הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 46664-02-16

לפני כבוד השופטת עידית קצבוי

התובעת

פלונית

נגד

הנתבעים

1.בית ספר שדה כפר עציון
2.ביטוח חקלאי- אגודה שיתופית מרכזית בע"מ

פסק דין

לפניי תביעת נזיקין שהגישה התובעת בגין פ ציעתה באירוע שהתרחש ביום 11.4.15 ובשל פציעתה באירוע נוסף שאירע ביום 13.4.15. לטענת התובעת שתי הפגיעות נשוא התביעה נובעות מקלקול קיבה שנגרם לה בזמן שהתארחה אצל הנתבעת 1 .

רקע:
התובעת, ילידת 23.6.56 נפגע ה בגופ ה בשני אירועים בחודש אפריל 2015, כמפורט להלן -

ביום 11.4.15, בזמן ששהתה למשך יומיים בבית ספר שדה כפר עציון (יכונה להלן: הנתבעת), החלה התובעת לטענתה לסבול מקלקול קיבה שנגרם לה בעקבות מזון מקולקל שהוגש על ידי הנתבעת בסעודת שבת . בעקבות מצבה הרפואי חשה בחילות קשות וקלקול קיבה ובפנותה לשירותים שבחדרה התעלפה ונפגעה בקרסול שמאל. התובעת פונתה למרכז הרפואי אפרת שם אובחן שבר בקרסולה והיא גובסה (להלן: האירוע הראשון)

התובעת שבה לביתה, ולאחר יומיים - ביום 13.4.15 - קמה התובעת ממיטתה, וכאשר ביקשה לאחוז בהליכון שניצב מרחק מספר צעדים ממנה, ועמדה על רגלה הימנית הבריאה, נפלה ונחבלה בכתף שמאל ובגב. התובעת פונתה לבית החולים שיבא שם אובחן בכתפה שבר ריסוק. התובעת עברה ניתוח לקיבוע השבר שלאחריו אושפזה למשך 8 ימים. לאחר מכן אושפזה במחלקת שיקום כ- 60 ימים (להלן: האירוע השני).
התובעת הגישה תביעה נגד הנתבעת בטענה כי היא אחראית לפגיעותיה הן בעקבות האירוע הראשון והן בעקבות האירוע השני.

הנתבעת כפרה בחבותה. בכתב ההגנה הכחישה כי המזון שהוגש לתובעת היה מקולקל, והוסיפה כי אף אם היה מקולקל , מוכחש הקש ר בין קלקול הקיבה ממנו סבלה התובעת לבין נפילתה ופציעתה באירוע הראשון.

הנתבעת כפרה גם באחריותה לאירוע השני בטענה כי האירוע התרחש אך ורק כתוצאה מהתרשלותה של התובעת, אשר נהגה באופן בלתי סביר. כן נטען כי הנתבעת לא יכולה הייתה לצפות את אירוע השני ואת הנזק שנגרם כתוצאה ממנו.

חוות הדעת
במסגרת ההליך הגישו הצדדים חוות דעת רפואיות בתחום האורתופדיה. התובעת הגישה חוות דעת הערוכה על ידי ד"ר אילן כהן, אורתופד מומחה לקרסול וכף הרגל. ד"ר כהן קבע בחוות הדעת מיום 11.8.17 כי התובעת נפגעה בתאונת נפילה עקב סחרחורת על רקע גסטרו-אנטריטיס במהלך שהייה בבית הארחה. בגין הפגיעה בקרסול שמאל קבע המומחה כי לתובעת נכות של 10% לפי סעיף 35(1)ב. בגין הפגיעה בכתף שמאל קבע המומחה כי לתובעת 20% נכות לפי סעיף 35(1) ג' ועוד 5% נכות צמיתה בגין הדלקת הכרונית בגיד הארוך של הביצפס לפי סעיף 42(1)ד' (ו) מופעל חלקית מותאם, וכן 2.5% נכות צמיתה בגין הצלקות הניתוחיות המכערות בזרוע לפי סעיף 75(1) ב'. לעניין הקשר הסיבתי בין קלקול הקיבה הנטען של התובעת לבין האירוע הראשון קבע המומחה: "בהעדר גורמים נוספים (מדובר באישה ללא עבר של נפילות חוזרות וללא מחלות רקע העשויות לגרום לנפילות חוזרות ואשר לא נתקלה בשום מכשול או מפגע מקומי שעלול היה לגרום למעידה או החלקה) הרי שנית ן להעריך כי קיים בסבירות גבוהה קשר סיבתי ונסיבתי ישיר בין הסחרחורת על רקע גסטרו-אנטריטיס לבין הנפילה שגרמה לתאונה הנדונה ולשבר בקרסול. קראתי בעיון רב את חוות דעתו של עמיתי המלומד, פרופ' נרובאי אולם אני חולק על קביעתו כי נדרשת התמחות מלאה ברפואה פנימית כדי לקבוע את ההע רכה דלעיל. סבורני כי בניגוד לקביעתו אין כל יתרון ממשי לרופא פנימי דווק א על פני כל מחזיק בתעודת רופא חוקית בהערכת העובדות שהוצגו לעיל ובהסקת מסקנות ממנו. "
מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' נרובאי אשר נערכה ביום 20.10.16 (יוער למען הבהירות כי חוות דעתו של מומחה התובעת הוגשה הלכה למעשה לאחר חוות דעת הנתבעת, וכי בתחילה הוגשה תעודה רפואית על ידי התובעת).
בחוות הדעת ציין המומחה: "אני לא יודע על מה מתבסס עמיתי כדי להגיד שקיים קשר סיבתי ישיר בין גסטרואינטריטיס לנפילה. עמיתי כמוני הוא לא רופא פנימי ולא עשה שום הערכה רפואית של הגב' בה צוין כי היא מקבלת קורטיזון במינונים מאד גדולים. ככל הידוע מי שיש לו גסטרואינטריטיס יכולים להיות לו כאבי בטן שלשולים אך התעלפויות זה לא סימפטום לכך לכן הערכתו לדעתי אלא מבוססת...
לאור העובדה שאני גם לא מומחה בשטח זה צריך להיות רופא פנימי שיבדוק את הנתונים עם המסמכים ועם העובדות ויחליט אם קיים קשר או לא. גם ניתן לומר שאילו לא היה לא אוסטיופרוזיס קשה קיימת אפשרות שבנפילה לא היו לה שברים לא בקרסול ולא בכתף.
אשר לנכותה של התובעת כתוצאה מהנפילות קבע המומחה כי אין לה נכות צמיתה בגין הפגיעה בקרסול, וכי בגין השבר בכתף מוערכת נכותה ב- 5% .

לאור העובדה כי הצדדים לא הגיעו להסכמות לעניין הנכות הרפואית של התובעת , מונה ד"ר עופר להב כמומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעתו קבע ד"ר להב כי בדיקתה הקלינית של התובעת אינה מצביעה על מגבלת תנועה בקרסול השמאלי, ולפיכך אין מקום לקבוע נכות בגין הפגיעה בקרסול באירוע הראשון.
אשר לפגיעה בכתף באירוע השני קבע ד"ר להב כי קיימת מגבלה תנועתית בהרמת הזרוע מעבר לגובה השכמה וכן הגבלה קלה בתנועת הסיבוב של הכתף השמאלית. ד"ר להב העמיד את שיעור נכותה של התובעת על 7.5% בגין הפגיעה בכתף לפי סעיף 41 (4)א-ב, וקבע אי כושר זמני עד ליום 15.7. 15.
ד"ר להב קבע כי "כרופא אורתופד איני יכול לקבוע קשר סיבתי בין מחלת דלקת המעיים ממנה סבלה גב' פוקס כגורם לסחרחורת, איני יכול לקבוע את זמן קינון המחלה ויראלית או חיידקית בזמן שהותה של הגב' פוקס בבית ספר שדה בכפר עציון ובאיזה שלב היא חלתה והאם היה מדובר בבעיה אפינדמית המשותפת לכלל המתארחים או שהמחלה למעשה החלה בביתה". עוד קבע כי לדעתו ניתן לקבוע "קשר סיבתי ישיר בין הפגיעה בקרסולה השמאלי והצורך לקפוץ ולדדות לבין הנפילה והפגיעה בכתף שמאל."

