא נכונה של סיטואציות חברתיות ותעסוקתיות. [התובע] טוען למודעות אך אינו מצליח לשנות דפוסי התנהגות המעכבים את יכולתו להשתלב הן חברתית והן תעסוקתית" .
מאבחון זה, ניתן ללמוד, שאף על פי הנכויות שנגרמו לתובע כתוצאה מתאונות הדרכים, ניכרות אצלו יכולות ורבאליות , כפי שאף אני התרשמתי בעדותו, ומעדות מנהל המוקד. מכאן, כפי שניתן ללמוד מההסטוריה התעסוקתית של התובע, יש לו יכולת לעסוק בעבודות אשר דורשות אינטרקציה מילולית, ו כי לא איבד לחלוטין את כושרו ויכולתו לעבוד בעבודה כלשהי.
הכרעה בנכות התפקודית
מקובל בתביעות נזיקיות להוכיח את כושר ההשתכרות טרם התאונה בהפניה להסטוריה התעסוקתית של התובע, השכלתו, סוג וטיב עבודתו עד לתאונה, האופק שניתן לראות – בנסיבות - שעמד לפניו טרם התאונה, ושיעור שכרו טרם התאונה ; תוך מתן משקל לתקופה הסמוכה לאירוע התאונה. בניגוד למקובל, טוען התובע בענייננו כי יש להתעלם מהאופן בו התנהל כל השנים מבחינת אופי עבודתו ושיעור הכנסותיו, כי, לגרסתו , היו נסיבות שאפשרו לו לא לעבוד בעבר (תמיכה הורית מסיבית ואוהדת) , ועתה - נסיבות אלה השתנו (מות הוריו); ואילו לא היה נפגע בתאונות, מן הסתם, לאחר מות הוריו, היה משנס מתניים ועובד באופן רציף ומשמעותי יותר .
כעולה מהנתונים שפורטו בפסק הדין, וכמובהר להלן, התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי יש לסטות בענייננו מהחזקה הבסיסית שמשמשת מצפן לבית המשפט בהערכת שיעור הנזק, במיוחד - העתידי, שהיא "מה שהיה הוא שיהיה", בשינויים הנדרשים.
בנסיבות, אינני מוצא לקבל כפשוטה את טענתו זו של התובע. על מנת להוכיח טענה כזאת, הסותרת חזקה מבוססת על הגיון הדברים ונסיון החיים, היה על התובע להביא ראיות מוצקות להיקף התמיכה שקיבל מהוריו טרם התאונה; זאת – בעיקר, על מנת שבית המשפט יוכל לבחון האם כטענת התובע - מדובר בבחירה סבירה, שניטלת בהסכמה הדדית, ולא - בעול שנכפה על ההורים, בנסיבות, שאין בהן ללמד על כישורים שניצולם מושהה במודע. התובע לא לא הרים את הנטל להוכיח כי במשך השנים שחלפו מאז שחרורו מהצבא ועד לתאונה הראשונה השתכר מתחת ליכולתו האובייקטיבית.
מכל מקום, התמונה המצטיירת מהנתונים הגולמיים - משך כל השנים שקדמו לתאונה , היא של קשיים שהתובע חווה ביציאה לעבודה ובשמירה על רציפות בה. התובע איננו טורח להכשיר עצמו לעסוק בתחום או בכיוון מסוים בעבודה; וכך נפגע כושרו להשתכר מאליו ונשחק עם עלית הגיל. מאידך, ניתן להניח שבנסיבות, תלאות החיים היו מאלצים את התובע לצאת לעבוד ביתר רציפות ומאמץ ממה שהשקיע בעבר, לאחר ש"הקן" שאיפשרו לו, לגרסתו, הוריו – "חרב" בפטירתם.
אזכיר את הכלל הידוע, כי קביעת הנכות התפקודית "היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית" [ ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 5 (12.6.2011)]. כמובן, קיימים מצבים בהם הנכות התפקודית שיש לקבוע לתובע עולה על הנכות הרפואית שנקבעה לו, כפי שמובהר שוב ב-ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ. רמזי ואח', פ"ד נב (3) 792, בסעיף 7:
"נכות רפואית בשיעור מסוים יכולה להשפיע על יכולת התפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה שבו יוכל להתמיד בעבודתו, על-אף נכותו, ולתובע האחר – אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק, וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו".
מעבר לשיעורי הנכויות הרפואיות, כאמור, יש לזכור כי התובע בענייננו נפגע ביד ימין דומיננטית, פגיעה ניכרת, וכי לחלק מהעבודות בהן התנסה טרם התאונה הראשונה היה חלק פיזי משמעותי. מאידך, יש לזכור, כי הנכות הרפואית המיוחסת לפגיעה בגפו הימנית של התובע , לוקחת בחשבון את ה עובדה שמדובר ביד ימין, ולא – שמאל, ומקנה אחוז נכות רפואית גבוה יותר – מלכתחילה (30% - לעומת 20% לגפה השמאלית).
אזכיר עוד, כי הצלקות שבגינן נקבעה לתובע על ידי המומחה הרפואי בתחום הכירורגיה הפלסטית – נכות בשיעור 12%, כאמור, היא נכות אסתטית, שככלל אין מייחסים לה פן תפקודי. בהתחשב מהתרשמותי מהיקף וסוג הצלקות כפי שהוצגו לעיני בבית המשפט ומהעולה מתצהירו של התובע, "...נותרו לי צלקות מכאיבות ומכוערות שגם הן מפריעות לי ומגבילות את תנועת היד" [ס' 13 לתצהיר ו] אייחס בקביעה של הנכות התפקודית להלן , משקל מסוים להשפעה תפקודית מסוימת אפשרית של הצלקות בידו של התובע.
עוד אזכיר, כי הנכות התפקודית שאקבע להלן בענייננו משקפת ומכילה בתוכה התייחסות גם את צמצום מגוון העבודות שלביצוען התובע כשיר בעקבות התאונות, ומאידך ביכולתו כן לעסוק במגוון מסוים של עבודות.
על כן, בנסיבותיו של תיק זה ולאור בחינת הנסיבות שבחנתי לכיל, אני מוצא לנכון לקבוע לפי נתוניו האישיים של התובע, ובהתחשב בכך שנכותו הרפואית המשוקללת הצמיתה בגין התאונה הראשונה היא 41.5% (כש-33.5% - אורתופדית) , אני מוצא כי נכותו התפקודית של התובע בגין התאונה הראשונה לבדה היא בשיעור של 36%. ובהתחשב בכך שנכותו הרפואית המשוקללת הצמיתה של התובע בגין שתי התאונות יחדיו עומדת, כאמור, על 47.35% ( 40.15% - אורתופדית), כי יש להעמיד את נכותו התפקודית - לאחר שתי התאונות - על שיעור של 42%.
ראשי הנזק והפיצוי
התובע מבקש לפסוק לו פיצויים בראשי הנזק הבאים: אובדן שכר (לעבר ולעתיד), עזרת הזולת (לעבר ולעתיד), כאב וסבל והוצאות רפואיות ונסיעות (לעבר ולעתיד).
להלן סיכום ביניים של נתוני היסוד טרם קביעת שיעור הפיצוי בגין ראשי הנזק הנטענים:
התובע יליד – 28.2.1968.
מועד התאונה הראשונה – 1.7.2005.
גיל התובע במועד התאונה הראשונה – 37.
מועד התאונה השנייה – 14.7.2014.
גיל התובע במועד התאונה השנייה – 46 וכ-5 חודשים .
גיל התובע כיום – 51 וחצי .
שיעור הנכות הרפואית המשוקללת בגין התאונה הראשונה – 41.5% (בהפרדה: 33.5% - אורתופדית; 12% צלקתית).
שיעור הנכות הרפואית בגין התאונה השנייה – 10% (אורתופדית).
שיעור הנכות הרפואית המשוקללת הכוללת בגין שתי תאונות הדרכים – 47.35% (בהפרדה: 40.15% - אורתופדית; 12% צלקתית).
שיעור הנכות התפקודית בגין התאונה הראשונה 36%.
שיעור הנכות התפקודית בגין שתי התאונות יחדיו – 42%.
בסיס השכר שיש לקבוע לתובע
טרם דיון בראשי הנזק, יש לקבוע את בסיס השכר שישמש בחישוב הפיצוי בענייננו .
התובע טוען כי במועד התאונה הראשונה , כשהיה בן 37, השתכר מעבודותיו הפיזיות המזדמנות שכר שהגיע לעיתים לכ-4,000 ₪. שכר אשר נחשב, בזמן התאונה הראשונה, מעל שכר המינימום במשק. כלשונו : "לפני התאונה הראשונה בצעתי כאמור עבודות פשוטות בלבד, עבודות פיזיות בעיקר. שכרי היה נמוך בהתאם והיה בין 1500 ל 4000 ₪ לחודש" [ס' 7 לתצהירו].
