הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 47856-02-15

לפני:
כבוד השופט עדי סומך

התובע:
אלי מור ת.ז. XXXXXX156

נ ג ד

הנתבעת:
הראל חברה לביטוח בע"מ ח.פ 520004078

בשם התובע:
עו"ד דרור כהן
בשם הנתבעת:
עו"ד ענת לנגר

פסק דין

תוכן עניינים

עמוד
מעשה שהיה כך היה ............................................................................. 4

קשת היריעה ומיהות טענות הצדדים ...................... ................................ 4

דחיית הכיסוי הביטוחי..........................................................................5

דיון ומסקנות ...........................................................................................6
מחצית ראשונה – הדין הביטוחי – מחלוקת לצד פתרון
מסגרת הדיון: "כלל ההזדמנות הראשונה"...............................................7
מהכלל אל הפרט....................................................................................11
נטלי ההוכחה.........................................................................................12
קרות מקרה הביטוח – הפריצה לבית התובע.............................................12
התנאים להקלת סיכוני הפריצה – האמנם?...............................................13

דיון "תנאים להקלת הסיכון".....................................................................14

על הנזק ואמדנו – הוכחה או הפרזה? ................................ ......................18
מהכלל אל הפרט ....................................................................................20
על שני שעונים וצמיד אחד משובץ יהלומים................................................23
חקירה נוספת – ניתוק מגע.......................................................................24
הוכחת פריטי הגניבה – האמנם?...............................................................29
מחצית שניה – לשון הרע ושקר במפגיע – האמנם?
אירועי הדיבה – חלק כללי...................................................................... 36
אירוע ראשון: החוקר קלדס – התובע.......................................................36
אירוע שני מכתב הדחייה .........................................................................37
דיון והכרעה – אירוע דיבה ......................................................................38
אירוע ראשון – שיחת טלפון: התובע – החוקר קלדס
העדר עילה ...................................................................................38
מעבר לנדרש.................................................................................40

על תחושות ורגשות – מכתב הדחייה כלשון הרע או שקר במפגיע, האמנם?..45
שקר במפגיע - האומנם .........................................................................47
על אומדן הנזק והפיצוי המוכח .............................................................48

ריבית מיוחדת והוצאות משפט
ריבית מיוחדת....................................................................................52
הוצאות משפט – אמת או חובה?...........................................................53

מעשה שהיה כך היה...

ביום 22.6.2014 יצא התובע את ביתו אשר ברחוב ויצמן בתל אביב, נעל דלתו וסר לעיסוקיו. בשעות הצהריים של אותו יום שבו התובע ורעייתו לביתם, וגילו כי זה נפרץ. כספת ובה תכולה רבה נעקרה ונלקחה מהבית.

משפנה התובע לנתבעת, חברת הביטוח אשר ביטחה את תכולת ביתו מפני גניבה, הוא נתקל בחומה בצורה. סמני שאלה שנותרו עמומים בנוגע למספר פריטים יקרי ערך מתוך מכלול הרכוש שנגנב, ואי שיתוף פעולה עמה, הם שהובילו לשיטתה, לדחיית הכיסוי הביטוחי והשיפוי הכספי בגין הגניבה.

בין לבין וכחלק מבירור האירוע הביטוחי, שכרה הנתבעת את שירותיו של חוקר פרטי בשם אייל קלדס (שיקרא לצורך העניין: "החוקר קלדס") לבירור אותנטיות הגניבה. על דעת התובע, פעל זה כלפיו במזיד בכדי להכפיש את שמו ולעלוב בו ברבים בעת שביצע חקירה זו.

על שום אלה , תוך שהוא עומד על זכותו לפיצוי , הגיש התובע תביעתו זו והעמידה על סך כולל של 260,000 ₪ כנגד הנתבעת .

קשת היריעה בהרחבה ומיהות טענות הצדדים

התובע הינו מי שהיה מבוטח אצל הנתבעת במועד הפריצה לביתו בפוליסה לביטוח למבנה ולתכולה מסוג "אדירה כסף" לתקופה מיום 01.05.2014 ועד ליום 30.05.2015.
קודם לכך היה התובע מבוטח ברצף אצל הנתבעת בגין אותם סיכונים וזאת החל
משנת 2008 אשר חודש מידי שנה עד להתרחשות הפריצה ל ביתו.

קודם לפריצה הנדונה ביום 22.06.2014, נפרץ ביתו של התובע בשנת 2006 (להלן : "הפריצה הראשונה"), אז הוא פוצה בידי חברת הביטוח הפניקס שביטחה אותה עת את תכולת הבית בביטוח דומה לזה שהיה לתובע אצל הנתבעת.

משדיווח התובע לנתבעת על אירוע הפריצה מיום 22.06.2014 , החלה זו ב חקירת המקרה ולשם כך נפגש התובע בסמוך לפריצה בביתו עם החוקר קלדס. במקביל שלחה הנתבעת לבית התובע שמאי רכוש אשר אמד את הרכוש שנטען כי נגנב ביחד עם הכספת אותו העמיד התובע כרכוש אשר נאמד בידי סוקר הנתבעת בשנת 2008. רכוש זה כלל פריטים רבים דוגמת: תכשיטי זהב רגילים ועם יהלומים, כסף מזומן, מטבעות זהב ,שעונים ומכשירים אלקטרוניים שונים והם אשר לטענת התובע אוחסנו בכספת אשר נגנבה מביתו על תכולתה כאשר לשיטתו הוא זכאי לפיצוי מלא בגינה .

דחיית הכיסוי הביטוחי:

לימים דחתה הנתבעת את תביעתו של התובע לפיצוי. הנתבעת גיבשה את עמדתה בעניין זה לאחר חקירה שמצאה לטענתה, כי בגין פריטים מסויימים יקרי ערך שולם לתובע פיצוי במסגרת הפריצה הראשונה באמצעות חברת הפניקס ועל כן ניסיונו של התובע לקבל פיצוי זהה בפעם השנייה, תוך העלמת נתון זה, נתפס מצביע על הפרזה וכמרמה שאינם מזכים בפיצוי כספי .

עדות לחיזוק הדברים מצאה הנתבעת בשיתוף הפעולה המוגבל שבין החוקר קלדס מטעמה לתובע, אשר פסק כליל עם התגלה החשד שעלה בחקירת הנתבעת אודות אותם פריטים וסירובו של התובע לפגוש שוב באותו חוקר בכדי להסיר חשד זה, ולתת הסבר הדברים.

התובע אשר שלל מכל וכל את טענות הנתבעת בעניין זה כלפיו, והטעים כי שיתף ע מה פעולה לכל אורך הדרך, טוען כיום כי הוא מוחזק כבן ערובה בידי הנתבעת וקורבן להתנהלות חסרת תום לב שלה, בעת שהיא מחזיקה בידיה כספים ששייכים לו ומסרבת לשלמם. התובע לא שלל את העובדה כי סירב לפגוש פעם נוספת בחוקר הנתבעת אך הוא נימק זאת בהתנהגותו הנלוזה כלפיו, פגיעה בכבודו ובשמו הטוב בפני אחרים במהלך ביצוע החקירה ומשכך, הוא נאות להמשיך קשר עמו אך ורק באמצעות הדואר האלקטרוני, דבר שלא היה מקובל על הנתבעת , אך מעיד שאין שחר לאותו נתק או חוסר שיתוף פעולה עימה.

באשר לטענת הנתבעת בדבר הפרזת הנזק הנוגעת לאותם פריטים מסוימים יקרי הערך שנטען כי התובע פוצה בגינם בעבר, נטען בידי התובע כי מדובר בטענה חסרת שחר ומשוללת כל יסוד והראייה היא שבשנת 2008 , במועד תחילת ההתקשרות הבטוחית עם הנתבעת, הגיע סוקר מטעם הנתבעת לביתו אשר בחן במו עיניו את אותם פריטים שנגנבו עתה, לרבות את הפריטים יקרי הערך שבמחלוקת ומצאם שרירים וקיימים. בפגישותיו עם שמאי הנתבעת הטעים התובע כי לאחר הפריצה הראשונה הוא רכש פריטים זהים לאלו שנגנבו ממנו בשנת 2006 ואלו אשר עמדו לנגד עיני החוקר קלדס הם אשר נגנבו בסופו של יום במסגרת הפריצה הנוכחית.

אלו בתמצית טענות הצדדים ואלו אשר בעיקרן עמדו בלב המחלוקת. את תביעתו זו השית התובע על שני ראשי נזק ואלה הם: האחד, על סך 160,000 ₪ בגין שווי הרכוש המלא לפי דו"ח סוקר הנתבעת משנת 2008 שנגנבו מביתו והשני על סך 100,000 ₪ בגין שני אירועי לשון הרע ושקר במפגיע אשר לטענתו עוולה בו הנתבעת באמצעות החוקר קלדס ובגינם הוא זכאי לפיצוי ממנה ללא הוכחת נזק.

ביום 30.01.2019 התקיים דיון הוכחות במעמד ם בין היתר של התובע, שני עדיו לתקרית לשון הרע, חוקר הנתבעת, והשמאי מטעמה. הצדדים סיכמו את טיעוניהם בכתב והותירו את פתרון המחלוקת וחריצת הדין לפתחו של בית המשפט.

דיון ומסקנות

תביעה זו נארגה מיסודות עובדתיים ומשפטיים המספרים סיפור במעט מורכב: ראשיתו בהתקשרות חוזית רגילה שבין מבוטח לחברת ביטוח, המשכו באירוע גניבה וחקר בצידו, וסופו בדחיית הכיסוי הביטוחי ודרישתו של התובע לשפותו בגין הרכוש שנגנב מביתו נגזרת הכיסוי הביטוחי שרכש, אלא שבין לבין עוולה חדשה באה לעולם אשר חיה ברגיל בעולם המופשט של דיני לשון הרע, מרחק שנות אור מהדין הביטוחי הקלאסי, עד כי המפגש המקרי בין השתיים מחייב את ניתוח האירועים לכדי פירוק גורמי המשוואה למרכיביה. בהתאם לכך ידון תחילה הפן הביטוחי במחצית הראשונה של פסק דין זה , ולאחריו במובחן אך לא במנותק ממנו , במסגרת המחצית השנייה, ידון הפן הדיבתי. כך תהא מלאכת הניתוח הדיוני כתובה על פי מידותיו הראויות לו לדיון, באופן אשר יתאים לתכלית בירור התביעה כולה. ועתה בהרחבה:

מחצית ראשונה- הדין הביטוחי- מחלוקת לצד פתרון

מסגרת הדיון : "כלל ההזדמנות הראשונה"
נטען לאירוע פריצה לדירה, במהלכו נגנבו פריטי תכולה ותכשיטים.
מבדיקתנו עולה כי לא הוכח התרחשות מקרה ביטוח מכוסה בפוליסה, בנוסף לכך, לא הוכח גובה הנזק.
בנוסף לכך, מבדיקתנו עולה כי קיים חשד לפיו בעבר כבר נתבעו, והתקבל פיצוי בגין מספר פריטים הנתבעים בתביעה זו, כמו כן עולה חשד להפרזה בהיקף הנזק. התנהלות זו מהווה ניסיון לקבלת תגמולי ביטוח שלא כדין, בהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א 1981, בגינו פטורה חברתנו מחבות.
בנוסף, היעדר שיתוף הפעולה עם המומחים מטעמנו הינו בניגוד לתנאי הפוליסה והחוק ומהווה הכשלה של בירור חבות חברתנו, בהתאם לסעיף 24 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א 1981, בגינה פטורה חברתנו מחבות.
בהתאם למכלול הטענות, אנו דוחים את התביעה.

נטען לאירוע פריצה לדירה, במהלכו נגנבו פריטי תכולה ותכשיטים.
מבדיקתנו עולה כי לא הוכח התרחשות מקרה ביטוח מכוסה בפוליסה, בנוסף לכך, לא הוכח גובה הנזק.
בנוסף לכך, מבדיקתנו עולה כי קיים חשד לפיו בעבר כבר נתבעו, והתקבל פיצוי בגין מספר פריטים הנתבעים בתביעה זו, כמו כן עולה חשד להפרזה בהיקף הנזק. התנהלות זו מהווה ניסיון לקבלת תגמולי ביטוח שלא כדין, בהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א 1981, בגינו פטורה חברתנו מחבות.
בנוסף, היעדר שיתוף הפעולה עם המומחים מטעמנו הינו בניגוד לתנאי הפוליסה והחוק ומהווה הכשלה של בירור חבות חברתנו, בהתאם לסעיף 24 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א 1981, בגינה פטורה חברתנו מחבות.
בהתאם למכלול הטענות, אנו דוחים את התביעה.

ביום 16.11.2014 הוצא על ידי הנתבעת מכתב לתובע בדבר דחיית הכיסוי הביטוחי בגין הפריצה הנדונה לביתו, ובו פירוט הנימוקים שהביאו אותה לטענתה לשלילת הפיצוי כולו מאת התובע. וכך נכתב במכתב:

מכתב זה הוצא לתובע לאחר שהנתבעת ביררה את החבות הביטוחית שלה על מורכבותה ומצאה לדחות אותה. הדין מורה כי נימוקי מכתב הדחייה של חברת הביטוח במסגרת

מכתב זה הוצא לתובע לאחר שהנתבעת ביררה את החבות הביטוחית שלה על מורכבותה ומצאה לדחות אותה. הדין מורה כי נימוקי מכתב הדחייה של חברת הביטוח במסגרת דחייתה את הכיסוי הביטוחי מחייבים את חברת הביטוח, ומשתיקים אותה מלהעלות טענות מאוחרות למעט במקרים חריגים שאינם מענייננו.

תולדת הדין האמור מקורה בשתי הנחיות המפקח על הביטוח- האחת מיום 9.12.1998 והשנייה מיום 29.5.02.

ההנחיה הראשונה משנת 1998 קבעה כי:
"כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן, לא תוכל המבטחת להעלות במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה".

ההנחיה השנייה משנת 2002 הרחיבה את ההנחיה הראשונה, ובה נקבע כך:
"חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה, מקום בו מדובר בעובדות או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה".

הנחיות אלו קיבלו מעמד נורמטיבי מחייב במרוצת השנים במסגרת פסק הדין בעניין אסולין שם נכתבו בהקשר להן, בין היתר הדברים הבאים :

"ההלכה הנוהגת בבתי המשפט כיום הינה לאפשר מתן תוקף להנחיות הללו של המפקח על הביטוח אשר משקפות את המדיניות המשפטית הרצויה בדבר הגנה על מבוטחים וצמצום אי השוויון בינם לבין חברות הביטוח. בנוסף, הנחיות המפקח על הביטוח, עולות בקנה אחד עם עקרונות היעילות המשפטית, שכן מבוטח שבפניו תיפרס עמדה ברורה ומנומקת של המבטחת בנוגע לתביעתו, יוכל להעריך את כדאיותה של הגשת תביעה בבית המשפט כנגדה." (רע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' חביב אסולין, פיסקה 3 (4.5.06)).