הצדדים הגישו ראיות בכתב - התובעת הגישה תצהירים מטעמה, מטעם בעלה וכן תצהירים של שלושה מהאורחים ששהו אצל הנתבעת בימים בהם שהו התובעת ובעלה. בתצהיריהם הצהירו אותם מתארחים נוספים כי אף הם סבלו מקלקול קיבה לאחר סעודת שבת שהוגשה בבית ההארחה וכי בעקבות זאת הקיאו ושלשלו . כן הצהירו כי גם אורח ים אחרים, בהם התובעת, קלקלו קיבתם לאחר אותה סעודה.

הנתבעת לא ביקשה לזמן את המצהירים הנוספים לעדות וציינה בישיבת קדם המשפט שנערכה ביום 5.6.18: "אנחנו לא נגיש תצהירים. אין עדים מטעמנו. אין זו השאלה אם היה קלקול קיבה או לא. העדים האחרים שהיה להם קלקול קיבה היה להם כאבי בטן ובזה זה נגמר. לתובעת היה כאב בטן כפי שהיה לעדים האחרים. בנוסף היא טוענת לסחרחורות ואנחנו טוענים שהיא לא קשורה למזון המקולקל".

ביום 13.5.19 התקיים דיון ההוכחות בפניי. התובעת ובעלה נחקרו על ידי הנתבעת, ולאחר מכן סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בעל פה.

בסיכומיה טענה התובעת כי הוכיחה את אחריותה של הנתבעת לאירועים בהם היא נפגעה, הן נוכח גרסתה האיתנה של התובעת והמצהירים מטעמה והן נוכח חוות הדעת הרפואיות שהוגשו. לטענת התובעת, קיים קשר סיבתי ברור בין קלקול הקיבה בו לקתה לבין אותם אירועים וכיוצא מכך ל נזקים הגופניים שנגרמו לה.

הנתבעת טענה בסיכומיה כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה. לטענתה, התובעת לא הוכיחה כי אירעה הרעלת מזון, ויותר מכך- כי קיים קשר סיבתי בין אותה הרעלת מזון נטענת לבין תחושות הסחרחורת והעילפון שחשה התובעת. לטענת התובעת הקשר הסיבתי בין הרעלת המזון לבין האופן שבו התובעת הגיבה לדבריה על ההרעלה הינו עניין רפואי שצריך היה להיות מוכח בחוות דעת רפואית של רופא בתחום הפנימי. מאחר שהתובעת הגישה רק חוות דעת בתחום האורתופדיה אין מקום לקבל את התביעה. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי אף אם היה נקבע קשר סיבתי בין הרעלת המזון לבין הפגיעה באירוע הראשון, הרי שהתנהלותה של התובעת באירוע השני מנתקת כל קשר סיבתי בין התנהגות הנתבעת לבין האירוע, משנפילת התובעת נגרמה באשמתה בלבד.

הכרעה
המחלוקות בין הצדדים מתמקדות במספר סוגיות. הראשונה, שאלת החבות הנזיקית של הנתבעת בגין פגיעת התובעת באירוע הראשון. השנייה, וככל שתימצא אחריות כאמור, האם היא מתפרשת אף על נזקי התובעת מהאירוע השני - הן נוכח הטענה להסתכנות מרצון של התובעת והן נוכח הטענה לגורם זר מתערב המנתק את הקשר הסיבתי. השלישית, הינה לעניין הנזק.
אדון בסוגיות כסדרן -

התאונה מיום 11.4.15
השאלה הראשונה שיש להידרש לה, הינה, אם הצליחה התובעת להוכיח את גרסתה בדבר אופן קרות האירוע הראשון. ככל שאגיע למסקנה חיובית לעניין זה יהא עליי לבחון אם התובעת הוכיחה את אחריותה של הנתבעת להתרחשות האירוע, כמתואר על ידה.

לאחר ששמעתי את התובעת ובעלה ועיינתי במוצגים שהוגשו, מצאתי לנכון לקבוע כי התובעת עמדה בנטל הראיה להוכחת גרסתה לאופן קרות האירוע הראשון. גרסת התובעת לפיה התעלפה בשל קלקול קיבה ממנו סבלה בזמן שהותה אצל הנתבעת נמסרה כבר ביום האירוע כעולה מסיכום הטיפול במרכז החירום הרפואי אפרת מיום 11.4.15: " בזמן שהות בבית ההארחה סבלה משלשולים, נכנסה לשירותים והתעלפה (חולצתה ע"י בעלה מהשירותים) מאז כאבים בקרסול שמאל ונפיחות". על גרסה זו שבה וחזרה התובעת לאורך הדרך כמו גם בעדותה המפורטת בדיון. למותר לציין כי לגרסתה כפי שנמסרה על ידה זמן קצר לאחר האירוע, ניתן לי חס משקל משמעותי נוכח העובדה כי זו נמסרה בעודה כאובה וחבולה, כגרסה ראשונה ואותנטית. ( ראו ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, מיום 4.6.2022).

לא מצאתי כי חקירת התובעת ובעלה על דוכן העדים פגעה באמינות עדותם לעניין אופן קרות התאונה. התובעת שבה וחזרה על גרסתה באופן דומה גם בדבריה בפני בית המשפט ב מסגרת הדיון המקדמי שהתקיים ביום 17.7.19 אז סיפרה:
..."הרגשתי פתאום כאבי בטן עזים ובחילה. נכנסתי לשירותים ואז רק שנכנסתי פתאום הרגשתי שהבחילה אני לא יכולה לעמוד בה. הרגשתי בחילה איומה שלא הרגשתי בחיים והרגשתי שאני הולכת להתעלף. נתתי צעקה מהשירותים אני מתעלפת, ניסיתי להתקדם לכיוון הדלחת כדי לפתוח אותה וכנראה לא הספקתי ונפלתי. בעלי ניסה לפתוח את הדלת עם סכין אבל אי אפשר היה לפתוח אותה". על גרסה זו שבה התובעת בתצהיר העדות הראשית שהוגש על ידה, וכן בעדותה בפניי ביום 13.5.19. אינני סבורה כי העובדה שצוין בחוות הדעת של המומחה מטעמה כי התובעת נפלה עקב סחרחורת על רקע גסטרו אנטריטיס (ולא עקב התעלפותה) מהווה סתירה העומדת לחובתה של התובעת בהוכחת גרסתה. מדובר בניואנס לא משמעותי, שאינו פוגע בגרסתה הסדורה של התובעת, מה עוד שכפי שציינה בעדותה, סבלה עובר להתעלפותה מבחילה וסחרחורות, וקשה להבחין בין אותה תחושת סחרחורת לבין תחושת העילפון שחשה.

לא מצאתי בעייתיות גם בגרסת בעלה של התובעת כפי שניתנה בתצהיר מטעמו. הגם שבתצהיר לא ציין כי שמע את התובעת צועקת לעזרה, והשמיט את הטענה כי ניסה לפתוח את הדלת עם סכין על מנת לחלץ את התובעת, הרי שגרסתו הכללית כפי שגם נמסרה על דוכן העדים, תומכת בגרסת התובעת, והעולה מעדויותיהם של התובעת ובעלה עולה בקנה אחד עם התיעוד הרפואי שהוגש.

נוכח האמור לעי ל מצאתי כי התובעת הוכיחה במידה הנדרשת, את אופן קרות התאונה הראשונה מבחינה עובדתית, ולפיכך אני קובעת, כי התובעת נחבלה בקרסול בעקבות תחושת סחרחורת ועילפון שליוו כאבי בטן עזים ובחילות.

עתה יש לבדוק אם התובעת הצליחה להוכיח את אחריותה של הנתבעת לפגיעתה באירוע הראשון. לעניין זה העלתה הנתבעת מספר טענות שלא ניתן להקל ראש בחשיבותן. טענות אלו מתפרשות למעשה על כלל יסודות עוולת הרשלנות והן מתייחס ות ליכולתה של התובעת להוכיח את הטענה כי הוגש אוכל מקולקל, את הטענה כי התובעת סבלה מקלקול קיבה כתוצאה מהאוכל המקולקל שהוגש, ואת הטענה לפיה התובעת התעלפה כתוצאה מאותו קלקול קיבה.

