הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 46988-06-16

לפני כבוד השופט שי משה מזרחי

התובעת:

פלונית
ע"י ב"כ עוה"ד גיל קלר

נגד

הנתבעים:

1.מגדל חברה לביטוח בע"מ
2.חזי ישראל
ע"י ב"כ עוה"ד יצחק קסטרו

פסק דין

עניינה של תובענה זו בתאנ"ד מיום 30.4.2015 בה הייתה מעורבת התובעת ילידת 1980, בעלת תואר ראשון במדע, בידור ואירועים ותואר שני במנהל עסקים ושיווק.
התובעת נחבלה בתאנ"ד האמורה מושא כתב התביעה כהולכת רגל. לטענתה, נוכח עוצמת הפגיעה איבדה את הכרתה משך זמן לא מבוטל של מספר ימים , אולם מן המסמכים הרפואיים לרבות דוח מד"א עולה כי לא איבדה לרגע את הכרתה.

נכותה הקונסטיציונאלית של התובעת ובעקבות התאונה:
בית המשפט מינה אורתופד לבדיקת התובע, ד"ר ישראלי אמנון, אשר ביום 20.7.2017 קבע כי בגין התאונה מושא כתב התביעה נותרו בתובעת הנכויות הבאות:
7% בגין שבר בשוק.
5% בגין שבר בחוליה.
5% בגין צלקות.

סה"כ: 16% נכות לצמיתות.

