הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 49111-04-15

לפני כבוד השופטת חנה קלוגמן

התובעת:
(המשיבה)

1.חנה נפתלי, ת.ז. XXXXXX031
2.שלמה נפתלי, ז"ל, ת.ז. XXXXXX852
ע"י ב"כ עוה" ד רחל אסל

נגד

הנתבעת:
(המבקשת)

1.עיריית תל אביב-יפו
ע"י ב"כ עוה"ד גלית גורה-דיגמל ואח'

2. גל פרויקט- מנהל אגף גביית ארנונה בעיריית ת"א
(נמחק)

3. אבי נימצוביץ, עו"ד (נמחק)

פסק דין

התביעה שבפניי עניינה דרישת התובעת לקבלת פיצויים עקב הפסדים כספיים שנגרמו לה, לטענתה, בשל מעשי ומחדלי הנתבעים בנוגע לנכס אשר הוטלו בגינו חיובי ארנונה שלא כדין . הנתבעים הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף. בפסק דין חלקי מיום 22.01.18 דחיתי את התביעה על הסף כנגד הנתבעים 2 ו-3.

כעת בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף שהוגשה מטעם הנתבעת 1, אשר לטענתה , יש לדחות את הת ביעה כנגדה על הסף מהטעמים הבאים: התיישנות העילה; היות התביעה דנן "ערעור בהסוואה" על הכרעות שיפוטיות חלוטות בגינן לא הוגש כל ערעור; היות התביעה דנן טורדנית וקנטרנית, חסרת תום לב, אשר לטענת המבקשת הוגשה בהיעדר ניקיון כפיים של התובעים, תוך הסתרת מידע מהותי מפני ביהמ"ש.

התובעים הגישו את התובענה דנן כנגד הנתבעים, כאמור, והעמידו את סכום תביעתם על סך של 1,500,000 ₪. לטענת התובעת, יש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף, כפי שיובהר בהמשך.

מיהות הצדדים ורקע כללי:
התובענה דנן הוגשה בראשיתה על ידי התובעים 1 ו-2 (להלן: " התובעים" או "המשיבים"). במהלך ניהול ההליכים בתיק, למרבה הצער, נפטר התובע . אתייחס אל הטענות מטעם התובעים כאל טענות מטעם התובעת 1 (להלן: "התובעת" או " המשיבה").

התובעת הגדירה את מהות התביעה שהוגשה כך: "רדיפה אובססיבית וחסרת כל עילה של התובעים על ידי הנתבעים במשך למעלה מעשור על מנת לגרום לתובעים לשלם לנתבעת 1 חיובי ארנונה...". מדובר על תביעה נזיקית, וכאמור לעיל, התובעת מעמידה את תביעתה על סך של 1,500,000 ₪.

הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת" או "המבקשת" או "העירייה" או " עיריית ת"א") היא עיריית תל אביב-יפו, אשר בתחומה נמצא הנכס נשוא התביעה. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע 2") הינו מר גל פרויקט, אשר ממונה על גביית ארנונה בעירייה והנתבע 3 (להלן" " הנתבע 3") הינו עורך הדין אבי נימצוביץ', אשר ייצג את העירייה בחלק מההליכים נשוא התובענה. התביעה כנגד הנתבעים 2 ו 3 נדחתה כאמור.

תמצית טענות הצדדים:
תמצית טענות התובעת:
התנהלות הנתבעת הן בעצם החיוב בארנונה על הנכס שלא היה ראוי לשימוש, והן בנקיטת אמצעי הגבייה, הייתה שלא בתום לב ולא כדין. התנהלות זו גרמה לתובעים הפסדים כספיים רבים בנוסף לעוגמת נפש רבה. עפ"י חוות הדעת של עו"ד ורו"ח יוסף כהן שהוגשה מטעם התובעים (ביום 23.06.16) , אומדן הנזקים הכולל לתקופה: 28.04.15 – 01.08.1991 (לא כולל פיצוי בגין עוגמת נפש והפסדים שנגרמו לתובעים בשל קריסת העסק) הינו בסך 8,189,290 ₪ (כולל ריבית והצמדה). אומדן הנזקים ב-7 שנים האחרונות (בסמוך למועד הגשת התביעה): 28.04.15 – 29.04.08 (לא כולל פיצוי בגין עוגמת נפש והפסדים שנגרמו לתובעים בשל קריסת העסק) הינו בסך של 2,768,372 ₪ (כולל ריבית והצמדה).

התובעת בקשה לחייב את הנתבעים , ביחד ולחוד , בגין כל הנזקים הממוניים והלא ממוניים ומעמידה את סכום תביעתה בסך של 1,500,000 ₪.

עפ"י כתב התביעה, בשנת 1989, רכשו ה תובעים וחברת ח.נ. הובלות בע"מ (שהתובעים היו מבעלי מניותיה; להלן: "חברת ח.נ הובלות") מנחמן וברכה לפידות ומחברת המובילים לאילת והערבה בע"מ (להלן: "לפידות" ו- " המובילים לאילת והערבה" בהתאמה ) עסק של קו הובלות. במסגרת רכישה זו, רכשה התובעת מהמובילים לאילת והערבה חנות בקומת קרקע, בשטח של 25 מ"ר, ברח' מטלון 73 בתל אביב, הידוע כחלקה 182/3 בגוש 6948, ששימשה כמשרד לקבלת הזמנות להובלות (להלן: " משרד ת"א" או " הנכס"). בנוסף לכך, רכשה התובעת משרד באילת ברח' היוזמה באזור התעשייה הישן, הידוע כגוש 40001 חלקה 45 (להלן: " משרד אילת"). בגין רכישת משרד ת"א נרשמה לטובת התובעת הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין (סע' 2-3 לכתב התביעה) .

בכתב התביעה צוין, כי לצורך רכישת המשרד בתל אביב נטלה התובעת הלוואה בסך 55,000 ₪ מטפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ (להלן: " הבנק").

לטענת התובעת, בת.פ. 10750/89 ציווה בית משפט השלום בתל אביב על הפסקת העיסוק בעסק של המשרד לקבלת הזמנות להובלות, במשרד ת"א (להלן: " צו הסגירה"). צו הסגירה ניתן ביום 11.07.90. תיק זה נפתח על ידי הנתבעת 1, כאמור עיריית ת"א. לשיטת התובעים, עקב מתן הצו לסגירת העסק הם נאלצו להעביר את פעילותם לאילת, וכעבור תקופה קצרה הפעילות פסקה לחלוטין (מיום 1.1.94) (סע' 4-6 לכתב התביעה).

לטענת התובעת, עיריית ת"א הפרה חובה חקוקה – את סעיף 330 לפקודת העיריות. שכן, על אף שידעה מן הרגע הראשון כי הנכס אינו ראוי לשימוש, בחרה עיריית ת"א לגבות חיובי ארנונה בעבור נכס זה.

התובעת צירפה לכתב התביעה חוות דעת מטעם מר גיל לזר, הנדסאי בנין ושמאי מקרקעין, מיום 22.04.16 וחוות דעת מיום 21.04.16 של המהנדס מר גלמנוביץ דניאל. לשיטתה, שתי חוות הדעת מעידות כי מצבו הפיזי של הנכס לא היה ראוי לשימוש מיום רכישתו ועד היום. קרי, החל מ - 1989 (סעיף 9 לכתב התביעה) .

התובעת מציגה מספר הליכים שנפתחו כנגד התובעים, בנוגע לחיובים בגין משרד ת"א ומשרד אילת.

לטענתה , בניהול התיקים הללו היו מקרים רבים של אי חוקיות. הלכה למעשה, 6 מתוך 8 תיקים נסגרו לאחר שהתובעים השקיעו כספים ומאמצים רבים בבתי המשפט, בלשכת ההוצאה לפועל וברשויות השונות.

תביעה ת.א 5875/92 ותיקי הוצל"פ 0168716935, 0141135032:
התביעה ת.א 5875/92 הוגשה ע"י עיריית ת"א כנגד לפידות. לשיטת התובעת, התביעה תוקנה והתובעים נכללו בה בגין המשרד בתל אביב, למרות שבאותה העת הנכס טרם נרכש על ידם. התובעת טוענת, כי ניתן פסק דין נגדה ונגד בעלה (המנוח), ללא ידיעתם ובהיעדר הגנה. לא זו אף זו, נפתחו נגדם שני תיקי הוצל"פ למימוש פסק הדין, והנתבע 3 מונה ככונס נכסים על משרד ת"א. לטענת התובעת רק בנובמבר 2004, קרי כ- 13 שנה לאחר צו הסגירה, תיק הוצל"פ מספר 0168716935 (1993) לביצוע פסק הדין הובא לידיעתם. בנוסף לכך ב - 2005 נפתח תיק הוצל"פ 0141135032 ע"י הנתבע 3 למימוש משכון ומינוי כונס נכסים לשם מימושו (התקיים דיון בגינו ביום 7.4.05) (סע' 17-18 לתביעה).