פסק הדין בעניין אסולין שהיווה אבן המסד בסוגיה עקרונית זו, פתח צוהר לפסיקות נוספות שבאו לאחריו (רע"א 2121/14 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' דוד אייש ואח', (8.7.14); רע"א 3735/14 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' קסליו אירועים בע"מ, (22.7.14) ; רע"א 3863/15 רחמני נ'Liberty Mutual Insurance Europe Limited, פסקה 36 (9.11.2015)), במסגרתן הוטמעו בהרחבה הסיבות הבסיסיות להחלת עקרון ההזדמנות הראשונה שחל על חברת הביטוח כאשר נטען בהן, בתמצות ובין היתר, כי הטעם הנעוץ בהנחיות הנ"ל נובע בין השאר מזכות המבוטח לוודאות ביטוחית שמטרתה בסופו של יום לאפשר לו לשקול את צעדיו בהתאם בין לתביעה ובין לפשרה ככל שתהא רלוונטית , וזאת כאשר חזית המריבה מונחת במלואה לפניו וכאשר עומדים לפניו טעמיה הסופיים של חברת הביטוח לדחיית תביעתו הביטוחית. יפים לעניין זה דברים שכתב כ"ה (בדימוס) זילברטל בפסק הדין בעניין אייש:

" בהיעדר הכוונה או פירוט במכתב הדחייה לא ניתן להגשים את מטרת הנחיות המפקח, וביניהן, הרצון לאפשר לתובע להתמודד עם טענות המבטחת או לשקול את צעדיו הבאים. ההנחיה מבטאת מגמה ברורה ומבורכת של הגנה על ציבור המבוטחים מפני מצב של פערי מידע באשר לעמדתה האמיתית והמפורטת של חברת הביטוח, כדי לאפשר בחינת אופן ההתמודדות עימה. הנחיית המפקח אף תורמת, ולו בעקיפין, למניעת הגשת הליכי סרק לבית המשפט, שכן תובע פוטנציאלי היודע מראש מה הן טענות המבטחת יכול לשקול בצורה מושכלת האם יש מקום להגשת תובענה על-ידו, על כל ההוצאות והסיכונים הכרוכים בהגשת תובענה שסיכוייה אינם טובים. סבורני, כי תוצאה אחרת מזו שאליה הגיע בית משפט קמא עלולה לרוקן מתוכן את הנחיות המפקח, שכן ניתן יהיה לפרשן באופן שדי בהצגתו של מעין "נימוק על", כללי וסתמי, שתחת כנפיו יכולים להימצא ערב רב של נימוקים, שכלל לא נדרש להביאם לידיעת התובע או צד ג'. מצב דברים זה אינו שונה ממצב הדברים שהנחיית המפקח בקשה למנוע - מצבים בהם לתובע אין כל יכולת להעריך או להתמודד עם עמדת המבטחת." (רע"א 2121/14 אליהו נ' אייש, פיסקה 10, (8.7.14)).

להשלמת התמונה יצוין כי הגם הוודאות הביטוחית הצפויה ממכתב הדחייה והמתחייבת מהנחיות המפקח על הביטוח, כאמור מעלה, הטעים הדין עם השנים מספר חריגים, תולדת הפסיקה והנחיות מאוחרות של המפקח על הביטוח (דוגמאת העלאת טענה חדשה למקרה של הרחבת הכיסוי הביטוחי המוחרג; טענה למרמת ביטוח שהתגלתה מאוחר למכתב ועוד), שנועדו לאפשר לחברת הביטוח להכניס נימוקים נוספים לדחיית הכיסוי הביטוחי שלא עלו במסגרת מכתב הדחייה (ראה למשל: רע"א 4339/08 עזבון סלים נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (24.7.2008) עמ' 6-7 ).

לאחרונה אף נדרש בית המשפט העליון לשאלת היקף ההנמקה המצופה מאת חברת הביטוח במסגרת ניסוח מכתב הדחייה ומצא כי היקף ההנמקה צריך להיות תמציתי וענייני מחד, אך גם נהיר ובהיר מאידך:

"על מנת לעמוד בחובת ההנמקה, נדרשת המבטחת להציג באופן תמציתי, אך נהיר ובהיר, את מכלול הטעמים לסירובה לתשלום תגמולי הביטוח, בין אם הם מבוססים על טענה משפטית ובין אם הם מבוססים על טענה עובדתית, תוך הפנייה ספציפית לתנאיי הפוליסה הרלוונטיים לעניין. ודוק, אין זה סביר לתפוס את המבטחת בלשונה, ולדקדק אחר כל אות ותו המופיעים במכתב הדחייה. המבחן בו נדרשת חברת הביטוח לעמוד הוא מבחן מהותי – האם יש במכתב הדחייה כדי להעמיד את המבוטח הסביר על מלוא הנימוקים בעטיים החליטה לדחות את תביעתו, באופן המאפשר לו לכלכל באופן מושכל את צעדיו בהתאם. ויודגש, היקף ההנמקה לה נדרשת המבטחת נגזר גם מהיקף המידע שמסר המבוטח. כך למשל, אם המבוטח לא מסר נתון מסוים שיש בו כדי להשליך על תביעת התשלומים, אין לצפות מחברת הביטוח להתייחס לכך כבר במסגרת מכתב הדחייה. ".(רע"א 4009/19 חתמי לוידס נ' מודיעין אזרחי בלדרות מאובטחת בע"מ, פיסקה 14(12.11.19)).

מהכלל אל הפרט

לא בכדי אמרנו דברים שאמרנו ולא בכדי הרחבנו בסוגיה זו כי אלא משום חשיבות מכתב הדחייה הנדון כאן המהווה את מסגרת הדיון ומסד הנתונים, וכן את הבסיס הנורמטיבי המהותי של הפן הביטוחי שלה. לאורו יש לבחון את טענות התובע לשלילת הכיסוי הביטוחי בהתייחס לאותם נימוקים שנכללו במכתב הדחייה של הנתבעת. בהתאם לכך נדון בעילות מכתב הדחייה ואלה הן בעיקרן:
אי הוכחת מקרה הביטוח.

אי הוכחת גובה הנזק ובכלל זה בגין הפרזה בגובהו הריאלי ותביעה לפיצוי כספי בכפל בגין נזק שפוצה בעבר.

העדר שיתוף פעולה עם מומחה חברת הביטוח והכשלת בירור החבות המובילה לכדי שלילה מלאה של החבות הביטוחית.

נדון בנימוקים אלה על רקע המחלוקת הנדונה ונטלי ההוכחה האלמנטריים המוטלים על כל צד בדין.

נטלי ההוכחה

על פי הדין על התובע כמבוטח להוכיח את קרות מקרה הביטוח ואת הנזק המבוטח שנגרם לו, בעוד שעל הנתבעת בתור חברת ביטוח, חלה החובה להוכיח את החריגים- הכשלים הביטוחים שהקנו לה לטענתה על פי דין, זכות לפטור מאחריות ביטוחית לה טוען המבוטח :

"הכלל לעניין נטל הראיה בתביעות לנזקי ביטוח רכוש הוא, שעל המבוטח להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש, בעוד שעל חברת הביטוח, הטוענת לפטור מאחריות על-פי איזה מן הסייגים שנכללו בתניות הפוליסה, מוטל להוכיח, כי המקרה נושא תביעתו של המבוטח נכנס לגדרו של אותו סייג"( השופט א' מצא בע"א 378/86 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג (4) ,177 ,184 (1989)). (לעניין זה ראה גם: רע"א 143/98 דיב נ' הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג (1) 450, 452 (1999); ע"א 8349/09 גרטלר נ' M.H.WHEELER חתם לויד'ס, בפסקה 10 (22.5.2011).

בהתאם לכך, נבחן את נימוקיה של הנתבעת לדחיית הכיסוי הביטוחי המפורטים עלי מכתב הדחייה שנשלח לתובע.
קרות מקרה הביטוח – הפריצה לבית התובע

במכתב הדחייה של הנתבעת לתובע הטעימה הנתבעת כי הסיבה לשלילת הכיסוי הביטוחי מהתובע מקורה בין היתר כיוון שאירוע הפריצה כלל לא התרחש ובמילותיה שלה : "מבדיקתנו עולה כי לא הוכח התרחשות מקרה ביטוח מכוסה בפוליסה". במילים אחרות, לדעת הנתבעת אירוע הפריצה מבחינתה לא היה ולא נברא ובתור שכך, לא חלה עליה החבות הביטוחית לפצות את התובע בגינו.

דא עקא וכפי שציין זאת התובע לכל אורך הדרך בתביעתו ובסיכומיו , טענה זו אינה עומדת בקנה אחד עם מסקנת חוקר הנתבעת בסעיף 19.1 של פרק המסכם את חוות דעתו , שם נכתבו על ידו בין היתר הדברים הבאים:" אנו בדעה כי מדובר באירוע אמיתי של פריצה".

זו גם הייתה אמרת ב"כ הנתבעת במסגרת הדיון מיום 30.1.19 (עמ' 29 שורות 23-24 לפרו' הדיון ) וזו גם הייתה עמדת חוקר הנתבעת מר קלדס במסגרת חקירתו הנגדית מאותו יום, שם השיב בחיוב לשאלה האם האמין כי אירוע הפריצה בבית התובע התרחש באמת (עמ' 32 שורות 7-10 לפר' הדיון) ואף הוסיף והדגיש בתום חקירתו גם כך:

"כשחוקר או בעל תפקיד כמוני מעריך או קובע בדוח חקירה שהאירוע אמיתי משמע הפריצה היא אמיתית עד ומעבר לכך אני לא יודע מה נגנב". (עמ' 38 שורות 16-17 לפר' הדיון מיום 30.1.19).

מכאן שניתן לסכם נקודה זו ולקבוע שהתובע עמד בנטל המוטל עליו בכדי להוכיח את קרות מקרה הביטוח החל בעניינו והוא- פריצה אותנטית לביתו. במשך נראה שאין בכך די, כיוון שבכל מה שנוגע להוכחת גניבת הפריטים יקרי הערך לא עמד התובע בנטל אך על מנת שלא להקדים מאוחר למוקדם נפנה תחילה לבחון את טענותיה המקדמיות של הנתבעת ביחס לתנאים המקלים שהובילו לפריצה לבית בחסות רשלנותו של התובע ונתהה האם מהטעם הזה לבדו עומד לנתבעת פטור מחבות ביטוחית.

התנאים להקלת סיכוני הפריצה- האמנם?

עמדתה של הנתבעת שעלתה במסגרת תביעה זו ושלא במכתב הדחייה נסבה גם סביב חקירתה אודות השלבים שקדמו לפריצה לבית התובע בהתייחס לחובתו של זה על פי פוליסת הביטוח שלו למונעם. תנאים אלה הקשורים בסגירת דלת הבית גם במנעול עליון ופיזור התכשיטים והשעונים שבוטחו בשתי כספות היוו לדעת הנתבעת תנאים מקלים שיועדו להקטנת סיכויי הגניבה ובהם לשיטתה לא עמד התובע עת התגלה ספק מחקירתו וחקירת רעייתו הנוגע לנעילת המנעול העליון טרם יציאת בני הזוג את הבית ולנוכח העובדה שאין לגביה חולק והיא שהתובע לא טרח לחלק את התכשיטים בשתי כספות שונות שהתחייב בהן אלא הסתפק באחסונם בכספת הגדולה, דבר שלא מנע הטעיית הגנבים ולא הקשה עליהם את פריצת הכספת כלל. התובע כאמור הכחיש נמרצות זאת וגם זאת וטען כי בכל מה שנוגע לכספת הוא מעולם לא התבקש לחלק את התכשיטים לשתי כספות אלא לשדרג את הכספת הקטנה בכספת גדולה יותר עם חידוש הביטוח לשנה נוספת.
דיון "תנאים להקלת הסיכון"

סוגיה זו הנוגעת לדרך נעילת דלת בית התובע ופיזור התכשיטים והשעונים יקרי הערך בכספת אחת, נוגעת לתנאים המקלים החוזיים אשר לדעת הנתבעת נצרך התובע בקיומם כל אימת שהוא ורעייתו לא נשאו פריטים אלה עימם ומטרתם להקטין את הסיכון מפני אפשרות לפריצה לבית וגניבתם. דא עקא וכפי שציינתי סיבה זו לדחיית הכיסוי הביטוחי או הקטנת היקפו, כלל לא עלתה במכתב הדחייה שנשלח לתובע וגם לא התבקש על ידה צירופה כנימוק נוסף -מאוחר יותר למכתב זה .

מדובר בטענה אשר הועלתה על ידי הנתבעת לראשונה במסגרת כתב הגנתה לתביעה זו ועל כן כבר עתה ניתן לומר ולסכם כי מהטעם הזה לבדו, דינה של זו להידחות על הסף וכל אשר ידון מעתה, לצורך העניין, הינו תאורטי לגמרי, מעבר לכל דיון נדרש אך משום הצורך שלא להותירה תלויה בחלל האוויר בשל חשיבותה לצורך הדיון כולו .

צלילה מעמיקה לראיות הנתבעת מלמדת כי מקור הכשל הנטען על ידה בהקשר לתנאים להקלת סיכון מצא את מקומו לראשונה במסגרת חוות דעת החוקר מטעמה אשר אמנם לא שלל את הפריצה לבית התובע, אך באותה נשימה העלה בחקירתו את הסיבות שהקלו לדעתו את ההתכנות לקיומה. וכך כותב החוקר במסקנות חוות דעתו:

א. המנעול העליון בדלת הכניסה של דירת התובע לא ננעל עובר לפריצה.

התכשיטים שנגנבו לא אוחסנו בשתי כספות שיועדו לכך כי אם בכספת אחת –הגדולה מבין השתיים.

ממצאי חוקר הנתבעת כמתואר מעלה, לא קיבלו ביטוי או למעשה נזנחו לא רק במסגרת מכתב הדחייה של הנתבעת לתובע כי אם גם בדרך ניהולה של הנתבעת את הגנתה האפשרית למקרה של הפרת התנאים להקלת סיכון ונבהיר: משהנתבעת לא ביטלה את חוזה הביטוח בהודעה לתובע עובר לקרות אירוע הפריצה לביתו, עמדה לה הוראתו של סעיף 18 (ג) (2) ל חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן:"חוק חוזה הביטוח") אשר יונקת את כוחה מסעיף 21 לחוק שזו לשונו:

קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:
(1) [...]
(2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי.

לגבי דרך יישומו של סעיף זה קבעה הפסיקה בהלכת סלוצקי הידועה שהחילה את הסדר התגמולים היחסי למקרה של תנאים להקלת הסיכון, כי :
"ראשית, יש לבחון, כאמור, האם המבטח הקונקרטי מציע פוליסת ביטוח שאיננה מחייבת את נקיטת את אמצעי הקלת הסיכון שלא ננקטו באותו מקרה. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס דמי הביטוח שהיו נגבים במסגרת הפוליסה החלופית. שנית, בהנחה שהתשובה לשאלה זו היא שלילית, יש לבחון האם מבטח סביר היה מתקשר בחוזה ביטוח שאינו דורש את נקיטת האמצעים האמורים. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס דמי הביטוח שהיו נגבים במסגרת פוליסה חלופית "משוערת" שהייתה מוצעת על-ידי המבטח הסביר. שלישית, ורק במקרה שבו התשובה לשתי השאלות היא שלילית, יופטר לחלוטין המבטח מתשלום דמי הביטוח למבוטח. כעת אפנה לבחינת שאלת נטלי ההוכחה בהתייחס לשאלות האמורות. " (רע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' אליהו סלוצקי, פיסקה 39 (15.09.2013) ).

הלכת סלוצקי, שהוראתה שרירה וקיימת גם בימנו אנו (ראו למשל: רע"א 9849/17 פיקאלי נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ ואח' (4.6.19) ) ואשר הלכה למעשה שללה את קיומו של תנאי מקדים לפוליסה בנוגע לתנאים להקלת סיכון שקבעה המבטחת, קבעה גם שנטל ההוכחה בכל הנוגע לקיומה של פוליסת ביטוח חלופית – ממשית או היפותטית – כמו גם בכל הנוגע לסטנדרט המקובל אצל מבטח סביר – מוטל על חברת הביטוח וזאת כיוון:

"שתרופת התשלום היחסי היא תרופה של המבטח, ולא של המבוטח. היא מתחייבת גם מכך שהמידע אודות חוזי הביטוח האחרים שמציע המבטח או חוזי ביטוח מתחרים נמצא ברשות המבטח, ולא ברשות המבוטח." (פיסקה 42 לפס"ד).

פסק הדין בעניין סלוצקי גם העלה על נס את דרכי ההוכחה הנדרשות מאת מבטח סביר לשלילת הכיסוי הביטוחי כולו או לשם הסדר התגמולים היחסי , בציינו כי:

"[...] די בהגשת תצהיר של אקטואר או איש מקצוע אחר הבקיא בתחום הביטוח, לפיו, למיטב ידיעתו, לא מוצעת בשוק הביטוח בישראל פוליסה מסוג זה. במקרים שבהם קיימת פוליסה חלופית אצל מבטחים אחרים, אך לא אצל המבטח הקונקרטי – תוכל חברת הביטוח להביא ראיות לגבי הפער בין מחיר פוליסה שאינה מחייבת לנקוט באמצעי מסוים לבין מחיר פוליסה שמחייבת לעשות כן בחברה אחרת. נתונים אלה יוכלו לשמש כנקודת המוצא לדיון, בכפוף לראיות נוגדות שיביא המבוטח או לטענות אחרות שיציג."( פיסקה 42 לפס"ד).