בנוסף לכך, כפי שפורט בהרחבה, טוען התובע כי באותה העת התגורר עם הוריו , אשר סיפקו לו תמיכה כלכלית , ולכן היה יכול ל הרשות לעצמו לעבוד בתפוקה נמוכה או חלקית; ומכל מקום, לשיטתו - לא מיצה את מלוא פוטנציאל ההשתכרות שלו באותה התקופה. התובע, אינו בעל משפחה משל עצמו ולא היה צריך לספק תמיכה כלכלית, לכן, לטענתו, יכול היה לבחור לעבוד בעבודה במשרה חלקית, ולהסתפק במ ועט. התובע מעיד עוד, כי בשנים 1990 עד 1996 היתה לו בת זוג שוודית, ותקופות ארוכות שהה בחו"ל; אעיר כי , אמנם, עדות זו מגובה בעדות האח, אך לא ברורים ממנה משכי התקופות בחו"ל , לא נמסרו מסמכים לגיבוי טענת ההיעדרויות של התובע מהארץ, וכן - לא נטען כי עבד למחייתו בעת שהותו מחוץ לישראל.
התובע גם טוען כי לאחר התאונה הראשונה ניסה להמשיך לעבוד בעבודות שונות. כך , בחודש נובמבר 2006 השתכר התובע בעבודה בבית קפה שכר של מעל 6,000 ₪, ו לאחר מכן במשך כשנתיים וחצי, בין החודשים פברואר 2007 עד אוגוסט 2009, עבד התובע כמוקדן במוקד הטלפוני, כששכרו "במומו" היה בין 2,000 ₪ -4,000 ₪ [לא הוצגו תלושי שכר בגין התקופה, אלא חלקיים בלבד]. לפיכך, לטענת התובע, יש לאמוד את כושר ופוטנציאל השתכרותו לפי 80% מהשכר הממוצע במשק במונחי נטו, בסכום של 7,804 ₪ בחודש.
מנגד, טוענת הנתבעת כי משך שנים רבות טרם תאונות הדרכים, היה התובע עובד משך כל שנה מספר חודשים בודדים, וכי היו שנים לא מעטות - בהן לא עבד כלל. כך, בין השנים 1988-2004 שכרו היה נע בין 834 ₪ לחודש ועד לסכום של 3,992 ₪ בחודש, ואף זאת לתקופות קצרות ותחומות בהן עבד. רק לאחר התאונה הראשונה, עבד התובע לראשונה בעבודה יציבה וממושכת יותר, בה הרויח שכר הגבוה מהשכר אותו הרוויח בשנים שקדמו לתאונה. בנוסף לכך, טוענת הנתבעת כי אומנם נפגע התובע בשתי תאונות דרכים אך מסלול חייו בעקבות התאונות לא השתנה מבחינה הכלכלית ויכולת ההשתכרות.
הנתבעת טוענת גם כי התובע לא מיצה את זכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי באשר לאפשרויות שקום מקצועי; וכי , מכל מקום, התובע בעניינינו מעצם תכונותיו ואופיו, עוד טרם התאונות וללא קשר אליהן , חסר פוטנציאל השתכרות ו/או בעל פוטנציאל השתכרות מינימאלי אשר נמוך מגובה שכר המינימום הקבוע בחוק ; ולכן יש להעמיד את פוטנציאל השתכרותו על סכום שאינו עולה על 1,200 ₪ בחודש.
לפי תלושי משכורתו של התובע בתקופה האחרונה בה עבד - עובר לתאונה הראשונה (תקופה שהסתיימה כשלושה חודשים טרם התאונה הראשונה) ניתן לראות כי בחודש ינואר 2005 השתכר התובע 4,063 ₪, בחודש פברואר 2005 השתכר 3,922 ₪ ובחודש מרץ 2005 השתכר 980 ₪; ממוצע משכורותיו בשלושה חודשים אלה הוא 2,988 ₪ [8,965 ₪ לחלק ל-3] ; וממוצע שכרו החודשי בחצי הראשון של שנת 2005 - לפני התאונה הראשונה (במשך 6 חודשים) הוא 1,494 ₪ לחודש. מאידך, עיון דו"ח רציפות הביטוח של המל"ל, מעלה כי בשנת 2004, שנה עובר לתאונה הראשונה השתכר התובע סכום כולל שנתי בסך 9,509 ₪, שמשמעו 792 ₪ בחודש.
לאחר התאונה הראשונה, בשנת 2006 - עבד חודשיים, מתוכם אחד בבית קפה והשתכר סך כולל של 6,534 ₪. בשנים 2007 ו-2008 היה שכר התובע בהתאם לתלושי שכרו (החלקיים והספוראדיים ) שהוצגו [נספח ט' לתצהיר התובע] : מאי 2007 – 3,473 ₪, נובמבר 2007 – 4,152 ₪; ינואר 2008 – 3,513 ₪; פברואר 2008 – 3,513 ₪; מרץ 2008 – 1,718 ₪; אפריל 2008 – 1,893 ₪; ו-מאי 2008 – 1,427 ₪. ממוצע שכרו של התובע בהתאם לתלושי השכר שלעיל, באותם חודשים (כמוקדן, כאמור), הוא 2,455 ₪. באופן דומה, שכרו הכולל בשנת 2008, שבה כולה עבד כמוקדן, הסתכם ב-28,847 ₪, היינו - כ-2,404 ₪ לחודש . אזכיר כי התובע השתכר שכר זה "במומו" לאחר שנקבעה לו נכות רפואית בשיעור של 41.5%.
כפתח לדיון, אפנה לחזקה הנוגעת לקביעת בסיס השכר - גובה שכרו של ניזוק עובר לתאונה משקף את שכרו גם לאחריה [ע"א 785/08 זולפה מחסני מזון בע"מ נ' אופנהיימר (פורסם; 28.2.11)], כלשונו [ב-ס' 8 לפסה"ד]:
"המדד העיקרי בקביעת כושר השתכרותו של הנפגע אילולא הפגיעה הוא ההיסטוריה התעסוקתית של הנפגע וגובה שכרו טרם הפגיעה, מתוך הנחה שבדרך כלל "מה שהיה הוא שיהיה", ואלמלא הפגיעה היה הנפגע ממשיך להשתכר כפי שעשה בעבר. עם זאת, לעיתים עשוי אחד הצדדים להוכיח כי שכרו של הנפגע היה צפוי להשתנות – למעלה או למטה. במקרה כזה, על בית-המשפט להביא את השינוי הצפוי בחשבון בעת קביעת הפסדי ההשתכרות. כך למשל, לעיתים עולה בידי הנפגע להוכיח כי אלמלא הפגיעה היה מתקדם בעבודתו ושכרו היה עולה. מקרה שכיח כזה הוא כאשר הנפגע היה בתחילת דרכו המקצועית, וכישוריו האישיים – כפי שהוכחו – מלמדים כי יש להניח ששכרו היה עולה עם השנים. לעיתים יביא בית המשפט בחשבון גם שינויים שתכנן הנפגע לערוך בחייו המקצועיים. אולם כבר נקבע כי תכניות שהגה הנפגע בליבו לא יובאו בחשבון, אלא אם כן יוכח כי תוכניות אלה הגיעו לשלבים מעשיים ממש (ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך א, 67-61, 103-98 (מהדורה חמישית, 2003) וההפניות שם) " (ההדגשה בקו – הוספה) .
כידוע, הערכת הנזק וקביעת שיעור הפיצויים בנזיקין מושתתות, בינתיים, על הגישה האינדיווידואליסטית. על בית-המשפט לבחון את הנזק האינדיווידואלי שנגרם לניזוק במעשה הנזיקי, ובענייננו – בתאונה, כדי להחזיר, בקביעת הפיצוי, ככל הניתן, את מצבו של הניזוק לקדמותו [ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, בעמ' 772; ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו, בעמ' 688-687; א' ברק, "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי", בעמ' 255-249].
אם כן, כמו בתביעה נזיקית לפיצויים, גם בתביעה על פי חוק הפלת"ד, בשינויים הידועים , פועל בית המשפט לפסוק לתובע את אותו סכום שהיה בו כדי "להשיב את המצב לקדמותו". ודוק; לא מדובר בהשבת מצבו של אותו תובע למצבו ביום שקדם לתאונה, אלא בכימות הסכומים שבהשתתם על הנתבע כפיצוי - יכסו, על פי ראשי נזק מקובלים, על הפער שבין מסלול חייו של התובע כפי שהיה אילולא ארעה התאונה (שאינו ידוע, כי אם משוער על פי הראיות ), לבין מסלול חייו בפועל לאחר קרות התאונה (אף הוא משוער - בכל הקשור ל עתיד) (להלן: "הפער").
בנקודת הזמן בה נקבע הפיצוי, בעת מתן פסק הדין, חישוב הערך הכספי הנידרש לכיסוי פער זה לגבי תקופת העבר (היינו, ממועד התאונה ועד מתן פסק הדין) - זמין ופשוט יותר מחישוב הערך הנדרש לכיסוי הפער בעתיד ; זאת - באשר האופן המסוים בו התגלגלו חייו של התובע בפועל אחרי התאונה, שמוכח בראיות, יכול גם ללמד (במידת מה, בהסתייגויות מסוימות) גם מה סביר שהיה סיפור חייו - עד למועד מתן פסק הדין - אלמלא ארעה התאונה.