עוד נטען , כי חרף בקשות התובעים לביטול פסק הדין ולעיכוב ההליכים בטענה כי אין להם כל קשר לנכס הנ"ל , הנתבעים התעקשו להמשיך בהליכים. לשיטת התובעת, יום לפני הדיון הנתבע 3 הציע לסגור את התיקים ללא הוצאות (משום שלא טיפל בתיק ואינו מכיר אותו). כפועל יוצא מכך, הצדדים הגיעו להסכם פשרה בתאריך 29.05.08 לפיו תדחה התביעה. ההליכים בשני תיקי ההוצל"פ עוכבו עד לסגירתם הסופית בתוך 14 יום מאישורה הסופי על ידי ועדת הפשרות בעירייה. (סעיף 19 לתביעה)

בדיעבד, ל טענת התובעת, במהלך שנת 2014 נודע לה כי הנתבע 3 פנה לוועדת הפשרות במחלקת הגבייה של העירייה בהמלצה לסגור את התיקים, היות ואין ולא הייתה לתובעים זכות בנכס אשר בגינו נוצר החוב. התובעת מדגישה , כי מעובדות אלו ניתן ללמוד שעיריית ת"א ניהלה הליכי גבייה נגד התובעים בקלות בלתי נסבלת וכי התיקים הללו התנהלו שלא כדין. (סעיף 20 לתביעה)

התובעת מוסיפה, כי עיריית ת"א קיבלה את המלצת הנתבע 3 ומחקה את החוב ביום 30.06. 09, אך הנתבע 3 לא טרח לסגור את תיק הוצל"פ 0168716935 כפי שהתחייב. הלכה למעשה, התיק נסגר בתאריך 01.11.09 על ידי ראש הוצל"פ בעקבות בקשות רבות מצד התובעת ללשכת הוצל"פ ולאחר השקעה כלכלית עצומה בהוצאות שכ"ט עו"ד. גם התיק השני לא נסגר ע"י הנתבע 3, אלא רק בעקבות בקשת התובעת. (סע' 21-22 לתביעה)

לטענת התובעת, הנתבעים הפרו הפרה יסודית את התחייבותם לסגור את התיקים תוך 14 יום מיום החלטת העירייה. לפיכך, התובעת טוענת שאין היא כבולה עוד בהסכם הפשרה, ורשאית להגיש תביעה זו בגין הנזקים שנגרמו לה בעקבות התביעה וניהול הליכי הוצל"פ שלא כדין. (סעיף 23 לתביעה)

תיק הוצל"פ 0171161030:
התובעת טוענת, כי בשם עיריית ת"א, הנתבע 3 ניהל כנגדם תיק נוסף. התיק נפתח כנגד התובעת וחברת ח.ש. מובילים לאילת ולכל חלקי הארץ בע"מ (שהתובעים היו בעלי מניות בה; להלן: "חברת ח.ש."). התיק נפתח לשם גביית חובות ארנונה לעיריית ת"א. הנתבע 3 מונה ככונס נכסים לשם מכירת משרד ת"א ביום 15.11.04. (סעיף 25 לתביעה)

לטענת התובעת, ביום 12.09.04 ראש ההוצל"פ ביקש ל קבל הבהרה מדוע יש הבדל בין שם החייבת כפי שמופיע בתיק לבין נסח הרישום. התובעת טוענת , כי הנתבע 3 הגיש הבהרה וטען שם שחברת ח.ש. היא הבעלים של הנכס. לשיטת התובעים, בעקבות הסברים מטעים מטעם הנתבע 3, ראש ההוצל"פ קיבל את הבהרת הנתבע 3 ( בהחלטה מיום 19.10.04).

בהתנגדות שהוגשה על ידי התובעת, היא הדגישה כי צירופה לתיק ההוצל"פ נעשה שלא כדין. לשיטתה, לא זו בלבד שעל עיריית ת"א היה להגיש כנגדה תביעה בביהמ"ש המוסמך ולא לצרפה מכוח חוק ההסדרים במשק, אלא שקיים חוסר כדאיות במימוש משרד ת"א. כאמור, קיים חוב מובטח לבנק, ואם ימומש הנכס, התמורה כולה תלך לבנק (התובעת צירפה להתנגדות חוות דעת שמאי).

לטענת התובעת, בעקבות ההתנגדות שהגישה, התקיים דיון בתאריך 07.04.05. בפועל, ראש ההוצל"פ קבע כי אין זהות בין חברת המובילים לאילת והערבה לחברת ח.ש., וביטל את מיניו של הנתבע 3 ככונס נכסים. בנוסף, לשיטת התובעת, ראש ההוצל"פ ביקש שתוך 45 יום תגיש עיריית ת"א את עמדתה או חוות דעת בנוגע לחוסר הכדאיות במימוש משרד ת"א. חרף זאת, התובעים טוענים כי הנתבעים לא טיפלו בתיק ולא פעלו בהתאם להוראות ראש ההוצל"פ. לבסוף, לאחר חמש שנים של בקשות מרובות מצד התובעים, ראש ההוצל"פ סגר את התיק. (סע' 26-32 לתביעה)

תיק הוצל"פ 0159230-93-2:
התובעים טוענים, כי העירייה ניהלה תיק נוסף נגד חברת ח.ש., ויוצגה ע"י משרד עו"ד אחר. בדומה לתיק הקודם, הוגשה בקשה למימוש משכון שנרשם על משרד ת"א מכוח פקודת המיסים גבייה. נרשם עיקול על משרד ת"א.

לגישת התובעת, בעקבות בקשות רבות מצד התובעת ולאחר שהנתבעים לא הגיבו להחלטות כב' ראש ההוצל"פ, העיקול בוטל והתיק נסגר. (סע' 34-35 לתביעה)

תיק הוצל"פ 0185500102:
עמדת התובעת היא, כי גם במקרה זה בוצעו כנגדה הליכי גבייה שלא כדין ללא הליכים משפטיים מקדמיים נאותים. מדובר על תיק שנפתח ע"י הנתבע 3 אשר באותה העת כיהן גם כבא כוחה של עיריית אילת. לשיטת התובעים, הנתבע 3 פתח תיק הוצל"פ נגד התובעת בלשכת הוצל"פ בת"א עפ"י פקודת המיסים גבייה, בגין חובות ארנונה של משרד אילת (אשר היה נטוש) וביקש להתמנות ככונס נכסים על משרד ת"א. (סעיף 36 לתביעה)

התובעת טוענת, כי פנתה ללשכת ההוצל"פ ונכחה לגלות כי קיים אישור מסי רה ועל האישור חתימה מזויפת שלה (סעיף 37 לתביעה). התובעת טוענת, כי הגישה עתירה מנהלית לביהמ"ש המחוזי בעניין זה. הלכה למעשה, נאלצה התובעת להסכים להסכם פשרה בה חויבה לשלם 40,000 ₪, חוב שלא כלל את השנים 2010 ו -2011 (ולא את מלוא החוב בתיק בצירוף הוצאות משפט בסכום של כ- 130,000 ₪). לטענת התובעת, למרות שלא הייתה חייבת לשלם כלום, היא אולצה לשלם עבור נכס שהוגדר ע"י ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית אילת ביום 14.7.11 כנכס בלתי ראוי לשימוש. לא זו אף זו, הועדה אז בכלל פטרה את התובעת מתשלום ארנונה לשנים 2010 ו-2011. (סע' 38-39 לתביעה)

לסיכומה של נקודה זו, התובעת טוענת כי באמצעות תרגילים, ותוך שימוש באישור מסירה שעליו חתימתה המזויפת, נאלצו התובעים לשלם ארנונה בגין נכס נטוש והרוס, שלא נעשה בו שימוש כלל. (סעיף 40 לתביעה)

תיק הוצל"פ 0188994-10-4:
לטענת התובעת, מדובר על תיק הוצל"פ שנפתח ע"י הנתבע 3 בשם הנתבעת, עיריית ת"א, נ' חברת המובילים לאילת ולערבה (הבעלים הרשום של משרד ת"א). לשיטתה, הנתבע 3 ביקש, שוב, להתמנות ככונס נכסים וביקש לממש את משרד ת"א בגין חובות ארנונה של חברה זו לעירייה. (סעיף 41 לתביעה)

התובעת טוענת, כי היא הגישה התנגדות למינוי הכונס ולמימוש המשרד , מאחר ורשומה לטובתה הערת אזהרה על המשרד, וכי היא מוגנת עפ"י חוק המקרקעין מפני כל עיקול שננקט נגד החברה. עמדת התובעת היא כי לאחר שראש ההוצל"פ לא קיבל אף תגובה מצד העירייה, הוא הורה על סגירת תיק ההוצל"פ וחייב את עיריית ת"א בהוצאות בסך 2,500 ₪. בנוסף לכך, ביטל ראש ההוצל"פ את מיניו של הנתבע 3 ככונס נכסים. (סע' 42-43 לתביעה)

תיק הוצל"פ 3- 01-XX599-14 :
לשיטת התובעת, מדובר על תיק הוצל"פ שנפתח כנגדה באופן אישי על ידי העירייה באמצעות הנתבע 3 בשנת 2014 בגין חובות ארנונה (להלן: "התיק הפעיל"). התובעת טוענת, כי בפעם זו העירייה טוענת, כי התובעת היא המחזיקה במשרד ת"א.