טענתה העיקרית של הנתבעת לעניין זה הינה כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל על כתפיה משלא הגישה חוות דעת רפואית ערוכה על ידי מומחה בתחום הפנימי לתמיכה בטענותיה. בנסיבות אלו לא יכולה התובעת להוכיח כי אכן סבלה מקלקול קיבה וכי קלקול הקיבה הנטען הוא שגרם לעלפונה.

אכן, עיון בחוות הדעת שהוגשה על ידי התובעת מעלה כי הלה הוגשה בתחום האורתופדי ה לצורך תמיכה בטענות התובעת באשר לנזקים הגופניים שנגרמו לה כתוצאה מהאירועים. לא קיימת חוות דעת רפואית אשר קובעת מפורשות כי האוכל שהוגש בבית ההארחה היה מקולקל וכי גרם לקלקול קיבה אצל התובעת. יתרה מכן, צודקת הנתבעת כאשר היא טוענת כי אין בנמצא חיווי דעה רפואי מקצועי הקובע מפורשות כי התובעת התעלפה כתוצאה מאותו קלקול קיבה.

חרף האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת הצליחה להוכיח את אחריותה של הנתבעת לאירוע הראשון, דהיינו כי התובעת הצליחה להוכיח במאזן ההסתברות הנדרש על פי דין כי הנתבעת הגישה אוכל מקולקל אשר גרם לקלקול קיבה אצל התובעת ואצל אורחים אחרים בבית ההארחה, וכי קלקול הקיבה גרם להרגשתה הרעה של התובע אשר בסופו של יום גרמה לנפילתה ולשבירת הקרסול.

אשר להוכחת הגשתו של אוכל מקולקל על ידי הנתבעת - מטעם התובעת הוגשו 5 תצהירים – של התובעת, בעלה של התובעת, ושלושה אורחים אחרים שהתארחו במלון בזמן בו התארחה בו התובעת. מחמשת התצהירים עולה תיאור דברים דומה, ולפיו לאחר סעודת שבת שהוגשה על ידי הנתבעת ביום 10.4.15 הרגישו כי קלקלו את קיבתם ובעקבות זאת סבלו מהקאות ומשלשולים. יתר על כן בתצהירים שהוגשו צוין מפורשות כי אורחים נוספים סבלו מקלקול קיבה לאחר אותה סעודת שבת. הנתבעת בחרה שלא לזמן את שלושת האורחים הנוספים לחקירה הנתבעת, ועל אף שחקרה ממושכות את התובעת ואת בעלה על תצהיריהם, לא נראה כי עשתה מאמצים לסתור את טענות התובעת ובעלה לעניין זה. יש להניח כי לנתבעת רשימה מפורטת של המתארחים בבית ההארחה כמו גם של העובדים במקום. לו הייתה הנתבעת חפצה לסתור את הטענה כי אירע קלקול קיבה "המוני" לאחר סעודת השבת שהוגשה ביום שישי בערב, יכולה הייתה לעשות כן על נקל. הנתבעת נמנעה בכוונת מכוון מליתן גרסתה באשר לאירועים שאירעו בעקבות הגשת סעודת השבת במקום, ומשכך יש לראות בגרסת התובעת לעניין זה כגרסה שהוכחה, דהיינו כי לאחר סעודת השבת שהוגשה במקום, אורחים רבים במקום ובהם התובעת ובעלה סבלו מקלקול קיבה שהביא להקאות ושלשולים מרובים.
מכאן שאני קובעת כי התובעת הוכיחה כי סבלה מקלקול קיבה אשר היה משותף לחלק גדול מהאורחים וכי החל זמן קצר לאחר ארוחת הערב שהוגשה במקום. האם ניתן לבסס על כך את הטענה כי האוכל שהוגש הוא שגרם לקלקול הקיבה?
לעניין זה נדרשת אני לשאלת נטל ההוכחה - סבורני כי בנסיבות שהוצגו, ונוכח התמונה הכללית המתבררת, בשלב זה צריכה הייתה הנתבעת עצמה לסתור את הטענה כי סעודת השבת שהוגשה על ידה היא שגרמה לקלקול הקיבה בקרב אורחיה. הנתבעת לא עשתה כן ואף לא שפכה אור על השאלה אם אותו קלקול קיבה שנגרם לפחות לחלק מהאורחים הובא לידיעתה, אם היא ערכה בירור כלשהו בנושא ואם היא הגיעה למסקנות כאלו ואחרות לעניין זה. הנתבעת שתקה בכל הנוגע להתנהלותה ולמסקנותיה לעניין זה ובכך חיזקה את הנטען על ידי התובעת - כי סעודת השבת שהוגשה במקום ושלאחריה סבלו רבים מהאורחים מתופעות של קלקול קיבה, היא שגרמה לקלקול הקיבה הנטען. יש להדגיש כי לנתבעת יתרון משמעותי בכל הנוגע ליכולת להציג נתונים מזמן אמת על אודות מה שהתרחש בבית ההארחה במהלך סוף השבוע ועל אודות המזון שהוגש והבדיקות שנעשו ככל שנעשו. לעומת זאת יכולתה של התובעת להציג חוות דעת מקצועית באשר לאוכל שהוגש והקשר שלו לקלקול הקיבה ממנו סבלו האורחים נכון ליום הגשת התביעה הינה קלושה.

ודוקו - הנתבעת עצמה אינה מבקשת להציג גרסה שונה מהגרסה שהועלתה על ידי התובעת והמצהירים מטעמה לעניין האוכל שהוגש והקשר הסיבתי בינו לבין קלקול הקיבה ממנו סבלו חלק מהאורחים. כך, כפי שציינתי לעיל, נטען על ידי הנתבעת בישיבת קדם המשפט שנערכה ביום 5.6.18: "אנחנו לא נגיש תצהירים. אין עדים מטעמנו. אין זו השאלה אם היה קלקול קיבה או לא. העדים האחרים שהיה להם קלקול קיבה היה להם כאבי בטן ובזה זה נגמר. לתובעת היה כאב בטן כפי שהיה לעדים האחרים. בנוסף היא טוענת לסחרחורות ואנחנו טוענים שהיא לא קשורה למזון המקולקל".. עולה כי אף הנתבעת עצמה אינה מכחישה כי לתובעת, כמו גם לאורחים אחרים , היה קלקול קיבה וכי קלקול הקיבה הינו תוצאה של "מזון מקולקל". נראה כי בנסיבות אלו התובעת עמדה בנטל הוכחת אירוע קלקול הקיבה והקשר הסיבתי בין הגשת המזון על ידי הנתבעת לבינו.

עתה נותר לדון בשאלה אם התובעת הוכיחה כי האירוע הראשון התרחש כתוצאה מקלקול הקיבה. לעניין זה טוען ב"כ הנתבעת במשנה תוקף כי התובעת מחויבת הייתה לתמוך טענותיה בחוות דעת רפואית מתאימה. לטענתו, לא ברור מדוע סבלם של אורחים אחרים התבטא בסימפטומים של כאב בטן, הקאות ושלשולים בעוד שהתובעת התעלפה כתוצאה מהקלקול הנטען (ראו בסיכומי הנתבעת- עמוד 19 שורות 16-20 לפרוטוקול). אינני רואה עין בעין עם ב" כ הנתבעת לעניין זה. משהוכח על ידי התובעת כי היא סבלה מקלקול קיבה כתוצאה מהאוכל שהוגש על ידי הנתבעת, ממש כפי שאורחים נוספים סבלו מקלקול קיבה, אין בעובדה כי התובעת חשה ברע כתוצאה מאותו קלקול קיבה ונפלה (אם בשל עילפון ואם בשל סחרחורת), כדי לחייבה בהבאת חוות דעת מיוחדת הקושרת בין אותו קלקול קיבה ואותם סימפטומים הרלוונטים לקלקול קיבה לנפילתה של התובעת. ודוקו- התובעת מתארת כיצד סבלה ממיחושים בבטנה, מבחילות ושלשולים לאחר סעודת השבת - במהלך הלילה וביום למחרת. היא מתארת כיצד למחרת אחר הצהריים, ש עה שנחה, תקפו אותה כאבי בטן עזים פעם נוספת והרגשת בחילה חזקה (ראו סעיף 10-11 לתצהיר התובעת וכן עמוד 23 שורות 26-32 לפרוטוקול הדיון). התובעת נחפזה לחדר השירותים ו"חשה בחילה איומה שמעולם לא הייתה לי כמותה והרגשתי שאני עומדת להתעלף" (סעיף 11 לתצהיר). הסימפטומים המתוארים על ידי התובעת בתצהירה ובעדותה הינם סימפטומים טבעיים של קלקול קיבה- כאבי בטן , בחילה עזה, שלשולים וכיו"ב. אירוע נפילתה של התובעת - אם מעילפון ואם מסחרחורת – הו א המשך ישיר של אותם סימפטומים המתוארים על ידי התובעת- דהיינו תחושה קשה של בחילות וכאבי בטן שבמהלכם איבדה התובעת את יציבותה ומעדה על הרצפה. אינני סבורה כי לצורך הוכחת הקשר הסיבתי בין קלקול הקיבה בו לקתה התובעת לבין האירוע בו מצאה עצמה שרועה על רצפת חדר השירותים, יש צורך בהבאתה של חוות דעת רפואית. השאלה העיקרית שיש לשאול בהקשר זה הינה אם תיאור הדברים כמפורט בעדות התובעת ובתצהירה הוכח על ידי התובעת. משנקבע על ידי כי התובעת סבלה מסימפטומים של קלקול קיבה בעקבות האוכל שהוגש על ידי הנתבעת, השאלה אם אותם סימפטומים הם שהובילו בסופו של יום לשבירת הקרסול הינה שאלה עובדתית ולא רפואית- מובהקת.