גם כאן, יש חלקים ב"סיפור" שידועים, כמו, לדוגמא בענייננו, מות הוריו של המנוח במועד בו נפטרו נחזה להיות סיפור חייו של התובע – גם אילמלא התאונה. ויש חלקים בסיפור שעל בית המשפט לקבוע אותם, למשל המחלוקת בשאלה: האם ובאיזה היקף היה התובע יוצא לעבוד ה בשנים 2005 (מ ות אביו) ועד 2009 (מות אמו), וכן בשנים לאחר מכן – אימלא התאונות? בשאלה זו, כעולה מסקירת הדין לעיל, הנטל הוא על התובע להוכיח – מקום בו הוא מבקש לסטות מהחזקה של "מה שהיה הוא שיהיה".
סיכומו של דבר, מעיון בעדויות השונות, בתלושי השכר שהתובע הציג לרבות בדו"ח רציפות הביטוח של המל"ל, ומבחינת נסיבותיו האישיות של התובע, עולה כי התובע לא עבד ברציפות בעבודות קבועות. התובע עבד באופן מזדמן ושנים רבות היה תקופות ממושכות מובטל , ופעמים חוזרות קיבל סכומים מאת המל"ל בגין הבטחת הכנסה. ככלל, בתקופות בהן עבד, היה שכרו החודשי של התובע , גם בממוצע החלקי של התקופה, היה נמוך משכר המינימום. המספרים מדברים בעד עצמם.
מאידך, כפי שהובהר, לאחר התאונה הראשונה, לאחר מות אביו (ב-2005), יצא התובע ב-2007 לשוק העבודה והחל לעבוד כמוקדן, כאשר הצליח לדבוק במשרה זו, לעדותו, כשנתיים וחצי. כפי שקבעתי, פרישתו מאותה עבודה איננה מצביע על היעדר כושר מצידו לבצעה.
אם כן, מהם העוגנים המעשיים לפיהם ניתן לקבוע בסיס שכר ב נסיבות ענייננו?
ראשית, לאחר התאונה הראשונה הצליח התובע להשתכר "במומו", בממוצע סך של קרוב ל-2, 455 ₪, לחודש נכון לאותם זמנים (בהנחה ששכרו החודשי הממוצע בכל התקופה כמוקדן, מפברואר 2007 עד אוגוסט 2009 – דומה לשכרו החודשי בשנת 2008). אפנה לכך ששכר זה, 2,455 ₪, בהצמדה מיום 1.2.2007 – מועד תחילת העבודה, הינו סך 2,984 ₪.
בהסתכלות הכוללת, זהו אמנם שכר גבוה יותר ביחס לשכרו הכללי בעבר, טרם התאונה; ובנסיבות לא הוכח שיש לראות את שיעורו כתוצאה של גריעת שכר בגין התאונה הראשונה. כן ניתן לראותו כדוגמא לשכר שיש ביכולתו של התובע להגיע אליו, לו נרתם לחיפוש עבודה המתאימה לו .
נרשמה עבודה אחת בה השתכר יותר בעבר, בעבודתו בעיתון (3,992 ₪) , אך בהסתכלות על מכלול הנתונים, אינני מוצא לראות בה מדד לקביעת בסיס שכר; בין היתר, באשר מדובר במקרה חד-פעמי וחריג בנוף השתכרותו של התובע משך 17 שנים; מקרה שקדם כשלוש שנים לתאונה הראשונה.
שנית, כפי העולה מדו"ח רציפות הביטוח של המל"ל , ומעדות התובע עצמו ומנהל המוקד, לתובע כישרון ורבאלי ופוטנציאל לעבוד בעבודות אשר יוכל בהן לממש כישרון זה.
שלישית, התובע כיום אינו גר עוד בבית הוריו ונקלע לטענתו לקשיים כלכליים. סביר להניח כי בנסיבות בהן "נגמרו" כספי הירושה, אלמלא התאונות, היה התובע פונה לעבוד באותו סוג עבודות זמניות כפי שעבד עובר לתאונות, לשם מקור פרנסה. אולי בלחץ המציאות החדשה היה מתמיד יותר בהמשכיות בעבודות אלו, כפי שהצליח משך כשנתיים וחצי כמוקדן; אך אין לכך ערובה חד-משמעית.
התובע מפנה לענין ת"א (המחוזי י-ם) 20/89 עז' המנוחה פנינה פארג' נ. מרכז רפואי שערי צדק (11.11.99), בו נקבעה פגיעה באובדן כושר השתכרות גלובאלי ונמוך, אף שהמנוחה, שהיתה עקרת בית, לא עבדה מעולם טרם שהודיעה כי בכוונתה לצאת לעבוד לאחר ששנים היה בעלה המפרנס הראשי בבית ונפטר. לטעמי אין בקביעותיו ללמד לעניין קביעת בסיס השכר בענייננו, באשר בית המשפט קיבל באותו עניין שיש לקצוב בגין אובדן זה - סכום גלובלי בלבד, בהתחשב בכך שהתובעת הביע ה רצון לעבוד בפניה בכתב, וזמן קצר לאחר מכן, בעקבות רשלנות רפואית - נכנסה לקומה ולאחר מספר שנים נפטרה, טרם היתה לה הזדמנות לממש את ההודעה.
כך אין ללמוד לענייננו מענין ת"א (המחוזי מרכז) 8765-08-14 פלוני נ. המאגר הישאלי לביטוח רכב "הפול" (פורסם; 20.7.18), שגם אליו מפנה התובע בסיכומי התשובה מטעמו , בו אכן נקבעו בסיס י שכר לקביעת אובדן שכר בעבר ובעתיד גבוהים משמעותית מהכנסתו של התובע מיגיעה אישית בעסקו עובר לתאונה כפי שהוכחה. מדובר באותו עניין בתובע שהוא מורה לנהיגה עצמאי, שלא הוכיח כדין, כי הייתה לו הכנסה מעסקו לא מדווחת לרשות המסים, כפי שטען. בית המשפט לא קיבל כי הכנסתו העתידית מיגיעה אישית בעסקו מגיעה לסך של מעל 20,000 ₪ לחודש באשר לא מצא את העדויות מטעמו בעניין זה בלתי סבירות ולא מהימנות. מאידך, בית המשפט קיבל כי השכל הישר וניסיון החיים הכללי והשיפוטי מלמדים, כי ניסיון וותק בעבודה גורמים במקרים רבים לקידום בתפקיד ולהשאת ההכנסה, וכי בהתחשב בנתוניו האישיים של התובע ובמאפייניו הספציפיים של עסקו, יהיה זה לא נכון להתעלם מהסיכוי שהכנסתו של התובע לאחר התאונה הייתה גדלה עם השנים. לא זאת תמונת הדברים בענייננו.
אינני מקבל את טענת התובע כי לצורך קביעת פוטנציאל ההשתכרות של התובע יש להתלות כמדד בשכר הממוצע במשק או בחלק יחסי ממנו. בנסיבות, אף אינני מוצא כי ניתן להתלות בשכר מינימום כבסיס שכר שיש לייחס לתובע. אמנם קיימים מקרים בהם בית המשפט משתמש במדד של שכר מינימום, מקום בו לא ברור לו כושרו המקורי של התובע שנפגע. אני מוצא יש לאבחן מענייננו קביעות בסיס שכר לקטינים או צעירים בתחילת דרכם [ע"א 7029/93 משה חזות נ. ברושנטיין דרור (13.7.97), שבהם פוטנציאל ההשתכרות של התובע עדיין בבחינת "אינו ידוע". אלו מקרים מיוחדים. כך יש לאבחן מעניינו, למשל, את עניין תא (חי') 22084-11-12 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' (פורסם 31.10.18). באותו ענין נקבע לצעיר שהתפרנס מעבודות מזדמנות שכר שהוא מתחת לשכר הממוצע במשק, בסיס שכר בגובה שכר מינימום בסך 5,300 ₪ ; אך שם דובר בצעיר בן 24 בהפגעו, ב-2 תאונות דרכים, בנזק גוף שהגיע ל-100% נכות . בענייננו , כושר השתכרותו של התובע (שכיום הוא כבר בגיל של למעלה מ-51) טרם התאונה - איננו בבחינת – "לא ידוע"; ו כללית - הוא נמוך משכר המינימום באותם זמנים.
אשר על כן, בהתחשב בכל האמור לעיל, אני קובע כי יש להעמיד את בסיס שכרו החודשי של התובע לצורך ביצוע חישוב הנזק - על סך 3,000 ₪, נכון להיום [2,455 ₪ (שכרו הממוצע בתקופת עבודתו כמוקדן), בהצמדה מיום 1.2.2007 – מועד תחילת העבודה ].
הפסד שכר לעבר
במועד התאונה הראשונה התובע לא עבד כלל. עובר לתאונה הראשונה התובע מצהיר כי עבד "...עבודות פשוטות בלבד, עבודות פיזיות בעיקר. שכרי היה נמוך בהתאם והיה בין 1500 ל 4000 ₪ לחודש" .
