הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 47860-03-18

לפני כבוד השופטת אורלי מור-אל

התובעת:

פלוני

נגד

הנתבעים:

הצד השלישי:
1.קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים
2.אור חיים חטב

נגד

אור חיים חטב

מטעם התובעת: עו"ד אפרים קלוג
מטעם הנתבעת-1: עו"ד דורון נוביץ
מטעם הנתבע-2 והצד השלישי: עו"ד פליקס גרובשטיין

פסק דין

עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובעת, בתאונת דרכים שארעה, לטענתה, בתאריך 01/10/15, בעת שחזרה מעבודתה. הצדדים חלוקים מחלוקת עמוקה בסוגיית נסיבות התרחשות התאונה, מחלוקת שיכולה להכריע את גורלה של התביעה.
תמצית העובדות וטענות הצדדים
התובעת טענה בכתב התביעה שכאשר סיימה לרדת מהאוטובוס בו נסעה ועמדה בסמוך לו, הגיח לפתע לכיוונה אופנוע מספר רישוי 31-529-61 (להלן: "האופנוע") נהוג בידי הנתבע-2 (להלן: "הנתבע"), אשר איבד שליטה על האופנוע, סטה ימינה מנתיב נסיעתו לעברה ופגע בה תוך שהוא במהלך החלקה או סטייה מנתיב הנסיעה. התובעת הגישה תביעתה נגד הנתבעת-1 (להלן: " הנתבעת") בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), לאחר שהוברר שהאופנוע בו נהג הנתבע לא היה מבוטח.
המוסד לביטוח לאומי הכיר בתא ונה כתאונת עבודה, בדק את התובעת ומצא שלתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור משוקלל של 18.77% - 10% בגין הגבלה קלה בברך, 5% בגין צלקת ו- 5% פגיעה נפשית. נכות זו מהווה נכות על פי דין לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים.
הנתבעת הינה הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים אשר אחראית לפצות נפגעי תאונות דרכים, בין היתר, במקרים בהם לא ידועה זהות הרכב הפוגע או שהרכב אינו מבוטח. הנתבעת טוענת, שמדובר בתאונת דרכים מעורבת של האופנוע עם האוטובוס שהיה בזירה בהתאם לסעיף 3 (ב) לחוק הפיצויים ומשכך, שעה שחבותה היא שיורית בלבד, החובה לפצות את התובעת מוטלת על מבטחת האוטובוס. לחלופין, טוענת הנתבעת, כי ככל שתחוי ב לפצות את התובעת הרי שעל הצד השלישי להשיב לה כל סכום אותו תשלם בהתאם לחוק הפיצויים.
הנתבע והצד השלישי טוען, שאמנם פגע באוטובוס ואולם לא פגע כלל בתובעת ו על כן אינו אחראי לפגיעה בתובעת.
בעקבות התאונה התנהלה חקירת משטרה. בתום חקירה זו, הוגש נגד הצד השלישי כתב אישום שייחס לו אחריות לקרות התאונה והפגיעה של התובעת ואולם בסופו של יום, הודה הנתבע בכתב אישום מתוקן במסגרתו לא יוחסה לו אחריות פלילית בגין הפגיעה בתובעת והתאונה עצמה , אלא רק בגין נהיגה ללא פוליסת ביטוח, ללא רשיון רכב תקף ועבירה של אי מסירת פרטים בתאונה בה נפגע אדם בשל כך שעזב את מקום התאונה לאחר התאונה .
בדיון הוכחות שהתקיים בתיק נשמעו עדות התובעת ועדות בעלה, מטעם הנתבעת הוגשו אך מסמכים ומטעמו של הנתבע העיד הנתבע עצמו. לאחר קבלת הפרוטוקול המוקלט הגישו הצדדים סיכומים בתיק.
כאן המקום לעמוד בקצרה, על התרחשות בהליך לאחר הגשת הסיכומים בתיק שעה שאדרש להתייחס לדברים בהמשך בעת הקביעה מה אכן אירע בתאונה.
במסגרת חקירת המשטרה נגבתה בין היתר עדות משתי עדות ראיה שעמדו בסמוך לתובעת ומסרו גרסה בנוגע לאופן התרחשות התאונה. אחת מן העדות מסרה, בין היתר, שה אופנוע פגע בתובעת והד ביק אותה לצד האחורי של האוטובוס. בד בבד עם הגשת ראיותיה ביקשה התובעת לזמן את אותן שתי עדות לעדות כעדות אובייקטיביות שאינן בשליטה (בקשה מיום 20/1/19). הנתבעים לא התנגדו ונפתח הפתח לזימון העדות. בשל חוסר הבנה, העדות לא זומנו לישיבת ההוכחות שנקבעה בתיק.
בישיבת ההוכחות שנקבעה התייצבו התובעת, בעלה והנתבע. בפתח ישיבת ההוכחות התנהל דיון ממושך בשאלה האם יש לשמוע את הראיות חרף העובדה שהעדות לא זומנו , כאשר בסופו הודיע ב"כ התובעת מתוך רצון לקדם את ההליך, שהוא מוותר על זימון העדות מטעמו וככל שיהא צורך בכך יגיש בקשה בתום הדיון (ראו פרוטוקול הדיון מתאריך 10/9/19, עמ' 1 שורה 15 ואילך) ומשכך, החלטתי, בשים לב לכך שהיום הוקדש לשמיעת הוכחות ואף זומנה הקלטה ומתוך אמונה שדי יהא בראיות שנשמעו, על שמיעת ההוכחות (שם, עמ' 15 שורה 5 ואילך).
בתום שמיעת פרשת התביעה, התנהל שוב דיון בעניין זימונן של עדות אלה, ובמטרה לאפשר את המשך הדיון וסיומו, הסכים ב"כ התובעת שהעדויות יתקבלו לתוכנן (שם, עמ' 35, שורה 25 ואילך, וראו עמ' 36 שורות 29, 30, 33 וכן בהמשך).
אחר דברים אלה המשיך הדיון, העיד הנתבע ומשהתקבל הפרוטוקול הגישו הצדדים סיכומים מטעמם.
בעת כתיבת פסק הדין, שעה שמונחות לפני ראיות הצדדים והתחדדו הטענות העובדתיות והמשפטיות, ניכר היה שמדובר בהכרעה מורכבת לעניין השאלה האם מדובר בתאונה מעורבת אם לאו. מורכבות שבחלקה נובעת מכך, שהודעתן של עדות הראיה במשטרה התקבלו כראייה לתוכנן מבלי שהייתה לצדדים ולבית המשפט ההזדמנות לברר עימן פרטים שדרושים להכרעה בשאלה האם מדובר בתאונה מעו רבת. פרטים שאולי לא היו מכריעים בחקירת המשטרה ולכן העדות לא נשאלו אודותיהם במסגרת ההודעות הקצרות שמסרו. כאשר ניכר שהצדדים ובמיוחד הנתבעת מבקשים לבנות תילי תילים של מסקנות על היתרון הטקטי שנפל בחלקם, מצאתי לנכון להציף את הקושי בפני הצדדים, בעיקר בשל כך שנהג האוטובוס והמבטחת מטעמו לא היו צד בהליך. המשמעות הינה, שבין אם תתקבל התביעה ויוגש ערעור שיכול שיתקבל ובוודאי אם תדחה יכול להיווצר מצב בגדרו התובעת תאלץ לנהל הליך נוסף מול מבטחת האוטובוס, כאשר ההליך דנן לא מהווה מעשה בית דין בגדרו ומכאן שקיימת אפשרות תיאורטית, אם כי לא חסרת סיכוי, שהתובעת תצא וידיה על ראשה לכשיקבע שגרסתה בכל אחת מן התביעות לא הוכחה.
בנסיבות אלה, מתוך רצון לקדם הליך מבוסס על תשתית עובדתית רחבה ככל הניתן, ראיתי לנכון לזמן את הצדדים ולהציג לפניהם את הקשיים ולהציע אפשרות לצרף את מבטחת האוטובוס על מנת שההכרעה בהליך תחייב את כל הצדדים שנטען שהם מעורבים או לפחות להעיד את העדות במטרה לקבל מסד עובדתי רחב יותר, על מנת להגביר את הסיכוי שההכרעה בהליך כאן תסיים את הסכסוך מבלי שיתנהל הליך נוסף.
לאחר שהוצפו הקשיים, התובעת, עתרה לזימון ה עדות, תוך שביקשה להימנע מהוצאות והארכת ההליך בצירוף צד נוסף להליך. הנתבעים התנגדו נחרצות לאיזו מן האפשרויות, תוך הדגשת העובדה שההליך נשמע עד סופו, כאשר כל צד שקל ובחר את הדרך להתנהל, במיוחד כך כאשר הטענות בנוגע להיות התאונה מעורבת נטענו מלכתחילה ועל התובעת היה לכלכל צעדיה. הנתבעים הדגישו את הנזק יגרם להם מפתיחת שלב הראיות מחדש, לאחר שנשמעה פרשת ההגנה. לטעמם, ההליך לא שונה מכל הליך משפטי אחר בו אמור להכריע בית המשפט בין היתר בשים לב לנטלי הוכחה וחסר ראייתי כאשר מי מהצדדים כשל בהבאת הראיות או הגשת תביעה נגד צד נדרש. ב"כ התובעת השיב והסביר שניהל את ההליך בהתאם לגירסת מרשתו אשר טענה מלכתחילה שרק האופנוע פגע בה כשהייתה על המדרכה, ולא היה כל מגע בינה לבין האוטובוס.
בסופו של דבר, באתי לידי מסקנה, כי נכון יהא לנסות לזמן את העדות ולנסות לשמוע את גרסתן. העדות זומנו למועד שהיה בתוך תקופת החירום שהוכרזה בשל נגיף הקורונה בה בוטלו דיונים בבית המשפט ומשכך הדיון בוטל ו הן זומנו לדיון נוסף. בדיון זה הסתבר שלגבי אחת מן העדות קיים אישור מסירה שנחתם על ידי מיופה כוח, ולגבי העדה האחרת חזר הזימון בחיווי "לא ידוע במען". שתי העדות לא התייצבו לדיון.
בדיון זה, ביקשתי שוב את עמדת הצדדים לגבי אופן המשך ההליך – כל הצדדים סברו שנכון ואפשרי ל תן את פסק הדין על פי הנתונים המצויים בתיק. אמנם בא-כוח התובע ת לא התנגד לדחייה נוספת בניסיון לזמן את העדות, אך עדיין סבר שאין הכרח בכך והובאו די ראיות על מנת להכריע . כל אחד מן הצדדים חזר וטען לעניין גרסתו וחידד את טיעוניו. לאחר ששבתי ושמעתי את הצדדים, החלטתי שנוכח עמדת הצדדים כולם שמבקשים לקבל את פסק הדין על פי החומר הקיים, אף לאחר שהוצפו בפניהם הקשיים ומשמעותם והיה בידי כל אחד מהם לכלכל את צעדיו , נכון להיעתר לבקשתם ולא לגרום להארכה נוספת של ההליך, וזאת כאשר ניכר שהסיכוי לאתר את העדות ולזכות לשיתוף פעולה לא גדול. כפי שטענו גם הצדדים, תפקידו של בית המשפט להכריע על פי הראיות שמובאות בפניו ונקיטת יוזמה מצידו להרחיב את מסד הראיות היא בבחינת יוצא דופן .
לנוכח המחלוקות בין הצדדים, יש איפוא לדון ולהכריע תחילה בשאלה האם עמדה התובעת בנטל להוכיח שנפגעה בתאונת דרכ ים, לה אחראי באופן בלעדי הנתבע. שכן, ככל שיקבע שהמדובר בתאונה מעורבת, הרי שבהתאם לחוק הפיצויים, הגורם האחראי לפצות את התובעת היא מבטחת האוטובוס (ראו לאחרונה פסק הדין ברעא 772/20 AIG ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (1/6/20)) .
ככל שתקבע אחריות הנתבעים, יהא צורך להכריע בעניין שיעור הנזק שנגרם לתובעת, כאשר גם בשאלה זו חלוקים הצדדים. אדון בדברים כסדרם.
נסיבות התרחשות התאונה
ההכרעה כיצד ארעה התאונה דורשת בחינת המכלול הראייתי שהובא לפני, בין במסגרת העדויות שנשמעו ובין במסגרת הראיות שהוגשו בהסכמת הצדדים ובכלל זה עדויות שתי העדות שגרסתן במשטרה התקבלה כראיה לתוכנה. כזכור, תיק החקירה צורף לראיות הנתבעת בלא שהושמעה התנגדות מי מהצדדים להגשת המסמכים ו/או דרישה לחקור את עורכם.
כפי ש קורה לא פעם במקרים מסוג זה, עדים שניכר שחלקם אובייקטיביים לחלוטין ואין להם סיבה שלא לתאר דברים כהוויתם, קולטים את האירוע בחושיהם וזוכרים אותו בצורה שונה. בגדר ההכרעה, יש להחליט מהי הגירסה הסבירה ביותר, באמת המידה הנדרשת בהליך האזרחי ולהכריע בהתאם בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה . בטרם הכרעה, מן הראוי לפרט את גרסאות העדים והראיות שנשמעו.
גרסת התובעת
