הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 46883-02-16

לפני: כבוד השופט גיא הימן

התובעים:

  1. חיים שמאי
  2. נילי שמאי

נגד

הנתבעים:

  1. יוסף מזרחי (נמחק)
  2. עו"ד הילה קולטון (נמחקה)
  3. עיריית רמת גן
  4. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה – רמת גן

בשם התובעים:
בעצמם
בשם הנתבעות 3-4:
עו"ד לירן אקוקא

פסק-דין (חלקי)

הרקע
1. תיק זה הועבר ל טיפולי מידי מותב אחר אשר ישב בדין. אין זה ההליך הראשון, שמנהלים התובעים ובבסיסו טרוניותיהם כלפי התנהלותן של הנתבעות. זאת, בנוגע לטיפול, או ליתר-דיוק, אי הטיפול, בבנייה ללא היתר במבנה, המצוי בשטח בית שכניהם – משפחת שני. הנתבעות הינן הרשויות המנהליות האחראיות לטפל בבנייה בלתי חוקית.

2. התובעים, שאינם מיוצגים בהליך זה בידי עורך דין, הגדירו את עילות תביעתם, במקובץ, נגד הנתבע 1 כך:

"אני [אנחנו] תובע[ים] את מזרחי יוסי, מנהל אגף הפיקוח על הבנייה [בנתבעות 3-4], על שהוציא דו'ח שקרי ומסולף בקשר לבנייה של שכן שלי (שני שלמה) . שבנה מבנה בין [במקור] 2 קומות צמוד לשטח שלי, ללא היתר. כתוצאה מהדו'ח השקרי הזה עיריית ר'ג החליטה שלא לנקוט בהליכים כנגד הבנייה הבלתי חוקית" (סעיף 1 לכתב התביעה. הסוגריים העגולים הם במקור).

נגד הנתבעת 2 נטען:

"אני תובע את עיריית ר'ג/ עו'ד חזות קולטון הילה (תובעת עירונית מהמחלקה המשפטית של עיריית ר'ג) על ששיקרה במהלך המשפט בתיק תו'ב 4681-11-12 ועל שעיכבה את העברת הערר על ההחלטה שלא לנקוט באמצעים למשך זמן לא סביר של 4 חודשים – ובכך חשבה להתיש אותי, ולהאריך את סבלי מהבנייה הבלתי חוקית של שכני, שלמה שני" (שם. הסוגריים העגולים הם במקור).

נגד הנתבעות 3-4, הרשויות, טענו התובעים:

"[אנחנו] תובע[ים] את עיריית ר 'ג/הועדה לתכנון ובנייה על שהסתמכה על הדו'ח השיקרי הנ'ל וכתוצאה מהסתמכות זו החליטה כי לא תנקוט באמצעים כנגד הבנייה ללא היתר שבנה שכני, שלמה שני.
...
בעקבות הדו'ח (הכוזב) של המפקח מזרחי החליטה המחלקה המשפטית של עיריית ר'ג על סגירת תיק התלונה שהיגשתי כנגד שלמה שני" (סעי פים 1 ו-16 לכתב התביעה. הסוגריים העגולים הם במקור).

התובעים עותרים לסעד כספי בסך של מאה אלף ש"ח. 50 אלף ש"ח מתייחסים ל"נזק מהדו'ח הכוזב, ושימוש לרעה במשרה, שהביא להחלטת הסגירה אני מכמת בסך של 50,000 שקל – בדומה לסכום הפיצוי על [חוק איסור] לשון הרע" (סעיף 18 לכתב התביעה). 50 אלף ש"ח נוספים דורשים התובעים "על השקרים של עו'ד קולטון חזות [הנתבעת 2] ועל עיכובה במסירת הערר, ועל אי נכונות לשמוע בלב פתוח על הדו'ח הכוזב של הפקח מזרחי יוסי [הנתבע 1] – שהוביל ל'מסמך הסגירה' אני תובע 50,000 ש'ח" (סעיף 36 לכתב התביעה) .

