הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 46730-10-14

בפני
כבוד ה שופטת בכירה אושרי פרוסט-פרנקל

תובעים

גד ורקשטל

נגד

נתבעים

עיריית תל אביב

פסק דין

בפני
כבוד השופטת בכירה אושרי פרוסט-פרנקל

תובעים

גד ורקשטל

נגד

נתבעים

עיריית תל אביב

פסק דין

בפני תביעה לפיצוי כספי בסך 367,200₪ בגין, מה שלטענת התובע שהינו חולה במחלת הסרטן ונכה בשיעור של 100%, הינה רשלנות הנתבעת בכך שרשמה לו, מאות דוחות חניה, על אף תעודת הנכה שהוצמדה לחלונון רכבו והעבירה אותו מסכת ייסורים , כהגדרתו, לצורך ביטול כל אחד מהדוחות.
טענות התובע בתמצית:
התובע נכה בשיעור 100% מחזיק בתעודת נכה, המוצמדת לחלון הרכב דרך קבע. לטענתו חנה בהתאם לחוק חניית נכים, התשמ"ד- 1993 וחוק העזר לתל אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"ד-1993 והינו רשאי להחנות את רכבו על המדרכה בהתאם לזכותו כנכה, בשל מצוקת החניה והעדר חניון באזור מגוריו.
עיריית תל אביב באמצעות פקחים מטעמה, רשמה לרכבו, בין השנים 2008-2014 , 204 דוחות חניה (להלן: "הדוחות" ) למרות ש חנה במקום מותר לחניית נכים ו לא היה מקום לרשום לו דוחות חניה בגין החניה במקום. פניותיו לעיריית תל אביב בבקשה לביטול הדוחות, לא נענו והוא נאלץ לעבור "מסע טרטורים" ארוך עד לביטול הדוחות ולעיתים, הדוח בוטל רק לאחר פניה לערכאות משפטיות. לגרסתו, עיריית תל אביב עשתה כל שהיה בידה כדי להצדיק את מתן הדוחות, כולל העלאת טענה כוזבת כי הוא זייף את תו הנכה שברשותו ופגעה בכך בשמו הטוב. בשל התנהלות עיריית תל אביב וסירובה לבטל דוח החניה שניתן לו, ביקש להישפט.
במהלך הדיון בבקשתו להישפט, במסגרת הליך 377582/65 ( להלן: "התביעה הראשונה" ) הודיעה העירייה כי הנה מקבלת את ה צעת בית המשפט, וחזרה בה מהאישום והתובע זוכה. במסגרת חזרתה של הנתבעת מהאישום נגדו, הודיעה הנתבעת על חזרתה מ-13 דוחות חניה נוספים שהוגשו נגדו. בעקבות חזרת העירייה מאישומים נשוא דוחות חניה אלה, הגיש תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות ( להלן: "תביעת הרשלנות" ) בגין רשלנות העירייה במתן 14 הדוחו ת שבוטלו ודרש פיצוי בגין נזקיו, הוצאותיו, בזבוז זמנו והטרחה שנגרמו לו.
לפי התובע הנתבעת המשיכה לרשום לו דוחות חניה, על אף חזרתה בה מהדוחות נגדו בגין חניה באותה כתובת. התובע נדרש להשקיע מאמצים רבים כדי לתאר את המצב העובדתי לגבי כל דוח , מאמץ שבגינו לא קיבל כל פיצוי מהנתבעת אשר סירבה באטימות להקשיב לו והמשיכה ברישום דוחות חניה לרכבו. לגבי כל דוח נאלץ להגיש בקשה לביטולו, לצלם את רכבו ולשלוח מכתב רשום לנתבעת ולהמתין לתשובתה. לאחר מאבק בוטלו 183 דוחות חניה ( כמפורט בנספח ג' ).
לטענת התובע, מהמפורט לעיל משתקפת התנהלות שערורייתית של הנתבעת שמעידה על כך שהנתבעת נטפלה לתובע, אדם נכה והמשיכה לרשום לתובע מאות דוחות עובר לשנת 2014 כולל בכתובת נשוא הדוחות שבוטלו. התובע נאלץ לפנות לנתבעת בבקשות לביטול הדוחות ולנהל מאבק מיותר , שהיה מתייתר ככל והנתבעת לא הייתה מתרשלת. כל הדוחות בוטלו בסופו של יום ( מפנה לנספח ג' שכולל דוגמא להודעת הנתבעת על חזרה מאישום בגין 183 דוחות חניה ).
ביום 9.6.14 קבע בית המשפט לתביעות קטנות כי הנתבעת התרשלה במתן 14 הדוחות נשוא התביעה הראשונה וכי עליה לפצותו בסך של 1,800 ₪ בגין כל דוח חניה . התובע מבקש כי במסגרת ההליך נשוא דיון זה יחיל בית המשפט את פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות מיום 9.6.14 על 204 הדוחות מהם חזרה בה הנתבעת. לדבריו , זיכויו מיום 1.8.08 במסגרת התביעה הראשונה, מכל אשמה, בגין דוחות חניה שנרשמו לו ונסיבות הזיכוי, קרי חזרת הנתבעת מהאישומים, מלמדים כי לא היה יסוד לאישומים. לשיטתו, לאור קביעת בית המשפט לתביעות קטנות לפיה כמות הזיכויים כשלעצמה מחזקת את המסקנה שהנתבעת התרשלה וחזרתה של התובעת מהאישומים נגדו ומהעובדה שהנסיבות שעומדות בבסיס העניין, דומות לנטען לגבי הדוחות נשוא ההליך שבכותרת, יש לחייב את הנתבעת לפצותו. התובע גם מפנה ל הודאת הפקח בחקירתו, כי הרכב סומן בתו נכה וייחוס לתובע חשד כי התו מזויף מבלי שהנתבעת ביצעה כל בדיקה לאישוש הטענות.