אקדים ואציין, שחרף טענות חוזרות ונשנות של הנתבעים בסיכומיהם אודות חוסר מהימנות התובעת ובעלה - עדות התובעת וגרסתה מהימנות בעיני. כפי שיפורט להלן, התובעת מסרה החל מהרגע הראשון, זמן קצר לאחר קרות התאונה גרסה קוהרנטית ואחידה. אכן ניכר שהתובעת אינה זוכרת את כל מה שארע בתאונה ואינה יודעת כיצד בדיוק התרחשה, שכן לא הבחינה באופנוע קודם לתאונה אלא הרגישה את הפגיעה , ואולם בחינת גרסתה מעלה שהיא כן יודעת לומר שהאופנוע הוא זה שפגע בה ושלא היה מגע בינה ובין האוטובוס. כפי שיפורט להלן, קיימת שונות ב ין גרסאות התובעת ובין גרסת חלק מן העדים לגבי מיקומה – על הכביש או על המדרכה בעת התאונה, ואולם בכך אין כדי להכריע.
בתצהירה שבה התובעת על גרסתה המפורטת בכתב התביעה ותארה שבמועד התאונה, ירדה מן האוטובוס, כאשר סיימה לרדת מהאוטובוס ועמדה מחוץ לו ובסמיכות לו על המדרכה הגיח לפתע הנתבע, כשהוא רכוב על אופנוע ופגע בה בהיותה על ה מדרכה כהולכת רגל מחוץ לאוטובוס. התובעת חזרה והדגישה, שבתאונה נפגעה מה אופנוע. התובעת הדגישה שבעת הפגיעה בה האוטובוס היה ונותר במצב של עמידה, ללא תנועה בטרם הספיק לצאת מהתחנה ולהמשיך בנסיעה. במצב דברים זה, לטענתה, לא יכולה להיות מחלוקת עובדתית שהפגיעה והפציעה שלה בתאונה נגרמה בעקבות החלקתו של הנתבע שאיבד שליטה על ה אופנוע ותוך כדי אירוע התאונה פגע בה לאחר שירדה מהאוטובוס והתכוונה להמשיך בדר כה כהולכת רגל. התובעת הוסיפה שאינה יודעת האם האופנוע פגע באוטובוס ואם כן האם ה אופנוע פגע קודם באוטובוס ואחר כך בה או קודם בה ואחר כך באוטובוס, כל שהיא יודעת, זה שמבחינה עובדתית היא נפגעה מה אופנוע. זאת לאחר שיצאה וירדה מהאוטובוס בתחנה.
בהודעתה במשטרה מתאריך 7/12/15 מסרה התובעת, שירדה מן האוטובוס בתחנה, האוטובוס היה בעמידה, ואז אופנוע פגע בה. לדבריה לא ראתה מאין הגיע ה אופנוע. התובעת מסרה שהייתה על המדרכה בחלק האחורי של האוטובוס, והיא נפלה לאחר הפגיעה על המדרכה. התובעת נשאלה לאן התכוונה ללכת והשיבה שהתכוונה ללכת לכיוון הכיכר לחצות במעבר החציה והשיבה שלא ירדה לכביש ואינה זוכרת איך ה אופנוע פגע בה. התובעת נשאלה האם כתוצאה מהפגיעה עפה לכיוון האוטוב וס והשיבה שהכל קרה על המדרכה. התובעת הוסיפה שלאחר התאונה הרוכב הגיע אליה לבית החולים ואמר לה שהוא הבחור שפגע בה והתנצל שפגע בה ואמר לה שהוא נבהל.
במסגרת עדותה, בחקירה נגדית לב"כ הנתבעת, השיבה התובעת בחיוב לשאלה האם היא לא זוכרת כלום אחרי שהאופנוע פגע בה. התובעת השיבה שהיא זוכרת שהאופנוע פגע בה. לדבריה, לא ראתה את האופנוע מתקדם אליה. התובעת אישרה שנפלה רחוק לאחר הפגיעה. התובעת אישרה שאחת מעדות הראיה היא קרובת משפחה ואולם השיבה שהן נפגשות לעיתים רחוקות ולא דיברו על המקרה. לדבריה העדה דוברת אמת.
לב"כ הנתבע שבה והסבירה התובעת שהיא זוכרת שהנתבע פגע בה והיא נפלה: " אחרי שנפלתי אני לא זוכרת, שהוא פגע בי, אני זוכרת, שפגע בי, שנפלתי, זרקתי, אני זוכרת, היה הרי נפילה" (שם, עמ' 31 שורות 13-12) וכאשר נאמר לה שאולי אוטו פגע בה, השיבה: "לא נכון. הקטנוע פגע בי" (שם, שורה 15). התובעת שבה והסבירה שהיא זוכרת "... שבא פגע בי, אני זוכרת אותו, את הקטנוע שפגע בי, לא אוטובוס ולא דבר, אחרי שנפלתי, לא זוכרת כלום" (שם, שם, שורות 21-20).
דהיינו התובעת זוכרת את האירוע עד לרגע הנפילה, התובעת שוללת מגע כלשהו עם האוטובוס לפני הנפילה. אין מחלוקת שנפילת התובעת הייתה על המדרכה. ומכאן שלאחר הפגיעה נפלה בלא כל קשר לאוטובוס.
גרסת הנתבע
לעומת גרסת התובעת, גרסת הנתבע פחות מהימנה בעיני. לנתבע יש אינטרס חזק מאוד להכחיש פגיעה בתובעת ולנסות לתאר את התאונה באופן שיקטין את אחריותו שכן נסע באופנוע ללא ביטוח, ואף הורשע בעבירה פלילית בשל כך. ככל שתתקבל התביעה מן הסתם צפוי הנתבע להיות מחויב להשיב לנתבעת את כל הסכומים שתשלם. נראה שמצב משפטי זה השפיע על עדותו ועל הניסיון להרחיק את עצמו מפגיעה בתובעת, החל מהרגע הראשון בו עזב את מקום התאונה וכלה בהודעותיו במשטרה ובעדותו.
בתצהירו טען הנתבע שהיה בנתיב השמאלי של הנסיעה וכשעבר את הרמזור, נסעה לפניו מונית שירות גדולה, במהלך הנסיעה עבר לנתיב הימני על מנת לעצור בתחנת האוטובוס הקרובה. ביצע את הפניה ולפתע ראה מולו אוטובוס ציבורי עומד בתחנה. לדבריו, לא הספיק לבלום עם האופנוע והתנגש בחוזקה בצידו האחורי של האוטובוס. ה נתבע מסר שהוא זוכר בוודאות שלא היו אנ שים על הכביש במועד התאונה ובכלל בינו לבין האוטובוס בפרט וגם לא ראה אף אדם על שפת המדרכה הסמוכה.
הנתבע הוסיף ותאר את ההתרחשות לאחר התאונה, כאשר לדבריו היה מבולבל, כאשר התאושש הלך לביתו ברגל והשאיר את האופנוע ששכב על הכביש כולו שבור במקום התאונה. לאחר מכן נסע לה יבדק בבית חולים ברזילי.
לדברי הנתבע, בבית החולים, נודע לו שאשה טוענת שפגע בה בתאונה, ניגש אליה לברר מה קרה והיא נזפה בו על כך שפגע בה שעה שהלכה על המדרכה והוא הסביר לה שלא יתכן שפגע בה וכנראה היא מתבלבלת בינו לבין מישהו אחר, מאחר ונסע על הכביש והתנגש ישירות לתוך האוטובוס ולא היה שום אדם בינו לבין האוטובוס.
הנתבע הוסיף שלא ידוע לו כיצד נגרמו נזקיה הנטענים של התובעת, ואולם אין ספק בלבו שלא פגע בה ולא היה כלל מגע בין האופנוע בו נהג לבין שום אדם בכלל והתובעת בפרט.
גרסה זו בתצהירו של התובע מנוגדת במידה מסויימת לכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון המהווה ראיה לתוכנו כנגד הנתבע בהתאם לסעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"ה-1971 – במסגרת כתב האישום המתוקן הודה הנתבע בעובדות סעיף האישום הבא:
"במועד הנ"ל, הנאשם אשר נהג באופנוע בנתיב הימני מבין השניים שהיו בכיוון נסיעתו בקטע כביש ישר, סטה עם האופנוע ימינה לעבר המדרכה והאוטובוס, שבסמיכות אליהם עמדה הולכת הרגל. תוך כדי הסטייה, הנאשם פגע עם החזית הימנית של האופנוע בחלקו האחורי של האוטובוס, שאותה שעה עמד בתחנה. הולכת הרגל נפגעה אף היא ונפלה על הקרקע ונחבלה בפניה וברגלה השמאלית (להלן: "התאונה"). לאחר התאונה האופנוע נותר שכוב ליד האוטובוס".
הנתבע הואשם והורשע על פי הודאתו באי מסירת פרטים בתאונה בה נפגע אדם, נהיגה ללא רשיון רכב תקף ונהיגה ללא פוליסת ביטוח.
בגזר הדין צוין, שאמנם שנתבע אינו אחראי לתאונה, ומקום המצאה של התובעת בעת התאונה לא היה ידוע, אולם היה על הנתבע לעמוד על תוצאותיה ולבחון האם הולכת הרגל שנפלה בסמוך למקום נפילת האופנוע, זקוקה לעזרה, גם אם סבר שאין הוא אחראי לנפילה.
הווה אומר, מכתב האישום המתוקן עולה שהמאשימה הגיעה למסקנה שלא ניתן להוכיח מעבר לספק סביר שלנתבע אחריות פלילית לתאונה, אך בבד בבד פגיעת התובעת מופיעה בכתב האישום כקשורה קשר ישיר לדרך נסיעתו של הנתבע ובכך הודה הנתבע.
בהתאם לכך, במסגרת הסדר הטיעון שנעשה הנתבע הסכים לשלם לתובעת פיצוי עונשי בסך 4,500 ₪. כך גם נקבע בגזר הדין.
שמיים וארץ מפרידים בין ההכרעה בהליך הפלילי הדורשת הוכחת האשמה מעבר לכל ספק סביר בעבירה פלילית הקשורה לתאונה לבין הכרעה בהליך דנן, הדורש הכרעה על פי מאזן הסתברויות, ללא מתן משקל כלשהו ליכולת של הנתבע להימנע מתאונה ומשכך נ יסיונו של הנתבע להסתמך על דברים שנאמרו מפי התובעת או אפילו בגזר הדין במהלך ההליך הפלילי אינו יכול להצליח. פרוטוקול הדיון כמו גם גזר הדין אינם ראיה לתוכנם, להבדיל מכתב האישום המתוקן בו הודה הנתבע, ואשר הממצאים והמסקנות שבו שימשו בהכרעת הדין המרשיעה.
במסגרת הודעתו במשטרה מתאריך 1/10/15 בשעה 15:49, תאר הנתבע את התרחשות התאונה כדלקמן ( ההדגשות לא במקור – א' מ' ): "היום בשעה 14:00 לערך. נהגתי באופנוע מס' שאני לא יודע בע"פ מסוג סאן יאנג באשקלון ברחוב ביאליק מכיוון הצומת המרומזר מס' 7 לכיוון כיכר התנועה של השמשונים תוך כדי נסיעה הייתה במסלול השמאלי לפניי רכב מונית שירות גדולה ואני בכוונתי לעצור בנתיב הימני ליד תחנת האוטובוס נסעתי אחרי מונית שירות אחרי שאותתי ימינה ופניתי ימינה במטרה לעצור ראיתי את האוטובוס אבל המרחק בנינו היה קצר ולא היה לי מספיק זמן תגובה לא הייתה אשה על הכביש כי אם הייתי נכנס באישה אז היא הייתה נמחצת ביני לבין האוטובוס אחר כך מהתאונה לא הבנתי מה קורה איתי זאת פעם ראשונה שלי שאני עושה תאונה לאחר כמה דקות התאוששתי בטווח זמן קצר רציתי להתקשר אבל הפלאפון נשבר לי לא יודע למה נלחצתי מהתאונה לא הבנתי מה קורה והלכתי הביתה בבית התקלחתי ומשם הלכתי לבית החולים להיבדק וכשהגעתי לבית חולים נודע לי שיש שם אשה שנפגעה נגשתי אליה לבקש סליחה והיא פשוט אמרה לי שאני לא בסדר ושדרסתי אותה על המדרכה אבל זה לא הגיוני כי ראיתי כבר בתוך האוטובוס ולא הייתה אשה בנינו....". הנתבע השיב שההתנגשות הייתה במהירות של אולי 30-40 קמ"ש והוא ראה את האוטובוס במרחק של 15 מטר. לדבריו לא ראה את האשה כי היא לא הייתה על הכביש. הנתבע שלל את האפשרות שהאשה חצתה משטח ההפרדה לכיוון האוטובוס.
הווה אומר לגרסת הנתבע שנמסרה סמוך לאחר האירועים: התובעת לא הייתה על הכביש, הנתבע שולל את סבירות ההתרחשות שפגע בתובעת והעיף אותה אל האוטובוס, התובעת הטיחה בנתבע כבר בבית החולים שפגע בה על המדרכה, הנתבע ביקש סליחה בבית החולים מן התובעת.