ודוקו- הנתבעת סבורה כי הקשר הסיבתי בין קלקול הקיבה של התובעת לבין שבירת הקרסול לא הוכח משתי סיבות- האחת כי האירוע המתואר אירע יום למחרת סעודת השבת ולא מיד אחריו. השנייה כי לתובעת מחלת רקע אשר היא שיכולה הייתה לגרום לאירוע הראשון.
אינני מקבלת את טענות הנתבעת לעניין זה.
אשר לטענת ריחוק הזמן מסעודת השבת - מדובר באירוע שקרה פחות מ- 24 שעות לאחר הגשת סעודת השבת ולאחר לילה שבמהלכו, כפי שהעידו התובעת ובעלה, הם סבלו מסימפטומים שונים של קלקול הקיבה. כעולה מעדותה של התובעת גם ביום המחרת לא חשו התובעת ובעלה בטוב, כמו גם אורחים נוספים במלון אשר המשיכו לסבול מהסימפטומים של קלקול הקיבה (ראו עמוד 11 שורות 23-32 לפרוטוקול). על פי הנטען על ידה התקף הבחילות וכאבי הבטן שגרם לנפילתה ולשבירת הקרסול היה דומה לכאבי הבטן ולתופעות מהן סבלה בלילה, רק ש"בעוצמות הרבה יותר גבוהות" (עמוד 12 שורה 8). תיאורה של התובעת לעניין זה היה קוהרנטי עקבי ומהימן. אינני סבורה כי בנסיבות אלו בהן התובעת המשיכה לסבול מסימפטומים של כאבי בטן, בחילות ושלשולים בעוצמות משתנות כאלו או אחרות, היא נדרשה להביא חוות דעת לתמיכה בטענותיה על מנת להוכיח כי כאבי הבטן והבחילות שחשה ביום שבת אחר הצהריים הינן המשך ישיר של הסימפטומים אותם חשה ביום שישי בלילה. התובעת מתארת מהלך דברים מסתבר וטבעי של מי שלקתה בקלקול קיבה – התקפי כאבי בטן, בחילות, הקאות ושלשולים- אשר הוביל בסופו של יום לחולשה ולמעידתה על רצפת חדר השירותים - אם בעקבות סחרחורת שחשה אם בעקבות עילפון. אין מדובר במהלך חריג או יוצא דופן שיש בו כדי להצדיק את הצורך בקביעה מקצועית רפואית.

טענה נוספת שהועלתה על ידי הנתבעת לעניין זה מתייחסת למצבה הרפואי של התובעת ולמחלת הרקע ממנה היא סובלת (פומפאוס וולגריס) . לדידה של הנתבעת, יתכן כי מחלה זו או הטיפול התרופתי הניתן בגינה הם שהביאו לעלפונה של התובעת ובעקבות כך לשבירת קרסולה. גם דינה של טענה זו להידחות. כאמור לעיל, מהלך הדברים שתואר על ידי התובעת עולה בקנה אחד עם טענותיה לקלקול קיבה. בנסיבות אלו וככל שהנתבעת מבקשת לטעון אחרת מוטל היה עליה להוכיח את העובדה כי המחלה היא שגרמה לעלפונה. יוער לעניין זה כי חרף טענותיה השונות של הנתבעת לעניין זה, לא הוצגה בפניי כל ראיה לכך שהתובעת התעלפה אי פעם עובר לאירוע נשוא התביעה או כי אובדן היציבות היה חלק מהסימפטומים מהם היא סבלה בעקבות מחלתה. גם אם תתקבל טענת הנתבעת כי מצבה הרפואי של התובעת הגביר את הסיכון לכך שתתעלף כתוצאה מהמיחושים אותם חשה (בניגוד ליתר האורחים אשר "רק" סבלו מהקאות ושלשולים), הרי שענייננו ב"גולגולת דקה" ואין בכך כדי לאיין את אחריותה של הנתבעת.

סיכומו של דבר לעניין זה- התובעת הוכיחה כי בעקבות הגשתה של סעודת השבת לקתה היא ואורחים נוספים במלון בקלקול קיבה אשר התבטא בסימפטומים אופייניים כגון בחילות, הקאות ושלשולים. פחות מ-24 שעות לאחר מכן ותוך שהיא סובלת מ התקף כאבים ובחילות נוסף, היא נחפזה התובעת לחדר השירותים שם עקב סחרחורת ותחושת עילפון איבדה את יציבותה ונפלה על הרצפה תוך שהיא שוברת את קרסולה. למסקנה זו הגעתי תוך שאני נותנת דעתי גם על עמדתו של המומחה בתחום האורתופדיה מטעם בית המשפט, ד"ר להב, לפיה אין הוא יכול כאורתופד לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין מחלת המעיים בה לקתה התובעת לבין הסחרחורת שהביאה לנפילתה ולשבירת הקרסול. אני סבורה נוכח המפורט לעיל, כי קביעת הקשר הסיבתי בין הסימפטומים המתוארים על ידי התובעת לבין נפילתה הינה עניין המסור לשיקול דעתו של בית המשפט ואינה מהווה עניין מקצועי- רפואי מובהק . נוכח קבלת גרסתה של התובעת לאופן השתלשלות האירועים לאחר סעודת השבת, ונוכח תיאור אופן קרות האירוע הראשון, קשר סיבתי עובדתי שכזה הוכח במידה הנדרשת על פי דין.

לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל, יש לקבוע כי הנתבעת אחראית כלפי התובעת בגין הנזקים שנגרמו לקרסולה בעת אירוע הנפילה הראשון. אין חולק על כי לנתבעת חובת זהירות כלפי התובעת כמי שהתארחה בבית ההארחה (חובת זהירות מושגית אותה חבה הנתבעת כלפי כלל אורחיה) . למותר לציין כי חובת הזהירות הזו הופרה עת הנתבעת הגישה מזון שגרם לקלקול קיבה בקרב אורחיה והתובעת בפרט. נראה כי עיקר קשייה של הנתבעת לעניין אחריותה לאירוע הנפילה הראשון בהקשר זה מתמקדים בשאלת חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעת כלפי התובעת, דהיינו באשר ליכולתה של הנתבעת לצפות את הנזקים האורתופדים שנגרמו לתובעת כתוצאה מקלקול הקיבה . נוכח כך נטען על ידה כי שבירת קרסול אינו מסוג הנזקים ה"טבעיים" של קלקול קיבה. עם זאת אין בכך שנזק אורת ופדי אינו סימפטום של קלקול קיבה כדי להביא לקביעה לפיה הנתבעת אינה אחראית כלפי התובעת בגין נזק זה. על בית הארחה המגיש אוכל מקולקל לאורחיו לצפות את האפשרות כי אורחיו ילקו כתוצאה מכך בקלקול קיבה, וכי יחלו או לכל הפחות יחושו סימפטומים "מחלתיים" שונים כתוצאה מקלקול הקיבה. חולשה הינו אחד הסימפטומים המתלווים באופן טבעי לאותם סימפטומים ואשר ניתנים לצפייה. נפילתו של אדם בשל חולשה הנגרמת ממחלה או באופן ספציפי מקלקול קיבה הינה תוצאה שניתן לצפותה ומשכך היא נכללת במתחם התוצאות האפשריות והטבעיות של התרשלותה של הנתבעת. איתרע מזלה של התובעת והיא שברה את רגלה כתוצאה מנפילה זו. הגם שמדובר בצירוף אירועים מצער וייחודי, לא ניתן לקבוע כי הוא אינו מסוג הנזקים אותם לא אמורה הייתה הנתבעת לצפות עת הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי התובעת. הלכה היא כי די לצפות את סוג הנזק ואין צורך בצפיית ההתרחשות המדויקת שתסב את הנזק , כמפורט בדברי כב' השופט חשין בע"א 1061/90 אילנה מרצלי נ' מ"י, פ"ד מז (1) 802 בעמ' 817: "אכן, המזיק אינו צריך לצפות את פרטי ההתרחשויות בקווים הכלליים, מספיק לו שרואה הוא או שצריך לראות הוא את יסודות ההתרחשויות ועיקריה".

לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי יש לראות בנתבעת כמי שאחראית לנזקיה של התובעת כתוצאה מהאירוע הראשון.

התאונה מיום 13.4.15:

למרבה הצער, נזקיה של התובעת תוצאת אותו קלקול קיבה לא הסתכמו בקרסול שבור. כמפורט לעיל, יום למחרת חזרתה לביתה , כשהיא מגובסת, מעדה פעם נוספת עת ניסתה להגיע ממיטתה להליכון שהיה מונח לצד מיטתה. כמפורט על ידי התובעת בתצהירה (סעיף 16): "ביום שני ה- 13 בחודש, קמתי מהמיטה על רגל אחת וניסיתי לדדות לכיוון ההליכון ולפתע נפלתי ". תוצאת אירוע הנפילה השני הייתה חמורה יותר מאירוע הנפילה הראשון, שכן התובעת שברה את כתפה ועל פי חוות הדעת הרפואית שהוגשה על ידי מומחה בית המשפט, ד"ר להב, נכותה הצמיתה בגין אירוע זה עומדת על 7.5%.

בהקשר לפגיעה זו עולות שתי שאלות עיקריות הטעונות הכרעה. האחת, האם נפילת התובעת הינה כתוצאה מהנזק שנגרם לה באירוע הראשון, והשנייה אם הוכחה חבות נזיקית של הנתבעת בגין פגיעה מאוחרת זו של התובעת.

סבורני כי לא יכולה להיות מחלוקת על כי קיים קשר סיבתי עובדתי ברור בין אירוע הנפילה הראשון לבין אירוע הנפילה השני. על פי גרסת ה של התובעת אשר לא נסתרה, היא מעדה לאחר שניסתה לדדות לעבר ההליכון אשר ניצב היה ליד מיטתה, איבדה את שיווי המשקל ונפלה. ברי כי נוכח תיאור דברים זה נפילתה של התובעת לא הייתה קורית אלמלא הייתה פגועה בקרסולה בעקבות אירוע התאונה הראשון. הגבס שהונח על קרסולה הוא שהביא להיזקקותה להליכון ואלמלא התרחש אירוע הנפילה הראשון יש להניח כי התובעת לא הייתה נאלצת לדדות או לקפוץ ממיטתה להליכון. נוכח הגיונם הפשוט של הדברים אף המומחה מטעם בית המשפט קבע כי "קיים סיבתי ישיר בין הפגיעה בקרסולה השמאלי והצורך לקפוץ ולדדות לבין הנפילה והפגיעה בכתף שמאל."

שאלה אחרת מתייחסת לקיומו של קשר סיבתי משפטי. הנתבעת טוענת להיעדרו של קשר שכזה משתי סיבות - האחת נוכח ריחוק הנזק שנגרם באירוע השני והשנייה לאור רשלנותה החמורה של התובעת אשר לדידה מנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנות התובעת לתוצאה הנטענת.

בהתאם לסעיף 76(1) ל פקודת הנזיקין - "סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע". בהתאם להלכה הפסוקה, המבחן הקובע לעניין ריחוק הנזק הוא מבחן הצפיות - מזיק שגרם לאירוע הראשון יישא באחריות גם לנזק שנגרם באירוע מובחן מאוחר אם הנזק המאוחר היה בגדר צפייתו הסבירה . בפסיקה נקבעו מבחני עזר שונים בשאלה זו, הכוללים את מבחן הריחוק בזמן ובמקום, שאלת ההסתברות של התרחשות האירוע הנוסף ומבחן הישירות והתלות בין האירועים. מטרת המבחנים הללו הינה להשיב לשאלה "אם מדובר באירועים המהווים פרקים נפרדים אמנם זה מזה, אך קשורים בטבורם לסיפור אחד, או שמא מדובר באירועים המנותקים זה מזה, העומדים כל אחד על רגליו הוא, הגם שהנזקים שבאו בעקבות כל אחד מהם קשורים בקשר עובדתי" ( ראו רע"א 4394/09 גרגורי לנדרמן נ' סגיב הנדסה ושות' (1993) בע"מ, מיום 30.12.10).

בהתאם לכך נקבע בפסיקה כי קיימת קשר סיבתי משפטי בין נזק שנגרם בתאונת דרכים לבין נזק שנגרם לאחר מכם בעקבות טיפול רפואי רשלני בנפגע תאונת הדרכים, זאת מתוך הנחה כי גם הטיפול הרפואי הרשלני צריך להיות בגדר ציפייתו של הנהג שגרם לתאונה ולנזקי הגוף הראשוניים של הנפגע ( ע"א 3765/95 חוסיין נ' ד"ר טורם, מיום 19.11.96). לעומת זאת בע"א 223/80 בן ציון נ' מגורי בת-ים, (מיום 15.7.82) נשללה הוכחתו של קשר סיבתי משפטי בין נזק שנגרם מ תאונה לנזק שנגרם מנפילה שאירעה שש שנים לאחר מכן בגין חולשת איבר שנפגע בתאונה הראשונה. נקבע כי מדובר בנזק רחוק שהמזיק בתאונה אינו נושא באחריות בגינו.

בענייננו, סבורני כי מבחן הצפיות מתקיים. כמפורט לעיל, התובעת שברה את קרסולה כתוצאה מהאירוע הראשון שהתרחש ביום 11.4.15. אין מחלוקת של ממש על כי התובעת נפגעה באירוע השני בעקבות מצבה הרפואי עקב האירוע הראשון, דהיינו בעקבות היותה מגובסת ולפיכך אי יכולתה לצעוד על שתי רגליה. בשים לב לכך, הרי שפגיעתה השנייה של התובעת אינה בגדר התרחשות רחוקה שהסתברותה נמוכה. נפילה בשל אותה נכות זמנית שנגרמה לתובעת כתוצאה מהתאונה הראשונה הינה חלק מהסיכון הכרוך בהתרשלותה של הנתבעת כלפי התובעת עת הרעה את מצבה הרפואי בעקבות הגשתו של מזון מקולקל. אף שמדובר בשני אירועים מובחנים שהם עצמם לא קשורים זה לזה, מתקיימת ביניהם זיקה מהותית נוכח מנגנון הפגיעה בתאונה השנייה. אשר למבחן המרחק במקום ובזמן - האירוע השני אירע כיומיים לאחר התאונה הראשונה. מדובר בפרק זמן קצר ביותר כשהאירוע השני התרחש הלכה למעשה בתקופה הסמוכה לקרות האירוע השני ובהשפעתו הברורה והמיידית. השוו לעניין זה האמור בפס"ד בן ציון לעיל, כדלקמן:

"כשבאים איפוא לקבוע מבחנים של מדיניות משפטית במקרים כגון דא, ניתן לראות בשאלה, אם התאונה השנייה התרחשה תוך כדי תקופת ההחלמה ואם לאו, מבחן שראוי להישקל; הוא הדין במבחן הזמן, דהיינו, אם הזמן הרב, שחלף מאז אירוע מעשה העוולה הראשוני ועד לנזק הנוסף שנגרם, אינו מלמד על כך שהקשר הסיבתי, אם היה, נעלם ואיננו, והניזוק כבר הסכין למגבלותיו וסיגל לעצמו אורח חיים ודרך תיפקוד התואמים למצבו. "

שאלה אחרת הינה לעניין אשמה התורם של התובעת לאירוע השני. אכן, ישנם מקרים בהם חרף התקיימותם של הפרמטרים הרלוונטים למבחן הצפיות המשפטי, מתנתק אותו קשר סיבתי נוכח התערבותו של גורם זר. גורם זר זה יכול להיות גורם שלישי אשר אינו קשור למעוול ולנפגע, ולצורך העניין, כפי שנטען ב מקרה דנן, יכול הוא להיות גם אשמה של התובעת עצמה . טענת הנתבעת לפיה אשם תורם משמעותי יכול וינתק את הקשר הסיבתי בין מעשה הרשלנות לבין הנזק אכ ן יכולה להתקבל במקרים המתאימים, וזאת בהתאם להוראת סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין הקובעת כי קשר סיבתי ינותק מקום בו אשמו של אדם אחר היה הסיבה המכרעת לנזק.