טענות הנתבעת בתמצית:
מדובר בדוחות שניתנו עובר לשנת 2008 ולכן מדובר בתביעה שהתיישנה כך שיש לדחותה על הסף.
התובע דורש פיצוי בגין 204 דוחות חניה שניתנו לו לטענתו ע"י הנתבעת, אולם לא צירף לכתב התביעה את הדוחות שקיבל, לא צירף עותק מתו הנכה או אסמכתא להיותו נכה. בהעדר מסמכים אלו בנסיבות המפורטות יש לדחות את התביעה. התובע לא צירף כל אסמכתא המעידה על פניותיו לנתבעת בבקשה לביטול דוחות החניה להוכחת טענתו כי נאלץ לפנות לנתבעת בבקשות לביטול הדוחות. מדובר בתביעה מופרכת ומוגזמת שכן התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, לרבות לגבי טענת הרשלנות שהעלה כנגד הנתבעת, כולל הטענה לפגיעה בשמו הטוב. לא היה בעניינו של הנתבע פרסום לשון הרע במשמעותו של חוק איסור לשון הרע ולחילופין עומדות לנתבעת ההגנות הקבועות בחוק לשון הרע. על הנתבעת מוטלות חובות חוקיות, ציבוריות ומנהליות ליתן דוחות חנייה לרכב שחונה שלא כדין.
העובדה שהאישומים נגד התובע בוטלו מחמת הספק, לא פוטרת אותו מאחריות כלפי כל דוח חניה מאוחר בגין חניה שלא כדין. אין בעובדה שהאישומים בהליך הפלילי נגד התובע בוטלו כדי לייחס כל משמעות בהליך זה, בין היתר בגלל נטל ההוכחה הנדרש בהליכים.
הנתבעת מכחישה את טענות התובע ומוסיפה וטוענת, כי התובע מגלה טפח ומכסה טפחיים שכן טענותיו חלקיות כך שאינן כוללות את מלוא הדברים. הנתבעת טוענת כי נציג מטעמה העיד כי פרטי הרכב הרשומים על תו הנכה היו מוסתרים משני צדי הרכב וכי מדובר ברכב שעל פי בדיקה במסוף המשטרתי לא היה בעל תו נכה.

