הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 45996-06-12

לפני כבוד השופטת אורלי מור-אל
התובעים
בתיק 45996-06-12

התובע בתיק
61201-12-15

  1. עזבון המנוח ל.א.
  2. ק.פ.ס.
  3. ל.ז.
  4. ל.ד.
  5. ק.ק.
  6. ש.י.ז.

המוסד לביטוח לאומי

נגד

הנתבעים

  1. בוני התיכון (כח אדם) בע"מ
  2. בוני התיכון (פרוייקטים) 2006 בע"מ
  3. כלל חברה לביטוח בע"מ
  4. י.ק.
  5. חברת אמין - פיתוח ויזמות

נגד

צדדי ג' בהודעה מטעם
הנתבעות 1-3.

צדדי ג' בהודעה מטעם
הנתבעים 4-5

  1. חברת אמין פיתוח ויזמות
  2. אילן כרמון בטיחות בע"מ ח.פ 512645482
  3. איתי גבעון רח' הצנחנים 6 תל אביב

4. בוני התיכון(כח אדם) בע"מ
5. בוני התיכון (פרוייקטים) 2006 בע"מ.
6. כלל חברה לביטוח בע"מ

מטעם התובעים 1-6 : עו"ד טל פרדמן.
מטעם התובע בתיק 61201-12-15: עו"ד א' עודה.
מטעם הנתבעות 1-3 וצדדי ג' המקבילים : עו"ד אורן גרבר.
מטעם הנתבעים 4-5 וצדדי ג' המקבילים : עו"ד פבל מורוז ועו"ד אלכס וייס.
מטעם צדדי ג' 2 ו-3 בהודעת הנתבעות 1-3: עו"ד אברהם ילין.

פסק דין

תביעה זו עניינה בנזקים שנגרמו ל עיזבון ותלויי המנוח ל.א. בתאונת עבודה מצערת שארעה בתאריך 23/8/09, בה נפל המנוח מגובה בעת עבודתו ומצא את מותו עקב תאונה זו.
תביעת העיזבון והתלויים אוחדה עם תביעת המוסד לביטוח לאומי לשיבוב התגמולים ששילם וישלם לתלויי המנוח שהוכרו על ידו . הצדדים חלוקים, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק.
העובדות וטענות הצדדים בתמצית
המנוח ל.א. (להלן: " המנוח"), יליד 19/2/1972, במועד התאונה נשוי ואב לילד, היה עובד זר שהגיע בתאריך 15/9/2007 מסין עם היתר לעבוד בענף הבניין בישראל. בשלב מסויים, הופנה המנוח לחברת כוח אדם בישראל בוני התיכון (כוח אדם) בע"מ (היא הנתבעת 1, להלן גם : "חברת כוח האדם"), ובשירותה הוא ע בד עד לתאונה המצערת .
במועד התאונה, נשלח המנוח על ידי חברת כוח האדם לעבוד באתר בניה בפתח תקווה , אתר בו הנתבעת 2, בוני התיכון (פרוייקטים) 2006 בע"מ הייתה הקבלן הראשי (להלן גם : "הקבלן"). הנתבעת 3, היא חברת הביטוח אשר ביטחה את הנתבעות 1 ו-2. הנתבעות 1-2, הן חברות הקשורות בקשרים עסקיים, כך שהנתבעת-1, מגייסת את העובדים ומספקת אותם לנתבעת-2, אולם לא הייתה מחלוקת כי מדובר באישיויות משפטיות שונות.
התאונה ארעה שעה שהמנוח עסק בשחרור תבניות מתועשות בקומה ה- 19 של הבניין, בזמן הרמת התבניות על ידי עגורן צריח, המנוח נלכד בין התבניות ובשל טלטול התבניות נזרק מעבר לשטח המרפסת, נפל ומת.
הנתבע 4, הוא מי שהפעיל את העגורן במועד הארוע (להלן גם : "העגורנאי". הצדדים כינו את העגורן גם "מנוף" ו"מנופאי" לשם הנוחות והאחידות אשתמש בפסק הדין במונח "עגורן" ) והנתבעת 5, היא מעבידת העגורנאי.
הנתבעות 1-3, שלחו הודעות צד ג' לנתבעת 5 בהיותה מעבידת העגורנאי ונושאת לטעמן באחריות שילוחית למעשיו או מחדליו , כמו גם לצדדי ג' 2 ו-3 כאשר צד ג' 2, חברת כרמון בטיחות בע"מ (להלן: "כרמון") הינה החברה שסיפקה שירותי ממונה ויעוץ בטיחות באתר החברה ולטענת המודיעה לצד השלישי בתוך כך הייתה אחראית על התווית שיטות עבודה באתר וכן לאיתור ווידוא תיקון מחדלי בטיחות באתר נשוא החברה ולצד ג' 3 , מר איתי גבעון, כמי שהעביר הדרכות בטיחות בגובה לעובדי הקבלן ובכללם המנוח, ולפי טענת המודיעה לצד השלישי היה אחראי על הטמעת שיטת עבודה בטוח ה בקרבם.
הנתבעת 5, שיגרה הודעת צד שלישי נגד הנתבעות 1-3, בטענה להפרת ההסכמות החוזיות בין הנתבעת לבין הנתבעת 2, ובכלל זה ההסכמה לבטח את פעילות העגורנאי .
התובע בתיק 61201-12-15, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד לביטוח לאומי"), הוא גוף סטטוטורי הפועל על פי דין אשר הכיר בתאונה שארעה לתובע כ'תאונת עבודה', וכתוצאה מכך שילם וישלם לתלוייו גמלאות שארים. תביעתו, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), היא לקבלת החזר – מהנתבעים 2-5 (שאינם המעביד) – של סכום הגמלאות. המוסד לביטוח לאומי הכיר רק בתובעים 2 ו- 3 כתלוייו של המנו ח ולא הכיר בהוריו וסבתו כתלויים ומכאן יוכל לקבל החזר רק בהתאם לשיעור הפיצויים שיפסקו לזכותם של התלויים בהם הכיר .
התביעה שלפני, יסודה בעוולת הרשלנות ובהפרת חובה חקוקה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), כמו גם בהפרת הוראות פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תשל"ט-1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה") והתקנות שמכוחה.
בכתב התביעה ובסיכומים , טענו התובעים לאחריות ביחד ולחוד של הנתבעים , להעברת נטל הראיה מכוח הכללים של הדבר מדבר בעדו ודבר מסוכן, ולחלופין נטען להפר חובות חקוקות ורשלנות של הנתבעים, בכך שהנהיגו שיטת עבודה מסוכנת באתר, שהייתה גלויה לכל המעורבים, לצד העדר הדרכה מספקת בנוגע לפירוק התבניות.
המוסד לביטוח לאומי הצטרף לטענותיהם של התובע ים, ואולם טען, כי הנתבעים 2-5 הם אלה האחראים הבלעדיים לנזקי המנוח שכן הם אלה שהחזיקו באתר הבניה, קבע ו את נוהלי העבודה בו והי ו האחראי ם על הבטיחות במקום. לדידו של התובע 2 , אין להטיל כל אחריות נזיקית על חברת כוח האדם, שכל תפקידה הסתכם בהפניית התובע לעבודה אצל הקבלן.
הנתבעים מכחיש ים את חבות ם, ולחלופין מפנים את האחריות ז ה כלפי ז ה וכלפי המנוח עצמו. הנתבעים טוענ ים, בין היתר, כי האירוע ארע בשל רשלנותו הבלעדית והמכרעת של המנוח לאחר ש לא מילא אחר הוראות הבטיחות שקיבל, ביצע פעולות שאסור היה לו לבצע ופעל בשיטת עבודה מסוכנת ובלתי בטיחותית. כן מפנות הנתבעות 1-3, לאחריותם של צדדי ג', בטענה כי ככל שנפלו כשלים, אלה עומדים לפתחם כמי שהעסיקו את העגורנאי וכמי שהיו אחראים על הטמעת הוראות הבטיחות ואכיפתם באתר.
צדדי ג' 2 ו-3 טוענים, שאין להטיל עליהם כל אחריות, שכן ביצעו תפקידי ההדרכה והפיקוח בהתאם להוראות הדין.
הנתבעים 4 ו-5 טוענים שאין להטיל עליהם אחריות, שכן הנתבעות 1-3 הן האחראיות למעשי הפועלים באתר ובכלל זה לדאוג לכך שמול העגורנאי יעבדו אתתים ועניבנים מוסמכים.
כצפוי, בנוסף על שאלת האחריות, פעורה בין הצדדים תהום לעניין נזקיהם של התובע ים.
אדון בדברים, דבר דבור על אופניו.

שאלת האחריות – המצב המשפטי
ההלכה היא, כי מעביד ומי שאחראי על בטיחות עובד על פי דין (להלן בפרק זה: "מעביד") חב בחובת זהירות מושגית כלפי עובדו. במובן זה, עליו ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות עבודת בטוחות, וכן לספק חומרים ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים. חובה נוספת המוטלת עליו היא החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה. הכל במטרה לאכוף את נהלי הבטיחות (ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (14/6/11) בפסקה 9 והאסמכתאות שם).
פקודת הבטיחות בעבודה נוסח חדש, תש"ל-1970 (להלן: " פקודת הבטיחות בעבודה"), תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח - 1988 (להלן: " תקנות הבטיחות בעבודה"), ותקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) תשנ"ז-1997, וכן חקיקה נוספת רבה, מתייחסים לאמצעי הבטיחות בהם על המעביד לנקוט; תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכה לעובדים) תשנ"ט–1999 מבטאות את החובה למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה ולהדריכו בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם; תקנות הבניה ותקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה) תשס"ז-2007 (להלן: "תקנות העבודה בגובה") מטילות חובה על מנהל העבודה/מבצע לפקח, כי העובד אכן ממלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו וקובעות תנאים לביצוע עבודה בגובה והשימוש בציוד הגנה בעת ביצוע עבודה מעין זו.
החובה היא חובה כללית וגורפת לנקוט כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. המעביד אינו יוצא ידי חובתו אך מעצם אספקת האמצעים המגנים והעברת ההדרכה. עליו לפקח גם באופן יעיל על בצוע ומלוי כראוי של כל ההנחיות (ראו ע"א 663/88 שיריזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592).
בהתאם לפסיקה, המעביד חייב להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות וגהות. הוא אינו רשאי להניח, כי העובדים ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות: "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785). המעביד חייב להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415). המעביד נדרש להביא בחשבון שהעובד עשוי להתרשל ולשגות ולכן עליו ליצור סביבת עבודה שתגן עליו ותקשה את התרשלותו.
עם זאת, כמובן, לעיתים נותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה. קיימים גם סיכונים רגילים שיש להכיר בהם ולחיות איתם בחיי היום יום, אשר המעביד אינו נושא באחריות להם, שכן הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72). ההוראות הקבועות בחקיקה מהוות אמצעי עזר לבירור האמצעים שעל מעביד לנקוט כדי לצור עבור עובדיו הגנה סבירה מפני תאונות, אם כי לעיתים יידרש המעביד לנקוט סטנדרט זהירות גבוה אף יותר.
הנה כי כן, בהתאם לדין, קשה לחלוק כי לנתבעות, כמעבידות המנוח והקבלן הראשי באתר הבניה, עשויה לקום חובת זהירות מושגית ואף קו נקרטית כלפי המנוח אשר בצע עבודה מסוכנת בגובה, למנוע סיכון של פגיעה בגופו של המנוח הנובע מנפילה. המחלוקת היא בדבר סבירות אמצעי הזהירות שננקטו. ההלכה הפסוקה בעניין זה מחמירה ומדקדקת מאד עם המעביד והגורם האחראי בהתאם לחקיקה הרלוונטית, חובות הזהירות המוטלות עליהם הן חובות מוגברות. על המעביד והגורם האחראי בהתאם לחוק להנהיג שיטת עבודה בטוחה, הדרכה בדבר שיטת העבודה, הסיכונים הטמונים בה וכללי הזהירות הנדרשים וחובות וידוא ופיקוח. על המעביד והגורם האחראי לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות, גם אם מדובר בסכנות שאינן בלתי רגילות או יוצאות דופן במקום העבודה.
הכללים וההלכות החלים בכגון דא והמפורטים לעיל – ידועים. הצדדים אינם חולקים על כך כי על המעביד ועל הגורם האחראי על פי חוק לספק לעובד סביבת עבודה בטוחה אשר תקיים את דרישות הדין. המחלוקת נעוצה בשאלה האם ייושמו הכללים וההוראות כראוי או שמא הפרו הנתבעים או מי מהן את חובתם כלפי העובד.
האמור עד כאן, יפה בשינויים המחוייבים, גם בנוגע לעגורנאי, שלא יכול להיות ספק שהוא חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי העובדים באתר ובכלל זה כלפי המנוח מולו עבד ולא יכולה להיות מח לוקת של ממש, כי הוא חייב להפעיל את העגורן בהתאם לכל כללי הבטיחות הנדרשים, תוך הקפדה שעובדים מולו עובדים מיומנים, ששיטת העבודה היא שיטה בטוחה וכי לא נשקפת סכנה כלשהי למאן דהוא באתר, כתוצאה מהפעלת העגורן.
בהינתן כללים אלה יש לבחון את נסיבות התאונה ומידת האחריות של הנתבעים, כאשר אחריותם של צדדי ג' תבחן בהמשך ככל שתמצא אחריות לנתבעים.