המומחה חיווה דעתו כי בגין התאונה מושא כתב התביעה שהתה התובעת באי כושר מלא משך 7 חודשים, כעולה מתעודות המחלה שקיבלה על ידי רופאיה ומעבר לכך נכות זמנית של 30% לפרק זמן של חצי שנה עד התייצבות מצבה.
התובעת לא שבעה נחת מחוות הדעת והעבירה לעיונו של המומחה שאלות הבהרה. מתשובותיו עולה כי פסק את נכותה של התובעת בגין השבר בשוק לפי תקנה המיוחדת לעניין זה-47(2) המתארת חיבור גרוע שחל עצם השוק כגון סטיית ציר משמעותית שהמגבלות התפקודיות הכרוכות בה אינן קלות. עם זאת, בעניינה של התובעת התאחה השבר היטב בציר תקין ועל כן קבע שלא תזוכה במלוא 10% הנכות הקבועים בתקנה. בכל הנוגע לשבר בזיז חוליה L5, הרי שזה התחבר במלואו ללא עיוות ועל כן לא פסק נכות בגינו.
עוד מונה ד"ר אלי קריצ'מן כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי. חוות דעתו ארוכה ומפורטת ומלמדת על עברה הקשה של התובעת ללא קשר לתאונה. הגם ששמה של התובעת חסוי, לא מצאתי לחזור על עברה המתואר בחוות הדעת עלי כתב. הרלבנטי להכרעה יובא בפרקים אשר ידונו בנכותה התפקודית של התובעת. המומחה פסק כי בגין התאונה מושא כתב התביעה "סבלה בנוסף גם מהפרעת הסתגלות חולפת. אני מעריך את נכותה הנפשית עקב התאונה בשיעור של 10%...למשך שנה מיום התאונה, 5% למשך שנה נוספת וכיום 0% לצמיתות".
גם מחוות דעתו זו לא רוותה התובעת נחת והעבירה לעיונו של המומחה שאלות הבהרה. המומחה לא ענה על השאלות ולא זומן לחקירה.
נוכח טענותיה כרימון של התובעת כנגד חוות דעתו של ד"ר קריצ'מן, דומה כי ראוי להביא כאן סקירה של החומר הרפואי בעניינה בתחום הנפשי. כאן המקום לציין כי הצדדים הסכימו שלתובעת 40% נכות בתחום הנפש שאינם קשורים בתאונה. מתע"צ מל"ל עולה כי התובעת נבדקה לראשונה על ידי ועדה רפואית ביום 6.11.2014 ונקבעה לה נכות רפואית של 40% ודרגת אי כושר של 100% מיום 1.8.2014 עד 31.10.2016 וכי ביום 20.11.2016 נקבעה לה נכות רפואית של 52% ודרגת אי כושר בשיע ור 100% יציבה. נכותה במל"ל לא נקבעה בגין תסמונת דחק בתר חבלתית- PTSD.
מן התיעוד הרפואי שעמד לפניי עולה כי במהלך האשפוז "לא התעוררה שום בעיה..." ולמעט הפנייה לקלינאית תקשורת בשל הפגיעה במיתרי הקול של התובעת כתוצאה מההליך הרפואי שעברה, לא נכתב דבר בתחום הנפש. התובעת לא הסתירה את מצבה הנפשי שאינו קשור בתאונה והבהירה לרופאי "רעות" , שם שהתה בשיקום , כי היא "סובלת מהפרעה במצבה הנפשי, נמצאת במעקב רופא פסיכיאטר מטופלת ב PERPHENAN". התובעת הבהירה למטפליה כי אינה מעוניינת בליווי של השירות הפסיכולוגי או קבלת תמיכה וליווי רגשי-נפשי. לקראת שחרורה מהשיקום הביעה חשש ודאגה בכל הנוגע להתמודדות