בעדותו חזר הנתבע בעדותו על עמדתו שלא פגע בתובעת לדבריו "אני לא פגעתי בה, אני עשיתי תאונה עם אוטובוס ופגעתי באוטובוס" (שם, עמ' 40 שורה 10). הנתבע עוד הוסיף והסביר: "אם היה לצורך העניין, היא הייתה נמצאת ביני לבין האוטובוס, נראה לך שהפגיעה שלה הייתה כזאתי?" (שם, עמ' 42 שורות 9-8). הנתבע טען שנכנס באוטובוס תוך כדי שליטה וראה כל שניה. הנתבע נשאל על מה שהיה בבית החולים והשיב שראה את אחד הילדים של התובעת שהוא במקרה חבר שלו והילד טען שאמא שלו נפגעה בתאונת דרכים, אז הוא ניגש אליה ושאל אותה איך הגיעה כי היא לא הייתה בתאונה ואולם לדבריו לא התנצל בפני התובעת כי לא פגע בה. הנתבע הסביר: "אני שוב חוזר ואומר, הגעתי לבית חולים אחרי שראיתי אותה, והחלפנו דין ודברים, היא טענה שפגעתי בה ואני אמרתי לה שלא פגעתי בה, אמרתי לה שאין לי מושג איך זה הגיעה למצב שהיא נפגעה כי לא הייתה שום אישה ביני לבין האוטובוס, זה לא הגיוני בכלל, אז אמרתי לה שאני מאחל לה שתהיה לה רפואה שלמה" (שם, עמ' 51, שורה 10 ואילך). הנתבע לא ידע להסביר את הדברים שאמר במשטרה שניגש לתובעת לבקש סליחה. הנתבע אישר שבמסגרת הסדר הטיעון הסכים לשלם פיצוי עונשי לתובעת בסך 4,500 ש"ח ואולם טען שלא שילם את הפיצוי הזה. הנתבע הסביר שהייתה לו מחלוקת עם עורכת הדין ורצה להגיש ערעור. הנתבע עוד הוסיף גם שלא שילם כיוון שהוא מרגיש שהוא לא צריך לשלם לתובעת כיוון לא פגע בה (שם, עמ' 57 שורה 7).
גרסת עדות הראיה
העדה מ.מ. שהייתה עדת ראיה לתאונה, ועדותה הוגשה כראיה לאמיתות תוכנה, מסרה בהודעתה במשטרה, שתוך כדי הליכה ראתה אופנוע מאבד שליטה, פוגע באשה ומדביק אותה לחלק האחורי של האוטובוס שהיה במצב עמידה בצד ימין של הכביש. לדבריה נגשה לאשה ועמדה לידה ובזמן הזה רוכב האופנוע ברח מהמקום. העדה השיבה שאין לה קשר לאשה שנפגעה. העדה נשאלה היכן הייתה כאשר ראתה את הפגיעה והשיבה שבתחילת האוטובוס. העדה נשאלה האם האשה שנפגעה הייתה בכביש או במדרכה והשיבה שלא שמה לב. העדה נשאלה היכן היה האופנוע כאשר איבד שליטה והשיבה שצמוד למדרכה בצד ימין של הכביש. לדבריה, את האשה ראתה נזרקת לחלק האחורי צד ימין של האוטובוס. העדה נשאלה איך הרוכב פגע באשה והשיבה שאינה יודעת לומר בוודאות. העדה נשאלה היכן היה מצבה הסופי של האשה והשיבה על המדרכה. העדה נשאלה כיצד ראתה את התאונה אם היא נמצאת בקדמת האוטובוס והשיבה שהייתה בזוית ויכלה לראות לא הייתה צמודה לאוטובוס. העדה נשאלה כאשר רוכב האופנוע איבד שליטה באיזה מרחק היה האוטובוס והשיבה פחות מ- 5 מטר.
העדה מ.י שגם הודעתה הוגשה כראיה לאמיתות תוכנה השיבה שתוך כדי הליכה ראתה רוכב אופנוע שנכנס באשה מעיף אותה וגם הרוכב נפל. לדבריה הרוכב היה עם קסדה ונעלם כאשר טיפלו באשה על המדרכה. לדבריה נסעה לבקר את האשה בבית החולים ובזמן שהיא נמצאת שם הגיע רוכב האופנוע והיא התקשרה למשטרה להודיע שרוכב האופנוע שפגע באשה נמצא בבית החולים וכאשר הגיעו השוטרים הצביעה להם על רוכב האופנוע והשוטרים לקחו אותו. העדה השיבה שהיא והתובעת קרובות משפחה, התובעת הינה בת דודה של אמא שלה. העדה נשאלה האם ראתה את הפגיעה והשיבה שאת הפגיעה עצמה לא ראתה. העדה נשאלה היכן הייתה האשה בפעם הראשונה שראתה אותה והשיבה: "בפעם הראשונה שאני רואה את האשה היא הייתה על המדרכה קצת אני מתקנת את עצמי מה שראיתי אשה עפה" והשיבה בהמשך שלא ראתה את האשה קודם לכן ואינה יכולה לומר אם האשה הייתה במצב של חציית כביש. לדבריה ראתה את המעוף של האשה לכיוון המדרכה לכיוון הפיצוציה והאשה נפלה על המדרכה. העדה נשאלה האם האוטובוס לא הסתיר לה את האירוע והשיבה שראתה את האופנוע שכוב על הכביש בחלק האחורי של האוטובוס לפני כן לא ראתה אותו.
בהקשר להודעת עדה זו, יצויין, שבדו"ח פעולה מספר 3-005-X125-01 מתאריך 1/10/15, שכתב רס"ר יוסיף איינאו - מתועדת גרסת העדה מ.י. ונרשם ש מסרה שרוכב האופנוע הגיע מהצומת המרומזר עקף רכבים שהיו בתחנה לכיוון דרום אישה שהגיע ה ממזרח למערב נכנסה לכביש לחצות להגיע לאוטובוס , ה אופנוע פגע בה ולאחר מכן התנגש באוטובוס מאחור ורוכב ה אופנוע ברח מהמקום מידית כאשר הבחין שהא ישה שנפגעה נופלת.
מסמכים נוספים מתיק המשטרה
מסקנת בוחן תאונות הדרכים במשטרה, לאחר סקירת נסיבות התאונה והגרסאות השונות הייתה, שהנתבע איבד שליטה על האופנוע בנתיב ימין, תוך כדי החלקה על דופן ימין, פגע עם חזית צד ימין האופנוע בחלק האחורי צד ימין של האוטובוס שהיה במצב עמידה צמוד למדרכה. לשיטתו הדבר מפריך את טענת הולכת הרגל שעמדה על המדרכה הממצאים מלמדים שהפגיעה הייתה על הכביש ולא על המדרכה. בוחן התנועה קובע שהאופנוע פגע בתובעת. לאחר הפגיעה רוכב האופנוע משאיר את האופנוע במקום ועוזב רגלית ללא השארת פרטים וללא דיווח לגורמי הצלה. מסקנת הבוחן היא שמדובר בפגיעה בהולכת רגל ובעזיבת מקום התאונה ללא השארת פרטים, ללא דיווח לגורמי הצלה וללא ביטוח תקף וללא טסט.
נהג האוטובוס מסר בהודעתו במשטרה שכאשר היה בתחנה במצב עמידה פתאום הרגיש מכה חזקה בחלק האחורי של האוטובוס, יצא מהאוטובוס וראה אשה יושבת על המדרכה והתקשר למשטרה. הנהג השיב שראה גם אופנוע צמוד לחלק האחורי באוטובוס במצב שכיבה. הנהג נשאל מה הקשר של האשה לאוטובוס והשיב שראה אשה יושבת על המדרכה עם דם.
בתיק עוד תיעוד של הודעה שהגיעו למשטרה, לאחר התאונה שלשונה כדלקמן – "המודיעה מדווחת שליד תחנת הדלק שמשון יש תאונת דרכים קשה. אופנוע נכנס באוטובוס והייתה הולכת רגל מאחורי האוטובוס. נפצעה שוכבת על הרצפה ויש לה דם על הפנים".
ניסיון לגבות עדות מאותה מודיעה עלה בתוהו – העדה השיבה לחוקר שהיא נסעה על רחוב ביאליק לכיוון שמשונים וראתה אופנוע פוגע באישה והתקש רה למשטרה ואולם טענה שאינה מוכנה לתת עדות ולהיכנס לסיפור הזה.
משפורטו כל הראיות שהובאו לפני, נדרשת ההכרעה בנוגע לאופן התרחשות התאונה ועיקר של הכרעה זו בשאלה האם מדובר בתאונה בה היה מעורב האוטובוס אם לאו. הכרעה שכפי שכבר צוין לעיל תכריע את גורלה של התביעה.
האם התאונה תאונה מעורבת?
לאחר ששבתי ובחנתי את מלוא הראיות שהובאו לפני, את מהימנותן ואת סבירות הג רסאות שפורטו בהן - באתי לידי מסקנה, שניתן לקבוע באמת המידה הדרושה בהליך האזרחי, שאין המדובר בתאונה מעורבת ו שהנתבע הוא זה שפגע בתובעת באופנוע עליו נהג וגרם לנפילתה וזאת בטרם פגע באוטובוס שעמד בתחנה בלא כל תזוזה. אדגיש כבר כאן שבניגוד לסברת הנתבעת גם אם יקבע שהתובעת הייתה על הכביש בעת התאונה, אין בכך כדי לקבל שהמדובר בתאונה מעורבת, שעה שניתן להסיק מנסיבות התאונה ותוצאותיה שלא היה כל מגע בין התובעת לבין האוטובוס ושעה שהפגיעה בתובעת קדמה לפגיעה של האופנוע באוטובוס.
אקדים ואציין, שבבחינת מהימנות עדות התובעת למול עדות הנתבע, אני מעדיפה עשרת מונים את עדות התובעת. התובעת, טענה החל מסמוך לפגיעתה עוד בהיותה בבית החולים מול הנתבע עצמו , בהודעתה במשטרה, כמו גם בתצהירה ועדותה שנפגעה מן האופנוע בהיותה על המדרכה ונפלה. התובעת אכן טוענת שאינה זוכרת דבר לאחר הנפילה ואולם יודעת לומר שנפ לה לאחר הפגיעה על ידי האופנוע ומעדותה בבית המשפט עולה שלא היה כל מגע בינה ובין האוטובוס. כפי שעולה מן הראיות, לא יכול להיות חולק שהמצב הסופי של התובעת לאחר התאונה היה על המדרכה, כך שאין כלל סבירות בגרסה שנפגעה מן האוטובוס שאין חולק שהיה על הכביש.
לעומת עדות התובעת, עדות הנתבע הייתה מתחכמת, סותרת דברים שאמר במשטרה, סותרת את הסדר הטיע ון לו הסכים שעה שרצה להשיג לעצמו הקלות במישור הפלילי, וניכר שע תה הוא מבקש להיחלץ באמצעות דברים שאינם אמת גם מן ההליך האזרחי. כפי שפורט לעיל, במסגרת ההליך הפלילי הודה הנתבע שבתאונה נפגעה התובעת ואף הסכים לשלם לה פיצוי עונשי, אליו התכחש בעדותו ואף לא טרח לשלמו תוך שהוא מפר את גזר הדין ואת ההסדר עליו חתם.
הנתבע מסר בחקירתו במשטרה, כי התנצל בפני התובעת בבית החולים, בעדותו חזר בו מן הדברים. אני מעדיפה את עדות התובעת בהקשר זה. העובדה שהנתבע התנצל מלמדת שהוא זה שפגע בתובעת, הנתבע יודע היטב כיצד התרחשה התאונה ונמנע במכוון מלפרט זאת.
הנתבע מכחיש שפגע בתובעת ואולם כל הראיות שהובאו מורות אחרת – התובעת טוענת שפגע בה, שתי עדות הראיה טוענות זאת, העדה שהודיעה למשטרה על התאונה פרטה עובדה זו גם הבוחן המשטרתי הגיע למסקנה שהנתבע הו א זה שפגע בתובעת ולא קבע כלל שהיה מגע בין התובעת לבין האוטובוס, או כי האוטובוס היה מעורב בתאונה מלבד כך שנפגע מאחור מן האופנוע.
הנתבעים מנסים להיבנות מהודעתה במשטרה של הגב' מ.מ. שת יארה במשפט אחד שהאופנוע פגע בתובעת והדביק אותה לחלק האחורי של האוטובוס, כמוצאי שלל רב , כשהם נאחזים ביתרון הטקטי שהשיגו בכך שההודעה התקבלה ללא חקירה נגדית וטוענים שלבית המשפט אין ברירה אלא לקבל את הדברים. לשיטת הנתבעת מדובר בראיה קבילה ובלתי מסויגת לאמיתות תוכנה.
אכן הודעת הגב' מ.מ. התקבלה כראיה לתוכנה וב"כ התובעת לא עמד על חקירתה הנגדית ואף הגיש אותה במסגרת ראיותיו, אלא שלבית המשפט נתונה הסמכות לקבוע את המשקל שיש ליתן לעדות כזו (בהקשר זה ראו לדוגמא : עא 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (21/2/07), פיסקה 35 לפסק הדין ). גם כאשר בעל דין מוותר ביודעין על חקירה נגדית, מורה ההלכה ש"הימנעות מלחקור פועלת לחובת הנמנע. אלא שאין מדובר בכלל שאין בלתו, וגם מקום בו מוותר בעל דין על חקירה נגדית של עד, אין הדבר מחייב את בית המשפט לקבל את גרסת העד אם יש טעם של ממש להימנעות (יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1953 (2009)). כך, לדוגמה, מקום בו בעל הדין שנמנע מלחקור מביא ראיות אחרות אזי "אין זה מחובתו של השופט להתעלם מהעדים וההוכחות האלה רק מפני שהצד הנ"ל לא השתמש בזכותו לחקור עד בחקירת שתי-וערב" (ע"א 110/78 ספיאשוילי נ' מור שמואל, פ"ד לד(2 ), 589, 597-596 (1979)). ובקיצור, הימנעות מחקירה נגדית נזקפת ברגיל לחובת הנמנע, אך אינה מביאה מיניה וביה למסקנה כי יש לקבל את גירסת העד או המצהיר כהווייתה ללא תלות במכלול הראיות". (ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' רגב שובר (4/12/12), פיסקה 94).