התאונה ונסיבותיה
על נסיבות התאונה ניתן ללמוד ממספר עדויות וראיות שהובאו – בהקשר זה, נשמעו, בין היתר, עדות חברו לעבודה של המנוח , שהיה עמו בעת התרחשות התאונה, עדות העגורנאי, מנהל העבודה שהיה בשטח ואולם לא נכח בעת התרחשות התאונה וכן מפקח משרד העבודה ש הגיע למקום עוד ביום התאונה וחקר את התאונה כאשר הוצג דו"ח החקירה שערך , הודעות שגבה וכן נשמעה עדותו. החלק הארי של הנסיבות אינו שנוי במחלוקת.
אין מחלוקת, כי הבניין שבו ארעה התאונה, כמתואר בדו"ח משרד העבודה, הוא בניין מגורים רב קומות עם שלד מבטון מזוין. לצורך יציקות שלד של הבניין השתמשו בתבניות מתועשות בגדלים שונים. תאונת העבודה ארעה בחלק הדרומי של הבני ין במרפסת של קומה 19 (כאשר חלק מן העדים התייחסו אליה כקומה 20) . המרפסת גובלת בשני קירות שממוקמים בניצב זה לזה. בקירות מתוכננים שני פתחים: באחד פתח של יציאה למרפסת ובשני פתח של חלון. המרחק המינימלי בין פתח החלון לבין פתח היציאה למרפסת, על פי התוכנית הינו 176 ס"מ (ראו בהקשר זה דו"ח מפקח העבודה והתמונות שצילם) .
ביום האירוע החלו העובדים לעבוד בשעה 06:30 בבוקר לערך, המשימה של המנוח ועובדים נוספים ביניהם, חברו של המנוח, שהינו גם קרוב משפחתו Haiyun Zhou (להלן: " העובד הנוסף") הייתה פירוק והרכבת תבניות מתועשות .
עובר לתאונה עסקו, המנוח, העובד הנוסף ועובדים נוספים בפירוק תבניות החלון ופתח היציאה למרפסת בקומה ה- 19. כפי שהסתבר בדיעבד , הפועלים שעסקו במלאכה פרקו את שתי התבניות בו זמנית, לצורך הרמתן על ידי העגורן.
הצדדים לא היו חלוקים, שפירוק שתי תבניות ביחד ועניבתן לעגורן, אינו נוהל עבודה תקין ואולם כל אחד טען לשיטתו בעניין, ואדון במשמעות המחלוקת בהמשך.
לצורך ההשתלשלות חשוב להבהיר, כי קיים מרחק רב יחסית בין התבניות שנמצאות בשלב הפירוק, ובעת הפירוק בשיטה זו, כפי שהבהיר מפקח העבודה בדו"ח מטעמו, בזמן הרמת התבניות הן מקבלות טלטול (תנופה) זו לכיוון זו, בהשפעת כוח הכובד, שכן הן תלויות באותה נקודת התליה.
אין מחלוקת, כי המנוח נתן הוראה לעגורנאי להרים את התבניות, בשלב זה לטענת העובד הנוסף, המפעיל לא הרים את התבניות משך כ- 10 דקות , לפיכך המנוח יצא אל המרפסת לראות מה מעכב את העגורן, או אז בד בבד הורמו התבניות.
המנוח שעמד על המרפסת במרווח בין התבניות, נלכד ביניהן וכתוצאה מטלטול התבניות נזרק מעבר לשטח המרפסת.
אין מחלוקת, כי המנוח לא השתמש ברתמת בטיחות למניעת נפילתו מגובה. הצדדים היו חלוקים בשאלה האם בעת עבודה מסוג זה על מרפסת, היה צורך ברתמת בטיחות.
באשר לקיומו של מעקה במרפסת הובאו עדויות סותרות, לפי חלק מהן היה מעקה ונשבר בעת האירוע ולפי עדויות אחרות לא היה מעקה שכן לא ניתן לבצע את העבודה עם מעקה והוא ממילא מפורק טרם תחילת העבודה, מכל מקום לא יכולה להיות מחלוקת של ממש שמעקה לא היה בו כדי למנוע את התאונה, שכן המנוח מכוח התנופה, היה מועף מעבר למעקה.
בנוגע לנסיבות בגדרן היה המנוח בקרבת התבניות בעת הרמתן, לאופן בו קיבל העגורנאי את ההוראות , לפעולות העגורנאי ולאפשרות ו לראות את המנוח ולצפות את התרחשות התאונה, נפלה מחלוקת בין הצדדים ואולם אין מחלוקת , כי המנוח לא היה אתת מוסמך וגם לא היה מוסמך לענוב את התבניות לעגורן ו אולם הוא זה שנתן הנחיה לעגורנאי להרים את התבניות ועסק בעניבת התבניות לאונקל העגורן .
על מנת להכריע במחלוקות בין הצדדים, אסקור את העדויות הרלוונטיות בקצרה, כפי שניתנו למפקח העבודה, כפי שנפרשו בתצהירים וכפי שנשמעו בעדויות לפני.
גרסת מנהל העבודה
מנהל העבודה , המועסק על ידי הנתבעת-2, סיפר בהודעתו מיום 25/8/09 שנמסרה ל מפקח העבודה, כי ביום התאונה חזר מחופשה והחל בסיור בכל רחבי האתר. במהלך הסיור נתקל לדבריו בעובד שלא היה ממוגן כראוי, הפסיק את עבודתו ושלח אותו להתמגן.
המנהל נשאל, על אופן מתן ההוראות לעובדים והסביר , כי יש ראש קבוצה בשם טי (שכונה על ידי עדים אחרים גם : טיאן), ביום התאונה הבנ יין היה בשלב הקמת הקומה ה- 21, העובדים מחולקים לקבוצות - כל קבוצה בהתאם להתמחותה, הפועלים מחליטים בעצמם בעזרת ראש הקבוצה כיצד לבצע את העבודות.
המנוח שימש כטפסן מתחילת עבודתו באתר כשנה וחצי לפני התאונה. לדברי המנהל כל העובדים כולל המנוח קיבלו הדרכה לעבודה בגובה כולל הדרכה לעניין אופן העבודה בתבניות מהחברה שמספקת תבניות הכל בסיוע מתורגמן, כן חולק לה ם ציוד מגן אישי הכולל רתמות בטיחות וכל הציוד נמצא בקומות הבניין לשימושם. כל העובדים כולל המנוח חתומים על התחייבות לעשות שימוש בציוד.
מנהל העבודה נשאל האם המרפסת ממנה נפל המנוח הייתה מגודרת והשיב, כי כל המרפסות בין שני עמודים מגודרות, ואולם סביר להניח שהפועלים פרקו את המעקות לצורך הוצאת ציוד מהמרפסות. הפועלים חתומים על כך שאם אין מעקה הם חייבים ברתמת בטיחות.
לדברי מנהל העבודה, אם עובד לא מקיים את ההוראות מפסיקים את עבודתו לכל היום ולאחר מספר הפרות מפסיקים את כל עבודת הצוות.
המנהל הוסיף , כי לצורך מניעת תאונות התקינו מצלמה על העגורן כדי לאפשר ל עגורנאי לעבוד בבטחון ולמנוע תאונות וכי לא ידוע לו שבמועד התאונה הי יתה בעיה כלשהי עם המצלמה.
מנהל העבודה הדגיש כי המנוח עבד במשך שנה וחצי בעבודה זו וזו הייתה עבודה שיגרתית שלו.
בתצהירו חזר מנהל העבודה על הדברים והדגיש , כי במועד התאונה, עסק המנוח בעבודה רגילה ומוכרת לו של פירוק מסגרת החלונות בסיוע עגורן נייח, כאשר קודם לכן פירק לפחות 100 תבניות על פי אותה שיטת עבודה ואותם אמצעי בטיחות לרבות מערכת לבלימת נפילה מגובה.
כן חזר והדגיש כי המנוח והעובדים הנוספים, קיבלו את כל ההדרכות הנדרשות הנוגעות לביצוע תפקידם והוא עצמו הדריך את המנוח בנהלי עבודה ברורים, כאשר לצורך כך שכרה החברה את שירותיהם של צדדי ג' 2 ו-3. המנהל הוסיף ש המנוח אף עבר הדרכות ייעודיות לעניין תבניות, לרבות איסור על העמסת יותר מתבנית אחת ועיגון התבניות עם שני אדנים למנוף העגורן וכן איסור על עבודה בסמוך למנוף בעת הרמת מטען או בעת שהמטען מורם.
מנהל העבודה הוסיף עוד , כי הוא עצמו וידא ש בקומות בהם עבד המנוח קיימות רתמות בטיחות וכבלי עגינה. עוד חזר וציין מנהל העבודה, כי במקום היו מעקות בטיחות שהוסרו ייעודית על ידי הפועלים על מנת לבצע את העבודה.
לגבי שיטת העבודה, הדגיש המנהל שלמול העגורנאי עובד רק אתת מוסמך ובכל עת שהוא יוצא אל ה פיגום הוא חייב להיות מאובטח. המנהל הדגיש, כי ידוע לעגורנאי ש מותר לשנע אך ורק תבנית אחת. לטענת העד הותקנה בעגורן מצלמה, אלא שהעגורנאי שבר אותה.
לטענת המנהל בתצהירו, ביום התאונה הועסקו בקומות העליו נות מספר אתתים בעלי הסמכה, אחד בקומה בה עבד המנוח ולשם כך סופק לו מכשיר קשר. לדבריו, הוא עצמו הציג לעגורנאי את האתתים, כך שזה ידע מול מי עליו לעבוד. המנוח לא היה אתת מוסמך.
לטענת המנהל בירוריו לאחר התאונה העלו, כי פעולותיו של המנוח בוצעו בניגוד להדרכות הבטיחות והנחיות העבודה בכך שענב שתי תבניות לעגורן, בכך שסימן לעגורנאי כיצד לנהוג ובכך שיצא לא מאובטח אל הפיגום החיצוני. לגישתו של מנהל העבודה, התאונה התרחשה מכשלים אלו של המנוח וכשלים נוספים של העגורנאי ששמע להוראות המנוח והרים בתאוצ ה שתי תבניות בניגוד להנחיות. המנהל הדגיש , כי לא עלה בדעתו שהמנוח או העגורנאי ינהגו כפי שנהגו ולא היה מאומה שבידו לעשות על מנת למנוע את ההתרחשות.
בעדותו נשאל מנהל העבודה אם הוא יודע להצביע על זהות האתת המוסמך שנוכח בעת התאונה, והשיב שיש באתר 4 אתתים שעובדים. לעובדים הסינים שעובדים בשלד יש אתתים קבועים. וכאשר עומת עם כך שיש רק 2 אתתים שעובדים עם הקבוצה, השיב כי יש עוד 2 אתתים שעובדים עם קבוצה אחרת. כאשר נטען לפניו שטיאן ראש הקבוצה היה אחד האתתים ואתת נוסף שהיה היה מאושפז בבית החולים, וטיאן עצמו לא היה, אז ככל הנראה לא היה כל אתת השיב, שאם היה אתת בבית החולים היה יודע . לדבריו, האתת ירד למטה הוא דיבר איתו וטיאן עצמו היה באתר וככל שהוא טוען אחרת הוא שיקר.
המנהל הוסיף, כי לא ראה את התאונה, היה במרחק של כ- 30 מטר ואולם הוא סבור שהתאונה ארעה שעה ש העגורנאי משך בכוח את התבניות, כאשר נאמר לו שאולי העגורנאי משך ולא בכוח השיב , כי אינו יוד ע.
כאשר נשאל כיצד הוא כמנהל עבודה יודע שרק אתת נותן הוראה למנופאים השיב כי זו ההנחיה, אף אחד לא מתנדב להיות אתת, זו עבודה קשה ויש חליפות כתומות שאפשר לזהות את האתת כשהוא מנופף בידיים. העד נשאל על כך שוב והשיב במפורש, כי האתת לדעתו היה טי (ראש הקבוצה) ב- 100% (פרוטוקול מיום 28/9/16 שורה 7-9). לדבריו אם המנופאי לא רואה את האתת או את המקום הוא צריך לעצור את העבודה.
באשר למצלמה שהייתה אמורה להיות על העגורן, השיב שהיא לא צריכה להיות בעגורן בהתאם לדין , זו מצלמה שמנסה להקל על המנופאים, לא חובה לשים אותה, רצו שיהיה יותר קל, אז ניסו להרכיב אבל זה מתקלקל, היום לא רואה אותה על מנופים. זה נסיוני.
כאשר עומת עם טענת העובד הנוסף, כי ביצעו הרמת שתי תבניות יחד לאורך 19 קומות, וכיצד לא התערב, השיב, כי הם לא עשו דבר כזה, אם עשו זו עבירת בטיחות, כי לעגורנאי אסור להרים , כאשר נשאל שוב, השיב: "בהחלט ייתכן שהם חיברו שתי תבניות למנוף למרות שאסור והמנופאי שעשה את זה עבר על החוק כפול שתיים" (פרוטוקול דיון מיום 28/9/16 שורות 1-2). לדבריו, לפני התאונה לא החתימו את העובדים על האיסור להרים שתי תבניות, ברענון לאחר התאונה הבהיר זה לעובדים הסינים.
באשר לרתמות הבטיחות, השיב, כי הפועלים לא חייבים לשים אלא במקום שיש סכנה, ובמקום לא הייתה סכנה שכן היה מעקה שנשבר, מכל מקום כאשר הם עובדים במרפסת ומפרקים תבניות עליהם ללבוש רתמות בטיחות – עובדים שעובדים ללא רתמות באזור סכנה עוברים על החוק.
גרסת העובד הנוסף
העובד הנוסף מסר בהודעתו למפקח העבודה מיום 2/9/09, כי הוא עובד כטפסן כ- 15 שנים. בארץ כשנתיים ובאתר כ- 20 חודשים. לדבריו, ביום התאונה, החל לעבוד בשעה 06:30 עם מנוח בהרכבת תבניות של תקרה בקומה 20 של הבנין. אחרי הפסקת הצהריים, ראש הקבוצה שלהם בשם טיאן אמר להם לפרק את התבניות של החלון ודלת היציאה למרפסת של קומה 20.
המנוח באמצעות מכשיר קשר ביקש מן מהעגורנאי, להגיש לו את האונקל של המנוף, קשר אותו לתבנית של הדלת וביקש מהעגורנאי למתוח, אחרי זה החלו לשחרר את התבנית עם פטישים גדולים, הם שחררו את התבנית והיא נותרה תלויה על המנוף שהעביר אותה למקום אחר.
או אז פנו העובדים לשחרר את התבנית של החלון וקשרו אותה לאחת השרשרות הנוספות בעגורן, ושחררו גם תבנית זו, מתוך הצד הפנימי של הבניין.
המנוח ביקש מהעגורנאי בעזרת מכשיר קשר לקחת את התבניות המשוחררות, הם חיכו כ- 10 דקות בתוך הבניין אבל העגורן לא זז, המנוח יצא למרפסת בצד הפתח של הדלת כדי לראות למה העגורן לא זז, הוא עצמו היה בתוך הבניין, המנוח עמד על שפת המרפסת באותו רגע העגורן החל לזוז ומשך את התבניות החוצה, התבניות שזזו זרקו את המנוח מהמרפסת ואחרי שהנפגע נפל הם המשיכו להתנדנד באוויר. אז התקשר העובד הנוסף לראש הקבוצה שלא היה באתר.
העד נשאל האם המרפסת הייתה מגודרת והשיב בשלילה.
העובד נשאל האם קיבל הדרכת בטיחות כללית, הדרכה בעבודות בגובה והדרכה לפירוק והרכבת תבניות והשיב, כי קיבלו הדרכה כללית, הדרכה לעבודות בגובה והוראות להתקנת ופירוק תבניות מתועשות וכי המנוח נכח בהדרכות.
העובד נשאל האם היה להם ציוד מגן אישי והשיב, כי היו להם כובעי מגן, נעלי עבודה, רתמות בטיחות וחבלים בהישג יד אבל עבדו בתוך הבנין ולא חשבו שיש צורך בשימוש ברתמות.
העובד נשאל האם הוסמך להיות אתת והשיב, כי לא הוסמך וגם לא שימש כאתת, המנוח ידע קצת עברית כל המילים שהיו צריכים לדעת והוא דיבר במכשיר הקשר. הוא עצמו עבד יחד עם המנוח גם בתבניות וגם בשיש ודברים אחרים, באתר רק מי שיודע מילים בעברית הדרושות לעבודה יכולים לכוון עגורן.
