הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 47197-10-18

לפני כבוד השופט, סגן הנשיא רמי חיימוביץ

התובע:
פלוני

נגד

הנתבע:
יוסף דלרהים

החלטה

בקשת הנתבע, לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, לחייב את התובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע בהליך.
הבקשה נדחית.
הצדדים והתביעה
התובע, יליד 1935 (בן 94), אלמן, המתגורר בבית פרטי ברחוב הנביאים בחולון.
הנתבע הוא שכנו של התובע וחצרותיהם גובלות זו בזו.
בין הצדדים נתגלע סכסוך משום שהתובע פלש לחלקתו של הנתבע. סכסוך זה הוכרע לטובת הנתבע והתובע הצטווה לפנות את השטח (ת.א 8668-08-10). בעקבות פסק הדין, ונוכח עיכוב בפינוי הנכס הגיש הנתבע תביעה כספית נגד התובע והיא עודנה לתלויה ועומדת (ת.א. 58490-09-17).
ב-5/2/16 בבוקר נפגשו התובע והנתבע באקראי מחוץ לבתיהם. נסיבותיה של פגישה זו שנויות במחלוקת. התובע טוען כי הנתבע תקף אותו והפיל אותו לקרקע ואילו הנתבע טוען כי התובע הוא שתקף אותו ואחז בבגדו וכי התובע כלל לא נפל.
התובע הגיש תלונה למשטרה, אך זו סגרה את התלונה, בין השאר בשל עדותה של שכנה, עדת ראיה, שתמכה בגרסת הנתבע. ערר שהגיש התובע נדחה. וכך גם קובלנה פלילית פרטית שהגיש התובע, אם כי זו נדחה מטעמים פרוצדוראליים וללא דיון לגוף המקרה (ק"פ 24874-02-17).
עניינה של התביעה הנוכחית היא בנזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, בעקבות אירוע התקיפה. התובע טוען כי במהלך התקיפה נחבל ברגליו ובראשו (כתוצאה מהנפילה השנויה במחלוקת) ו לקה, בין השאר, באירוע מוחי שגרם להחמרה ניכרת במצבו הבריאותי והפיכתו לסיעודי. לכתב התביעה צרף התובע חוות דעת נוירוכירורגית בה נכתב, בין השאר, כי התובע סיעודי ומצבו הנוכחי של התובע מושפע מחבלת ראש שסבל בתקיפה.

הנתבע מכחיש, כאמור, את גרסת התובע מכל וכל והוא סבור כי מדובר בנקמה על רקע התביעה הכספית שהגיש. הנתבע מוסיף כי טענות התובע ונזקיו מוגזמים ומופרכים וכי מצבו נובע מגילו המפולג וללא כל קשר לאירוע זה או אחר.
הבקשה
ב-15/1/19 הגיש הנתבע בקשה לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, לחייב את התובע בהפקדת ערובה שתבטיח את הוצאות הנתבע ככל שהתובענה תידחה. לטענתו מתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה לחיוב בערובה – מדובר בתביעה מופרכת, שכן היא מנוגדת להחלטת המשטרה ש סגרה את התיק ולראיות; וקיים סיכון ממשי כי לא יוכל להיפרע בהוצאותיו אם תדחה התביעה שכן נוכח גילו המופלג של התובע ומצבו הרפואי קיים חשש שהתובע יהפוך לבלתי כשיר ואולי אף ילך לבית-עולמו. הנתבע מציין כי התובע ניסה לאחרונה למכור את ביתו, דבר שיותיר אותו ללא רכוש שניתן להיפרע ממנו וכי בעבר התקשה מאוד להיפרע מהוצאות שנפסקו לחובת התובע. הנתבע מדגיש כי הוא עצמו אדם פרטי וכי ניהול ההליך גורר הוצאות עתק, בין השאר נוכח החזית הרפואית הרחבה שפתח התובע ועלות איסוף המסמכים הרפואיים וחוות הדעת הנגדית.
התובע מתנגד לבקשה, וסבור כי היא קנטרנית ונועדה להתישו. בתום דיון שהתקיים בנוכחות הצדדים הצהיר בנו של התובע כי הבית שייך לתובע וכי אין כל כוונה למכרו. אמנם בעבר, כשרעיית התובע עדיין הייתה בין החיים, שקלו לעבור, אך בינתיים הלכה לבית-עולמה, והתובע שירש אותה מתעתד, לפחות לעת הזו, להמשך להחזיק בבית ואף לגור בו (ראו בעניין זה גם חילופי הודעות מן הימים 21/2/19 ו-27/2/19).
דין הבקשה להידחות
הדין בכל הנוגע להפקדת ערובה ברור, והצדדים מפנים לאותן הלכות. הפקדת ערובה היא חריג, שכן היא עלולה לפגוע בזכות הגישה של התובע לערכאות. לפיכך, ואף שכל הליך משפטי כרוך בהוצאות ניכרות אין הוראה כללית המחייבת תובע להפקיד ערבון להבטחת הוצאות הנתבע (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט), 751-750). תקנה 519 מפקידה את שיקול הדעת בידי בית-המשפט שנדרש לאזן בין בין האינטרס שבמניעת תביעות סרק והבטחת הוצאותיו של נתבע לבין האינטרס שבשמירה על זכות הגישה לערכאות, כאשר שני השיקולים המרכזיים המנחים הם סיכויי התביעה וסיכויי הגביה ( רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין (13/11/14); רע"א 8575/14 חאמד נ' חברת אלוואטן (30/12/14).
יישומם של שיקולים אלו מוביל, כאמור, לדחיית הבקשה.