התובעת טוענת, כי טענה זו סותרת את טענות הנתבעים בכל התיקים הקודמים (שם טענו שהחברות השונות הן המחזיקות). התובעת גם טוענת , כי טענה זו סותרת את האמור במכתב מטעם העירייה מיום 14.3.11, בו נאמר לתובעת כי עיריית ת"א אינה יכולה להתייחס לבקשה לפטור את התובעת מתשלומי ארנונה בגין משרד ת"א, כי היא אינה המחזיקה בנכס, אלא חברת המובילים לאילת ולערבה היא הבעלים בנכס וכי חברת ח.ש. מובילים לאילת היא המחזיקה בנכס . התובעת הדגישה, כי תשובת העירייה אושרה על ידי ועדת הערר מיום 6.12.11, אשר דח תה ערר שהגישו התובעים בטענה שהתובעת אינה המחזיק ה בנכס. (סע' 46-49 לתביעה)

לטענת התובעת, העירייה אוחזת במקל משני קצותיו: פותחת תיקי הוצל"פ נגד התובעת בטענה שהיא המחזיקה במשרד ת"א, אולם בעת שמוגשת בקשה לפטור מארנונה נדחית הבקשה בגין אותם החובות עצמם בטענה שאין התובעת המחזיקה בנכס, אלא אחת החברות. (סעיף 50 לתביעה)

התובעת מציינ ת, כי התיק הנ"ל עדיין תלוי ועומד (סעיף 53 לתביעה).

עילות התביעה:
עמדת התובעת היא כי הנתבעים ביחד ולחוד, גרמו לתובעים טרחה, סבל ועוגמת נפש, תשלומי הוצאות ושכ"ט עו"ד מיותרים. לטענתה, הנתבעים, על יסוד חיובים מוטעים והליכי גבייה שלא כדין, עשו מעשים שאדם סביר לא היה עושה באותן הנסיבות. בכך, גרמו הנתבעים לתובעת נזקים כבדים. (סעיף 56 לתביעה)

לשיטת התובעת, הנתבעים התעלמו מטענותיהם הצודקות של התובעים ונמנעו מהפעלת שיקול דעת סביר. (סעיף 64 לתביעה)

התובעת טוענת, כי הנתבעים טענו בפני הרשויות ובפני התובעים טענות סותרות בידיעה שהן אינן נכונות (סעיף 67 לתביעה).

התובעת טוענת, כי הנתבעים חייבו אותה בארנונה בניגוד לסעיף 330 לפקודת העיריות, לגבי נכס סגור ושהוגדר כשימוש אסור בצו בית משפט, ומאידך דרשו למנות לנכס כונס נכסים ולמכרו בהליכי הוצל"פ. (סעיף 66 לתביעה)

התובעת טוענת, כי הנתבעים הציגו בידיעה מצגים כוזבים בפני מערכת ביהמ"ש וראש ההוצל"פ. (סעיף 69 לתביעה)

לשיטת התובעת, לא זו בלבד שהנתבעים פתחו הליכי סרק, משיקולים זרים, אלא שהם לא קיימו חובות המוטלות עליהם וגרמו לתובעים לנזקים. (סע' 70-71 לתביעה)

התובעת טוענת, כי נפגעה זכות הקניין שלה, במינויים חוזרים של הנתבע 3 ככונס נכסים, בהטלת עיקולים בבנק ובמיטלטלין ועוד (סעיף 72 לתביעה) . התובעים צירפו חו"ד מקצועית בעניין אומדן הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, והעמידו את התביעה (לצרכי אגרה) על סך של 1,500,000 ₪.

תמצית טענות הנתבעת (העירייה) :
לטענת העירייה, יש לדחות את התביעה על הסף לאור מעשה בית דין וניסונה הפסול של התובעת למחזר טענות שוב ושוב, שאינן בסמכותו של ביהמ"ש זה; עילת התביעה התיישנה זה מכבר ולמצער ה וגשה בשיהוי ניכר ולאור הגשת התביעה באופן לקוני וחסר כל פירוט של רכיבי התביעה (להלן: " הבקשה לדחייה על הסף" או "הבקשה").

לשיטת העירייה, מדובר על תביעה אשר הוגשה בחוסר תום-לב. לטענתה, התובעת הסתירה מידע מהותי מפני בית המשפט ותוך ניהול הליכים מקבילים. בכך יצרה התובעת סיכון לגרירת מתן הכרעות סותרות לפסקי הדין של בית המשפט המחוזי והעליון.

הנתבעת מדגישה, כי בכל תיקי ההוצל"פ ניתנו החלטות לסגירת התיק, ללא צו להוצאות (מלבד התיק הפעיל). לטענתה, התובעת הגישה את התביעה כהליך ערעור על אותם הליכים, בניגוד לדין וללא כל בסיס משפטי.

לטענת הנתבעת, מטרת התובעת היא לחמוק מתשלום, תוך האשמת הנתבעים בכישלון העסק שלה. עיריית ת"א טוענת , כי מחד מדובר בתביעה שהעילות שהוגשו במסגרתה הוכרעו כבר בבית המשפט העליון, ומאידך חלה התיישנות על מרבית העילות ושיהוי ניכר ביתר העילות.

בנוגע לתיקי הוצל"פ עיריית ת"א טוענת, כי באופן כללי חוץ מהתיק שעוד נותר פתוח, כל התיקים נסגרו, וכי התובעים לא הגישו בגינם ערעור. לכן הכרעות אלו הפכו לחלוטות, להלן:

תיקי הוצל"פ 0168716935 ו-0141135032 הם תיקים שנפתחו בשנות ה-90, כשבשנת 2004 נחתם הסכם פשרה. במסגרת הסכם הפשרה, התובעת חתמה על העדר תביעות כנגד הנתבעת. כעת, מבקשת התובעת לבטלות התחייבותה ולשיטת עיריית ת"א- דין הטענה להידחות.
תיק הוצל"פ 0171161030 נפתח ב - 2010 ונסגר בהחלטת רשם ללא צו להוצאות.
תיק 0159230-93-2 נסגר בהחלטת רשם ללא צו להוצאות.
תיק 018550002 נסגר בהסכם פשרה ש קיבל תוקף של פסק דין.
תיק 0188994-10-4 נסגר בהחלטת רשם ללא צו להוצאות.
תיק 01-XX599-14 הינו התיק פעיל.

לטענת עיריית ת"א, על שם התובעת קיים חוב בספרי העירייה (חשבון עסקי מס' 10581681), אשר נכון לתאריך אוקטובר 2017 עומד ע"ס 169,859.64 ₪ (לא כולל שכ"ט עו"ד והוצאות) (להלן: " החוב"). לאחר שניסיונות הנתבעת לגביית החוב באמצעות משלוח דרישות, עיקולי צד ג', רישומים ותזכורות כשלו, היא רשמה הערת שעבוד מכוח סעיף 11 א(1) לפקודת המיסים (גביה) על זכויות התובעת במשרד ת"א. בנוסף לכך, הנתבעת פעלה לפתיחת תיק הוצל"פ 01-XX599-14 -3 ( קרי, התיק הפעיל) באמצעות בא כוחה, הנתבע 3, אשר נפתח כתיק משכון למימוש שעבוד.

לטענת הנתבעת, התובעת הגישה התנגדות, אשר נדחתה על ידי רשם ההוצאה לפועל ביום 15.04.15 (החלטה צורפה כנספח 4 לכתב ההגנה) . לאחר דחיית ההתנגדות, הגישה התובעת המרצת פתיחה בפני בית משפט השלום, אשר דחה את ההמרצה בפסק דינו (נספח 1 לכתב ההגנה) . משכך, הגישה התובעת עתירה מנהלית בפני בית המשפט המחוזי. בפסק דין מיום 03.04. 16 בית המשפט המחוזי דחה את טענות התובעת (נספח 2 לכתב ההגנה) . הנתבעת מציינת במסגרת הבקשה לדחייה על הסף , כי טענות התובעת נדחו כשטענותיה זהות לאלו בהליך דנא. בנוסף, לשיטת הנתבעת, בית המשפט המחוזי קיבל את טענות הנתבעת בדבר היעדר סמכות. תמצית הטענה היא , כי קבלת הטענה בדבר היעדר סמכות הינה בדבר קל וחומר על סמכות בית המשפט בתביעה דנא.

לאחר מכן, התובעת הגישה השגה ביום 03.05.16, אשר נדח תה ע"י המחלקה הרלוונטית במשרדי העירייה בתאריך 19.05.16 (תשובה להשגה צורפה כנספח 4 לבקשה). התובעת הגישה ערר על תשובת העירייה, אשר נדון בפני ועדת הערר ובתאריך 23.11.17 דחתה הוועדה את מרבית טענות התובעת, אך ועדת הערר כן קבעה כי יש להעניק פטור מתשלום החל משנת 2016 (בהתאם לסעיף 330 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: " פקודת העיריות")) (החלטת ועדת הערר צורפה כנספח 5 לבקשה).