בתצהירו מסר העובד הנוסף, כי על מנת לחסוך בזמן עבודת המנוף הורו להם המנהלים באתר לשנע שתי תבניות בתנועה אחת של המנוף. הם היו מחברים את הכבלים של המנוף לשתי תבניות ולאחר ניתוק התבניות מהבטון היבש העגורנאי היה מרים את שתיהן ביחד.
העד חזר על כך שלמנוח שידע מספר מילים בעברית היה מכשיר קשר והוא היה נותן הוראות לעגורנאי, ולמיטב ידיעתו העגורנאי היה עובד מאוד לאט שכן קיבל תשלום לפי שעות ולא היה חשוב לו הספק העבודה.
העד חזר וטען כי חיכו כ- 10 דקות והעגורנאי לא הרים את התבניות ולפיכך המנוח יצא למרפסת, כאשר לפתע הופעל העגורן במשיכה גסה והתבניות פגעו במנוח. לדברי העד, אי נו מצליח להבין מדוע העגורנאי הפעיל את העגורן ולהערכתו והערכת הפועלים שהיו במקום מדובר בחוסר תשומת לב וז לזול בחיי אדם, שכן העגורנאי ל א וידא שהמנוח נכנס לדירה לפני שהפעיל את העגורן. העד טען שאין לו ספק שהעגורנאי יכל היה למנוע את התאונה.
לדבריו, לא השתמשו בחגורות בטיחות כי רוב העבודה הייתה בתוך הדירה וסמוך לפתחים של המרפסת ללא סכנה.
העד הוסיף, כי אם המנוח היה מקבל הכשרה כא תת אולי היה קובע עם העגורנאי שיטות עבודה יותר בטוחות וכך ניתן היה למנוע את התאונה.
לדברי העד, למרחק בין מיקומו של המנוח ושפת המרפסת בעת התאונה אין משמעות מאחר שהפעלת המנוף גרמה לכך שהתבניות מעכו את המנוח ודחפו אותו בכוח רב אל מחוץ למרפסת.
בעדותו שב ואישר העובד הנוסף, כי הוא והמנוח קיבלו הדרכות לעבודה, אף שלא זכר כמה הדרכות (עמ' 37 לפרוטוקול מיום 1/5/16 שורות 2,3), כן אישר העד, כי קיבלו הדרכה גם מהחברה של התבניות שבאו להדריך איך לבצע את העבודה (שם, עמ' 38, שורות 2,3).
העד אישר כי לא היו עם רתמות בטיחות בעת ביצוע העבודה, שכן לדבריו לא צריך.
אשר למעקה טען שמעולם לא היה מעקה, רק לאחר הוצאת התבניות מרכיבים את המעקה.
העד אישר כי שמע את ההוראות שהמנוח נתן לעגורנאי, המנוח הוא זה שנתן הוראות באותו הרגע (שם, עמ' 44 המחצית השניה של העמוד, עמ' 45 שורות 20,23). העד אישר שהמנוח הוא זה שענב את התבנית וכאשר עומת עם טענה שיש לקשור בכל פעם תבנית אחת השיב, כי הדבר לא ייתכן.
העד הוסיף, כי בנ יגוד לכל הפעמים בהם העגורנאי הגיב מיד, בפעם הזאת שתי דקות והוא לא הגיב (שם, עמ' 48 שורה 23), לאחר מכן אישר העד כי מדובר ב- 10 דקות שהעגורנאי לא הגיב, וברגע שהמנוח יצא למרפסת עניין של שניה עד שארע הארוע " ברגע שהוא יצא הוא כבר הפעיל את זה" (שם, עמ' 51, שורה 24).
העד אישר כי לפני היציאה למרפסת המנוח לא דיבר עם העגורנאי במכשיר הקשר. העד הסכים שהעוצמה של התבניות חזקה מאוד ואפילו שיש מעקה זה לא יעזור (שם, עמ' 54 שורה 17).
העד השיב עוד כי טיאן ראש הקבוצה הסינית אמר להם לבצע את העבודה ולאחר מכן עזב את האתר.
העד הסכים שעבר הדרכות בטיחות עוד שהיה בסין, חלקן דומה למה שהיה בארץ וחלקן לא. לגבי אחד מטופסי הבטיחות שהוצגו כטופס עליו חתם המנוח, ציין העד כי למעשה הוא זה החתום.
גרסת העגורנאי
העגורנאי מסר בהודעתו מיום 23/8/09, כי הוא עובד עבודה זו משנת 1975 ועובד באתר כ-3 חודשים.
בשעה 14:30, המנוח סימן וצעק להזיז את העגלה קדימה. המרחק בין הקבינה שלו והמקום בו עבדו הפועלים היה 10 מטרים, הוא הזיז את העגלה קדימה, הוריד את האונקל עם שתי שרשראות, אחרי מספר דקות או שניות ראה את המנוח מסמן לו למתוח את השרשרת, מתח עד למתיחה ועצר. הוא לא ראה מה הוא מותח אבל ראה את המנוח וראה שהתבנית של החלון קיבלה נדנוד קדימה ותוך שניה לאחר מכן השתחררה גם התבנית השניה, המנוח נלכד בין התבניות, הוא רצה לברוח מן התבניות ותלה את עצמו על אחת מהן ואחרי זה לא ראה אותו. חשב שהוא קפץ על המרפסת. לדבריו, ברגע שמתח לא עשה כלום כי לא ראה מה קרה שם.
העד נשאל אם יש לו מה להוסיף והשיב, כי ידע שיש בין הפועלים אתתים – אנשים שקיבלו הסמכה אבל הוא לא מבדיל בין הפועלים, מבחינתו זה הי ה אתת כי הסימן שהוא סימן היה נכון.
בהודעה מיום 25/8/09, שב העגורנאי ועמד על נ יסיונו המקצועי כמי שהעביר קורס עגורנאים ובחן עגורנאים והוסיף כי עבד כעגורנאי באתר כשלושה חודשים ויכול לומר בוודאות שמתן איתות באתר הזה היה ברמה ירודה. לא פעם סירב להרים ברזל שלא היה קשור כהלכה ואוצר המילים שלהם לא מאפשר מתן איתות, הוא כלל מספר מילים מצומצם מאוד וגם מילים שהם יודעים הם מבלבלים, גם שיקול הדעת שלהם לרוב לקוי.
באשר לתאונה, המנוח ביקש מנוף והוא הגיש לו את השרשראות, ראה לאחר מכן את הראש של המנוח, הוא נעלם משדה הראיה שלו והוא הבין שהמנוח החל לקשור. לאחר מכן המנוח הופיע לאחר מספר שניות, וסימן לו עם האצבע להרים, מתח ועצר, האיתות היה על ידי סימנים באצבעות ידיים בלבד, היו מכשירי קשר באתר אבל באותו מקרה לא היה שימוש בהם.
העד הסביר את תהליך פירוק התבניות, הוא מגיש את השרשרת, הפועלים קושרים את אונקל השרשרת לאוזן של תבנית המשקוף, העגורנאי מתבקש למתוח ואחר כך קצת להרפות על מנת לאפשר להם לשחרר את התבנית מפתח המשקוף. אחר כך הפועלים משחררים את התבנית מפתח של החלון על ידי מכות פטיש כבד, בזמן השחרור הפועלים נמצאים בצד הפנימי של החלון. לאחר השחרור התבנית נשארת תלויה על העגורן והוא מעביר אותה.
אחרי שראה פועל לכוד בין התבניות הבין שאו שהתבניות היו משוחררות מראש בלי תמיכה של המנוף כהוכחה לא היה זמן לפועל לשחרר את התבניות ולמנוח לקח מספר שניות מהרגע שקיבל שרשרת ועד מתן איתות להרים, דבר שלא יכל לדעת מראש.
העד הוסיף, כי הוא מש וכנע שהמנוח היה לבדו, כי איש לא בא לעזור לו בזמן מאבק עם שתי התבניות.
העד ציין, הוא רואה את התקרית באחריות של החברה, הותקנה לו מצלמה כדי לעשות עבודה נוחה יותר המצלמה פעלה כחודש, הודיע זאת למנהל העבודה ולסגנו. העד הבהיר, כי המצלמה היא בבחינת תוספת כדי להפוך את העבודה לקלה יותר ולכן הסתפק בהודעות בעל פה בלבד, והתשובות שקיבל היה שהדבר יטופל.
העד נשאל האם ראה אם המרפסת הייתה מגודרת והשיב שלא ראה את שפת המרפסת.
בתצהירו חזר העגורנאי על פרטי הכשרתו ומס ר, כי ביום התאונה התבקש על ידי האתת להביא את המנוף שמאלה, עגלה קדימה ושרשרת למטה. לאחר ביצוע הפעולה קשרו לעגורן משהו שלא ידע מהו בזמן אמת ולא היה אפשרות לראות מה נקשר מתא העגורנאי, העד הדגיש , כי אינו נדרש לדעת מה נקשר לעגורן מכיו ון שהוא עובד מול אתתים והם אלה אשר מורים לו מה לעשות.
לאחר מכן קיבל קריאה: "יצחק שומע", "למעלה" – לדבריו העגורנאי נמצא על העגורן כ- 12 שעות ויתכנו מצבים בהם לא מתבצעת העבודה באופן מידי, מה גם שלא מוגדר לו זמן מתי להתחיל את העבודה. לאחר 10-15 שניות החל להרים את השרשראות כעבור כשניה נדהם לראות שזאת תבנית ועליה תלוי בן אדם. או אז הפסיק מיד את הפעולה.
לאחר קרות התאונה עלה על הזרוע של העגורן וראה, כי לעגורן קשורות שתי תבניות, דבר שהוא אסור בתכלית האיסור.
העד הדגיש, כי ביצע פעולות רבות של פירוק תבניות והוא יודע שהעבודה מתבצעת תחת פיקודו של מנהל העבודה בעצמו, כאשר מנהל העבודה שהוא אתת מוסמך נותן את ההוראות.
לדבריו מעולם לא קרה שהמנוף נקשר לשתי תבניות, ואלו ידע זאת היה מסרב לשתף פעולה. לדברי העד מדובר בפעולה מסוכנת מאוד משום שדפיקת התבניות לפני שהעגורן מאבטח אותן, עלולה לגרום לנפילת תבנית.
העד הדגיש שהמצלמה שהייתה בעגורן התקלקלה, הוא ביקש מספר פעמים לתקן אותה ללא הואיל ואולם חזר והבהיר כי מדובר באמצעי עזר בלבד ולא אמצעי חובה.
לדבריו, סמך על מנהל העבודה שרק אתת מוסמך יתן לו את ההוראות ולא הבדיל בין הפועלים הסינים.
העד הבהיר כי באותו רגע שהתחיל לבצע את פעולת ההרמה על פי פקודת האתת בקשר ראה לאחר כעשר שניות לרגע סימן להרים באמצעות אצבע מבצבצת סמוך לתקרה, שזה סימן בסיסי להרמה, על כן לא הייתה סתירה באמצעות ההוראות שקיבל בקשר ובסימונים. העד הוסיף עוד, כי לא יתכן שהמנוף עבר להילוך גבוה ברגע כפי שנטען וכי הרים בתאוצה גבוהה אלא הרים בתאוצה הנדרשת.
בעדותו שב וטען העגורנאי כי ממקום מושבו לא יכל לראות את התבניות או את המרפסת , לכל היותר הוא יכול לראות יד שמורמת למעלה כאשר האדם נצמד לקיר, תלוי מה הגובה של האדם, מה גם שיכול שהוא עמד על משהו.
לשאלה אם פעל על פי אצבע של בן אדם, השיב "כן. אבל לא לשכוח ששמעתי גם קודם "להרים" ולכן קישרתי את זה, הבנתי שצריך להרים" (פרוטוקול מיום 28/9/16, עמ' 43 שורה 17).
לדבריו, לאחר הזזת התבניות ראה את המנוח תלוי על אחת מהן כי התבניות הטלטלו החוצה.
באשר לסתירה בין גרסתו בתצהיר לבין עדותו בפני מפקח העבודה, בנוגע לשאלה האם היה שימוש במכשירי קשר, הסביר שאצל מפקח העבודה התכוון לאותה שניה ממש של התאונה, השימוש במכשיר קשר היה קודם לכן.
העד הסביר, כי יש סיבות רבות שעגורנאי לא חייב לבצע את הפעולה באותו רגע, הוא יושב בעגורן 12 שעות ויתכן שעשה דבר אחר באותו רגע.
כאשר עומת עם הטענה שראה את המנוח לפני התבנית והרים אותה ובכך גרם למותו השיב, כי לא ידע מה הוא מרים, לא היה לו שמץ של מושג.
לדבריו אם העגורנאי לא שומע את ההוראות , יש לבדוק שוב ושוב באמצעות מכשיר הקשר ולפנות למנהל העבודה.
העד הסביר שאינו מזהה מיהו האתת מכל הפועלים, והוא יודע שמי שמדבר איתו הוא אתת מוסמך, כי בשטח יש מנהל עבודה, וזה תפקידו, להסתכל ולראות מי לוקח את המכשיר לעגורנאי אין שום אפשרות לבדוק וזה גם לא תפקידו לבדוק את ההסמכה של הפועל.
העד השיב עוד, כי אם המצלמה הייתה עובדת המנוח היה חי. המצלמה היא לא חובה אבל היא מראה לו מה יש מקדימה.
אשר לגרסת העובד הנוסף, כי כך פעל ו לאורך כל הקומות קודם, השיב שיש לעובד הרבה מה להסתיר ולו אין מה להסתיר. העובד צריך להסביר למה הם ביצעו את הפעולה בלי מנה ל עבודה.
אם מנהל העבודה היה עובד מולו היה מזהה, לסינים אין אוצר מילים. לדבריו, הם ניצלו את זה שמנהל העבודה למטה והחליטו לעבוד מהר ובצעו שורה של פעולות שאסור באיסור מוחלט לעשות, הם פרקו את התבניות, חיברו שניים למנוף, נתנו לו הוראה להרים.
בפעמים קודמות ידע שזה תבניות כי מנהל העבודה היה במקום, ומעולם לא הרים שתי תבניות.
עדות מפקח העבודה
מפקח העבודה, שחקר את הארוע, הסביר בעדותו, כי כל עוד העובדים נמצאים בתוך הקומה אין הם צריכים להיות קשורים ברתמת בטיחות, אך שעה שהם יוצאים למרפסת ואין גידור הם חייבים רתמת בטיחות.
באשר לשיטת העבודה, עליה העיד העובד הנוסף של הוצאת שתי תבניות ציין מפקח העבודה כי לטעמו צריכים להוציא תבנית אחת וכי אם היה רואה את זה באתר היה עוצר את העבודה. מפקח העבודה, ציין כי לא עלה לעגורן אבל לפי מה שהתרשם מן המרפסת יש קושי לראות את העגורן ולהיפך, רק מי שעומד על הקצה של המרפסת יכול לראות אותו.
במסגרת החקירה במשרד העבודה, נגבתה גם עדותו של טיאן, ראש הקבוצה, ואולם העד לא זומן להעיד על ידי מי מהצדדים, ולפיכך לא ניתן להיתמך בהודעתו.
למען השלמת התמונה, אציין, כי מסקנות מפקח משרד העבודה בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה היו, שהתאונה התרחשה בשל מכלול הנסיבות הבאות:
- מתן איתות ועניבה של תבניות על ידי המנוח שלא היה אתת מוסמך.
- בעת ביצוע עבודת פירוק התבניות המנוח נמצא באזור המסוכן של טלטולן וכך נפגע.
- המנוח עסק בעבודה בגובה ללא שימוש בציוד מגן אישי למניעת נפילה מגובה כמו רתמת בטיחות, כאשר שימוש באמצעי מגן זה היה מונע את העבודה.
- השגחה לא מספקת של מנהל העבודה על שימוש בציוד מגן אישי ושיטת פירוק התבניות.
בסופה של חקירה משרד התעשייה המסחר והתעסוקה לא נקט בהליכים כלשהם נגד מי מן המעורבים והתיק נסגר.
בנוסף למפקח משרד העבודה, נסיבות התאונה נבדקו גם על ידי חברת כרמון שהייתה יועצת הבטיחות וממונה על בטיחות באתר. גם בתחקיר זה הוסקו מסקנות דומות לאלה של מפקח העבודה, כאשר הוסף, שהמנוח עבר את ההדרכות הנדרשות והתאונה ארעה בשל הפרת הוראות הבטיחות על ידי המנוח , כן הוסף שהמצלמה המותקנת בעגורן לא פעלה ואין על כך תיעוד בפנקס העגורן. חברת כרמון לא ראתה להעיר דבר בנוגע להתנהלות מנהל העבודה.

