הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 49111-04-15

לפני כבוד השופטת חנה קלוגמן

התובעים:

1.חנה נפתלי
2.שלמה נפתלי
ע"י ב"כ עוה"ד עמירם אילון

נגד

הנתבעים:

  1. עיריית תל-אביב יפו
  2. גל פרויקט- מנהל אגף גביית ארנונה בעיריית ת"א

הנתבעים 1 ו-2 ע"י ב"כ עוה"ד אבי נימצוביץ ואח'

3. עו"ד אבי נימצוביץ
ע"י ב"כ עוה"ד אסתי קוך ואח'

פסק דין

בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף הן מטעם הנתבע 2 והן מטעם הנתבע 3.
מבוא וזהות הצדדים:
תביעה זו עוסקת בנזקים שנגרמו לתובעים, לטענתם, בגין חיובי ארנונה על נכס אשר בבעלותם, ואשר בית משפט הורה על סגירתו לבקשת הנתבעת 1 בעצמה. התביעה הועמדה על סכום של 1,500,000 ₪.
התובעת 1 ( להלן: "התובעת") רכשה חנות בקומת קרקע ברח' מטלון 73 בתל-אביב, הידועה כחלקה 182/3 בגוש 6948 ( להלן: "המשרד בת"א" או " הנכס בת"א" או " הנכס"). כמו כן, רכשה התובעת משרד באילת ברח' היוזמה באזור התעשייה הישן הידוע כגוש 40001 חלקה 45 ( להלן: "המשרד באילת"). בגין הסכם רכישת המשרד בת"א נרשמה לטובת התובעת הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין.
בעקבות כתב אישום שהוגש ע"י הנתבעת 1, עיריית תל אביב יפו ( להלן: "הנתבעת" או " העירייה"), כנגד הבעלים הקודמים של הנכס בת"א במסגרת ת.פ. 10750/89 בבהמ"ש בתל אביב ולדרישתה של העירייה, לטענת התובעים, ציווה ביהמ"ש על הפסקת העיסוק בנכס בת"א וכי " הפסקת העיסוק תהיה בסגירת המקום ובהימנעות משימוש בו" (גזר הדין צורף כנספח 5 לכתב התביעה המתוקן).
כך, לטענת התובעים, הם צורפו לגזר הדין ולא הייתה להם ברירה אלא לפעול ע"פ הצו, על כן המשרד בת"א נסגר וכל השקעתם ירדה לטמיון. התובעים נאלצו, לטענתם, להעביר את פעילותם לאילת וכעבור תקופה קצרה העסק קרס והפעילות פסקה לחלוטין החל מיום 1.1.94.
למרות שהמשרד בת"א נסגר פיזית והתובעים לא החזיקו ולא יכלו להשתמש בו, לטענתם, ועד היום הוא עומד ריק, החלה הנתבעת לאחר 13 שנה, באמצעות הנתבעים 2 ו-3, להתעמר בתובעים, לרשום עיקולים ומשכונים על הנכס בת"א ולפתוח נגדם לא פחות מ-7 תיקי הוצאה לפועל ותביעות משפטיות, בדרישות מוטעות לשלם חיובי ארנונה בגין הנכס, למרות שלא ניתן היה לעשות בו כל שימוש.
הנתבע 2 הינו מנהל אגף גביית ארנונה במשרדי העירייה החל מיום 26.10.2008 ( להלן: "הנתבע 2 " או " מנהל אגף ארנונה").
הנתבע 3 ייצג ( בחלק מההליכים נשוא התביעה) ומייצג גם כיום את העירייה ( היא הנתבעת) (להלן: "הנתבע 3 " או " עו"ד נימצוביץ").
בכתב התביעה המתוקן טוענים התובעים, כי הנתבע 2 מעל בתפקידו הציבורי, נהג ברשלנות רבתי כלפי התובעים ולא השיב מעולם לשום פנייה של התובעים ( סעיף 65).
עוד לטענתם, הנתבע 3 פעל נגדם בניגוד לחובות המקצועיות והאתיות המוטלות עליו מכוח כללי האתיקה וחוק לשכת עורכי הדין ומתוך רשלנות רבתי או תוך שימוש לרעה בתפקידו ( סעיף 75).
ביום 25.06.15 הוגשו לראשונה בקשות למחיקת הנתבעים 2 ו-3. לאחר מכן הוגשו בקשות רבות, לרבות בקשה לתיקון כתב התביעה. בסופו של יום ביהמ"ש ( כב' השופט תמיר) אישר תיקון כתב תביעה ( בפעם השלישית בתיק זה), בד בבד עם פסיקת הוצאות לטובת הצד שכנגד.
התיק הגיע לשולחני ביום 08.05.17. כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 30.07.17. התקיים בפניי דיון ראשון בתיק ביום 14.11.17. שתי הבקשות התלויות ועומדות בתיק הן בקשות לסילוק על הסף של התביעה הן כנגד הנתבע 2 והן כנגד הנתבע 3.
תמצית טענות הצדדים בעניין הבקשה לסילוק התביעה על הסף:
תמצית טענות הנתבע 2:
לטענת הנתבע 2, מרבית הטענות בכתב התביעה נוגעות למועדים טרם תחילת עבודתו של הנתבע 2 כמנהל אגף הגבייה במשרדי העירייה. הנתבע 2 החל עבודתו כמנהל אגף גבייה החל מיום 10/2008 ( הודעת מינוי צורפה כנספח 1 לבקשה).
כתב התביעה לא מצביע על כל פעילות / מעשה / מחדל של הנתבע 2. כך גם אין פירוט לגבי איזה נזק נדרש מהנתבע 2 ובגין איזו עילה כאשר בין הצדדים אין כלל יריבות.
עוד לטענתו, התובעים ממחזרים טענות שהוכרעו ואינן בסמכותו של בית משפט זה, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט ולאחר שטענות התובעים נדחו ע"י בהמ"ש השלום במסגרת ה"פ 23925-05-15 ( להלן: "ההמרצה") וכן ע"י בהמ"ש המחוזי במסגרת עת"מ 55004-01-16 ( להלן: "העתירה") מגולמות טענות אלו בשלישית כתביעה נזיקית והוספת הנתבע 2 הנה ניסיון לשנות את זהות הצדדים ודינו להידחות ( פסקי הדין בהמרצה ובעתירה צורפו כנספחים 2 ו-3 בהתאמה).
כמו כן, הנתבע 2 מבקש להכיר בחסינותו כעובד ציבור, ולדחות את התביעה האישית נגדו. בהתאם לסעיף 7( א) לפקודת הנזיקין, הנתבע 2 הנו עובד ציבור ופועל כזרועה הארוכה של העירייה בקשר לגביית ארנונה ותשלומי חובה המגיעים לעירייה ע"פ דין.