בעקבות התאונה הראשונה, שהה התובע בתקופה ארוכה של אי-כושר – מיום התאונה הראשונה ועד ליום 30.11.05 – תקופה של כחמישה חודשים (להלן: "תקופת אי הכושר"). לאחר מכן במאי עד אוגוסט 2006, היה התובע במרכז שקום של המל"ל, ולאחר מכן עבד כחודשיים, באחד מהם בבית קפה. ניתן היה להניח כי אלמלא התאונה היה התובע ממשיך בדפוס זה של עבודה. קרי, התובע היה ממשיך לעבוד בעבודות מזדמנות ולהשתכר בשכר נמוך וזמני. יחד עם זאת, מתברר כי לאחר התאונה הראשונה, "במומו", עבד התובע כמוקדן החל מ פברואר 2007 ועד אוגוסט 2009, תקופה בת כשנתיים וחצי בה הצליח גם להשתכר סך של קרוב ל-2,500 ₪ לחודש. כאמור לפי עדותו , מאז ספטמבר 2009 – לא עבד.
טרם אקבע את שיעור הפיצוי בגין הפסד השכר לעבר, אזכיר כי מדובר בראש נזק שבו על התובע להוכיח בראיות את הנזק הממשי, את אובדן שכרו, וכי במקביל חלה עליו בתקופה זו - חובת הקטנת הנזק. כפי שהצבעתי לעיל, בענין זה, לבד מעדותו שהיא "עדות בעל דין יחידה", לא הובאו ראיות בתמיכה לכך שהתובע עשה מאמצים לאיתור ומציאת מקום עבודה. מהתנהלותו, כפי שמתוארת גם בעדות אחיו, נראה כי מאז מות אמו, נסמך למחיתו על כספי הירושה, ולא עשה צעדים משמעותיים לחיפוש עבודה . כך, למשל לא ברור מדוע לא מצא לחפש שוב עבודה כמוקדן, או - בכל תחום שיכול להתאים לכישוריו הוורבליים , ולו – בשכר משלים למחייתו.
חובת הקטנת הנזק קמה עם קרות אירוע הנזק. התובע פעל באופן המתאים לחובתו ב הקטנת הנזק בתקופת עבודתו כמוקדן, אך ללא הסבר משכנע – חדל באוגוסט 2009 ולא חזר לעבוד כלל ; לא - לפני מועד התאונה השניה (14.7.14) , ולא – לאחריו. על כן, לא אוכל לקבל את תביעתו של התובע למלוא הפסד שכרו בעבר כפי שמשתקף לכאורה מאובדן שכר הבסיס בחודשו לפי שיעור נכותו התפקודית , ואני מוצא כי יש לכמת בפקטור את השפעת אי-מילוי החובה. יש לשקלל לקביעת ההפסד בעבר את הסיכוי שהתובע החמיץ להקטנת נזקו – משך כ-9 שנים (מאז שלהי 2009), סיכוי שהתממש משך כשנתיים וחצי במציאת עבודה שהתאימה לכישריו, כאמור. אני רושם לפני שהמל"ל מצא לנכון לייחס לתובע אי-כושר קבוע בשיעור 74%, אך גם כי קביעה זו מבוססת על ההערכה שקיימים סוגי עב ודות מסוימים ב הן יוכל להשתלב, ולו זמנית ; ראה מסמכי השקום.
נחלק את הדיון בקביעת הפסד השכר לעבר - לארבע תקופות , כמפורט להלן.
בתקופת אי-הכושר, תקופה של 5 חודשים לאחר התאונה הראשונה (1.7.2005 עד 30.11.2005) , יש ליחס לתובע נכות זמנית שלא אפשרה לו כלל לעבוד עד ליום 30.11.05 – היינו , אובדן שכר בסך כולל של 15,000 ₪ (5 חודשים* 3, 000 ₪), ובצירוף ריבית מאמצע תקופה – 15.9.05 – סך של 19,412 ₪.
מ-30.11.05 עד ל-31.12.2009 (מועד פטירת אמו) , מדובר בתקופה של כ-49 חודשים – בהם התובע עבד בחלק הארי של התקופה, ב-32 חודשים מתוך 49 חודשים [חודשיים ב-2006, 10 חודשים ב-2007, 12 חודשים ב-2008 ו-8 חודשים ב-2009]. לגבי 17 החודשים בהם לא עבד (מתוך התקופה של 49 חודשים, כאמור), התובע לא מצא להתמיד בהקטנת הנזק. אזכיר כי מדובר בתקופה בה אמו של התובע עדיין בחיים, והוא חי בביתה של אמו הסיעודית שמטופלת על ידי מטפלת ס יעודית, שמנהלת גם את אחזקת הבית. אזכיר עוד כי מדובר בתקופה בה היה התובע בהליך שקום (2006) , שגזל חלק ניכר מזמנו. בשל האפשרות שהתובע העדיף לטפל באמו ועבר שקום, כאמור , ונראה כי בשל סיבות כבדות משקל לא היה זמין דיו למילוי חובתו להקטנת הנזק אותה תקופה, אייחס לתובע את מלא הפסד שכרו מ-17 החודשים, לפי נכות תפקודית בשיעור 36%, על בסיס שכר של 3,000 ₪, היינו - סך של הוא 18,360 ₪ [17 חודשים* 36%* 3,000 ₪ ] ובצירוף ריבית מאמצע תקופה מיום 15.12.07 – בסך של 21,697 ₪.
מאותו מועד ואילך, אתייחס לנתונים כאילו לתובע לא היו בפועל כל הכנסות מעבודה , כעדותו. כאמור, מצאתי כי על א ף נכותו, יש לתובע כישורים לעבודה מסוימת , וכי בהימנעות כוללת מכל עבודה - לא פעל להקטנת הנזק. על כן, בגין התקופה החל מיום 1.1.10 ועד למועד התאונה שניה, 14.7.14, תקופה של 55 חודשים, בשל אי-הקטנת הנזק - אייחס לתובע 85% מהפסד השכר בתקופה זו , כפי הוא עולה בחישוב - לפי בסיס שכר בסך 3,000 ₪ ולפי נכות תפקודית בשיעור 36%, סכום הפיצוי הוא 50,490 ₪ [3,000*36%*55*85% = 50,490 ₪] , ובצירוף ריבית מאמצע תקופה מיום 15.8.2012 - בסך של 54,212 ₪.
התובע נפגע בתאונה נוספת ב-14.7.14 - התאונה השנייה. גם לאחריה – ועד היום, לא עבד כלל. לטענתו לא פנה למל"ל בתביעה להחמרה, מחשש לפגוע בקביעות שכבר נקבעו בנכות הכללית בעניינו. בנסיבות, בשל אי-הקטנת הנזק - אייחס לתובע 90% מהפסד השכר בתקופה זו. אם כן, בגין התקופה החל ממועד התאונה השניה, 14.7.14, ועד היום, תקופה של 61 חודשים, אייחס 90% מהפסד השכר בתקופה זו – כפי שהוא עולה בחישוב - לפי בסיס שכר בסך 3,000 ₪, ולפי נכות תפקודית בשיעור 42% סכום הפיצוי הוא 69,174 ₪ [3,000*42%*61*90% = 69,174 ₪], ובצירוף ריבית מאמצע מתקופה מיום 1.2.17 - סך של 70,958 ₪.
לסיכום, התובע זכאי לפיצוי בעבור הפסד שכר לעבר בסך 1 66,000 ₪ [166,297 ₪ - בעיגול כלפי מטה – בגין הפחתת 7 ימי אובדן השתכרות על פי הפוליסה של התאונה השנייה ( 19,412 ₪ + 21,697 ₪ + 54,212 ₪ + 70,958 = 166,297 ₪ )].
בשולי קביעותי לגבי הפסד השכר לעבר, אבהיר, כי אין בכוונתי להורות בפסק דין זה על מתן פיצוי - בגין הוצאות האח במתן תמיכה כספית של 2,600 ₪ לתובע, כנטען. ראשית, כפי שהדגשתי התובע נמנע מהבאת הראיה הטובה ביותר להוכחת קבלת סכומים אלה, כמה ומתי; כך שלא הוכחה הוצאת כספים בעין, כנדרש. שנית, כספים אלה, ככל שמשולמים – אם מאז 2017, כמוצהר על ידי אחיו של התובע, ואם כבר קודם לכן – כפי שנמסר ב"עדות כבודה" , יכולים אולי להחשב הוצאות מיטיב – להם זכאי אחיו של התובע, אך בתחשיב הפסד השכר לעבר לא מצאתי לקזז סכומים אלה מהפסד התובע לעבר. כך שהתובע קיבל פיצוי כאילו לא קיבל תמיכה בהכנסותיו בדמות העברת כספים חודשית מאחיו. אחיו של התובע לא מצא להצטרף בתביעת מיטיב לתביעה שבנדון. בכל מקרה, ככל שאכן האח תמך או תומך באחיו התובע ואין מדובר במתנה , מן הסתם, הוא רשאי לפנות לאחיו בדרישה, בגין הטענה שהוא זכאי להחזר מסוים ממנו (בהתחשב בכך שהתובע פוצה).