מהמקובץ לעיל עולה כי בכדי שמבטחת תכסה תחת צל הפיצוי היחסי או תחת זכותה לשלילתו המלאה של הכיסוי הביטוחי, למקרה של הפרת התנאים להקלת סיכון, עליה לשכנע את בית המשפט בראיות ובכתובים אודות קיומה של פוליסת ביטוח יקרה יותר אצלה אשר פוטרת את המבוטח מקיומם של תנאים אלה, וזאת לצורך בחינת סכום הפיצוי היחסי ואומדנו שיהא זכאי לו המבוטח למקרה של פוליסה יקרה יותר באותם תנאים ואם אין בידה פוליסה שכזו להציג, עליה להביא ראיות דומות בנוגע למבטח סביר באותן נסיבות.

לא זאת ולא זאת עשתה הנתבעת כאן כמבטחת התובע, שכן לא רק שהיא לא טענה מלכתחילה במסגרת מכתב הדחייה שלה לתובע כי הוא הפר את התנאים להקלת סיכון שנדרשו ממנו ובכללן את אי נעילת מנעול העליון של דלת הדירה ו את אי אחסונם של התכשיטים שנגנבו ממנו בשתי כספות נפרדות, תחת אחת בפועל, כפי שהראנו מעלה, היא גם לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את תנאיה של הלכת סלוצקי בהתייחס הן לשלילת הכיסוי הביטוחי באופן מלא למקרה של הפרת תנאים אלה, והן למקרה של זכאות התובע לפיצוי יחסי במקרה שכזה, כל שכן ולרבות, דבר אי הוכחת קיומו של קשר סיבתי שבין הפרת אותם תנאים לבין הפריצה שהתממשה בפועל מהטעם הפשוט ששום ראייה בעניין אלה כלל לא הובאה על ידה.

על הנתבעת אשר נטל ההוכחה בעניין זה מוטל עליה, עמדה חובה שבדין לפעול כאמור ובהתאם לכך ומשכך לא נעשה על ידה, אף בהנחה שהיה צדק בעמדתה בדבר הפרת תנאיו המקלים של הסיכון (דבר שגם עתה ביחס לנעילת הדלת נותר עמום ואין לגביו ראייה או מסקנה ישירה), לא ניתן לומר כי בכך מוצתה עמדתה וזו הוכחה על ידה.

נפנה עתה לדון במכלול הסיבות העיקרי הנוגע להוכחת הנזק הנתבע ואומדנו, בהתייחס לטענת הנתבעת בדבר חוסר שיתוף פעולה של התובע עימה, בנוגע למיצוי חקר האמת ביחס לרכוש שנגנב ממנו והוכחת קיומו של אותו רכוש שנגנב בפועל .

על הנזק ואומדנו - הוכחה או הפרזה ?

מלשון מכתב הדחייה של הנתבעת למד אתה כי בכל מה שקשור לפיצוי הכספי בעבור גניבת רכושו של התובע , הנתבעת פטרה עצמה מפיצוי וזאת מפאת שניים אלה: האחד, אי הוכחת גובה הנזק והשני קיומו של חשד לפיו בעבר כבר נתבעו, והתקבל פיצוי בגינם של מספר פריטים יקרי ערך , עדות לקיומו של חשד להפרזה בהיקף הנזק הנתבע ממנה.

במכתב זה הוסיפה הנתבעת וציינה כי התנהלות זו של התובע מהווה לטעמה ניסיון לקבל תגמולי ביטוח שלא כדין, בהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א 1981, ועל כן היא פטרה עצמה מחבות הפיצוי. הנתבעת הטעימה במצורף לכך כי התובע נמנע מלשתף עמה פעולה והכשיל בכך את בירור החבות ועל כן גם מהטעם הזה היא פטורה כלפיו.

לעניין החלק הראשון, סמכה הנתבעת ידיה על קיומו של העדר התאמה בין פירוט הפריטים שנגנבו לפי תלונת התובע במשטרה אשר צורפה כנספח לראיותיו, לעומת הפריטים שהתובע טען כי נגנבו מביתו על פי חוות דעת השמאי שלה כמפורט גם בדו"ח הסוקר אשר סקר את תכולת ביתו לצורכי אומדן הרכוש המבוטח ואשר לדעת התובע ממצה את מלוא הרכוש שנגנב ממנו. לעניין החלק השני, הוטעם קיומו של חשש שעלה מחקירת מומחה הנתבעת ולפיו פריטים מסוימים והם: שני שעונים מסוג פאנרל ומסוג אומגה וכן צמיד טניס משובץ ב-50 יהלומים שסכום תביעתם הכולל עומד על 62,279 ₪ (ערך כינון), נתבעו קודם לאירוע זה, בשנת 2006, מאת חברת ביטוח הפניקס במסגרת אירוע פריצה קודם שאירע בבית התובע ועל כן תביעתו עתה של התובע מבלי שהוצגה אסמכתה לרכישתם של פריטים אלה מחדש, מהולה בחשש שמא הללו כלל לא נגנבו במסגרת הפריצה השניה.

לעניין הנימוק המובא בחלק השני, עמדת הנתבעת הייתה שהתובע לא עמד בחובתו לשתף עימה פעולה לבחינת הרכוש שנגנב ממנו, הן בכך שהוא לא פעל למסור בידה את המידע והמסמכים הדרושים לה לבירורו ובכלל זה את מלוא האסמכתאות ותעודות הרכישה לפריטים מסוימים שנטען כי דווחו על ידו כגנובים בעבר והתובע כבר שופה בגינם, הן מפאת כך שהוא סיפק הסברים לגרסאות בעניין זה שלא התיישבו עם העובדות בשטח; הן בכך שהוא לא סיפק מענה לשאלות שהתעוררו נוכח התנהלות ופעולות שביצע לאחר האירוע, והן בכך שהוא התחמק לשיטתה ממתן תשובות מניחות את הדעת לשאלות ותהיות שהתעוררו אצלה ביחס לגובה הנזק שנתבע. לעמדת הנתבעת בעניין זה, הסתירות שעלו מגרסת התובע ועוררו תהיות, נותרו פתוחות גם כיום לאחר שמיעת ראיות הצדדים, ויש בהן בכדי להצביע על העדר מהימנות התובע ולהטות את כפות המאזניים לחובתו ולקבוע בכך שאין הוא זכאי לכדי הפיצוי כנתבע על ידו.

התובע לעומת זאת שלל את הנטען כלפיו בעניינים אלה והטעים כי הוא זכאי למלוא פריטי הרכוש שנגנב ממנו כמפורט בדו"ח הסוקר של הנתבעת אשר כולל גם את שלושת הפריטים יקרי הערך שנוצר לגביהם חשד וכי בטופס התביעה שהוא מילא אצל שמאי הנתבעת לאחר הפריצה הוא פירט באופן מלא רכוש זה וכך עשה במסגרת הדיווח על הגשת תלונה במשטרה. לטענתו, לא קיימים הבדלים בין רשימות אלו ואם אלה קיימים אלו נובעים אך מפני שלא היה בכוחו לזכור בעל פה את מלוא הפריטים שנשמרו בכספת אותם גילה במלואם לאחר שהגיש את תלונתו במשטרה שם פירט את אותם פריטים שזכר (כמפורט בסעיף 22 למכתב התראה לפני תביעה מיום 28.12.14 של ב"כ התובע לנתבעת). באשר לפריטים שנטען כי נגנבו בעבר, לעמדת התובע כפי שצויין לעיל , סוקר מטעם התובעת בדק וראה פיזית את אותם פריטים בשנת 2008 והוא תיעד אותם בדו"ח הסוקר שלו, עדות לכך שהפריטים הנטענים בכפל אותנטיים אף במקום שבו מאז סקירת הביטוח לא הודע על ידי התובע לנתבעת על אירוע קודם של גניבה. בנוסף וכפי שהוטעם לעיל, נטען בפני מי מטעם הנתבעת שבדק את אירוע הגניבה, כי לאחר אירוע הפריצה הראשונה רכש התובע פריטים זהים לאלו שנגנבו ואלה שנגנבו עתה נסקרו בדו"ח סוקר הנתבעת בשנת 2008 ומכאן שנגנבו בפריצה זו.

באשר לנטען לגבי חוסר שיתוף פעולה של התובע עם הנתבעת בנוגע לחקר הרכוש שנגנב בפועל, הטעים התובע כי הוא ורעייתו שיתפו פעולה עם הנתבעת באופן מלא. הללו נחקרו על ידי משרד חקירות הנתבעת כשלוש פעמים, מסרו מסמכים שונים לנציגי הנתבעת וענו על שאלותיהם. רק לאחר שחוקר הנתבעת החל לאיים על התובע ולהכפיש את שמו ברבים, הודע לחוקר על ידו כי הוא מוזמן לפנות אליו בכל שאלה ובירור נוסף באמצעות דואר אלקטרוני ו/או מסרונים היות שהוא לא היה מעוניין להמשיך לשמש כשק חבטות, כטענתו, של הנתבעת. מנגד נטען כי הנתבעת הינה זו שהסתירה מאת התובע ראיות בכך שהיא נמנעה מלהציג בפניו את פירוט השיחות שנערכו עם החוקר מטעמה והקלטות שבוצעו על ידו במלואן.

מהכלל אל הפרט

הדין מורה כי פרט לחובת המבוטח להוכיח את קרות מקרה הביטוח עליו להוכיח גם את אומדן הנזק שנגרם לו נזק שהינו חלק אינטגרלי מהחבות הביטוחית בגינה טוען המבוטח לתגמולי ביטוח (על כך ראה גם: ע"א 224/78 חמישה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני, פ"ד לג(2) 90, 92) ; רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70, 78 (1994)).

במקרה שלפנינו הולכת חובה זו יד ביד עם חזית התובע- עליו להוכיח לא רק את קרות אירוע הפריצה (שהוכח) כי אם גם את זהות הפריטים שנגנבו ממנו, את אומדנם והיקפם בכדי שיזכה לפיצוי בגינם מאת הנתבעת. על בית המשפט להתרשם כי אכן אותם פריטים שנסקרו בדו"ח הסוקר לרבות הפריטים לגביהם ישנה מחלוקת והגלומים באותו דו"ח סוקר משנת 2008 , אכן נגנבו מאת התובע והוא זכאי לפיצוי בגינם. בכדי שהתובע יצלח במלאכתו זו עליו להביא ראיות מהימנות על מנת לשכנע את בית המשפט בצדקת גרסתו שכן ידוע הוא שבמשפט האזרחי נטל הראיה מבוסס על מאזן ההסתברויות, במובן זה שעל התובע להראות כי גרסתו מסתברת יותר מגרסת הנתבעת. היינו, ובמקרה שלנו, הצפייה מאת התובע הינה לשכנע את בית המשפט בהתאם לראיות שבידיו, כי גרסתו שלו ולפיה הפריטים שנגנבו מביתו, הינם אלו שנסקרו בדו"ח הסוקר של הנתבעת, הינה מסתברת יותר מהאפשרות לתביעה בגין פריטים מסויימים שבגינם פוצה התובע בעבר.

ברקע הדברים יש לזכור כי במסגרת תביעת ביטוח על המבוטח או המוטב, לעשות ככל שניתן על ידו על מנת לספק בידי המבטחת נתונים שבידיו לבירור החבות הביטוחית ואם אלו אינם בידיו, עליו לעזור לה להשיגם כמצוות סעיף 23 (ב) לחוק חוזה הביטוח שזו הוראתו:

על המבוטח או על המוטב, לפי הענין, למסור למבטח, תוך זמן סביר לאחר שנדרש לכך, את המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות, ואם אינם ברשותו, עליו לעזור למבטח, ככל שיוכל, להשיגם.

הדין בעניין זה מורה גם כי דרישות המבטחת במסגרת חובה זו כפופות למבחן הסבירות הנושא שתי פנים: הפן האחד עקרוני וכללי הוא, ואילו הפן השני הינו קונקרטי במהותו. במישור העקרוני הצפייה היא לדרוש מהמבוטח רק את אותם מסמכים או מידע שתובע סביר יוכל להשיגם אלא אם יש יסוד ממשי להניח שהמידע או המסמכים בידיו , בעוד שבמישור הקונקרטי ניתן להצביע על מגבלות שונות המוטלות על זכותה של המבטחת לדר וש מהמבוטח מידע ומסמכים לצורך בירור החבות ואלו בעיקרם כאשר עולה חשש מפני ניצול כוחה העדיף של המבטחת על פני המבוטח. (לעניין זה ראו: ירון אליאס דיני ביטוח כרך ב' 957 (מהדורה שלישית, 2016)).

על רקע כך נבחן את פרטי הרכוש שנגנב וזה שנותר במחלוקת:

אין חולק שדו"ח הסוקר של הנתבעת עליו נסמך התובע כולל פריטים רבים שלא נכללו בדיווח התובע במשטרה. לנתון זה חשיבות רבה שכן בעוד שהתובע טוען בתביעה זו כי הפריטים שדווחו בדו"ח הסוקר של הנתבעת במקור הם שנגנבו ממנו בפועל, טוענת הנתבעת מנגד שלא כך הדבר ומפנה לצורך העניין לדו"ח המשטרה ובמצורף לו לדברים שאמר התובע לשמאי מטעמה ולפיו הפריטים שנגנבו ממנו הם אשר דווחו בתלונה במשטרה ואין בליתם, כראייה לכך שהתובע הגזים במכוון בדיווח על היקף הנזק.

במסגרת תצהיר עדותו הראשית ציין התובע כי נגנב מביתו רכוש העולה בעשרות מונים על הסכום אותו הוא תבע מאת הנתבעת וכי מביתו נגנבה תכולת הכספת במלואה ופריטים נוספים הכלולים בדו"ח שמאי הנתבעת. כן נטען על ידו כי כל התכשיטים המפורטים בדו"ח השמאי של הנתבעת נגנבו והינם מירב הפריטים עליהם הוא דיווח במשטרה. עוד נטען כי הסיבה לדיווח על פחות פריטים שנגנבו במשטרה נעוץ בתכיפות הזמנים מאז הפריצה לדיווח במשטרה וחוסר יכולתו לאמוד באופן מלא את גודל הנזק בסמוך לאירוע הפריצה, דבר העומד בקנה אחד עם הערה שהוספה בתביעת הביטוח. עם זאת דבק התובע בעמדתו כי הפריטים שנגנבו במלואם הינם אלו שנאמדו בדו"ח השמאי של הנתבעת המקביל לדו"ח הסוקר המקורי שלה בעת הצטרפותו לביטוח.

טענתו של התובע כי אותם פריטים שנסקרו בדו"ח הסוקר של הנתבעת הינם אלו שאוחסנו בכספת ונגנבו ממנו בסופו של יום בשונה ממה שתואר בטופס התלונה שמילא במשטרה בשל הלחץ שבו הוא היה שרוי, אינו עומד בקנה אחד עם חקירתו הנגדית. זו מצאה כי הביטוי לחוסרים בפרטים המצוינים בדו"ח המשטרה אינו תולדה של לחץ בו היה התובע שרוי או חוסר ריכוז וזיכרון שכן ובין היתר אימות התובע עם הדו"ח שמילא במשטרה מתאר לפרטי פרטים כמויות של פריטים לפי סוגם וכמותם בצורה בהירה, ברורה והכי חשוב -באופן שמתאר כל פריט בשמו , סוגו ובחלק מהפריטים אף את שוויו. זו הסיבה שבעקבות העובדה שהתובע אומת עם דברים שמסר מאוחר יותר לשמאי הנתבעת ולפיהם אשר נגנב לו באמת היו הפריטים שצוינו בדו"ח המשטרה, ואף שחזר בו מעמדתו זו במקור, והודה בחקירתו הנגדית שאכן כך היה:

"ש. אני אומרת לך שהוא (צ"ל שמאי הנתבעת-ע.ס) רשם בחוות דעתו, שאמרת לו שהפריטים שנתבעו הם אלה שמצוינים בדוח המשטרה [..] מה יש לך לומר על זה?