אינני סבורה כי המקרה דנן נמנה עם המקרים הללו. כאשר עסקינן בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי בעוולת הרשלנות נבחנת השאלה האם יש לראות במעשהו של התובע-הניזוק מעשה המנתק את הקשר הסיבתי עקב היותו בלתי צפוי. כך נקבע כי מעשה בל תי צפוי שכזה מביא למצב בו "אשמו של אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק" כפי שנקבע בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין. השאלה המרכזית אינה כוונתו של האחר, עושה המעשה, אלא השאלה אם היה על המזי ק הנתבע לצפות את אותו המעשה" (ע"א 3139/05 כלפון נוה ארזים בעמ נ' הוועדה המקומית לתכ נון ובניה הרצליה, מיום 31.1.2008).

אינני מקבלת את הטענה לפיה בחירתה של התובעת לדדות לעבר ההליכון שהיה מונח ליד מיטתה במקום לדאוג לכך שיונח בצמוד למקום הימצאותה או לחלופין לקרוא לעזרתה של בתה ששהתה בבית במועד התאונה, מהווה התנהגות כה בלתי צפויה וחריגה עד כי יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי המשפטי בין אחריות הנתבעת לבין הנזק שנגרם לתובעת. האירוע השני התרחש כאמור יומיים לאחר אירוע הנפילה הראשון. התובעת הייתה עדיין בשלבי הסתגלות למצבה הרפואי, וטרם הורגלה די הצורך בהליכה בעזרת ההליכון. בחירתה של התובעת לצעוד בכוחות עצמה לעבר ההליכון על אף שהיה מעט רחוק ממקום עמידתה יכולה אמנם להיחשב כרשלנית במידת מה, אולם אין היא מ הווה רשלנות החורגת ממתחם ה"צפייה" של הנתבעת וזרה לו. למותר לציין כי אין בהתנהגות זו כדי להוות משום "הסתכנות מרצון". יש לזכור כי על פי הפסיקה לעניין התערבותו של גורם זר, פעולה רשלנית של אדם אחר אינה מנתקת את הקשר הסיבתי, ואפילו פעולה מכוונת של אדם אחר אינה מנתקת את הקשר הסיבתי אם ניתן היה לצפותה (ראו למשל ע"א 3507/14 ציפורה נ' ג'ריס מיום 11.10.15).

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי יש לראות בנתבעת גם כמי שאחראית כלפי התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה באירוע הנפילה השני.

אשם תורם

כמפורט לעיל לא מצאתי כי התנהגותה של התובעת באירוע השני הייתה כה רשלנית עד כי היה בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעת לבין הנזק שנגרם לה. עם זאת, אני סבורה כי בנסיבות המתוארות של האי רוע השני, יש מקום לקבוע לתובעת אשם תורם. ביום האירוע השני שקרה רק יומיים לאחר שבירת קרסולה, התובעת לא הייתה מורגלת במצבה הרפואי, ולפיכך צריכה הייתה להיות זהירה יותר בהתניידותה בבית ובחוץ שעה שרגלה מגובסת. על פי תיאור הדברים של התובעת ההליכון הונח מספר צעדים ממנה והיא חשבה כי תוכל להגיע אליו בכוחות עצמה. לדבריה "אני לא אחת שקוראת כל הזמן לאנשים" (עמוד 13 שורה 33). בחירתה של התובעת שלא להיעזר בבני ביתה או לחלופין שלא לדאוג מבעוד מועד לכך שההליכון יונח בהישג ידה מבלי שתיאלץ לקפוץ על רגלה האחת, הייתה בלתי סבירה בנסיבות העניין ולפיכך יש להפחית מסכום הפיצוי שייקבע לה גם את חלקה בתוצאות הנזק. בנסיבות העניין- אני סבורה כי יש להעמיד את אשמה התורם על 30%.

משאלו הן מסקנותיי, יש לפנות ולהעריך את נזקיה של התובעת ואת הפיצוי בגינם -

הנכות הרפואית של התובעת בגין האירועים :

חוו"ד המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר עופר להב, לא נסתרה בדבר ואני רואה לנכון לקבל את קביעותיו לעניין נכותה האורתופדית של התובעת כלשונן. לא התובעת ולא הנתבעת בחרו להעמיד את קביעותיו של המומחה לחקירה, וגם מסיבה זו מצאתי לנכון לקבלה. על פי חוות הדעת, לא נמצאה מגבלה תנועתית בקרסולה של התובעת. לעומת זאת קבע המומחה כי מצא מגבלת תנועה של כתפה השמאלית של התובעת והעמיד את נכותה בגין הגבלת תנועה זו על 7.5%. כן קבע ד"ר להב כי הוא מאשר את תקופת אי הכושר שנקבעה לתובעת על ידי רופא תעסוקתי עד למועד שובה לעבודה ביום 15.7.15. מכאן שאני קובעת כי לתובעת נכות צמיתה של 7.5% בגין הגבלת תנועה בכתף שנגרמה עקב אירוע הנפילה השני.
הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובעת
הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכרו של הנפגע.

התובעת הינה ילידת שנת 1956 ועבדה לטענתה עובר לתאונות בהוראה בשני מקומות עבודה - בעיריית פתח תקווה כמורה בבית ספר ברנר ובמשרד החינוך כמדריכת מורים. התובעת מתארת בתצהירה כי בעקבות אירוע הנפילה השני נאלצה לעבור ניתוח לקיבוע השבר, שלאחריו אושפזה 8 ימים. לאחר אשפוז זה אושפזה כחודשיים נוספים במחלקת שיקום אורתופדי. לטענת התובעת, עקב פציעתה נאלצה להיעדר כליל משני מקומות העבודה מיום הפגיעה ועד אוגוסט 2015. לאחר מכן שבה רק למקום עבודתה במשרד החינוך כמדריכת מורים, משום שלא יכולה הייתה להמשיך ולעסוק בהוראה על פ י אישור הרופא התעסוקתי. התובעת הצהירה כי היא סובלת מכאבים ומגבלות ברגלה ובכתף שמאל, כי היא מתקשה בכל הקשור בעמידה והליכה ממושכת, עלייה וירידה במדרגות ותפקודים ידניים. כן טענה כי היא סו בלת מכאבים עזים ומתעייפת במהירות.