אובדן כושר השתכרות לעתיד והפסד השכר לעתיד
בכל הקשור לפסיקת הפיצוי לעתיד, בעצם, על מנת לבחון את הפער כהגדרתו לעיל , נדרש בית המשפט להעריך מה מסלולם של שני סיפורי חיים אפשריים של התובע - לעתיד; זה שהיה צפוי לתובע - אלמלא ארעה התאונה, וזה שצפוי לתובע - בפועל בעקבות התאונה, ורק אז - לכמת את הערך הכספי הנדרש לכיסוי הפער ביניהם - על פי ראשי נזק מקובלים (שמקובל לשקלל לתוכו אלמנט של היוון, בשל הקדמת התשלום המגולמת בקיום פסק הדין טרם אותו עתיד).
הפסיקה גם דנה רבות וקבעה בשורת פסקי דין כי פסיקת הפיצוי לעתיד בעניין הפסד כושר ההשתכרות אינה משימה פשוטה; כך נוכל גם לראות בקביעת סגן הנשיא השופט נאיל מהנא בעניין ת"א (ירושלים) 35182-06-16 פלוני נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 8.4.19):
"הפיצוי בגין ראש נזק זה – הפסד השתכרות לעתיד- איננו נמדד על פי ההפרש שבין מה שהשתכר הניזק לפני התאונה ומה הוא משתכר או יכול להשתכר אחרי התאונה. אלא קנה המידה הוא ההפרש שבין מה שהניזק היה משתכר אחרי התאונה אילמלא המום וכמה הוא משתכר או עשוי להשתכר במומו (ראו: ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח 120; ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו' 1242 (להלן: "עניין גרוסמן"); וע"א 79/65 מפעלי פלדה ישראליים נ' מלכה , פ"ד יט 266).
על-פי הגישה המוחשית נקבע ערכה של ההשתכרות, שהניזק עשוי היה להפיק בעתיד לולא התאונה, על-פי נתוניו האישיים של הניזק, תוך התחשבות ברצונו ובכוונותיו. המבחן אינו לפי ההשתכרות התיאורטית, שהוא עשוי היה להשתכר אילו ביקש לנצל את מלוא יכולתו. המבחן הוא על-פי ההשתכרות המוחשית, שהוא עשוי להשתכר על-ידי ניצול יכולתו, הלכה למעשה. מכאן, שאם מטעם זה או אחר הניזק אינו מנצל את יכולתו בהווה ובעתיד, אין כל פגיעה בכושרו, שכן כושר זה אינו מנוצל, הלכה למעשה" (ראו: ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1) 281)" (ההדגשה בקו – הוספה) .
התובע טוען בסיכומיו כי מפסק הדין בענין ע"א 237/80 ברששת נ. האשאש, פ"ד לו(1) 281 (31.12.81) עולה כי התובע זכאי לפיצוי בגין עצם אובדן כושר ההשתכרות לבדו (גם אם אין פגיעה מוכחת בהשתכרות עצמה) באשר פגיעה בפוטנציאל ההשתכרות היא פגיעה בנכס קנייני של התובע. בעניין זה אפנה את התובע לכך שכבוד הש' ברק (כתוארו אז) מפנה בפסה"ד ל כך שאבחנה זו, בין הקנין שנפגע באופן מופשט, לבין אובדן השכר שהגרם בפגיעה זו - היא אקדמית, וכי "ברוב רובם של המקרים ניתן להגיע לאותה תוצאה, בין אם נוקטים את הגישה המוחשית ובין אם נוקטים את הגישה המופשטת... גם שיעור הפיצויים זהה על-פי שתי הגישות. הוא הדין בעובד שניזוק, וכתוצאה ממעשה הנזק יקשה עליו לקבל עבודה בעתיד בשוק העבודה, אם הוא ייזקק לשוק זה. על-פי הגישה המוחשית, יש להתחשב בסיכוי, כי הניזק יפסיק את עבודתו וייזקק בעתיד לשוק העבודה. שיעור הפיצויים ייקבע על-פי מהותו של הסיכוי. על-פי הגישה המופשטת זכאי הניזק, כמובן, לפיצוי על עצם הפגיעה בו. אך גם כאן ייקבע היקף הפיצוי על-פי מהותו של הסיכוי, כי הניזק ייזקק לשוק העבודה. עם זאת, קיים סוג אחד של מקרים, בו עשויה להיות חשיבות מעשית להכרעה בין שתי השיטות האמורות - ובינן לבין הגישה הרואה את הפיצוי אך בגין "אבדן השתכרות". אלה הם המקרים, בהם ניזוק אדם, שאינו משתכר כלל או המשתכר מתחת ליכולתו האובייקטיבית, ובטרם נפגע לא היה כל סיכוי כי ישתכר בעתיד (במקרה הראשון) או כי יגביר את ההשתכרות בעתיד (במקרה השני)" [בעמ' 301, ב-ס' 10 לפסה"ד].
כאמור, קבעתי כי התובע בענייננו לא לא הרים את הנטל להוכיח כי משך 17 שנה השתכר מתחת ליכולתו האובייקטיבית. ועל כן די לנו בביצוע החישוב על פי אחת השיטות בלבד.
כאן, אפנה לכך, ש"הגישה המוחשית", אותה קבע כב' השופט ברק (כתוארו אז) בעניין ברששת נתקבלה כיסוד לפסיקת הפיצויים בגין הפסד השתכרות, ועל פיה "כושר ההשתכרות אינו ערך כלכלי בפני עצמו, אלא סך כל ההשתכרות הצפויה ממנו בעתיד ובאין צפיות שכזו, אין לפוטנציאל זה כל ערך" [עמ' 304, ב-ס' 14 לפסה"ד], וכן: "לשם פיצוי על אבדן כושר השתכרות יש להצביע על קיומו של סיכוי, שאינו היפותטי גרידא, כי הניזוק היה משתכר בעתיד לולא התאונה, וכי התאונה פגעה בהשתכרות זו" [עמ' 300, ס' 8 לפסה"ד].
בענייננו, אני מוצא כי ממילא קביעותי לגבי אובדן השכר עצמו כפי שקבעתי – לעבר , ו כפי שאני קובע להלן – לעתיד, ממילא נותנות ביטוי גם לעצם הנזק באובדן כושר ההשתכרות בשיעור שנגרם ; ועל כן, אין מקום לפצות את התובע בנפרד, ובנוסף בגין נזק לכאורי כאמור. לצורך ההשוואה, בענין ברששת נפסקו לניזוקה , בת 30, שנכונו לה 35 שנות עבודה, אך לא עבדה קודם לתאונה, בגין הפסד אובדן כושר השתכרות בשל נכות בשיעור 25% - רק 20,000 שקל, שערכם בשערוך להיום מסתכם בסכום נמוך מ-20,000 ₪.
התובע כיום בן 51 וחצי שנים. לאורך שנות חייו, החל משחרורו מהצבא, לא החזיק מעמד לאורך השנים בעבודה מסודרת ונהג להתפרנס מעבודות מזדמנות, עבודות כפיים בעיקרן אשר דורשות שימוש בשתי ידיו. כמו כן, התובע גם עובר לתאונות סובל מקשיים שונים בפן החברתי, ההתנהגותי והלימודי ונקבעה ל ו נכות נפשית קודמת בשיעור לא מבוטל.
יחד עם זאת המומחה הרפואי ד"ר ליברטי לא קובע כי התובע אינו יכול לעסוק בשום סוג של עבודה אלא ביכולתו לעבוד בעבודות משרדיות. בנוסף לכך, דווקא לאחר תאונת הדרכים הראשונה הצליח לעבוד תקופה רצופה של כשנתיים וחצי. כפי שציינתי לעיל, אעמיד את בסיס שכרו לעתיד בסך 3,000 ₪. ההיוון יהיה לפי 3% [עא 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני (פורסם; 8.8.19)].
הפיצוי בגין פוטנציאל אובדן כושר השתכרות של התובע מהיום ועד הגיעו של התובע לגיל פרישה בגיל 67 (בעוד 15 וחצי שנים + 186 חודשים) הוא כדלקמן: 3,000 ₪ * 148.6001 (מקדם היוון לפי 3% עד הגיעו של התובע לגיל פרישה) * 42% נכות תפקודית. סך הפיצוי האקטוארי המלא הוא 187,236 ₪.
כאמור, לפי הדין יש להתחשב בקביעת גריעת השכר לעתיד בהתנהלות התובע ביחס לעבודתו והשתכרותו כפי שניתן ללמוד אותה במעברו. בענייננו, פנה התובע לעבודה מתאימה לכישוריו לאחר התאונה הראשונה, והתמיד בה. אמנם הוא לא חזר לעשות כן, אך זו מבחירתו; בחירה שיש סיכוי מסוים שתשתנה ברבות השנים. על כן, בכל הקשור יש להתייחס בענייננו לסיכוי שהתובע כן ישתלב בעתיד במקום עבודה קבוע ויציב, ולו לתקופות ארוכות יחסית. אני מצוא, כי קיימת האפשרות שהתובע ישתלב שוב, באופן רציף יותר בשוק העבודה, בין אם בעבודה סדירה או בעבודות מזדמנות מתמשכות, ולפיכך, בהתחשב בגריעת השכר המסתמנת, יש לייחס כחלק המפוצה – רק 85% מהסכום שהתקבל בתחשיב האקטוארי המלא, כאמור ( 85% * 187,236 ₪) = 159,151 ₪.