ת. זה מה שאמרתי לו באותו רגע זה מה שכתבתי במשטרה, יכול להיות שכשהייתי שם לא זכרתי את כל הפריטים, הייתי בסערה.

ש.ב אבל כשאתה פגשתי בשמאי , הסערה חלפה?

ת. אפשר להסכים שמה שמופיע במשטרה, זה מה שנגנב בפועל, ועוד פריטים שלא מופיעים בדוח סוקר". (עמ' 21 שורות 11-18 לפר' הדיון).

מהאמור עולה בבירור כי טענת הנתבעת ולפיה תביעתו של התובע נופחה לכדי צורכה כאשר אין היא עומדת בקנה אחד עם אשר דווח לגביה בפועל במשטרה, אינה משוללת יסוד והרי התובע בעצמו הודה בחקירתו הנגדית כי בסופו של יום אשר דווח למשטרה הוא הרלוונטי לגביו ונכון לפ ריצה, דיווח אשר נופל בפרטיו מדו"ח הסוקר או שמאי הנתבעת. עדותו זו של התובע גם תואמת למה שהוא סיפר לשמאי הנתבעת בעניין זה כמפורט בפרק יא' לשמאות שם נכתב כך:" ברור שערכנו עם המבוטח זה מסר כי הפריטים הנתבעים הם אלה המצוינים באישור המשטרה".

התובע לא מספק הסבר לפער שבין סכום התביעה ופרטי הרכוש שתבע לבין מה שהוכח בפועל ומכאן ברור שעל פניו שהוא ניפח את תביעתו לכדי צורכה. מסקנה ראשונה זו מטילה ספק באשר למהימנות חזית התובע כולה ומעמידה אותה בסימן שאלה. נעבור עתה לבחון את זהות הפריטים שהוטל לגביהם ספק ושהנתבעת סירבה להכיר בגניבתם.

על שני שעונים וצמיד אחד משובץ ביהלומים

חשדה של הנתבעת אודות פריטים מסוימים שנגנבו מאת התובע בעברו והוא כבר שופה בגינם מסוכמת בסעיף 18.4 לדו"ח החקירה של החוקר קלדס הנסמך לטענתו על רשימת פרטי רכוש שנגנבו מהתובע במסגרת פריצת ביתו לראשונה בשנת 2006 כאשר זה ביטח אותו קודם למועד תקופת הביטוח הנדונה בחברת הפניקס. רשימה זו לטענת החוקר העלתה כי בגין שלושה פריטים והם כאמור: שני שעונים האחד מסוג פאנרל והשני מסוג אומגה וכן צמיד משובץ יהלומים אשר צוינו על ידי התובע כגנובים בתלונתו במשטרה במסגרת פריצה זו פיצתה כבר בעבר חברת הפניקס את התובע בגינם, והופעתם של אלה שוב במסגרת דו"ח הסוקר של הנתבעת שנתיים מאוחר לכך בשנת 2008, מצביעה על חשד לתביעה בכפל ובהפרזה שכן לא נמצאה עדות שהתובע רכש אחרים תחתם. חשד זה אשר רק הלך והתחזק בין היתר מדרך התמודדות התובע עימו, כפי שאראה, נותר בעינו גם עתה ופועל בנסיבות הקיימות לרעת התובע. אדגים זאת על רקע הפרקים המובאים להלן:

חקירה נוספת - ניתוק מגע

פרק מספר 17 לדו"ח חקירת חוקר הנתבעת עוסק בחקירה חוזרת של התובע. סעיף 17.1 לדו"ח מבהיר את הסיבה לכך, כך :" כאמור בחקירה עלה חשד כבד להגזמה בהיקף הנזק, כמו כן עלה חשד כי תכשיטים שנתבעו באירוע קודם בשנת 2006 כלל לא נגנבו".

המשכו של אותו פרק בסעיף 17.2 שבו שם נכתב כך:" לאור האמור נדרשה חקירה
חוזרת של המבוטח ואנו אף שוחחנו איתו מס' פעמים אך הוא סירב להיחקר בפנינו פעם
נוספת".

חובתו של המבוטח לשתף פעולה עם המבטחת בהתייחס בראש ובראשונה לנזק שנגרם לו הינה אינטרס ראשון במעלה שלו שכן נטל ההוכחה בעניין זה מוטל עליו ובתור שכך מצופה ממנו כי יסייע למבטחת ככל שבידיו בהתאם לדרישות הדין שאינן ברף גבוה כל כך, למען תוכר זכאותו לפיצוי על פי הפוליסה ולמען יחסכו ממנו הוצאות משפט מיותרות לעתיד לבוא. עוצמת הצפייה לסיוע, מעבר לנקוב בסעיף 24 לחוק חוזה הביטוח, הינה בהתאם לסיבה או החשד בגינם נזקקת חברת הביטוח מאת המבוטח ל פרטים נוספים או לביאור נתונים החסרים בידיה. כך ובהתאם ככל שרמת החשד או אי הבהירות העולה מבירור המקרה הביטוחי גדולים הם, כך יגבר הצורך באותו סיוע נדרש של המבוטח ובמקום שבו ימצא כי זה נמנע מכך, תעמוד בסימן שאלה הסיבה והמסובב שהובילו לכך.

בעניינו לטעמי, החשד שהתעורר בלב הנתבעת לא היה משולל יסוד או מופרך וכפי שהטעמתי, היה בו די בכדי לצפות מאת התובע לסייע לה ככל שניתן בידיו לשם הפגת החשד שעלה מבירור המקרה, אלא שממכלול הראיות והעדויות הקשורות בכך נמצא שבתחילת הדרך דווקא שיתף הנתבע פעולה עם חוקר הנתבעת ונפגש עמו מספר פעמים בודדות אלא שבהמשך, בעת שהתגלה חשדה של הנתבעת ביחס לאותם פריטים שעוררו חשד להפרזה בפיצוי לגביהם, או דרישה לפיצוי בכפל, התנהלות התובע אשר ניתק מגע עם הנתבעת הייתה תמוהה ולא פרופורציונלית ולכן הותירה ספק בכנות מעשיו.

אבהיר זאת על רקע הדברים הבאים: הפגישה הראשונה בין התובע לחוקר הנתבעת שהוכחה על ידי הנתבעת באמצעות קלטת שמע, מתעדת את ראשיתה של החקירה פנים אל פנים בבית התובע, וביסודה שאלות טריוויאליות שנשאל התובע על ידי החוקר אודות אירוע הפריצה, מיקומה, הפריטים שנגנבו ממנו וכך הלאה. התובע גם נשאל במסגרת זו שאלה כללית הנוגעת לתביעה קודמת שהייתה לו בגין פריצה קודמת וזה ענה בתמצות ומבלי שהרחיב יתר על המידה, על היקף הרכוש שנגנב ומטון דיבורו ותקצור תשובותיו בעניין זה ניתן ללמוד על חוסר נוחות יתר על המידה ורצון שלא להרחיב בה יתר על המידה .

עם זאת, עד כאן לכאורה התקיים אותו שיתוף פעולה נדרש שבין הנתבעת לתובע למיצוי חקר האמת אלא שבשלב כלשהוא בהמשך הדרך נוצרה תפנית בעלילה. זו, מקורה בחקר החשד הנוגע לאותם שלושת פריטים יקרי הערך שהוטל ספק לגביהם ורצונה של הנתבעת להפריך חשד זה ועל כן היא פנתה לתובע, באמצעות החוקר מטעמה, להיפגש עימו שוב בכדי לקבל תשובות לגביהם וללבן את הדברים. לעמדת החוקר קלדס בן על פי תצהירו ובן לפי בעדותו, בשלב זה ניתק התובע עימו מגע וסירב לפגוש בו שוב לא לפני שהורה לו התובע כי בכל שאלה בנושא הקשור בהמשך החקירה, הוא רשאי לפנות אליו מעתה באמצעות דואר אלקטרוני.

לעמדת התובע בעניין זה, הוא דווקא שיתף בתחילה פעולה עם חוקר הנתבעת ואף חתם באמצעותו על יפוי כוח לנתבעת (דבר שלא נסתר בחקירת המומחה שהודה כי נפגש עם התובע 3 פעמים וזה חתם לו על יפוי כוח –עמ' 33 שורות 11-14 לפר' הדיון) אלא שהסיבה לסרב להיפגש עם החוקר פעם נוספת, נעוצה ביחסו המזלזל והפוגעני של זה כלפיו וההבנה המושכלת מפיו כי מטרת החקירה הינה בעצם להביא לכך שתביעתו תדחה ולא לשם מיצוי חקר האמת ומעצם כך הוא לא מצא מקום לשתף עימו פעולה. במצב זה על דעת התובע, הוא נאלץ להפנות את החוקר להמשך חקירה באמצעות הדואר האלקטרוני.

דא עקא, ש הימנעות התובע בנקודה קריטית זו לפגוש שוב בחוקר הנתבעת מעוררת תהיות ומצלילה לעומק הדברים ניתן להטיל ספק בכנותה. הימנעות זו תועדה בקלטת שמע שהוגשה לבית המשפט על ידי הנתבעת וסומנה נ/3 ובתמלול שלה. זו תיעדה שיחת טלפון נוספת עם התובע לצורך ניסיון נוסף לתאם עימו פגישה. שיחה זו לא נוהלה עם החוקר קלדס (שסורב מספר פעמים על ידי התובע) אלא עם מנהל תחום אלמנטרי במשרד חקירות שבו הועסק החוקר קלדס וזאת לאחר שניסיונותיו של זה כאמור לתאם פגישה נוספת עם התובע על בתוהו. מטרת הקלטת השיחה נבעה בצורך של הנתבעת לתעד אפשרות לחוסר שיתוף פעולה של המובטח עימה למקרים מעין אלו בהם היא תצטרך להסביר ולתת את הדין לדחיית הכיסוי הביטוחי מטעמים של חוסר שיתוף פעולה .

על פי אותה שיחה שהושמעה כאמור לבית המשפט, פונה ה דובר מטעם הנתבעת לתובע בתהייה מדוע הוא מתנגד להיפגש שוב עם החוקר קלדס. ואילו התובע השיב עליה כך:

" [..] לא מעלה שום התנגדויות, אמרתי לו "פגשתי אותך פעם אחת, פעמיים, שאלת מה שרצית.." [..] "קבלת תשובות".

ובהמשך חזר התובע והפנה גם חוקר זה לפנות אליו מעתה באמצעות הדואר האלקטרוני:

" יש לך עוד שאלה, תעביר לי במייל". (עמ' 1 שורות 19-24 לתמליל השיחה).

משהסביר החוקר לתובע כי הדבר אינו אפשרי לצורך המשך החקירה בעניינו, השיב לו התובע כך:

"אין כזה דבר, כל דבר ניתן לעשות, תאמין לי"

וחתם כך:

"זו החלטה שלך".

שיחה זו באה כאמור בעקבות סירובו של התובע לפגוש שוב את החוקר קלדס בשלב שבו התגלה החשד הנוגע לתכשיטים. אלא שניתן היה לצפות מהתובע אשר הטעים כי סירב לפגוש שוב את החוקר קלדס בגלל היחס הקלוקל שזה הפנה כלפיו (שיורחב בחלקו השני של פסק הדין) כי ינמק בפני חוקר הנתבעת שפנה אליו עתה ואשר הזדהה בפניו ככזה וכמי שעובד עם החוקר קלדס, את התנגדותו האמיתית לקיים פגישה נוספת ולשתף פעולה בהמשך החקירה מפאת אותו יחס מזלזל לו זכה לקבל לטענתו מהחוקר קלדס , כל שכן על הפגיעה בשמו הטוב ובוודאי על כוונת הנתבעת באמצעות החוקר מטעמה למסמס את החקירה כך שתביא למיצוי האפשרות לדחיית הכיסוי הביטוחי, כפי שטען התובע כי החוקר קלדס הטיח בפניו.

נוסיף ונציין עוד כי פגיעה בשמו הטוב של אדם, בפרט בפני שני אנשי עסקים עימם עתיד היה זה להתקשר בחוזה נדל"ני ולהניב רווחים כספיים, כפי שהתובע ביטא מאוד בתביעתו זו ואשר יורחב להלן , אינה עניין של מה בכך בפרט כאשר זו חרגה ממתחם הסבירות מנקודת מבטו של התובע כפי שזה ביטא זאת בתביעה זו. על כן מה טוב יותר היה מצד התובע מאשר לבטא זאת במסגרת אותה שיחה בינו ובין מנהל החקירות מטעם הנתבעת, ובאותה הזדמנות גם להסביר לו מדוע הוא מתנגד להמשך המפגשים עם החוקר קלדס אלא שהתובע החריש ולא אמר דבר - לא בעניין זה ולא בעניין אחר הנוגע לאותה שיחה בעת שנקרתה בפניו ההזדמנות לכך.

ארחיב בנקודה זו ואומר כי אף אם היה התובע מוכיח כי הוא זכה לאותו יחס מאת החוקר קלדס, כפי שטען לו, לטעמי לא היה בכך די בכדי להכשיר את אותו ניתוק מגע עם הנתבעת , אותו מגע שנדרש כל כך בשלב זה, בעת שנוצר חשד הנוגע לפריטים יקרי ערך (בהתאם לדו"ח החקירה של החוקר קלדס התובע היה מודע בזמן אמת לחשד זה) שהתובע תבע פיצוי בגינם.

לתובע תמיד הייתה שמורה הזכות לו חפץ באמת בכך, להמשיך את החקירה מבלי לייתר כל בירור ו/או מיצוי זכויותיו בהקשר לאותו יחס נטען ולו על מנת שהתובע לא יחשב ברבות הימים כמי שממאן במודע ללא סיבה רלוונטית לאפשר לנתבעת למצות את החקירה בעניינו עד תום. כך למשל התובע יכל לנצל הזדמנות זו שנקרתה לו במקרה, ולדרוש מאת מנהל החקירות ששוחח עמו כי החקירה תנוהל מעתה עם חוקר אחר מטעם הנתבעת מפאת היחס המשפיל לו הוא זכה לקבל מאת החוקר קלדס. לחלופין יכל התובע אשר כבר פתח בשלב זה תביעה אצל הנתבעת, לפנות אליה ישירות בטרוניה לדרך חקירתו של אותו חוקר או לכל גורם בר פיקוח אחר דוגמת המפקחת על הביטוח וזאת כאמור במקביל לכך שהוא ממשיך לשתף פעולה בחקירה בבחינת מי שמבקש למצות כל אפשרות לגילוי האמת ולהסיר ממנו כל חשד כדי שתביעתו תתקבל .

התובע לא פעל כך או בכל דרך אחרת אך במקום זאת הוא ביכר לנתק מגע עם הנתבעת וזאת ביודעו בשלב זה כי קיים חשד מצד הנתבעת הנוגע למספר פרטים יקרי ערך שהוא ביקש שיפוי בגינם ועל כן בהכרח גם נצטרך במתן תשובות קונקרטיות לגביהם פנים מול פנים כאשר אין בתכתובות אלקטרוניות אליהן הוא הפנה את חוקר הנתבעת בכדי למלא את החסר ולשמש תחליף לכך.

התנהלות זו של התובע , שאינה פרופורציונאלית ומידתית ביחס למה שתואר על ידו אף בהנחה שנכון הדבר, אומרת דרשני ומטילה צל כבד על הסיבה האמתית שהניעה את התובע מלסיים את החקירה בעניינו כך בנקודה קרדינלית כל כך.

הוכחת פריטי הגניבה- האמנם?

נפנה עתה לדון בשאלת השאלות והיא- האם חרף המוזכר מעלה לחוסר שיתוף פעולה של התובע עם המשך החקירה בעניינו, בנקודה קריטית זו , עמד בכל זאת התובע באמצעות ראיותיו שלו, בנטל להוכיח את זכאותו לפיצוי בגין פריטים אלו שנותרו במחלוקת?.

נטל זה מחייב את התובע להפיג כל חשש כי אותם פריטים שנגנבו אינם הפריטים שנגנבו במסגרת הפריצה הראשונה ואלו שנגנבו עתה נרכשו על ידו לאחר פריצה זו, טרם שנסרקו בידי סוקר הנתבעת במסגרת ההתקשרות הביטוחית עימה בשנת 2008 והכל בצל החשד הנוגע לזיהוי סוגם בכפל- בדו"ח התביעה של הפריצה הראשונה ובדו"ח סוקר הנתבעת לאחר מכן.