עסקינן במשפט אזרחי, שבו די בהטיית מאזן ההסתברויות, כאשר על בית המשפט לבחון אם על רקע מכלול הראיות שהוצגו – נוסף לעדותה של הגב' מ.מ. איזו גרסה מסתברת יותר: גרסת התובעת שהייתה על המדרכה בעת התאונה ונפגעה אך מן האופנוע ללא כל מגע עם האוטובוס או הדברים שנאמרו בהודעת העדה הגרסה לפיה האופנוע הדביק את התובעת לאוטובוס.
חשוב להדגיש, שלתובעת כמו גם לעדות לא הייתה שמץ של סיבה שלא לומר את האמת בנוגע לאופן התרחשות התאונה ומעורבות האוטובוס בה, שכן בכל מקרה, בהנחה שמדובר בתאונת דרכים ובהיותה הולכת רגל תפוצה, בין על ידי הנתבעת ובין על ידי מבטחת האוטובוס. בנוגע לעדות הראיה, אף שאחת מהן היא קרובה של התובעת, הרי שניכר שלא היה כל תיאום גרסאות עם התובעת . נהפוך הוא. והעדות מוסרות במשטרה את גרסתן בנוגע לאירועים כפי שחוו אותם. כאשר כפי שראינו לעיל בגרסת העדה י'מ', קיימים שינויים בין הדברים שאמרה בשטח ותועדו בדו"ח הפעולה ובין הדברים שאמרה בהודעתה. כאמור, כפי שקורה לא פעם באירוע מהיר ומרגש מסוג זה, העדויות הן בבחינת רשומון של המעורבים ועדי הראיה, כאשר כל אחד זוכר את האירוע בצורה קצת שונה.
כפי שהתובעת הסכימה להגשת עדויות עדות הראיה, כך גם הסכימו לכך הנתבעים ומשכך, הם ויתרו על האפשרות לחדד, לדייק, להרחיב ולהסביר את הגירסה בחקירה ראשית או נגדית של העדות – לא רק שהם ויתרו אלא אף עמדו על כך שהעדות לא תשמענה, גם כאשר הוער לצדדים לאחר הסיכומים שקיים חסר בגרסתן של העדות במשטרה.
בניגוד מוחלט לטענות הנתבעים, ההודעה של העדה מ.מ. במשטרה אינה מכריעה את התביעה: העדה לא ידעה למסור האם התובעת הייתה על הכביש או על המדרכה בעת התאונה. העדה לא נשאלה איך אפשרי שהתובעת הודבקה לצד האחורי של האוטובוס כאשר גרסת התובעת הינה שהיא שהייתה על המדרכה. העדה מסרה בהמשך ההודעה שראתה את התובעת נזרקת לצד ימין אחורי של האוטובוס וגם בהקשר זה לא טענה ולא נשאלה על קיומו של מגע עם האוטובוס. העדה לא נשאלה ולא השיבה ה אם נפגעה התובעת מן האוטובוס. העדה לא נשאלה ולא השיבה כיצד הגיעה התובעת לבסוף אל המדרכה אם הודבקה לצד האחורי של האוטובוס.
יש לשוב ולהדגיש - העדה למעשה לא מסרה כלל על מגע של התובעת עם האוטובוס או על פגיעה של התובעת מן האוטובוס, הביטוי "מדביק אותה לחלק האחורי", יכול שכוונתו היא גם זורק אותה לכיוון החלק האחורי של האוטובוס כאשר נפילתה של התובעת הייתה על המדרכה ללא קשר לאוטובוס . הדברים לא בוררו עד תום בהודעתה הקצרה של העדה וכזכור הצדדים הסתפקו בהודעה במשטרה ובחרו של א לברר את הדברים באמצעות עדות בבית המשפט.
יודגש שהעדה מאשרת בהודעתה שה אופנוע איבד שליטה בצמוד למדרכה ובהחלט לא ניתן לשלול שפגע בתובעת שהייתה על המדרכה עם אחד החלקים הבולטים באופנוע כמו הכידון והפיל אותה.
כזכור העדה י.מ. שהייתה ליד העדה מ.מ. מסרה שכל שהיא ראתה זה את התובעת עפה לאחר הפגיעה ונופלת על המדרכה. העדה שראתה את אופן נפילת התובעת כלל לא מוסרת על מגע של התובעת עם האוטובוס. עדה זו מוסרת גרסה רחבה הרבה יותר בדו"ח הפעולה ממנה עולה שראתה את התאונה כולה וגם בתיאור זה לא טוענת למגע של התובעת עם האוטובוס אלא לכך שהאופנוע פגע בתובעת לפני שפגע באוטובוס. בדו"ח הפעולה טוענת העדה, שהתובעת הייתה על הכביש בכיוון האוטובוס. ברור שהיא טועה בכך, גם הנתבעים לא חולקים על כך שהתובעת ירדה מן האוטובוס והתרחקה ממנו .
לאחר שבחנתי את הדברים שוכנעתי, שגרסת התובעת, שמתיישבת עם הראיות האחרות בתיק מסתברת יותר מגרסת מ' מ', שאולי כשלה בתיאור ואולי לא הסבירה את עצמה נכון בעת ההודעה במשטרה. לא סביר לחלוטין לקבוע שהאופנוע הדביק את התובעת לאוטובוס במשמעות של מגע בין התובעת לאוטובוס וגם לא סביר לקבוע שה אופנוע פגע קודם באוטובוס ואחר כך בתובעת כפי שטענה הנתבעת.
התמונות מתוך תיק המשטרה שהוגשו ללא כל התנגדות מתעדות את מצב האופנוע לאחר התאונה. תמונות אלה הן ראיה אובייקטיבית, בעלת משקל גבוה ביותר, שכן אין טוב ממראה עיניים - בתמונות נראה ה אופנוע שכוב בסמוך למדרכה ובסמוך לאוטובוס, בצד האחורי ימני של האוטובוס, כאשר הגלגל נוטה לכיוון המדרכה ואף נמצא עליה. בתמונות גם נראה השקע שנוצר ב אוטובוס כתוצאה מהתנגשות האופנוע בו – שקע שמלמד על מכה חזקה מאוד, בחלק התחתון של הפגוש בצד האחורי של האוטובוס.
הגם שיש מחלוקת בין העדים אם התובעת הייתה על הכביש או על המדרכה בעת התאונה , לא יכולה להיות מחלוקת שבסוף התאונה התובעת נמצאה על המדרכה (ראו עדותם של מ.מ., עדותה של י.מ., עדותו של נהג האוטובוס) – אלו היה ה אופנוע מדביק את התובעת אל הצד האחורי של האוטובוס במהירות של 30-40 קמ"ש כפי שטען, כאשר התובעת הייתה לכודה בינו לבין האוטובוס - פגיעותיה היו אחרות לגמרי וסביר שהתובעת הייתה נופלת בסמוך לאוטובוס על הכביש ולא עפה לכיוון המדרכה.
טענת הנתבעת בנוגע לאופן התרחשות התאונה הינה כדלקמן (עמ' 3 לסיכומים, פיסקה שנייה) :
האוטובוס עצר בתחנה כדי להוריד נוסעים ובהם גם התובעת עצמה.
התובעת שירדה מן האוטובוס הלכה אל מאחוריו וירדה אל הכביש.
באותה עת האופנוע שנסע בנתיב השמאלי עבר לנתיב הימני בכביש של האוטובוס.
הנתבע הבחין באוטובוס, איבד שליטה באופנוע והאופנוע נפל והחליק אל עבר האוטובוס.
האופנוע הדף את התובעת והדביק אותה לאוטובוס ומשם נזרקה התובעת אל המדרכה.
בכל הכבוד, תיאור ההתרחשות באופן זה אינו סביר בעיני – התובעת אינה כדור פינג פונג ולא סביר לקבוע שהוטחה אל האוטובוס ומשם אל המדרכה. מסקנתי זו נתמכת בשורת ההגיון ובראיות שהובאו:
היא נתמכת בכך שנהג האוטובוס שמע רק מכה אחת דהיינו שמע את פגיעת האופנוע לו הייתה התובעת פוגעת באוטובוס סביר שנהג האוטובוס היה שומע 2 מכות ;
היא נתמכת גם בכך שהעדה י'מ' שמסרה גרסה במקום התאונה, גרסה שתועדה בדו"ח הפעולה, לא טענה כלל למגע של התובעת עם האוטובוס;
היא נתמכת בכך שהעדה שהתקשרה למשטרה ומסרה על התאונה לא תארה כלל מגע של התובעת עם האוטובוס;
היא נתמכת בדו"ח הבוחן שלא קבע שהיה מגע של התובעת עם האוטובוס;
היא נתמכת בגרסת הנתבע שמכחיש שהתובעת הייתה בין האופנוע ובין האוטובוס ושהיה לתובעת מגע כלשהו עם האוטובוס;
היא נתמכת בסוג פגיעותיה של התובעת וחומרתן – לו הייתה התובעת מודבקת אל האוטובוס ומשם עפה לעומק המדרכה סביר שפגיעותיה היו קשות יותר . הנתבעת מנסה לטעון שהתובעת נפגעה בגבה, בפניה ובברך שמאל, דא עקא שהמוסד לביטוח לאומי הכיר אך בפגימות של פנים וברך שמאל כפגימות מהתאונה, דהיינו התובעת הועפה כשפניה אל המדרכה. לא הוכרה פגימה בגב, ומכאן שאין יסוד לסברת הנתבעת שיכול שנגרמה פגיעה בגב מן ההדבקה אל האוטובוס.
היא נתמכת בכך שלאחר התאונה התובעת נמצאה על המדרכה – לו האופנוע היה פוגע בתובעת ומדביק אותה אל החלק האחורי של האוטובוס סביר שהתובעת הייתה נמצאת על הכביש לאחר התאונה ולא על המדרכה לכיוון הפיצוציה;
היא נתמכת בכך שהאופנוע נותר לאחר התאונה בסמוך לאוטובוס נושק לו כמעט מתחתיו ומכאן שלא עף לשום מקום לאחר הפגיעה באוטובוס ולא יכל לפגוע בתובעת לאחר הפגיעה באוטובוס כפי שמנסה הנתבעת לטעון בנסיון ליישב את טענותיה עם גרסת הנתבע ;
היא נתמכת בכך שהמכה בין האופנוע לאוטובוס הייתה בחלק התחתון של הפגוש של האוטובוס וסביר שארעה לאחר שהאופנוע כבר החליק בסמוך לאוטובוס.
וכמובן שהיא נתמכת בגרסת התובעת שהיא מהימנה בעיני, שנפגעה אך מן האופנוע ונפלה ולא היה לה כל מגע עם האוטובוס.
הנה כי כן, העדויות, התמונות שורת ההיגיון מלמדים שה אופנוע פגע בתובעת בטרם פגע באוטובוס ואין ראיה למגע של התובעת עם האוטובוס .
ניתן להוסיף ולומר, שלו היה פוגע האופנוע באוטובוס ק ודם לפגיעה בתובעת (הנתבעת מציינת שאינה יודעת מה קדם למה) הרי שכל העדים ללא יוצא מן הכלל כולל התובעת עצמן היו מן הסתם שומעים פגיעה זו ומסתכלים לכיוון ו אולם אף אחד לא העיד על כך ואף הבוחן המשטרתי לא קבע כך. כל העדים כאחד מסרו שהאופנוע פגע בתובעת וזו נמצאה לאחר התאונה על המדרכה (כך התובעת, העדות מ.מ ו- י.מ, העדה שהודיעה למשטרה על התאונה הודיעה על פגיעת אופנוע בהולכת רגל, כך גם קבע הבוחן) אף אחד מהם לא תאר תאונה עם אוטובוס שלאחריה נפגעה הולכת רגל.
אכן יש סתירה מסויימת בגרסאות העדים בשאלה אם התובעת הייתה על הכביש או על המדרכה בעת הפגיעה – הגם שאני נוטה לקבל את גרסת התובעת ש הייתה במקום ויודעת לספר את שארע ולפיה הייתה על המדרכה, גרסה שמתיישבת עם טענת הנתבע עצמו שמכחיש מכל וכל שהייתה על הכביש; גם אם יקבע שבהקשר זה טעתה התובעת או אפילו כשיטת הנתבעת בשל היותה אשה "פשוטה" חשש ה לומר שהייתה על הכביש, אין בכך כדי לשנות ואין בכך כדי ללמוד על מגע בין התובעת לבין האוטובוס. הראיות מלמדות שהתובעת נפגעה, הועפה ונפלה על המדרכה מבלי שהיה מגע בינה לבין האוטובוס . האוטובוס היה על הכביש. אין כל ראיה באוטובוס או בכל מקום אחר לפגיעה של התובעת מן האוטובוס. פגיעת התובעת הייתה מנפילתה על המדרכה. רק לאחר פגיעה בתובעת פגע האופנוע באוטובוס.
בהקשר זה, ראוי גם לשוב ולהדגיש שנהג האוטובוס העיד ששמע מכה אחת, לו היה מדביק הנתבע את התובעת עם האופנוע על האוטובוס הרי שנהג האוטובוס היה אמור לשמוע שתי מכות – את המכה של התובעת ואת המכה של האופנוע.
אחר כל האמור ניתן לקבוע שהתאונה התרחשה באופן הבא –
א. התובעת ירדה מן האוטובוס והחלה להתרחק ממנו.
ב. בנוגע למקום התרחשות התאונה שוכנעתי שהתרחשה על המדרכה ואולם כאמור, גם אניח שארעה שעה שהתובעת הייתה על הכביש אין בכך כדי לשנות.
ג. הנתבע, מאבד שליטה על האופנוע בניסיון למנוע תאונה עם האוטובוס. הנתבע מאשר שאיבד שליטה. עובדת איבוד השליטה נלמדת גם מכך שלטענת הנתבע היה בסטיה ימינה כאשר הבחין באוטובוס שכן רצה לעצור בימין ואולם האופנוע בסופו של דבר נעצר בסמוך לאוטובוס בסטיה שמאלה.
ד. במהלך איבוד השליטה ועוד בטרם פגע האופנוע באוטובוס, פוגע האופנוע בתובעת באמצעות אחד החלקים באופנוע (כידון, גלגל אחורי) ומעיף אותה לכיוון הפיצוציה, דהיינו רחוק מן האוטובוס ובלא שהיה כל מגע בין התובעת ובין האוטובוס .
ה. בהסתמך על עדות התובעת, שנתמכת בגרסת העדה י'.מ', בדיווח למשטרה על התאונה, ובדו"ח הבוחן – אני קובעת שלא היה מגע בין התובעת לבין האוטובוס.
ו. הודעת העדה מ'מ' במשטרה שהאופנוע הדביק את התובעת לחלק האחורי של האוטובוס אינה ברורה דיה ואין בה לבדה כדי להכריע בנוגע לקיומו של מגע כזה. בהמשך הודעתה מסרה העדה שהאופנוע זרק את התובעת לחלק האחורי יכול שהכוונה זרק אותה לכיוון החלק האחורי . העדה לא נשאלה ולא השיבה אם היה מגע של התובעת עם האוטובוס, העדה לא נשאלה ולא השיבה אם התובעת נפגעה מן האוטובוס, העדה לא נשאלה ולא השיבה האם יכלה בכלל לראות מגע בין התובעת לבין החלק האחורי של האוטובוס בשים לב שהייתה על המדרכה וגם לא נדרשה לדייק היכן בחלק האחורי של האוטובוס היה מגע, ככל שהיה. הנתבעים שמיהרו לנכס את העדה כעדה מטעמם והתנגדו לזימונה לעדות, בחרו להותיר גרסה לא ברורה דיה שלא מתיישבת עם הראיות האחרות ובעיקר לא מתיישבת עם עדות התובעת שחוותה את התאונה ועם הנזקים שנגרמו לתובעת . יודגש שגם עדה זו מסרה שלאחר התאונה התובעת נמצאה על המדרכה ולא במגע כלשהו עם האוטובוס, דבר שלא מתיישב עם הדבקה וזריקתה לחלק האחורי של האוטובוס, שהרי אם כך היה , שם אמורה הייתה להיוותר . עדות זו לטעמי מן הסיבות המפורטות משקלה קטן ואין בה כדי להכריע.
בהינתן האמור עד כאן, ושעה שקבעתי שלא היה כל מגע בין התובעת לבין האוטובוס, הרי שלא ניתן לראות את התאונה כתאונה מעורבת. הנתבע שפגע בתובעת טרם פגיעתו באוטובוס הוא זה האחראי לתאונה.
מן הפסיקה עולה, שהמחוקק ראה מעורבות של רכב אחר דרך משקפי "המגע". לבד מדרישת המגע דרוש גם קשר סיבתי בין המגע לגרימת הנזק. במקרה בו אדם נדרס על ידי רכב והרכב ממשיך ופוגע ברכב אחר לא ניתן לומר שהרכב האחר הוא רכב מעורב למרות שהיה מגע בין הרכבים. עמד על כך בית משפט העליון בע"א 06/ 1675,1761 אררט חברה לביטוח בע"מ ואח' נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "עניין אררט") כשקבע:
"הנה כי-כן, מקום בו נפגע אדם מחוץ לרכב, מתקיימת לגביו האפשרות שהאחריות תוטל על מספר כלי-רכב, בהתאם להוראת הסעיף. בהקשר זה, אין ספק שרכב היונדאי שפגע בסוהא הוא בבחינת רכב המעורב בתאונה, אך אררט, המבטחת של רכב זה, סבורה כי אין היא לבדה בסירה; מעבר לחיובה של מנורה, המבטחת של רכב הסובארו, טוענת אררט כי יש לחייב גם את הפניקס, בשל מעורבותו של רכב האאודי. מעורבות מדוע? כיוון שרכב היונדאי פגע ברכב האאודי לאחר הפגיעה בסוהא. אליבא דאררט, המסתמכת על הסיפא לסעיף 3(ב), די במגע בין שני כלי הרכב על-מנת לראות באאודי כמעורבת בתאונה, וזאת אף-על-פי שלא מתקיים קשר סיבתי בין המגע בין שני כלי הרכב לבין פגיעתה של סוהא. גישה זו אין לקבל. אילו אימצנו אותה, הרי שגם אם רכב היונדאי היה ממשיך בנסיעתו, וכעבור קילומטר היה פוגע ברכב נוסף בכביש - זה האחרון היה נכנס לתמונת כלי הרכב המעורבים בפגיעתה של סוהא. אין זה הגיוני ואין זה מתיישב עם מבנה החוק. בענייננו, רכב האאודי לא היה מעורב בתאונה שבה נפגעה סוהא כהולכת רגל. די בניתוק הסיבתי בין הפגיעה בסוהא לבין המגע המאוחר יותר בין שני כלי הרכב (היונדאי והאאודי) כדי לשלול את האפשרות לראות באאודי רכב המעורב באירוע התאונה שבו נפגעה סוהא. אכן, הוראת סעיף 3 לחוק בוחנת את "המעורבות" בתאונה במשקפי "המגע". אלא, שבכך אין כדי לייתר את דרישת הקשר הסיבתי. הוראת סעיף 3 לחוק יוצרת מנגנון של יריבות בתובענה והסדר פנימי לחלוקת החבות, אך בשום פנים אינה באה להוסיף חבות או להטיל אחריות על מי שאינו מעורב בגרימת התאונה."