הנתבע 2 פעל בכובעו כמנהל אגף גביית ארנונה בעירייה, במסגרת תפקידו וסמכותו השלטונית, ולא כאדם פרטי. כך גם אפשר ללמוד מסעיף 8 לכתב התביעה.
במסגרת כתב התביעה לא מופנית אצבע מאשימה באופן אישי כלפי הנתבע 2, ופעולותיו כרוכות לאורך כל הדרך עם פעולות העירייה.
בנוסף, כדי להכיר בחסיונות עובד ציבור יש לבחון ע"פ סיפת סעיף 7 א לפקודת הנזיקין, דהיינו יש לבדוק האם פעל מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לגרימתו, כאשר בחינה זו אינה נעשית על בסיס אמיתות הנטען בתביעה.
בכל מקרה, ככל שהיו פעולותיו במסגרת גביית חובם של התובעים לנתבע 2, פעולותיו היו בתום לב במסגרת מילוי תפקידו, מתוך כוונה לגבות חובות ארנונה ולא במטרה לגרום לתובעים או לעסקיהם כל נזק.
תמצית טענות הנתבע 3:
לטענת הנתבע 3, יש להורות על דחיית התביעה כנגדו מטעמי חוסר יריבות והיעדר עילה שבדין, שכן הנתבע 3 פעל בהיותו ב"כ העירייה גרידא ולא מכל נימוק אחר וללא כל עניין אישי.
התובעים לא העלו כל טענה לחריגה מהנחיות העירייה או כל טענה להתנהגות שאינה הולמת מטעם הנתבע 3, אלא להיפך. כתב התביעה מבטא רצף של אירועים כאשר המשותף לכולם הוא כי העירייה פועלת באמצעות הנתבע 3 ותו לא. כלומר, אין כל טענה, כי הנתבע 3 ביצע כל פעולה ממניעיו שלו אלא בהתאם להנחיות העירייה וכבא כוחה בלבד. הנתבע 3 לא היה צד ואינו צד להליכים שננקטו או להסדרי הפשרה שהושגו, ולא היה בעל הדין שנקט בהליכים כלשהם נגד התובעים.
תמצית טענות התובעים:
לטענת התובעים, לגבי הנתבע 2- רוב המעשים והמחדלים המיוחסים לו התרחשו בתקופת עבודתו כמנהל האגף ובמעורבותו האישית. לדוגמא נטען בתביעה, כי נפתחו שלא כדין ולאחר מכן נסגרו תיקי הוצל"פ נגד התובעים בהוראתו ובפיקוחו של הנתבע 2 ( סעיפים 8,9,44,55,60 לתביעה).
לטענתם, אין כל דרך להחיל על הנתבע 2 את החסינות ( סעיף 7 א') בדרך של בקשה לדחייה על הסף מבלי לקיים בירור עובדתי ומבלי לתת לתובעים את יומם בביהמ"ש ע"מ להוכיח שהוא עשה את כל המעשים והמחדלים מתוך כוונה לגרום נזק לתובעים, ולחילופין בוודאי שנהג ב"שוויון נפש" לאפשרות של גרימת הנזקים.
השאלה האם המעשים המיוחסים לנתבע 2 נעשו מתוך כוונה לגרום נזק או מתוך " שוויון נפש" טעונה ראיות ואין להכריע בה במסגרת בקשה לדחייה על הסף.
לגבי הנתבע 3- טוענים התובעים, כי בכתב התביעה מגוללים הם מסכת עובדתית ארוכה של שיטת פתיחת תיקי הוצל"פ נפסדת נגדם ע"י הנתבע 3 מתוך מעשים ומחדלים שלו ושל משרדו העולים כדי הטעיה ומצגים כוזבים בפני מערכת המשפט וכן מעשים ומחדלים רשלניים.
בסעיפים 54 עד 79 לכתב התביעה מפורטות כל עילות התביעה נגד הנתבע 3, החל מהטעיה דרך הפרת חובה חקוקה ועד רשלנות רבתי.
דיון והכרעה:
עסקינן, כאמור לעיל, בבקשה לסילוק התביעה על הסף מטעם הנתבעים 2 ו-3, הם מנהל אגף גביית ארנונה במשרדי העירייה ובא-כוחה של העירייה ( בהתאמה).
השתלשלות ההליכים עד כה:
התובעים הגישו כתב תביעה מקורי ראשון ביום 29.04.15.
ביום 17.05.15 הוגשה מטעם התובעים בקשה לתיקון כתב התביעה וצורף לה כתב התביעה המתוקן . ביום 25.06.15 הוגשה בקשה מטעם הנתבעים לעיכוב הליכים, למחיקת הנתבע 3 ולמחיקת הנתבע 2 מכתב התביעה. בו ביום ניתנה החלטה לנתב את הבקשות למחיקת הנתבעים 2 ו-3 לשופט לפי סדרי העבודה.
ביום 09.08.15 הוגשה תגובה לבקשה למחיקת הנתבע 2 מכתב התביעה.
ביום 10.09.15 הוגשה תשובה לתגובה לבקשה למחיקת הנתבע 3 מכתב התביעה.
ביום 20.09.15 הוגשה תשובה לתגובה לבקשה למחיקת הנתבע 2 מכתב התביעה.
ביום 27.12.15 התקיים דיון ראשון בתיק בפני כב' השופט תמיר (להלן: " הדיון הראשון").
ביום 31.01.16 הוגשה "בקשה להגשת הבהרה ואיזון" מטעם התובעים, אשר לא היו מיוצגים מתחילת הדרך ושכרו את שירותיו של עו"ד אילון מאוחר יותר. במסגרת בקשה זו, ביקשו התובעים להגיש תצהיר כתגובה לטענות בדבר הבקשה למחיקת הנתבעים 2 ו-3 מכתב התביעה, אשר הועלו בדיון הראשון, ולמעשה להתיר להם להגיש ראיות לתיק בעקבות הדיון הראשון.
לאחר הגשת תגובות לבקשה זו, ניתנה החלטה ע"י כב' השופט תמיר מיום 04.03.16, לפיה: "התובעים קיבלו את יומם והגישו תגובות בכתב בהתאם. ... החלטת בית המשפט למחוק את התביעות אשר הוגשו כנגד הנתבעים 2 ו-3 תסתמך על טענות התובעים כפי שנוסחו בכתב התביעה המתוקן ועל יסוד הבקשות והתגובות אשר הוגשו לתיק ברשות בית המשפט. כתב התביעה המתוקן מנוסח באופן שמקשה על בית המשפט לברור את הטענות הספציפיות שיש לתובעים כנגד הנתבעים 2 ו-3. בנוסף לכך נתבעים 1,500,000 ₪ מבלי לציין כיצד מגיעים לסכום זה וכמה מתוך סכום זה הנו בגין נזק ממוני וכמה מתוך סכום זה בגין נזק לא ממוני. ..."