עם תוצאות התאונה. במהלך השיקום וכאשר יצאה לביתה לא דווח על קושי תפקודי בשהייה בבית. מבחנים שעברה עקב תלונות על הרגשה "לא פקחית" העלו תוצאות בציון ממוצע בכל המבחנים. דיווחה שהיא "מוצפת רגשית מאז התאונה וזקוקה לזמן לחזור לעצמה". בביקור בקופת החולים דיווחה התובעת על מצב רוח ירוד והרופא קבע כי היא סובלת מ" ANXIETY REACTION R0 PTS ". בהמשך ובשיחות עם פסיכיאטר העלתה תלונות אשר בעליל אינן קשורות בתאונה ועם זאת ד"ר רחל לואיס אבחנה "BORDERLINE PERSONALITY DIS COMPLEX PTSD". מהתיק עולה כי דיווחה על חרדה בסביבת מכוניות, ללא פלאשבקים, הפרעות בשינה. בשלהי 2016 נרשמה בתיקה אבחנה של POST TRAUMATIC STRESS DISORDER. אבחנה זו צוי נה גם בשנת 2017 עת אושפזה התובעת בבית החולים הפסיכיאטרי "גהה". עם זאת יש לציין כי לאורך כל המסמכים הרפואיים אין אחידות באבחנה של פוסט טראומה. לעיתים היא מופיעה, לעיתים לא. יש גם ציון כי לא ברור מצבה הנפשי של התובעת.
בסיכומיה טוענת התובעת לעניין זה מספר טענות:
התאונה היוותה בעבור התובעת טראומה, כפי שתיארה בעדותה.
התובעת מתארת הפרעות שינה והיבט חודרני בעדותה.
התובעת מתארת פחד ללכת ברחוב, מתקשה לקבל את הגוף שלה עם צלקות.
התובעת לא אובחנה כסובלת מ-PTSD קודם התאונה חרף תלאות חייה.
יש להעמיד את נכותה של התובעת בתחום הנפש על 20%.
תלונותיה של התובעת הועלו בפירוט רב לפני ד"ר קריצ'מן, אשר עיין בשלל המסמכים והביא את עיקריהם בחוות דעתו, כמפורט גם לעיל. המומחה מתאר כי בשיחתם לא גילתה התובעת סף גירוי נמוך וכאשר תיארה את התאונה שעברה לא נצפתה תגובה רגשית. המומחה לא התרשם מסימנים של דיכאון או PTSD על רקע התאונה, לעומת סימנים ברורים של מחלת נפש פעילה מסוג סכיזופרניה. המומחה מציין כי בעקבות התאונה סבלה התובעת מהפרעת הסתגלות עם מאפיינים של חרדה ודיכאון מתון, אולם זו "בד"כ חולפת עם הזמן וכך גם במקרה זה".
לא שוכנעתי כי התאונה הותירה בתובעת נכות בתחום הנפש. האבחנות במסמכים הרפואיים לא קושרות את פוסט הטראומה דווקא לתאונה. אין לשכוח כי התובעת חוותה לטענתה אונס בבית החולים השיקומי שבו שהתה לאחר התאונה. האבחנות גם אינן עקביות. המומחה לא נחקר על חוות דעתו ולא הוצגו לפניי תשובותיו לשאלות ההבהרה, ככל שנענו. בנסיבות אלה ובראי העובדה כי לא התרשמתי מעדותה של התובעת שהיא מצויה במצב פוסט טראומתי , לא מצאתי לקבוע כי התובעת סובלת ממצב נפשי הקשור בתאונה. לא למותר לציין כי את הצלקות בפניה של התובעת לא רואים מצד אחד ואילו מן הצד השני מדובר בבחורה נאה מאד ומטופחת.
אשר על כן אני קובע כי בגין התאונה לא נותרה בתובעת נכות בתחום הנפש לצמיתות.