נסיבות התרחשות התאונה – דיון והכרעה
בחינת הגרסאות והעדויות שהובאו לעיל, מעלה, כי התאונה התרחשה כתוצאה משילוב אומלל של גורמים שעיקרם קודם כל בכך שהמנוח שאינו אתת מוסמך עבד למול העגורנאי כאתת, נתן לו הוראות ואף יצא לקדמת המרפסת לבחון מה קורה לאחר שנתן הוראה להרים את התבניות וזאת מבלי להג ן על עצמו באמצעות רתמת בטיחות. פעולות אלה של המנוח הן הסיבה הישירה לתאונה המצערת. במסגרת תביעה זו יש לבחון האם פעולות אלה התאפשרו עקב רשלנות מי מן המעורבים.
לאחר שבחנתי את העדויות שנשמעו אני מקבלת את גרסת העובד הנוסף, כי טיאן ראש הקבוצה לא היה במקום בעת ביצוע העבודות ומעדיפה אותה על גרסת מנהל העבודה בנקודה זו . אין חולק, כי מנהל העבודה לא נכח בעת התרחשות התאונה ו עצם העובדה שראה את טיאן לאחר אירוע התאונה, אין בה כדי להוכיח את הימצאותו בעת התרחשות התאונה. יצויין, כי טיאן לא הובא להעיד על ידי אף אחד מהגורמים, בלא שניתן כל הסבר לכך ואף לא נטען כי אינו נמצא בארץ או כי קיימת מניעה כלשהי להבאתו לעדות . בהיותו ראש הקבוצה שפעל מטעם הנתבעות 1-3, ניתן היה לצפות שיובא להעיד מטעמן, אי הבאתו לעדות פועלת נגד הנתבעות.
בהעדרו של טיאן, ראש הקבוצה באותו שלב , מסתמן , כי הפועלים ביצעו את העבודה בהתאם לשיקול דעתם בלא פיקוח , בלא ראש קבוצה ובלא אתת מוסמך – מנהל העבודה לא ידע להצביע על זהותו של אתת אחר שהיה במקום וכזכור טען בעדותו כי 100% טיאן היה האתת. ניתן היה לצפות שככל שאכן היה אתת מוסמך יבדוק מנהל העבודה מדוע המנוח הוא זה שנתן את ההוראות לעגורנאי ויסיק את המסקנות לגבי תפקודו של האתת המוסמך , יתירה מזו, מנהל העבודה הדגיש שעבודת האתת היא עבודה קשה ואף אחד לא מתנדב לבצע אותה, משכך ככל שהיה אתת מוסמך סביר שהוא זה שהיה עושה את העבודה.
כפי שהתברר, מנהל העבודה גם לא ידע כלל שראש הקבוצה לא נמצא והפועלים עובדים בהתאם לשיקול דעתם . הותרת הפועלים לבצע לבדם את העבודה, בלא אתת, בלא ראש קבוצה ובלא השגחה של מנהל העבודה, גרמה להתרופפות נהלי העבודה ומכאן לתאונה.
בהסתמך על עדות העובד הנוסף, על עדות מנהל העבודה, כמו גם על המסמכים שהובאו בהקשר זה ובשים לב לעדותם של צדדי ג' 2 ו-3 ניתן לקבוע, כי הפועלים ובכלל זה המנוח קיבלו את ההדרכה הנדרשת לעבודה בגובה כמו גם לעבודה עם תבניות.
לא נעלמה מעיני עדותו של העובד הנוסף, כי החתימה ליד שמו של המנוח בטופס ההדרכה היא חתימתו שלו, אולם בד בבד אישר העובד, כי המנוח נכח בהדרכות, הן הדרכה לעבודה בגובה והן הדרכה בנוגע להשמת ופירוק תבניות.
בהקשר זה אדגיש, כי הצדדים לא נכנסו לפרטי ההדרכה הנדרשת לעניין פירוק והרכבת התבניות ולתוכן ההדרכה שניתנה בפועל, העדים נחקרו בעניין באופן כללי ביותר. ככל שהתובעים טוענים להעדר הדרכה פרטנית כלשהי, היה עליהם לפרוט את הטענה לפרטים, לדרוש את תוכן ההדרכות או להוכיח מה תוכן ההדרכה הנדרשת, דבר שלא נעשה. בנסיבות שהתבררו במסגרת תביעה זו, לא ניתן לקבוע ממצאים בעניין העדר הדרכה פרטנית בנוגע לתבניות .
משאישר העובד הנוסף, כי אכן ניתנו הדרכות והמנוח נכח בהן, הרי שניתן לקבוע כי הן המנוח היה מודע לנהלי הבטיחות ולאופן העבודה עם תבניות.
כפי שהסתבר, המנוח והעובדים הנוספים עבדו בעת התאונה בשיטת עבודה פסולה של עניבת שתי תבניות לעגורן, דבר שהוסכם הן על מנהל העבודה, הן על העגורנאי והן על מפקח העבודה שהוא אסור ולא בטיחותי .
העובד הנוסף, טען בתצהירו, כי קיבלו הוראה מן המנהלים לפעול כך על מנת לחסוך זמן ואף עשו כן לאורך כל הקומות. מדובר בעדות כבושה יחידה של העובד, ש נמנע מלמסור אותה בזמן אמת למפקח העבודה.
גרסה זו עומדת למול עדותו של מנהל העבודה ו העגורנאי, כאשר לכל אחד מן הנוגעים בדבר יש אינטרס ברור להחזיק בגרסתם – העובד הינו קרוב משפחתו של המנוח ובוודאי רוצה להביא לכך שהתביעה תתקבל, מנהל העבודה והעגורנאי בוודאי שלא יאשרו קיומה של שיטת עבודה פסולה.
בהקשר זה ניתן להוסיף, כי האינטרס לסיים את העבודה במהירות, הוא גם אינטרס ברור של העובדים, כפי שהסביר העובד הנוסף בעדותו, שעה שסיפר על ההתנגשות בין עבודת העגורנאי ש מקבל את שכרו לפי שעות ועובד לאט לבין הפועלים שמבקשים לסיים את העבודה במהירות וכן התייחס לכך מנהל העבודה, שעה שהסביר , כי ש כרם של העובדים מגלם עבודת קבלנות בהתאם לקצב העבודה.
בנסיבות אלה, בהעדר תמיכה של ממש לעדותו של העובד הנוסף ובשים לב שמדובר בגרסה כבושה, אני מתקשה לקבוע כי זו אכן הייתה שיטת העבודה לאורך כל הקומות בהוראת המנהלים.
יחד עם זאת, מעדויות העגורנאי לפני מפקח הבטיחות ניכר שלא היה מופתע במיוחד שמדובר בשתי תבניות שנקשרו לעגורן, הוא נמנע מלהדגיש את הפסול שבדבר באופן בו עשה כן בתצהירו .
משכך, ניתן לקבוע כי הגם שלא הוכח שמדובר בשיטת עבודה שננקטה לאורך כל הקומות בהוראת המנהלים, אין המדובר בפעם הראשונה והיחידה בה נהגו הפועלים באופן זה. מעצם ביצוע העבודה באופן האמור בפעם הזו, ניתן לקבוע, כי הפועלים הרגישו מספיק בטוחים בעצמם לנקוט בשיטת העבודה הזו בקומה ה- 19 של הבניין, וזאת בהעדרו של ראש הקבוצה.
בשים לב לממצאים עד כאן ראוי לבחון את אחריותם של כל אחד מהצדדים.
אחריות הנתבעת 2 – הקבלן המבצע
אין מחלוקת כי הנתבעת-2, הייתה במועד התאונה הקבלן המבצע של עבודות הבניה, ומתוקף תפקידה הייתה אחראית על שיטות העבודה ועל בטיחות העובדים באתר בתאריכים הרלוונטיים לתביעה. אף שפורמלית הנתבעת-2, לא הייתה המעביד של המנוח, הרי שהיא זו שהעסיקה את המנוח בפועל, נתנה לו הוראות, הייתה חייבת לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את המנוח ולהזהירו מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתו, כמו גם לפקח על אמצעי זהירות הנאותים.
פקודת הבטיחות בעבודה ותקנות הבטיחות שהותקנו מכוחה, תכליתן להבטיח סביבת עבודה מוגנת ובטוחה לעובדים במקום העבודה. האחריות להבטיח את קיומן של הוראות הבטיחות ואת יישומן בשטח על ידי כל הנמצאים באתר מוטלת על " מבצע הבניה". כך קובעות תקנות הבטיחות כי על מבצע הבניה למנות מנהל עבודה שכל עבודת בניה "תתבצע בהנהלתו הישירה והמתמדת" (תקנה 2( א) בתקנות הבטיחות), ומנהל העבודה יהיה "חייב למלא אחר הוראות תקנות אלה ולנקוט צעדים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו" (תקנה 5( א)).
מנהל העבודה הועסק על ידי הנתבעת 2 והעבודה התבצעה בהנהלתו הישירה והמתמדת.
הנתבעת-2, טוענת, כי אתר בניה מטבע הדברים הוא אתר גדול, שמתבצעות בו עבודות במספר אזורים ומנהל העבודה אינו יכול להיות בכל מקום ולפקח על כל פעולה ופעולה שמבצעים הפועלים. אכן יש ממש בטענה זו ואולם לא יכולה להיות מחלוקת כי מנהל העבודה חייב להיות בשליטה ובידיעה מה קורה באתר הבניה כולו בכל אחת מעמדות העבודה ולדאוג שיפעלו תחתיו גורמים מוסמכים, שיהיו בבחינת ידו הארוכה. מנהל העבודה הציג את טיאן ראש הקבוצה כגורם כזה, אלא שבמועד הארוע, טיאן לא היה עם הפועלים ומנהל העבודה כלל לא היה מודע לכך, שמי שמהווה ידו הארוכה, האחראית המפקחת, לא נמצא ואין אפשרות לוודא שהעבודה תתבצע בהתאם לנהלים.
כך נוצר מצב בו הפועלים נותרו לבדם לבצע עבודה מסוכנת ומורכבת וזאת מבלי שהיה גורם מפקח ומבלי שהיה א תת מוסמך שיפעל למול העגורנאי (שכן טיאן עצמו היה אתת) , דבר שהביא לבסוף להתרחשות התאונה.
כאמור, מנהל העבודה חייב היה להיות מודע לכך, שטיאן אינו נמצא וחייב היה לדאוג שהפועלים יעבדו בפיקוח ובליווי אתת מוסמך, משלא נעשה כן, והסתבר כי העובדים עבדו לבדם, ביצעו פעולות שאינם מוסמכים לבצע – כגון פעולות איתות לעגורן וקשירת שתי תבניות יחד – אין מנוס מן המסקנה , כי מנהל העבודה ובעקבו תיו גם הנתבעת-2, כשלו בתפקידם.
המציאות בשטח מעלה, כי כפי שהסיק מפקח העבודה, רמת הפיקוח של מנהל העבודה על שיטות העבודה ועל עבודת העובדים הייתה לא מספקת.
מנהל העבודה אינו יכול להסתלק מחובותיו בטענה שראש הקבוצה והפועלים יודעים מה צריך לעשות, הוא אמנם לא יכול להיות בכל מקום ובכל זמן אבל חייב לוודא שלפועלים ניתנו כל האמצעים לבצע את העבודה ובכלל זה אתת מוסמך.
כמפורט כבר לעיל, מן העדויות שהובאו ובעיקר מע דות העובד הנוסף, ניתן להתרשם שהפועלים קיבלו את ההדרכות הנדרשות לעבודה בגובה, ואף סופקו להם אמצעי הגנה כגון רתמות בטיחות, וניתן אף להניח שמנהל העבודה לא יכול לשלוט על החלטה רגעית של עובד לצאת למרפסת בלא לרתום את עצמו, כאשר הוברר שבעת ביצוע העבודה עצמה בתוך הבניין אין צורך ברתמות בטיחות ואולם ההחלטה הרגעית האומללה הייתה נמנעת לו היה מנהל העבודה מוודא מלכתחילה שהקבוצה מלווה באתת מוסמך בעת ביצוע העבודה דבר שלא נעשה.
מלבד עדותו של מנהל העבודה, לא טרח הקבלן להביא כל עדות נוספת, ובכלל זה עדות של עובדים נוספים מטעם הקבלן במקום, שיוכלו להעיד על שגרת העבודה, על שיטת העבודה עם התבניות, על ההדרכה שקיבלו העובדים בנוגע לעבודה עם התבניות ובכלל זה לא הובאה עדותו של טיאן בנוגע למה שהתרחש באותו היום וזאת בלא כל הסבר להימנעות מהעדתו, לא נטען שננקטו צעדים כלשהם כלפי טיאן או מאן דהוא אחר באתר, לא הובאו להעיד האתתים שהוסמכו על מנת שיספרו על שיטת העבודה בדרך כלל, לא הובא כל עובד אחר מהקבוצה בה עבד המנוח ובמיוחד לא הוברר מי היה האתת המוסמך שליווה את הקבוצה. על כך כבר נאמר כי "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה (1) 736, 760 (1980), ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה בע"מ פ"ד מד(4) 595, 603 (1990). הסבר לא ניתן, לא כל שכן הסבר סביר, ולפיכך עומד הדבר ל נתבעת-2 לרועץ.
אכן חלק ניכר מן העובדים באתרי הבניה הם פועלים זרים שלאחר גמר הפרוייקט ממשיכים את דרכם לפרוייקט הבא וחלקם עוזבים את הארץ, בנסיבות כאלה יש קושי להביא עדויות מזמן אמת בחלוף השנים, ואולם לא הייתה כל מניעה לבצע תחקיר מקיף ויסודי בעת האירוע על מנת לברר כיצד אירע שהמנוח דווקא הוא זה שנת ן את ההוראות למנופאי. הטלת האחריות רק על העובד לא תמנע את המקרה הבא. אין ספק שהפעולות שביצע המנוח עצמו גרמו לתאונה ואולם העובדה שהתאפשר למנוח לבצע עבודות שלא הוסמך להן היא מקור הכשל וכשל זה מונח בראש ובראשונה לפתחו של הקבלן.
קבלן הבוחר להפקיד את העבודה בידי קבוצת פועלים זרים מבלי לוודא שראש הקבוצה נמצא, מבלי שיהא גורם אחר שיוודא, כי הפועלים מבצעים רק עבודות שהוסמכו להן, מפר את חובת הזהירות ונוטל עליו סיכון שתוטל עליו אחריות במקרה של תאונה.
מכל הנימוקים שפורטו עד כאן, עולה, כי הקבלן הפר את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי המנוח בכך שהציבו לעבודה ביום האירוע ובמועד האירוע, בלא לוודא שמלווה את הקבוצה אתת מוסמך ובלא פיקוח מתאים על שיטות ביצוע העבודה.
מנהל העבודה, יוצא ידי חובתו רק לאחר שהוא נותן את ההוראות הספציפיות לביצוע העבודה ודואג לוודא שהן מבוצעות. אין משמעות הדבר שמנהל העבודה אמור לעמוד ליד כל פועל במשך כל עת ביצוע העבודה, אלא שבעת ההוראה על ביצוע העבודה הוא יורה גם על הוראות הבטיחות הנדרשות וידאג, כי אכן כל הגורמים הנדרשים לביצוע העבודה ובכלל זה אתת מוסמך, ראש הקבוצה או מאן דהוא אחר יהיו נוכחים בעת ביצועה. ככל שמנהל העבודה בוחר להפקיד את מתן ההוראות בידי ראש קבוצה, עליו לוודא שראש הקבוצה כשיר לבצע את התפקיד באופן אחראי ותוך מילוי כל הוראות והנחיות הבטיחות.
הדברים לא בוצעו באופן זה, בידי המנוח הופקדה עבודה שהוא לא מוסמך לבצעה, בכך הופרה חובת הזהירות כלפי המנוח, בכך גם הופרו הוראות הדין הרלוונטיות, שכן העבודה בוצעה בלא שהיה אתת מוסמך בשטח. בהקשר זה קובעות תקנות הבטיחות בעבודה (עגורנאים, מפעילי מכונות הרמה אחרות ואתתים), תשנ"ג-1992, בסעיף 4, כי "לא יינתן איתות אלא בידי אתת מוסמך שבידו הסמכה תקפה" ובאופן דומה נקבע ב תקנות הבטיחות בעבודה (עגורני צריח), תשכ"ז-1966 – כדלקמן:
"55. (א) האיתות בהפעלת עגורן-צריח –
(1) יהיה לפי שיטה אחידה, מוסכמת וידועה מראש לכל העוסקים בהרמת מטענים במקום;
(2) יינתן באופן ברור ובצורה שהמקבל יוכל להבינו.
(ב) ניתן איתות בעזרת מכשיר, יוגן מכשיר האיתות מפני הפעלה מקרית ויקויים.
56. (א) כשעגורנאי של עגורן-צריח אינו יכול לראות את אונקל-העגורן ואת המטען לכל מסלול ההרמה מנקודת העמסת המטען עד לנקודת נחיתתו, יוצבו משגיחים למסלול ההרמה במספר מספיק בהתאם לנסיבות והם יהיו מוסמכים למתן איתות.
(ב) משגיחי מסלול ההרמה יוצבו במקומות בטוחים ויוצבו כך שכל אחד, בקטע מסלול ההרמה שהוקצב לו, יוכל לראות את המטען ולאותת אל משגיח המסלול הבא אחריו או אל העגורנאי.
57. ככל שהדבר מעשי ינקטו באמצעים נאותים כדי למנוע מכל אדם מלעבור או להימצא מתחת למטען בשעת הרמתו בעגורן-צריח או מתחת למטען תלוי בו, או בשעת הרמת מטען מתחת לזרוע העגורן בטווח תנועת המטען.
ובנוגע להעמסת המטען נקבע:
51. העמסת המטען בעגורן-צריח תיעשה על ידי עניבן שנתקיימו בו שני אלה:
(1) הוא הודרך ומאומן בשיטות לקשירת מטענים ולתלייתם באונקל העגורן, בשימוש באבזרי הרמה ובכלי טעינה, ובכלל בהעמסת מטענים שנהוג להרימם בבניה, בבניה הנדסית ובמפעל למוצרי בטון, הכל לפי הענין;
(2) הוא מוסמך למתן איתות.