בסיום החלטה זו קבע כב' השופט תמיר, כי הוא דוחה בקשה זו ומחייב את התובעים לשלם לנתבעים סך של 2,500 ₪ בגין שכ"ט עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
ביום 20.03.16 הוגשה מטעם התובעים בקשה למתן ארכה להגיש כתב תביעה מתוקן בצירוף חוות-דעת מומחה. ביום 29.03.16 הוגשה תגובת הנתבעים לבקשה זו. ביום 07.04.16 הוגשה תשובת התובעים.
ביום 06.06.16 ניתנה החלטת כב' השופט תמיר לבקשה זו, לפיה כנגד תשלום 2,500 ₪ אשר נפסקו וכן תשלום 2,500 ₪ נוספים תינתן ארכה להגשת בקשה להארכת מועד להגשת כתב תביעה מתוקן (נוסף) יחד עם עותק של הכתב המתוקן וכל זאת תוך 21 יום.
ביום 23.06.16 הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת כתב תביעה מתוקן מטעם התובעים. צורף לבקשה זו העתק של כתב התביעה המתוקן. כך גם הוגשה חוות-דעת מומחה מטעם התובעים לעניין אומדן הנזקים להם טוענים התובעים.
ביום 10.10.16 הוגשה הודעה מטעם התובעים, הפעם בהיותם מיוצגים, כי שולמו ההוצאות שנפסקו לחובתם וכי יש להורות לנתבעים להגיש כתבי הגנה.
ביום 10.01.17 ניתנה החלטה ע"י כב' השופט תמיר, לפיה על התובעים להיות ערוכים בדיון שנקבע ולהודיע מה ברצונם לציין בכתב התביעה המתוקן, לרבות סכומים, תאריכים ועילות תביעה כנגד שלושת הנתבעים.
ביום 05.02.17 התקיים קדם משפט שני בתיק. כב' השופט תמיר קבע בדיון, כי לאחר עיון תשלח החלטה/ פסק דין לצדדים.
ביום 26.04.17 ניתנה החלטה בבקשת התובעים להארכת המועד להגשת בקשה לתיקון כתב התביעה פעם נוספת, לפיה כנגד תשלום בסך של 8,000 ₪ לכ"א מהצדדים, כאשר הנתבעים 1 ו-2 הם צד אחד והנתבע 3 הוא צד שני, יקבל ביהמ"ש את נוסח כתב התביעה המתוקן שצורף לבקשה מיום 23.06.16.
ביום 08.05.17 הגישו התובעים בקשה להפחתת סכום ההוצאות שפסק כב' השופט תמיר בהחלטתו מיום 26.04.17.
ביום 25.06.17, כאשר התיק עבר ליומני, קבעתי כי אינני מקבלת את הבקשה להפחתת ההוצאות, אך לאור הנסיבות קבעתי כי הסכום ישולם בשני תשלומים שווים ועוקבים החל מיום 03.07.17 וכי לאחר התשלום הראשון יכולים התובעים להגיש כתב תביעה מתוקן.
לאחר תשלום ההוצאות בהתאם להחלטה מיום 26.04.17 ומיום 25.06.17, הוגש כתב תביעה מתוקן (נוסף) ביום 30.07.17 (להלן: "כתב התביעה המתוקן" או "כתב התביעה").
ביום 27.09.17 הוגשה בקשה מטעם הנתבעים ליתן החלטה בבקשות הנתבעים 2 ו-3 לסילוק על הסף וכן ליתן ארכה להגשת כתב הגנה. לבקשה זו צורפו העתקי הבקשות והתגובות (נספחים א'-ג').
ביום 01.10.17 ניתנה החלטתי, לפיה יש להגיש כתב הגנה מתוקן.
ביום 01.11.17 הגיש הנתבע 3 כתב הגנה. ביום 02.11.17 הגיש הנתבע 2 כתב הגנה בד בבד עם בקשה לדחיית התביעה כנגדו על הסף. ביום 02.11.17 הגישה גם הנתבעת 1 (העירייה) כתב הגנה מטעמה.
ביום 14.11.17 התקיים קדם משפט שלישי בתיק. ביום 21.11.17 הוגשה בקשה מטעם הנתבע 3 למתן החלטה בבקשות התלויות ועומדות לסילוק התביעה על הסף.
ביום 27.11.17 ניתנה תגובת התובעים לבקשת הנתבע 2 לדחיית התביעה על הסף.
ביום 17.12.17 הוגשה בקשה למתן החלטה בבקשות התלויות ועומדות למחיקת התביעה שהוגשה כנגד הנתבעים 2 ו-3.
ביום 10.01.18 התקיים קדם משפט רביעי בתיק, במסגרתו ביקשה התובעת 1 להגיש תצהיר עדות ראשית לפני מתן החלטה בבקשות לסילוק התביעה על הסף. הנתבעים התנגדו.
אקדים ואציין, כי בקשה לדחייה על הסף נבחנית, בדרך כלל, בהנחה שכל האמור בכתב התביעה מוכח. כך התייחסתי גם למקרה הנדון ומטעם זה אין כל הצדקה או צורך בהגשת תצהירים בשלב זה. לאור האמור לעיל הבקשה להגשת תצהירים לצורך הדיון בבקשות לדחייה על הסף נדחית. כמו כן הזמן להגשת התצהיר היה עם הגשת התגובה ולא לאחר שכל כתבי הטענות בנדון כבר הוגשו וכבר ניתנה האפשרות להשלמת טיעונים, כך שגם מהפן הפרוצדוראלי הבקשה נדחית.
כעת אפנה לדון בבקשות לסילוק התביעה על הסף שהוגשו כנגד הנתבעים 2 ו-3. ראשית, יש לבחון את המסגרת הנורמטיבית בכל הנוגע לאחריות עובד ציבור, לרבות אחריות בעל תפקיד. להלן:
הפן הנורמטיבי- אחריות עובד ציבור ואחריות בעל תפקיד :
אחריות עובד ציבור:
סעיף 7 א ( א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין") קובע כך:
"לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור."
יפים בעניין אחריות עובדי ציבור בנזיקין הדברים שנאמרו במסגרת ע"א 1649/09; רע"א 775/11 אברהם פלקסר ואח' נ' מדינת ישראל- משטרת ישראל ואח', מפי כב' השופטת ( הנשיאה דהיום) א'. חיות ( ניתן ביום 11.08.14) ( להלן: "עניין פלקסר"):
"ביום 10.8.2005 פורסם ברשומות תיקון 10 לפקודה שעניינו אחריות עובדי ציבור בנזיקין. התיקון נכנס לתוקפו שישה חודשים לאחר הפרסום והרחיב במידה משמעותית את היקף חסינותם של עובדי הציבור בנזיקין.
.....
סעיף 7א(א) שנוסף לפקודה בתיקון 10 קובע כך:

לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור.

בשני המקרים העומדים לדיון בפנינו לא הייתה מחלוקת כי הפעולות נעשו תוך כדי מילוי תפקידם השלטוני של עובדי הציבור.
......
בקבעו את החריג ביטא המחוקק את העיקרון לפיו עובד ציבור אשר בביצוע תפקידו השלטוני פועל מתוך כוונה לגרום נזק או מתוך אדישות לנזק העלול להיגרם כתוצאה ממעשיו, אינו ראוי לחסות תחת כנפי החסינות אשר נועדה בעיקרה לאפשר לעובדי הציבור לבצע את תפקידם ללא מורא וללא חשש כי פעולותיהם במילוי תפקידם השלטוני - במעשה או במחדל - יצמיחו תביעות אישיות נגדם.

מהו האופן אשר בו ראוי לברר את היסוד הנפשי שליווה את מעשיו של העובד לצורך קביעת דבר קיומה או אי-קיומה של חסינות העומדת לעובד בתביעה אישית שהוגשה נגדו? זוהי השאלה המרכזית שהציבו הצדדים בפנינו בערעורים דנן. ההוראות הרלוונטיות לעניין זה קבועות בסעיפים 7ב ו- 7ג לפקודה וכפי המזדקר לעין מיד עם קריאת הוראות אלה, אשר תובאנה להלן . המחוקק ראה להבחין בהקשר זה בין עובדי מדינה לעובדי רשויות ציבוריות.
......
אכן, אחת התכליות המרכזיות שעמדו לנגד עיני המחוקק בהענקת החסינות לעובד הציבור מפני תביעות נזיקין הייתה ליתן מענה להפעלת לחצים בלתי ראויים ולהרתעת יתר של עובד הציבור במילוי תפקידו מחשש לתביעות אישיות שתוגשנה נגדו ( רע"א 9227/12 עו"ד גרנות, כונס הנכסים נ' שפייזר, [פורסם בנבו] פס' 19 (27.8.2013); ע"א 9040/10 פנחס גדעון ובניו בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [פורסם בנבו] (17.10.2012); גלעד חלק שני, בעמ' 93; קלהורה וברדנשטיין, בעמ' 302; ישראל גלעד דיני הנזיקין – גבולות האחריות ב 1052 (2012)).
......
מי שהוקנתה לו בחוק חסינות מפני הליך משפטי ( בין אם היא דיונית ובין אם היא מהותית), אינו צריך להיגרר לאורך כל ההליך כולו עד שתוכרע שאלת חסינותו ומן הראוי כי הדבר ייקבע ככל הניתן כבר בפתח הדיון." (הדגשה שלי- ח.ק.)
בעניין פלקסר לעיל עמדו על דברי ההסבר להצעת החוק של יוזמי תיקון 10 לפקודת הנזיקין בכל הנוגע לתכליות והרציונאלים אשר ניצבו ביסוד החסינות הדיונית שהוקנתה לעובדי הציבור, להלן:

"מוצדק להכיר במעמד המיוחד של עובדי ציבור מאחר שהם חשופים לסיכוני אחריות עקב אפשרות ההיזק הנרחבת של הרשות; עובדי הציבור חשופים ללחצים בדרך של הגשת תביעות אישיות בלתי מוצדקות או איום בהגשת תביעות כאלה, דבר העלול להשפיע על תפקודם ולשבש את פעילותה של הרשות הציבורית; מבחינת כושר הפיצוי, המדינה או הרשות הציבורית היא בעלת המשאבים הכספיים ובעלת היכולת לפזר את הנזק, והתביעה האישית נגד עובד הציבור אינה מוסיפה דבר לנפגע; נטל האחריות בנזיקין מוטל, למעשה, על המעסיק, לא רק במגזר הציבורי אלא גם במגזר הפרטי, ולפיכך ההסדר המוצע הוא יותר בבחינת הכרה רשמית במציאות משפטית קיימת.
(הצעת החוק, בעמ' 134; וראו גם אבניאלי, בעמ' 466) ".