פרשת התביעה:
עדותה של התובעת נפרשה לאורך דיונים בבקשותיה לתשלום תכוף ובתובענה העיקרית. להלן עיקריה:
הוריה התגרשו כשהייתה בת 12.
אביה היה מאד אלים פיזית ומילולית כלפיה, כלפי אמה וכלפי אחייה.
נותרה עם אמה לאחר הגירושין.
אחיה סובל מסכיזופרניה כתוצאה משימוש בסמים מגיל צעיר. התעלל בה מינית.
אמה אלכוהוליסטית.
קליטתה בישראל הייתה קשה, עברה ל"הדסים" משך שנתיים. בחופשות ישנה אצל סבתה או העוזרת שלה.
הייתה במצב דיכאוני ונדרשה לתמיכת הוריה.
ב-1996 חזרה לברזיל לגור עם אביה ודודותיה ושבה לישראל ב-2007. עבדה כמלצרית, עברה לעבוד במלון (6 חודשים בכל מקום), השתמשה בסמים ועזבה. עבדה במשרד סימני מסחר כשנה. פוטרה בשל צמצומים. עבדה בחברת תרגום, מלצרה, עבדה במשרד תיירות, נתבקשה לפתוח קו ברזילאי, לא הסתדר, ופוטרה. עברה למשרד אחר ושימשה כמתפעלת תיירות נכנסת מדרום אמריקה. פוטרה בשל צמצומים.
לפני התאונה עבדה בחנות בגדים.
היו מפטרים אותה "אחד אחרי השני...בגלל המצב הנפשי שלי".
סיימה בגרות בברזיל.
בשנת 1998 למדה מלונאות, עברה ממוסד לימודי אחד לשני.
סיימה תואר שני במנהל עסקים ושיווק. למדה 5 שנים ברצף.
בשנת 2003 אושפזה במרכז גמילה בשל סמים קשים.
החרדות וחוסר היציבות החמירו לאחר התאונה.
היכולת האינטלקטואלית שלה נפגעה בצורה משמעותית בעקבות התאונה.
מתקשה לעמוד ברצף מספר שעות.
לא מקבלת תמיכה כספית מהמשפחה אך מקבלת הלוואות מאמה, אותן צריכה להחזיר. קיבלה כספים מאמה גם לפני התאונה. הסכומים המועברים לא השתנו. גם הדודות מעבירות כסף (1,300 ₪ כל חודש).
לאחר התאונה הייתה בביתה "ללא עזרה של אף אחד".
משתמשת לעיתים בסמים קלים.
משתתפת בתכנית גמילה מאלכוהול.
אושפזה בשל מצבה הנפשי בבתי חולים. ניסתה להתאבד. הייתה במצב אנורקסי.
חרף נכותה הנפשית "נלחמת ואני עובדת".
מקבלת היום גמלה ביטוח לאומי. מבינה שצריכה עזרה. מדווחת על עבודתה.
במהלך שיקומה הותקפה מינית בבית החולים.
לאחר שחרורה מבית החולים איש לא עזר לה. אמה ובן זוגה הגיעו לעזור. תובעת גם בשמם. היו שבועיים ראשונים לאחר התאונה בישראל, לאחר מכן הגיע שוב אביה לניתוח שעברה.
היום (6/2019) עובדת בח ברת תיירות יוצאת, מפיקה ונותנת שירות לסוכנים ותיירים. עובדת 8-8.5 שעות ביום.
היום המצב התעסוקתי טוב יותר. מטופלת בתרופות.
בהשוואה למצבה לפני התאונה, הרי שיש לה סיוטים "חושבת שמישהו יוציא לי עין", עובדת אבל "בוכה ומקלידה", קשה לבנות זוגיות, אין בטחון עצמי הגוף יצא מאיזון, לא יכולה לרוץ מרתונים.
נדרשת להוצאות רבות בגין קרם הגנה, נסיעות, טיפולים.
מתגוררת עם שותפה בדירה.
יצאה עם בחורים אלימים. לא דובר בזוגיות.
גם בת דודתה של התובעת נקראה לדוכן העדים ומעדותה עלו הטענות הבאות:
מכירה את התובעת "היכרות טובה" מזה כעשור. נפגשות מפעם לפעם, מדברות יותר בטלפון.
התובעת עברה שיקום מדהים מבחינה פיזית. חזרה לספורט, לריצה, תוך כאב.
התובעת סיפרה לה על תקיפה מינית שחוותה בבית החולים השיקומי לאחר התאונה.
לאחר התאונה וחרף מצבה הנפשי של התובעת קודם התאונה, הבחינה בעייפות, מוותרת על דברים (בעיקר פגישות), תשושה.
אמה של התובעת הגיעה לישראל לאחר התאונה.
הגברת פרק ש, מעסיקתה לשעבר של התובעת , העידה גם היא ואלה עיקרי עדותה:
התובעת עבדה בשרותה מספר חודשים בתור מוכרת נעליים.
הפסיקה לעבוד כי היה לה קשה פיזית "סולמות לטפס במחסן, היה אסור לשבת במשמרת אז היה לה קשה לעמוד על הזמן הזה, פיזית עם הרגל היה לה מאוד מאוד קשה".
בראיון הקבלה לעבודה סיפרה לה התובעת על מגבלותיה "שכואב לה ברגל וזה מגביל אותה מלמצוא עבודה".
מהראיות שהוצגו לפני עולה שמאז נרשמה התובעת כשכירה בביטוח לאומי, שכרה הממוצע בשנת 2010 עמד על 6,297 ₪ בעבור שנת עבודה מלאה ובשנת 2011 עמד על ממוצע של 7,630 ₪ . בשנת 2012 עמד הממוצע האמור על 9,048 ₪. בשנת 2013 הרוויחה התובעת בממוצע סך של 12,645 ₪ ומאז שנת 2014 הרוויחה בקושי 1,500 ₪ לחודש. שכרה של התובעת קודם התאונה ובשנת 2015 עמד על ממוצע של 3,733 ₪. עינינו הרואות כי חרף מחלתה של התובעת, הצליחה להגיע להישגי שכר נאים אשר לעיתים עלו על השכר הממוצע במש ק, זאת בעיקר בתחום התיירות בו התמקדה, כמוסבר בעדותה. עוד עולה כי לא נדדה מעבודה לעבודה דווקא: אצל ד"ר כהן הצליחה להחזיק מעמד 13 חודשים, אצל "בלמר טורס" 16 חודשים, ב"ג'נסיס טורס" 15 חודשים. התובעת אף צירפה רשימת מקומות עבודה אשר ניסתה את כוחה בהם והסיבה שלא התקבלה ו/או שלא פנתה להתקבל בהם, אם בשל מצבה הנפשי ואם בשל מצבה כתוצאה מהתאונה מושא כתב התביעה (עמידה מרובה, ישיבה מרובה). לאחר התאונה החלה התובעת לעבוד בחודש 12/2015 בשכר ש הגיע בשיאו בשנת 2016 כדי 3,700 ₪. בשנת 2017 החלה התובעת לעבוד ב"חברה המאוחדת לתיירות" ושם הגיע שכרה כדי 6660 ₪. בשנת 2018 ובשרות אותה חברה עמד שכרה של התובעת על סך ממוצע של 7,000 ₪ בקרוב. בשנת 2019 ונכון לחודש מאי, החלה התובעת עבודה חדשה בשכר של 5,200 ₪ בעבור שלושה שבועות .