52. בעת ההרמה בעגורן-צריח יהיה המטען או כלי הטעינה קשור, תמוך או מושם היטב כדי למנוע שחרור, התחלקות, תזוזה או נפילה.
53. מבלי לגרוע מכלליותה של תקנה 52 –
(1) לא יופעל עגורן-צריח להרמת מטען אלא אם המטען נתלה באונקל העגורן או הושם בכלי טעינה שנתלה באונקל העגורן;
(2) בהרמה בכלי טעינה שהנו משטח פתוח יהיה המטען עמוס באופן המבטיח שהוא או חלק ממנו לא יוכל ליפול מתוך כלי הטעינה.
54. לא יגש אדם למטען תלוי בעגורן-צריח ולא יטפל אדם במטען כאמור אלא כשהמטען נמצא במצב תנוחה סביר, רגוע וללא תנודות וכשהמרווח בין המטען לבין הקרקע או למשטח העבודה עליו נמצא האדם אינו עולה על מטר אחד.
אין ספק שהוראות אלה לא נשמרו, עניבת המטען לא נעשתה על ידי עניבן מוסמך ומתן האיתות לעגורנאי לא נעשה על ידי אתת מוסמך. האחראי על ביצוע ההוראות הוא בין היתר מנהל העבודה, הוא בראש ובראשונה זה שחייב להקפיד שלמול העגורנאי יעבדו גורמים מוסמכים בלבד. משהדבר לא נעשה, הרי שהופרה חובה חקוקה. הפרת החובות החקוקות בתחום זה הביאו להתרחשות התאונה.
הנתבעות טוענות, כי בנסיבות העניין, שעה שהמנוח הפר את הוראות הבטיחות, לא תהא כל תכלית בהטלת אחריות עליהן ומשמעה של הטלת אחריות במקרה זה היא הטלת אחריות מוחלטת וכי בסופו של דבר תביא הטלת אחריות בנסיבות כאלה להאמרת מחירי הבניה. אינני מסכימה עם טענה זו, החובות הנדרשות מן הנתבעות וממנהל העבודה הנמצא בשטח ברורות, עליו לדאוג שהעובדים תחתיו מוסמכים לעשות את העבודה שהם מבצעים וכי העבודה מבוצעת בהתאם להוראותיו בפועל.
המצב בו קבוצת פועלים עובדת בקומה 19 בבניין בעבודה מסוכנת ללא ראש קבוצה, ללא אתת מוסמך, ללא עניבן מוסמך, למול עגורן, הוא מצב בלתי סביר המצביע על כשל של מנהל העבודה, לפחות ביום הארוע.
כזכור הן התובעים והן הקבלן מפנים אצבע מאשימה כלפי העגורנאי והמעבידה שלו, בטענה שהוא זה שפעל שלא כדין וגרם למותו של המנוח, משכך יש לדון בשאלה האם לעגורנאי יש אחריות לתאונה.
אחריות העגורנאי ומעבידתו
העגורנאי, ללא ספק מבצע עבודה מסוכנת, מורכבת, בגובה רב, במרחק רב ממקום ישיבתו ולעיתים מבלי שנגלה לפניו שדה הראיה השלם של מקום ביצוע העבודה. העגורנאי דנן, העיד על עצמו שהוא מבצע את תפקידו שנים רבות, מומחה בו, ואף מעביר הדרכות.
הוראות הדין שצוטטו לעיל בנוגע לאופן עבודת העגורנאי, עומדות בעינן, על העגורנאי לוודא מלכתחילה שהוא עובד מול אתת מוסמך, מרים מטען שעונב באופן נכון על ידי עניבן מוסמך ומבצע את העבודה מבלי לסכן מאן דהוא באתר.
כמפורט כבר לעיל, התאונה ארעה לאחר שלעגורן נקשרו שתי תבניות בניגוד לנהלים, כאשר הוראות לעגורנאי ניתנו על ידי המנוח שאינו אתת או עניבן מוסמך וכאשר לאחר שניתנה הוראה לעגורנאי להרים את התבניות וזה התעכב בביצוע ההוראה, יצא המנוח למרפסת לבדוק מה קורה, או אז הורמו התבניות והמנוח נפגע.
העגורנאי טען שלא התעכב בהרמת המטען, ואולם גם אם התעכב, הרי שהוא אמור לבצע את העבודה בלוח הזמנים שלו, טענה זו מקובלת וסבירה ואולם על העגורנאי לאחר שהתעכב לוודא היטב לפני תחילת ההרמה, כי אכן התנאים בשלים להרמה .
בנסיבות שהתבררו, ניתן לקבוע, כי העגורנאי אכן התעכב בהרמת המטען שאם לא כן לא הייתה כל סיבה שהמנוח יצא למרפסת ואולם בעיכוב זה אין כדי להטיל על העגורנאי אחריות כשלעצמו, ניתן לקבוע , שמרגע שניתנה לעגורנאי ההוראה להרים את המטען הוא יכל לצאת מתוך הנחה שעליו לבצע את ההוראה כל עוד לא ניתנה הוראה אחרת ואולם כאמור, טרם תחילת ביצוע העבודה, היה עליו לוודא כי הפועלים ערוכים לביצועה.
בשים לב לעדויות שנשמעו אין בידי לקבוע, כי העגורנאי הבחין במנוח במרפסת ובכל זאת הרים את המטען בכוונת מכוון , מעדות העובד הנוסף, עולה שהדברים נעשו בד בבד, המנוח יצא למרפסת ובאותו שלב בדיוק ביצע העגורנאי את ההוראה. אין ספק שעל המנוח היה אסור לצאת למרפסת לאחר ההוראה להרים את המטען ולו חפץ ליצור קשר עם העגורנאי היה עליו לעשות כן במכשיר הקשר, במיוחד לאחר שניתנה כבר ההוראה להרים את המטען.
בעדויות העגורנאי לפני מפקח העבודה ובבית המשפט נפלו סתירות בנוגע לשאלה האם היה שימוש במכשיר קשר אם לאו, לפני מפקח העבודה, טען העגורנאי כי לא היה שימוש במכשיר קשר ובתצהירו ועדותו טען כי קודם היה שימוש במכשיר קשר ולאחר מכן בתנועות ידיים, כאשר מה שראה טרם תחילת הפעולה היא הרמת אצבע בלבד, דבר המסמל סימן להרים, אף שכפי שהתברר מהעדויות שנשמעו ומהנחיות שניתנות לעגורנאי (ראו בין היתר עדותו של כרמון ומוצג נ/4) אמור העגורנאי לראות את פלג גופו העליון של האתת ולא רק אצבע.
בחינת גרסאות העגורנאי לפרטיהן, מעלה, כי הסתירות נובעות בין היתר מכך שלפני מפקח העבודה הציג העגורנאי מצג לפיו היה שלב אחד בלבד, הוראה להרים והרמה ללא כל עיכוב, בתצהירו ובעדותו, היה על העגורנאי להתמודד עם טענת העובד הנוסף לעיכוב בהרמה ולפיכך, חילק את ההתרחשות לשתיים – הוראה במכשיר קשר להרים ולאחר מכן איתות ידני. אם אכן פעל העגורנאי באופן מיידי על פי האיתות הידני בשלב השני, הרי שהיה מודע לכך שהמנוח נמצא בקרבת המטען ונקל לקבוע שהיה עליו לוודא שההרמה בטוחה טרם תחילת ביצועה.
ניתן להניח שכל ההתרחשות הייתה נמנעת לו היה פועל מול העגורנאי אתת מוסמך. מגרסת העגורנאי לפני מפקח העבודה כמו גם מעדותו עלה, כי אמנם ידע שיש בין הפועלים אנשים שקיבלו הסמכה כאתתים, אבל הוא לא מבדיל בין הפועלים, ולא ידע אם אכן מי שעובד מולו הוא אכן אתת מוסמך. העגורנאי התייחס באדישות למציאות זו ועבד גם כאשר היה ברור לו שמי שעובד מולו אינו כשיר מספיק לבצע את העבודה. לענייננו חשובים הדברים שנאמרו מפיו למפקח העבודה: " אני יכול לומר בוודאות שמתן איתות באתר זה, הוא ברמה ירודה מאוד, פועלם שעוסקים במתן איתות ועניבות אינם מקצוענים, למשל לא פעם אחת סירבתי להרים ברזל שקשור לא כהלכה, אוצר המילים הדל שלהם אינו מאפשר מתן איתות, הוא כלל מספר מילים מצומצם מאוד וגם מילים שהם יודעים הם מבלבלים גם שיקול הדעת שלהם לרוב לקוי" (הודעה מיום 25/8/09 שורה 9 ואילך).
דברים אלה מדברים בעד עצמם, העגורנאי עבד בסביבת עבודה שלטעמו הייתה לא בטוחה מספיק ולא מקצועית מספיק ובכל זאת עבד, מבלי לוודא כי אכן מי שעובד מולו מוסמך ומקצועי לבצע את העבודה, העגורנאי אף לא טען כי התריע לפני מנהל העבודה או גורם כלשהו על תנאי העבודה הירודים, לא כתב את הדברים בפנקס העגורן המיועד לכך, לא העלה את הדברים לפני ממונה הבטיחות, אלא הרושם הוא שהוא הסתדר עם מה שיש. הדברים הם בבחינת קל וחומר, כאשר העגורנאי מתאר שבמקרה דנן הראות כלפי המטען שהוא צריך להרים וכלפי המקום לא הייתה טובה, כך שהיו אזורים שכלל לא הצליח לראות. האדישות שהפגין העגורנאי כ לפי המצב בשטח וכלפי בטיחות עבודתו מהווה הפרת חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי העובדים באתר ויש בה משום הפרת החובות החקוקות המתייחסות לחובותיו המקצועיים, הכל כפי שפורט כבר לעיל.
כפי שקבעתי לעיל, גם אם לא ניתן לקבוע כי הרמת שתי התבניות ביחד הייתה בבחינת שיטת עבודה, קשה שלא להתרשם, כי לא הייתה זו הפעם הראשונה שכך נהגו, עצם שיתוף הפעולה, גם בשתיקה של העגורנאי עם שיטות העבודה הפסולות, מהווה התרשלות כשלעצמה ומטילה עליו אחריות, כאשר פעולותיו בסביבת עבודה לא בטוחה גרמו לנזק.
העגורנאי טען, כי בכל פעם בעת הרמת תבניות עבד מולו רק מנהל העבודה. אני מתקשה לקבל גרסה זו. כפי שהבהיר מנהל העבודה בתצהירו ועדותו מדובר בעבודה שגרתית שהוטלה על הקבוצה באמצעות ראש הקבוצה שאחראי לפעולת הפועלים. ואולם אם תתקבל הגרסה הדברים הם בבחינת קל וחומר, שעה שהעגורנאי נוכח שלא עובד מולו מנהל העבודה, כפי שתמיד היה, חובתו היתה לוודא שהגורם העובד מולו מוסמך, ולמצער משהתעכב בביצוע ההוראה שניתנה ומשראה פועל במרפסת, היה עליו לוודא שוב טרם תחילת ההרמה, כי אכן זו הפעולה שעליו לבצע. העגורנאי פעל תוך הפגנת אדישות לנושא הבטיחות ובכך תרם להתרחשות התאונה. ללא ספק, העגורנאי היה אחד הגורמים שבידיו היה למנוע את התאונה.
אחריות העגורנאי להתרחשות התאונה היא אחריות אישית מקצועית ומעבידת העגורנאי, אחראית באחריות שילוחית על פעולותיו כמי ששלחה אותו לביצוע העבודה וכמי שהתחייבה לספק עובד מיומן ומקצועי.
הגב' לדונובסקי מנהלת הנתבעת-5, טענה בתצהירה, כי לא קיבלה הודעה על הארוע ולא התאפשר לה לתחקר אותו וכי אין לנתבעת-5 כל אחריות לגבי מתן הו ראות בטיחות או הפעלתו של העגורנאי. טענות אלה אינן יכולות להתקבל. העגורנאי , הוא עובד הנתבעת-5, וחזקה עליו שדיווח לנתבעת-5, על האירוע מה גם שלאחר האירוע נפסקה עבודתו באתר, כך שהנתבעת-5, ידעה בזמן אמת על האירוע ויכלה לתחקר כל מה שחפצה לתחקר.
כמפורט כבר לעיל, לנתבעת 5, הייתה חובה לספק עגורנאי מיומן ומקצועי, ומהסתבר כי לא עמדה בחובה זו, וכי העגורנאי כשל בתפקידו, הרי שמוטלת עליה אחריות שילוחית לפעולותיו.
אחריות אילן כרמון בטיחות בע"מ
חברת אילן כרמון בטיחות בע"מ היתה יועצת הבטיחות וממונת הבטיחות באתר. תפקידה של החברה בהקשר זה, מותווה על פי תקנות ארגון הפיקוח על העבודה ( ממונים על הבטיחות), התשנ"ו-1996 הקובעות בסעיף 10 את תפקידו של הממונה על הבטיחות, בין היתר כדלקמן:
"(א) מתפקידו של ממונה על הבטיחות לייעץ למעביד בכל הנוגע לחוקים, לתקנות ולתקנים בעניני בטיחות, לסייע לו ולאנשי צוות הניהול והתכנון בנוגע לבטיחות, גיהות, הנדסת אנוש ובריאות תעסוקתית של העובדים במפעל ולקדם את התודעה בנושאים אלה:
(1) לאתר במפעל מפגעי בטיחות וגיהות, ולהודיע עליהם למעביד;
(2) לוודא קיום התקני בטיחות וגיהות נאותים במפעל;
(3) לדרוש הנהגת סדרי בטיחות וגיהות נאותים במפעל, בתהליכי העבודה, במיתקנים, במבנים, בציוד ובחומרים ובכל שינוי בהם;
(4) לפעול לקיום הוראות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה ( מסירת מידע והדרכת עובדים), תשמ"ד-1984, ולהכנת תכנית להדרכת עובדים;
(5) לוודא הכנת תכנית בטיחות ועידכונה כנדרש בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה ( תכנית בטיחות), תשמ"ד-1984;
(6) לוודא ביצוע הוראות תכנית בטיחות שהוכנה במפעל והכללת דרישות בטיחות וגיהות בהוראות עדכניות לשימוש, הפעלה, תחזוקה, איחסון בטוח של ציוד, של חומרים ושל תהליכי עבודה במפעל;
....
(9) להכין הוראות בטיחות וגיהות ותמצית בכתב של מידע על הסיכונים בעבודה, פרסומן ועדכונן. להשגיח על ביצוע הוראות בטיחות וגיהות ולדווח למעביד על כל מקרה של הפרתן;
המודיעות לצד השלישי טוענ ות, כי היה ותתקבל הטענה לשיטת עבודה מסוכנת באתר, יש להטיל אחריות על חברת אילן כרמון, לרבות משום רשלנות באיתור ואזהרת הנתבעות בפני שיטות עבודה מסוכנות שננקטו בפועל על ידי העובדים באתר, המודיעות הוסיפו עוד, כי כרמון כשלה ב העדר בקרה מתאימה של מנהל החברה מר אילן כרמון ואי הבאת המסמכים מתאימים על בקרה ופיקוח על ידי שלוחו לאתר זה, כאשר מעדותו של כרמון עלה, כי משך שנה וחצי מתחילת העבודות לא טרח להגיע לאתר לבדוק את מסמכיו. לאחר הגשת הסיכומים בתיק הוסיפו המודיעות והפנו לפסק הדין שניתן לאחרונה בת"א ( מרכז) 4331-12-07 המוסד לביטוח לאומי נ' אילן כרמון בטיחות בע"מ (26/3/17) (להלן: " עניין כרמון בטיחות"), שם חוייבה חברת כרמון והושתה עליה אחריות בשיעור של 20%, בתיק שנטען, כי נסיבותיו דומות.
לטענות אלה משיבה כרמון, שאין עילה להטיל עליה אחריות בתיק זה, ועצם העובדה שהוטלה אחריות בתיק אחר, אין משמעה שיש לחייבה מכאן ואילך. חברת כרמון מדגישה את תפקידה על תקנות בטיחות העבודה, לייעץ למעביד בענייני בטיחות הא ותו לאו. החברה טענה, כי ביצעה את תפקידה, בהתאם לשעות שהוסכמו בין הצדדים והוציאה סקרי בטיחות, תוך בדיקה של עמידה בליקויים ואין כל עילה להטיל עליה אחריות.
מר כרמון הדגיש בתצהירו, כי החברה אינה רשאית על דעת עצמה לנתק מכונה כלשהי או להוסיף לה הגנות או להורות לעובד להפסיק את עבודתו. לטענת החברה ביצעה את תפקידה על הצד הטוב ביותר, התריעה על קיומם של מפגעים ואף ערכה תחקיר לאחר האירוע ממנו עולה, כי המנוח אשר נתן הוראות למנופאי אינו אתת מוסמך ויצא למרפסת שאינה מגודרת שעה שאינו חגור ברתמת בטיחות ושילם על כך בחייו. מר כרמון הפנה בתצהירו, לדו"חות הבטיחות שנערכו באתר, והערות שניתנו, לרבות הערות בנוגע לעבודה בגובה (ראו לדוגמא ביקור מיום 15/7/09, ביקור מיום 6/5/09). מר כרמון הדגיש, כי לטעמו המדובר בתביעת שווא, הפוגעת במקצוע ממוני הבטיחות.
בעדותו נשאל מר כרמון, האם הוא מוודא שביצעו את ההנחיות שהוא נותן, והשיב, כי בביקור ה בא אחרי שבועיים הוא בודק אם בוצעו או לא, כאשר הוא מוצא שבוצעה עבירה על החוק, כגון אי גידור מרפסת העובד שלו מוציא דו"ח בכתב למנהל העבודה, מחתים אותו על הליקויים ותוך יומיים או פחות הוא מוציא דו"ח להנהלת החברה שאלו היו הליקויים. לשאלת בית המשפט אם אין לו סמכות לפעולה מיידית, השיב שאם רואה עובד לא ממוגן הוא מפסיק לו את העבודה. כאשר נשאל אם אינו פונה למפקח על העבודה, השיב, כי מניסיון העבר לא נעשה דבר וכאשר פנה הפסיקו את עבודתו באתר אולם בתקופה הרלוונטית הוא יידע את הגורמים המוסמכים. בנוגע לאתר הספציפי למיטב זכרונו לא פנה ואין עליו גם חובה חוקית לדווח. להיפך. בהקשר זה יוער, כי בהסכם בין כרמון לבין הנתבעת-2, נאסר על כרמון למסור מידע אליו נחשף באתר לגופים שלישיים בלא הסכמה מפורשת של הנתבעת-2 (סעיף 12 להסכם).