לאור התיעוד הרפואי וחוות הדעת שהוגשה בעניינה של התובעת אני יוצאת מתוך הנחה כי האירועים נשוא התביעה הסבו לתובעת נזק תפקודי משמעותי בסמוך לאחר התרחשותם, וכי גם כיום יש משפיעה נכותה הרפואית של התובעת על מידת תפקודיותה. עם זאת, אני סבורה כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי האירועים נשוא התביעה הם שהביאו להפסקת עבודתה של התובעת כמורה ב בית ספר ברנר. אסביר –

התובעת אינה מכחידה כי באוגוסט 2013 אובחנה כחולה במחלת הפמפיגוס וולגריס - מחלה אשר גורמת לפגיעה בריריות. כעולה מהתיעוד הרפואי שהוגש על ידי הנתבעת, בעקבות המחלה עברה התובעת טיפולים רפואיים רבים, נטלה סטרואידים במינון גבוה ונדרשה לאשפוז לצורך קבלת טיפול. על פי המסמכים הרפואיים שצורפו על ידי הנתבעת, באוגוסט 2013 אושפזה התובעת בשל "תמונה קלינית המתאימה ל- PEMPHIGUS VULGARIS נרחבת עם מעורבות העור וכן מעורבות קשה של ריריות הפה, האפיגלוטיס האנוס והרקטום". התובעת שוחררה ביום 9.9.13 עם המלצה לטיפול בסטרואידים אולם עם הפחת מינון הפרדינזון שניתן לה, הופיעה החמרה נוספת במחלה ועל כן אושפזה בשנית. בסיכום ביקורה של התובעת במרפאת עור ומין בשיבא מיום 11.2.14 מצוין כי נוכח צרידות הנובעת מהמחלה ולאור החולשה הכללית הניכרת בעקבות מתן סטרואידים במינון גבוה במשך חצי שנה, מומלץ כי לא תחזור התובעת בינתיים להוראה בכיתה ורצוי שתעבוד בהדרכה בלבד. על פי עדות התובעת עצמה, כאשר היא נפצעה היא שהתה בחופשת מחלה בגין המחלה - חופשה שהחלה כבר בספטמבר 2013. דברים אלו של התובעת עולים בקנה אחד עם העולה ממסמכי הטיפול הרפואי כמפורט לעיל.

התובעת טענה בעדותה בפניי כי פרוץ המחלה לא הביאה לעזיבתה הסופית ממשרת ההוראה בבית ספר ברנר. לדבריה, היא שבה לעבוד בהוראת תלמידים מדי פעם (עמוד 10 לפרוטוקול שורות 8-16), אולם עשתה זאת לפרקים בלבד. חוששתני כי טענה זו של התובעת הועלתה באופן בלתי מבוסס ונותרה ללא ביסוס בחומר הראיות, חרף העובדה כי ניתן היה לעשות כן בקלות יחסית. לא רק שלא עלה בידי התובעת להבהיר כמה ימים עבדה הלכה למעשה בב"ס ברנר לאחר פרוץ המחלה , אלא שטענה זו לא גובתה בכל ראיה, שכן לתיק המוצגים לא צורף ולו תלוש משכורת אחד מבית הספר ברנר היכול להעיד על השתכרותה של התובעת בתקופה הנטענת. למעשה צורפו לתיק המוצגים אך ורק תלושי משכורת ממשרד החינוך מפברואר 15- מאי 15, דהיינו לפני האירועים נשוא התביעה, וכן תלוש משכורת ממשרד החינוך מנובמבר 17 .

יתר על כן, בניגוד לאותה התוויית רופא שצוינה לעיל אשר לפיה הומלץ לתובעת שלא לשוב וללמד בשל הסימפטומים של מחלתה, הרי שהתובעת עצמה מייחסת את קשייה ללמד לכאבים אותם היא חשה בקרסול דווקא ( עמוד 10 שורות 30-34, עמוד 9 שורות 20-21). אלא שלתובעת לא נקבעה כל נכות בקרסול, כך שטענתה לעניין זה אינה ברורה, ובוודאי שאינה נתמכת בתיעוד הרפואי ובחוות הדעת.

יתר על כן, התובעת מסתמכת בטענותיה על אישור רופא תעסוקתי מיום 14.7.15 (מוצג ג' לתיק המוצגים) הקובע כי "לאחר עיון בחומר הרפואי האישי ובהתחשב במצב בריאותה הנוכחי הנ"ל אינה מסוגלת לעבוד בהוראה". אלא שהתיעוד הרפואי שהועבר לאותו מומחה לא מפורט בהמלצתו ואין זה מופרך להניח כי למחלת הפומפגוס וולגריס משקל רב במתן המלצתו. לעניין זה אני שבה ומפנה לסיכום ביקורה של התובעת במרפאת עור ומין בשיבא מיום 11.2.14, בו כלולה ההמלצה להימנע מלשוב לעבודתה בהוראה בשל הסימפטומים של המחלה והטיפול בה.

נוכח האמור לעיל אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה כי עזבה את משרת ההוראה בב"ס ברנר בעקבות פציעתה. התובעת נפגעה בזמן שהייתה בחופשה ארוכה במיוחד בשל מחלת הפו מפגוס ממנה החלה לסבול זמן מה לפני כן. במסגרת טיפוליה באותה מחלה הומלץ לה שלא לשוב למשרתה בהוראה. לא הוכח על ידי התובעת כי פציעתה באירועים נשוא התביעה מנעה ממנה לשוב ללמד הן נוכח שיעור הנכות הנמוך באופן יחסי שנקבע לה והן נוכח העובדה כי שיעור הנכות אינו מתיישב עם תלונותיה הרפואיות לעניין זה. בנסיבות אלו אני סבורה כי גרסתה של התובעת לפיה הפסיקה ללמד בב"ס ברנר בשל פציעתה באירועים נשוא התביעה לא הוכחה על ידה, וכי יש להניח כי הפסקת עבודתה של התובעת בב"ס ברנר נעשתה בשל מחלת הפומפגוס ממנה החלה לסבו ל כשנתיים לפני הפציעה.

יתר על כן, נכון להיום אומנם משתכרת התובעת רק מעבודתה במשרד החינוך, בהדרכת מורים, אולם כפי שעולה מתלושי השכר שצורפו על ידה, משכורתה ממשרד החינוך השביחה באופן משמעותי (17,408 ₪ על פי תלוש נובמבר 2017 לעומת 12,204 ₪ על פי תלוש השכר מפברואר 2015). הדבר מעיד על כי התובעת עדיין מסוגלת להמשיך בעבודתה, ולמלא את כל משימותיה, וכי גם אם תפקודה נגרע במידה מסוימת, לא ניתן לקבל את טענתה שהוא נגרע בשיעור גדול מנכותה הרפואית.

לסיכום עניין זה, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה כי הפסיקה עבודתה בב"ס ברנר בשל האירועים נשוא התביעה, ולפיכך לא ניתן לייחס את הפסקת העבודה לקשייה התפקודיים עקב הפציעה. עם זאת וכאמור לעיל, יש להניח כי נכותה של התובעת אכן השפיעה על תפקודה - באופן משמעותי ביותר בסמוך לאחר הפציעות, אולם גם כיום- התובעת בכל זאת נמצאת בשנות ה- 60 לחייה, ונכותה בכתף אינה מזערית כנטען על ידי הנתבעת. אף אם לא אתייחס לעבודתה כמורה בבית ספר, הרי שהתובעת עודנה עובדת בהדרכה ויש להניח כי למצבה הגופני השפעה על כושרה וכישוריה לעסוק בכך. נוכח כל האמור לעיל אני קובעת כי נכותה התפקודית של התובעת זהה לנכותה הרפואית ומעמידה אותה על 7.5%.
משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.
שיעור הנזק
למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:
התובעת ילידת: 23.6.56
מועד האירועים : 11.4.15, 13.4.15.
גיל התובעת בעת התאונה: 58 ו- 10 חודשים
גיל התובעת כיום : 63.
שיעור נכות רפואית: 7.5%.
שיעור נכות תפקודית: 7.5%

הפסד שכר בעבר
כידוע, הפסדי שכר לעבר הם בבחינת נזק מיוחד, שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי, פ"ד לט(1)477), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובעת ח לה החובה להביא נתונים אלה. לעיתים, המציאות מורכבת וקיים קושי לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר, מטעמים א ובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד משמעיים, ובמקרים אלה, ניתן לעיתים לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו (השוו בהתאמה לת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (18.11.2009), עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (11.6.14)). לתובעת נקבעה על ידי מומחה בית המשפט תקופת אי כושר מיום 12.4.15 ועד ליום 30.8.15. כעולה מתצהירה של התובעת (סעיף 34א'), לא נגרם לה הלכה למעשה נזק כספי בגין חודשים אלו, זאת מאחר שעד ליום 30.6.15 קיבלה משכורת על חשבון ימי מחלה או חופשה ובחודשים יולי אוגוסט קיבלה משכורת מלאה עבור חופשת הקיץ. הטענה לפיה התובעת צריכה לקבל פיצוי עבור החודשים בהם השתכרה על חשבון ימי החופשה והמחלה שלה לא הוכחה על ידה - לא באמצעות הגשת מסמכים רלוונטיים באשר לפדיון ימי המחלה והחופשה של התובעת ואף לא באמצעות הגשת תלושים מהם ניתן ללמוד על מספר ימי המחלה לעומת ימי החופשה שלה. עם זאת אני סבורה כי אין מחלוקת על כי התובעת נעדרה מעבודתה במשרד החינוך ממועד האירועים נשוא התביעה ועד לתחילת שנת הלימודים שלאחר מכן. גם ללא ראיות של ממש ברי כי התובעת לא יכולה הייתה לעבוד בתקופה זו ולו משום שהייתה מאושפזת למעלה מ- 60 ימים. בנסיבות אלו מצאתי לנכון לפסוק לה סכום גלובלי שיש בו כדי לבטא את הפסד ימי המחלה והחופשה של התובעת עד חודש יולי (אזי השתכרה משכורת מלאה). מאחר שמספר הימים המדויק בו שהתה במחלה ובחופשה לא הוכח על ידי התובעת, אני מוצאת לנכון לפסוק לה פיצוי על דרך האומדנה על הצד הנמוך בסך 8,000 ₪.