עיקר טענות התובעת בסיכומיה:
חרף עברה הנפשי, הצליחה התובעת לסיים תואר שני במנהל עסקים ולעבוד כ-82% מחודשי העבודה.
מחלתה, הגם שמרימה ראש מדי פעם, לא פוגעת בתעצומות הנפש של התובעת הנאבקת לפרנס עצמה בכבוד.
התובעת שהתה באי כושר עד 31.10.2015 וניסתה לאחר מכן לשוב לעבודה אולם ללא הצלחה. יש לקבוע את אי כושרה המלא עד 30.1.2017.
יש לבחון את פוטנציאל הכנסתה של התובעת בראי עיסוקה התיירותי, שם הגיעה כדי 12,000 ₪ בשנת 2013.
יש לחשב את הפסדיה של התובעת ע"ב 82% מהשכר הממוצע במשק כיום.
קשה להעריך את הפגיעה בכושר הכנסתה של התובעת ועל כן לפי הערכה יש להעמידו על 25% .
יש להעניק לתובעת את שווי עזרת הצד השלישי שקיבלה ותקבל וכך גם את הוצאותיה הרפואיות ובגין נסיעות.
בכל הנוגע לניכויים, חובת ההוכחה מוטלת על הנתבעת אשר לא הוכיחה אותם חרף חוות הדעת שצירפה.