בפסק דין מאוחר יותר שניתן בביהמ"ש המחוזי במסגרת ע"א 28303-09-16 נבות נ' מזרחי ואח' , נאמרו הדברים הבאים מפי כב' השופט ד"ר מ'. רניאל ( ניתן ביום 29.01.17):
"עד לתיקון 10 לפקודת הנזיקין, היה עובד הציבור חסין רק מפני אחריות חמורה. סעיף 7 א(א) הרחיב את החסינות למעשים, לרבות מחדלים, שנעשו תוך כדי מילוי התפקיד גם אם יש בהם התרשלות: "מוצע כי לעובד הציבור תוקנה חסינות דיונית מפני הגשת תובענה על מעשה המקים אחריות בנזיקין, אשר תשתרע על כל תובענה, כולל תביעות שיפוי... החסינות תוקנה רק לגבי מעשה שנעשה " תוך כדי" מילוי התפקיד. משמעות המילים " תוך כדי" היא תחום המעשים שאותם כוללת האחריות השלוחית בדיני הנזיקין ( ר' סעיפים 13 ו-14 לפקודה). ואולם עובד ציבור לא יהיה חסין לגבי מעשה שנעשה בכוונת זדון תוך שימוש לרעה בסמכות, אף אם מעשה זה נופל לגדר מעשה שהוא " תוך כדי מילוי תפקידו ברשות הציבורית או במדינה"" (דברי ההסבר להצעת החוק, בעמ' 136.
... בנוסף לשאלה אם הפעולה נעשתה בזמן עבודתו של העובד, יש לבחון את מטרת פעולתו של העובד, כתנאי לאחריות שילוחית, המשפיעה על חסינות העובד, אם הוא עובד ציבור.
עוד נקבע, כי בבחינת המטרה שביסוד מעשה העובד " ניתן להיזקק גם למבחן "המטרה הדומיננטית". מבחן זה מניח כי בעת שביצע העובד את המעשה המזיק, עסק הן במילוי תפקידו והן בסיפוק האינטרס הפרטי שלו. על פי מבחן זה "המעביד ישא באחריות שילוחית כאשר בולט הוא לעין, כי המטרה 'השלטת', מבין שתי המטרות שעמדו לנגד עיניו של העובד בשעת מעשה, היתה זו הקשורה בשליחות שהטיל עליו מעבידו" ( ע"א 338/60 מדינת ישראל נ' מדר, פ"ד טו 1569, 1584 (1961))" (בפסקה 15). "
אחריות בעל תפקיד והיקש לעניין עובד ציבור :
בהמ"ש העליון דן במסגרת רע"א 9227/12; רע"א 3148/13 עו"ד שי גרנות כונס הנכסים ואח' נ' שפייזר רות ואח', בשאלה העוסקת בהטלת אחריות אישית על בעל תפקיד. יפים לענייננו דבריו של כב' השופט י'. עמית ( מיום 27.08.13):
"השאלה המרכזית הצריכה לענייננו היא, האם נכון להתיר למשיבים להגיש תביעה אישית נגד כונסי הנכסים.
...
אין חולק כי על בעל תפקיד המשמש בתור " ידו הארוכה של בית המשפט" (כמו מפרק, מנהל מיוחד, כונס נכסים, נאמן) חלות חובות אמון כלפי החברה, הנושים, בעלי המניות ואף צדדים שלישיים. חובות אלה, נגזרות הן מדיני החברות והן מהדין הכללי מכוח עוולה נזיקית, עילה חוזית, דיני הנאמנות או דיני השליחות ( וראו: ישראל גפני כינוס נכסים הלכה ומעשה 451 (2004) ( להלן: גפני)). תביעה נגד בעל תפקיד המבוססת על הפרת חובת הזהירות תיבחן על פי אמות המידה הקבועות בסעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין ( ציפורה כהן פירוק חברות 322 (2000) ( להלן: כהן, פירוק חברות )).
הטלת אחריות אישית על בעל תפקיד עשויה אמנם להמחיש לבעל התפקיד את גודל האחריות המוטלת על כתפיו ולתמרץ אותו לנהוג בזהירות ובשיקול דעת, אולם עם זאת, קיימים שיקולי מדיניות כבדי משקל המושכים לכיוון של ריסון וזהירות יתר בבוא בית המשפט לאשר תביעה אישית כנגד בעל תפקיד. מעבר לנזק הכספי, לאפשרות ההשפעה על גובה פרמיית הביטוח המקצועי שהוא משלם ולפגיעה בשמו הטוב של בעל התפקיד, ניתן להצביע על שיקולים מהותיים שונים, וביניהם, חשש מהרתעת יתר, שעלולה להביא להימנעות אנשים ראויים ליטול על עצמם את התפקיד; חשש מזהירות יתר ורתיעה מוגזמת מנטילת סיכונים אשר תכשיל את מלאכתו של בעל התפקיד; חשש מפני הצפה של תביעות אישיות ותביעות סרק; וחשש להכבדה על עבודתו של בעל התפקיד, אשר יאלץ להשקיע את מרצו וזמנו בהתגוננות מפני תביעות בחזיתות רבות ( השופט דנציגר בע"א 4042/08 סגל נ' גיורא גרינברג [פורסם בנבו] בפסקה 10 (22.4.2009) ( להלן: עניין סגל). ועיקר העיקרים – החשש לעיוות שיקול הדעת ולפגיעה בהפעלת שיקול הדעת בביצוע התפקיד.
....
יש לאפשר לבעל התפקיד לעבוד תחת מטרית הגנה מסוימת, על מנת לאפשר לו לבצע את תפקידו ללא חשש וללא מורא מבעלי אינטרסים כאלה ואחרים. זהירות יתר נדרשת, מטבע הדברים, כאשר ההאשמות כנגד בעל התפקיד מוטחות על ידי החייב שהאינטרסים שלו נוגדים, פעמים רבות, את האינטרס של הנושים ושל בעל התפקיד.
.....
הגשת תביעה אישית כנגד בעל תפקיד פותחת פתח לניצול לרעה של אפשרות זו. על דרך ההיקש, זו אחת הסיבות בגינה מצא המחוקק להרחיב את החסינות האישית של עובדי ציבור בסעיף 7 א לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש], בעקבות תיקון מס' 10 לפקודה. התיקון נועד לאפשר לעובד הציבור למלא תפקידו ללא מורא וללא משוא פנים ובלא לחשוש שמא יאוים או ייתבע בגין מעשה או מחדל שביצע בעת מילוי תפקידו.
בנוסף, נועדה ההרחבה לאפשר לעובד הציבור לפעול ולקבל החלטות במסגרת עבודתו, ללא חשש מתמיד מפני תביעה אישית ( ראו, לדוגמה, תמר קלהורה ומיכל ברנשטיין "חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) – חסינות עובד הציבור" הפרקליט נא 293 (2011)).

מכאן נקודת המוצא, כי הטלת אחריות אישית על בעל תפקיד והיתר להגיש כנגדו תביעה אישית, היא צעד חריג המחייב נקיטת זהירות רבה בטרם הפעלתה. מה עוד, שקיימות סנקציות חלופיות כנגד בעל תפקיד שמעל או התרשל בתפקידו, כגון הפחתת שכרו או העברה מתפקידו ( וראו, בהרחבה, אלשיך ואורבך - הקפאת הליכים 227-223). " (הדגשה שלי- ח.ק.)