בהמשך, התובעת הגישה ערעור על ועדת הערר, בפני בית המשפט המחוזי. בתאריך 26.08.18 בית המשפט המחוזי נתן פסק דין מפורט, הדוחה את הערעור (צורף כנספח 6 לבקשה) .

התובעת הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר נדון בפני בית המשפט העליון. ביום 20.03.19 בית המשפט העליון דחה את הערעור (צורף כנספח 7 לבקשה) . לטענת הנתבעת, בכך קבע בית המשפט העליון, בהתאם לפסיקת בית המשפט המחוזי, כי החלטת ועדת הערר היא החלטה סופית וחלוטה.

בנוגע להחלטת ועדת הערר לפטור את התובעת מתשלום החל משנת 2016, העירייה מציינת כי החוב עודכן בספריה, לאחר הפחתת החוב בהתאם להחלטה זו.

הנתבעת מציינת, כי החל מרשם ההוצל"פ ועד לבית המשפט העליון, לרבות העתירה המנהלית, בתי המשפט לא קבעו כי העירייה לא נהגה כדין, אלא ההפך הוא הנכון.

הנתבעת טוענת, כי טענות התובעת אינן מקימות עילה נזיקית.

לסיכום, הנתבעת מדגישה, כי כל טענות התובעת הוכרעו ע"י הכרעות שיפוטיות. ההחלטות הפכו חלוטות בעת שהתובעת נמנעה מהגשת ערעורים על ההחלטות שניתנו. לאור האמור לעיל, יש לדחות את התביעה על הסף.

טענות התובעת בתגובה לבקשת העירייה לדחיית התביעה על הסף :
התובעת מבקשת מבית המשפט לדחות את בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף, תוך חיוב הנתבעת בהוצאות משפט גבוהות .

היעדר תצהיר:
התובעת מציינת, כי הנתבעת לא הגישה תצהיר כנדרש על פי תקנה 241 לתקנות סד"א. לטענתה, למרות שהבקשה עוסקת ברובה בפן העובדתי, הנתבעת לא צרפה תצהיר לתמיכה בטענות ורק בשל סיבה זו יש לדחות את הבקשה לסילוק על הסף.

אין מעשה בית דין:
התובעת טוענת, כי עיקר הבקשה מתבססת על טענת מעשה בית דין, אך הנתבעת לא הוכיחה בא ילו מקרים מתקיים השתק עילה ו/או השתק פלוגתא. לטענתה, הנתבעת הפנתה בכתב הבקשה לשני פסקי דין, כשבפסק דין הראשון התובעת כלל אינה צד בה ובפסק הדין השני מופיע דיון בערר על חיובי ארנונה ועניין תקיפת ההחלטה השיפוטית של ועדת הערר . ודוק, לשיטת התובעת, אין כל הכרעה פוזיטיבית בנוגע לעילת התביעה דנן.

לגישת התובעת, הנתבעת יצרה מצגי שווא, בכך שהביאה חלקים מסוימים בלבד של פסיקה. הציטוטים החלקיים מעידים כביכול על השתק עילה אך בפועל מדובר בהטעיה מכוונת. הטעיה זו היא המשכה של התנהגות בלתי מקובלת מצד הנתבעת, של רדיפה ונגישה בתובעת כפי שנהגה הנתבעת לאורך שנים.

לשיטת התובעת, עיקר הטענה בתביעה זו היא שהעירייה מנעה ממנה בזמן אמת להוכיח כי הנכס הרוס בין השנים 1993 ועד 2012 וכתוצאה מכך נגרמו לתובעת נזקים רבים. לעומת זאת, ההחלטה המשפטית עליה מבססת הנתבעת את טיעונה ל השתק עילה ו/או פלוגתא, כלל לא נוגעת לעילת תביעה זו, אלא לתפקידה של הנתבעת ביושבה כוועדת ערר לענייני ארנונה. ודוק, פסק הדין שאליו מפנה הנתבעת קבע שהנכס הרוס החל משנת 2016.

לסיכומה של נקודה זו, התובעת טוענת, כי אין כל קשר בין החלטת בית המשפט כערכאת ערעור על ועדת הערר לבין התביעה הכספית המונחת בפני ביהמ"ש כעת.

שיהוי בהגשת הבקשה:
התובעת מבקשת לדחות את הבקשה על הסף בגין שיהוי ניכר בהגשתה ממועד פתיחת התביעה. לגישתה, הבקשה מהווה המשך לניסיון הרדיפה של הנתבעת את התובעים, וראייה ברורה לכך הינה השיהוי בהגשת הבקשה (מיום 26.08.18, מועד ההחלטה השיפוטית בסוגיית הערר, ועד למועד הגשת הבקשה). התובעת מדגישה, כי לא זו בלבד שבמרכז התביעה דנן עומדת בכלל טענה כנגד ההתנהלות הבלתי ראויה של העירייה, שפעלה בניגוד לדין, בעת שהפעילה סמכויות גבייה במשך שנים על גבי שנים (מדובר על עילת תביעה בגין ההפסדים שנגרמו לתובעת כתוצאה מ צו שניתן לסגירת הנכס), אלא שעצם השיהוי מצביע על כך שאין כל קשר בין ההחלטות השיפוטיות שניתנו במסגרת הדיון בערר לבין התביעה דנן, כי אם היה קשר לא ברור מדוע המתינה הנתבעת למעלה משנה ממועד מתן ההחלטה ע"י ביהמ"ש המחוזי ע"מ להגיש בקשה זו.

לא זו אף זו, התובעת טוענת שהגשת הבקשה באיחור נעשתה בניגוד להחלטה מפורשת של ביהמ"ש, לפיה ניתן יהיה להגיש בקשות לסילוק על הסף עד ל יום 10.02.18.

התובעת טוענת, כי הבקשה היא בקשת סרק אשר הוגשה במטרה להכביד על התובעת, תוך שימוש בהליכי משפט לרעה.

לשיטת התובעת, העירייה לא טרחה להגיש חוות דעת או כל ראייה הסותרת את חוות הדעת השמאית שהוגשה מטעמה.

לטענת התובעת, הלכה למעשה הנתבעת מודה בטענותיה הנזיקיות של התובעת. הנתבעת פרסה בפני בית המשפט את השתלשלות האירועים, ופירטה אודות רשימת תיקי ההוצל"פ שנפתחו על ידה ונסגרו. התובעת מדגישה , כי התיקים הללו נסגרו מאחר שנפתחו שלא כדין, ורואה את העירייה והנתבע 3 (שנמחק) אחראיים באופן ישיר לרדיפות הסרק לאורך השנים. התובעת טוענת , כי היא סבורה שלא היה מקום למחוק את הנתבע 3 מההליך.

התובעת טוענת, כי כל התיקים שנפתחו ע"י העירייה, ושנסגרו בכל פעם, נפתחו בחוסר תום לב ובאופן דווקני. התיקים נסגרו בכל פעם ללא קביעה פוזיטיבית אחת כנגד התובעת. התובעת טוענת , כי העירייה נטלה על עצמה את האחריות ביחס למעשי הם ומחדלי הם של הנתבעים 2 ו-3, ולכן היא אחראית לרשלנות שלהם גם בתיק זה.

לגישת התובעת, בכל פעם שהעירייה פעלה ופתחה תיק בהוצאה לפועל כנגד התובעת, מהרגע שהוגשה התנגדות מטעם התובעת, הנתבעת נעלמה ולא הגיבה עד שבסוף הוחלט ע"י ההוצל"פ לסגור את התיקים. בנוסף, התובעת טוענת שהעירייה הייתה קלה על ההדק בפקודת המיסים גבייה ומינוי כונס נכסים לנכס, ושכל זה נבע בשל רצון בא כוח העירייה (הנתבע 3) להיבנות משכ"ט גבוה יותר.

התובעת מפרטת את רשימת התיקים המתוארת לעיל, ומדגישה, כי רק בשנת 2004 הובא לידיעת ה פס ק הדין ת.א. 5875/92 (הנתבעת נ' לפ ידות ונגד התובעים). פסק הדין בוטל עקב בקשה שהוגשה ע"י התובעים, וכשהנתבעת גילתה שהיא תבעה את התובעת בגין נכס שלא היה בבעלותה. עמדת התובעת היא שמכאן ניתן ללמוד על רשלנותה של הנתבעת.

בנוסף לכך, התובעת מדגישה בנוגע לתיק הוצל"פ 0171161030 שנפתח ע"י העירייה כנגד חברת ח.ש. המובילים ונגד התובעת, כי באותה העת התובעת לא הייתה רשומה כמחזיקה בנכס. ובכל זאת, תוך שימוש בפקודת המס גבייה, התובעת צורפה שלא כדין.

התובעת אף מדגישה שבתיק הוצל"פ 018894-10-4 ראש הוצל"פ, הרשמת לוי, ביקשה להבין מדוע נפתחו 6 תיקי סרק ע"י העירייה כנגד התובעת. לאחר שהתיק נסגר העירייה חויבה בהוצאות בשווי 2,500 ₪.