עיקר טענות הנתבעים בסיכומיה ם:
מצבה התפקודי של התובעת עובר לתאונה היה בכי רגע.
יכולתה של התובעת להשתלב במעגל העבודה היתה מוגבלת עקב שימוש בסמים ואשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים.
לא נגרמה לתובעת נכות תפקודית בעקבות התאונה ואף לא פגיעה בכושרה להשתכר.
יש לפסוק לתובעת פיצויים בערבים גלובאליים אשר ישקפו סיכון מינימלי של הפסדים בראי נכותה הקלה.
לא הוכחו הוצאות של ממש בגין התאונה ובכל הנוגע להוצאות הנתבעות על ידי התובעים 2-3 דינם להידחות בהיעדר כל קש"ס לתאונה.
יש לנכות את גמלאות המל"ל שמקבל התובעת בגין התאונה לפי חוות הדעת האקטוארית שצורפה.

הנזק- דיון והכרעה:
כאב וסבל:
על פי התקנות ובראי נכותה של התובעת (16%) וימי אשפוזה אני מעמיד את הפיצוי על סך מעוגל של 49,000 ₪.

הפגיעה התפקודית בתובעת וכושרה של התובעת להשתכר :
למקרא קורותיה של התובעת משחר ילדותה עד היום ולמשמע עדותה , לא יכול הלב אלא לצאת אליה, ועם זאת חייב בית המשפט לפסוק לגופו של עניין. אכן, נגלתה לפני בחורה שחרף כל תלאותיה, קודם ולאחר התאונה, עושה כל שביכולתה, שלא לומר נלחמת בעור שיניה, והיא הלכה למעשה בודדה בישראל, להשתלב בחיי החברה כאחד האדם. נכותה הנפשית של התובעת, עליה מסכימים הצדדים ובשיעור של 40% הינה כבדה ומהראיות עולה ללא כל צל של ספק שהיא זו אשר מונעת מהתובעת להחזיק מעמד במקומות עבודה שונים לאורך זמן. התאונה רק הכבידה על יכולתה של התובעת להחזיק מעמד בעבודות פשוטות, כפי שהעידה הגברת פרקש בעדות אמינה וכנה. בבואי לקבוע את הפגיעה בתפקודה של התובעת וכושרה להשתכר, עלי מצד אחד לא להתעלם מנכותה הנפשית הכבדה ואילו מצד שני לבחון את הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין מגבלתה של התובעת. התובעת הוכיחה כי כאשר היא עוסקת במקצוע שאליו הוכשרה, היא עושה חייל ומכניסה לכיסה שכר נאה. זהו למעשה פוטנציאל הכנסתה, שכן אין המדובר בהכנסה של חודש או חודשיים אלא בהכנסה לתקופה של שנה לפחות. מבחינה תפקודית, אין כל מרכיב תפקודי בצלקותיה של התובעת, לא בפלג גופה התחתון ולא בזה העליון, כמוסבר לעיל. בכל הנוגע לשבר בגוף החוליה, הרי שלפי תקנות המל"ל 37(8)א המדובר בשבר ללא תזוזה ניכרת וללא הגבלה בתנועות של עמוד השדרה. מת"א (שלום-ת"א) 26466/05 כהן נ' הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ (פסק דין מיום 11.10.2009), עולה שהמחוקק לא השחית מילותיו לריק ויש להניח שקביעת סעיף 37 (8) לתקנות נעשתה מתוך מחשבה שלעצם קיומו של שבר עשויות להיות השלכות על מצבו של הנפגע בעתיד, השלכות שאינן עונות על ההגדרה של הגבלת תנועה כמשמעה בסעיף 37 (7) לתקנות.
אכן, עצם ההגדרה שבסעיף על פיו זוכתה התובעת שכאן בנכות, קובעת כי לא נותרה מגבלת תנועה. אך - על אף האמור ועל אף מה שנקבע בע"א (מחוזי י-ם) 3231/09 מוסך מרום נ. ראאד חמדאן (ניתן ביום 10.3.09 ולא פורסם, אך ניתן לעמוד על תוכנו מעיון באתר בתי המשפט בהחלטה ב רע"א 9242/09 חמדאן נגד מוסך מרום ואח' (מיום 10.1.10) [פורסם בנבו]) - איני סבור שיש מקום לקביעה הנחרצת, כי נכות רפואית ממין זו שנקבעה, הינה לעולם מחוסרת כל משמעות תפקודית.
כאמור לעיל, יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת וולצקי בדבר השלכות עתידיות של השבר על הנפגע. בהקשר זה אפנה לדברי כב' השופט וינוגרד בת"א (שלום י-ם) 11150/06 סבו חנה נ. שר שלוום אברהם (ניתן ביום 11.2.10 ופורסם בנבו) כי מהכרעת בית משפט עליון ב רע"א 9242/09 הנ"ל משתמע, לכאורה, כי לנכות זו משמעות תפקודית כזו או אחרת (הגם שלא נדרש לנבכי השאלה).
(בעניין זה ראו : בר"ע 30020-10-11 אברהים דגש נ' המוסד לביטוח לאומי (5.1.2012), שם נקבע כי הוועדה הרפואית לעררים לא טעתה בקביעתה כי בהינתן מצב של היעדר במגבלות לא ניתן לעשות שימוש בסעיף 37(8)א והשוו: בג"צ 1634/09 בן ציון פנקס נ' בית הדין הארצי לעבודה (7.3.2011).

כך גם נכון הדבר לגבי הפגיעה בשוק אשר לדידו של המומחה לא אותרה סטייה של הציר ועל כן העניק נכות מותאמת לתקנה 47(2)(א) המדברת על היעדר מגבלה בתנועות.
עדותה של התובעת בכל הנוגע למגבלותיה בגין התאונה מקובלת עלי לחלוטין. אכן, המדובר בנכות קלה יחסית בעמ"ש ובשוק, ועם זאת שילובן של השתיים בהחלט יוצר מגבלה תפקודית, גם אם קלה.

אני מעמיד את הפגיעה בכושרה של התובע להשתכר על שיעור של 10%.
את פוטנציאל הכנסתה של התובעת אני מעמיד על 8,300 ₪ נטו .

הפסד הכנסה לעבר:
הלכה למעשה חזרה התובעת למעגל העבודה בחודש 12/2015. המומחה האורתופד אישר 7 חודשי אי כושר והדבר נראה לי אך סביר נוכח שיקומה הארוך של התובע.
קודם התאונה ובסמוך הרוויחה סך של 3,733 ₪ ובשערוך להיום 3,819 ₪.
מכאן כי בעבור אי כושרה בסמוך לתאונה זכאית לסך של 26,733 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה: 27,434 ₪.
מאז חזרה לעבודה חלפו בדיוק 4 שנים. אשר על כן יעמוד החישוב על בסיס הנתונים דלעיל על: 8,300*10%*48=39,840 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה: 40,885 ₪.
בצירוף הפסדי פנסיה: 8,540 ₪.

הפסד הכנסה לעתיד:
התובעת כיום בת 39 ולפניה עוד 28 שנות עבודה.
לפי הנתונים דלעיל יעמוד החישוב על 8,300*10%*227.1=188,493 ₪. בצירוף הפסדי פנסיה: 23,561 ₪.