לאור האמור לעיל, ניתן ללמוד, כי תיקון 10 לפקודת הנזיקין ( להלן: "התיקון") הרחיב את החסינות של עובדי ציבור למעשים, לרבות מחדלים, שנעשו תוך כדי מילוי התפקיד גם אם יש בהם התרשלות. אולם, עובד ציבור לא יהיה חסין לגבי מעשה שנעשה בכוונת זדון תוך שימוש לרעה בסמכות ומתוך כוונה לגרום נזק או מתוך שוויון נפש באפשרות גרימתו.
עוד נפסק, כי התיקון נועד לאפשר לעובד הציבור למלא תפקידו ללא מורא וללא משוא פנים ובלא לחשוש שמא יאוים או ייתבע בגין מעשה או מחדל שביצע בעת מילוי תפקידו.
בנוסף, נועד התיקון שהרחיב את החסינות, לאפשר לעובד הציבור לפעול ולקבל החלטות במסגרת עבודתו, ללא חשש מתמיד מפני תביעה אישית.
מן הכלל אל הפרט:
הנתבע 2:
לאחר עיון בבקשה ובתגובות שהוגשו בעניין הבקשה לסילוק התביעה על הסף כנגד הנתבע 2, ולאור החקיקה והפסיקה לעיל, מצאתי לקבל את הבקשה. טעמיי יובאו להלן:
ראשית, לעניין ההכרה בחסינות- אכן, הנתבע 2 הנו " עובד ציבור" כהגדרת מונח זה בסעיף 7 לפקודת הנזיקין ותפקידו הנו מנהל אגף הגבייה במשרדי העירייה החל משנת 2008.
בהמ"ש העליון קבע בעניין פלקסר, כי ככל שהבקשה להכרה בחסינות מוגשת על-ידי הרשות הציבורית והתובע אינו מתנגד לה, מדובר בהחלטה פשוטה הנסמכת על נכונות הרשות הציבורית ליטול על עצמה את הסיכון שתחויב לבדה בפיצוי הניזוק ועל הסכמת הצדדים . אולם, כאשר התובע אינו מסכים לבקשה אך זו מוגשת על-ידי הרשות הציבורית הסבורה כי מתקיימים התנאים הנדרשים להכרה בחסינות רשאי בימ"ש להניח שהתנאים התקיימו והנטל יעבור לתובע להראות מדוע אין לקבל את עמדת הרשות.
בענייננו, הוצגה " הודעה על קיומה של חסינות לפי סעיף 7 א לפקודת הנזיקין ( נוסח חדש) ובקשה לדחיית התביעה נגד המשיב 2", אשר חתום עליה היועץ המשפטי של העירייה. מכאן ניתן ללמוד, כי העירייה נוטלת על עצמה את הסיכון שתחויב לבדה בפיצוי הניזוק. יחד עם זאת, התובעים התנגדו לבקשה להכרה בחסינות ולכן הנטל עובר לתובעים להראות מדוע אין לקבל את עמדת העירייה בעניין זה. לא מצאתי, כי התובעים עמדו בנטל להוכיח כי אין לקבל את ההודעה על קיומה של חסינות כפי שהוגשה ע"י העירייה.
יתרה מכך, גם בכתב ההגנה של העירייה אין התנערות מכך, כי היה פסול בהתנהלות או בפעולות בהם נקט הנתבע 2 (הדבר נכון גם לגבי הנתבע 3, כפי שיובהר בהמשך). ככל שהעירייה חשבה שהנתבע 2, אשר פעל מטעמה, חרג מסמכותו, הרי שהייתה יכולה בנקל לציין זאת בכתב הגנתה, או אף לתבוע אותו באופן אישי, או לפעול לפיטוריו, אולם היא לא עשתה אף אחת מהפעולות הללו.
על פניו, הייתי יכולה להשאיר את ההחלטה בבקשה זו עד סיום ההליכים בתיק, אולם לא מצאתי כי במקרה הנדון יש הצדקה להמשיך ולנהל הליכים ישירים כנגד עובד הציבור – הנתבע 2. יצוין כי אחת המטרות של מתן החסינות לעובד ציבור, היא למנוע חשיפתו לתביעות אישיות, אלא אם חרג מסמכותו ומתקיימים החריגים הקבועים בחוק. במקום בו הרשות הציבורית איננה מתנערת מפעולות עובדיה, חזקה שאינם נכנסים בגדר החריגים למתן החסינות, וחשוב אף מכך הוא שבמצב כזה אין לתובע כל חשש שהיה ויזכה בתביעתו לא יקבל את הפיצוי או הסעד בהתאם לפסק הדין.
למעלה מכך, הנתבעים 2 ו-3 נתבעים בגין אותה עילת תביעה והנזק מוערך כלפי כולם באותו סכום גם לאחר תיקון כתב התביעה בפעם השלישית. אין בנמצא ראש פרק נפרד לכל נתבע והדברים כתובים בכתב התביעה בפיזור רב ובאופן כללי.
יודגש, אף כתב התביעה מלמד, כי התובעים ראו בעירייה (הנתבעת 1) כמי שנקטה בהליכי הגבייה נגדם באמצעות מי מטעמה- דוגמת סעיף 8 לכתב התביעה המתוקן לפיו: "החלה הנתבעת 1, לאחר 13 שנה, באמצעות הנתבעים 2 ו-3 לכתוש את התובעים ...".
התובעים אינם מייחסים לנתבע 2 מעשה או מחדל כלשהו העולים כדי התרשלות אישית מצדו ובוחרים, באופן עקבי לאורך כל כתב התביעה המתוקן, שלא לנתק את פעולותיו מהפעולות המיוחסות לעירייה.
הסעיף היחיד שניתן לדלות מכתב התביעה המתוקן, אשר יש בו התייחסות ספציפית לנתבע 2, הוא סעיף 65, במסגרתו טוענים התובעים כי: "הנתבע 2 מעל בתפקידו הציבורי, דחה על הסף כל ניסיון לבירור הוגן וענייני של טענות התובעים, נהג ברשלנות רבתי כלפי התובעים משלא מילא אחר תפקידיו כאחראי על הארנונה ולא השיב מעולם לשום פנייה של התובעים". מדובר בסעיף כללי ללא פירוט ספציפי ובמצב זה אינני רואה הצדקה לסטייה מכללי החסינות לעובדי ציבור.
לאור החקיקה והפסיקה שפורטה לעיל, תיקון 10 לפקודת הנזיקין נועד, כאמור, לאפשר לעובד הציבור למלא תפקידו ללא מורא וללא משוא פנים ובלא לחשוש שמא יאוים או ייתבע בגין מעשה או מחדל שביצע בעת מילוי תפקידו. כך גם נועדה ההרחבה בדבר חסינות עובד ציבור לאפשר לעובד הציבור לפעול ולקבל החלטות במסגרת עבודתו ללא חשש מתמיד מפני תביעה אישית, אלא אם מתקיימים הסייגים להחלת החסינות.
לאור האמור לעיל, אני מקבלת את הטעמים לקיומה של חסינות לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין וקובעת, כי הנתבע 2, פעל בכובעו כמנהל אגף גביית ארנונה בעירייה במסגרת תפקידו, ולכן אין להמשיך את ניהול התובענה כנגדו. על כן, אני דוחה על הסף את התביעה כנגד הנתבע 2.
הנתבע 3:
הנתבע 3 היה והינו מייצג העירייה ובא-כוחה. לאחר עיון בבקשה ובתגובות שהוגשו בעניינו, ולאור הפסיקה הרלבנטית, הגעתי למסקנה, כי יש לסלק את התביעה על הסף כנגדו. טעמיי יובאו להלן:
עסקינן בשאלה הנוגעת לסוגיית חבות ברשלנות של עורך-דין כלפי מי שאינו לקוחו. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"א 2625/02 סילביו נחום, עו"ד נ' דורנבאום ואח' ( פורסם בנבו. ניתן ביום 01.03.04) מפי כב' הנשיא ( כתוארו דאז) ברק ( ואשר צוטט גם מתוך פסק-דין שניתן על ידי במסגרת ת"א 4502-09-10 מארי נ' ליב, אשר נחתם ביום 31.12.15 והפך חלוט) :
"כידוע, תתכן חבות ברשלנות של עורך-דין גם כלפי מי שאינו לקוחו (ע"א 751/89 מוסהפור נ' שוחט, פ"ד מו(4) 529 (להלן: פרשת מוסהפור); פרשת לוי, בעמ' 471). השאלה מה מידת החבות ומתי היא מתגבשת תלויה בנסיבות העובדתיות של כל מקרה."
באותו פסק דין כב' השופט ריבלין ( בדעת מיעוט) עשה סקירה השוואתית במדינות שונות ברחבי העולם ומצאתי להביא מקצת מדבריו, להלן:
"ניתן לסכם בחינה השוואתית זו ולומר, כי ביסוד שיטות משפט שונות אכן ניצב הכלל לפיו, ברגיל, אין עורך הדין חב בחובת זהירות כלפי הצד שכנגד. מכלל זה תהא סטייה מקום בו עורך הדין נטל על עצמו אחריות למצג שהציג. יש שוני, בין שיטה לשיטה, בשאלה עד כמה צריכה נטילה זו להיות מפורשת - אם כי ניכרת נטייה מסוימת להחמיר בדרישות. מרבית השיטות נוטות להטיל אחריות מקום בו עורך הדין הוציא מטעמו תעודה או חתם על הצהרה. שאלה קשה יותר מתעוררת מקום בו נמסרו דברי עורך הדין בעל פה. במקרה שכזה, באותן שיטות, בהן ניתן להטיל אחריות בגין אמירות שלא הועלו על הכתב, תהא ההכרעה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ואין לקבוע מסמרות מראש. סטייה מהכלל השולל הטלת אחריות עשויה, כאמור, לקום גם בעת שעורך הדין פעל למימושה של הסכמת הצדדים.