דיון:
סעיף 1א לחוק חניה לנכים,התשנ"ד-1993 מגדיר "תו נכה" כ"תג שנתנה רשות הרישוי לנכה..." ו"נכה" הנו "...אדם אשר רופא שהוסמך לאשר נכות על פי דין ...שניתן לגביו אישור כאמור בסעיף 1א...". עוד נקבע כי "רכב מזכה" הנו "רכב שלגביו הוכיח הנכה...כי הנו עומד לשימושו האישי דרך קבע..."
סעיף 2 קובע כי חניה במקום שאין החניה מותרת בו בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף 2(א)(1) עד 2(א)(3) : בסמוך למקום האמור, אין מקום חניה מוסדר לנכים, שהוא לא היה פנוי בזמן החניה, שבסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת, שהוא לא היה פנוי בזמן החניה, שהחניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים או שהחניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה.
סעיף 3 לחוק קובע סייגים חנית נכים כמפורט בסעיפים קטנים (1)-(7): בצומת, שטח שמיועד לחניית כלי רכב, בתוך מעבר חציה, נתיב תחבורה ציבורית, תחום תחנת מוניות, בתחום ברז כיבוי בצד רכב אחר.
התובע העיד שהנו מחזיק בתו נכה כדין ולטענתו, חנה התאם להוראות החוק. לדבריו חנה מול ביתו כיוון שאין מקום חניה פנוי האזור. "...הייתי מחנה מול הבית מכיוון שאין שום מקום חנייה אחר באזור דיזינגוף פינת ארלוזרוב אין חניות פנויות...תמיד חיפשתי ולא היה איפה לחפש...אין שום מקום אחר שיכולתי לחנות בו..." ( פרוטוקול ישיבת 19.7.16, עמ' 6 ).
בהמשך עדותו העיד כי דאג שבזמן חנייתו נשאר מרווח בו יכלו לעבור 2 עגלות בסמוך לרכבו , " ...בזמן שקיבלתי דוחות דאגתי שהרכב שלי יהווה מקום רחב לעגלה ולשתי עגלות ולאנשים ומעל ממה שהיה צריך להופיע בחוק. בחוק כתוב שאני צריך להשאיר מרווח של עגלה . אני השארתי מרווח של בין שתיים לשלוש עגלות..." ( פרוטוקול ישיבת 19.7.16, עמ' 9 ).
התובע צרף 204 דו"חות חניה לתצהירו, לטענת הנתבעת שלא הוכחשה, הוא צרף לכתב התביעה 183 הודעות הנתבעת על ביטול דו"חות חניה, מהן 28 הודעות צורפו פעמיים, אחד בוטל לפנים משורת הדין (דו"ח מס' 6148472 ) ואחד בוטל בשל עזיבת המפקחת את עבודתה באגף הפיקוח העירוני (דו"ח מס' 87625471 ) . בפועל, מדובר ב 153- הודעות ביטול בלבד ולטענת הנתבעת, כל הדו"חות שבוטלו בהודעות אלו התיישנו. לטענת הנתבעת, לא הוכח כי יתר הדו"חות בוטלו ובוודאי שלא הוכח כי בוטלו מאחר שניתנו שלא בדין, 17 דו"חות צורפו מבלי שנחזה בהם תאריך מתן הדו"ח, או פרטי הדו"ח בכלל, ולא ניתן להתייחס אליהם כלל. לטענתה, דו"ח שלא נאכף, ככל שישנו כזה, אינו בבחינת דו"ח שבוטל על ידי הנתבעת ובוודאי שאין בעובדה זו כדי להוכיח כי ניתן שלא כדין. דו"ח מס' 61484572 בוטל הוא "לפנים משורת הדין".
הנתבעת העלתה באמצעות העד מטעמה ובכתב הטענות שלה, את התנהלות אגף הפיקוח באופן כללי, נמנעה מלהתייחס לגופם של דוחות החניה והעד מטעמה לא ידע להעיד דבר לגביהם, הנתבעת לא העידה איש מהפקחים אשר נתנו בפועל את דוחות החניה לתובע ו מעדות עד הנתבעת, יואב ירדני,(להלן: "עד הנתבעת" או "ירדני" ), הממונה על פקחי העיריה, עולה כי בטרם עדותו וכן בטרם הכנת תצהירו לא בדק את דוחות החניה נשוא הדיון ואיננו יודע מדוע ניתנו:
ש. זאת אומרת אתה לא יודע אפילו על מה ניתנו הדוחות. אתה לא יודע למה הם ניתנו? .
ת: נכון אני יודע רק דבר אחד ואנחנו לא ניתחנו פה כל דוח ודוח ...
ש: לא ניתחתם כל דוח ודוח זאת אומרת אתה לא יודע מאיזה סיבה ניתנו הדוחות האלה?
ת: ממש לא יודע...
ש:...אני שואל על מה שבסמכותך האם הדוחות למיטב הבנתך ניתנו כדין או לא?.
ת: כן.
ש:אוקי ולמה ניתנו כדין ? כי הוא עבר על משהו?
ת: מה שכתוב פה.
ש: על מה הוא עבר?
ת: אני לא יודע להגיד לך...". ( פרוטוקול ישיבת 19.7.16, עמ' 37-38 ).
העד ירדני טוען במהלך חקירתו הנגדית, כי דוחות החניה שניתנו לתובע ניתנו כדין, שהסיבה לביטולם איננה בידיעתו ויש לפנות לתובע העירוני שבידו הסמכות להורות על ביטול דו"ח חניה. לכן, כך העד, אינו יכול להשיב על השאלות הנוגעות לסיבות לביטול הדוחות (ע' 38 ש' 1-10) . כאמור טענה זו נסתרה במהלך עדותו בפני, בה טען, כי איננו יכול לאשר את האמור בתצהירו וכי איננו יודע אם התובע עבר על החוק. כ ממונה על הפקחים ומי שמנחה אותם על פי עדותו לפעול על פי חוק, היה עליו להיכנס לרשומות העירייה ולדעת במקרה דנן, בבואו להעיד, מה הסיבות לביטול הדוחות.