התובעת חוזרת וטוענת שעילת התביעה בתביעה דנן עוסקת ברשלנות של הנתבעת בפן הביצועי (בהפעלת סמכויות גבייה). לטענתה, העירייה התרשלה שלא פעלה לבירור האמת וזהות המחזיקים ע"י הגשת כתב תביעה, ובמקום זאת בחרה לעשות שימוש בפקודת המיסים גבייה. אך, העירייה עשתה זאת בניגוד להנחיית היועץ המשפטי לממשלה ( שמספרה 7.1002).

לסיכומה של נקודה זו, התובעת טוענת, כי העירייה מנעה ממנה את האפשרות הראייתית להוכיח בזמן אמת שהנכס הרוס ולא היה מקום לדרוש בגין הנכס חיובי ארנונה בין השנים 1994-2015 . עד שנת 2012 העירייה כלל לא קבעה כי התובעת היא המחזיקה בנכס.

לטענת התובעת לאורך שנים העירייה פעלה בהפכפכות, מחד דרשה חיובי ארנונה שלא כדין ומאידך טענה שהתובעת אינה המחזיקה בנכס. רק ביום 25.03.12 באופן חד צדדי, החליטה הנתבעת לקבוע שהתובעת היא המחזיקה בנכס, וחייבה אותה בארנונה רטרואקטיבית החל משנת 2008, עד אז מנעה הנתבעת מהתובעת את האפשרות הראייתית לטעון כי הנכס הרוס ואינו חייב בארנונה החל מ- 1994.

התובעת מדגישה, כי מדובר על רשלנות פושעת מצד העירייה. התובעת אף מוסיפה וטוענת שהודעה בגין שינוי שם המחזיקה בנכס נשלחה במכוון לכתובת אחרת של התובעת, ולא בכתובתה הידועה המופיעה ברישומי הנתבעת. לגישת התובעת, הנתבעת נהגה בקלות בלתי נ סבלת ולא נתנה לתובעת כל אפשרות אמיתית להתגונן. התובעת טוענת שלאורך כל השנים, בכל תיקי ההוצל"פ התובעת העלתה טענות בנוגע להיות המבנה הרוס, אך הנתבעת נמנעה מבדיקת העובדות. קרי, בשורה התחתונה, העירייה גרמה לנזק ראייתי לתובעת (ולנזק בכללותו).

לשיטת התובעת, בוצע תיקון לסעיף 330 לפקודת העיריות, וכעת עפ"י הסעיף, ניתן לקבל פטור לנכס שאינו ראוי לשימוש למשך חמש שנים בלבד. התובעת מדגישה שלא הייתה דרישה לארנונה במשך 13 שנים. אילו הנתבעת הייתה פועלת לבירור טענות התובעת שהנכס הינו הרוס ולא ראוי לשימוש, קודם לשנת 2012, אזי התובעת לא הייתה חייבת בשום ארנונה בגין הנכס.

התובעת טוענת, כי העירייה נהגה כלפיה בחוסר רחמים בעת שפתחה נגדה תיקי סרק בהוצאה לפועל. בפועל, כמעט כל התיקים נסגרו והתובעת סבלה מעוגמת נפש וממצב בריאותי כושל.

הנזקים הכספיים:
בנוגע לנזקים הכספיים בעקבות צו הסגירה לעסק, התובעת טוענת שלמרות שהנתבעת טוענת שיש בעניין זה מעשה בית דין, הנתבעת לא הביאה לכך ראייה שקיים הליך משפטי קודם בין הצדדים. התובעת מדגישה שהיא תובעת כספים בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מצו סגירה לנכס, כבקשת הנתבעת. כל השקעות התובעים ירדו לטמיון. כל בקשה שהוגשה מטעם התובעים לרישיון עסק לא זכתה לבירור או נידונה בשל צו סגירה שניתן למשפחת לפידות, למרות שאין ביניהם כל קשר.

לסיכום, התובעת טוענת שהתביעה דנן היא תביעה כספית, אשר לא מתקיים בגינה מעשה בית דין, כנטען ע"י הנתבעת. לטענת התובעת אין מקום לסילוק התביעה על הסף, וכאמור לעיל, מבקשת מבית המשפט לדחות את הבקשה על הסף.

דיון והכרעה בבקשה לדחייה על הסף :
תביעה זו עניינה בטענות התובעת לנזקים מצטברים, אשר לטענתה, נגרמו בשל צו סגירה של נכס בתל-אביב בו ניהלה התובעת את עסקה , ואשר נסגר בעקבות צו סגירה אותו יזמה הנתבעת. בסופו של יום, פעילותו של העסק הועתקה לעיר אילת ובחלוף זמן נפסקה גם היא ביום 01.01.94. לטענתה, העירייה פעלה ברשלנות, גרמה לה נזק ראייתי משמעותי והתעמרה בה במשך שנים רבות (ראו טענות התובעת בהרחבה לעיל).

מנגד, טענה העירייה, כי יש לדחות על הסף את התביעה מחמת מעשה בית-דין, שכן טענות התובעת הוכרעו בהחלטות שיפוטיות בביהמ"ש המחוזי ואף בביהמ"ש העליון. כמו כן, לטענתה, הסתירה התובעת מידע מהותי זה כי נוהלו הליכים מקבילים בערכאות שונות וכי הדבר יכול ליצור הכרעות סותרות. אף לגופו של עניין, טוענת העירייה, כי יש לדחות את התביעה (ראו טענות הנתבעת בהרחבה לעיל).

התובעים הגישו את התביעה דנן כנגד שלושה נתבעים (שבכותרת): העירייה (הנתבעת 1); גל פרויקט, הממונה על גביית ארנונה בעירייה (הנתבע 2) ומי שהיה ב"כ העירייה בהליכים הרלבנטיים נשוא התובענה, עו"ד נימצוביץ (הנתבע 3).

ביום 22.01.18 ניתן פסק דין לפיו נדחתה התביעה על הסף כנגד הנתבעים 2 ו-3. נותרה הנתבעת 1, היא העירייה. יוער, כי העירי יה קיבלה על עצמה את מלוא האחריות מבחינה עקרונית למעשי הנתבעים 2 ו- 3, אשר לטענתה , פעלו בשמה כדין.

לטענת העירייה, כאמור, קיים מעשה בית-דין ויש לדחות את התביעה דנן על הסף. מנגד, משיבה התובעת, כי הבקשה לדחייה על הסף הוגשה בהיעד ר תצהיר, בשיהוי ניכר וכי לגופו של עניין אין מדובר במעשה בית-דין.

אתייחס לכל טענות הצדדים לפי סדרן, אך ראשית אפנה למסגרת הנורמטיבית, להלן:

הפן הנורמטיבי:
עקרון סופיות הדיון נידון בהלכה הפסוקה מימים ימימה. ראו הדברים שנאמרו מפי כב' הש' סורוקר בבש"א (שלום- ראשל"צ) 167/08 עו"ד להב נ' רז (19.3.08) :

"...האפשרות לתבוע ברשלנות אינה מקימה לבעל הדין זכאות ל"שידור חוזר" של הליכים שהתקיימו והסתיימו. עקרון סופיות הדיון מחייב לכבד התדיינות שהתקיימה והחלטות שהתקבלו בגדרה (ר' למשל: נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, 1991, פרק ראשון, ע' 14). חוסר שביעות רצון מן התוצאות אינו מזכה בעילה ל"משפט חוזר" או לעיון מחודש בטענות שהוכרעו (או שניתן היה להעלותן בהליך הראשון). ודוק: בעל הדין מצווה להעלות את מלוא טענותיו והתנגדויותיו בהליך המקורי. אין הוא רשאי לכמוס טענות לשלב מאוחר, ולבחור את העיתוי להעלותן בהתאם לשיקולי כדאיות דיונית ולתוצאות ההליך הראשון (ר' למשל: ה"פ (י-ם) 2289/03 אבו אברהם ורוחמה ואח' נ' בית נקופה, מושב להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח', ([פורסם בנבו], 15.4.2004) פסקה 18 לפסק דינו של כב' הש' ב' אוקון). הטעם לכך נעוץ באינטרס הפרטי ובאינטרס הציבורי. במישור הפרטי – העלאת מלוא הטענות בהליך המקורי תאפשר בירור יסודי של הפרשה כולה כמכלול אחד, לטובת המתדיינים עצמם. במישור הציבורי – תימנע כפילות מיותרת בהפעלת המערכת השיפוטית, ויימנע החשש להחלטות שיפוטיות סותרות.... למתדיין עומד מסלול הערעור, ורשאי הוא למצותו. הליך הערעור מעמיד לטובת המתדיין מערכת של ביקורת שיפוטית על החלטה שניתנה בערכאה המקורית. בעל דין המבקש לתקוף החלטה, צריך להתכבד ולפעול בדרך זו. אין הוא רשאי לפתוח את ההליך מחדש בדרכים עוקפות-ערעור. התביעה הנזיקית לא נועדה להוות תחליף להליכי הערעור. הוא נועדה להקנות בידי בעל הדין הנפגע סעד שאינו ניתן להשגה בדרך הערעור. אלה הם המקרים בהם אין בהליך הערעור כדי לרפא נזק שנגרם למתדיין מחמת תביעת שווא רשלנית ונגישה." (סעיפים 20-21 להחלטה) (הדגשות לא במקור- ח.ק.)