אשר על כן, סך הפיצוי בגין הפסד השכר בשל גריעת שכרו של התובע בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד, בנסיבות, הוא 160,000 ₪ [ 159,151 ₪ בעיגול] .
הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים
התובע טוען כי יש לפסוק לו הפסדי פנסיה לעבר לפי שיעור 10% מהפסדי שכרו, החל מחודש ספטמבר 2009 , מאז סיים את עבודתו כמוקדן במוקד הטלפוני ועד היום . התובע, גם טוען כי יש לפסוק לו הפסדי פנסיה לעתיד לפי שיעור של 12.5% מהפסד שכרו לעתיד.
הנתבעת, מנגד טוענת כי אין מקום לפצות את התובע בראש נזק זה ובשל עברו ומצבו התעסוקתי לא צפוי להיגרם לו הפסד פנסיה.
כידוע, צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, קובע כי החל מיום 1.1.2008 זכאי כל עובד שכיר לביטוח פנסיוני.
הפרשת פנסיה לעבר החל מיום 1.1.08, היא 10% מסך 137,000 ₪ בלבד [כי מהסכום הכולל של 167,000 ₪ לעבר, יש להחסיר את ההפסד בשכר מ-2005 , ומרבית ההפסד בשנים 2006-2009; היינו: 19,412 ₪ + 21,697 ₪ , במעוגל - 30,000].
אשר על כן, הפסדי הפנסיה של התובע לעבר הינם 13,700 ₪ [10%* 137,000 ₪ ]. הפסד הפנסיה של התובע לעתיד הינו 12.5% מהפסד שכרו לעתיד שקבעתי לעיל, בסך 20,000 ₪ [12.5%* 160,000 ₪ ].
אשר על כן, סך הפיצוי לו זכאי התובע בגין הפסד הפנסיה הכולל – לעבר ולעתיד – בענייננו, הוא 34,000 ₪ [ 33,700 ₪ בעיגול] .
עזרת הזולת
בעקבות התאונה הראשונה, בה נפגע התובע ביום 1.7.05 בגפו הימנית הדומיננטית, הוא היה מאושפז במשך שבעה ימים בבית חולים. לאחר מכן, נקבעה לו תקופת אי-כושר מלא של חמישה חודשים. בעקבות תאונה זו מעיד אחיו של התובע כי עול הטיפול בתובע נפל עליו, כי אחותם מתגוררת בארה"ב, ובתקופה זו של ה-5 חודשים, הקדיש 3 שעות עזרה ביום לסירוגין [ס' 9 לתצהיר האח]. מחקירתו הנגדית של האח, עולה כי באותה תקופה עבד במשרת אמון, כדירקטור בחברת הייטק, ויציאות מהעבודה שנדרשו בגין טיפול או עזרה לתובע, לא נרשמו כחיסור מהעבודה, ולא נטען כי התבטאו באובדן שכר כלשהו [1-10 בעמ' 7 לפרו'].
בתצהיר עדותו הראשית מעיד התובע [ס' 14 לתצהיר ו]:
"לאחר התאונה הראשונה אושרה לי ע"י הרופאים המטפלים תקופת מחלה של כ-5 חודשים, ונאסר עליי, על ידי רופאיי, לעסוק בעבודה פיסית כלשהי. אח שלי עזר וסעד אותי מדי יום, כמה שעות כל יום".
לאחר התאונה השנייה מיום 14.7.14, אושפז התובע משך יומיים, ושוחרר לביתו כאשר רגלו מקובעת בגבס. בעקבות תאונה זו מעיד אחיו כי הוא ואשתו טיפלו בתובע משך כ-4 חודשים כאשר נתמך להליכתו בקביים. בנוסף, הביאו לו אוכל, בישלו, הסיעו אותו, פינו אשפה ביתו ועזרו לו מדי פעם בצרכיו האישיים [ס' 14 לתצהיר האח]. התובע מאשר בתצהירו כי גם לאחר תאונת הדרכים השנייה אשר גרמה לתובע פגיעה והגבלות בתנועת קרסול ורגל ימין, סעדו אותו אחיו ואשת אחיו, ועזרו לו בסיפוק צרכיו הבסיסיים [ס' 17 לתצהירו].
התובע מעיד כי בעקבות התאונות הוא סובל ממגבלות פיזיות באופן שיד ימין, ידו הדומיננטית , כמעט ואינה מתפקדת , וקשה ל ו לבצע בה פעולות הדורשות מאמץ. כמו כן, טוען התובע כי בעקבות הכאבים ברגלו הוא מתקשה בביצוע פעולות פשוטות ובעבודות משק בית ונעזר בתמיכה כלכלית של אחיו.
התובע טוען כי סכום הפיצוי שיש לפסוק לשתי התקופות הסמוכות לתאונות הדרכים לפרק זמן של תשעה חודשים, לפי שווי של 50 ₪ לשעת עבודה ולפי 3 שעות עזרה יומיות הוא 4,410 ₪ ובסך הכל 39,690 ₪; וכי ליתר תקופת העבר והעתיד יש להעניק לתובע פיצוי לפי 7 שעות עזרה שבועיות (המשקפות עזרה חיצונית בטיפול במשק הבית ואת עזרת בני משפחתו) בעלות של 50 ₪ עבור שעת עבודה, כך שסכום הפיצוי הכולל לו טוען התובע, בגין ראש נזק זה הוא 679,810 ₪. התובע מפנה בסיכומיו למספר פסקי דין בעניין סכום הפיצוי אשר יש לפסוק בגין פגיעה ביד דומיננטית.
הנתבעת, טוענת כי התובע, עוד עובר לתאונות הדרכים, היה נתמך כלכלית על ידי הוריו ולאחר פטירתם הוא מתקיים ממכירת הדירה אותה ירש. תמיכה זו לטענת הנתבעים, ניתנה לתובע בגלל מצבו האישי, קשייו ההתנהגותיים וחוסר יכולתו להשתלב במעגל העבודה ללא קשר לתאונות הדרכים.
הנתבעת גם טוענת כי במשך השנים הרבות שחלפו בין התאונות ולאחריהן, התובע לא העסיק עזרה בשכר ולא צירף ראיות באשר לתמיכה הכלכלית שהוענק ה לו על ידי אחיו.
בראיותיו ובעדותו לא טען התובע ולא הוכיח בראיות חיצוניות כי העסיק עזרה חיצונית בשכר לצורך ביצוע עבודות משק הבית או כל עזרה אחרת בפעולות היומיום – לא בסמוך לתאונות וגם לא לאחר מכן, עד היום. נהפוך הוא. אחיו של התובע מעיד כי דירתו של התובע מוזנחת ומלוכלכת, כך שקשה לו ולאשתו המבקרים את אחיו - להימצא בדירה; "לא פעם הצעתי [לתובע] לשלוח לו עוזרת, [התובע] לא הסכים בגלל העלות הכספית הכרוכה בכך" [ס' 21 לתצהיר האח].
לסיכום, העזרה היחידה שהתובע קיבל לאחר התאונות ומקבל גם כיום ניתנת על ידי אחיו ואשתו. העזרה מסיבית יותר בחודשים שלאחר התאונות. מעדות האח עולה כי בשגרה, אמנם אחיו של התובע רואה אותו בין אר בע לעשר פעמים בחודש, אך מדובר בפגישות קצרות "לזמן קצר, מביאים אוכל, יושבים לאכול ביחד" [ש' 4-7 בעמ' 9 לפרו']. כאמור, התובע לא מאפשר מתן עזרה בשוטף בניקיון או בדברים אחרים.
אעיר כי, ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה או עזרה שלא היה בידו להוכיחה כפי שארע בענייננו, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק [דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח (1) 277]. לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת, ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.
בגין התאונה הראשונה נפגע התובע קשות בידו הדומיננטית, ולאחר מכן, בתאונה השנייה נפגע בקרסולו. התובע, כפי שגם קבע ד"ר ליברטי איבד את יכולתו להפעיל בצורה חופשית את ידו הימנית וליצור עומס על זרוע ימין. מצב זה, טבעי והגיוני שיקשה על התובע לבצע מטלות בית שונות, בייחוד מטלות אשר דורשות מאמץ פיזי, שימוש בשתי הידיים ועומס משקל בנשיאה . כמו כן, אני מתרשם כי בתקופות אשר סמוכות לתאונות הדרכים נזקק התובע לעזרה מוגברת של בני משפחתו. יש גם להתחשב בעת פסיקת הפיצוי בראש נזק זה, בהנחה כי ככל שהתובע יתבגר מגבלותיו כתוצאה מהתאונות תקשנה עליו בביצוע מטלות והוא יזדקק לעזרה מוגברת.
יש להפנות לכך, שהעזרה שוטפת שבפועל התובע נצרך לה בעבר (לבד מחודשים הסמוכים לתאונות) היא מעטה. לגבי העתיד, אינני מוצא כי התובע הוכיח את כמות השעות לה הוא טוען שנדרשת לו עזרה בשבוע או בחודש. בנסיבות הוכח שהתובע זקוק לעזרה לעתיד, אך לא בשיעור שהתובע טוען לו בסיכומים מטעמו.