למען מיצוב המחלוקת, כבר עתה ניתן לומר כי העולה מדו"ח החוקר קלדס ומחקירתו בבית משפט, מלמד כי המחלוקת האמיתית שנותרה בעינה ביחס לזיהוי הרכוש שנגנב וזכאותו של התובע לפיצוי בגינו, אכן נוגעת בעיקרו של דבר לאותם שלושת פריטים יקרי הערך שנותר ספק לגביהם, כאשר שאר פרטי הרכוש (למעט המחשב הנייד שידון בנפרד) לא עמדו מעולם במחלוקת בין הצדדים כפי שהעיד על כך החוקר בחקירתו הנגדית:

" ש.ב. כלומר אם אתה מוריד את שני השעונים האלה, הוא זכאי לפיצוי?
ת. לפי הסיכום כן."

ובהמשך:

"[..] יש חשד לגבי 3 פריטים" (עמ' 33 שורות 22-23, 28 לפר' הדיון מיום 30.1.19).

העובדה ששלושת פרטי הרכוש הם שעמדו בלב שאלת החבות והמחלוקת שבין הנתבעת לתובע גם תואמת את מסקנות הדו"ח של חוקר הנתבעת ועוד קודם לכן בממצאי ו של הדו"ח הנקובים בסעיף 18.9 שבו , לפיהם ל א נמצאו ראיות להגזמה הנוגעות לתכשיטי הזהב שענדה רעיית התובע ואשר בוטחו גם כן, מגדרת את גדר המחלוקת שבין הצדדים.

מכאן ששילוב הודאתו של התובע כי הרכוש שנגנב מביתו הינו זה שדווח עליו במשטרה בלבד (להבדיל מהרכוש המקיף בדו"ח הסוקר שנטען על ידו בתחילה כי הוא שנגנב) בצירוף עדותו הנ"ל של החוקר קלדס, מוביל למסקנה ראשונית והיא שזכותו של התובע, ללא מחלוקת, לפיצוי בגין גניבת רכוש מביתו על פי הפוליסה שהוא רכש מהנתבעת, הינה בגין הרכוש הנותר בדו"ח המשטרה בניכוי אותם פריטים שעוררו חשד אצל הנתבעת לגביהם.

אלא שככל שהדבר נוגע לאותם שלושת פרטי הרכוש שנותרו במחלוקת דעתי שונה. מסקנתי היא שאף שלתובע עמדו כלים ראייתיים יחסית סבירים להפיג את אותו חשד שעוררו אלה, במכפלתם, הוא לא פעל לשכנע את בית המשפט כי פריטים חדשים נקנו תחת א לו שנגנבו לאחר הפריצה הראשונ ה ולמעשה אותו חשד שהתעורר בלב הנתבעת לא היה משולל כל יסוד או מופרך.

בטרם שיובאו הנימוקים הנוגעים לכך, ראוי להדגיש כי אף שהנתבעת לא הציגה לבית המשפט את דו"ח רשימת התכשיטים שתבע התובע מחברת הפניקס שבו נכללו אותם שלושת פריטים שלטענתה נמצאו בו עתה, חופפים לפריטים עליהם הצהיר התובע כאן, ניכר מחקירת החוקר קלדס שלא נסתרה, ומדרכי פעולת החקירה כי חשדה הנוגע לאותם פריטים התבסס על טעמים שאינם מהפה אל החוץ ומכאן שהבסיס לאותו חשד היה מוצק.

בנוסף, התובע כלל לא הכחיש את דבר קיומו של אותו דו"ח תביעה ודיווחו במסגרתו על אותם שלושת פריטים דומים כגנובים והוא גם לא הכחיש כי קיבל פיצוי בגינם בעבר מאת חברת הפניקס במסגרת אותה פריצה ראשונה . טענתו הכללית הייתה שהוא רכש אחרים תחתם ואת אלו שרכש בשנית הוא ביטח אצל הנתבעת ועל כן אין מדובר בניסיון לפיצוי בכפל. מכאן שסוגיית הדו"ח הקודם והופעת אותם פריטים דומים בסוגם מחייבת בחינה מעמיקה כפי שיעשה עתה:

התובע ביכר מיוזמתו להתמודד עם הפרכת החשד הנוגע לאותם פריטים, באמצעות תצהיר עדותו הראשית המהווה את ליבן ואבן הבוחן של טיעוניו הנוגעים לכך. לתצהיר זה צורפו תלונתו במשטרה בדבר פירוט הפריטים שהצהיר כי נגנבו מביתו, וכן ראיות גשמיות מעשה ידי הנתבעת בדמות שמאות השמאי מטעמה; דו"ח הסוקר שלה משנת 2008 וכן דו"ח חקירת הביטוח של חוקר הנתבעת. בכך למעשה חתם התובע את ראיותיו בעיקרו של דבר אשר לעמדתו משקפות נאמנה את טיעוניו ויכולתו להוכיחן.

אלא שבצל הספק שנותר ושהתובע היה מודע לו, לא הוגש על ידו דבר שעשוי היה להפריך את הנטען כלפיו או לעורר בו ספק. מצופה היה מאת התובע לבסס את תביעתו יותר ולשכנע את בית המשפט בצדקת דבריו הנוגעים בעיקר ם להוכחת רכישתם של אותם שלושת פריטים יקרי הערך לאחר הפריצה הראשונה בשנת 2006 והפגת כל מתח הנוגע לשאלה הכיצד אותם פריטים, זהים בסוגם חרף יחודם , נמצאו מחדש בכליו ובוטחו על ידו כשנתיים לאחר מכן בידי הנתבעת אף שלכאורה התקבל פיצוי בגין פריטים זהים להם בסוגם .

התובע בחר להעיד בעניין את עצמו בלבד כאשר פרט לאמור בעדותו הראשית על פי תצהירו בפרק העונה לשם "הרכוש שנגנב והוכחתו" שאינו מוכיח כמעט דבר, לא הובאו על ידו עדויות נוספות של אנשים אחרים שיכלו לסייע לו בהפגת החשד אף שבנקל ניתן היה להביא את עדותם.

כך למשל ניתן לומר כי עדותה של רעייתו, בת זוגו של התובע ושותפתו לחיים , עוד מתקופת הפריצה הראשונה, יכלה בנקל לשפוך אור על הדברים או לפחות לחזק את טיעוניו ביחס לכך שכן מי כמוהה , פרט לתובע, י כול להעיד כי אותם פריטים זהים בסוגם שנגנבו במסגרת הפריצה הראשונה נרכשו שוב? מי יכל להעיד יותר ממנה על מועד רכישתם מחדש ומי יותר ממנה יודע איזה שימוש נעשה בהם , אם בכלל, טרם הפריצה השניה? אלא שהתובע שביכר שלא להעיד את רעייתו ומשנשאל על כך והשיב :"היא אינה צד בתביעה" (עמ' 16 שורה 13 לפר' הדיון) לא סיפק סיבה הגיונית לכך.

הוא הדין בנוגע למסמך חפצי שיכל להעיד כי הפריטים שבמחלוקת או לפחות חלקם נרכשו מחדש לאחר הפריצה הראשונה. תצהיר עדותו הראשית של התובע אינו נותן הסבר או מענה לשאלה כיצד קנה התובע פריטים אלה, אצל מי ובכמה. אין בו דבר וחצי דבר אודות כך, כל שכן לא צורפו מסמך או חשבונית שיעידו כי הללו נרכשו שוב ואם אין אלו בידיו אף ובחלוף השנים מאז הפריצה הראשונה מצופה היה מאת התובע כי יעיד לפחות שאין בידו להציג אסמכתאות בדבר הוכחת הרכישה ושיתן ויציג הסבר מה נעשה על ידו בעניין זה, אלא שהתובע מילא פיו מים בנקודה זו ולא אמר דבר. מכא ן שעדותו הראשית אינה מספקת מענה לכדי צורכה בנקודה זו כאשר כל טענה מאו חרת, לרבות בחקירתו הנגדית, משולה לטענה כבושה או הרחבת חזית בשעה שבפני התובע עמד מלוא סד הנתונים הכולל בפרט את הסיבות להתנגדות הנתבעת לפיצוייו בגין אותם פריטים, ברם הוא בחר להתעלם מכך.

רק במסגרת חקירתו הנגדית של התובע התגלו ניצנים חלקיים בדבר טענתו למקור רכישת השעון מסוג פאנרל אודותיו הוא נשאל על ידי המומחה קלדס. לעמדת התובע בחקירתו זו, הוא רכש שעון זה מחדש בארצות הברית בשנת 2007 , היינו לאחר הפריצה הראשונה וקודם להתקשרותו הביטוחית עם הנתבעת. טענה מעין זו כלל לא עלתה בתצהיר עדותו הראשית של התובע, כל שכן לא הוכחה כפי שצויין. לפיכך לא ברור עד כה האם בכלל נעשה על ידו ניסיון להשיג את תעודת הרכישה של אותו שעון ומדוע כאמור ניסיון שכזה, כל שכן, אזכ ור אותה רכישה מחדש, כלל לא עלה מיוזמתו בעדותו הראשית והתובע לא פעל להביא ראיות לגביו ?.

הוא הדין בכל מה שנוגע לצמיד הטניס משובץ היהלומים שנטען במאוחר כי נקנה שוב ועוד מאותו סוג בשעה שאין בעניין זה כל ראייה ו/או ראשית ראייה לקנייתו מחדש בראיות התובע. כל שכן אין הסבר היכן נקנה, מתי נקנה, ובידי מי ומהי סיבת העדרה של תעודת רכישה מראיות התובע לגביו?. גם בעניין זה, מילא התובע פיו מים ושתק.

הספק בעניין זה נותר גם בעניינו של הפריט השלישי והוא שעון מסוג אומגה. התובע לא סיפק לגבי שעון זה מידע או ראשית ראייה למועד רכישתו מחדש ובידי מי. עדותו הראשית המלווה בתצהירו הראשי אינה פותחת צוהר להבנת הדברים או שופכת אור עליהם שכן היא אינה עוסקת בכך. דווקא חקירתו של החוקר קלדס מטעם הנתבעת העלתה לראשונה על נס את גרסתו של התובע לדבר וזאת כאשר טען זה בפני החוקר כי השעון נרכש על ידו כחמש שנים קודם ל כן והוא אף סיפק את זהות החנות ממנה זה נרכש (פיסקה 16.1 לדו"ח החקירה).

דא עקא שחקירת התובע התקיימה לראשונה בביתו ביום 29.12.14 ומשמעות הדבר היא שרכישת השעון לפי גרסת התובע נעשתה על ידו בשנת 2009 לערך, במועד שהוא כבר היה מבוטח אצל הנתבעת ובוודאי שבמועד שאינו הגיוני בהיותו לא תואם את מועד ביקור סוקר הנתבעת בביתו כשנה קודם לכן , ותיעוד אותו שעון בכליו. לכן לכל הפחות עשוי היה התובע לרכוש שעון זה במועד שלאחר הפריצה הראשונה ועד לביקור הסוקר בביתו, היינו בין השנים 2006- 2008.

אלא שגם ביקור חוקר הנתבעת בחנות אליה הוא נשלח על ידי התובע (תחת זאת שהתובע יעשה זאת בעצמו) , לא סיפק מענה הולם לחקר המועד שבו נרכש השעון בפועל שכן בעליה של אותה חנות, אדם העונה לשם רוני דבוש, לא יכל לספק לחוקר פרטים מדוייקים על מועד רכישת השעון. בחקירתו הנגדית הטעים בעניין זה החוקר קלדס כי המחלוקת אינה סבה סביב רכישת השעון כי אם על המועד שבו הוא נרכש (עמ' 34 שורה 27 לפר' הדיון), מחלוקת שאכן נותרה פתוחה ושעל התובע היה למלא את החסר בה.

בהקשר וכפי שצויין , פרט לכך שהתובע כלל לא בחר להתעמת עם טענה זו שהופנתה כלפיו, הוא גם ביכר שלא להזמין לעדות תומכת את מר דבוש שאף שלכאורה לא ידע לספר על המועד המדוייק שבו רכש התובע את אותו שעון האומגה, אך בוודאי היה יכול לתת הסבר א ודות מאמצי איתור חשבונית הרכישה ובהזדמנות זו גם לרענן את זכרונו בצורה מעמיקה יותר ולאפשר לבית המשפט להתרשם מכך, בכדי למצב לפחות את השנים האפשריות לרכישת אותו שעון וכך הלאה. מעצם כך שהתובע נמנע מלזמן גם עד זה לעדות בשעה שדו"ח החקירה על פרטיו עמד לנגד עיניו, כל שכן להביא בדל של ראייה אודות מאמציו לאיתור תעודת הרכישה הרלוונטית של השעון הנ"ל, מחלשים את מהימנות גרסתו ביחס לשעון זה.

אם לסכם נקודה זו מבחינת נקודת מבטו של התובע, ניתן לומר כי חסר בה אותו מאמץ הכרחי ונדרש להוכחת אמיתות רכישתם של פריטים חדשים על אלו שנגבו ממנו בסמוך למועד שבו הוא התקשר בחוזה ביטוח עם הנתבעת. אין בראיותיו כל הסבר מניח את הדעת לחוסר מהותי זה של ראיות, כל שכן הסבר על מאמץ מצדו בנדון וזאת מקום בו החשד העולה מאותם פריטים כלל אינו זניח ומעלה חשד, בשל ייחודם של הפריטים לניסיון פיצוי בכפל . לרשות התובע עמדו לטעמי מספיק כלים בכדי להוכיח ולו תמצית של אמת הנוגעת לרכישתם מחדש של אותם פריטים אלא שהוא ביכר לא לעשות כן כאשר הסתמכותו על אותו דו"ח סוקר של הנתבעת משנת 2008 כראייה להמצאות אותם פריטים בדו"ח אין בה די , שכן אין בדו"ח זה פתרון לתעלומה האמיתית והיא הכיצד נמצאו בכליו אותם פריטים לפני הגניבה הראשונה הזהים בסוגם לפריטים שדווחו כגנובים בפריצה השנייה, בשעה שלכאורה בגין אותם פריטים –זהים בסוגם, כבר שולם לו פיצוי כספי בעבר.

זאת ועוד, כפי שצויין, התובע בחר להעיד את עצמו בלבד בתביעתו זו, מקום בו הוכחה דרישה מהותית לחיזוק ראיותיו גם מפי מקורות נוספים. לנקודה זו חשיבות רבה דווקא על שום העובדה שלפחות רעייתו יכלה להעיד ביחד עמו על קורות האירועים הקשורים בחשד הנוגע לפריטים שבמחלוקת, ובעצם הוצאתה מחוץ לגדרי מעוררת תהייה שמ א עדותה הייתה יכולה להזיק לו אף לנוכח העובדה שמדובר בבני זוג החובקים אינטרס זהה ( על כך ראו: ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני פ"ד לה (1) 29,מפי השופטת בן-עתו (1980); ראו גם ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, פסקה 26 עמ' 15 (2008); ע"א 2493/07 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' אבילפזוב, פסקה כ"ד עמ' 11 (2009)).

תוסיף על כך את העובדה שעדותו של התובע בתביעה זו משמעה עדות יחידה של בעל דין במשפט אזרחי המחייבת בהתאם לסעיף 54 ל פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, סיוע לראיותיו , אלא אם כן ישנם נימוקים ראויים המאפשרים להסתפק רק בה, ותמצא עם המסקנה הכמעט בלעדית והיא שלא הוכחה זכאותו של התובע לפיצוי כספי בגין שלושת הפרטים יקרי הערך שהוטל לגביהם ספק בידי הנתבעת.

חשוב בנקודה זאת להדגיש דבר נוסף שעלה מבין השיטין בתביעה זו, כפי גם שבא כוח התובע ניסה לטעון כשאלה אגבית למומחה הנתבעת (עמ' 30 שורה 15 לפר' הדיון )) והוא שהנתבעת אינה יכולה לשלול כיסוי ביטוחי אך מפני שיכול ובעבר התקבל פיצוי בגין פריטים זהים מחברה אחרת בשעה שהיא בעצמה ביטחה אצלה פריטים אלה ונטלה פרמיה בגינם.