עוד העיד, מר כרמון, כי במידת הצורך שעה שהוא סבור ששני ביקורים באתר לא מספיקים הוא עובר ל-4 ביקורים. אם הוא רואה שלא מקיימים את מה שמבקש מפסיק את העבודה. בחברה הנוכחית כתב שיש שיפור רב בבטיחות ויש להמשיך כך.
כאשר נשאל איך עגורנאי יכול לדעת שמי שעובד מולו הוא אתת מוסמך, השיב שמנהל העבודה אמור לתת את מכשירי הקשר רק לאתתים מוסמכים, הוא עצמו מבקש שלאתתים יהיה בגד בצבע שונה בדרך כלל כתום. וסט כתום וכובע כתום וכך העגורנאי יודע שמי שמסמן לו הוא אתת מוסמך.
אשר לתיק הבטיחות הנוגע לאתר הספציפי, השיב, כי תיק הבטיחות נמצא בחברה ויש העתק שלו ואולם זה לא הובא.
העד אישר שחתם על ההסכם עם החברה, והעובד שלו, אמור להיות במקום פעמיים בחודש, והוא צריך לבדוק שהעגורנאי מוסמך, שהעגורן שלו תקין ושהוא עובד כמו שצריך, ממלא את פנקס העגורן ועושה את הבדיקות שצריך.
כאשר נשאל אם צריך לבדוק את הקשר בין העגורנאי לאתת השיב בשלילה, שכן האתת הוא בעל מקצוע שעובר הדרכה, ו אף הוסיף כי באחד הדו"חות צוין שיש להוסיף מכשירי קשר.
אין מחלוקת, כי חברת כרמון הייתה יועצת הבטיחות ושמשה כממונה הבטיחות באתר, ובתפקידה זה יכול ותוטל עליה אחריות בשל שירותי היעוץ שהיא נותנת, כאשר בפסיקה נקבע כי האופן בו על יועץ הבטיחות לפעול על מנת לוודא הסרת מפגעים בטיחותיים הוא בהפניית תשומת ליבם של הגורמים הרלוונטיים למפגעים הקיימים, אזהרתם ומתן ייעוץ בנוגע לאופן הסרת המפגעים (רא ו: רע"א 2275/11 אילן כרמון בטיחות בע"מ נ' משהב ואח' (28/8/11) להלן: " עניין משהב"), עוד נקבע, כי יועץ הבטיחות אינו חייב להעביר הדרכות לעובדים, לפנות לממונה על הבטיחות או להתפטר מתפקידו כאשר הוא נוכח שלא ממלאים את הוראותיו. בעניין משהב הוטלה אחריות על יועץ הבטיחות שעה שלא התריע על הסכנה הגלומה בחבית שהייתה מונחת על הגג לאחר שהסתבר, כי לא נערכה כלל בדיקה על הגג ולאחר שיועץ הבטיחות העיד שלו היה מבחין בחבית היה מורה להוריד אותה.
בעניין כרמון בטיחות , הוטלה אחריות על חברת כרמון כממונת בטיחות, בין היתר בהסתמך על הסכם התקשרות שהוצג בין חברת כרמון לבין הקבלן הראשי, במסגרתו התחייבה החברה לאתר מפגעי בטיחות בפרוייקטים ולהתריע עליהם לחברה, לפעול לקיום דרישות כל דין בקשר עם בטיחות, להורות על הפסקת עבודה כשנשקפת סכנה מיידית לחייו או לבריאותו של עובד וכד'. באותו מקרה, שעסק בתאונה אגב פירוק תבנית מתועשת, קבע בית המשפט כי היו שני מאפיינים שחייבו תשומת לב מיוחדת מצד כרמון, האחד גודלה החריג של התבנית והעובדה שלראשונה מאז הקמת הבניין שם היה צורך לפרק את התבנית מן המערכת המטפסת ולשנע אותה ולא להמשיך ולטפס איתה. בית המשפט שם קבע, כי בחוברת ההדרכה שהוצגה לא היו הוראות לעניין פירוק התבנית או קשירתה לעגורן וכי המנוח כלל לא עבר הדרכה בנושא פירוק התבניות. בית המשפט קבע עוד, כי בהתאם לתקנות חובת ממונה הבטיחות הייתה להיות ער לעובדות אלה ולהפנות את תשומת לב המעביד כמו גם מנהל העבודה, הכל בהתאם לנוהל שהוצג שם, בו נקבע, כי התבניות יורמו יוצבו ויפורקו בשיטה ובאמצעים שנקב עו על ידי היצרן. בנסיבות אלה הכריע בית המשפט , כי כרמון הפרה את חובת הזהירו ת המוטלת עליה כלפי הקבלן ועובדיו והפרה גם את תקנות ארגון הפיקוח על העבודה ( ממונים על הבטיחות), התשנ"ו-1996 ובכך עוולה בעוולה של הפרת חובה חקוקה לפי פקודת הנזיקין, וגם בשל כך קמה לה אחריות.
ענייננו שלנו שונה מעניין בטיחות כרמון –
אף שבשני המקרים מדובר בתאונה שיש לה קשר לתבנית מתועשת, בענייננו שהצדדים לא העמידו במוקד המחלוקת את אופן הטיפול וההדרכה בתבניות ואת ההוראות שהיה צריך להנחיל לעובדים אגב הטיפול בהן. הדברים נטענו רק באופן כללי.
בניגוד לפסק הדין בעניין כרמון בטיחות, אליו הפנו המודיעות, לא הוצג תיק הבטיחות, שלא הייתה מחלוקת שנמסר למודיעות ונמצא בשליטתן ולא הועלתה כל טענה פרטנית לגבי פעולתה של כרמון ובכלל זה בעניין מתן ההוראות לעניין אופן ניתוק התבניות.
בענייננו אושר על ידי העובד הנוסף, מנהל העבודה, וכרמון, כי העובדים קיבלו הנחיות בעניין ה רכבת התבנית, פירוקה ואופן עניבת התבניות לעגורן על ידי החברה של התבניות .
מנהל העבודה בענייננו, העיד באופן מפורש, כי הוראות הבטיחות בעניין פירוק ועניבת תבניות על העגורן ידועות לו – לא מדובר במקרה בו כרמון כשלה בכך שלא דאגה שתהיינה הוראות בטיחות מפורטו ת לעניין פירוק תבניות, כפי שנקבע בעניין בטיחות כרמון.
בניגוד לפסק הדין בעניין בטיחות כרמון, החברה שמספקת את התבניות לא נתבעה ולא נטענו טענות לעניין תוכן ההדרכה או חוסר ב הדרכה מצד אותה חברה.
בענייננו, לא מדובר היה בפעולה נקודתית מסוכנת חד פעמית, כפי שנדונה בפסק הדין שם, של פירוק התבנית המטפסת שהיה צורך בהדרכה ספציפית לגביה, אלא בפעולה שגרתית שכפי שהעיד מנהל העבודה בוצעה פעמים רבות באתר והעובדים היו מיומנים בביצועה.
מתוך הראיות ותצהירו של מר כרמון על צרופותיו, עלה, כי כרמון ערכה סקרים שוטפים באתר, בהתאם התייחסה לליקויים שנמצאו – כך לדוגמא בתסקיר מיום 6/5/09 – נכתב כי קבלת החומר למרפסות נעשית אחרי פירוק גידור המרפסת, העובדים חייבים להיות מאובטחים על ידי רתמת בטיחות לנקודות עיגון. בתסקיר מיום 20/5/09 צוין: " שיפור רב בבטיחות להמשיך כך". בסקר מ- 15/6/09 צוין, כי באתר חסר מכשירי קשר, דבר שכמעט הסתיים באסון כאשר הקשר עם המנופאי לא היה תקין, ויש לספק דחוף מכשירי קשר נוספים. בתסקיר מיום 1/7/09 צוין, כי תוקנו ליקויים מתסקיר קודם ובכלל זה תוקן חסר במכשירי קשר, אף כי הומלץ להוסיף מכשירי קשר נוספים. בתסקיר מיום 15/7/09, צוין כי המבנה בקומה 20, הודגש כי חשוב לוודא שהעובדים קשורים לנקודות עיגון בכל רגע בעבודה, חבל אבטחה כפול או כל אמצעי אחר המאפשר לעובד להיות מאובטח כל הזמן. בתסקיר מיום 12/8/09, צוין כי באתר כל הציוד הנדרש לעבודה בגובה ונעשה בו שימוש.
המודיעות טענו, כי כרמון לא התריעה בפני שיטות עבודה פסולות ובכלל זה עניבת שתי תבניות לעגורן, דא עקא שאין במסמכים שהובאו כל רמז לכך שכרמון ידעה או יכלה לדעת על שיטת עבודה כזו, אפילו המודיעות עצמן מכחישות כי היה מדובר בשיטת עבודה ומנהל העבודה מטעמן בדעה ששיטה כזו אסורה ופסולה . הווה אומר , מנהל העבודה והנתבעת-2 בעקבותיו לא סברו בשגגה ש מדובר בשיטת עבודה מותרת בשל מחדל של כרמון, או לא ידעו מהי שיטת העבודה הנכונה בשל מחדל של כרמון, או שלא הייתה כלל שיטת עבודה בשל מחדל של כרמון, אלא הכל ידעו מהי שיטת העבודה אלא שזו לא בוצעה. משמע, לא מדובר במקרה בו כרמון כשלה בכך שלא התוותה שיטת עבודה כלל או שלא בדקה קיומה של שיטה כזו (כמו בעניין בטיחות כרמון), אלא במקרה בו שיטת העבודה הייתה ידועה לכולם ובכל זאת לא בוצעה. כאמור, לא ניתן לקבוע בשום אופן בנסיבות התיק דנן, כי מאן דהוא מטעם כרמון נכח באתר בעת פעולה בשיטת עבודה של הרמת שתי תבניות וכשל מלהתריע.
זאת ועוד, התאונה בענייננו לא התרחשה רק בשל אופן הטיפול בתבניות, אלא בעיקר בשל כך שלמול העגורנאי לא עבד במועד התאונה אתת מוסמך וככל הנראה לא היה אתת כזה במועד התאונה בקרב קבוצת הפועלים הספציפית, עקב העדרו של אחד האתתים ושל ראש הקבוצה שהיה אתת בעצמו. מתוך הראיות עלה, כי כרמון וידאה ואישרה קיומם של אתתים באתר, כרמון הנחתה, כי יעשה שימוש במכשירי קשר, כרמון הוסיפה כי ראוי שהאתתים ילבשו בגדים בצבע בולט דבר שכנראה לא נעשה , ואולם לא מדובר בתקנה וככל שההוראה לא מולאה קשה לייחס דווקא לכרמון אחריות רק בשל כך, מה גם שמנהל העבודה עצמו אישר כי הוא מודע לקיומם של בגדים מיוחדים לאתתים. כך, לשאלה איך הוא כמנהל עבודה מוודא שרק אתת מוסמך נותן הוראות לעגורנאי, השיב: "זו הנחיה קודם כל. אף אחד לא מתנדב להיות אתת כי זו עבודה קשה ויש חליפות כתומות שאפשר לזהות את האתת כשהוא מנופף בידיים" (עמ' 25 לפרוטוקול מיום 28/9/16 שורות 29-30).
הכלל הוא, כי "המוציא מחברו עליו הראיה" - המודיעות שמבקשות לבסס את אחריותה של כרמון, לא טרחו לעשות כן ולא הבהירו היכן הכשל הנקודתי בפעולתה , הטענות שנטענו כלפי כרמון הן כלליות. כזו במיוחד הטענה שמר כרמון עצמו לא ביקר באתר – אין כל כשל בכך שבע ל חברה שולח עובדים מוסמכים מטעמה וזו גם הייתה ההתחייבות בהסכם בין הצדדים . אכן העובד שביצע את הביקורות לא העיד, ואולם דו"חות הבטיחות לא הוכחשו על ידי המודיעות ואף צורפו לתצהיר מנהל הבטיחות מטעמן ולפיכך לא נסתרו.
מהתסקירים שהוציאה כרמון ניתן להיווכח שמדובר בביקורות דו-שבועיות באתר, כפי שהוסכם בין המודיעות לכרמון, ניתן להתרשם כי קיימת ירידה לפרטים מבחינת הוראות הבטיחות ודרישה לתיקון ליקויים ככל שנמצאו כאלה. תיק הבטיחות הנמצא בשליטת המודיעות , כאמור, לא הובא, ומשכך הדבר פועל כנגדן וחזקה היא שחשיפתו לא הייתה תורמת לקבלת עמדתן ולהוכחת כשליה של כרמון.
כאמור, אין כל רמז בדו"חות, כי כרמון נו כחה בשיטת עבודה של עניבת שתי תבניות לעגורן או שהמודיעות ה ביאו להכרעתה של כרמון קיומה של שיטה מעין זו . ניכר מן התסקירים, שלו אכן הייתה נוכחת כרמון בקיומה של שיטת עבודה פסולה הייתה מתריעה על כך. בביקור פעם בשבועיים, אין בידי כרמון לעמוד על כל הפעולות שנעשות באתר, ואין בעצם קיומה של כרמון, כדי לאיין את האחריות הכבדה הקיימת על מנהל העבודה ועל הקבלן הראשי הנמצא יום יום באתר, שעה שעה, כאשר עליהם מוטלת החובה המיידית והישירה לוודא את בטיחות העובדים והמקום.
בנסיבות תיק זה, לא מצאתי, כי הובאו נתונים מספיקים, על מנת לקבוע, כי לכרמון חלק בכשלים הנקודתיים שאירעו במועד התאונה, שבראשם תפקודו של המנוח כאתת וכעניבן למרות שלא היה מוסמך לתפקיד זה.
אחריות המדריך בגובה – מר איתי גבעון
המודיעות לצד השלישי טוענ ות, כי לתאונה אחראי גם מר איתי גבעון, מי שביצע את ההדרכות בגובה לעובדים באתר, בכך שלא הטמיע בעובדים את הוראות הבטיחות.
אין מחלוקת, כי מר איתי גבעון הינו מדריך עבודה בגובה המוסמך על ידי משרד המסחר והתעשייה. באתר בו ארעה התאונה הועסק כמדריך עצמאי, קבלן משנה של אילן כרמון בטיחות בע"מ.
בתצהירו הדגיש מר גבעון, כי כל ההדרכות ניתנות לעובדים תוך שימוש במתורגמן הדובר את השפה הסינית, כאשר ההדרכה של המנוח בוצעה כ- 11 חודשים לפני התאונה ולא היו עוד תאונות של עובדים אחרים שקיבלו את אותה הדרכה. לטענת מר גבעון המנוח הודרך בעבודה בגובה וקיבל הימנו תעודת הסמכה ולכן אם פעל בניגוד לתוכן ההדרכה שקיבל הרי התאונה הייתה באשמו. בכל מקרה, מעורבותו באתר הבניה החלה והסתיימה ביום שבו קיבל המנוח יחד עם שאר העובדים הדרכת בטיחות בגובה. גם מר גבעון עומד בתצהירו על הנזק שעושות תביעות נזיקין מסוג זו למקצוע ההדרכה בגובה כאשר הוא ובעלי מקצוע כמותו נאלצים להתמודד עם תביעות רבות בלתי מוצדקות.
בעדותו שב מר גבעון וציין כי ביצע הדרכה בגובה לכל העובדים שנאמר לו שיש לבצע להם הדרכה בליווי מתורגמן לשפה הסינית. כל עובד ניגש אליו עם הדרכון והוא רשם אותו בטופס ההדרכה ואותו אדם חתם ואף קיבל בסוף ההדרכה טופס ביצוע הדרכה בגובה. בהדרכה יש שלב מעשי ושלב עיוני. באשר לשאלה היכן צריך ריתום, השיב כי מתחת לשני מטר מהקצה יש צורך בריתום. כאשר יש מעקה אדם צריך לעמוד עד למעקה ואסור לו להתכופף. העד הבהיר כי לא התייחסו בהדרכה לפירוק והרכבה של תבניות, שכן אין זה מתפקידו.
בחנתי את הראיות שהובאו בהקשר לאחריותו של מר איתי גבעון ונפלא מעיני מדוע הוגשה הודעת צד ג' נגדו, כאשר עמדת המודיעה היא שהעובדים קיבלו גם קיבלו הדרכה בגובה וכאשר גרסת העובד הנוסף כבר בפני מפקח העבודה וממצאי מפקח הבטיחות היו שאכן ניתנה הדרכה כזו וכך גם עולה מן המסמכים שצורפו לראיות הנתבעות 1-3.
כפי שכבר קבעתי, העובדים אכן קיבלו את ההדרכה בגובה הנדרשת, גם אם היה בלבול כלשהו בחתימה על הטפסים ניתן לקבוע , כי המנוח עצמו עבר את ההדרכה הנדרשת, דבר שלא מנע ממנו לצאת למרפסת בעת הא ירוע כשהוא לא רתום על מנת לברר מדוע מתעכב המנופאי – כיצד ניתן לקשור בין החלטה זו לבין אחריותו של מר גבעון? למודיעה לצד השלישי הפתרונים.
ציינתי כבר לעיל ואין אלא לחזור גם כאן, כי נושא ההדרכה לעבודה בתבניות לא התברר עד תום במסגרת תביעה זו, לא הוברר מי נתן את ההדרכה, מתי ומה היה תוכנה, ומשכך לא ניתן להסיק כל מסקנות בהקשר זה ובוודאי שלא ניתן לבסס אחריות כלפי מר גבעון בנוגע לנושאים שלא הובאו לגביהם ראיות.
כפי שטוען מר גבעון, לא יעלה על הדעת להאשים מורה לנהיגה בתאונת דרכים שביצע התלמיד שעבר על ההוראות אותן למד ולא ניתן לחייב את מר גבעון כאחראי לכל פעולה שמבצע עובד תוך הפרת ההדרכה שניתנה. בדיוק בשביל זה נמצא בשטח כל העת מנהל העבודה שתפקידו לוודא מילוי ההוראות. בוודאי שבנסיבות המקרה דנן, לא ניתן לחייב את מר גבעון בשל נסיבות בהן שימש המנוח כאתת למרות שלא היה מוסמך לכך ובשל החלטתו החפוזה של המנוח לצאת למרפסת לא חגור על מנת לוודא מדוע העגורנאי לא מגיב.
בנסיבות אלה, נקל לקבוע כי ההודעה לצד ג' נגד מר גבעון חסרת יסוד ודינה להידחות.