קיימים פסקי דין שבנכויות משמעותיות פוסקים בגין ראש הנזק של עזרת הזולת פיצוי גבוה משמעותית ; אך כל מקרה לנסיבותיו. התובע מפנה לענין ת"א 20747-08-14 ש.ר. ואח' נ. מ"י (פורסם; 12.9.18). באותו ענין מדובר בתובע יליד 1997, כבן 20 במתן פסה"ד, שבגין "פרע כתף" שנקבע כי נגרם בגין סיבוך בלידה שהוא תוצאה של התרשלות, נגרמה לו נכות בשיעור 25% בגין צניפת הכתף; נכות ש בגינה נקבע לו פיצויי בגין עזרת הזולת וטיפולים שיקומיים בעבר בסכום של 100,000 ₪ (הוכחו גם הוצאות פרטיות בטיפולים במשך כ-20 שנה), ולעתיד – 400,000 ₪. במאובחן, יש לזכור בענייננו, לגבי העבר לא הובאו כל קבלות בגין קבלת עזרה, ולגבי העתיד – מדובר בתובע בן למעלה מ-50.
כך, בענין ת"א (י-ם) 2196/08 יואב גליצנשטיין נ' מדינת ישראל (פורסם; 24.4.16) , שבו התובע נפגע פגיעה משמעותית בידו בדומיננטית, ולא הציג קבלות בעין עבור עזרה בשכר, הוא פוצה בסכום כולל של 415,000 ₪ בגין עזרת הזולת. אעיר כי יש לאבחן את עניין גליצנשטיין מענייננו, בכך שבאותו ענין התפוצץ חזיז בידו הימנית של התובע והוא איבד 3 מאצבעותיו, שאחת מהן שוחזרה חלקית בלבד , ונקבעו לו נכויות רפואיות בשיעור של 69.6% במשוקלל - אורתופדית ושל 20% - נפשית; עוד נקבע שם כי "פגיעתו התפקודית של התובע הינה בשיעור נכותו הרפואית, היינו כ-75%".
על פניו, מדובר באותו ענין בפגיעה קשה יותר וטראומטית יותר מהפגיעה בענייננו , ומדובר שם באב שעדיין מטופל בילדים בעת התאונה. בעניין גליצנשטיין מפנה בית המשפט ל פסה"ד בעניין ת"א (ב"ש) 1216/07 שמעון אוחיון נ' מנרב תעשיות (1983) בע"מ (פורסם; 9.1.13), שם דובר בעובד בן גילו של התובע בענייננו, שאיבד בתאונת עבודה בשנת 2006 את ידו הימנית, הדומיננטית (נכרתה מתחת למרפק) , והפיצוי בראש הנזק של עזרת הזולת נעשה (בהסכמת הצדדים) על בסיס של 8 שעות עזרה שבועיות , בסך כולל של כ-350,000 ש"ח. עיון ב ענין אוחיון, מעלה כי מדובר במקרה קשה יותר מהפגיעה בענייננו. באותו ענין כנכויות רפואיות נקבעו לתובע 60% נכות בגין אובדן היד, כאמור, וכן 15% בתחום הנפשי ו-10% בתחום הנוירולוגי (69.4% משוקללת), ונכות תפקודית בשיעור 70%.
מאידך, קיימים גם פסקי דין בהם נקבעה נכות תפקודית משמעותית, אשר אף גבוהה מהנכות התפקודית של התובע שבפנינו ונקבע פיצוי גלובאלי שמרני יותר. כך למשל בעניין ת"א (חי') 19489-10-10 יעקב מלכה נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") (פורסם; 3.3.15), שבו נקבעה על ידי כב' השופטת יעל וילנר לתובע, בחור צעיר בן 22 ללא תעודת בגרות, נכות תפקודית בשיעור 60% שעיקרה בגין חבלת ראש חמורה והפרעות נשימה , וניתן פיצוי גלובאלי בגין מרכיב זה בסך 250,000 ₪. בדומה לתובע שבפנינו גם בעניין מלכה התובע לא הציג ראיות בדבר עזרה בשכר שלקח בגין התאונה. יחד עם זאת, אין להתעלם מן העובדה כי בעניין מלכה התובע הוא אדם צעיר שלפי לוחות תוחלת החיים - מרבית חייו לפניו, ו על פי החשבון יהיה זקוק לעזרת הזולת לתקופה ארוכה הרבה יותר מענייננו .
אשר על כן, לאחר שקראתי בעיון את טענות ועדויות הצדדים, ותוך בחינה והתייחסות גם לפסיקה, כאמור, ובין היתר, לאור העובדה כי התובע לא טוען כי הוציא בפועל בעבר הוצאות בגין עזרה לזולת, וכי לא צירף ראיות בעין להוכחת רכיב סכום הפיצוי הראוי בגין ראש נזק זה, להוציא עדות אחיו כפי שנדונה, כאמור, מצאתי להעמיד את הפיצוי לתקופת העבר והעתיד בגין ראש הנזק של עזרת הזולת – על סכום כולל של 200,000 ₪.
הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ולעתיד
התובע טוען, בין היתר, כי נגרמו לו הוצאות בגין רכישת תרופות, השתתפות בתשלומי קופות חולים וכן הוצאות עבור נסיעות והגעה אל הטיפולים הרפואיים. כמו כן, טוען התובע להוצאות ניידות מוגברות בעתיד זאת, מאחר ולפי טענתו מאז התאונה השנייה התבע לא מחזיק בבעלותו רכב ואינו נוהג. כיום הוא מתנייד רק באמצעות תחבורה ציבורית. מנגד, טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח נזקו , וכן כי כל הטיפולים הרפואיים להם יזדקק בעתיד, במידה שיזדקק, ניתנים במסגרת הרפואה הציבורית.
אפנה לכך שהתובע צירף קבלות בודדות בלבד : בגין שירות מד"א - 705 ₪ ; בגין ביקור במרפאה - סך 12 ₪; בגין ביקור במרפאת צילום - סך 89 ₪. סך כלל הקבלות שצירף התובע הוא 806 ₪.
פרופסור רפאל שפיר קובע בחוות דעתו כי התובע לא יזדקק לטיפולים רפואיים. אולם, ד"ר ליברטי קבע בחוות דעתו, שאם יגרם כשל של המסמר בעצם הזרוע התובע יזדקק לניתוח ; וכי אין לדעת האם יקום הצורך בביצוע ניתוח זה [ראו עמ' 2 לחוות דעתו של ד"ר ליברטי מיום 14.6.09 ].
למרות שהתובע לא השכיל לשמור את כל קבלותיו להוכחת ראש נזק זה, יש להניח כי בתקופות הסמוכות לתאונות הדרכים נזקק לשימוש מוגבר בתחבורה וכן נזקק ליעוץ רפואי ולמשככי כאבים. קיים גם חשש להוצאה שתדרש בגין עלות ניתוח נוסף; שתהיה קטנה יותר אילו תבוצע ברפואה הציבורית.
אשר על כן, ראיתי לנכון לקבוע בראש נזק זה של הוצאות רפואיות והוצאות ניידות - פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בסך 25,000 ₪.
כאב וסבל
אזכיר, כי על פי הפלת"ד שומת הנזק הלא ממוני נעשית על-פי שיטה תעריפית, ולא אינדיווידואלית [ר' גם: תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון); ע"א 184/80 אייגלר נ' המגן חברה לביטוח בע"מ]. זהו השובר, הבא בצד השטר של הסדר האחריות המחמיר שמציע הפלת"ד.
בהתאם לנסיבות תיק זה: מועד התאונות, גילו של התובע, שיעורי הנכות הרפואית, וימי האשפוז בגין כל אחת מתאונות הדרכים. הפיצוי בשל כאב וסבל בגין התאונה הראשונה בה נקבע לתובע נכות רפואית בשיעור 41.5% ו–7 ימי אשפוז , הוא 91,706 ₪.
הפיצוי בגין כאב וסבל בגין תאונת הדרכים השנייה לפי נכות רפואית בשיעור 10% ו–2 ימי אשפוז , הוא 16,297 ₪. אך, הנתבעת מפנה לכך שבגין סעיף השתתפות עצמית בפוליסה שחלה בעניינה של התאונה השניה, לא זכאי התובע לפיצוי בגין כאב וסבל בנסיבות.
על כן, סכום הפיצוי הכולל בגין כאב וסבל בתביעה זו הוא 92,000 ₪ [ 91,706 ₪ בעיגול] .