יישום כללים אלו על ענייננו מעלה ששעה שהאופנוע פגע בתובעת טרם הפגיעה באוטובוס ושעה שלא מתקיימת דרישת המגע בין התובעת לבין האוטובוס, הוא אינו בבחינת רכב מעורב. אין קשר סיבתי בין הפגיעה המאוחרת של האופנוע באוטובוס לבין הפגיעה בתובעת וזאת הגם שהמגעים היו תכופים וארעו תוך שניות. האוטובוס לא היה מעורב בתאונה. האופנוע הוא זה שגרם לתאונה והוא האחראי הבלעדי לה.
משהכרעתי בסוגיית האחריות, יש צורך להכריע בעניין הנזק ואולם ראשית יש להתייחס לפגיעה הרפואית והמגבלה התפקודית של התובעת.
הפגיעה הרפואית
התובעת, ילידת אתיופיה, עלתה לישראל בשנת 1985. התובעת הינה אם לששה ילדים, עבדה קודם לתאונה כשכירה בחברה בתור מט פלת בקשישים. מתוך החומר שהוגש מסתמן שהתובעת עבדה 6 שעות ביום במשך חמישה ימים בשבוע והרוויחה כ – 3,400 ₪ לחודש .
כמפורט לעיל, במהלך התאונה פגע האופנוע בתובעת והפיל אותה על הארץ. התובעת פונתה לבית החולים באמבולנס, שם בבדיקת הדמיה שבוצעה נמצא ש נחבלה בפנים ונגרם לה שבר בברך שמאל, התובעת הושמה בגבס טובולרי ארוך ואושפזה לצורך המשך הערכה.
לאחר חמישה ימים , בתאריך 6/10/15 , נותחה התובעת ובוצע לה שחזור סגור וקיבוע פנימי בברך שמאל על ידי שני ברגים, עם הכנסה של פיסות עצם ותוסף. התובעת שו חררה בתאריך 7/10/15, עם הוראות לאיסור דריכה על הרגל, פיזיותרפיה, ביקורות רפואיות ומשככי כאבים.
בביקורת ב- 21/10/15, עדיין נדרשה התובעת לתפקד ללא דריכה, וניתנה לה חופשת מחלה לחודשיים. בביקורת בתאריך 22/11/15 עדיין נדרשה התובעת להימנע מדריכה על הרגל. בביקורת בתאריך 6/12/15 – עדיין הומלץ על העדר דריכה לחודש נוסף ופיזיותרפיה.
בתאריך 16/1/17 אושפזה התובעת לניתוח שני לצורך הוצאת מקבע פנימי.
בתאריך 22/10/17 בביקור אצל רופא בקהילה, תועדה מפי התובעת תלונתה על קיומם של כאבים בהחמרה מזה חודשים, כאבים בעליה וירידה ממדרגות.
התובעת קיבלה אישורי מחלה על ידי רופאים לרבות רופא תעסוקתי עד לתאריך 20/7/17, כאשר בביקור בתאריך 13/11/17, סיכם המומחה התעסוקתי את מצבה של התובע וציין שעדיין סובלת מכאבים וצליעה, איבוד כוח גס, שומעת כל הזמן רעש של אופנועים ומכוניות, מוגבלת בהליכה ובמאמץ וכן נמצאת במעקב פסיכיאטרי. הרופא התעסוקתי ציין, שההליכה השתפרה, המצב הנפשי עדיין ירוד, מתקשה בעליה ובירידה במדרגות לא יכולה לחזור לעבודה. המלצתו הייתה ללא הרמת משאות כבדים, ללא כיפופי גב מרובים, ללא עמידה והליכה ממושכת. להערכת הרופא התעסוקתי התובעת אינה כשירה לעבודתה כמטפלת בקשישים. באשר לתוקף ההמלצה קבע "ללא צפי לשינוי בתקופה הנראית לעין, ממליץ על פיטוריה / מיצוי זכויותיה, המשך טיפול במסגרת לשכת התעסוקה למוגבלים בביטוח הלאומי".
התאונה הייתה תאונת עבודה, התובעת פנתה לביטוח לאומי, שהכיר בפגימות של פנים וברך שמאל. בפני הוועדה התלונה התובעת על כאבים בברך שמאל, קושי בהליכה וירידה, ציינה שיש עומס על הרגל השנייה בגלל שאינה דורכת על הרגל.
בבדיקת הוועדה נמצאו רגישות באספקט מדיאלי ובסדק מדיאלי, צלקות מעט רגישות ובדיקות חיוביות. לגבי ברך ימין צוין רגישות קלה לאורך ACL ללא הגבלה בתנועות.
הוועדה קבעה שמדובר במצב לאחר ניתוח לקיבוע שבר פלטו-טיביאלי משמאל וניתוח נוסף להוצאת הברגים. בהחלטתה ציינה הוועדה שמצבה האורתופדי של התובעת סופי, נכותה צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 35 1 ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"), בגין הגבלה קלה בתנועות ותפקוד ברך שמאל. בגין הצלקות נקבעה נכות צמיתה בשיעור 5% לפי סעיף מותאם 75 1 א'-ב' לתק נות הביטוח הלאומי. הוועדה קיבלה חוות דעת פסיכיאטר וקבעה נכות צמיתה בשיעור 5% לפי סעיף מותאם 34 ב' (1-2) לתקנות הביטוח הלאומי , כמו כן קיבלה חוות דעת רופא עיניים לפיה לא נותרה נכות כתוצאה מהתאונה. הוועדה קבעה ש אין מקום להפעיל תקנה 15 שכן התובעת מסוגלת לשוב לעבודתה. לתובעת נקבעו נכויות זמניות וכן צמיתה בשיעור 18.77%.
הנכות הרפואית שנקבעה במוסד לבטוח לאומי מהווה נכות על פי דין לפי סעיף 6 (ב) לחוק הפיצויים וזו נכותה הרפואית של התובעת בתיק זה.
עיקר המחלוקת בין הצדדים, היא בנוגע להשפעת התאונה על תפקודה של התובעת, כאשר התובעת טוענת שנגרמה לה הפרעה תפקודית עד כדי שלילת יכולתה לעבודה והן הפרעה תפקודית בבית, ואילו הנתבעים חולקים על הטענה.
הפגיעה התפקודית
בתצהירה טענה התובעת שנותרה במעקב וטיפולים רפואיים מאז התאונה ועד היום, לדבריה אינה מצליחה להתהלך כבעבר ונאלצת לא אחת לצלוע על רגל שמאל. התובעת טענה שאיבדה את הכוח הגס של הרגל וכן טענה לכאבים כרוניים תכופים ביום ובלילה ותסמינים נוספים אשר מגבילים את תפקודה. לטענת התובעת בעקבות התאונה היא נוטלת על בסיס קבוע תרופות לשיכוך כאבים, מקבלת טיפולי פיזיותרפיה ונפגשת לעיתים קרובות עם רופאים מומחים.
התובעת הוסיפה שמצבה הנפשי רק הלך והדרדר - היא סובלת מחרדה ודיכאון, שומעת רעש של אופנועים ומכוניות ומפחדת לצאת לרחוב מחשש להיקלע לתאונה נוספת. התובעת ציינה שהיא מטופלת, בין היתר, במחלקת בריאות הנפש בבית חולים ברזילי, אובחנה עם דיכאון וחרדה וכן תסמינים של פוסט טראומה ו מקבלת טיפול פסיכיאטרי בהתאם למצבה.
לטענת התובעת בעת התאונה סייעה בפרנסת הבית, הייתה יוצאת מדי בוקר לעבודה, במסגרת עבודתה כמטפלת בקשישים, עבודה פיזית, שבמסגרתה נדרשה לעבוד שעות רבות וארוכות על הרגליים, בעיסוק בניקיונות, בישולים, קניות לסחוב ולהרים לרבות הטיפול בקשיש עצמו. לטענת התובעת בעקבות התאונה איבדה את כושר העבודה ואף את עבודתה ונשבר מטה לחמה.
בנסיבות אלה ובשים לב לקביעות הרופא התעסוקתי טוענת התובעת לנכות תפקודית בשיעור של 100%, כאשר לטענתה איבדה לחלוטין כל אופק שהיה קיים בעתידה המקצועי.
בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת מדוע לא מצאה עבודה בישיבה והשיבה " איזו עבודה אני אמצא בישיבה? אני לא למדתי" (שם, עמ' 27, שורה 24). התובעת הוסיפה שהייתה עובדת עבודה פיזית והיא לא יכולה לעבוד במשרד. התובעת הסבירה שחיפשה עבודה במטפלות ואם יביאו לה עבודה קומה רביעית היא לא יכולה לעלות ואף מסרה שהיא צריכה לעבור ניתוח ברגל השנייה בשל העומס. התובעת השיבה שאישרו לה לעבוד 17 שעות והיא לא יכולה לעבוד במפעל. לדבריה חיפשה עבודה בניקיון ומטפלות ואף אחד לא נתן לה. התובעת הוסיפה שאמרה הכל לפסיכיאטרים ולא הסתירה דבר.
אשר לתפקודה בבית, התובעת השיבה שהיא מבשלת מעט בבית. בעלה מבשל והילדים לפעמים קונים. העדה אשרה שלאחרונה הייתה לבעלה תאונת עבודה, הוא נפל מסולם ושבר את הרגל, גם אז הוא ניקה קצת את הבית. התובעת טענה שניסתה למצוא עבודה אבל המצב הבריאותי שלה לא הרשה לה.
בחקירה חוזרת נשאלה התובעת למה למרות מצבה הבריאותי ניסתה לחפש עבודה והשיבה: "כי קשה לי עם הבית, אני מתה לעבוד, מתה, לצאת מהד יכאון לצאת, זה לא קל, אני רוצה לשמוע חודש אחד שלא תקבלו משכורת, 4 שנים יושבת בבית ואני בדיכאון , אני הלכתי לביטוח לאומי, אף אחד לא עזר לי, אז התייאשתי, זהו, התייאשתי, עזבתי הכל " (שם, עמ' 34, שורה 13 ואילך).
בעלה של התובעת תאר בתצהירו את ההידרדרות במצבה של התובעת לאחר התאונה. הבעל פרט בתצהיר שמאז התאונה ובעקבותיה מצבה הרפואי והנפשי רק הלך והדרדר. היא לא מצליחה להתהלך כבעבר, נאלצת לצלוע על רגל שמאל, איבדה כוח גס של הרגל, סובלת מכאבים כרוניים תכופים ביום ובלילה, ומתסמינים נוספים אשר מגבילים את תפקודה. לטענת הבעל התובעת סובלת מחרדות ומצב נפשי גרוע ביותר. אובחנה כסובלת מחרדה ודכאון, מפחדת לצאת לרחוב מחשש להיקלע לתאונה נוספת ומטופלת במחלקת בריאות הנפש בבית חולים ברזילי. הבעל הוסיף שבשל מצבה של התובעת הוא נאלץ לקצר את שעות עבודתו על מנת לטפל בה ובילדים ומסכן את מקור הפרנסה. כן התייחס הבעל, לתפקודה של התובעת בבית והסביר שכיום לא מצליחה לעשות את אותן פעולות בסיסיות כפי שעשתה בעבר. לדבריו הוא וילדיו נאלצו לשנות את סדרי עולם כדי למלא את תפקידה בבית.