בהחלטה נפרדת (9.10.2018) מצאתי מקום להעניק חסינות דיונית לנתבעים 1-2, מכוח הוראתו של סעיף 7ג לפקודת הנזיקין. הנתבעות 3-4 באו בנעליהם.

3. ראשיתה של פרשה אומללה זו, אשר הביאה את התובעים למצוקה קשה, בעטיה ניהלו מספר לא מבוטל של הליכים בערכאות שונות , היא בהליך פלילי שניהלו נגדם הנתבעות 3-4 ( תו"ב 46812-11-12 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן נ' שמאי (פורסם במאגרים, 16.9.2013)). הליך זה ננקט נגד התובעים בגין עבודות הטעונות היתר בנייה, בלא שכזה היה בידיהם. בית-משפט השלום ברמת גן ( כבוד השופט יעקב שקד) מצא כי יש לזכות את התובעים מחמת הגנה מן הצדק. כבוד השופט שקד נימק את הכרעת הדין בכך שהנתבעות 3-4 ביצע ו אכיפ ה בררנית של דיני התכנון והבנייה:

"המדובר בבניה שהיקף [במקור] קטן יחסית – 7 מ'ר בסך הכל ( וכן ענין הגדרות והגבהת השטח) [הבנייה שביצעו התובעים בלא שהיה בידם היתר בנייה כדין ]. ייאמר מיד, איני מקל ראש בבניה בהיקף כזה, המהווה עבירה לכל דבר וענין.
עם זאת, הבניה שבוצעה על ידי שני השכנים הצמודים לנאשמים הינה הוספת קומה שלמה לבית המגורים, בניה רחבת היקף ביותר, מתריסה.
הפער הגדול בין הבניה המצומצמת שביצעו הנאשמים לבין הבניה רחבת ההיקף הסמוכה שביצעו השכנים, שלגביה לא ננקט הליך פלילי, בולט ומחריף את עוצמת הפגם שבהתנהלות הרשות" (פסקה 37 להכרעת הדין. ההדגש ה והסוגריים העגולים הם במקור).

4. מבין שכניהם של התובעים, המאוזכרים בהכרעת הדין האמורה – משפחת שני מתגוררת בסמוך לביתם של התובעים . כעולה מהכרעת הדין, הוסיפ ו שכנים אלה בנייה בחצר ביתם, בלא שנתקבל לכך היתר כדין. הבנייה בבית משפחת שני התרחשה אי שם בשנת 1999. כעולה מהכרעת הדין, הנתבעות 3 ו-4 לא נקטו אמצעי אכיפה נגד הבנייה האמורה. חמתם של התובעים בערה בהם , כך נראה, הן בשל ההליך הפלילי נגדם והן בשל הבנייה ללא היתר אשר מצויה אך מרחק פסע מהם. לפיכך החלו אלה לפעול בכלל האמצעים המשפטיים שהעניק בידם הדין. בשנת 2013, כחודשיים מעת שזוכו התובעים בהליך הפלילי, פנו הם אל הנתבע 1 וזה, מכוח תפקידו דאז כמנהל אגף הפיקוח על הבנייה בנתבעות 3-4, שלח פקח לבחון את הבנייה שבבית משפחת שני.

5. דוח סופי שערך הנתבע 1 הועבר לידיה של הנתבעת 2, עו"ד הילה קולטון חזות, שהייתה במועדים הרלוונטיים תובעת עירונית. לאחר שבחנה את ממצאי הדוח ובמכלול השיקולים, שעמדו לנגד עיניה , החליטה הנתבעת כי אין מקום להגיש כתב אישום נגד משפחת שני. התובעים פנו בבקשה לעיין שנית בהחלטת הנתבעת ועל כך נענו כי הטיפול בעניינם עבר לגורם אחר וכי יש להפנות את פניותיהם אליו. משלא זכו למענה מאת הנתבעת 2, עתרו לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב (עת"מ 45522-03-14 שמאי נ' עיריית רמת גן). הדיון בעתירה התייתר והיא נמחקה, לאחר שבמהלך הבירור התקבל המענה.