אשר לתקופה שלאחר אי הכושר וחזרתה לעבודה - התובעת כאמור ביקשה לטעון כי בעקבות פציעתה לא שבה לעבוד כמורה בב"ס ברנר אלא רק כמדריכת מורים במשרד החינוך. כמפורט תחת פרק "הפגיעה התפקודית", התובעת לא הוכיחה כי הפסקת עבודתה בבי"ס ברנר נבעה מהפציעות נשוא התביעה. התובעת לא עבדה בב"ס ברנר חודשים רבים לפני פציעתה, ולמצער לא הציגה כל אסמכתאות או ראיות לכך שעבדה שם. טענותיה של התובעת באשר לכך שעבדה בבית הספר מדי פעם, לא הוכחו הגם שניתן היה להוכיחן על נקל. בנסיבות אלו אינני סבורה כי חש לפסוק לתובעת פיצוי עבור הפסדי עבר.
גריעה מכושר ההשתכרות
התובעת הציגה נתוני השתכרות גבוהים מעבודתה במשרד החינוך (מנתוני השכר המצטברים כפי שהם מופיעים בתלוש המשכורת מנובמבר 2017 שצורף על ידי התובעת לתיק המוצגים עולה כי משכורתה נכון להיום עומדת על 17,408 ₪). עם זאת לא מן הנמנע כי תהיה לנכותה של התובעת השפעה על יכולתה לעבו ד בפרקי זמן מסוימים בעתיד. יש לזכור כי מדובר בהדרכה – מקצוע אשר כרוך בו גם מאמץ גופני מסוים (שלא כמו עבודה משרדית "טהורה"). בנסיבות אלה, הדרך הנאותה לפצות את התובעת היא בקביעת סכום גלובלי, שייקח בחשבון את מומה, את גילה ואת שנות העבודה שנותרו ל ה. בהתאם למקובל החישוב האקטוארי הוא אמת מידה לגזירת הסכום הגלובלי . בנסיבות המקרה דנן, בשים לב לטיב עבודת התובעת ולמקצועה, לשנות העבודה שנותרו לה ולסיכוי שה נכות תגרום לפגיעה בכושר השתכרותה, לאור טיבה וטבעה של הנכות ובהנחת עבודה עד גיל 67 ולתחשיב האקטוארי אני מוצאת שיש לקבוע לתובע ת פיצוי גלוב לי בראש נזק זה לעתיד בסכום של 36,000 ש"ח (כאשר הפיצוי הוא בגבולות כ- 60% מתחשיב אקטוארי). לסכום זה יש להוסיף הפסדי פנסיה עתידיים בשיעור של 12.5%- סה"כ- 40,500.
עזרת הזולת
התובעת טוענת כי בעקבות התאונה נדרשה לעזרה מוגברת בביתה. לתיק המוצגים צירפה אישורי ביטוח לאומי מהם עולה כי עד חודש התאונה- 4/2015 שילמה עבור עזרה בביתה סך של 800 ש"ח בחודש, ואילו בחודשים מאי 2 015- ינואר 16 שילמה 1,600 ₪ לחודש. הגם שאי הכושר שנקבע לתובעת היה עד לספטמבר 2015, אני מקבלת את טענותיה כי נדרשה לעזרה מוגברת גם לאחר מכן, ונוכח סמיכות הזמנים לתאונה קובעת כי התובעת נאלצה להוציא סכום עודף של 6,400 ₪ בגין שכר עבור עזרה בביתה. לסכום זה יש להוסיף סך של 1,000 ₪ בגין הסכום העודף שהוצא בגין תשלום לביטוח לאומי ונסיעות לעוזרת הבית. סה"כ סכום הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר עומד על 7,800 ( לאחר הוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה).

אני מניחה כי התובעת תידרש לעזרה נוספת לעתיד אם כי בהיקפים פחותים. כעולה מאישור הנכות הכללית שנקבעה לבעלה של התובעת במל"ל ומעדויות התובעת ובעלה, חלה בשנה האחרונה החמרה במחלת הפרקינסון של בעלה של התובעת. על פי אישור המל"ל נקבעה לו נכות של 100% החל מ11/2018. יש להניח כי התובעת תוכל פחות ופחות להיעזר בבעלה נוכח מצבו הרפואי. גם עזרת בתה של התובעת אשר נכון להיום מתגוררת עמה בוודאי תפחת בשיעור משמעותי עם עזיבתה את הבית. נוכח הנכות שנקבעה לתובעת ומתוך הנחה כי יתכן ותהיה לה השפעה משמעותית יותר עם חלוף השנים, מצאתי לנכון לפסוק לה סכום גלובלי נוסף בגין עזרת הזולת הן לעבר (לאחר תקופת אי הכושר) וגם לעתיד על דרך האומדנה. בנסיבות דנן, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, סוג הפגיעה וגילה של התובע ת, אני מעמידה את הפיצוי הנוסף על סכום של 7,000 ₪.

סה"כ פיצוי בגין עזרת הזולת- 14,800 ₪.
הוצאות רפואיות וניידות
התובעת טוענת להוצא ות רפואיות שונות וצירפה קבלות בגין הוצאות שונות שנאלצה להוציא בתקופת אשפוזה ובגין טיפולים שקיבלה לאחר מכן.

התובעת אושפזה במשך 63 ימים ועל פי טענותיה נדרשו ילדיה ובעלה להוציא הוצאות ניכרות על נסיעות על מנת לבקרה ולסעוד אותה. במקרה מעין זה, בהתאם לפסיקה, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך האומדנה. בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, אני אומדת את ההוצאות הרפואיות של התובעת והוצאותי ה על ניידות (בעיקר בתקופת ההחלמה) בסך כולל 5,000 ₪.
נזק לא ממוני
התובעת שהתה באי כושר במשך למעלה מארבעה חודשים. מתוכם הייתה מאושפזת למעלה מ- 60 ימים. יש גם לזכור כי מדובר בשני אירועים נפרדים בהן סבלה התובעת מפגיעות באיברים שונים של גופה. בהתאם להנחיות הפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, ובשים לב לסבל שהיה מנת חלקה של התובע ת מאז התאונה ולנכות בגינו, אני מעמידה את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 100,000 ₪.

סוף דבר
סה"כ נזקי התובעת הם כדלקמן:
הפסד השתכרות בעבר
אובדן כושר השתכרות -
8,000 ש"ח
40,500 ₪

עזרת הזולת בעבר ובעתיד -
14,800 ₪
הוצאות רפואיות, נסיעה והוצאות אחרות
נזק לא ממוני
5,000 ₪.
100,000 ₪.
-------------
סה"כ פיצוי
168,300 ש"ח
ניכויי אשם תורם – 30%
50,490 ₪ -
סה"כ פיצוי בניכויי אשם תורם
117,810 ₪.

אחר כל האמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובעת סך של 117,810 ₪ בצירוף שכר טרחה בשיעור של 23.4%, החזר אגרה כפי ששולמה, החזר שכר העדים כפי שנפסק והחזר הוצאות למומחים הכול בכפוף להצגת חשבוניות ובתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום.
5129371 הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.
54678313זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ט סיוון תשע"ט, 02 יולי 2019, בהעדר הצדדים.