בעדותו אישר הבעל שבתם התאבדה בחודש אפריל 2012, ומסר שהתובעת עבדה באותה עת באריזה ולאחר המקרה המצער חזרה לעבוד באותו מקום. הבעל אישר שמצב רוחה של התובעת, כצפוי, לא היה טוב בעקבות האירוע. לאחר כשנה התובעת פוטרה והחלה לעבוד באסם באריזה, כאשר מן המסמכים עלה שפוטרה מאסם במרץ 2014. הבעל השיב שלאחר התאונה דנן, התובעת לא פנתה לעבוד באריזות טונה או באסם והסביר: " הבריאות שלה, לא טוב. אחרי שהיא נפגעה, אני עושה הכל, קניות, הכל, אני מפסיד יום עבודה שלי, אני עצמאי, הכל" (שם, עמ' 19, שורות 22-21). הבעל הסביר שהתובעת לא פנתה לעבוד באריזות לאחר התאונה, כי היא לא יכלה, לדבריו: "עדיין עברה שנה, לא יכולה לעמוד, לא יכולה זה, גם לא ישנה הרבה זמן, היא לא יכולה, עדיין יש לה כאב ברגל, יש לה פה, כואב לה הראש, גם לא יודע (לא ברור), לא מסתכלת, לא רואה טוב, כל מיני דברים, יש לה בעיות, היא אישה חולה, האישה חולה, אני סובל עם אשתי, אשתי זה לא אשתי עכשיו מה שהייתה" (שם, עמ' 19 שורה 31 ואילך).
כשנאמר לבעל שביטוח לאומי קבע שהתובעת יכולה לחזור לעבודה, השיב: "רגע, אשתי, לא מלומדת, לא יודעת עבודות קשות. היא יודעת להרים, הייתה עובדת קשישים, להרים קשישים, בבית לא עושה שום דבר, היא יודעת לעבוד בקשישים, בבית אני עושה הכל, קניות אני עושה, היא לא מרימה דברים, אני עושה הכל, אני עשיתי יום עבודה שלי, שעות עבודה שלי, כדי לעבוד, לטפל בבית וילדים, יש לנו 6 ילדים בבית, אני מפסיד" (שם, עמ' 21 שורה 5 ואילך).
ב"כ הנתבע הקשה על הבעל בשאלה איזה פעולות עשו על מנת למצוא עבודה והאם פשוט החליטו שהתובעת אינה יכולה והבעל שב והסביר: "לא, גם הרופא אמר לה, לא יכולה לחזור לעבודה, הרופא (לא ברור) אמר לה, בוודאות, לא יכולה לחזור לעבודה, כי עבודות, היא צריכה לעבוד עבודות קשות, שאתה מבין, היא לא מלומדת, היא אישה עובדת עבודות קשות, היא לא יכולה לעשות עבודות קשות, בבית אני עושה, אני שוטף בית, שאני חוזר מהעבודה, צריך להפסיד את העבודה שלי, מהשעות עבודה שלי אני צריך לחזור ולעשות, לשטוף בית, להכין אוכל, לסדר את הילדים, זה מה שאני עושה, היא לא יכולה, אשתי לא הייתה אשתי, אשתי הייתה עושה הכל בבית, אני לא הייתי יודע כלום בבית, אני התחלתי.... בסדר, אז עכשיו, אשתי לא הייתה אשתי, עכשיו היא לא אשתי, למה? אשתי אני מכיר אותה, אני נשוי איתה, אתה יודע ממתי אני נשוי איתה? אני נשוי איתה 40 שנה אני נשוי איתה, אני בגיל 15 אני התחתנתי עם אשתי, עכשיו, אשתי הייתה איתי עובדת, הכל בבית, עכשיו התאונה הזאתי גרמה לי לנזק גדול מאוד, נזק של הבית שלי, הבית שלי, אני נכנסתי לחובות, לכמה דברים היא הייתה עוזרת לי, עכשיו, אתם אומרים, שואלים אותי שאלות, אני לא יודע את האמת, אשתי, זאת לא אשתי שהייתה, אשתי הלכה, התאונה הזאת, סליחה על הביטוי, הרס, הרס לי את הבית... זה כואב לי, מתוך כאב, אני מדבר איתך, אתה לא יודע, זה הבעיה של הבית שלי, הכל, נכנסתי לחובות, בגלל שאני מפסיד יום עבודה, שעות עבודה, אני צריך לטפל באשתי, אתה יודע מה? אני קילחתי אותה כמעט 7 חודשים אני קילחתי אותה ואני הרמתי אותה כי היה לי קשה להרים, והייתי, אתה יודע לאן נכנסתי..." (שם, עמ' 22 שורה 26 ואילך).
הבעל שב ותיאר את המצב לשיטתו, ומסר שהרגל של התובעת עדיין כואבת, וגם בשביל לעבוד בידיים, היא צריכה להגיע באמצעות הרגליים, כאשר לדבריו התובעת לא יכולה לעבוד ולא יכולה לתפקד.
בסיכומיה טוענת הנתבעת שהתובעת לא ניסתה כלל לחזור לעבודה והיא מסתגרת בביתה בהקשר לאירוע ההתאבדות של בתה אותו הסתירה מבית המשפט ואשר נחשף בחקירתו הנגדית של בעלה. הנתבעת ציינה שהיא לא העיקה על התובעת בשאלות על עניין זה, בשל בקשת בית המשפט. לטענת הנתבעת, אמנם לא הוגשה בקשה להבאת ראיות לסתור את הנכות הנפשית שנקבעה במוסד לביטוח לאומי, אך "הרצון לחסוך בהוצאות עתק בהקשר לכך אינו מונע מבית המשפט לעמוד על ההסתרה שנקטה התובעת בהקשר זה בביטוח הלאומי כאשר התובעת לא בחלה בהסתרת הנתונים בהקשר זה גם בעדותה בבית המשפט ".
לטענת הנתבעת התובעת עבדה קודם לתאונה באריזת שימורים בישיבה ויכלה לחזור לעבודה זו. הנתבעת מוסיפה וטוענת שעדות התובעת ובעלה מגמתיות ולא אמינות. הנתבעת מדגישה שהמסמך של הרופא התעסוקתי אינו רלוונטי בתביעה והתובעת נמנעה מלהקטין את הנזק.
מסכמת הנתבעת וטוענת: "ההגבלה הקלה שנקבעה לתובעת ביחס לברך משמשת את התובעת בנסיונה חסר היסוד שלא לעבוד. הנכות הנפשית המינורית והצלקת גם הם אינם תפקודיים וממילא אין לקבוע לתובעת נכות תפקודית בקשר לתאונה".
הנתבע הצטרף לסיכומי הנתבעת וטען שהנכות שנקבעה לתובעת אינה תפקודית, דבר שהוכח שעה שנמצא שהתובעת בוחרת לשבת בבית ולא לשוב לשוק העבודה.
הלכה היא שהנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8/6/95); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (21/12/1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).
בניגוד לטענות הנתבעת אליהן הצטרף גם הנתבע, לא מצאתי את עדות התובעת ובעלה כעדויות שקריות ולא התרשמתי שמדובר במי שלא בוחלים מלהסתיר נתונים מבית המשפט. התרשמתי באנשי עמל, נורמטיביים, בעלי משפחה, שמאז עלייתם ארצה ניסו להשתלב ולעבוד בה. כפי שעלה מן הראיות שהובאו התובעת עבדה לאורך השנים, גם לאחר התאבדות בתה, בשנת 2012, התובעת המשיכה לעבוד. לאחר שפוטרה בשנת 2014 מעבודתה באסם, התובעת קיבלה תקופה דמי אבטלה ומצאה עבודה בטיפול בקשישים. לאחר התאונה דנן התובעת לא שבה לעבודה. גם אם אקבל שהנכות שנקבעה לתובעת אינה מצדיקה הימנעות מוחלטת מעבודה, ברי כי המגבלה שקיימת לה ברגל, בצירוף המצב הנפשי מהווים פגיעה תפקודית, אשר בנסיבות התובעת שהינה עובדת כפיים, השפעתה גדולה מן הנכות הרפואית.
התרשמתי, שבעלה של התובעת תאר את הדברים שהוא חווה מדם ליבו, ואף התובעת שבה והסבירה את מצבה ואף את הרצון לחזור לשוק העבודה.
הניסיון של הנתבעים לאיין את הפגיעה בתובעת כאילו לא הייתה, בנסיון להקטין את שיעור הפיצוי אינו ראוי ומקומם .
אכן לבקשתי ועל מנת שלא להכביד על התובעת, התובעת לא נחקרה שתי וערב על מצבה הנפשי עקב התאבדות בתה, יחד עם זאת ההתאבדות הייתה בשנת 2012, התאונה הייתה באוקטובר 2015, ערב התאונה התובעת עבדה ולא הסתגרה בבית כטענת הנתבעת ובכל הכבוד, לו סברו הנתבעים שהנכות הנפשית שנקבעה במוסד לביטוח לאומי אינה מוצדקת, הרי שהיה עליהם להגיש בקשה להבאת ראיות לסתור, תהא העלות אשר תהא. העובדה שלא עשו כן, מדברת בעד עצמה ובעד הצדקת הנכות שנקבעה ללא קשר למצב הנפשי שנבע מהתאבדות הבת ואשר לא פגע ביכולת העבודה של התובעת. התובעת מיקדה והסבירה את מצבה הנפשי עקב התאונה, חששה מתאונות דרכים, הפרעות בשינה, פחד לצאת ופחד לחצות כבישים. לאלה אין קשר להתאבדות. הנתבעת הפנתה לדברים שלכאורה אמרה התובעת ליועץ הרפואי במוסד לביטוח לאומי ולקביעות במחלקת נכות כללית ואולם המסמכים כלל לא הוגשו וכן לא הוגש תיק בריאות הנפש של התובעת בבית החולים סורוקה ולא ניתן להתרשם מהדברים שנאמרו ונקבעו שם או בכל מקום אחר .
הניסיון להטיח בתובעת שעליה היה לשוב לעבודותיה הקודמות, כאשר התובעת פוטרה מעבודתה בחברת אסם, אינו במקומו. ברי שהתובעת אינה יכולה לחזור לעבודה ממנה פוטרה.
העולה מן המקובץ, תאונת הדרכים שהותירה את התובעת עם פגיעה ברגל השמאלית, עם הכבדה על הרגל הימנית וקושי בתפקוד ברגליים, כמו גם נכות נפשית, גורעת מתפקוד התובעת וכושר עבודתה. להערכתי גריעה זו מתיישבת עם קביעה שנפגע כרבע מכושר העבודה של התובעת שמלכתחילה עבדה רק עבודות כפיים ואינה כשירה לעבודות אחרות, ולפיכך יש להעמיד את הנכות התפקודית על שיעור של 25%.
משקבעתי את הפגיעה התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.