ככל והעד לא יכול היה להעיד בנוגע לנסיבות מתן הדוחות , היה על הנתבעת להביא את הפקחים שנתנו את הדוחות לעדות, בפרט כאשר התובע טוען כי הנו נכה ועל חלונות הרכב הוצמד תו חנית נכה על פי דין. כזכור "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד... ככלל,אי העדת עד רלוונטי "יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו...". (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ פד"י (1) 239 בע"מ 245. ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א. נ' צ'רבוס ניהול, [פורסם בנבו] תק-של 2002 (2) 650, עמ' 655.
ירדני העיד, "...ש: בדקת, יצא לך לבדוק את מספרי הדוחות? ת: לא ממש לא...ש: אותך העמידו כדי לתת תשובות בשם העירייה אז אני שואל אותך את כל השאלות...ש: זאת אומרת אם אני עכשיו נותן לך מספר דוח אתה לא יכול לדעת את השנה שלו? ת: לא. ממש לא. ( פרוטוקול ישיבת 19.7.16 , עמ' 36 ). לעומת עדותו זו, הנתבעת עצמה הגישה טבלת דוחות לצורך העלאת טענת התיישנות, ממנה נלמד כי בפירוט הדוחות נרשם תאריך הוצאתו של כל דוח .
התובע הציג תו נכה תקף התומך בטענותיו לפיהן הנו בעל זכות להחנות את רכבו בהתאם להוראות החוק בסמוך לביתו. התובע פירט בעדותו את מקום חניית הרכב , את עמידתו בתנאי החוק כך שנותר מרווח המאפשר לעגלות לעבור וכי לא נפגעת אפשרות הציבור להשתמש במדרכה. הנתבעת לא סתרה את טענותיו ולו בבדל ראיה שכן העד מטעמה ובכתב ההגנה מטעמה נטען בעלמא, כי התובע לא ציית לחוק וחנה שלא כדין, הא ותו לא. הנתבעת לא הביאה כל ראיה או עדות התומכת בטענתה כי תו הנכה שהוצמד לרכב התובע איננו מופיע ברישומי המשטרה. הנתבעת טענה בעלמא כי בסמוך לביתו של התובע ניצב ספסל שמצמצם את רוחב המדרכה כך שרכב התובע פוגע בשימוש הציבור במדרכה בה חונה רכבו. התובע טען כי רוחב המדרכה הנו 4 מטרים ורכבו ברוחב מטר שישים בלבד כך שנותר מעבר חופשי וכן נטען שאין בכניסה לביתו ספסל שמצמצם את רוחב המדרכה. הנתבעת לא הציגה כל ראיה הסותרת טענותיו של התובע. לפיכך אין כל ראיה לפגיעה באינטרס הציבורי או לפגיעה בסדר הציבורי.
השאלה המרכזית אשר עולה לדיון במקרה זה האם התרשלה העירייה כאשר המשיכה במתן דוחות חניה לתובע על אף הסכמתה לביטול הדוחות שניתנו לתובע באותה כתובת ובנסיבות דומות והאם הנו זכאי לפיצוי בגין כך. כן יש לבחון אם היה מקום להמשיך ולהטיל על התובע קנסות, כאשר העירייה מודה ומאשרת כבר בשנת 2008 במהלך הליך משפטי שהתנהל בעניינו של התובע, בשאלה האם יש לחייבו בתשלום דוחות חניה שנרשמו לו בגין חניה על המדרכה הסמוכה לביתו , כאשר לרכבו מוצמד תו נכה המתיר לו חניה במקום בהתאם להוראות החוק, וחוזרת בה מהאשמות נגדו במהלך הדיון בבית המשפט ומודיעה לאחר שמיעת ראיות התובע כי הנה חוזרת בה מכתב האישום . " ב"כ המאשימה: לאחר ששמעתי את עדותו של הנאשם וטענות בא כוחו כפי שהשתקפו בחקירות, נותר ספק בלב התביעה באשר לאשמתו של הנאשם. בנסיבות אלה, מבקשת לחזור בי מכתב האישום ואני מדגישה כי החזרה הנה מחמת הספק". ( דברי באת כוחה של הנתבעת במסגרת הליך 377582/65 מיום 1.1.08, עמ' 13 ). המסקנה כי הנתבעת התרשלה במעשי ה כנגד התובע עולה גם מהחלטת הרשמת הבכירה נעמה פרס בת"ק 15679-01-13 מיום 9.6.14, עמ' 4 . "במקרה לפנינו , לאור מכלול הראיות , מסקנתי היא כי הנתבעת התרשלה ברישום דו"חות החניה נשוא התביעה כנגד התובע. פועל יוצא מו האמור הוא כי מגיעים לתובע פיצויים...". בנספח ג' לכתב התביעה מפורטות החלטות הנתבעת לחזור בה מהנטען בכתב האישום. " עמדת התביעה...לאור פסק הדין בתיק חניה מספר 37758265 ובשל הנסיבות העובדתיות הדומות , התביעה מודיעה על חזרתה מכתב האישום."
מכל האמור עולה כי כבר לאחר החלטת כבוד השופטת יסכה רוטברג בשנת 2008 הייתה הנתבעת אמורה לבחון את דרך התנהלותה אל מול התובע בכלל, ולאור הודעתה שלה לבית המשפט בעניינו של התובע דכאן, בפרט . כאמור לאור המשך מתן הדוחות לתובע ע"י הנתבעת, נדרש התובע לטפל בביטול 204 דוחות שנרשמ ו לו בין השנים 2007-2014.
מעיון בעדותו של מנהל הנתבעת עולה כי ידעה כי התובע נכה . עוד עולה מעדות נציג העירייה כי התובע לא הפר את החוק במועד החניה, (ע' 33 ש' 5-6"). נציג העירייה לא ידע להשיב לגבי סיבות ביטול החוב, אלא רק לעניין מדיניות אגף הפיקוח.