ראו גם ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' ו רדה שרייבר, מז(2) 441, דברי ביהמ"ש העליון בעניין השתק עילה, להלן:

"(בעקבות ע"א 246/66, 247[1]) מכוח הכלל בדבר השתק עילה, מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה ( 449ו-ז).

במקרה הרגיל, מבוססת הפעלתו של כלל "השתק העילה" על בחינת העילה אשר שימשה יסוד להליך הראשון ועל השוואתה לעילה בהליך השני שבו הועלתה טענה של השתק; בדרך זו ניתן ללמוד, על-פי המבחנים שעוצבו בפסיקה, אם המדובר בעילות זהות. תשובה חיובית לשאלה זו תוביל לקבלת טענת ההשתק. מבחינה טכנית, מחייב תהליך זה התייחסות לכתבי התביעה הרלוואנטיים, מתוך מגמה לדלות מתוכם את העובדות המקימות את עילת התביעה בכל אחד מן ההליכים ( 450 ו-ז)."

ואף ראו ע"א 153/71 יורשי המנוחה אני אלטשולר נ' בנינים ברחוב אלנבי בתל-אביב בע"מ, בעניין השתק עילה והשתק פלוגתא, להלן:

"כמו שהוסבר בפרוטרוט ב-ע"א 246/66, 247/66, [1], על-ידי הנשיא (אגרנט), השלכותיו של מעשה-בית-דין הן שתיים. אחת לגבי העילה שנדונה ואחת לגבי תביעה בת עילה אחרת שבין אותם הצדדים. דחיית התביעה חוסמת לתובע את הדרך לבית-המשפט, אם הוא חוזר ומעמיד אותה עילה בשנייה לדיון (השתק עילה). אך גם אם עילת התביעה השנייה היא שונה מקודמתה. אך שאלה בה הכריעו במשפט הראשון נתעוררה במשפט השני והועמדה בו מחדש לדיון, משתיקים בעל-דין מלהשיג על הכרעתו של בית-המשפט במשפט הראשון (השתק פלוגתא). ראה בע' 584, שם, [1]. "

מן הכלל אל הפרט:
כאמור לעיל, בפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף כנגד הנתבעת 1 . טרם אבחן את הבקשה לגופה , יש להתייחס לטענות המקדמיות של התובעת בעניין זה, להלן:

טענה להיעדר תצהיר לתמיכה בבקשה :
התובעת טענה , כי הנתבעת לא צירפה תצהיר לתמיכה בטענות שהועלו בבקשה לסילוק על הסף. לטענתה, ע"פ תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") יש לדחות את הבקשה על הסף מחמת טעם זה בלבד.

צודקת התובעת שיש לצרף תצהיר לבקשות המוגשות לבית המשפט, אך ככל שהבקשה נסמכת רק על טיעונים משפטיים ומסמכים משפטיים, הרי שהיא לא חייבת להיתמך בתצהיר.

טענה לשיהוי בהגשת הבקשה:
באופן עקרוני ניתן להגיש בקשה לדחייה על הסף בכל עת, אך בדרך כלל בית משפט לא ייעתר לדון בבקשה כבקשה נפרדת (ולא כחלק מטענות ההגנה) כאשר הבקשה מוגשת בשלבים מתקדמים של הדיון. במקרה הנדון , הבקשה הוגשה לאחר הגשת התצהירים ולאחר שנקבע מועד להוכחות, אך היא הוגשה בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 9.7.19, בדיון שהתקיים לאחר הגשת התצהירים.

בהחלטה מיום 09.07.19 ניתנה האפשרות להגיש בקשות עד יום 01.10.19. הבקשה לדחייה על הסף הוגשה בתיק ביום 05.08.19. יתרה מכך, הבקשה הוגשה עקב פסק דין שניתן על ידי בית משפט העליון ביום 20.03.19 והנוגע למחלוקת הנדונה בתיק זה. בנסיבות אלו, מצאתי כי נכון יהיה להתייחס לבקשה למרות העיתוי בה הוגשה. אוסיף ואציין , כי רק לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט העליון מצאתי כי נכון לדון בבקשה לדחייה על הסף, שכן רק אז למעשה נוצר "מעשה בית דין" והפסיקה הפכה לחלוטה. בנסיבות אלו, לא היה שיהוי ב דיון בבקשה לדחייה על הסף, אלא המתנה למועד הנכון.

משנדחו הטענות המקדמיות הנוגעות לבקשה לסילוק על הסף, ניתן לבחון כעת את הבקשה לגופו של עניין.

בכדי לבחון את טענת העירייה בעניין זה יש לבדוק את השתלשלות ההליכים במהלך השנים בין התובעת לנתבעת. להלן

השתלשלות ההליכים בין הצדדים:
בנוגע לתיקי הוצאה לפועל שנוהלו בין הצדדים בנוגע לנכס, אין מחלוקת, כי באופן כללי חוץ מהתיק שעוד נותר פתוח ("התיק הפעיל") , כל התיקים נסגרו. התובעים לא הגישו בגינם ערעור. להלן:

תיקי הוצל"פ 0168716935 ו-0141135032 הם תיקים שנפתחו בשנות ה-90, כשבשנת 2004 נחתם הסכם פשרה.
תיק הוצל"פ 0171161030 נפתח ב - 2010 ונסגר בהחלטת רשם ללא צו להוצאות.
תיק 0159230-93-2 נסגר בהחלטת רשם ללא צו להוצאות.
תיק 018550002 נסגר בהסכם פשרה שק יבל תוקף של פסק דין.
תיק 0188994-10-4 נסגר בהחלטת רשם ללא צו להוצאות.
תיק 3- 01-XX599-14 הינו התיק הפעיל.

בתיק הוצל"פ 01-XX599-14-3 (התיק הפעיל) התובעת הגישה בקשה, אשר נדחתה על ידי כב' רשם ההוצאה לפועל ביום 15.04.15 (ה החלטה צורפה כנספח 4 לכתב ההגנה, או כנספח 1 לבקשה לדחייה על הסף). כב' הרשם קבע, כי אין לו סמכות לדון בטענות הקשורות לחיובי הארנונה, זהות המחזיקים או טענות הנוגעות לדחיית ההשגות או דחיית טענות התובעת ע"י העירייה. עוד קבע, כי קיים חוב ארנונה ביחס לנכס וכי התובעת זכאית להירשם כבעלת הזכויות בנכס. כב' הרשם דחה את בקשת התובעת לסגירת התיק ולעיכוב הליכים. כמו כן, נפסקו הוצאות לטובת העירייה בסך 500 ₪ פלוס מע"מ.

לאחר דחיית הבקשה הנ"ל בתיק הפעיל , הגישה התובעת המרצת פתיחה, ה"פ 23925-05-15 חנה נפתלי נ' עיריית תל אביב-יפו, בפני בית משפט השלום. בהמרצת הפתיחה הנ"ל ביקשה מביהמ"ש להצהיר, כי בשל צו הסגירה שהוציא ביהמ"ש לבקשת העירייה על הנכס, אין העירייה זכאית לדרוש חיובי ארנונה, ולחילופין, אין התובעת המחזיקה של משרד ת"א ( הוא הנכס, כאמור) ועל כן אינה חייבת כל חוב ארנונה או מים בגין הנכס, ולכן מבקשת היא לסגור את תיק ההוצל"פ הפעיל.

כב' השופטת פלד קיימה דיון ביום 16.12.15 ושם קבעה, כי ביהמ"ש אינו מוסמך לדון בתובענה והתביעה נמחקה ללא צו להוצאות (ההמרצה וההחלטה צורפו כנספח 1 לכתב ההגנה, או כנספח 2 לבקשה לדחייה על הסף).

לאחר הליך זה, הגישה התובעת עתירה מנהלית בפני ביהמ"ש המחוזי שעניינו עת"מ 55004-01-16 חנה נפתלי נ' עיריית תל אביב-יפו. ביום 03.04. 16 התקיים דיון בעתירה בפני כב' השופט מ' יפרח, אשר נתן פסק דין במעמד הדיון וקבע, כי "בנסיבות העניין והואיל והעותרת לא הגישה השגה, לאחר שנקבע כי היא המחזיקה בנכס והיא החייבת בתשלום ארנונה עירונית, והואיל וב"כ המשיבה הסכימה בהגינותה, לאפשר לעותרת להגיש השגה עד יום 3.5.16 ניתן בזה פס"ד המתיר לעותרת להגיש השגה למשיבה בגין חיובי הארנונה שהוטלו על הנכס. ... בכפוף לאמור לעיל, נדחית העתירה" (העתירה ופסק הדין צורפו כנספח 2 לכתב ההגנה, או כנספח 3 לבקשה).