בכל הנוגע לסיכוי התביעה הובהר בפסיקה כי נוכח הקושי להעריך את סיכויי ההליך בשלביו המוקדמים יש לוודא שמדובר ב"הליך סרק מובהק" וכי סיכויי התביעה הם כה נמוכים עד שהם מצדיקים חיוב בערובה (רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן (16/1/13). לא שוכנעתי כי מצב זה מתקיים בענייננו. אמנם תלונתו של התובע למשטרה נסגרה וכך גם ערר שה גיש – דבר ה מחזק מאוד את עמדת הנתבע, אך הקובלנה הפלילית נדחתה ללא דיון לגוף העניין ואין החלטה שיפוטית לגבי נסיבות המקרה. יתרה מכך, לתובע עשויה לקום עילת תביעה אזרחית גם אם אין עילה במישור הפלילי (הפער בנטלי ההוכחה ידוע וברור) והוא אף צירף לתביעתו חוות דעת רפואית המעידה על קשר סיבתי בין אירוע נפילה לבין מצבו הנוכחי. כל אלו אינם מלמדים שסיכויי התביעה גבוהים דווקא, אך די בהם ובקיומה של מחלוקת עובדתית שטרם הוכרעה כדי לומר שבשלב זה לא ניתן לקבוע שמדובר בתביעת סרק מובהקת המחייבת הפקדת ערובה.
השיקול נוסף הוא הקושי שיעמוד בפני הנתבע לגבות הוצאות שיפסקו אם התביעה תדחה. נקבע שאין לחייב בערובה רק משום שהתובע דל באמצעים (רע"א 6353/12 הנ"ל; רעא 5488/16 ‏ ‏ נתנאל נ' רישן בנין והשקעות (17/7/16) ונדרש קושי אובייקטי ממשי לגביית חוב – כמו תובע המתגורר בחו"ל ואין לו נכסים בישראל שמהם יוכל הנתבע להפרע (רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות אחרונות (17/4/01); ת.א (מחוזי ת"א) 39752-06-12‏ ‏ ישראכרט נ' אלעד (החלטה מ-6/6/13)). במקרה הנוכחי אין חולק כי התובע הוא אזרח ותושב ישראל וכי הוא מחזיק בנכסים משמעותיים , למצער מחצית הבית הפרטי בו הוא מתגורר (ובהתאם לירושת רעייתו הוא בעל מלוא הזכויות בבית). גם אם יידרש לעזוב את הבית בשל מצבו הבריאותי, ואפילו ימכור אותו, עדיין יהיו בידיו (או בידי עזבונו חו"ח) די נכסים שמהם יוכל הנתבע להיפרע אם יזכה בדין. מכאן שגם תנאי זה אינו מתקיים.
סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל, הואיל ולא ניתן לקבוע, בשלב זה, כי התביעה היא תביעת סרק מובהקת והיות והתובע הינו אזרח ישראלי בעל נכסים בישראל, הבקשה להפקדת ערובה נדחית.
הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך 1,200 ₪ שישולמו בסיום ההליך ללא קשר לתוצאותיו.

ניתנה היום, כ"ג אדר א' תשע"ט, 28 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.