התובעים הגישו ערר על ההחלטה שלא להג יש כתב אישום, בהתאם להוראות סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. ערר זה נבחן על ידי הממונה על אכיפת מקרקעין בפרקליטות המדינה אשר קבעה כך:

"לאחר שבחנתי את הערר, כמו גם את החומר המצוי בתיק, ובהתאם להמלצת תובעת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ברמת גן, לא מצאתי לנכון לשנות מההחלטה שלא לנקוט בהליכי אכיפה
...
"באשר לטענה בדבר אי נקיטת הליכים בגין עבירת שימוש: החלטה זו נתנה לאחר מספר ביקורות מהן עלה, כי לא נמצאו די ראיות להוכחת שימוש במבנה במידה הנדרשת לשם הרשעה בפלילים. כעולה מהערר, מוסכם כי עבירת הבניה עצמה התיישנה. ועוד נציין, כי האמור בסעיף 32 למכתבך אינו עולה בקנה אחד עם דו'ח המפקח מיום 3.3.15 ".

עוד הוסיפה:

"נעיר, למעלה מן הצורך, כי אף ללא המכשול הראייתי נסיבות העניין אינן מצדיקות הגשת כתב אישום בפרשה זו. ראשית, בשל העובדה כי העורר, מר שמאי, זוכה מאישום דומה (על בנייה שהיקפה קטן אמנם מזו לה נטען בתיק זה) בשל טענת הגנה מן הצדק המבוססת על אכיפה בררנית. שנית, בהתחשב בהנחייה בנוגע להגשת כתבי אישום על שימוש במבנה שנבנה ללא היתר אך העבירה התיישנה וביישומה של הנחייה זו" (בסעיפים 1-2 ו-6 להחלטה. נספח 5 לכתב ההגנה מאת הנתבעים 1-2 ).

6. הליך קודם, שניהלו התובעים בעניין הבנייה האמורה לפניו של בית-משפט זה ואחר כך בשתי ערכאות ערעור הסתיים, זה מכבר , בהכרעות שיפוטיות חלוטות . בת"א 4959-03-16 שמאי נ' שני (פורסם במאגרים, 15.9.2016) נתבעו שכניהם של התובעים, משפחת שני וכן הנתבעות 3-4 . שם טענו התובעים נגד הנתבעות 3-4 את הדברים הבאים:

"התובעים יוסיפו ויטענו כי הנתבעות 3-4 התרשלו בקיומם [במקור] החובות המוטלות עליהן על פי דין והפרו חובה חקוקה בכך שלא פעלו כנגד הבנייה הבלתי חוקית שבוצעה על ידי הנתבעים 1-2, פעלו בניגוד עניינים ו/או משיקולים זרים ו/או בחוסר סבירות קיצוני, בצורה תמוהה, וזאת בלשון המעטה, ובכלל זה:
...
ד. לא נקטו פעולות חקירה דרושות מאז הקמת המבנה ועד היום, נקטו בסחבת בלתי סבירה ובשיהוי, החל מסמוך לביצוע הבנייה ועד היום וגרמו במו ידיהם ליצירת קשיים משפטיים כתוצאה מחלוף הזמן.
...
ז. לא הגישו כתב אישום בעבירת השימוש בטענה כי לא הוכח שימוש במבנה וזאת חרף העובדה שאין מניעה להגיש כתב אישום בעבירת השימוש גם במקרים בהם לא הוכח שימוש בפועל. בנוסף, הנתבעות 3-4 התרשלו ולא נקטו בפעולות הנדרשות והמתחייבות לצורך גיבוש תשתית ראייתית לשימוש שנעשה על ידי הנתבעים 1-2 במבנה" (סעיף 54 לכתב התביעה מיום 9.3.2016, צורף כנספח 1 לכתב ההגנה מאת הנתבעים 1-2).