לאור פסק הדין בעת"מ 55004-01-16, הגישה התובעת השגה לאגף חיובי ארנונה אצל הנתבעת ביום 03.05.16. מנהל הארנונה דחה את ההשגה ביום 19.05.16 בקבעו, בין היתר, כי לא מצא עילה לפטור מתשלום ארנונה וכי בביקורת שנערכה בנכס ביום 15.05.16 נמצא, כי הנכס לא עומד בתנאי סעיף 330 לפקודת העיריות, שכן הינו ראוי פונקציונאלית לשימוש (תשובה להשגה צורפה כנספח 4 לבקשה).

התובעת הגישה ערר על תשובת העירייה בהשגתה. הערר נידון בפני ועדת הערר וביום 23.11.17 ניתנה החלטת ועדת הערר ל פיה, ההחלטה בעת"מ 55004-01-16 אין משמעותה פתיחת דיונים על נושאים סגורים והחלטות ועדה על שנות מס לשנים עברו, אשר לא תקפו אותם במועד החוקי. כמו כן, הועדה קבעה, כי התרשמה שהעוררים (העוררים בועדת הערר היו: התובעים שבכותרת וכן חברת ח.ש. מובילים לאילת ולכל חלקי הארץ) התרשלו לאורך שנים באי מיצוי זכויותיהם הלגיטימיות. לבסוף החליטה ועדת הערר לקבל את הערר בחלקו וקבעה, כי החל משנת 2016 לאור מצב הנכס, התובעת לא תחויב בארנונה בהתאם למועדים הקבועים בסעיף 330 לפקודת העיריות וכל עו ד לא שונה מצבו (החלטת ועדת הערר צורפה כנספח 5 לבקשה).

התובעת לא אמרה נואש ופעלה להגשת ערעור על החלטת ועדת הערר בפני ביהמ"ש המחוזי במסגרת עמ"נ 41494-01-18 חנה נפתלי ואח' נ' עיריית תל אביב-יפו. ביום 26.08.18 ניתן פסק הדין במחוזי ע"י כב' השופט א' יקואל. במסגרת פסק דינו קבע ביהמ"ש המחוזי, כי יש לדחות את הערעור (פסק הדין צורף כנספח 6 לבקשה) .

ביהמ"ש המחוזי התייחס במסגרת פסק הדין לשיקול הדעת הרחב שיש לועדת הערר, וכך קבע:
"ועדת הערר היא הרשות המוסמכת לבחון טענותיו של מחזיק בנכס כנגד החלטות מנהל הארנונה שברשויות המקומיות. לוועדת הערר מוקנה שיקול דעת רחב בתחומי סמכותה והיא רשאית להתרשם מהראיות באופן בלתי אמצעי. בית המשפט לעניינים מנהליים, בשבתו כערכאת ערעור על החלטות ועדת הערר, אינו מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו, אלא בהתקיים נסיבות חריגות, בהן נמצא כי נפל בהחלטה פגם היורד לשורשו של עניין, כגון התנהלות הועדה בחוסר תום לב; תוך הפעלת שיקולים זרים; בחריגה קיצונית ממתחם הסבירות; או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם (ר' בג"ץ 10013/03 ראש עיריית סכנין נ' המועצה הארצית לתו"ב ובניה והולנת"ע [פורסם בנבו] (21.07.04); בג"ץ 2445/06 איזוטסט בע"מ נ' הרשות הלאומית להסמכת מעבדות [פורסם בנבו] (31.05.09)). מידת ההתערבות של בית משפט זה תצומצם אף יותר, לכדי מקרים חריגים במיוחד, ביחס לממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הוועדה לאחר שמיעת עדים והתרשמות בלתי אמצעית מהראיות (ר' י' זמיר, השפיטה בעניינים מנהליים, (1975), 14-13; רע"א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני [פורסם בנבו] (2.5.2012))." (פסקה 8 לפסק הדין)
ובהמשך קבע ביהמ"ש המחוזי כך:
"אני סבור כי אין מקום להתערב בקביעת הועדה, בהיעדר אינדיקציה ראייתית פוזיטיבית, המלמדת על מועד ספציפי, סביר ומוקדם יותר בו לא היה ניתן לעשות בנכס שימוש ראוי. כנזכר, ההכרעה בדבר מצבו של הנכס היא שאלה עובדתית מובהקת שהתערבות ערכאת הערעור בה, שמורה למקרים חריגים במיוחד (ר' בר"מ 5711/06 הנ"ל; רע"א 8000/07 הנ"ל). אני סבור כי המקרה הנדון אינו עולה בגדרם של המקרים החריגים בהם תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי ועדת הערר. הראיות שעליהן מצביעים המערערים אינן מאפשרות קביעת ממצא ראייתי מושכל, בדבר מועד מסוים, מוקדם משנת 2016, שבו לא היה ניתן לעשות בנכס שימוש ראוי. " (פסקה 11 לפסק הדין)
בעניין צו הסגירה נקבע:
"ביחס לצו הפסקת עיסוק מיום 11.7.90 (ר' מוצג 7 מטעם המערערים). מקובלת עליי עמדת המשיבה לפיה מקורו של צו זה בהיעדר רישיון עסק ואין בו כדי ללמד על מצבו הפיסי-עובדתי של הנכס. אף העובדה כי העירייה פרצה לנכס בשנת 2012, אין בה, לכשעצמה, כדי ללמד על כך." (פסקה 12 לפסק הדין)
כך גם נקבע שם בעניין חובת ההודעה המוטלת על מחזיק בנכס ע"מ שיתקיים הפטור שבסעיף 330 לפקודת העיריות, להלן:
"חובת ההודעה המוטלת על המחזיק בנכס, כתנאי למתן הפטור שבהוראת סעיף 330 לפקודה, היא חובה מהותית. היא מהווה " חובת סטטוטורית פוזיטיבית" המוטלת על האזרח כלפי הרשות ומטרתה להבטיח שהנישום יעמוד בנטל ההודעה המוטל עליו, על מנת להקל על העירייה בתהליך הגבייה של הארנונה ולמנוע מצב שבו תצטרך לעמוד בעצמה על מצבו של כל נכס ונכס המצוי בתחומה". (פסקה 18 לפסק הדין) (הדגשה במקור)
"במקרה הנדון, בהתחשב בדלות הראיות שהוצגו ובהינתן שהודעה בדבר מצב הנכס נמסרה למשיבה אך בשנת 2016, לא ניתן להחיל את הוראת הפטור על חיובי ארנונה שהמועד לפירעונם קודם למסירת ההודעה." (פסקה 19 לפסק הדין)
וכך סיכם ביהמ"ש המחוזי:
"סיכומו של דבר; לא הוכח כי קיים מועד ספציפי אחר, מוקדם משנת 2016 וסביר ממנה, בו הנכס לא היה ראוי לשימוש, כדי כך שמתייתרת בדיקתו על ידי המשיבה. בנסיבות אלו, החלטת הועדה לפיה יש להחיל את הפטור המבוקש רק משנת 2016 – מועד משלוח ההודעה ובדיקת הנכס – תואמת את הפרשנות הצרה שיש לייחס להוראות פטור בענייני ארנונה וסבירה בעיניי. ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש ובכלל זה, השינוי שנעשה ברישומי המחזיק, כשלא נסתרו הפניות המשיבה כי כך נעשה על פי דברי המערערת עצמה.
לאור המקובץ, הערעור נדחה". (פסקה 21 לפסק הדין)

לאחר שניתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי (לעיל) לא תמו ההליכים, שכן התובעת הגישה ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, אשר נידון בפני ביהמ"ש העליון (ה מבקשים בבר"ע היו התובעים וחברת ח.ש מובילים בע"מ).

ביום 20.03.19 ניתנה החלטה בביהמ"ש העליון במסגרת בר"ם 812/19 נפתלי ואח' נ' ועדת הערר לענייני ארנונה כללית עיריית תל אביב-יפו ואח', ע"י כב' השופטת ד' ברק-ארז, אשר דחתה את הערעור (ההחלטה צורפה כנספח 7 לבקשה).
אביא להלן את מרבית ההחלטה שניתנה בביהמ"ש העליון (פסקאות 2-6 להחלטה):

"הבקשה שבפני נסבה על חיובם של המבקשים, שהם בני זוג, בארנונה בגין חלקם בהחזקת נכס, המתואר כחנות, בעיר תל אביב-יפו (להלן: הנכס). בעיקרו של דבר, עמדת המבקשים היא שהנכס אינו ראוי לשימוש כבר משנת 1991, ועל כן יש לבטל כל חיוב ארנונה שהוצא בגינו החל מאותו מועד מכוח ההסדר הקבוע בסעיף 330 ל פקודת העיריות [נוסח חדש]. השגה שהגישו המבקשים בעניין זה בשנת 2016 נדחתה, ובהמשך לכך הם הגישו ערר לוועדת הערר.

ועדת הערר קיבלה את טענות המבקשים באופן חלקי בלבד. כך, הוועדה קבעה כי החל משנת 2016 הנכס אכן עונה על דרישות סעיף 330, ולפיכך על העירייה להעניק פטור למבקשת החל מתחילת שנת מס זו. בצד זאת, הוועדה סברה שלא הונחה תשתית ראייתית המלמדת שהנכס היה בלתי ראוי לשימוש בין השנים 2016-1991.