שיעור הנזק
לשם הנוחות אחזור על נתוני היסוד –
התובעת ילידת: 30/1/1971.
תאריך התאונה: 1/10/15.
גילה של התובעת בעת התאונה: 44 ו- 8 חודשים.
גילה של התובעת כיום: 49 וששה חודשים.
הנכות הרפואית: 18.77% נכות צמיתה. הגריעה התפקודית: 25% נכות.
הפסדי שכר לעבר
התובעת טוענת לבסיס שכר של 3,400 ₪ ולטענתה יש לפסוק לה הפסד שכר מלא לעבר מאז התאונה ועד למועד פסק הדין בסך 171,353 ₪.
הנתבעים לא העלו כל טענה לגבי בסיס השכר לפיו יש לעשות את החישוב ולטענת הנתבעת אליה הצטרף הנתבע, התובעת קיבלה דמי פגיעה מאז 2/10/15 ועד 7/1/16 ולכל היותר יש לפסוק לתובעת השלמה של 25% מעבר לדמי הפגיעה בסך של 1,757 ₪, כאשר לאחר מכן אין כל הסבר מדוע לא עשתה התובעת דבר על מנת לשוב ולהשתלב בעבודה ומכאן שאין כל בסיס לפיצוי מעבר לכך.
בהתאם לתלושי השכר שהציגה התובעת היא הרוויחה בחודש 5/15 סך של 3,323 ₪; בחודש 6/15 סך של 3,391 ₪; בחודש 7/15 סך של 2,929 ₪, בחודש 8/15 סך של 3,410 ₪ ובחודש 9/15 סך של 4,123 ₪ - משכרה של התובעת לא ירד מס הכנסה. סה"כ הרוויחה התובעת בחמשת החודשים לפני התאונה – 17,176 ₪ - ובממוצע חודשי – 3,435 ₪ - סכום זה בהצמדה לעת הזו עומד על 3,438 ₪ - זהו בסיס השכר בהתאם לו יש לעשות את החישוב.
המוסד לביטוח לאומי קבע לתובעת נכויות זמניות לאחר התאונה ולאחר הניתוח השני, כאשר נכותה הצמיתה נקבעה החל מחודש 1/5/17 – שנה ושבעה חודשים לאחר התאונה !.
דמי פגיעה שולמו לתובעת החל ממועד התאונה 1/10/15 ועד לתאריך 30/11/16. החל מתאריך 1/12/15 ועד 30/11/16 נקבעו לתובעת 30% נכות; החל מתאריך 1/12/16 ועד 15/1/17 נקבעו לתובעת 35% נכות; החל מתאריך 16/1/17 ועד לתאריך 15/2/17 – נקבעו לתובעת 100% נכות; החל מתאריך 16/2/17 ועד לתאריך 30/4/17 נקבעו לתובעת 55% נכות והחל מתאריך 1/5/17 נקבעה נכותה הצמיתה בשיעור 18.77%.
במקביל ניתנו לתובעת חופשות מחלה מהרופאים המטפלים בבית החולים ובקהילה – מן המסמכים הרפואיים עולה, שבתאריך 6/12/15 עדיין הומלץ לתובעת על העדר דריכה לחודש נוסף – דהיינו עד לחודש ינואר 2016 (סיכום ביקור בית חו לים ברזילי). בתאריך 16/1/17 עברה התובעת ניתוח נוסף להוצאת מקבע פנימי.
אישורי מחלה בקהילה ניתנו לתובעת במסגרת תעודות רפואיות לנפגע בעבודה, תחילה למשך 60 ימים עד לתאריך 30/11/15; בתעודה רפואית נוספת הוארך חופש המחלה עד לתאריך 31/12/15; אישור מחלה נוסף מתאריך 19/1/16 קבע חופש מחלה עד לתאריך 31/1/16; בתאריך 15/3/16 ניתן לתובעת אישור מחלה עד לתאריך 7/6/16 ובתאריך 6/6/16 הוארך אישור המחלה עד לתאריך 7/9/16. בתאריך 29/6/16 קבע הרופא ה תעסוקתי שטיפל בתובעת בקהילה, שלאור מצבה הבריאותי הנוכחי, ממליץ ש אינה כשירה לעבודתה כמטפלת בקשישים עד לתאריך 7/12/16. הרופא התעסוקתי המשיך ללוות את התובעת גם לאחר הניתוח ה שני, בתאריך 1/5/17 הוא מציין שהליכה השתפרה, מצבה הנפשי עדיין ירוד, מתקשה בעליה וירידה במדרגות, עדיין לא יכולה לחזור לעבודה, מציינת שלא יושנת בלילות, והרופא המליץ על הארכת אי הכושר עד לתאריך 20/7/17. בתאריך 13/11/17 המליץ המומחה התעסוקתי לאור מצבה הבריאותי הנוכחי, ללא הרמת משאות כבדים, ללא כיפופי גב מרובים, ללא עמידה והליכה ממושכת וקבע שאינה כשירה לעבודתה כמטפלת בקשישים, ללא צפי לשינוי בתקופה הנראית לעין.
בנסיבות אלה, ברי, שהתובעת לא הייתה כשירה לחזור לעבודה לאחר חודשיים כפי שטענו הנתבעים שעה שהציעו פיצוי של כ- 1,757 ₪ בלבד לתקופת העבר.
גם הטענה שהמסמכים של הרופא התעסוקתי שטיפל בתובעת בקהילה אינם רלוונטיים לא במקומה. מדובר ברופא בקהילה, שטיפל בתובעת באופן שוטף והתרשם ממצבה לאחר התאונה. התעודות הרפואיות אינן בגדר חוות דעת רפואית, אלא מסמכים שוטפים שיכולים לסייע בהבנת המצב והתפקוד לאורך התקופה, כאשר ניכר שניתנה לתובעת הנחיה על ידי הרופא התעסוקתי שלא לחזור לעבודתה.
בניגוד מוחלט לטענות הנתבעים, התרשמותי היא שבתקופת הנכויות הזמניות במוסד לביטוח לאומי, עד לאחר הניתוח השני והתייצבות מסויימת במצבה של התובעת, התובעת לא הייתה מסוגלת לחזור לעבודתה ונכויותיה היו גבוהות יחסית , אף כי מקובלת עלי הטענה על התובעת היה לפעול גם בתקופה זו כדי להקטין את הנזק ולנסות למצוא עבודה מתאימה ולו גם חלקית .
כאמור עד לחודש ינואר 2016 נאסר על התובעת לדרוך על הרגל ולאחר מכן נאלצה לעבור שיקום. בהינתן עובדות אלה, נכון לקבוע לתובעת נכות זמנית בשיעור של 100% לפחות לתקופה של 5 חודשים דהיינו עד לסוף חודש פברואר 16.
הפיצוי בתקופה זו (1/10/15–29/2/16) הוא כדלקמן -
5 * 3,438 ₪ = 17,190 ₪ - ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 18,008 ₪.
החל מחודש 1/3/16 ועד לתאריך 14/1/17 (10.5 חודשים) – דהיינו עד למועד האשפוז בגין הניתוח השני, שעה שנקבעו לתובעת נכויות של 30% ו- 35% בביטוח הלאומי, וניתנו לתובעת אישורי מחלה מלאים בקופת החולים, ניתן לקבוע כי הגריעה התפקודית של התובעת עמדה לפחות על 50% ומשכך הפיצוי הוא כדלקמן –
10.5 * 3,438 * 50% = 18,049 ₪ - ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 18,782 ₪.
החל מ- 16/1/17 ועד ל- 15/2/17 נקבעו לתובעת במוסד לביטוח לאומי נכות של 100% בעקבות הניתוח השני ולאחר מכן נכות של 55% עד 30/4/17 – בתקופה זו , כאשר רופאי הקהילה עדיין קבעו שהתובעת נמצאת באי כושר, לטעמי, נכותה של התובעת היא נכות מלאה ומשכך החישוב לתקופה זו של 3.5 חודשים (15/1/17 (מועד האשפוז בגין הניתוח השני) – 30/4/17) הוא כדלקמן:
3.5 * 3.438 ₪ = 12,033 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 12,449 ₪.
החל מתאריך 1/5/17 - הערכתי היא שעל התובעת היה לפעול להשתלב בעבודה מתאימה, חרף נכותה ולפיכך, על אף שהתובעת לא שבה להשתכר, נכון לחשב את הפיצוי בהתאם לגריעה התפקודית שנקבעה – מדובר בתקופה של 3 שנים ו-2.5 חודשים – דהיינו – 38.5 חודשים והפיצוי הוא כדלקמן –
38.5 * 3,438 ₪ * 25% = 33,090 ₪ ובחישוב ריבית מאמצע התקופה – 33,643 ₪.
דהיינו סך הפסדי העבר של התובעת עומדים על 82,882 ₪ לסכום זה יש להוסיף פנסיה בשיעור של 12.25% כשיעור הפנסיה הממוצע בתקו פה ומשכך הפיצוי לתקופת העבר עומד על – 93,035 ₪.
גריעה מכושר ההשתכרות
אשר לגריעה מכושר ההשתכרות , התובעת טענה, שיש לחשב את הפיצוי בהתאם לפסד שכר מלא עד לגיל הפנסיה ועתרה לפיצוי של 521,654 ₪ וכן עתרה לתשלום גמלה מגיל פרישה ועד לגיל 80 בשיעור של 245,496 ₪. וע וד עתרה להפסד פנסיה וזכויות סוציאליות בשיעור של 12.5% בסכום של 82,237 ₪.
הנתבעת טענה, שהתובעת יכלה לחזור לעבוד, אך בחרה ללא הסבר סביר שלא לעשות כן, כאשר היא ובעלה מעלים טענות סתמיות. לטענת הנתבעת בנסיבות אלה, אין יסוד לחשב סכום גם על דרך האומדנה שכן בכך יעודד בית המשפט מדיניות של שב ואל תעשה, בהמתנה לפסיקת פיצוי.
טענות שני הצדדים אינן מקובלות עלי. אכן התובעת נפגעה בתאונה ונפגע גם כושר עבודתה, אולם התרשמותי היא שהיה בידה לפעול על מנת להשתלב בעבודה, ואין מקום לפסוק פיצוי מלא כפי שדורשת התובעת. מאידך, טענות הנתבעת אינן יכולות להתקבל. התובעת אשת עמל שעבדה במירב השנים, נפלטה משוק העבודה לאחר התאונה. גם בהנחה שעליה להקטין את הנזק, אין ספק שעתה עליה למצוא עבודה במומה, דבר שהוא קשה שבעתיים לעובדת כפיים כמות התובעת. לא התרשמתי שהתובעת ישבה בביתה והמתינה לפיצוי. לא התרשמתי שעדות בעלה של התובעת הייתה עדות שקר. התרשמתי שמצבה של התובעת הורע לאחר התאונה, והדבר גורע מכושר עבודתה. תיק זה אינו תיק בו אין לפסוק כל פיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות.
אכן ראוי שהתובעת הייתה פועלת לקבלת זכויות שיקום במוסד לביטוח לאומי ואולם מהמסמכים שנמצאים לפני, לא ניכר שהודעו לתובעת זכויותיה. די ניכר שהתובעת בתמימותה לא פעלה למיצוי זכויות ובכלל זה לא פעלה להכרזתה כנכה נזקקת על אף המלצת המומחה התעסוקתי לעשות כן.