אחריות חברת כוח האדם לתאונה
במסגרת סיכומיהם, לא העלו הצדדים טענות מפורטות בדבר אחריות חברת כוח האדם, שיוצגה בייצוג משותף עם הנתבעת-2. התובעים 1-6 התייחסו לנתבעות 1-2 במקשה אחת . חברת כוח האדם והמבטחת שלה, לא העלו טענה ספציפית בעניין אף שבחיש וב הנזק יחסו 10% אחריות לחברת כוח האדם. המוסד לביטוח לאומי לעומת זאת טען, כי אין להטיל על חברת כוח האדם , כל אחריות בהיות תפקידה טכני ביותר לצורכי רישום בלבד, וכאשר הנתבעת-2, היא השחקן הראשי בכל הפרשה, הקבלן הראשי ומבצע עבודות הבניה באתר.
בפסיקה נקבע, כי חברת כוח אדם המגייסת עובד לשורותיה ומבצעת לאחר מכן השמה שלו לעבודה אצל מזמין, חברת אחרת, אינה יכולה להשתחרר מחובות המוטלות על מעביד כלפי עובדו. נפסק, כי על חברת כוח אדם לוודא, שסביבת העבודה אצל המזמין היא בטוחה, וכי המזמין מקיים אחר נהלי וכללי בטיחות נאותים. היקפה של חובת הזהירות יכול שישתנה בהתאם לנסיבות, כך, אם יש לחברת כוח אדם בלעדיות באספקת עובדים למזמין עליה להקפיד הקפדה יתרה – לוודא ולפקח בעצמה – כי המזמין שומר על הוראות הבטיחות בעבודה. עוד נפסק, כי חברת כוח אדם השולחת עובד שאינו מיומן ואינו מתאים לתפקיד אליו יועד מפרה את חובת הזהירות שלה הן כלפי העובד הן כלפי המזמין (ע"א (חי') 2898/04 אריה שרותי כח אדם בע"מ נ' צמנטכל הנדסה ויזום הצפון בע"מ (2005) שאושר בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 12/06 צמנטכל הנדסה וייזום צפון בע"מ נ' אריה שרותי כוח אדם בע"מ (2007)) וראו לאחרונה גם תא ( י-ם) 30917-07-10 ל. כ. נ נ' בית מדרש גבוה לתורה " עטרת ישראל" (3/8/17) והפסיקה הרבה המצוטטת שם).
בענייננו, חברת כוח האדם, בחרה שלא להעיד עדים מטעמה והלכה למעשה לא התגוננה , ועל כן לא נסתרה העובדה שמלבד הספקת עובדים לקבלן ותשלום שכר עבודה לא עשתה דבר וחצי דבר על מנת לברר האם העובדים עובדים במקום עבודה בטוח, בעבודות שהם מוסמכים לבצעם והאם נשמרים אמצעי בטיחות מינימליים. לא הוצג ההסכם בין חברת כוח האדם לבין הקבלן, ולא ברור האם נדרשה התחייבות הקבלן להיות אחראי ליישום הוראות חוקי העבודה, הוראות פקודת הבטיחות בעבודה, וכיוצ"ב.
לא הוברר האם קיים נציג של חברת כוח האדם אליו זכאים העובדים לפנות, האם מי מן החברה יצר קשר עם העובדים לוודא, כי כללי בטיחות מינימליים אכן נשמרים.
אכן במקרה דנן יש קשר עסקי בין חברת כוח האדם לבין הקבלן הראשי, מדובר בחברות קשורות ואף יוצגו בייצוג משותף ואולם אין חולק שה מדובר באישיויות משפטיות שונות , ומשכך יש לבחון את אחריות כל אחת מהן בנפרד.
בבואי לקבוע את קשת החובות החלות על חברת כוח האדם, במקרה דנן, יש לזכור, כי מדובר בקבוצה חלשה של עובדים, המגיעים לארץ זרה, אינם יודעים את השפה, אין להם כתובת למי לפנות והם חוששים חשש מהותי וכבד למקום עבודתם, שהרי בהגיעם ארצה הם מתחייבים התחייבות כספית לא מבוטלת אותה עליהם להחזיר. בנסיבות אלה, תפקידו של המעביד "הפורמלי", חברת כוח האדם, הוא לוודא שזכויותיהם ובוודאי כללי הבטיחות בנוגע לאותם עובדים נשמרים.
במקרה דנן, כפי שקבעתי הופרו כלפי המנוח חובות חקוקות, הוא ביצע עבודה של אתת שלא היה מוסמך כלל לבצע, וסיכן את עצמו באופן שהביא למותו. אכן מדובר באירוע נקודתי וחברת כוח האדם אינה יכולה להיות בכל רגע ורגע באתר ואולם שעה שלא הוברר האם החברה עמדה בחובותיה הכלליות להבטיח מקום עבודה בטיחותי, לא יכולה להישמע הטענה מדובר במקרה נקודתי.
השוו בעניין זה פסק הדין בת"א 6008-09-11 קסינגפינג ואח' נ' איתן אמי - עובדים זרים לבניין בע"מ ואח' (26/7/15), שם פטר בית המשפט את חברת כוח האדם מאחריות, שעה שהובאו ראיות כי מטעם חברת כוח האדם, היה, כנוהל קבוע, איש שטח ישראלי ששימש כמתווך בין העובד לבין הקבלן והוא זה שגם ביצע את בדיקת תנאי העבודה באתר ואת בדיקת סביבת העבודה. כמו כן שם עוגנו חובות הקבלן לשמור על בטיחות העובדים ועל הוראות החוק בחוזה בין חברת כוח האדם לבין הקבלן. בנסיבות אלה בא בית המשפט למסקנה, כי לא קמה אחריות לחברת כוח האדם בקובעו:
"הנה כי כן, חברת כ"א שלחה לקבלן עובד מיומן, בדקה כי מדובר במזמין השומר על הוראות הבטיחות בעבודה ואף עיגנה את חובותיו בחוזה מולו. במקום גם נכח איש שטח מטעמה אשר בדק את סביבת העבודה, ושימש במתווך בין העובד לקבלן. במקרה הצורך אף נעזר בעובד סיני לצורך תרגום. דברים אלו זכו במידת מה לחיזוק גם מצדו של העד מטעם הקבלן, מנהל פרויקט הבנייה, מר עדי ברייר (להלן: "מר ברייר") (עמ' 25 שו' 25-32). אם אוסיף על האמור כי התובע חזר בו בסיכומיו מטענותיו כלפי חברת כ"א - המסקנה היא כי זו אינה אחראית לאירוע או לנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה ממנו".
לא כך הוא בענייננו. חברת כוח האדם לא התגוננה באופן ספציפי ולא הוברר האם הייתה מצידה התעניינות מינימלית בבטיחותם ובקיום תנאי עבודה סבירים, בכך הפרה חברת כוח האדם את חובת הזהירות כלפי ה מנוח. לו הייתה ממלאת חברת כוח האדם את חובותיה, יכול והייתה הקפדה יתירה על שמירת כללי הבטיחות בכך שהמנוח לא היה מבצע עבודות שלא היה מוסמך להם, דבר ש אולי היה בו כדי למנוע את התאונה.
כזכור, הנתבעים והצדדים השלישיים טוענים, כי האחראי העיקרי ולמעשה היחידי לתאונה הוא דווקא המנוח עצמו, עליו יש להטיל את כל האחריות אם לא את רובה, משכך בשלב הבא יש לדון בסוגיית אשמו התורם של המנוח.
אשמו התורם של המנוח
הנתבעים והצדדים השלישיים טוענים, כי המנוח היה טפסן מנוסה בעל נסיון של שנים רבות, עבר הדרכה ספציפית לעבודה בגובה ולעבודה הספציפית, וביצע על דעת עצמו פעולות מסוכנות שלא היה מוסמך להן תוך הפרת כל כללי הבטיחות ומשכך מירב האחריות מוטלת דווקא עליו.
התובעים מדגישים את חולשתו של עובד כמו המנוח שמבקש לבצע את עבודתו בהתאם להוראת המעביד, לעיתים תוך סיכון עצמי וטוענים שאין להטיל עליו כל אחריות.
שני המבחנים מקובלים לבחינת אשמו התורם של נפגע הם מבחן האדם הסביר, לאמור, האם האדם הסביר היה נזהר יותר מהתובע, ומבחן מידת האשמה, כלומר, בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113).
בתאונות עבודה מקובל לאמץ את המבחן השני, נוכח אי השוויון ביחסי הכוחות בין העובד והמעביד. בידי המעביד אמצעי השליטה והייצור וביכולתו לנקוט צעדים מפני רשלנותו של העובד (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593). מטעם זה מקובל להקל עם העובד, בנוגע לייחוס רשלנות למעשיו והפסיקה אימצה גישה מקלה ביחס להתנהגותו של עובד אשר נפגע -
"...נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטייה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי עבודה ושל שיטות עבודה נאותים, תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטוא בהתרשלות" [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 598 (1991); ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (2009), פיסקה [י]; ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה (2009) פיסקה 7).
טעם נוסף שלא להחמיר עם העובד מוסבר בכך, ש"בלהט העבודה עלול עובד להיכשל באי מתן תשומת לב מלאה לכל הסכנות מסביב. לא אחת עובדים נחפזים ומבצעים קיצורי דרך, על מנת להספיק ולהשלים את עבודתם במהירות, בין אם לפי דרישת המעביד ובין אם מיוזמתם. מטרתם היא טובת המעביד והעבודה, מבלי להידרש יתר על המידה לבטחונם האישי. דוקא אצל עובד טוב ומסור קיים הרצון לעשות מלאכתו היטב ולהשביע את רצון המעביד, הכל – תוך נטילת סיכונים על עצמו, מבלי לשקלם ביישוב הדעת" (ת.א (י-ם) 1519/96 פנחס בן ישי נ' אבי לוי (19/2/01)).
עם זאת, אשם תורם ייזקף לחובת העובד במקרים בהם אשמו של העובד מהווה גורם בולט לעיין לתאונה, משכך אם בנסיבות העניין מתגלה רשלנות ברורה, יהיה נכון להטיל על העובד אשם תורם. בעניין זה יש משמעות גם לשאלת הפרת חובות הקבועות בחוק על ידי המעביד. אם נמצא, כי המעביד הפר חובות המוטלות עליו בנושא בטיחות עובדיו, מידת האשם העצמי פוחתת (ע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 197). עוד נפסק, כי גם אם מדובר בעובד ותיק ואחראי, אין בכך כדי לפרוק את חובת הזהירות מהמעביד: " גם עובדים ותיקים ומיומנים חשופים לפגיעות...יש להביא בחשבון שעובד ותיק, אשר בצע את אותה העבודה פעמים רבות, עלול ללקות בשגרה קלוקלת ועתירת סיכונים" (ת.א. (י-ם) 1519/96 הנ"ל).
במקרה דנן סיבת נפילתו הישירה של המנוח הייתה יציאתו למרפסת לאחר שנתן הוראה לעגורנאי להרים את המטען כשאינו חגור ברתמת בטיחות, תוך סיכון עצמי לא מבוטל, שלדאבון הלב התממש. בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בע" א 7/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205, 212-211 (1965): -
"עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים"
משמע, הכלל המנחה בפסיקה הוא שמקרה בו מדובר בתאונת עבודה בה נפגע עובד, יוטל על העובד אשם תורם רק במקרים בהם אשמו לקרות התאונה בולט וברור ( ראו: ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (27.12.2010); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004)).
לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות העניין והכשלים שנפלו בפעולת המנוח במקרה דנן, באתי לידי מסקנה כי ענייננו נופל לגדרי המקרים החריגים אלה, בהם לא ניתן לפטור לחלוטין את העובד ממידת אחריות מסויימת ומתונה לתאונה.
לעניין כישוריו של המנוח ותפקידו באתר, לא יכולה להיות מחלוקת של ממש שהמנוח היה מומחה בעבודתו, עבד באתר תקופה לא מבוטלת וביצע את אותה העבודה לאורך כל קומות הבניין. המנוח קיבל הדרכה לעבודה בגובה וידע, כי יציאה למרפסת שלא היה בה מעקה מחייבת עיגון. התנהלותו של המנוח היוותה הפרה בוטה של כללי הזהירות , להם היה מודע. הוכח, כי בהישג יד המנוח, בקומה בה עבד, היו רתמות בטיחות. הרצון של המנוח והעובדים הנוספים לבצע את העבודה במהירות אינו מקדש את האמצעים ואינו מצדיק סיכון עצמי מצד הפועלים, אפילו מדובר בפועלים פשוטים.
מעדות מנהל העבודה, כמו גם מעדות מר כרמון וסקרי הבטיחות שנעשו באתר, ניתן היה להתרשם ש באתר נעשו מאמצים על מנת לאכוף שימוש באמצעי הגנה בעת עבודה בגובה, הייתה מודעות לדבר והנושא גם הוטמע בעובדים.
יחד עם זאת, כפי שקבעתי חובת מנהל העבודה והעגורנאי כמו גם הנתבעת-1, לוודא כי מלכתחילה לא יבצע המנוח עבודות שלא היה מוסמך לבצע ובכלל מתן הוראות עניבת מטען לעגורן ושימוש כאתת תוך מתן הוראות לעגורנאי. משכך, האחריות מוטלת בראש ובראשונה על הגורמים האחרים. הגם שלא נכון ומוסרי לפטור את המנוח מאחריות כלשהי לתאונה, מידת אחריותו קטנה ומתונה.
בנסיבות אלה, ולאחר ששקלתי את מעמדו של העובד באתר ואת מכלול נסיבות העניין, אני סבורה שיש להטיל על המנוח אשם תורם בשיעור מתון של 10%.
חלוקת האחריות
בשים לב לכל האמור לעיל, אני סבורה, כי האחריות העיקרית היא על הנתבעת 2, אשר אפשרה מציאות בה תפקד המנוח כאתת ועניבן למרות שלא היה מוסמך לכך, דבר שהביא להתרחשות התאונה. לטעמי האחריות המוטלת עליה היא בשיעור של 60%.
גם על הנתבעים 4 ו- 5 מוטלת אחריות כבדה, שעה שהנתבע 4, בהיותו עגורנאי, חייב היה לוודא שהוא עובד בתנאים בטיחותיים ומול גורמים מוסמכים. ככל שסבר שיש צורך בהערות ותיקונים, היה עליו לפצות פיו ולתת לכך ביטוי בכתב – הדברים שאמר הנתבע 4 למפקח הבטיחות מעידים, כי היה נכון לבצע את העבודה בתנאי בטיחות ירודים, דבר שהביא בסופו של דבר להתרחשות התאונה. האחריות המוטלת עליהם היא בשיעור של 30%. האחריות המוטלת על העגורנאי קטנה מהאחריות המוטלת על מנהל העבודה, שכן מנהל העבודה הוא זה שאחראי על מכלול מערך הבטיחות באתר, לרבות מיומנותם ומקצועיותם של העובדים באתר.
על חברת כוח האדם יש להטיל אחריות בשיעור של 10%, בשים למידת האחריות שלה כלפי עובדיה, כאשר לא הוכחה מצידה עשיה כלשהי לטובת הבטחת בטיחותם של העובדים ובכלל זה ווידוא כי העובדים עובדים רק בעבודות שהם מוסמכים לבצע .
כאמור, דינה של התביעה נגד חברת כרמון מר גבעון להידחות, באשר בנסיבות תיק זה לא הוכחה אחריותם.
חלוקת אחוזי האחריות הם כמובן לאחר הפחתת אחוזי האשם התורם שיוחסו למנוח.
משנתנה ההכרעה בעניין האחריות, יש להכריע בשיעור הנזק, על כל הסוגיות והמחלוקות הטמונות בין הצדדים גם בהקשר זה.
שיעור הנזק
בהקשר לנזק נדרשת הכרעה בסוגיות הבאות:
- מי הם התלויים במנוח, האם אלמנתו, ילדו, הוריו וסבתו כפי שטוענים התובעים, או רק אלמנתו וילדו כפי שנקבע במוסד לביטוח לאומי.
- מה בסיס שכרו של המנוח במדינת ישראל.
- מהו אופק העבודה של המנוח במדינת ישראל.
- האם לאחר עזיבתו עתיד לעבוד במדינות אחרות, ככל שכן מה בסיס השכר במדינות אלה?
- מהו גיל הפרישה של המנוח.
- מה בסיס השכר של המנוח בסין.
- מקדם ההיוון לפיו יש לערוך את החישוב.
- חישוב הפיצוי.
- תביעת המוסד לביטוח לאומי וניכוי התגמולים מתביעת התלויים שהוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי בלבד.
לצורך הנוחות, אחזור על נתוני היסוד:
המנוח יליד: 19/2/1972.
תחילת העבודה בארץ: 15/9/2007 .
אלמנת המנוח ילידת: 28/7/72.
בנו של המנוח: יליד 22/3/1996 – לבן מלאו 18 בתאריך 22/3/14.
הוריו של המנוח: ילידי 14/8/47, 23/12/45.
סבתו של המנוח: ילידת 16/7/23.
יורשיו של המנוח הם: אשתו ילדו והוריו בחלקים שווים .
מועד התאונה: 23/8/09.
גיל המנוח בעת התאונה: 37 שנים ו- 6 חודשים.
גיל המנוח נכון למועד מתן פסק הדין: 45 ו- 6 חודשים.
אדון בסוגיות השנויות במחלוקת, בהתאם לסדרן.
התלויים במנוח
לטענת התובעים, מלבד אלמנת המנוח וילדו, תלויים במנוח גם הוריו וסבתו. לתמיכה בטענה זו הגישו התובעים את תצהיר אלמנת המנוח וזו גם העידה בבית המשפט, כן התייחסה לנושא המומחית מטעם התובעים הגב' נילי גורין.
בתצהיר אלמנת המנוח נטען, כי כל התובעים היו תלויים תלות מוחלטת בהכנסות המנוח. טענה זו נטענה במשפט בודד בתצהיר, מעבר לטענה זו לא הובא כל נתון, או דות הכנסות והוצאות המשפחה, אף כי הובא מסמך המתעד לכאורה כספים ששלח המנוח למשפחתו ותעודת נוטריון, כי כל החמישה התגוררו יחד וקיים ביניהם קשר משפחתי.
בעדותה, סיפרה אלמנת המנוח, כי כשהמנוח יצא לחו"ל, גרו בבית בנה, ההורים של המנוח והסבתא של המנוח. בבית היה משק בית משותף, אביו של המנוח עבד בשדות, יש להם חלקה של 3 וחצי דונם אורז ואחד וחצי דונם לירקות פעם בשנה הם מכרו את התוצרת והיא שימשה גם לצרכיהם. אמו של המנוח נמצאת בבית ומטפלת בסבתא של המנוח. לגבי עצמה סיפרה האלמנה כי היא עצמה לפעמים הייתה יוצאת לעזור להורים של המנוח. אחרי שהמנוח נפטר, לא הייתה לה ברירה והיא חיפשה עבודה. לדבריה, על האורז ניתן לקבל פעם בשנה כ- 2,000 י ואן.
כשנה לאחר פטירת המנוח, יצאה האלמנה לעבוד בתחנת כיבוי אש בנקיון והרוויחה בין 1,500 ל 2,500 יואן בחודש. האלמנה הוסיפה, כי בעת הזו אינה יכולה לעבוד, כיוון שנפלה ועדיין נמצאת בטיפולים.
האלמנה השיבה כי למנוח יש אחות גדולה, נשואה, והיא מטפלת בחמותה ולא עוזרת במשק הבית שלהם.
המומחית מטעם התובעים, הגב' נילי גורין, התייחסה בחוות דעתה לחובת כיבוד ההורים הנמצאת בתרבות הסינית, המדובר בצו מוסרי ובהוראות חוק מפורשות, כאשר סירוב של ילדים לתמוך בהוריהם נחשב לעבירה פלילית. אשר לתמיכת ילדים בהוריהם בפועל, פרטה המומחית, כי מחקרים רבים מצביעים על כך שילדים בוגרים מהווים מקור תמיכה עיקרי לאוכלוסיה מבוגרת, כאשר נטל זה נופל בעיקר על הבנים ומתבטא במגורים משותפים והעברת כספים מילדים להוריהם. על פי אחד המחקרים שמצטטת המומחית עזרת הילדים מכסה כ- 42.7% מהוצאות הצריכה של התושבים המבוגרים. כמו כן, הצביעה המומחית על כך, שבמרבית המקרים חיים ההורים עם הילדים תחת קורת גג אחת. בנסיבות אלה, סבורה המומחית כי סביר לקבוע שהוריו וסבתו של המנוח נתמכו על ידי המנוח לצורך מחייתם.
בעדותה נשאלה המומחית על משפחת המנוח והשיבה , כי לא התייחסה למקרה הספציפי אלא למה שקורה בסין באופן כללי , שכן אינה מכירה את משפחת המנוח ואת נתוני המשפחה.
מומחה הנתבעים לא התייחס ישירות בחוות דעתו לטענת התלות של ההורים ואולם, התייחס לגיל הפרישה בסין העומד על 60 שנים ואף הפנה בהקשר זה לטענת התובעים , כי הורי המנוח בני 60 ו- 62 נתמכים במנוח וכן בשים לב כי למנוח בן בו יכול להיתמך לאחר פרישתו. המומחה סיים חוות דעת באמירה כי לאחר יציאת המנוח לגמלאות הוא היה צפוי לעבד את חלקתו החקלאית בכפרו ולה יתמך על ידי בנו.
הווה אומר, שני המומחים מסכימים, כי ההורים בסין נתמכים על ידי ילדיהם, עדיין, יש לדון בשאלה, האם מדובר בתמיכה העולה כדי תלות במשמעות פקודת הנזיקין.
בדין הישראלי, נקודת המוצא היא כי, ככלל, מותו של אדם אחד אינו מקים זכות תביעה בנזיקין לאדם אחר. זכות התביעה העצמאית שניתנה לתלויים בנפטר היא אחד החריגים המוכרים לכלל זה (ד"נ 24/81‏ חונוביץ‎ ‎נ' כהן, פ"ד לח(1) 413, 420 (1984) (להלן: "עניין חונוביץ"); ישראל גלעד, דיני נזיקין – גבולות האחריות, כרך ב 898-896 (2012) (להלן: "עניין גלעד"), עא 8961/16 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח חובה (14/6/17) (להלן: " עניין פלוני")).
זכות התביעה של התלויים מוסדרת ב פקודת הנזיקין, כאשר בהוראות הרלוונטיות, נקבע כדלקמן:
"78. זכותם של תלויים לפיצויים
גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה – יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה".
מוסיפה הפקודה ומתייחסת לאופן חישוב הפיצויים בקובעה:
"80. בתובענה לפי סעיף 78 יש למסור פרטים בדבר האנשים שלטובתם היא מוגשת ובדבר הפסד הממון שסבל כל אחד מהם עקב מות הנפגע, והפיצויים יינתנו בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידים לסבול אותו למעשה, ובכלל זה הוצאות שהוציאו לקבורתו; לאחר שינוכו מסכום הפיצויים הוצאות משפט שלא נגבו מהנתבע, יקבע בית המשפט בשעת שפיטה, את חלקו של כל אחד מן הזכאים בסכום הנותר".
כפי שסוכם בעניין פלוני, כדי לזכות בפיצוי כספי בגין אבדן תלות במנוח, על התובע לעבור שתי משוכות. בשלב הראשון עליו להראות, כי הוא נמנה על התלויים המנויים בסעיף 78 ל פקודת הנזיקין. בשלב זה, הדיון הוא במישור המשפטי, מפני שהגדרת מעגל התלויים הזכאים לפיצוי עצמאי היא שאלה משפטית ולא שאלה עובדתית. על פניו, מי שהיה תלוי במנוח אך אינו נכלל בהגדרה של הפקודה, אינו זכאי לפיצויים על-פיהם.
בשלב השני, נדרש התובע להוכיח את היקף הנזק שנגרם לו כתוצאה ממותו של המנוח. דיון זה הוא עובדתי בעיקרו, והכלל הוא כי "הפיצויים יינתנו בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידים לסבול אותו למעשה" (סעיף 80 ל פקודת הנזיקין). גם בשלב זה יש חשיבות לאופיו של ההפסד הכלכלי שנגרם כתוצאה ממותו של המנוח. זכות התביעה של בן זוג, ילד או הורה מתגבשת רק ביחס להפסד שנבע ממערכת היחסים המשפחתית, להבדיל מקשר עסקי. כמובן, שתביעת התלויים עומדת על רגליה והיא נפרדת מתביעת העיזבון. התלויים זכאים לפיצוי עבור נזק ממוני שנגרם להם כתוצאה ממותו של המנוח.