לטעמי מדובר בטענה שאין לקבלה (כפי שגם שמאי הנתבעת סבר בעמ' 30 שורות 12-14 לפר' הדיון) וזאת כיוון שזכאותו של התובע לפיצוי בגין רכוש שנגנב לו בהתאם לסעיף 16א לחוק חוזה הביטוח, הינה פעם אחת ויחידה ואסור היה לו לבטחו בשנית אם קיבל פיצוי בגינו בעבר , ואם נכון הדבר, התובעת למעשה ביטחה רכוש שהסיכון לגביו התמשש בשעה שהתובע, כמבוטח, המחוייב בגילוי האמת , הסתיר ממנה פרט מהותי זה בזמן ההתקשרות הביטוחית שלו עמה, פרט אשר ללא כל ספק יש בו בכדי להביא לשלילת ההתקשרות הביטוחית מדעיקרא.

עד כאן הפרק החותם את חלקה הראשון של תביעה זו ועימו המסקנה המתבקשת והיא זכאותו המוכחת של התובע לפיצוי כספי אך בגין הפריטים המוזכרים בדו"ח התלונה שהוגשה על ידו במשטרה, בניכוי שלושת הפריטים יקרי הערך שנותר ספק לגביהם.
בנסיבות האמורות, איני נדרש לדיון בתחולת סעיף 25 ל חוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 ותנאיו, המוזכר כעילה במכתב הדחייה (על תנאי המרמה של סעיף 25 ראו: רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה (19.5.1998); רע"א 1219/18 פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ (18.6.2018)) זאת כיוון שעל פי הדין, העברת הנטל להוכיח את החריגים לחבות המשחררים את המבטחת מאחריות ביטוחית מתקיימת רק במקום שבו הייתה מוכחת חבות שכזו (ר' למשל ע"א 678/86 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(4) 177 (1989)).

מאחר שבעניינו, התובע לא עמד בנטל השכנוע להוכיח את זכאותו לשיפוי ביטוחי עבור שלושת הפריטים יקרי הערך שהתעורר חשד לגביהם, ממילא מ תייתר הצורך לדון בסוגיית תחולתו של סעיף 25 ל חוק חוזה הביטוח, ואף שמבין השיטין אעיר כי כלל איני בטוח שהייתי מגיע לתוצאה שונה לו נכון היה לבחון גם היבט זה , בנסיבות הקיימות ביחס לאותם פריטים, אף שלא נדרשתי . נעבור עתה לדון בחלקה השני של תביעה זו הנוגע לאירועי הדיבה אותם ייחס התובע לנתבעת .

מחצית שנייה- לשון הרע ושקר במפגיע- האמנם?

אירועי הדיבה- חלק כללי

חלקה השני של תביעה זו עוסק בטענה לפגיעה בשמו הטוב של התובע במסגרתם של שני חקוקים: האחד מכוחו של חוק איסור לשון הרע והשני מכוחו של סעיף 58 לפקודת הנזיקין שעניינו שקר במפגיע. התובע מייחס לנתבעת אחריות בגין אותם חיקוקים על יסוד שני אירועים שונים שידונו להלן:

אירוע ראשון: החוקר קלדס - התובע

האירוע הראשון קשור כפי שפורט ברישא פסק הדין , בשיחת טלפון שערך חוקר הנתבעת עם התובע במסגרת חקירת אירוע הפריצה , בנוכחותם של שני אנשי עסקים- האחים אסי ונחום בן בסט, עימם אמור היה התובע להתקשר חוזית לצורך שותפות פוטנציאלית בפרויקט קבלני בתל אביב. שיחה זו נערכה לטענת התובע בדיבורית של הרכב של התובע שבו נסעו השלושה, בזמן שחוקר הנתבעת המצוי בעברו השני של הקו, מודע לנוכחות אנשים נוספים בשיחה כאשר הללו שומעים את הנאמר בה.

התובע תולה את יהבו במסגרת אירוע זה על אמרות פוגעניות שנאמרו כלפיו על ידי החוקר קלדס במעמד פומבי זה ואשר גרמו לו , לטענתו, מעבר למפח הנפש הרב, לאובדן פרויקט הנדל"ן שעתיד היה להיחתם בינו ובין שותפיו אלה וזאת בעקבות חשש מפני כניסה לשותפות עם שותף אשר כונה בידי חוקר ביטוח כשקרן וכגנב או כזה שנחשד כמי שיש לו מה להסתיר כהגדרתו .

הנתבעת לעומת זאת כאמור מעלה, שללה מכל וכל את הנטען כלפיה בסוגיה זו, תוך שהיא נסמכת על תצהיר החוקר מטעמה מר אייל קלדס וחקירתו הנגדית המייחסים לנטען כזבים במה שנטען כי נאמר בה מפיו. לעמדתה, התובע התגלה כמי שסירב לשתף פעולה עימה והסתיר ממנה דברים ועל כן ברוח זו נערכה החקירה עמו. עם זאת לעמדת החוקר מטעמה, הן מזיכרונו והן משמיעת קלטת החקירה שגם הוצגה לבית המשפט, לא נמצא כל דופי בדבריו תוך שלא זכור לו כי התובע הפנה את תשומת ליבו להימצאותם של נוכחים נוספים בשיחה המדוברת.

כתימוכין לכך ביקשה הנתבעת להסתמך על שתי קלטות השיחה שהוצגו לבית המשפט ( האחת, ניסיון תאום מפגש נוסף לחקירת התובע והשנייה תיעוד המפגש בין החוקר קלדס והתובע בביתו, כפי שתואר מעלה). כל אחת מקלטות אלו מדגימה לשיטתה של הנתבעת את היחס החיובי שלו זכה התובע מאת החוקר קלדס אף שמנגד קובל התובע וטוען כי היו שיחות רבות נוספות שהתקיימו בין הצדדים שלא גולו על ידי הנתבעת, מצביעות שתי קלטות אלו על אופיין הנוח של השיחות שהתקיימו עם התובע.

אירוע שני – מכתב הדחייה

האירוע השני, מאוחר כרונולוגית לאירוע הראשון, מקורו במכתב הדחייה אותו שלחה הנתבעת לתובע ולסוכנות הביטוח שלו שבו הודע לו על שלילת הכיסוי הביטוחי מפני אירוע הגניבה בביתו בין היתר מפאת אי הוכחת מקרה הביטוח והפרזה בדרישה לפיצוי שהתקבל בעבר עבור פריטים מסוימים כפי שנדון בתביעה זו. התובע טוען כי בעת שהנתבעת שלחה מכתב זה אל סוכנות הביטוח שלו, היא ידעה שמקרה הביטוח אמיתי והפריצה לביתו לא זויפה כלל היות שזו הייתה מסקנת חוקר הביטוח שלה ובכל זאת היא בחרה לקבוע נימוקים שקריים במכתב הדחייה ולפרסמם ברבים ועל הדרך להציגו בכחש כמי שטפל שקר להוצאת כספים במרמה מחברת הביטוח. לעמדת התובע בעקבות שליחת מכתב שקרי שכזה נגרמה לו פגיעה בשמו הטוב בקרב סוכנות הביטוח שלו שם הוא מוכר כאדם אמין, פגיעה אשר מאז אותו אירוע הביאה לשינוי לרעה של היחס שניתן לו בסוכנות הביטוח עד כי הוא חש מבויש ומושפל בכל פעם שהיה עליו ליצור קשר עמה או להגיע למשרדיה בעצמו, דבר שהוביל בסופו של עניין לפרידה בין השניים.

דיון והכרעה – אירועי דיבה

לאחר בחינת הראיות שבפניי ביחס לשני האירועים הנדונים, מצאתי כי התובע לא עמד בנטל להוכיח זכאות לפיצוי כספי בגין טענותיו לאמרות לשון הרע או שקר במפגיע שנטען כי נעשו כלפיו, בהקשר לשני האירועים גם יחד. אבהיר זאת על רקע הדברים הבאים על פי ניתוח שני האירועים הנדונים ולפי סדרם:

אירוע ראשון - שיחת טלפון: התובע -החוקר קלדס

העדר עילה
האירוע הראשון יוצר מניעות סף בשל העדר עילה כלפי הנתבעת ואבאר: חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה -1965 הינו במהותו חוק אישי אשר נועד להגן על נפגע מפני פרסום מסוים שנעשה כנגדו ושעשוי לבוא בגדר דיבה רעה. כך ובהתאם, סעיף 1 לחוק פורס קשת רחבה של עניינים שפרסומם עשוי לפגוע באותו אדם. בהתאם לכך נקבע כי פרסום שעשוי להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם או לבזות אותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו, עשוי להכלל בגדר הגדרת המינוח "לשון הרע".

התובע מפנה אצבע מאשימה כלפי הנתבעת בגין דברים שנאמרו לטענתו על ידי אחר ועל דעתו של אחר זה- הלא הוא החוקר קלדס . אין התביעה מייחסת לנתבעת אחריות שילוחית קונקרטית לביצוע עוולה בידי אחר כאשר ייבוא חלקים מתורת הנזיקין הכללית בעניין זה, נראה בעיניי מרחיק לכת מאוד ואינו אפשרי ונראה גם שזו באופן כללי דעת הפסיקה (ראו למשל: ע"א 53491/09/14 דני בוברוב נ' ליאור קרמונה , פיסקה 10, עמ' 6 (1.4.15), שם נקבע כי כאשר מוגשת תביעה בעילה על פי חוק איסור לשון הרע, יש לבחון הן את שאלת האחריות והן את שאלת ההגנות בחוק על פי המנגנון שקבע חוק איסור לשון הרע בלבד ).

בהתאם לכך, ככל שמדובר באמרת פה היוצאת מפיו של אדם מסוים, חזקה היא שאותו אדם ולא אדם אחר, אחראי ל הוצאת דברים אלה מפיו והוא זה שאחראי להשלכות הנובעות מדבריו ככל שהינם בגדר דיבה. הסיבה לכך הינה שאמרת פה הנאמרת על ידי אדם, נאמרת מפיו שלא ולא של אחר מתוך בחירה חופשית וללא אילוץ כאשר אין ברגיל לאדם או גורם אחר שליטה עליה או שותפות בה . יוצא אפוא לגופו של עניין, כי הנתבעת אשר החוקר קלדס פעל למענה, אינה אחראית, ובוודאי שלא הוכח כי כך הדבר, לאותן אמרות דיבה שנטען כי נאמרו על ידי זה לתובע.

מעבר לכך ואף אם היינו רוצים להפליג מעבר לגבולות ההיגיון ולתהות אחר אפשרות לאמירה שילוחית כמו שמבחינה תאורטית עשוי היה להיחשב כאן (אף שהתובע לא טען זאת) עדיין נמצא כי אין בחוק איסור לשון הרע, תשובה לשאלה האם לשון הרע יכולה להיות שילוחית, לאמור כזו שנאמר ה בידי אחד שנשלח בידי אחר ולקיים בכך עוולה בידי השולח. סוגיה זו הינה ליבת העניין בענייננו שכן , כפי שצוין, התובע קובל כלפי החוקר קלדס כי הוא נקט נגדו אמרות דיבה ואולם הוא בחר לתבוע את הנתבעת בלבד ולא את החוקר קלדס ולייחס לה את אותן אמרות דיבה שלטענתו נאמרו כלפיו בידי מישהו אחר. על כן בעל הדין הנכון והראוי לצורך העניין הוא אינו הנתבעת כי אם החוקר קלדס אלא שכאמור התובע בחר מסיבותיו שלו, שלא לתבוע גם אותו ול הסתפק לצורך העניין בנתבעת בלבד שאינה צד לשיחה שנוהלה עמו.

ראוי בנקודה זו להעיר כי אף לו נכון היה לייבא מפקודת הנזיקין את סעיף 13 שבו הדן באחריות שילוחית של מעביד למעשה שעשה העובד שלו במהלך עבודתו, תיזה שהיא תיאורטית לגמרי היות והתובע לא טען לה, עדיין נמצא באותה נקודה שבה סיימנו דיוננו זה, שכן הוכח מעדותו הראשית בתצהיר של החוקר קלדס, שבעת הרלוונטית לאירוע הנטען, הוא כלל לא נמנה על עובדיה של הנתבעת אלא העוסק כשכיר בחברת חקירות חיצונית שנשכרה בידי הנתבעת לבדוק את מקרה הביטוח, ומכאן הרי לך ניתוק כל קשר שילוחי שברגיל אולי אך לא בטוח כלל לנוכח האמור לעיל, עשוי היה להתקיים לו היו בין הנתבעת והחוקר קלדס יחסי עובד- מעביד.

יוצא אפוא שדין התביעה כנגד הנתבעת בהיותה בעלת דין לא נכונה בגין עילת הדיבה הראשונה להידחות על הסף . אם חפץ התובע ל עמוד אחר דיבה זו מן הראוי היה שיתבע את זה שנטען כי אחראי לה, הלא הוא החוקר קלדס.

מעבר לנדרש...

על מנת שלא להותיר סוגיה עקרונית זו יתומה מבירור, אציין מעבר לצורך שאף לגופו של עניין קשה לקבוע כי התובע עמד בנטל המחייב אותו להראות במקרה זה דבר קיומה של עוולת לשון הרע כלפיו ואף הייתי מוסיף לנוכח מסקנתי הקשורה בניתוק המגע של התובע עם חוקר הנתבעת כי זו הוספה לצורך עיבוי התביעה ולא מעבר לכך . אבהיר זאת על רקע הדברים הבאים : בהעדר הגדרה מפורשת למינוח "לשון הרע" בחוק, הנחת יסוד הדין היא שלשון הרע הינה קטגורית ונבחנת על פי אמת מידה ספציפית במסגרת העובדות שבה היא פועלת, כאשר אין הכרח בהוכחת הנזק הממוני או הלא ממוני שנגרם לניזוק בעקבותיה ולצורך העניין דיי בהסתברות לקיומה. על פי הדין, המבחן לקביעת קטגוריית הפגיעה, מהותה ומידתה, מצוי בפן האובייקטיבי, בהתאם לראייתו של האדם הסביר (ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, מו(5) 555, עמ' 561-562 (1992); ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, נו(2) 607, עמ' 618-619 (2002), ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 111/98 עו"ד חוטר ישי דרור נ' גילת מרדכי (03.05.2005).) וזאת ללא קשר לשאלה האם המפרסם התכוון או אפילו היה מודע לכך שהפרסום עלול לפגוע בנפגע. בעניין שוקן הורחבה היריעה בעקבות קביעתן של אבני בוחן לאורן על בית המשפט לילך בבואו לבחון האם מעשה מסויים נחשב בגדר לשון הרע. כך נקבע כי ראשית על בית המשפט לחלץ מן הביטוי הפוגעני הנטען את המשמעות האובייקטיבית המשתמעת בהתאם לנסיבות החיצוניות של המקרה הנדון וללשון המשתמעת הימנו; שנית, נקבע שעל בית המשפט לקבוע האם על פי תכלית החוק ואיזונים חוקתיים שונים, יש מקום להטיל אחריות בגין הביטוי הפוגעני; שלישית נקבע כי, על בית המשפט לבחון האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק איסור לשון הרע כאשר רק בשלב האחרון והרביעי מתמצה הדיון בשאלת הפיצוי (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון לוני הרציקוביץ', נח(3) 558, בעמ' 566-567 (2004)).

מכאן שמבחן הדיבה מחייב ראשית לכל הצגת ראיות אודות הדיבה המדוברת. ראיות שכאלה לא הוצגו במישירין על ידי התובע לבית המשפט מהטעם המוזכר בחקירתו הנגדית והוא שהשיחה הנדונה בינו ובין החוקר קלדס כלל לא תועדה על ידו בשום שלב שהוא (עמ' 21 שורות 26-28 לפר' הדיון) וניכר שגם לא על ידי הנתבעת כאשר מקובלת עליי עמדתה בעניין זה מפי עדות החוקר קלדס והיא שיחה זו לא הוקלטה כיוון שלא הייתה מלכתחילה כוונה להקליט אותה שכן היא נסבה סביב צורך פשוט וברור לתאם פגישה עם התובע והחוקר לא נערך לדחיית התובע אותה.