ב"כ הנתבעת שהגדיר את התובעת בדיון מתאריך 1/7/20 כאשה "פשוטה" שחוששת לומר שהייתה על הכביש בעת התאונה, מבקש בד בבד לשלול הימנה כל פיצוי על אף הפגיעה הלא פשוטה שנפגעה ועל אף שכושר עבודתה ללא ספק נחלש. אשוב ואציין שהתרשמתי מהתובעת ובעלה שהינם אנשים נורמטיביים, אנשי עמל ועבודת כפיים שמנסים להתמודד עם המציאות שנכפתה עליהם לאחר התאונה ובכלל.
מדיניות משפטית נכונה אינה לשלול פיצוי מגורמים חלשים יותר בחברה ולהותיר אותם לאחר התאונה לא רק פגועים פיזית אלא גם כלכלית. דיני הנזיקין מיועדים להשיב את המצב לקדמותו. בהתאם לפסיקה יש לפסוק פיצוי גם למי שלא נגרע שכרו, הדברים הם בבחינת קל וחומר כלפי מי שאיבד את שכרו לחלוטין ואפילו נקבע שלא עשה די על מנת למצוא עבודה. שיטת הנתבעת סופה להביא לפגיעה קשה דווקא בנפגעים החלשים יותר, אלה שהתמודדות קשה להם יותר. זוהי גישה בלתי מתקבלת על הדעת ואפילו מקוממת ואין אלא להצר שבאה מגוף ציבורי כמות קרנית . בנסיבות שהוכחו, התובעת זכאית לפחות לפיצוי בשיעור הגריעה התפקודית שנגרמה לה.
התובעת כיום בת 49 ו-6 חודשים – עד גיל הפנסיה הקבוע בחוק נותרו לתובעת – 17.6 שנים – מקדם היוון 163.22 ומשכך החישוב הוא כדלקמן:
3,438 * 25% * 163.22 = 140,287 ₪ ובתוספת פנסיה – 157,823 ₪.
עזרת הזולת, הוצאות רפואיות והוצאות מכל סוג
התובעת טוענת שהתאונה השפיעה על חייה, כמתואר בתצהירה בתצהיר בעלה ובעדויות של השניים. לטענת התובעת, בעקבות התאונה נזקקה לעזרה רבה ונגרמו לה הוצאות, התובעת מבקשת שיפסקו לה סכומים של 20,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות, 6,000 ₪ בעבור נסיעות ו- 50,000 ₪ בגין עזרת צד ג'.
לטעמם של הנתבעים, אין לפסוק לתובעת כל פיצוי בראשי נזק אלה. לטענת הנתבעת לא הוצגה אפילו קבלה אחת להוצאות שנטענות, בחקירת התובעת ובעלה הסתבר שדבריהם היו מגמת יים וחסרי קשר לאיזשהו צורך אמיתי, כן נטען שילדי התובעת גדולים ואלה לא הובאו לעדות. עוד נטען שעלה מעדות התובעת שבעלה שבר את הר גל לאחרונה והתובעת ממשיכה לטעון שבעלה שבעלה מטפל במשק הבית. לטענת הנתבעת: " חוסר האמינות בדברי התובעת וההסתרה נחשפו גם בהקשר זה והם אינם שונים מכל עדותם חסרת המהימנות בכל עניין ועניין".
צר לי על טיעוני הנתבעת, ועל הניסיון החוזר ונשנה לפגוע במהימנות עדויות התובעת ובעלה לאורך הסיכומים ובכלל, דבר שלא מתיישב עם ההתרשמות מבני הזוג שהעידו באולם בית המשפט, עם המסמכים הרפואיים ומכלול הנתונים שהובאו. אשוב ואדגיש שמדובר ללא ספק באנשים נורמטיביים, אנשי עמל, מי שהקימו משפחה לא קטנה, שנאלצו להתמודד עם טרגדיה אישית מצערת שהנתבעת טרחה להדגיש במהלך ההליך, אף שארעה לפני התאונה וללא קשר אליה. בני זוג שניכר שנאבקים בפרנסה במשך שנים רבות כשהתובעת עובדת עבודות כפיים שונות על מנת לסייע בפרנסת המשפחה והבעל שנאלץ להתמודד עם השינוי שחל בתובעת לאחר התאונה. התובעת עברה ניתוח מורכ ב ברגלה, נאלצה להתמודד עם תקופות אי כושר ארוכות, נפלטה משוק העבודה ומתקשה לחזור אליו. אכן לא כל טענותיה של התובעת בנוגע להיקף הנזק שנגרם לה מתקבלות, אך הניסיון בנסיבות שהוכחו לאיין כל נזק שהוא מקומם.
לא יכול להיות שמץ של ספק שכאשר התובעת שבה מהניתוח המורכב בו קובע השבר עם ברגים ומקבע, היא לא הייתה מסוגלת לתפקד במשך חודשים ארוכים - מאשה עובדת הפכה לנתמכת בבעלה ויכול גם בילדים. אין צורך במצעד עדים לבית המשפט על מנת להבין עובדה זו.
לא יכול להיות שמץ של ספק שהתובעת שהרוויחה פחות משכר מינימום בטרם התאונה, לא הייתה מסוגלת להסתייע בעזרה חיצונית.
גם לא יכול להיות שמץ של ספק שנגרמו לתובעת הוצאות נסיעה, הוצאות בגין תרופות, גם אם לא הציגה קבלות וזאת גם אם לא נזקקה לטיפולים שאינם בקהילה שכן מצבה הכלכלי מן הסתם לא אפשר לה לקבל טיפולים שאינם ממומנים בחוק בריאות ממלכתי.
ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק. הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)).
לעניין שיעורו של הפיצוי, יש לקבוע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’ (27/12/73)) ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה: ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח’ (26/2/85), וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (14/8/90)) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.
כך גם לגבי הוצאות - ניזוק זכאי להוצאות סבירות שנגרמו ויגרמו לו בשל התאונה. הע יקרון המנחה את בית המשפט הוא השבת המצב לקדמותו. אכן קיימת אפשרות להחזר מן הביטוח הלאומי ואולם זאת לא בגין כל הוצאה באשר היא. בית המשפט בתוך עמו יושב ויודע שקיימות הוצאות שוטפות שהסיכוי לקבל עליהן החזר אינו גדול בלשון המעטה.
לאחר ששקלתי את הדברים, באתי לידי מסקנה שנכון לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בראשי נזק אלו בשיעור של 23,000 ₪ - זאת בשים לב להיקף העזרה לה נדרשה התובעת בעבר, בתקופת אי הכושר הזמני, בשים לב שנאלצה לעבור שני ניתוחים ובשים לב לעזרה שנדרשת ותדרש גם בעתיד. מדובר בסכום מתון, שיש בו כדי להשיב את המצב לקדמותו.
נזק לא ממוני
באשר לנזק הלא ממוני, בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, לשיעור הנכות הרפואית -18.87% ובשים לב ל- 8 ימי אשפוז - בין 02-07/10/15 אשפוז לאחר התאונה, ו- 15-16/01/17 – אשפוז לאחר הניתוח השני , מגיע סכום הפיצוי ל- 32,810 ₪.
סיכום ביניים וניכויים
סך נזקי התובעת הם כדלקמן:
93,035 ₪ - הפסד שכר לעבר בתוספת פנסיה.
157,823 ₪ - גריעה מכושר השתכרות בתוספת פנסיה .
23,000 ₪ - עזרת הזולת והוצאות מכל סוג .
32,810 ₪ - נזק לא ממוני.
סה"כ: 306,668 ₪.
מסכום זה, יש לנכות את תגמולי הביטוח הלאומי שקיבלה התובעת. בהתאם למסמכים שהציגו הצדדים קיבלה התובעת גמלאות כדלקמן:
בתאריך 7/1/16 שולמו דמי פגיעה בסך 5,272 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 5,563 ₪.
בתאריך 1/11/16 – שולמה גמלת נכות בסך 6,168 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 6,460 ₪ .
בתאריך 28/11/16 – שולמה קצבה בסך 791 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 826 ₪ .
בתאריך 27/4/17 – שולמה קצבה בסך 7,646 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 7,978 ₪.
בתאריך 29/5/17 – שולם מענק חד פעמי בסך 21,285 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 22,148 ₪.
סה"כ תגמולי המוסד לביטוח לאומי הינם, איפוא – 42,975 ש"ח.
סה"כ הפיצוי בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי עומד על – 263,693 ₪.
סוף דבר וההודעה לצד שלישי
משהוכיחה התובעת כי נפגעה בתאונה בהיותה הולכת רגל, לה אחראי באופן בלעדי האופנוע, דינה של התביעה להתקבל. הנתבע שהוא גם הצד השלישי לא הכחיש שהאופנוע היה בבעלותו, וללא ביטוח והוא אף הורשע בדין בגין עבירה זו. בהתאם לחוק הפיצויים, על הנתבעת לשאת בפיצוי המגיע לתובעת ועל הצד השלישי להשיב לה את הסכומים שתשלם. מכאן שדינה של ההודעה לצד השלישי להתקבל אף היא.
הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 263,693 ₪ לסכום יצורף שכר טרחת עורך דין בשיעור 15.21% וכן החזר האגרה כפי ששולמה בתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום.
על הצד השלישי מוטלת חובת ההשבה בהתאם לחוק הפיצויים, על כל סכום שתשלם הנתבעת לרבות הוצאותיה, זאת בתוספת שכר טרחה בשיעור של 23.4% והוצאות משפט של הנתבעת , בכפוף לאסמכתאות. הנ תבעת רשאית להגיש פסיקתה לחתימה.
טוב יעשו המודיעה לצד השלישי ו הצד השלישי, אם יבואו בדברים ולו לפנים משורת הדין לעניין סכום הכסף שעתידים להשיב לנתבעת צדדי ג' ויכוננו הסדר תשלומים הוגן. צר לי על המשמעות הכספית של פסק הדין כלפי הצד השלישי ואולם שימוש ב אופנוע ללא ביטוח מהווה מחדל משמעותי המנוגד לחוק שעשויות לו תוצאות כספיות לא מבוטלות, כפי שמוכיחה תביעה זו.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.
5129371

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ' תמוז תש"פ, 12 יולי 2020, בהעדר הצדדים.