כך תיאר בית משפט זה (כבוד השופטת ריבה ניב ) את עילות התביעה ו את הסעדים המבוקשים:

"לטענת העותר, התובע דכאן, פניותיו החוזרות ונשנות לעירייה, להסרת הבנייה הבלתי חוקית – נדחו. טענתו, כי בתחילה השתהתה העירייה, לאחר מכן שלחה פקח שמצא כי אותו מבנה, שאין לו היתר בנייה, אינו בשימוש. משכך, נית נה תשובתה של היועצת המשפטית כי לא ניתן להגיש כתב אישום על בנייה ללא היתר – עקב התיישנות העילה, ואף לא להעמיד לדין על שימוש בלתי חוקי – משנמצא כי לא נעשה שימוש בנכס.
...
בתביעתם זו טוענים התובעים לאוזלת ידן של הרשות המקומית והוועדה המקומית, שבתחומן נבנה המבנה ללא היתר, שעל אף שהוצא צו הריסה מנהלי כנגד הבנייה כבר בשנת 1999, לא מנעו את השלמת הבנייה, לא נקטו בהליכים כנגדה מאז ועד היום חרף פניותיו החוזרות ונישנות. 'השתלשלות העניינים והאירועים' כך נטען , 'מלמדים על התנהלות הגובלת ברשלנות פושעת ומעוררת תהיות וחשד לאי סדרים, בלשון המעטה. לא נתפס, כיצד הנתבעות 3-4 לא נקטו כל הליך למניעת הבנייה ולהריסתה במהלך כל השנים וזאת על אף שכל המידע והכלים המשפטיים הדרושים עמדו ועודם עומדים לרשותן וכל זאת מסיבות שאינן ברורות והיא אינה עושה דבר להריסת המבנה'.
...
בנוסף לצו עשה, עותרים התובעים אף לפיצוי כספי בסכום של 400,000 ש'ח בגין ירידת ערך ביתם, ועילות נוס פות, לרבות עשיית עושר ולא במשפט" (פסקאות 3 ו- 6 לפסק דינה. ההדגשות הן במקור).

7. ההליך לפני כבוד השופטת ניב הסתיים בפסק דין (חלקי) במסגרתו נמחקה התובענה נגד עיריית רמת גן ו נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה מחמת התיישנות כאשר ה עילה שעניינה פיצויים בגין נזקים נטענים נותרה להתברר . על פסק דין זה הוגשו שני ערעורים, האחד מאת התובעים דכאן והשני מאת משפחת שני אשר ערערה על אי מחיקתו על הסף של ההליך נגדה. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב נדחתה גם העילה הנוגעת לחבות נזיקית, באופן ש ערעורם של התובעים נדחה ואילו ערעורה של משפחת שני התקבל. כך התייחסה לטענות התובעים כבוד השופטת יהודית שבח:

"בכתב התביעה טענו המערערים [התובעים דכאן] ביחס למשיבות 3-4 [עיריית רמת גן והוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת גן], גם לקיומה של עוולת הרשלנות 'בכך שלא פעלו כנגד הבניה הבלתי חוקית'. בטענתם כי רשות מקומית ושלוחותיה יכולות לחוב בנזיקין כלפי תושביה – מתפרצים המערערים לדלת פתוחה, אלא שגם חיוב זה כפוף לדיני ההתיישנות. עוולת הרשלנות, לו הוכח קיומה, מתייחסת לתקופת ביצוע הבנייה וסביבתה. בשנים הסמוכות שלאחר שנת 1999, כבר התגבש כוח התביעה שאפשר הגשת תביעת רשלנות נגדה המשיבות 3-4 אם אכן התרחשה רשלנות כלשהי. אלא שהתקופה אינה יכולה להימשך עד קץ והיא סובבת סביב תקופת הבניה. גם אם נמתח תקופה זו עד לשנת 2006, הרי מניין של שבע שנים נוספות יביאנו לשנת 2013 עת התביעה הוגשה כאמור בשנת 2016. גם לתביעה נגד המשיבות 3-4 לא הייתה אפוא תקומה, ומן הדין היה למחקן מכתב התביעה" (ע"א 66800-11-16 שמאי נ' שני, בפסקה 16 לפסק הדין (פורסם במאגרים, 24.12.2017). ההדגשה היא במקור).