כב' השופטת נעמה פרס , שדנה בעניין דומה בין אותם צדדים בפסה"ד בת.א. 46730-10-14 קבעה: " השאלה העקרונית, אם ניתן לתבוע מהנתבעת, בהליך אזרחי, הוצאות בגין רשלנות במתן דו"חות חניה, הוכרעה, זה מכבר, בפסק דין רחב יריעה ומאיר עיניים, שניתן ביום 4.9.2006, על כבוד השופט אברהם נ. טננבוים בתיק ת"ק 2580/06 ניצן יורם, עו"ד נ' עיריית ירושלים [פורסם בנבו] (להלן: "פסק הדין בעניין ניצן יורם"). בסעיף 46 לפסק הדין, סיכם כבוד השופט אברהם נ. טננבוים ,את עיקרי הדברים, כלהלן: "קיימת לאזרח שיצא זכאי בדינו הזכות לתבוע את הרשות אם זו התרשלה בתביעה נגדו. אולם ברור, כי לא מדובר בכל טעות אלא במקרים שלא היה מקום לכך. העירייה בשל מעמדה הייחודי כמחוקקת, תובעת, אוכפת, ונהנית מהקנס, מן הראוי לה שתיזהר אף יותר מרשות תובעת רגילה. לא ייתכן מצב שבו יכולה היא לתבוע ברשלנות ולא ליתן את הדין על כך. בכל מקרה בו יש ספק אם מותרת החנייה אם אין, על העירייה לתמרר בצורה שלאזרח הגון יהיה ברור מה מותר לו ומה אסור. לא עשתה כן העירייה, הרי הגשת הודעת תשלום קנס מהווה התרשלות".
ניתוח נסיבות התביעה שבפני, מעלה, כי פקחי הנתבעת נהגו, ביד קלה, ובאופן עקבי, במשך כשבע שנים, לרשום לתובע דו"חות חניה רבים, על אף שעל שמשת רכבו הוצמד תו נכה כדין. אכן, לרכב נכה, אין זכות מוחלטת להחנות בכל מקום בו יחפוץ ברחבי העיר תל-אביב. ברם, עת מדובר ברכב של נכה, החונה במקום אסור, יש להחיל מבחנים ספציפיים, הקבועים בחוק החניה לנכים, התשנ"ד-1993. בנדון זה סעיף 2 ל חוק החניה לנכים, התשנ"ד-1993 קובע ארבעה תנאים מצטברים, שבהתקיימותם רשאי נכה להחנות את רכבו במקום שאין החניה מותרת בו ברגיל: האחד, "בסמוך למקום האמור אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה" (סעיף 2(א)(1) ); השני, "בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה" ( סעיף 2(א)(2) ); השלישי, "החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים" ( סעיף 2(א)(3) ); הרביעי, "החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה" ( סעיף 2(א)(4) ). סעיף 3 ל חוק החניה לנכים, התשנ"ד-1993 קובע כי "מבלי לגרוע מן האמור בסעיף 2(א)(3) ו- (4), לא יחול ההיתר שבסעיף 2 על חניה ...", ומפרט שורה של מקרים, בהם לא יחול ההיתר שבסעיף 2. בענייננו, ומתיאור העובדות שנפרש בפניי, לא שוכנעתי, כל ועיקר, כי פקחי הנתבעת, הונחו, מבעוד מועד, על ידי הגורמים הרלבנטיים בנתבעת, כי טרם רישום כל דו"ח חניה לרכב נכה החונה במקום אסור, עליהם לבחון, אם חניית רכב הנכה, מקיימת אחר המבחנים הספציפיים הקבועים ב חוק החניה לנכים, התשנ"ד-1993. ההיפך הוא הנכון. התרשמתי, מקריאת פסקי הדין שצורפו כי פקחי הנתבעת פעלו באופן אוטומטי, וללא הפעלת שיקול דעת קונקרטי בכל מקרה ומקרה, ברישום דו"חות חניה לרכב התובע. ודוק: התובע מציין בתביעתו, כי עד היום הוא זוכה משלושים אישומים שיוחסו לו בגין חניה במקום אסור. כמות הזיכויים, כשלעצמה, עשויה אף היא לחזק את המסקנה לפיה, הנתבעת התרשלה בהנחיית הפקחים מטעמה, בכל הנוגע לאמות המידה המתחייבות על פי חוק לרישום דו"חות חניה לרכבים של נכים, החונים במקומות אסורים ברחבי העיר תל-אביב. ברי, כי אם הייתה נוקטת הנתבעת במשנה זהירות, ונותנת הנחיות מתאימות לפקחיה, היו נרשמים דו"חות חניה רק במקרים שאינם מקיימים אחר דרישות חוק החניה לנכים, התשנ"ד-1993. חשוב לציין, כי הנתבעת לא הזמינה לעדות מטעמה פקח חניה ו/או גורם האחראי על הדרכת פקחי החניה. אי הבאת עדים רלבנטיים, ללא מתן הסבר סביר, פועלת לחובת הנתבעת. חשוב לציין, כי הנתבעת, הינה רשות ציבורית רבת דרג. מצופה מן הנתבעת, כי תקפיד על כיבוד זכותם של אנשים בעלי מוגבלות לכבוד ולשוויון. חלק בלתי נפרד מזכותו של בעל המוגבלות לכבוד ולשוויון היא הזכות לנגישות (ראו רע"פ 5273/12, 1300/13 זאב גיא וגדי ורקשטל נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] ניתן ביום 9.5.13). בהקשר זה חשוב לציין כי מדברי ההסבר לחוק החניה לנכים, התשנ"ד-1993, עולה כי מטרתו של החוק הייתה קביעת הסדרי חניה מקלים לכלי רכב נושאי תג נכה. כאמור, לא שוכנעתי כי הנתבעת, מילאה כדבעי, אחר המבחנים המקלים הקבועים בחוק זה, עת החליטה, בנסיבות העניין, לרשום לתובע, עשרות דו"חות חניה, אשר נמצאו, בסופו של יום, בלתי מוצדקים.
כללם של דברים:
במקרה לפנינו, לאור מכלול הראיות, מסקנתי היא כי הנתבעת התרשלה ברישום דו"חות החניה נשוא התביעה כנגד התובע. פועל יוצא מן האמור הוא, כי מגיעים לתובע פיצויים.