הדבר מתחזק לנוכח הצורך בהקלטת שיחת טלפון כאשר ישנה אינדיקצייה מוקדמת לחוסר שיתוף פעולה של המבוטח ( ראה עדות החוקר קלדס בעמ' 36 שורות 10-11 לפר' הדיון) דבר המחייב את הוכחת הדברים בבוא העת בבית המשפט. התנהלות זו תואמת את הקלטת שיחת הטלפון השנייה שבין התובע לבין ראש צוות משרד החקירות מטעם שיועדה לתעד את סירובו של התובע להיפגש שוב עם החוקר קלדס (עמ' 36 ש ורות 14-19 לפר' הדיון). אלא שבשיחה המדוברת עליה ביקש התובע להסתמך, כאמור החוקר קלדס לא ידע מבעוד מועד שהתובע עתיד לסרב להיפגש עימו, ופשיטא ש גם לא תכנן להקליט את השיחה. שמכבר הבין שכך הדבר, אכן נעשתה שיחה עם התובע וזו הוקלטה.

באשר למחלוקת גופה, הפסיקה המנחה הטעימה בהקשר לתנאי הראשון שנקבע בהלכת שוקן כי ההכרעה אם יש בפרסום פגיעה בנמען הפרסום או לא הינה בהתאם ל מבחן האובייקטיבי של הקורא הסביר:

"ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים " ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני , מג(2), 333, 338.

כמו כן נקבע כי על הכוונה לפגוע ניתן ללמוד מהפרסום עצמו, מנסיבות חיצוניות הקשורות למערכת היחסים בין הנפגע למפרסם, ממעשי המפרסם לאחר הפרסום ועוד. כך נפסק בעניין ביטון (רע"פ 9818/01 ביטון ואח' נ' סולטן ואח', פ"ד נט(6), 554, 152), כך נקבע בעניין בן גביר:

"משמעותה של התבטאות אינה נגזרת אך ורק מפירושן המילולי או הבלשני המדויק של המילים שבהן נעשה שימוש. נסיבות חיצוניות הסובבות את הפרסום, ההקשר בו נאמרו הדברים – כל אלה, וכיוצא באלה, יש בהם כדי ללמד מהו, אל נכון, פירושו של הפרסום". (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פיסקה 24 ( 12.11.06)).

וכך נקבע בעניין עיתון הארץ:

"המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעתים במסקנות מבין השורות. אל המובן הטבעי והרגיל של מילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו [...] יש לפרש את המילים בהקשר בו פורסמו, ללא היזקקות לנתונים חיצוניים נוספים העלולים לשנות את משמעותן או להרחיבן, אלא אם ניתן להוכיח כי גם נתונים נוספים אלה הם בגדר ידיעתם הרגילה של אלה ששמעו או קראו אותם" (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, לא (2) , 281 , 300).

בהתאם לכך, אף אם היו מוכחות אותן אמרות פוגעניות שטען התובע כי נאמרו על ידי החוקר קלדס, עדיין יש לבחון את הנפקות של אותן אמרות בהתאם לקונוטצייה שבה הן נאמרו. במקרה זה עומדת לפנינו עדותם של האחים בן בסט אשר לעמדת התובע ישבו עימו ברכב בעת שהתרחשה השיחה ושמעו אותה. האחים בן בסט הצהירו בעדותם הראשית כי הם היו שותפיו העיסקיים של התובע במספר עסקים והם הכירו אותו כאדם ישר והגון (סעיף 11 לתצהירם). בזה אחר זה הם העידו כי השיחה המדוברת בין החוקר קלדס לתובע שנערכה בעת שהם שהו עימו, הותירה אותם המומים ועם רושם שלילי כלפי התובע עד לכדי כך שהם בחרו שלא להתקשר עמו עסקית בפרוייקט לשמו הם נסעו עימו ברכב, ואף לנתק עימו מגע משך תקופה ארוכה (עמ' 26 שורות 1-17 לפר' הדיון) או כפי שהטיב לבטא זאת האח נחום בן בסט בעדותו:"אספנו ציוד" (עמ' 26 שורה 4 לפר' הדיון).

על תחושתם הקשה של האחים בן בסט והתרשמותם מהשיחה ותוצאות הלוואי שלה דה פקטו, העיד התובע במסגרת סעיף 73 לתצהיר עדותו הראשית אלא ששם נכתבו על ידו דברים בעלי קונוטצייה שונה: " ה"ה נחום ואסי בן בסט, הם קולגות שלי ושותפים עיסקיים, איני רוצה לדמיין מצב, בו הם היו מאמינים לאמירותיו של החוקר מטעם הנתבעת, הדבר היה פוגע פגיעה אנושית ביכולותיי הכלכליים והעיסקיים". מכאן שקיים פער בין הרושם עליו העידו האחים בן בסט מהשיחה עם החוקר קלדס ותוצאותיה המיידיות של שיחה זו עליהם בדמות ניתוק מוחלט עם התובע לעומת מה שהתובע הצהיר עליו המשוייך יותר לעולם התחושות והניחושים שכלל לא התמשש בפועל אלא עשוי היה להתמשש בעתיד . היינו קיים פער לשוני ומובנה בזמנים בין מה שהיה (האחים בן בסט) לבין מה שעשוי לקרות (התובע) , פער זה אינו עניין של מה בכך שכן לא ניתן ליישב אותו עם טענה לחשש מתוצאה מסויימת כתוצאה מאיום מסויים, ביחד טענה להתממשותו של אותו איום בנשימה אחת , וכזה הפועל במסגרת מערכת עובדות וזמנים זה ות.

יוצא איפה כי מבחינת הפן הראייתי, ללא קשר לשאלת הפן האובייקטיבי ביחס לאמרות שנאמרו או לא נאמרו בשיחת הטלפון (שהרי זאת לא הוכח) בין התובע לחוקר קלדס, התרשמותי היא שמכלול המסגרת הקשורה בעובדות האופפות את תשתית טענת הדיבה, נופחה יתר על המידה בכדי לשוות לדברים אלמנטים בעייתים כלפי הנתבעת ולמעשה להכשיר בכך או לחפות על חוסר שיתוף הפעולה הנלמד של התובע כפי שתואר.

גם מבחינת הפן הדיבתי -אובייקטיבי של האמרות הנטענות, ישנה לטעמי בעיה. בשלב זה על בית המשפט לבחון האם על פי תכלית החוק ואיזונים חוקתיים שונים, יש מקום להטיל אחריות על אדם בגין ביטוי דיבתי שנאמר על ידו. במילים אחרת, אין דיי באמרת דיבה מוכחת אלא יש לבחון אותה על הרקע הכללי ובהקשר לדברים שבה היא נאמרה.

על כן, זיקוק העובדות הנטענות ביחס למסגרת שבה נוהלה השיחה בין התובע לחוקר קלדס אף בהנחה שנאמרו אותם דברים שהתובע מייחס לו, מלמד כי אמרות אלו ככל שנאמרו מפיו, נאמרו במסגרת קונוטצייה מאד מסויימת , תחומה, מובנית וברורה בין מבוטח לחוקר ביטוח שחוקר אירוע ביטוחי שיש לגביו ספק ועל כן כל פרשנות מרחיקת לכת שמשליכה על אופיו של התובע ו/או יושרו כתוצאה מכך, כפי שהתובע ביקש להראות נראית לי רחוקה מדי.

אף מבחינת שומעיה של אותה שיחה שבה נטען כי נאמרו הדברים ניתן לומר כי האחים בן בסט אינם אנשים תמימים, מדובר באנשי עסקים מנוסים אשר בנקל הבינו בוודאי, כי לא מדובר בשיחה בין התובע לאדם שמכירו ויוכל להעיד על אופיו עד לכדי הטיית ליבם אליו וכי ברור שהם הבינו את מסגרת השיחה שבה נאמרו לכאורה הדברים, ועל מה היא נסבה ובוודאי את המתח המובנה שבין הדוברים הקשורה באינטרס חברת הביטוח למצות את חקר האמת, על מנת לבחון שהיא אינה משלמת תגמולי ביטוח לא ראויים, לבין רצונו של המבוטח לקצר את מלאכת הבירור, אף ואם תביעתו לתגמולי ביטוח אמתית היא, וזאת בכדי לזכות לכספו כמה שיותר מהר.

בהתאם לכך ברי כי אמרות קשות דוגמת "שקרן" או "גנב", אף שאינן נסבלות, בהקשר לסירובו של התובע להיפגש עם חוקר ביטוח הנתבעת אינן מנותקות מהקונטקסט שהן נאמרו ואין בהן בכדי ללמד באמת על אופיו של התובע ולהעיד על דיבה , כל שכן לשמש קטליזטור בידי השומע האובייקטיבי ובוודאי האחים בין בסט , בכדי להשליך על אופיו של התובע בצורה אמינה כל כך ובמקרה הזה, עד לכדי ניתוק כל מגע עיסקי ואישי עימו.

מסקנה זו מתחדדת דווקא על רקע הכרותם של האחים בן בסט עם התובע משך שנים ארוכות בתור אדם ישר, ומוזר שדברים אלו שנאמרו מפיו של חוקר ביטוח מזדמן למטרה מסויימת מאד, נפלו אצלם פתע על אוזניים כרויות בבחינת "כזה ראה וקדש" עד כדי כך שהביא הדבר אותם לנתק עימו מגע שנים ולבחור שלא להתקשר עמו עיסקית בפרוייקט הנדל"ן אליו נסעו השלושה אותה עת ברכב ואשר נועד להניב רווחים .

קיים אפוא פער בין קונטציית השיחה, הנפשות הפועלות בה ומטרתה מבחינה אובייקטיבית, לבין הרושם הנטען שהיא עשתה או עשויה הייתה לעשות במקרה זה על אדם אובייקטיבי שצופה מהצד, כל שכן במקרה זה כאשר מובאת עדותם של היחידים ששמעו כביכול את אותה שיחה ואשר במקרה זה אינם אובייקטיבים כלל. נראה לי על כן שהשימוש בו עושה התובע בתחושות שהותירו בו אותן אמרות, ככל שנאמרו, הינו רחב מדי וחורג מכל פרופורציה והיגיון כאשר הוא מבקש לשייכו כאמרת דיבה וכפי שצויין מעלה מותיר זה טעם רע על רקע מסקנות כשלון הוכחת חבות הנזק . נעבור עתה לדון באירוע הדיבה השני המיוחס לנתבעת במסגרת תוכנו של מכתב הדחייה שנשלח לתובע על ידה.

על תחושות ורגשות - מכתב הדחייה כ לשון הרע או שקר במפגיע , האמנם?

אפתח בהכרה שאני מסכים עם התובע כי בכל מה שקשור לאמיתות המקרה הביטוחי כשלה הנתבעת בלשונה במסגרת מכתב הדחייה, שכן באם החוקר מטעמה מצא את האירוע אמיתי, מדוע נכתב בו כי אירוע הפריצה לא התקיים?. אלא שמכאן ועד הכרה בתכנים כתובים אלה כלשון הרע באותו מכתב ייעודי , או שקר במפגיע רחוקה עד מאד הדרך.

הסיבות לכך שונות ומגוונות ולא אעמוד על כולן, שכן די באחת מהן בכדי לשלול את טענת התובע בעניין זה כאשר ברור לכל בר בי רב כי מכתב אשר נשלח במסגרת חובתה של חברת ביטוח למבוטח ו/או לסוכנות הביטוח שלו ( ובמקרה זה סוכנות ביטוח המבוטח הינה נמען הכרחי לצורך העניין), בכדי להודיע למבוטח על עמדתה הביטוחית לתביעתו, על פי פוליסת ביטוח שלו אצלה, אף אם טעות עובדתית או מסקנתית ביסודו, אינו בגדר לשון הרע או שקר בזדון .

מדובר הלכה למעשה בחובתה של חברת ביטוח על פי דין להודיע למבוטח שלה על עמדתה אודות זכאותו לפיצוי ממנה כפי שמיצינו בפרק הדן במכתב הדחייה. חובה זו חוסה תחת צל כנפי הגנת סעיף 15 (2) לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי במשפט אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב אם מסגרת היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום, הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את אותו פרסום.

יתרה מכך, כפי שמיצינו לעיל, סעי ף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו"

אינני סבור כי מכתב דחייה של חברת ביטוח ככל שהוא ענייני, אף אם טעות ביסודו, עשוי להשפיל או לבזות אדם או את המבוטח שלה . בסופו של יום מדובר בעמדתה הביטוחית –מקצועית של חברת הביטוח אשר בדקה ומצאה את תביעת המבוטח כנדחית על ידה, אף אם בדיעבד נמצאה טעות ביסוד מסקנותיה. לטעמי גם כאן, השימוש שעשה התובע באמרה השגויה הקשורה באירוע הפריצה כ פי שנכתב במכתב, בכדי להראות את הפגיעה בשמו הטוב , הינו רחב מדי ולא רלוונטי. מעבר לצורך אציין כי גם כאן, כמו בעניין נטל הוכחת הנזק, התובע כלל לא טרח להביא את עדותו של איש, כל שכן של מי מהסוכנות ביטוח שלו שיכול היה ל הראות את הפגיעה שנעשתה בו כפי שהיטב לבטא בתביעתו וזאת מקום בו נסמך הוא על קיומו של שקר במפגיע המתנה, כפי שאראה בהמשך, הוכחת נזק בפועל.

זאת ועוד, כפי שמיצינו בעניין הדיבה הראשונה, כך גם בדיבה השנייה, קיים קו מאחד בין הצדדים הנ וגעים ליחסי הכוחות שביניהם והדבר גלוי לעין לכל אדם המקבל לידיו וקורא את המכתב. משיחסי הכוחות ברורים אובייקטיבית אין במכתב זה להעיד דבר או חצי דבר על אופיו של אדם או להקים לגביו תווית של רמאי או גנב, שכן כאמור כל אשר יש בו הוא עמדתה של חברת ביטוח לפי שיקול דעתה מדוע היא סבורה שיש לדחות את הכיסוי הביטוחי מאת המבוטח שלה . עמדה זו על רקע יחסי הכוחות והאינטרסים הנוגדים אינה בבחינת עדות על אופי וכל פרשנות אשר נעשית מכוחה חוטאת לטעמי למציאות עולם הביטוח שבו היא מתקיימת.

יוצא אפוא שככל שהדבר נוגע ללשון הרע ביחס לשני האירועים הנדונים, אין לתובע כל זכות לפיצוי בגינם. לתוצאה דומה ניתן להגיע גם מכוחו של החיקוק השני המיוחס לנתבעת אחריות בגין שקר במפגיע.

שקר במפגיע - האומנם?

סעיף 58 (א) לפקודת הנזיקין הנוגע לשקר במפגיע קובע ביסודו כך:

"שקר מפגיע הוא פרסום הודעה כוזבת בזדון, בין בעל פה ובין בדרך אחרת, בנוגע לעסקו של אדם, למשלח ידו, למקצועו, או לטובין שלו או לזכות קנין שלו; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד פרסום כזה, אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".

הוראה זו של הסעיף בפקודת הנזיקין מחייבת להבדיל מהוראת לשון הרע, הוכחתו של נזק ממוני שנגרם לאדם והנה ראינו כי עניין זה לא יכול להתקיים בענייננו מהטעם שהוטל ספק אמיתי בקיומה של פגיעה בעסקיו של התובע בכל מה שנוגע לאירוע הדיבה הראשון בדמות ניתוק הקשרים העיסקיים של האחים בן בסט עימו בעקבות אותו אירוע שנטען שהיו בו נוכחים ואם אכן הללו ניתקו עימו מגע בין אירוע זה, כלל לא הוכח מהו אותו נזק כלכלי שנגרם לו בעקבות כך. הוא הדין בכל מה שקשור לאירוע הדיבה השני אשר מעבר לעובדה שאני מתקשה לקבוע הכיצד מכתב עמדה של חברת ביטוח על החבות הביטוחית של מבוטחה נכנס לגדרם של יסודות הסעיף ואם נכנס מהו אותו נזק ממוני שנגרם לתובע בגין כך והרי גם כאן כמו שם לא הוכיח או ניסה התובע להוכיח , ראשית, את טענתו בדבר ניתוק המגע של סוכנות הביטוח שלו עמו (דבר כשלעצמו נראה בעיני מופרך) ושנית, אם נגרם לו נזק ושיעורו בעקבות כך.