ועוד הוסיפה כבוד השופטת שבח:

"ניתן להבין לליבם של המערערים המתקשים להשלים עם מבנה בלתי חוקי המצוי מזה כשני עשורים בחצר סמוכה, אלא שכאמור לעיל המערערים ירשו/רכשו את ביתם (הסמוך) כשהוא כפוף לזכויות ולחובות של הבעלים המקוריים, ולא זכויות טובות מהן. משעילת התביעה של הבעלים המקוריים – המורישים – נגד הבנייה ללא היתר – התיישנה בשנת 2006, לא יכולים המערערים, עשר שנים לאחר מכן, להעלותה מהאוב ולהפיח בה רוח חיים" (בפסקה 20 לפסק הדין).

8. התובעים דכאן ביקשו כי תינתן בידם רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון (רע"א 677/18 שמאי נ' שני (פורסם במאגרים, 21.3.2018); כבוד השופט עוזי פוגלמן) דחה את בקשתם זו, בקובעו כי הסוגיה הנדונה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

דיון
השתק עילה מחמת מעשה בית דין – res judicata
9. התובעים בענייננו מתקשים, במידה רבה של צדק, להשלים עם כך שבבית שכנם, אשר אך גדר מפרידה בינו לבינם, מצוי מבנה אשר נבנה, כנטען, שלא כחוק. בשל זאת כיתתו אלה את רגליהם, לא מעט, בין כותלי בתי -המשפט בהליכים לא מעטים. מבין שורותיו של כתב התביעה, נ יתן להתרשם ממצוקתם האמתית של התובעים. אך מנגד, לא אוכל שלא ליתן את הדעת לכלל המשפטי בדבר השתק עילה , הנובע מהזכות של צד להליך שלא להיות מוטרד שוב ושוב באותו העניין ( NEMO DEBET BIS VEXARI PRO UNA ET EADEM CAUSA). זה מכבר נקבע:

"כידוע, תורת ה-RES JUDICATA של המשפט המקובל מושתתת על שני כללים עיקריים. הכלל האחד הוא: מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם ' נבלעה' (MERGED) בפסק-הדין, אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד, בחינת TRANSIT IN REM JUDICATAM; וכן, אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אזי אומרים שקם מחסום ( BAR) המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת ‎PER REM JUDICATAM.
...
עד כאן הכלל הראשון ורגילים לכנותו בשם ' ענין שנדון' (EADEM RES) ולאחרונה בשם ' השתק ישיר' (DIRECT ESTOPPEL) ואף ' השתק העילה' (CAUSE OF ACTION ESTOPPEL). הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות. העיקר הזה ידוע בשם הכלל של EADEM QUAESTIO ויש המכנים אותו בשם ' השתק עקיף' (COLLATERAL ESTOPPEL) או ' השתק הפלוגתה' (ISSUE ESTOPPEL)" ( ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 583 (1968 )).

10. שני טעמים הם לכלל בדבר השתק העילה: האחד , כאמור, נוגע לבעלי הדין והוא זכותם שלא להידרש להתדיינות נוספת בעניין שנדון והוכרע זה מכבר. הטעם השני הינו מניעה של העמסת-יתר על המערכת המשפטית, אשר נדרשת לשוב ולדון בעניינים אשר ניתנה בהם הכרעה (רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691, 706 (2003) ).

11. עילת התביעה נגד הנתבעות 3-4, כפי שתיארו זאת התובעים, היא אי נקיטתם של אמצעים נגד בנייה בלתי חוקית, שבוצעה בחצר בית שכניהם של התובעים, ושימוש מתמשך בה. כפי שניתן להיווכח, הרי שדה-פקטו עסקינן באותה העילה אשר נדונה והוכרעה זה מכבר בפסק דינו החלוט של בית המשפט המחוזי. גם בית המשפט המחוזי לא עצם את עיניו לנוכח מצוקתם של התובעים, אך לא ראה מנוס מדחיית הערעור בשל התיישנות. ויודגש, לא נעלמה מעיני ו של בית המשפט המחוזי הטענה, של התובעים דכאן, בדבר אי האכיפה של דיני התכנון והבנייה באשר לשימוש בנכס: "נטען לעוולה נמשכת, לרבות שימוש, בגינו ניתן עדיין להגיש כתב אישום" (בפסקה 8 לפסק דינה של כבוד השופטת שבח ).