כאמור, בתביעה שבפני מדובר באותם צדדים, אותו תו נכה, ולאור העובדה שעל רכב התובע מודבק תו נכה סבורני כי העירייה התרשלה כאשר המשיכה לתת דוחות לרכבו של התובע עליו מוצמד תו נכה, לאחר חזרתה בה מדוחות קודמים באותו עניין.

עתה יש לבחון, האם חלה התיישנות על דוחות החניה שניתנו לתובע בין השנים 2008-2014? הנתבעת העלתה בכתב ההגנה טענה לפיה חלה התיישנות על דוחות התובע, שמדובר בעילת תביעה נזיקית שמתיישנת בהתאם להוראת חוק ההתיישנות כעבור 7 שנים, כך שככל וניתנו לתובע דוחות חניה, הרי שהן ניתנו עובר לשנת 2008 ולכן דרישת התובע לפיצוי התיישנה כיוון שחלפו 7 שנים בין מועד רישום הדוחות למועד הגשת התביעה, כיוון שהסדר ההתיישנות בנזיקין כולל את ההסדר הכללי המצוי חוק ההתיישנות תשי"ח 1958- וההסדר הספציפי לדיני נזיקין המצוי בסעיף 89 לפקודת הנזיקין נוסח חדש. לטענת הנתבעת, מאחר שעילת התביעה היא התרשלות הנתבעת במתן הדו"חות הרי שהמועד בו נגרם נזק – מתן הדו"ח הוא המועד שממנו יש למנות את תחילת תקופת ההתיישנות ואין מדובר בנזק שנתגלה מאוחר יותר, שהרי מאותו הרגע על התובע לשלם את הקנס, או לפעול לביטול הדו"ח שניתן לשיטתו, שלא בצדק. לטענתה, רוב הדו"חות שצורפו לתצהירו הן משנת 2007 . למרות זאת, התביעה הוגשה רק בתאריך 28/10/14 , לכן הדו"חות שניתנו עד 28/10/07 התיישנו בחלוף שבע שנים ממועד רישום הדו"ח על ידי פקחי העירייה. כל הדו"חות המצורפים לתצהיר התובע, למעט 50 דו"חות התיישנו.
לטענת התובע, לפיה הוא לא יכול היה לתבוע את הנתבעת עד להכרעה בתיק החנייה ולפסיקת ההוצאות, שכן רק אז יכול היה לדעת מהו הסכום אותו הוא יכול לתבוע מהנתבעת (עמי 17 שורות 1-2 ), טוענת הנתבעת שמדובר בחריגה מכתבי טענות / הרחבת חזית. אין מדובר, בתביעה בגין נזקי גוף כשמדובר בנזק שהתגלה מאוחר יותר ולא ניתן היה לגלותו קודם לכן. מדובר בנזק ובפיצוי שנתונים לשיקול דעת בתי המשפט. לכן, כך הנתבעת, התגבשות הנזק הכוונה לעילת התביעה ובמקרה שלפנינו תאריך מתן הדו"ח ולא מתן פסה"ד הקובע את גובה הפיצוי. טוענת הנתבעת, שכל דו"ח חנייה יש לבחון לגופו של עניין ובהתאם לפסוק, אם בכלל, פיצוי בהתאם לנסיבות העניין. לטענתה, אין לראות בפסה"ד של כב' השופטת נעמה פרס במעשה בי -דין , מה גם שחלק מן הדו"חות נתנו בכתובת שונה לגמרי והתובע לא נדרש להמתין עד להכרעה ב"תיק החנייה" בכדי להגיש התביעה. טוענת הנתבעת, שאין מקום לקבל את הנטען באשר לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, מאחר שאין לומר כי נעלמו מן התובע עובדות שלא היו תלויות בו ולא יכול היה למנוע אותו. באשר לנטען בנוגע לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, טוענת היא שאין בהודעות הביטול של הנתבעת ביחס לחלק מן הדו"חות נשוא התביעה (שכולם התיישנו), בכדי להרות "הודאה בקיום זכותי' כמשמעות מונח זה בחוק ההתיישנות, ואין בהם כדי להוות הודאת הנתבעת כאילו הדו"חות ניתנו שלא כדין.
התובע טוען, שעולה מתצהירו של מר יואב ירדני כי הנתבעת מתייחסת לכל אותם דו"חות שניתנו לפני ה 28.10.2007- כדו"חות שהתיישנו, סה"כ 50 דו"חות שלא התיישנו. התובע סבור כי גם בעבור יתר 154 הדו"חות לא חלף המועד להגשת התביעה שכן מועד חישוב תקופת ההתיישנות מתחיל ממועד ההודעה על קיום זכותו של התובע כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשיי'ח-. 1958 (להלן : "החוק") ומועד זה הוא המועד בו נמסרה הודעת הנתבעת על ביטול הדו"חות במהלך 2008. עוד לטענתו, סעיף 15 לחוק מורה על הפסקת מרוץ ההתיישנות עד מעשה בית דין. תקופת ההתדיינות שקדמה למעשה בית הדין מאפשר לתובע להגיש תביעתו ללא שתקופת ההידיינות הראשונה תחשב במניין תקופת ההתיישנות. ( ע"א 1650/00 זיסר נ. משרד הבינוי והשיכון ( 2003 )). לטענתו, דו"חות חנייה ניתנים על ידי הנתבעת מכוח סמכותה המנהלית ואולם, הפעלת הסמכות המנהלית נתונה לביקורת שיפוטית, לא כערכאת ערעור אלא כבררת משפט ולפיכך, הליך המשפט בדוחות חניה הוא ההליך היחיד בו יכול הנאשם למצות את יומו בפני בית המשפט. על כן סבור התובע כי הוראות סעיף 15 לחוק חלות ועוצרות כאמור את מרוץ ההתיישנות, אשר יפתח לראשונה שוב רק עם קיומו של מעשה בית הדין. בענייננו רק ממועד מתן תוקף פסק דין להודעת הנתבעת לחזור בה מהאישום נדחתה ההצדקה במתן דו"ח החנייה ובאותו העת נולדה העילה נשוא תביעה זו.