סך הפיצויים לפני ניכויים
מצאתי לקבל את התביעה, כך שהסכום שאמור להיות משולם לתובע הוא פיצוי כולל בסך של 677,000 ₪ ( לפני ניכויים), הכולל את סכומם של סך הפיצויים בראשי הנזק השונים, כדלקמן:

הפסד שכר לעבר

166,000 ₪
אובדן כושר השתכרות לעתיד
160,000 ₪
הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים (לעבר ולעתיד)
34,000 ₪
עזרת הזולת (לעבר ולעתיד)
200,000 ₪
הוצאות רפואיות וניידות (לעבר ולעתיד)
25,000 ₪
כאב וסבל בגין התאונות
92,000 ₪
סך הכל (לפני ניכויים)
677,000 ₪
ניכויים
הנתבעת הגישה בנדון מטעמה חוות דעת אקטוארית שנתן האקטואר סלע מרגוליס, להיוון ולחישוב סך הניכויים שיש לטעמה לבצע בנדון בגין קצבאות הנכות הכללית ששולמו וישולמו לתובע . האקטואר נחקר בדבר חוות הדעת האקטוארית שערך.
התובע טוען כי יש לערוך את חישוב הניכוי – בכל הקשור לעתיד - לפי היוון על בסיס ריבית בשיעור 2%. לצורך פסק הדין, אניח, שלאחר שקבעתי לעיל כי ההיוון של הפסדו לעתיד של התובע יהיה על בסיס ריבית של 3%, זאת – על פי הפסיקה "הטריה" שקובעת כי זה הדין [ ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני (פורסם; 8.8.19)], חוזר בו התובע מטענת ביצוע ה ניכוי – לעתיד - על בסיס ריבית 2% ( שהוא בסיס שמוביל לסכום ניכוי - בסך גבוה יותר; מה שלכאוה פועל "לרעת" התובע ), ומסכים לאקטואריה של קצבאות המל"ל - על בסיס 3%.
להשלמת התמונה, אעיר, כי בענין ע"א 37517/17 הנ"ל, ניתנה על ידי בית משפט העליון -יותר מהמלצה, כי גם המל"ל והמדינה יפעלו ליישור קו עם נורמת ה-3% בהיוון – גם בתביעות שיפוי שבהן המל"ל תובע לפי תקנות מפורשות שבהן נקבע הניכוי לפי 2%. מכל מקום – אני קובע כי בנס יבות ענייננו יתבצע הניכוי בהיוון על בסיס של 3%.
עוד טוען התובע, כי הוא חולק על חוות הדעת האקטוארית שהוגשה מטעם הנתבעת בנקודה בה היא מתבססת על חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 200), התשע"ח – 2018 (להלן: "תיקון 200 לחוק הביטוח הלאומי"), ועל ההנחה כי קצבת הנכות שהתובע זכאי לה תגדל בשנת 2022 בעקבות תיקון זה. אציין, כי למרות המחלוקת שהוא מעלה, לא מצא התובע להגיש חוות דעת אקטוארית מטעמו.
בחקירתו משיב מר מרגוליס לשאלות ביחס להנחותיו וקביעותיו בהתייחס להשלכות תיקון 200 לחוק הביטוח הלאומי, וסכום הקצבה אשר צפוייה להיות משולמת לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי בעקבות התיקון.
בעדותו מעיד האקטואר מר מרגוליס כי בעניין הערכת צפי הקצבה בעתיד, הוא מסתמך על הנהוג בחישובי הביטוח הלאומי , לפיו החל מינואר 2022 צפויה הגדלת הקצבה [ס' 1.4 לחוות הדעת האקטוארית; ו-בעמ' 13 לפרו'].
בחקירתו נשאל מר מרגוליס , בין היתר, והשיב כדלקמן [בעמ' 13-14 לפרו'] :
"ש: אתה מסכים איתי שכל האפשרויות האלה בעצם לוטות בערפל, לא בטוחות, זה רק יהיה בשנת 2020?
ת: בשורה התחתונה.
ש: כלומר אתה לא יכול להתנבא היום שהסכומים האלה יתווספו לקצבאות, זה משהו תאורטי שאתם החלטתם?
ת: כתוב שהקצבה לא תפחת מ – 3,700 ₪.
ש: הכוונה שפחות מ – 3,700 ₪ זה התקרה ואתה קפצת מעבר לזה?
לא, הסכום הזה זה קצבה מלאה למי שיש נכות בשיעור מאה אחוז. במקרה הזה זה 74 אחוז ולכן זה פחות מ – 3,700 ₪".
תיקון 200 לחוק הביטוח הלאומי אושר בכנסת ביום 12.2.18 , ונכנס לתוקף ביום 1.3.18. מטרת התיקון לפי דברי ההסבר להצעת חוק הממשלה 1194, מיום 30.1.18 , שעניינה 'הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 201 והוראת שעה) (הגדלת קצבת נכות), התשע"ה – 2018 (להלן: "דברי ההסבר") היא "...לשפר את רמת חייהם של מקבלי קצבאות הנכות ולעודד את שילובם בשוק התעסוקה מוצע, בהתאם להחלטת הממשלה, להגדיל את קצבת הנכות ... ולהצמידה לשכר הממוצע במשק...".
מדברי ההסבר עולה כי החל מינואר 2022 תיקבע תוספת תשלום שתהיה חלק מהקצבה אשר תינתן לכל הזכאים לקצבה חודשית מלאה וגם למי שדרגת אי -הכושר שלו היא 74% ומטה, וזאת - אף שקצבת הנכות שאותו נכה זכאי לה היא חלקית.
חוות הדעת האקטוארית ניתנה תוך הנחה שהחל מינואר 2022 צפויה תוספת לקצבת הנכות הכללית אשר מקבל התובע כיום. מחקירת המומחה עולה כי התחשב בעובדה שמדובר בענייננו ב-74% אי-כושר בלבד, וקבע את חישובו לפי העולה להבנתו מלשון החוק.
אני קובע כי, מאחר ותיקון 200 לחוק הביטוח הלאומי נכנס לתוקפו במרץ 2018, עוד בטרם הוגשה חוות הדעת האקטוארית אשר נערכה בפברואר 2019, אכן ראוי היה לקחת בחשבון את השינוי בקצבת התובע אשר לפי התיקון - עתיד להיות משולם החל מינואר 2022. האפשרות שמעלה התובע שיהיו תקלות או שינויים ביישום חוק זה, אינה מסתברת מאליה בשלב זה, ואין להתחשב בה.
שורה תחתונה, אני קובע כי יש לקבל את חישוב סך קצבאות המוסד לביטוח לאומי, לניכוי - בעניינו של התובע, כפי שנערך בחוות הדעת האקטוארית אשר הוגשה מטעם הנתבעת.
התובע טוען כי הוא מקבל קצבת נכות חודשית מביטוח לאומי בסך 2,209 ₪ בשל נכותו הרפואית הכללית שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי בשיעור %44 (כאשר 20% נקבעו בשל מצב נפשי קודם של התובע אשר אינו קשור לתאונות) , ולפי אי -הכושר שנקבע לו בשיעור 74%. הנכות הכוללת של התובע בסעיפי הליקוי שנקבעו על ידי המל"ל בגין נכויות, שבעצם , נגרמו ב תאונות הדרכים - היא בשיעור 24% נכות, אשר מהווים חלק שהוא כ- 54.5% משיעור הנכות הכללית שנקבע במל"ל (44%); ולכן, לטענת התובע, מסך הקצבאות ש קיבל ויקבל התובע במסגרת נכותו הכללית [שלפי חוות הדעת האקטוארית הוא – 465,671 ₪ ], יש לנכות 54.5% - כעולה מהלכת רע"א 1459/10 המל"ל נ. כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 27.3.11).
אשר על כן, לפי חוות הדעת האקטוארית שהוגשה בנדון, שכעולה מהאמור אני מקבל את ממצאיה, סך הניכויים בגין הקצבאות שהתובע קיבל ויק בל מאת המל"ל, שיש לנכות בענייננו מסתכם ב-254,002 ₪ [54.5% מסך סכימת כל התשלומים בגין הנכות הכללית]; ובתוספת ריבית חוקית המצויינת בחוות הדעת - בשיעור של 3,839 ₪ - מסתכם בסך כולל של 257,841 ₪.
ועוד, הצדדים מסכימים כי יש לנכות מפיצוי התובע גם את התשלומים התכופים ששולמו לו על ידי הנתבעת בסכום כולל של 14,500 ₪; שמורכב מ-9,500 ₪ מיום 8.11.05 ו-5,000 ₪ מיום 4.9.07. סכום זה משוערך להיום, בצירוף רבית והצמדה, הינו 22,052 ₪ [14,939 + 7,113] .
אם כן, מכל האמור לעיל עולה כי, כמפורט לעיל – דין תביעה זו להתקבל בסכום כולל של 677 ,000 ₪; כאשר מסכום זה יש לנכות קצבאות מל"ל בסכום של 257,841 ₪ , וכן יש לנכות את התשלומים התכופים בסך 22,052 ₪ .
אשר על כן, הסכום הכולל לפיצוי, לאחר ניכויים , הינו 397,107 ₪ [677,000 פחות 257,841, פחות 22,052 = 397,107].
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כדלקמן:

התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעת תשלם לתובע סכום כולל של 397,107 ₪.
בנוסף תשלם הנתבעת לתובע החזר שכר טרחת עורך דין בסך 60,400 ₪, וכן - החזר האגרה ששילם התובע בנדון.
סכומים אלו ישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

זכות ערעור – כדין.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים כמקובל.

ניתן היום, כ"ד אב תשע"ט, 25 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.