12. הידרשות לעילות אשר מנו התובעים, בתביעתם שלפנַי, נגד הנתבעות 3-4 תהא, למעשה, ניסיון לפתוח את הגולל אשר נסתם עליה זה מכבר. למעלה מכך, יהיה בכך לפגוע בזכותן של הנתבעות 3-4 שלא להידרש , פעם אחר פעם , להתגוננות מפני אותה עילת התביעה. ו תהא זו גם מעמסה על המערכת המשפטית אשר תידרש לשוב ולדון בעניין שהוכרע זה מכבר. מקובלת עליי טענתן של הנתבעות 3-4 בטיעון שהוגש על ידן בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כי מבחן זהוּת העילה הינו רחב. נדרש לכך כבוד השופט דב לוין באחת הפרשות:

"מבחן זהות העילה לעניין טענת מעשה-בית-דין רחב הוא, והעיקרון של מעשה-בית-דין יחול, גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת יותר נכללים פרטים ומרכיבים, שלא פורטו בתביעה הקודמת. אין לדקדק במרכיבים משניים, ויש לראות את העיקר – את התשתית הבסיסית של העילה" (ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש – מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801 (1985)).

13. בענייננו, התשתית העובדתית של התביעה זהה לזו שהוכרעה זה מכבר ואף בית המשפט המחוזי הביע התייחסות מפורשת לזכות התביעה הנזיקית אשר עומדת לתובעים , אלא ש נקבע כי זאת איננה אינסופית: " רשות מקומית ושלוחותיה יכולות לחוב בנזיקין כלפי תושביה – מתפרצים המערערים לדלת פתוחה, אלא שגם חיוב זה כפוף לדיני ההתיישנות" (בפסקה 16 לפסק הדין של כבוד השופטת שבח). לפיכך, לאור כל המפורט לעיל , דין העילה הנטענ ת כלפי הנתבעות 3-4 – לעניין אי נקיטתם של אמצעי אכיפה בעניין השימוש בבנייה – להידחות על הסף.

מכאן, כמו מאליו ברור כי הטענה ל"אי נכונות לשמוע בלב פתוח על הדו'ח הכוזב של הפקח מזרחי יוסי [הנתבע 1] – שהוביל ל'מסמך הסגירה'" – הינה פלוגתא הנבלעת בעילה שהוכרעה זה מכבר ואין מקום לברר את הנטען במסגרת התובענה דנן.

התוצאה

14. התביעה תמשיך להתברר כנגד הנתבעות 3-4 בעילות הבאות: טענה לעריכתו של דוח כוזב לנכס שבבעלות משפחת שני; הצגתה הנטענת של עובדה כוזבת במהלך ניהול פרשת התביעה בתו"ב 46812-11-12 ; וכן עיכוב נטען בן ארבעה חודשים במסירתו של מענה לתובעים , בדבר ההחלטה אם יש מקום להגיש כתב אישום נגד משפחת שני .

15. התובעים מתבקשים להבהיר, אם לפי התוצאה, הם עומדים על מלוא סכום התובענה. הודעה כאמור תוגש עד ליום 30. 11.2018. לנתבעות 3-4 הזכות לתקן את כתב הגנתן ככל שיראו בכך צורך, זאת בתוך 30 ימים מעת שתוגש הודעת התובעים.

קדם משפט יתקיים בפניי ביום 7.2.2019 בשעה 11:30.

בשלב זה לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות וניתן יהא לטעון לעניין זה – בסיומו של ההליך.

ניתן היום, א' בחשון התשע"ט, 10 ב אוקטובר 2018, שלא במעמד-הצדדים.