לטענת התובע, מועד גילוי הנזק שנגרם לו, לא היה יכול להתגלות קודם למועד בו ניתנו החלטות בית המשפט להודעות הנתבעת על חזרה מאישום , וזה האות האחרון לזיכויו של התובע ולכל הפחות זהו המועד להתגלות הנזק, כיוון, כך התובע, שללא זיכוי לא תוכל להשתכלל העילה הנזיקית, יש קשר סיבתי הכרחי בין הזיכוי ובין היוצרות עילת התביעה. "דומני , שלא יכול להיות ספק כי קיומו של הנזק הנטען התגלה, לכל המאוחר, עם מתן פסק הדין המזכה" (בש"א (תל-אביב-יפו) 7481/09 בית משפט מחוזי תל-אביב-יפו). לטענתו, סעיף 8 לחוק להשלים : "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביזם שבו נודעו לתובע עובדות אלה". אותן "עובדות" בדבר רשלנות העיריה הפכו להיות ''עובדות" מבחינה משפטית רק במועד הזיכוי ואולי אף מאוחר הרבה יותר. במועד בו דחה בית המשפט את הערעור שהגישה הנתבעת על החלטת כב' השופטת פרס לחייב את הנתבעת בפיצוי הנתבע ולמעשה בכך, אישר פעם נוספת את קיומה של עוולת הרשלנות והמחדל.
במסגרת סיכומיה נטען ע"י הנתבעת כי יש לחשב את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות ממועד מתן הדו"ח , מועד קרות הנזק, כיוון שמרגע זה יש למדוד את תקופת ההתיישנות . רוב הדוחות ניתנו לתובע בשנת 2007. כך שמרביתם התיישנו למעט 50 דוחות משנים מאוחרות יותר. הנתבעת טוענת כי בהתאם לסעיף 89 לחוק ההתיישנות תקופת ההתיישנות נמדדת היום שבו נולדה עילת התביעה במקרה זה מועד מתן הדוח. הנתבעת טוענת כי לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות כי לא נעלמו מהתובע עובדות שלא היו תלויות בו ולא יכול היה למנוע אותן.
בע"א 2919/07 הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא –ליפל ( פורסם במאגרים המשפטיים ביום 19.9.10) נקבע כי:
"שאלת היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין נדונה ולובנה עד תום במספר פסקי דין, ואסתפק אפוא בשורה התחתונה לגבי " חלוקת התפקידים" בין שני הסעיפים: ההסדר הכללי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על כל רכיביה של עילת התובענה ( ברשלנות: רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי) למעט רכיב הנזק, לגביו חל ההסדר המיוחד והמפורש שבסעיף 89(2) לפקודה, הקובע את מחסום עשר השנים. מכאן, שגם אם התיישנה עילת התביעה ככל שהדבר נוגע ליסוד הנזק, די בכך שאחד מהיסודות האחרים ש ל העילה התגלה באיחור על ידי התובע על מנת שיושעה מירוץ ההתיישנות. לדוגמה: אם הנזק אירע בשנת 1997 ונתגלה בשנת 2002 אך לא נתגלו הקשר הסיבתי או ההתרשלות, התביעה לא תתיישן בשנת 2007 למרות תקרת 10 השנים, ולמעשה לא תתיישן כל עוד מירוץ ההתיישנות מושעה בשל כלל הגילוי המאוחר. מכאן חשיבותו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות כהסדר המקל עם התובע במצבים של התיישנות שלא מדעת, במיוחד במצבים של מחלות סמויות ונזקים סמויים אחרים, כמו תכנון לקוי או בנייה לקויה של מבנה ( להתפתחות ההלכה בעניין היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ראו: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 678 (1984) (להלן: עניין פתאל); ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון בליבאום ז"ל, פ"ד מט(5) 485 (1996); עניין המאירי השני, עמ' 545; ע"א 34/95 גבעון נ' ברמה, פ"ד נ(4) 462, 467 (1997)). ..."