גישה זו המאמצת כלל בסיסי בדבר העדר האחריות, וחריגים מוגבלים לו, תואמת את פסיקתו של בית המשפט העליון בארץ (ראו: פרשת מוסהפור, פרשת בכור, פרשת מתתיהו)".

לאור האמור לעיל, אמנם יש לבחון כל מקרה לגופו, אך ניתן ללמוד, כי מדובר בחבות הנוצרת מהסכמה מפורשת, או התנהגות היוצרת מצג מפורש. נשאלת השאלה האם במקרה דנן הנתבע 3 יצר מצג מפורש אשר מכוחו ניתן לחייבו כלפי מי שאינם לקוחותיו, הם התובעים. עוד שאלה ה ינה האם כבר בשלב מקדמי זה ני תן לענות על השאלה הראשונה.
מעיון בכתב התביעה מצאתי, כי כל הפעולות המיוחסות לנתבע 3 נעשו במסגרת ובתוקף תפקידו כב"כ העירייה, וללא כל עניין אישי.
המסמך אותו צירפו התובעים כנספח 9 לכתב התביעה המתוקן, שנכתב ביום 06.07.2008 ע"י עו"ד נימצוביץ עבור העירייה- מחלקת גבייה, שכותרתו: "המלצה להסדר הפשרה", אין בו להשפיע על שאלת חבותו של הנתבע 3 כב"כ העירייה בתיק זה. מדובר במסמך פנימי שנמסר ע"י עו"ד ללקוחו, ואין בו להעיד דבר אודות התנהלותו של או תו עו"ד כלפי צד שלישי. (בשולי הדברים אציין כי עצם ההמלצה לפשרה מעידה בדיון על היפוכו של דבר , דהיינו על גישה המעדיפה את הפשרה על ההתדיינות).
אף בכל הנוגע לנתבע 3 לא מצאתי בכתב ההגנה התנערות מצד העירייה (כלקוחה של הנתבע 3) באשר להתנהלותו של הנתבע 3, או התנערות כלשהי באשר לפעולות בהן נקט כבא-כוח העירייה כלפי התובעים.
ככל שהעירייה חשבה שהנתבע 3, אשר פעל מטעמה כבא-כוחה , חרג מסמכותו, הרי שהייתה יכולה בנקל לציין זאת בכתב הגנתה, או אף לתבוע אותו באופן אישי, או לפעול לפיטוריו, אולם היא לא עשתה כן.
אני מקבלת את עמדת הנתבע 3, כי דין התביעה כנגדו להידחות על הסף שכן כל פעולותיו בקשר למושא התביעה, נעשו במסגרת ובתוקף תפקידו כב"כ העירייה וללא כל עניין אישי. כך גם מעיון בכתב התביעה המתוקן ניתן ללמוד, כי עקר התביעה נסבה על נזקים שנגרמו לתובעים לכאורה ע"י העירייה, ובאמצעות הנתבעים 2 ו-3 כמי שפעלו מטעמה (סעיף 8 לכתב התביעה המתוקן).
התובעים אינם מייחסים לנתבע 3 מעשה או מחדל כלשהו העולים כדי התרשלות אישית מצדו ובוחרים, באופן עקבי לאורך כל כתב התביעה המתוקן, שלא לנתק את פעולותיו מהפעולות המיוחסות לעירייה.
הסעיפים שניתן לדלות מכתב התביעה המתוקן, אשר יש בהם התייחסות ספציפית לנתבע 3, הם סעיפים 10, 21, 25, 33, 36, 37, 40, 45, 54, 56 ו- 75.
בכתב התביעה טוענים התובעים, כי הנתבע 3 לא טרח לסגור את תיקי הוצל"פ שהתנהלו כנגדם כפי שהוא התחייב בהסכם הפשרה וחרף תחינות התובעים. בסופו של יום, התיק 0168716935 נסגר ע"י ראש הוצל"פ, והדבר נכון לגבי תיק הוצל"פ נוסף, כך לטענת התובעים (סע' 17-23 לכתב התביעה המתוקן). למעשה התובעים חוזרים על כך, כי הנתבע 3 צריך היה לסגור את התיקים של העירייה כנגדם (תיקי הוצאה לפועל), אך התמהמה והתעכב בסגירת התיקים.
עוד הם הוסיפו, כי: "במקביל להליכי הסרק בתיקים שפורטו לעיל ניהל הנתבע 3 בשם הנתבעת 1 תיק סרק נוסף הוא תיק הוצל"פ שמספרו 0171161030...". גם בסעיף 41 נכתב: "הפעם פתח הנתבע 3 את תיק הוצל"פ .. בשם הנתבעת 1 נגד חב' המובילים ...". הדבר מלמד, כי הנתבע 3 פעל בשם העירייה ואין מדובר במעשים המיוחסים לו באופן אישי.
כך גם התובעים מלינים על פעולותיו של הנתבע 3, אשר מונה ככונס נכסים על המשרד בת"א.
סעיף 46 מסכם את הסעיפים שהיו לפניו בכתב התביעה ולפיו: "לאור סגירת כל תיקי ההוצל"פ שפתחו הנתבעים פתחה הנתבעת 1 באמצעות הנתבע 3 תיק הוצל"פ נוסף בשנת 2014 הפעם נגד התובעת 1 באופן אישי בגין חובות ארנונה. הפעם טוענים הנתבעים ובראשן הנתבעת 1 כי התובעת היא המחזיקה במשרד תל אביב".
שוב הדבר בא ללמדנו, כי אף התובעים מבינים, כי כל פעולותיו של הנתבע 3 נעשו בכובעו כבא-כוחה של העירייה, בשמה ומטעמה.