אציין עוד כי העובדה שהתובע העמיד את תביעתו על סך של 50,000 ₪ לכל אירוע דיבה מלמדת שהוא כיוון את תביעתו לסעד לפי חוק איסור לשון הרע שאינו דורש הוכחת נזק ולא לעוולת שקר במפגיע כך שמהטעם הזה לבדו יש לדחות את תביעתו לפיצוי דיבה בהקשר לכך .

עד כאן פרק זה אשר חותם את עילות הדיבה שנכרכו בתביעה זו יחד יו. טרם חתימה ראוי להעיר כי התרשמותי הכללית לאחר ניתוח קורות התביעה כמפורט מעלה, היא שכריכת עילות אלו מתחום דיני לשון הרע ושקר במפגיע לא היה מקום לה, ו הרושם הוא שהיא נועדה בכדי לעבות שלא לצורך את מסגרת התביעה ואת סכומה בבחינת מוטב הרבה מאשר מעט, וזאת תוך כדי חריגה מגבולות המחלוקת האמיתית שבין הצדדים. מובן כי לרוחב יריעה שכזה, השלכה על שיקול הדעת הנוגע להוצאות המשפט בתיק זה כפי שידון להלן ב נפרד בפרק החותם פסק דין זה. נעבור עתה לדון בשאלת אומדן הנזק לפיצוי .

על אומדן הנזק והפיצוי המוכח

140. התובע העמיד כזכור את תביעתו זו על סך כולל של 260,000 ₪. סך זה מורכב מראש נזק אחד על סך 160,000 ₪ בגין פרטי הרכוש הגנובים וסך של 100,000 ₪ בגין פיצוי עבור שני אירועי דיבה. היות שעילת התביעה בגין הדיבה נדחתה וכך גם זכותו של התובע לפיצוי בגין שלושת הפריטים יקרי הערך, נותר עתה לדון באומדן שאר הפריטים שדווחו במשטרה כגנובים אשר כאמור לגביהם אין חולק ואשר נתמכו כזכור הן בחקירת ומסקנת מומחה הנתבעת בחוות דעת ו והן בממצאי חוות הדעת הנוגעים לרכיב התכשיטים ואף שבמסגרת הדיווח למשטרה שסוגנן בצורה מפורטת דווח על ידי התובע על גניבת כמות תכשיטים אחת, אני מוכן להניח לטובתו בשים לב למסקנות האמורות לעיל, שהוא זכאי לפיצוי בגין כל התכשיטים שנסקרו ונאמדו בדו"ח הסוקר לכדי סכומם בחוות הדעת של שמאי הנתבעת.

הפריטים בגינם זכאי התובע לפיצוי, קובצו יחדיו בחוות דעת שמאי הנתבעת וחולקו לשלושה פרקים והם : פרק תכשיטים (הכולל גם שני שעונים) , פרק מזומנים ופרק תכולה . ככל שהדבר נוגע לתכשיטים ולמזומנים אלו נאמדו על ידי שמאי הנתבעת בפריטים 3,4 ועד 26 ובפריט 35 (פריטים 1,2,5 הם אלו הפריטים שנדחו ולפיכך אינם באים בגדר זכות לפיצוי) של חוות דעתו וזה העריך את שווים של התכשיטים בסך כולל של 67,207 ₪ (ערך שיפוי) ואת שווים של המזומנים בסך של 2,070 ₪ (סך השווה לשיעור של 0.5 אחוזים מסכום הביטוח והתכולה בהתאם לסעיף 5.1 לפוליסת הביטוח). הערכה זו מקובלת עליי והיא תואמת הן את תנאי הפוליסה ביחס לסכום במזומן וכמובן את דו"ח הסוקר עליו נסמך התובע ועל כן ניתן לאשרה.

ראוי להדגיש בנקודה זו שבעוד שהנתבעת נסמכה על חוות דעת שמאי מטעמה, בחר התובע שלא להגיש חוות דעת נגדית משלו, ולמעשה לסמוך ידיו על חוות דעת שמאי הנתבעת אשר ברובה תואמת בסכומיה את דרישותיו לפיצוי בכל מה שנוגע לשווי התכשיטים שנגנבו, שווי אשר ברגיל בשל אופיים של תכשיטים עשויים זהב ויהלומים הם אינם נוטים להתכלה ועל כן לא מופחת מהם פחת או בלאי (כמפורט גם מעדות שמאי הנתבעת בעמ' 30 שורה 29 לפר' הדיון) .

במקום שבו ישנה סטיית מה מסכומי הדרישה זו נוגעת לשני שעונים שידונו להלן. שעונים אלה מצויים בפריטים מס' 3 ו-4 לחוות דעת שמאי הנתבעת ומדובר בשני שעונים לאישה מסוג TISSOT ו מסוג BULGARI ואשר לגביהם נקבעה הערכה נמוכה במעט על זו שהתובע דרש במקור. כך ובהתאם שמאי הנתבעת העמיד את שווי השעון מסוג BULGARI על סך של 8,000 ₪ במקום על סך של 11,200 ₪ אותו תבע התובע והטעים בכך שהוא נסמך לצורך העניין על הערכה רלוונטית בכתב מיום 9.1.07 בסך 8,900 ₪ שהובאה בפניו וכן על בדיקה שערך אצל יבואן השעון. בצירוף ערכי השיפוי של אותו שעון העמידו השמאי כפי שהעמידו. התובע לא הפריך את אומדנו זה של השעון בחקירת השמאי או הציג כל אסמכתא שתוכיח אחרת ועל כן יש לקבל את אומדנו בהתאם. על כן אני קובע שהתובע זכאי לכדי סך של 8,000 ₪ כפי הערך שמאי הנתבעת בגין שעון זה .

בעניין השעון מסוג TISSOT, שמאי הנתבעת העמידו על סך 3,000 ₪ בערכי שיפוי במקום הסך של 3,597 ₪ אותו תבע התובע. השמאי נימק זאת בחקירתו הנגדית בתור הפחתה הנוגעת לבלאי סביר (עמ' 30 שורה 28 לפר' הדיון) ואשר בנסיבות שיעור ה והעובדה שמדובר בשעון לא חדש, נראית בעיניי כסבירה. על כן אני קובע כי התובע זכאי לכדי סך של 3,000 ₪ כפי הערת שמאי הנתבעת בגין שעון זה.

בכל הנוגע לפרק התכולה, פרק זה כולל 7 פריטים המצויים בסעיפים 28-34 לחוות דעת השמאי והם: מחשב נייד של חברת IBM מסוג X240 ; מחשב נייד של חברת ; LENOVO מצלמה של חברת PANASONIC מסוג לומקס; אייפד; אייפון 4 משומש ; 8 מטבעות זהב טורקיים בשווי 120 דולרים כל אחד. בעוד שדרישת התובע במקור הייתה להעמיד את סכום הפיצוי בגין פריטים אלה על סך כ ולל של 15,300 ₪ העמיד שמאי הנתבעת אותם על סך של 10,700 ₪ זאת למעט מטבעות הזהב אותם הותיר השמאי כפי שהם. השמאי נימק את הפער שבין הדרישה של התובע לעומת הקביעה שלו בחוות דעתו ובחקירתו הנגדית (עמ' 30 שורות 23-30 לפר' הדיון) , בכך שהתובע לא הציג קבלות עבור רכישת אותם פריטים בפועל אשר במרוצת השנים התחלפו באחרים ועל כן אלו נאמדו לפי מיטב שיקול דעתו המקצועי . בנוסף הוטעם כי בכל מה שנוגע לערכי שיפוי לא הוצגו קבלות רכישה חדשה עבור אותם פריטים שנגנבו ו זאת למרות שפוליסת הביטוח ש ל התובע מזכה אותו ב"חדש תמורת ישן" אך זאת כנגד הצגת מסמכי רכישה כאמור . נימוקים אלו של השמאי נראים בעיניי סבירים שכן הם תואמים את תנאי פוליסת הביטוח של התובע הנקובים בסעיף 17.2 (עמ' 38) שבה ואת העובדה שהתובע לא גיבש את דעתו הנגדית ביחס לכך בחוות דעת נגדית משלו, כפי שצוין לא הצליח למוטט את עמדתו המקצועית של שמאי הנתבעת לכך בחקירתו הנגדית ביחס לכך . בכך אני קובע כי מקובלת עליי קביעתו של שמאי הנתבעת הנוגעת לאומדן פרק התכולה של חוות דעתו.

בטרם ייסתם הגולל על פרק זה, ראוי לעמוד על כך שבמסגרת תצהיר עדותו הראשית ולא בתביעתו, טען התובע גם לנזקים עקיפים שאירעו לו בעקבות מעשי הפריצה, דוגמת: עלות רכישת כספת חדשה; עלות השחתת רצפת הדירה בעקבות גרירת הכספת הגנובה החוצה ועוד והוא גם טען זאת בפני שמאי הנתבעת, אלא שגם כאן, לא הוצגה על ידו שום ראייה לאומדן אותו נזק , כל שכן ובמצטבר לקיומו בפועל, והראייה היא שגם שמאי הנתבעת שלל פיצוי זה מאותם נימוקים וכך יש לנהוג גם כאן.

דין דומה לכל מה שנוגע לשלילת הפיצוי בגין צמידי פנדורה שהוספו לרשימת התביעה והועמדו על ידי התובע על סך של 2,087 ₪ . שמאי הנתבעת הטעים בחוות דעתו כי תכשיטים אלו כלל לא בוטחו כיוון שהם לא נכללו בדו"ח הסוקר של הנתבעת משנת 2008 ובהכרח על כן לא נצפו בכליו של התובע , כל שכן להבנתי גם לא נרשמה הוספתם לכליו במרוצת השנים שלאחר מכן, ו אכן עיון בדו"ח הסוקר משנת 2008 מאמת את הדברים והתובע אף לא ניסה לשלול אותם.

פועל יוצא מהאמור לעיל הוא שהוכחה זכאותו של התובע אך לערכי השיפוי עבור הפריטים הנקובים בחוות דעתו של שמאי הנתבעת למעט אותם שלושת פריטים יקרי הערך שהוטל לגביהם ספק . על כן, סך הפיצוי לו זכאי התובע בגין כך עומד על 79,977 ₪ כסעד הכולל אותו יש לפסוק לו בתביעה זו. מסכום זה יש להפחית את דמי ההשתתפות העצמית הנקובים ב פרק השתתפות עצמית (דף מס' 4) ברשימת הפוליסה והם: סך של 495 ₪ בגין נזק כללי לרכוש וסך של 1,000 ₪ בגין מחשב נייד, כפי שגם התובע הודה בעדותו (עמ' 19 שורות 24-25 לפר' הדיון) כך שמלוא הנזק לפיצוי בגין תביעה זו יעמוד על סך של 78,482 ₪.

ריבית מיוחדת והוצאות משפט

ריבית מיוחדת

התובע עותר לקבוע את זכאותו לריבית מיוחדת שתתווסף לסכום הפיצוי שנפסק לו. דא עקא ועתירה ייחודית זו באה על ידו לעולם רק במסגרת סיכומיו ואין לה אחיזה בכתב תביעתו שם הוא עתר לפסוק לו ריבית והצמדה בלבד ועל כן כל דרישה מאוחרת מצ דו עתה הינה בגדר הרחבת חזית אסורה ואין לקבלה .

מעבר לאמור אני סבור כי גם לגופו של עניין לא עומדת לתובע זכות לפסיקת ריבית מיוחדת במקרה זה ואסביר: בהתאם לסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, רשאי מבוטח לפסיקת ריבית מיוחדת שאינה עולה על פי עשרים מן הריבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, וזאת בגין תגמולי ביטוח שלא היו שנויים במחלוקת. עם זאת וכפי שהטיב לבטא זאת התובע בסיכומיו , על בית המשפט להתרשם תחילה שחברת הביטוח עיכבה שלא כדין את כספו וכי לא עומדים לה טעמים עניינים ואמתיים שלא לעשות כן.

לטעמי על רקע הקביעות לעיל הנוגעות בעיקרן לחוסר שיתוף הפעולה של התובע עם הנתבעת ביחס לפריטים יקרי הערך וניתוק המגע שלו איתה כמעט באופן מלא, ולמעשה הותרת מלוא הבירור הביטוחי תלוי באוויר אצלה , אין לראות בנתבעת כמי שהחזיקה בכספו שאינו במחלוקת מתוך מטרה פסולה ולא עניינית. התרשמותי היא שהחזקה זו באה על רקע ניתוק המגע, אי מיצוי מהלך החקירה בזכות התובע וחוסר אפשרות לבחון עד דק וכפי שראוי את התביעה. יתרה מכך הוכח ולא נסתר באותו עניין שהנתבעת ביקשה לחדש קשר עם התובע (כנכתב בסעיף 16 של כתב הגנתה והוכח בפועל) אלא כאמור התובע מיאן בכך. ביסוד כך לא קמה לתובע זכות לריבית מיוחדת.

הוצאות משפט - אמת או חובה?

כפי שצוין מעלה מצאתי כי התובע ביקש לעבות את התביעה במקום שלא לצורך ולהחסיר ממנה במקום שצריך. לפיכך מצאתי כי אין מקום לפסוק לו הוצאות משפט בגין קבלת תביעה זו בחלקה והרי על דרך התנהלות שכזו התריע בית המשפט העליון בפסיקותיו הרבות, וב פרט בפסק הדין בעניין סיעת ביאליק:

"הדרך בה פועל בעל דין הינה מרכיב חשוב בקביעת שכר הטרחה וההוצאות. בעל דין שאינו נוהג באופן יעיל וגורם להארכה שלא לצורך של ההליך, עלול למצוא עצמו נושא בשכר טרחה בשיעור גבוה מן המקובל, אם הפסיד בסופו של יום. לעומת זאת, אם בעל הדין האמור זכה בהליך, אפשר שלא ייפסקו לזכותו הוצאות כלל או שייפסקו אך בסכום מוקטן " (ע"א 9535/04 סיעת ביאליק 10 ואח' נ' סיעת יש עתיד לביאליק ואח', פ"ד ס(1) 391, 395).

לטעמי, כאמור ובנוסף, לו היה התובע משתף פעולה עם הנתבעת ופועל למצות ביחד עמה את הבירור החבות, בחר לנתק עימה מגע או אם היה משכיל להבין את אותו חשד מבוסס בגין שלושת הפריטים יקרי הערך שתבע ופועל להפיגו או לוותר על תביעתו , יכול ובסבירות גבוהה כי תביעה זו הייתה נמנעת כפי שהטיבה הנתבעת לבטא זאת לכל אורך הדרך, לרבות בהגנתה.

משכבר הגיש התובע את תביעתו זו, הוא כרך בה עילות אשר הגדילו שלא לצורך את היקף ניהולה והכביר בעקבות כך את הזמן השיפוטי הרב שהוקדש לה ו כרך בכך גם את הנתבעת, והנה בסופו של יום נמצא כי זכותו לפיצוי מוגבלת לאותם פריטים שלא נמצאו במחלוקת מלכתחילה. יוצא אפוא כי בנסיבות אלו לא עומדת לתובע זכות להוצאות בגין כך . אף שהתביעה התקבלה בחלקה, איזון נכון וראוי במקרה זה הינו לטעמי שכל צד יישא בהוצאותיו.

מעבר לצורך יוער כי התובע לא יוצא כשידו על התחתונה היות והוא זכה זה מכבר בהוצאות רבות בתיק זה בסכום כולל של עשרות אלפי שקלים, במסגרת הליכי ביניים שהתקיימו בו ואשר נפסקו לו הוצאות בגינן .

על יסוד האמור והמקובץ לעיל, אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובע את הסך של 78,482 ₪ בתוך 30 ימים מהיום בצירוף הפרישי ריבית והצמדה למדד כחוק, מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. פסק הדין ישלח בדואר לצדדים.

תם ונשלם !