עזרת צד שלישי והוצאות לעבר ולעתיד:
עיקר דרישתה של התובעת לעזרת צד שלישי והוצאות לעבר עומדת על 21,000 ₪. הגם שאמה של התובעת ובן זוגה לא הגיעו להעיד לפניי, הרי שנוכח מהות חבלתה של התובעת, אין ספק כי התובעת נדרשה לסיוע צמוד במהלך שיקומה. אכן, את השיקום עברה במוסד שיקומי "רעות" אולם בראי העובדה כי התובעת שהתה בישראל לבדה, נכון היה מצד אמה לבטל כל תכנית ולהגיע לישראל על מנת ולנסות לעזור ככל הניתן. התובע צירפה שלל קבלות על נסיעות והוצאות שונות שנדרשה להוציא בתקופה שמיד לאחר התאונה ועד היום. נכותה של התובעת כיום קלה יחסית. בראי כל האמור לעיל אני פוסק לתובעת בראש נזק משולב זה סך כולל של 48,000 ₪.

סה"כ נזק עת כאן: 385,913 ₪.
תשלומים תכופים משוערכים: 87,000 ₪ (-).

ניכוי תגמולי המל"ל:
לטענת התובעת, דרגת אי הכושר שנפסקה לה קודם ולאחר התאונה לא השתנתה ועומדת על 100%. אכן, הנכות הרפואית שונתה מ-40% ל-52% בעקבות התאונה, אולם לטענת התובעת רק 7% קשורים לתאונה וממילא גובה התגמולים שמקבלת התובעת מהמל" ל לא השתנה אלא גבה בעקבות שינויי חקיקה. מנגד מבקשים הנתבעים להורות על ניכוי תגמולי המל"ל בהתאם להלכות בית המשפט העליון בנדון ומוסיפים כי יש לחשב את הניכוי לפי 52% נכות שנפסקו לתובעת במל"ל בהפחתת 16% הנכות שנפסקו לתובעת על ידי מומחה בית המשפט.
ראשית אעיר כי הקצבה המלאה שנפסקה לתובעת על ידי ביטוח לאומי בשנת 2014 הייתה זמנית בלבד ורק לאחר התאונה נקבע כי נכותה ואי כושרה יוותרו לצמיתות, הפעם ע"ב 52% נכות ו-100% אי כושר.
את החישוב והחילוץ של גמלאות המל"ל הקשורות בתאונה יש לערוך על בסיס נכותה של התובעת כפי שנקבעה על ידי מומחי בית המשפט בשילוב נכותה הנפשית המוסכמת של התובעת באופן הבא :
נכות כוללת: 40%+7%+5%+5%= 49.6%, מעוגל ל-50%.
מן הנכות הכוללת יש להפחית את הנכות שאינה קשורה בתאונה: 40%, ולחלק בנכות הכוללת. כך נקבל את החלק הקשור בתאונה ושאותו יש לנכות מסך הגמלאות.
התוצאה תביאנו כדי אחוז הניכוי מכלל הגמלאות שננקבו בחוות הדעת האקטוארית:
50-40 = 0.2 קרי 20%.
50
אשר על כן מסכום התגמולים יש לנכות 20%.

האקטואר נדרש לסכומים ששולמו לתובעת החל מיום התאונה מקום בו המל"ל קבע אי כושרה הצמית ונכותה של התובעת הקשורה בתאונה, רק בחודש נובמבר 2016, על כן יש לחשב את הקיזוז רק מחודש זה (ניכיתי מהסך הננקב בחוות הדעת של 138,291 ₪ סך של 47,018 ₪ המהווים גמלה מלאה לחודשים שמיום 4/2015 ועד 11/16).

624,000 ₪ *20%=124,800 ₪.
אשר על כן נזקיה של התובעת הינם כדלקמן:
נזק כללי: 385,913 ₪.
מל"ל: 124,800 ₪ (-)
סה"כ: 261,113 ₪.
שכ"ט עו"ד: 39,715 ₪.
ת"ת: 87,000 ₪ (-)
אגרות: 880 ₪.
סה"כ לתשלום: 214,708 ₪.

אשר על כן הנתבעים יעבירו לתובעת את סכום הנקוב מעלה באמצעות בא כוחה תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסק דין

ניתן היום, כ' חשוון תש"פ, 18 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.