בעניינו של התובע חל כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות כיוון שרק במועד ביטול הדו"ח קמה לתובע עילת תביעה קונקרטית ממשית כנגד הנתבעת ולא במועד מתן הדו"ח שכן נזקו התגבש רק בעת קבלת הודעות הביטול של הדוחות באופן קונקרטי לגבי כל דו"ח ולכן מועד תחילת ההתיישנות הינו מועד ביטולו של כל דוח ודוח.
סוף דבר:
שוכנעתי כי עיריית תל אביב התרשלה בהתנהלותה מול התובע ולכן עליה לפצותו בגין כל דו"ח שבוטל על ידה ושלא חלה לגביו תקופת ההתיישנות .
לאור האמור וככל שיוצגו הודעות ביטול בגין הדוחות נשוא כתב התביעה, יחל מועד חישוב תקופת ההתיישנות ממועד הודעת הביטול.
על התובע להגיש פסיקתא בגין כל דו"ח בהתאם, אליה יצורפו הודעות הביטול באופן פרטני לגבי כל דו"ח. הנתבעת תעביר לתובע את הודעות הביטול בגין כל ד ו"ח שבוטל.
כיוון שהתובע לא הוכיח את נזקיו, מעבר לעגמת נפש וטרחה, בגין הטיפול בביטול הדוחות, תישא הנתבעת בסך של 500 ₪ בגין כל דו"ח כפיצוי בגין הטרדה, הטרחה ועוגמת הנפש שנגרמו לתובע בגין הצורך בטיפול בביטול כל אחד מהדו"חות.
כן תשלם לתובע הוצאות שכר טרחה בסך 5,000 ₪.

ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ו, 27 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.

ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ו, 27 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.

חתימה