המבקשים הגישו ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, ואף זה נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי לא מצא עילה להתערב בקביעותיה העובדתיות של הוועדה. כמו כן, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשים לפיה העירייה הפרה חובה אקטיבית שהייתה מוטלת עליה לבדוק את מצב הנכס בשנים שקדמו לשנת 2016, מבלי שקיבלה הודעה שהתייחסה למצבו קודם לכן.

הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה בקבלו את הקביעות העובדתיות של הוועדה בדבר מצבו של הנכס בעשורים שקדמו לשנת 2016. לשיטתם, כי יש להחיל את מועד הפטור החל משנת 1990, ולכל הפחות מראשית שנת 2008, אז נרשמה המבקשת כמחזיקה בנכס ברישומי העירייה. להשלמת התמונה יובהר כי עד לאותו מועד המחזיקה שהופיעה ברישומי העירייה הייתה חברה הרשומה כבעלת הנכס בטאבו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה מצאתי כי דינה להידחות. הבקשה אינה עומדת באמת המידה המחמירה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". עניינם של המבקשים נדון באופן מעמיק בפני שתי ערכאות, וקביעותיהן מבוססות על ממצאי עובדה. על כן, בהתאם לתקנה 407א ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 – והחלתה מכוח תקנה 34 ל תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 – אני דוחה את הבקשה. "

לאור השתלשלות ההליכים בין הצדדים ותוצאות ההחלטות ניתן ללמוד, כי התובעת העלתה את אותן סוגיות שהועלו בתביעה דנן גם בהליכים הקודמים, אשר נידונו הן בהשגה בפני מנהל הארנונה, הן בועדת הערר, הן בביהמ"ש המחוזי והן בביהמ"ש העליון.

למעשה, בהחלטה שניתנה מפי בית המשפט העליון ביום 20.03.19 כפי שצוטט לעיל, קבע ביהמ"ש העליון בהתאם לפסיקת בית המשפט המחוזי, כי החלטת ועדת הערר היא החלטה סופית וחלוטה.

נהוג לציין ארבעה תנאים עיקריים לקיומו של השתק פלוגתא: האחד, שהפלוגתא הנדונה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלוגת א. השני, שלבעל הדין נגדו מועלית טענת ההשתק היה יומו בבית משפט לגבי אותה פלוגתא. תנאי נוסף הוא שההכרעה השיפוטית ביחס לפלוגתא הסתיימה בהכרעה פוזיטיבית. לבסוף, נדרש כי ההכרעה בפלוגת א תהיה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה ( ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561 (1968)).

במקרה דנן כל ארבעת התנאים מתקיימים, ולכן מתקיים בענייננו השתק פלוגתא, להלן:

תנאי ראשון- הפלוגתא היא אותה פלוגתא: הפלוגתא בכל ההליכים בהם נקטו הצדדים נוגעת לחיובי ארנונה בגין הנכס במשרד ת"א כאשר טוענת התובעת בכל אחת מההתדיינויות, כי הנכס אינו ראוי לשימוש משנת 1991, ולכן יש לבטל את חיובי הארנונה מכוח ההסדר הקבוע בסעיף 330 לפקודת העיריות. סוגיה נוספת שעלתה הנה מיהו המחזיק לצורך החיוב בארנונה. מדובר באותה פלוגתא אשר נידונה בכל אחד מההליכים- הן אלו המנהליים והן אלו השיפוטיים.

תנאי שני- לבעל הדין היה יומו בביהמ"ש לגבי אותה פלוגתא: באופן חד-משמעי ניתן לומר, כי לתובעת היה יומה בביהמ"ש לגבי אותה פלוגתא. התובעת פנתה הן להליכים מנהליים והן לערכאות שיפוטיות כמו ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון ושטחה את כל טענותיה שם בנוגע לפלוגתא האמורה.
תנאי שלישי- ההכרעה השיפוטית ביחס לפלוגתא הסתיימה בהכרעה פוזיטיבית : ביהמ"ש המחוזי פירט בפסק דינו את מהות ההחלטה שניתנה ביחס לאותה פלוגתא וקבע באופן פוזיטיבי, כי החלטת ועדת הערר לפיה יש להחיל את הפטור המבוקש רק משנת 2016 – מועד משלוח ההודעה ובדיקת הנכס – תואמת את הפרשנות הצרה שיש לייחס להוראות פטור בענייני ארנונה. ביתרת טענות הצדדים לא מצא ביהמ"ש המחוזי ממש ובכלל ז ה, השינוי שנעשה ברישומי המחזיק בנכס .
ביהמ"ש העליון, כאמור, דחה את הערעור שהוגש על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ובכך, למעשה, אישר אותו ואת הקביעה הפוזיטיבית שניתנה בו.
תנאי רביעי- ההכרעה בפלוגתא תהיה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה : אף תנאי זה מתקיים בענייננו.
הווה אומר, במקרה דנן מתקיימים כל ארבעת התנאים שיש בהם ליצור השתק פלוגתא, המונע מבעל דין להעלות שוב ושוב את אותה הפלוגתא שנידונה והוכרעה בהליכים קודמים.
יתרה מכך, ובהתייחס לטענת התובעת, כי התביעה דנן הינה כספית ולכן כביכול שונה היא מהתביעות שהתבררו בערכאות השונות, לרבות ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון- בעניין זה ייאמר, כי משנידונה החבות והוחלט, כי לא נעשה כל חיוב לא חוקי ע" י העירייה, הרי שלא הונחה התשתית העובדתית המשפטית בכדי להתייחס לנזקים כלשה ם, אשר לטענת התובעת נגרמו לה.

חשוב מכך, בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על ביהמ"ש המחוזי או ביהמ"ש העליון. הפלוגתאות שהעלתה התובעת נידונו והוכרעו הן במסגרת מנהלית כגון השגה וועדת ערר והן במסגרת הערכאות השיפוטיות כגון ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון. טענות התובעת הועלו הן כבעלת דין בכובעה כתובעת והן כבעלת דין בכובעה כנתבעת. התובעת קיבלה את יומה בבית המשפט והפלוגתאות אשר היא מעלה בתביעה זו שוב, נידונו והוכרעו לגופן. משכך, ומחמת השתק פלוגתא היוצר מעשה בית דין, יש לדחות את התביעה על הסף.

יובהר, הבסיס לתביעה זו הינו התנהלות שלא כדין של הנתבעת בדרישת הארנונה ובדרך גבייתה. לאחר שבית המשפט העליון קבע פוזיטיבית שהחיוב היה כדין, הרי נשמט בסיס עילת תביעה זו. לגבי תיקי ההוצאה לפועל אשר נסגרו ללא חיוב בהוצאות, הרי שחלקם נסגרו עקב הסכמי פשרה ולגבי התיקים האחרים היה על התובעת להגיש את הבקשה לחיוב בהוצאות באותם תיקים, ובמידת הצורך להגיש ערעור אם הייתה חושבת שיש צורך בכך.

אוסיף ואציין, כי לגבי הנזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה, מעצם קיומו של צו הסגירה, הרי לאור החלטת בית המשפט העליון הדוחה טענה זו, העירייה לא אחראית לכל נזק שנגרם לתובעת עקב כך. ככל שנפתח תיק הוצאה לפועל מיותר, הרי שאת ההוצאות בגין הליכים אלו היה על התובעת לתבוע במסגרת אותו תיק בפני הרשם שטיפל בתיק ויכול היה להתייחס לטענותיה על בסיס החומר בתיק המנוהל על ידו, וכל זאת בפרקי הזמן הקבועים לכך בחוק.

התביעה הנידונה היא למעשה ניסיון לתקן כשלים קודמים ולהשיג על החלטות חלוטות שכבר ניתנו, בדרך עקיפה. כפי שפ ירטתי בהרחבה לעיל , הדבר נוגד את העקרונות שגובשו בפסיקה בצורה ברורה ומכאן שדין התביעה כנגד הנתבעת להידחות על הסף.

אמנם אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 1 על הסף, אם כי לפנים משורת הדין- בהתחשב במצבה האישי של התובעת, אותו ציינו הערכאות הנכבדות בביהמ"ש המחוזי וכן בביהמ"ש העליון, תעשה טוב הנתבעת אם תיקח בחשבון את הנסיבות האישיות הנוגעות לגילה ובריאותה של התובעת, בשים לב שעיקרו של החוב הקיים הוא בהפרשי ריבית.

סוף דבר:
לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 1 על הסף, מחמת מעשה בית דין.

בעניין ההוצאות- אלך לאורה של פסיקתה של שופטת בית המשפט העליון כבוד השופטת דפנה ברק ארז , ומתוך התחשבות במצבה הכלכלי של הנתבעת לא אפסוק הוצאות בגין הליך זה, במיוחד לאור הוצאות שכבר נפסקו במהלך ההליכים בתיק.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ' אלול תש"פ, 09 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.