כך גם יש לזכור, כי בהתאם להלכה הפסוקה, הכלל הוא כי אין עו"ד חב בחובת זהירות כלפי הצד שכנגד, אלא אם הוכח כי בהתנהגותו הוא יצר מצג מפורש כלפי הצד השלישי. מעיון בכתב התביעה, ניתן ללמוד, כי אין הדבר מתקיים בענייננו, ואשר מכוחו ניתן לחייבו כלפי התובעים. יודגש, עיקר תלונתם של התובעים היא, כי הנתבע 3 השתהה בסגירת תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו כנגדם והוא עשה כן במסגרת תפקידו כב"כ העירייה.
עיון מדוקדק בכתב התביעה מוביל אותי למסקנה, כאמור, כי הנתבע 3 לא היה צד להליכים שננקטו או להסדרי הפשרה שהושגו, כך גם לא היה בעל הדין שלזכותו נפתחו תיקי הוצל"פ או בעל הדין שהגיש את התביעות ולא היה בעל הדין שנקט בהליכים נגד התובעים. הגשת התביעה כנגד הנתבע 3 נעשתה רק בשל היותו מייצג את העירייה. אפרט להלן בהתאם לכתב התביעה:
בסעיפים 16-23 טוענים התובעים להפרת הסדר פשרה שנחתם בין העירייה לבין התובעים ביום 29.05.08 לפיו תדחה התביעה וההליכים בשני תיקי הוצל"פ המוזכרים יעוכבו כמפורט בהסכם (ההסכם צורף כנספח 6 לכתב התביעה). יחד עם זאת, הנתבע 3 לא היה צד להסכם, אלא העירייה, ולכן לא יכולה להיות עילת תביעה כנגדו באשר להפרתו.
בסעיפים 24-32 טוענים התובעים לפתיחת תיק הוצל"פ סרק נוסף אשר בהחלטה מיום 11.1.10 הורה ראש הוצל"פ על סגירתו ללא צו להוצאות (נספח 12 לכתב התביעה). יחד עם זאת, הנתבע 3 לא היה הזוכה בהליכי הוצל"פ אלא העירייה. כך גם התובעים לא הגישו כל ערעור.
בסעיפים 35-39 טוענים התובעים לנקיטת הליכי הוצל"פ שלא כדין ע"י עיריית אילת, ואשר בגינם הגישו התובעים עתירה מנהלית, במסגרתה הגיעו לפשרה לפיה שילמו לעיריית אילת סך של 40,000 ₪. יחד עם זאת, הנתבע 3 אינו בעל דין גם בהליכים אלה.
בסעיפים 40-44 טוענים התובעים, כי העירייה פתחה בהליכי הוצל"פ בתיק נוסף במסגרתו ביקש הנתבע 3 להתמנות ככונס נכסים. התובעים התנגדו וראש הוצל"פ קיבל את ההתנגדות, הורה על סגירת התיק ואף פסק לטובתם הוצאות בסך 2,500 ₪. יחד עם זאת, גם כאן הנתבע 3 אינו בעל הדין או הזוכה שפתח תיק הוצל"פ. התובעים לא הגישו ערעור על החלטה זו. לטובת התובעים נפסקו כבר הוצאות בהליך זה כנגד הזוכה העירייה.
בסעיפים 45-53 טוענים התובעים, כי העירייה פתחה באמצעות הנתבע 3 תיק הוצל"פ נוסף שההליכים בו תלויים ועומדים. יחד עם זאת, הנתבע 3 אינו הזוכה בתיק אלא העירייה.
יתרה מכך, הנתבעים כולם נתבעים בגין אותה עילת תביעה והנזק מוערך כלפי כולם באותו סכום גם לאחר תיקון כתב התביעה בפעם השלישית. אין בנמצא ראש פרק נפרד לכל נתבע והדברים כתובים בכתב התביעה בפיזור רב ובאופן כללי. אין כל פירוט בדבר החלוקה בין הנזק הממוני לנזק הלא ממוני. כך גם אין כל אבחנה בין פעולות שנעשו במסגרת תפקידו של הנתבע 3 כב"כ העירייה לבין פעולות שנעשו למען אינטרס אישי כלשהו.
לסיכום, כאמור לעיל, המבחן המהותי לבחינת עילת תביעה כנגד מייצגים של הצד שכנגד או בעלי תפקיד ציבורי הוא התייחסות של הגוף המיוצג לאותם בעלי תפקידים, שכן כל עוד אין התנערות מפעולותיהם, או טענה על פעילות בחריגה מסמכות, הרי שהתביעה צריכה להתנהל כנגד הגוף המיוצג ולא כנגד בעלי התפקיד באופן אישי.
במאמר מוסגר יצוין, כי אין לכך כל קשר לקריטריונים שנקבעו באשר לעילת רשלנות מקצועית של לקוח כנגד עו"ד, או אחריות אישית של מנהל חברה בגין התנהלות החברה. כאן מדובר בצד שלישי אשר אינו " קרוב" משפטית לבעל התפקיד, כאמור.
סוף דבר:
לאור האמור לעיל, אני מורה על סילוק התביעה על הסף כך שהתביעה תידחה על הסף הן כנגד הנתבע 2 והן כנגד הנתבע 3. התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים 2 ו-3 וישלמו סך של 2,500 ₪ לכל אחד מהנתבעים בנפרד, וזאת תוך 30 יום. התביעה תמשיך להתנהל רק כנגד הנתבעת 1 ( העירייה).
הצדדים יפעלו בהתאם להחלטתי בדיון מיום 10.01.18.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' שבט תשע"ח, 22 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.