הדרך לחשב את הפסד התמיכה היא, בדרך כלל, על פי שיטת היָדוֹת ואולם לעיתים, במקרים המתאימים ניתן לאמוד את התמיכה בסכום מסויים מן ההכנסה סכום שינוכה מן ההכנסה המשותפת לצורך חישוב תביעת התלויים, אך לא ינוכה מתביעת העזבון (ראו: ת"א 15026-03-12 רייזין ארטור ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (22/8/16) (להלן: " עניין ארטור"); ת"א 2181-06-14 הניני ואח' נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים (8/1/17) (להלן: " עניין הניני"); בראש הנזק של הפסדי תמיכה כלכלית ישנה חפיפה בין תביעת העיזבון לבין תביעת התלויים וכדי למנוע כפל פיצוי מקום בו אין זהות בין היורשים לבין התלויים, יש לנכות מתביעת העיזבון את תביעת התלויים.
בעניין פלוני, כאשר דן בית המשפט (כב' השופט עמית) בעניין תלותם של ילדים בגירים בהוריהם, הבחין בין המשפט בין נוהג של סיוע כלכלי לבין תלות במשמעות פקודת הנזיקין כאשר מדובר במצב בו התלוי סמוך על שולחנו מנוח, משמע לצורך שגרת חייו, הוא נזקק לתמיכתו הכלכלית ההורה שדואג לספק את צרכיו הבסיסיים (פיסקה 12 לפסק הדין), המדובר בילד הסמוך על שולחנו של ההורה ונעדר יכולת עצמאית לכלכל את עצמו.
כב' השופט עמית, עמד על כך שתביעת התלויים נחשבת תביעה עצמאית, אך בפועל היא איננה עומדת בחלל ריק, והיא מושפעת מתביעת העיזבון. הקשרים בין שתי התביעות עשויים להיות מורכבים, ותיתכן חפיפה מסויימת בחלק מראשי הנזק. החפיפה העיקרית, והיא גם הרלוונטית לענייננו, היא בראש הנזק של אבדן התמיכה. כדי למנוע כפל פיצוי, הכלל הוא שאם התלויים והיורשים אינם זהים, תביעת התלויים תנוכה מתוך זכותו של העיזבון לאבדן השתכרות בשנים האבודות (ע"א 2739/06 עזבון המנוח דוביצקי ולדימיר ז"ל נ' רזקאללה, פ"ד סב(3) 864 (2008) (להלן: "עניין דוביצקי")).
המשמעות היא, שכאשר בית המשפט נעתר לתביעת תלויים, בדרך כלל ייגרע חלקו של העיזבון. בענייננו, ההורים והאלמנה הם גם היורשים, הסבתא אינה יורשת אולם כולם מיוצגים בייצוג משותף כך שאין יריבות חזיתית ביניהם והמתח בין תביעת התלויים לתביעת העזבון נותר מתח רעיוני ועדיין, קבלת תביעת התלויים משמעה למעשה חיוב של העזבון או התלויים להמשיך ולתמוך בסבתא בסכום דומה לזה שהיה נהוג ערב פטירתו של המנוח. ספק אם תוצאה זו רצויה, יכול ומוטב והיורשים יוכלו לקבל החלטה עצמאית על המשך התמיכה, צמצומה או הפסקתה.
כב' השופט סולברג, נקט בעניין פלוני גישה מרחיבה קצת יותר וסבר כי נכון לאפשר גם לילדים בוגרים לחסות תחת הגדרת 'תלויים', אם יוכיחו כי פרנסתם – כולה או עיקרה – מסופקת על-ידי הוריהם. זאת, אף אם הילדים הם בעלי יכולת השתכרות, ואף אם פרחו מן הקן ועזבו את בית ההורים. יחד עם זאת, בתביעה מעין זו, ראוי להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי הטוענים לתלות, בעוד באי הקטגוריה המצמצמת יחסו תחת 'חזקת תלות'. לא בנקל יעמדו הילדים הבוגרים בנטל ההוכחה המוטל על כתפיהם בטענת התלות – עליהם להוכיח תלות של ממש בהוריהם, כאשר ללא תמיכת ההורים לא עמד להם מקור לקיום באופן עצמאי (סעיף 7 לפסק הדין) .
ניתן להקיש מן הדברים גם לענייננו שעה שנדרשת בחינת טענת תלותם של ההורים והסבתא.
אשר לסבתא, ההכרעה פשוטה יחסית. זו אינה נכללת בגדר רשימ ת התלויים בפקודת הנזיקין, וגם אם אין מדובר ברשימה סגורה ומסוגרת (כך שלדוגמא הוכרה ידועה בציבור כתלוייה), לא הוכח דבר וחצי דבר לעניין סוגיית תלותה של הסבתא, גדר הוצאותיה, הכנסותיה ככל שישנן כאלה ומכל מקום, גם לפי טענות התובעים ומבנה התא המשפחתי בסין, נראה שהחובה לתמוך בסבתא היא על בנה, אביו של המנוח מהכנסותיו שלו ולא מוטלת בהקשר זה חובה ישירה על המנוח . גם התובעים הסכימו ש מדובר באשה מבוגרת שצרכיה מועטים, כך שאין מניעה שאביו של המנוח יתמוך באמו. בנסיבות שהתבררו, אין מנוס מלקבוע כי לא הובאו ראיות המאפשרות לקבוע כי הסבתא היא תלויה במנוח.
אשר להורים, אכן לא נסתרה הטענה שמשפחת המנוח והוריו גרים תחת קורת גג אחת דא עקא שלא הוברר כלל ועיקר האם המנוח ומשפחתו גרים בבית ההורים או ההיפך (בשאלה 26 לשאלון שנשלח לאלמנת המנוח וצורף לראיות הנתבעות 1-3, השיבה אלמנת המנוח, כי בעזבונו של המנוח אין כל רכוש ואין אף דירה). מתוך הראיות עולה, כי ההורים גרו מאז ומתמיד בכפר, הבת הנוספת נשאה, עזבה את הבית ומטפלת בחמותה, כך שהמסקנה המתבקשת היא שהמנוח הוא זה שנותר בבית הוריו.
עוד עלה מן הראיות שלהורים שטחי חקלאות של אורז וירקות, בהם עובדים ההורים, ולעיתים אף סייעה האלמנה, המשמשים לצרכי היום יום למשפחה וגם למכירה אחת לשנה תוך הכנסה מצומצמת, הווה אומר ההורים ע צמם תורמים למשק הבית המשותף, את מקום המגורים ואם מזון והכנסה מסויימת, כך שלא מדובר במי שתלויים תלות מוחלטת בהכנסת המנוח.
יחד עם זאת, הראיות מלמדות, כי בכל זאת, הכנסות ההורים מצומצמות וסביר לקבוע, כי הם נעזרים בהכנסת המנוח , גם אם לא במשמעות חלוקה לידות אלא בסכום סביר שהועבר לצרכיהם ואפשר את מחייתם ברווחה.
בנסיבות שהתבררו, ניתן לקבוע במידת ההסתברות הדרושה, כי הוכח שהמנוח תמך כלכלית בהורים והיה ממשיך ותומך בהם בעתיד אלמלא התאונה. ניתן להתרשם, כי כמקובל בחברה הסינית, כפי שעלה משתי חוות הדעת שהוגשו, למנוח כבן יחיד להוריו, היה קשר הדוק עם הוריו, קשר של מחוייבות הדדית, אשר כלל עמו תמיכה כלכלית בהתאם לצרכי ההורים וליכולתו הכלכלית של המנוח.
לעניין אפשרויות התמיכה לעתיד ידוע, כי אין צורך בכמות הראיות הרגילה, הדרושה לשם קביעת עובדות במשפט אזרחי, ודי בהוכחתו של סיכוי, שאינו ספקולטיבי גרידא כדי לזכות את התובע בפיצויים (ראה ד. קציר פיצויים בשל נזק גוף). "לשם כך יש לבחון, אם הלכה למעשה נתקיימה תלות בעבר, וכן יש לבחון - בין אם הייתה תלות בעבר ובין אם לאו - את הסיכוי לקיומה של תלות בעתיד לולא התאונה ... על פי מידת הסבירות. על כן אף סיכוי הנופל מחמישים אחוזים יילקח בחשבון, ובלבד שאינו אפסי או ספקולטיבי" (ראה עניין חונוביץ).
במקרה דנן, לשם חישוב התמיכה בהורים, אין לילך לטעמי לפי שיטת הידות, אלא יפה הדרך שנקבעה בפסקי הדין בעניין ארטור ובעניין הניני לפיהם, במקרים המתאימים ניתן להעריך את הסכום שהיה מועבר לצרכי ההורים.
מהו אותו סכום בענייינו? מומחית התובעים הפנתה למחקרים בחוות דעתה לפיה תמיכת הילדים מכסה כ- 42.7% מצרכי תושבים מבוגרים, כמו כן עמדה המומחית על כך שההוצאה השנתית לנפש במחוז של מנוח, עמדה על כ- 1,600 דולר לשנה.
דהיינו ההוצאה הנפשית לשני ההורים לחודש עומדת על 266 דולר לחודש (הוצאה שנתית של 1600 ₪ לחלק ל- 12 חודשים, כפול 2 נפשות). בהנחה שהתמיכה הממוצעת של ילדים בהוריהם הי א כ- 43% מסכום זה, הרי שהמנוח תמך בהוריו בסכום חודשי של כ- 114 דולר – ובעיגול כלפי מעלה , בשים לב לגובה הכנסתו של המנוח כל עוד עבד בישראל ולמכלול נסיבות העניין, אעמיד את סכום התמיכה החודשית להורים על סכום של 500 ₪ לחודש נכון לעת הזו , כאשר בעת שהכנסתו של המנוח תקטן עקב עזיבת הארץ יעמוד הסכום על 300 ש"ח.
התובעים ביקשו לחשב את הפסדי התמיכה בהורים לעבר בלבד (סעיף 66 לסיכומים), משכך יחושבו הפסדי התמיכה עד למועד פסק הדין ולא יחושבו לעתיד. סכום התמיכה בהורים יופחת מן ההכנסה המשותפת בתביעת התלויים אולם לא יופחת בחישוב תביעת העזבון (ראה בהקשר זה דרך החישוב בעניין ארטור, שם הסתמך בית המשפט על האמור בעא 8181/06 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אטיאס דוד ז"ל (21/1/2010), שם התייחס בין המשפט לניכוי סכום קבוע של מזונות ששילם המנוח, והדברים יפים בשינויים המחוייבים גם לענייננו) .
משהוכרעה שאלת התלות, ובטרם החישוב יש להכריע גם במחלוקות האחרות בין הצדדים, וראשית לעניין בסיס שכרו של המנוח במדינת ישראל.
בסיס שכרו של המנוח במדינת ישראל
להוכחת שכרו של המנוח במדינת ישראל צרפו התובעים תלושי שכר, כן צרפו התובעים טבלה המתעדת לכאורה העברות כספים לסין מצד המנוח וכן נתון בסיס השכר כפי שחושב במוסד לביטוח לאומי.
כפי שטענו הנתבעים, טבלת העברות הכספים לסין מעלה שלכאורה הועברו כספים מעבר להכנסות המנוח, דבר שאינו מתיישב עם הנתונים האחרים שהובאו ואינו מתיישב גם עם ההנחה שהמנוח ממילא הוציא חלק מן הכספים לצרכיו.
מכל מקום, תלושי השכר נותנים אומדן טוב של הכנסות המנוח, במיוחד שעה שלא הוכחו הכנסות נוספות כלשהן.
בחודש 7/09 (החודש שקדם לתאונה) – עמד שכרו המצטבר של המנוח על סך של 91,773 ₪, הווה אומר הכנסה חודשית של 13,110 ₪ - סכום זה בצירוף הצמדה לעת הזו עומד על 14,125 ₪ וזה בסיס שכרו של המנוח , שעה שלא הוכחה כל הכנסה נוספת.
הנתבעות טוענות שיש להפחית מבסיס השכר את הסכום שהוציא המנוח להתקיימותו בארץ, לרבות דמי שכירות דירה, והוצאות מזון ואולם לטענה זו אין יסוד. הוצאותיו של המנוח נכללות בגדר החישוב המקובל של הפסדי התמיכה במסגרת ידת הקיום שלו ואין מקום לערוך ניכוי כפול ומכופל כפי שטוענות הנתבעות.
באופן דומה, אין להפחית מבסיס השכר או מן הפיצוי את גובה העמלה שנדרש המנוח לשלם על מנת לה יכנס לארץ. לא הוכח כלל ולא הוברר מתי שולם סכום זה ואם בכלל שולם על ידי המנוח.
השאלה הבאה שיש לדון בה היא אופק שנות עבודתו של המנוח במדינת ישראל.
אופק שנות עבודתו של המנוח במדינת ישראל
התובעים טוענים, כי בהתאם להארכות הגורפות של האשרות לפועלים סינים במדינת ישראל, המנוח היה נותר במדינה לפחות עד תום חודש יוני 2016, הנתבעות טוענות כי המנוח היה צפוי לעזוב את הארץ במרץ 2013, לאחר 5 שנים עם תום האשרה שניתנה לו .
כפי שהוכח מן המסמכים שצורפו לחוות דעת המומחית מטעם התובעים, אשרת השהיה של הפועלים השוהים בארץ הוארכה באופן גורף מפעם לפעם, זאת בשים לב למדיניות "שמיים סגורים", כאשר המטרה העיקרית של הנוהל הי תה לסייע למעבידים הרשאים להעסיק עובדים זרים למצוא עובדים זרים מתוך המאגר הקיים בארץ ולא להביא עובדים זרים נוספים ( ראו לעניין זה עת"מ 1230/04 קיוהוה גיאנג נ' משרד הפנים ואח' (15.02.2004) וכן בג"צ 3541/03 א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ ואח' נ' מ"י ואח' (17.05.2004)). הא הראיה שהעובד הנוסף, שעבד עם המנוח, עדיין עבד בארץ במועד עדותו בשנת 2016.
המנוח היה צעיר יחסית, בריא בגופו, ואין יסוד להניח שלא היתה מוארכת לו אשרת השהיה בארץ, עד לתום התקופה האפשרית. משלא הוכח כי לאחר יוני 2016, הוארכה אשרת הפועלים הזרים לעבוד בארץ שוב, יעשה החישוב בהתאם לבסיס השכר בארץ עד לתום חודש יוני 2016.
השאלה הבאה שראוי לדון בה, היא האם לאחר עזיבת המנוח את הארץ יעבור לעבוד במדינות אחרות.
סוגיית הגירה חוזרת לעבודה במדינות אחרות לאחר עזיבת הארץ
בסוגיה זו נחלקו המומחים. המומחית מטעם התובעים סברה שהמנוח עתיד לעבוד במדינות אחרות לאחר עזיבת הארץ ואלו מומחה הנתבעים חלק על דעתה וסבר ש הגירת עבודה במחוז ממנו בא המנוח היא בבחינת חריג והסיכוי כי יהגר שוב הוא קטן מאוד.
בחוות דעתה התייחסה מומחית התובעים למבנה הכלכלי תרבותי של משקי הבית הסיניים, המסתמכים בין היתר על כספי מהגרי עבודה, התייחסה למצב במחוז ממנו הגיע המנוח ולפוטנציאל ההשתכרות של המנוח לאחר סיום עבודתו במדינת ישראל, לפי מספר תרחישים, אפשריים ובכללם שהמנוח היה עובר לעבוד במדינות אחרות ושיעורי ההכנסה הצפויים באותם מדינות.
אציין כי מהנתונים שפרטה המומחית בחוות דעתה, עולה שלמומחית ידע ומומחיות בנושא מהגרי עבודה בסין, שיש בו כדי לסייע להכריע בנושאים שבמחלוקת בנושא הגירת העבודה (להבדיל מנושא כלכלת סין, אליו אתייחס בהמשך) ואולם יש לשקלל את הנתונים שמוסרת המומחית לגדר כללי החישוב המקובלים ואין לקבל כפשוטו את המפורט בחוות דעתה .
אכן המומחית לא התייחסה למצבו הספציפי של המנוח ולא ידעה לומר בעדותה כמה מאותם פועלים שמגיעים לעבוד בארץ אכן נוסעים להגירה חוזרת והסבירה שאמנם אין לה מספרים אבל יש הרבה מידע (עמ' 81 לפרוטוקול מיום 27/10/16 שורה 9), תוך שהיא חוזרת ומפרטת את ההגיון בהגירה חוזרת, כאשר במדינות אחרות מרוויחים עדיין שכר גבוה מסין, וגם יוצרים קשרים חברתיים וכלכליים.
מומחה הנתבעים לעומת זאת, פרט בחוות דעתו, כי מכוח כלל כוח העבודה הסיני רק כ- 0.3% יוצאים אל מחוץ לגבולות סין, פחות מ- 1% מהגרי עבודה, כאשר יציאה לחו"ל בגלגול שני, היא עסק יקר וקשה במיוחד, כאשר בפועל אין נתונים רשמיים בנוגע לשכרם של פועלים סיניים מחוץ לסין. בעדותו לא ידע מומחה הנתבעים ליתן נתונים מדוייקים אודות הגירה במחוז של המנוח דווקא.
מחוות דעת מומחה הנתבעים ועדותו ניתן להתרשם כי גם למומחה הנתבעים ידע מסויים בנושאי הגירה מסין ויש בידו הכישורים להביא לבית המשפט נתונים רלוונטים.
שוב, גם בהקשר זה, אין לקבל את חוות הדעת כפשוטה, ויש לשקלל את הנתונים שמוסר מומחה הנתבעים לגדר מכלול הנסיבות שהוכחו ונסיבותיו של המנוח.
חוות דעתם של המומחים בהקשר זה עומדות זו לצד זו והמסקנה המתבקשת היא שבסוגיית ההגירה החוזרת, קיימים פנים לכאן ולכאן, כאשר כל גישה הגיונה בצידה, משכך, אין להעדיף את אחת מן חוות במלואן על הערכותיהן, מסקנותיהן וחישובן, אלא בסופו של יום בסופו של יום, יש לקבוע את הנתונים בהסתמך על מכלול הראיות שהובאו והממצאים המתבקשים, תוך העזרות בחוות הדעת ככלי מסייע להערכת פונטציאל השתכרותו העתידית של המנוח לולא מותו (השוו בהקשר זה פסק דינה של כב' השופטת יעל אילני בתא ( ת"א) 5350-09-13 עזבון המנוח ה.צ' ז"ל ואח' נ' אהרון רוני שרפי (27/12/16), להלן: " עניין שרפי")
בענייננו, בשנת 2016, עם סיום עבודתו בארץ, עתיד המנוח היה להיות בן 44 וזאת לאחר ששהה החל משנת 2007 בארץ, דהיינו כ- 9 שנים. מדובר באדם צעיר יחסית, מומחה בעבודתו שכוחותיו במותניו ולא ניתן לשלול את האפשרות כי אכן היה פונה להגירה חוזרת למשך 5 שנים נוספות.
הנתבעות מפנות לפסק הדין שנתתי בתא ( ת"א) 30231-02-12 צ'ן יונג נ' חסון גשר כוח אדם בע"מ (9/12/15), שם שללתי את האפשרות להגירה חוזרת, ואולם שם נתוניו של המנוח היו שונים. מדובר היה שם באדם שהגיע לעבודה לארץ לאחר שנות עבודה רבות בארצו, במועד התאונה היה בן 45, במועד פסק הדין היה בן 52, בנסיבות אלה קבעתי, כי הסיכוי להגירה חוזרת לא ממשי. לא כן בעניינ נו, במועד סיום עבודתו בארץ המנוח אמור היה להיות כבן 44 צעיר יחסית, כוחו במותניו, בעל מומחיות בתחומו ויש סיכוי מסויים שהיה משתלב בהגירה חוזרת.
מאידך, חשוב לזכור, כי גם בהגירה חוזרת, צריכים העובדים לעיתים לשלם סכום לא מבוטל, שהולך וגדל ככל שהמדינה אליה הם מהגרים אטרקטיבית עבורם, וספק אם עובדים ששילמו פעם סכום כזה, יכנסו להתחייבות חוזרת, כאשר הם בגיל מבוגר יותר ולבטח כבר רוצים לחיות את חייהם בקרב משפחתם בארצם, מה גם שגם לפי חוות דעת מומחית התובעים, עובדים שחוזרים מעבודה בחו"ל, מצליחים לבסס את עצמם בארצם בזכות מומחיותם.
בענייננו, בשים לב לנתוניו של המנוח ולעדויות שנשמעו, נכון לשקלל את שכרו של המנוח במשך 5 שנים לאחר התאונה בסכום הלוקח בחשבון אפשרות להגירה חוזרת (ראו דרך החישוב שערך בית המשפט בעניין שרפי), כאשר לגדר החישוב יש לשקלל את חוות דעת המומחים בעניין השכר שעתיד היה להרוויח אם בכלל במדינות אחרות.
בנסיבות העניין, אני מעמידה את שכר המנוח לאחר עזיבת המדינה על סך של 3,6 00 ₪ למשך 5 שנים מאז עזיבת המנוח את הארץ, סכום המת חשב בטענות התובעים לגבי הגירה חוזרת לו טענו התובעים (1,300 דולר) ומאידך מתחשב בשיעור השכר בארצו של המנוח ובסיכויים להגירה חוזרת. הסכום הוא נכון לעת הזו ומשכך לא תחושב ריבית מאמצע התקופה לגבי תקופה זו .
שיעור שכרו של המנוח בסין
בסוגיית שיעור שכרו של המנוח בסין נחלקו המומחים מחלוקת קשה.
בנוגע להשתכרות המנוח במקום מגוריו פרובינציית ג'יאנגסו, סבורה המומחית על פי הערכות בנוגע לצמיחה העתידית, כי השכר החודשי הממוצע בענף הבניין בפרובינציית ג'יאנגסו צפוי לגדול באופן הדרגתי בהתאם לצמיחת התל"ג בסין, כך שב- 2017, עתיד השכר לעמוד על 9,679 דולר לשנה ובשנת 2036, עתיד לעמוד על 32,368 דולר לשנה. בהתאם להערכה זו העריכה המומחית כי סך תוחלת ההש תכרות של המנוח בשנות עבודתו בסין לאחר 4 שנות עבודה נוספות בחו"ל עומדת על 1,331,160 ₪.
התובעים הציגו את חוות דעת המומחית מטעמם כחוות דעת כלכלית ואולם, עיון בקורות חייה של המומחית, מלמד שאין בהם קשר לכלכלה בכלל ולכלכלת סין בפרט. מני אז שנת 2011, המומחית הינה תלמידת מחקר בחוג ללימודי אסיה, כותבת דיסרטציה על מהגרי עבודה סינים, יש לה M.A בלימודי מזרח אסיה בהצטיינות ו- B.Sc. בפיזיקה, מבחינת נסיונה המקצועי, המומחית הינה יועצת בנושא הגירת עבודה מסין, עוזרת הוראה בקורס אודות סין ומרצה על תרבויות מזרח אסיה והגירה, כן ביצעה המומחית מחקר שטח על גיוס והעסקה של פועלים סיניים בישראל. הכשרה זו מקנה לה מומחיות בהגירת עבודה מסין, אך הקשר לכלכלה רחוק ואינו מאפשר קביעת ממצאים על סמך נוסחאות ונתונים שהציגה. אכן, כאשר נשאלה המומחית אודות הכשרתה הכלכלית, השיבה שאין לה כזו ובהעדר הכשרה כזו, ספק אם ראוי שתחווה דעתה בנושאים כלכליים .
מומחה הנתבעים עומד בחוות דעתו על כך שהמנוח הוא תושב כפרי, ומשכך יש לראותו כאזרח סיני בעל תעודת תושב כפרית. באשר להגירת עבודה בסין, הוא מציין, כי הממשלה נעזרת בתעודת תושב לשליטה על הגירה פנימית, כאשר קיימת מגמה של הגירה מן הכפר לעיר. לדבריו, תושב כפרי אינו זכאי להגר באופן חופשי לערים. מהגרים אלה לא נחשבים לתושבים עירוניים ולא זכאים להטבות סוציאליות.
מר רסולי מפרט, כי שכר העבודה בענף הבניה במחוז גיאנגסו בו גר המנוח, לפי נתוני שנת 2014, עמד על 5,975 דולר לשנה, כאשר ממוצע זה כולל פועלי כפיים דוגמת המנוח וגם מהנדסים, אדריכלים ובעלי משכורות גבוהות אחרות. כאשר מדובר בשכר המשולם לעובדים בחברות פרטיות ולא ממשלתיות.
אשר לצמיחת הכלכלה הסינית, עומד המומחה על כך כי בשלושת העשורים האחרונים סין חוותה צמיחה כלכלית פנומנלית ואולם בשנים האחרונות ניכרת האטה בצמיחה וההנחה היא שקצב הצמיחה ירד לכ- 5%, כאשר לפי אומדן בלתי תלוי הצמיחה הסינית צפויה להתייצב על 3.9% לשנה בשנת 2020.
מר רסולי עמד על כך שעיקר התפתחות הכלכלה הסינית נתמכה על ידי עלויות ייצור וכח אדם נמוכות במדינה, והסיבה להאטה בצמיחה בשנים האחרונות, הינה בעיקר העליה בעלויות אלו אשר גורמות למעבר ייצור למדינות שכנות בהן עלויות כוח האם נמוכות באופן משמעותי, ככל ששכרו של פועל יעמוד עד לשנת 2035 על 2,700 ₪ לחודש כפי שטוענת מומחית התובעים, יביא הדבר לעצירה מוחלטת של הכלכלה המקומית בהעדר כל יתרון תחרותי אזורי.
בניגוד לגב' גורין, שאין לה כל רקע בכלכלה, מר רסולי הוא בוגר תואר ראשון בכלכלה ולימודי מזרח אסיה מאוניברסיטת תל אביב, עבד בין היתר בנספחות הכלכלית של ישראל בביג'ין, ניהל חטיבות ביטוח ומדעי החיים בחברת ייעוץ ואסטרטגיות, עסק בפעילות הנוגעת לביטוחי בריאות של פועלים סיניים מחוץ לסין ועוסק בייזום בניית בתי אבות בסין.
אכן גם למר רסולי, אין נסיון כלכלי מחקרי עצמאי לגבי סין ועבודתו כיום אינה משיקה לכל כלת סין או לשיעור עליית שכרם של עובדים שם, אבל ניכר שנסיונו המעשי והרקע הכלכלי שלו משכנעים יותר מאלו של הגב' גורין לפחות בהיבט זה .
ראוי בהקשר זה גם להתייחס לדברים שבאו מפי אלמנתו של המנוח בנוגע לשיעור השתכרותו לפני הגעתו לארץ, כמו גם לדברים שאמר העובד הנוסף. בתצהיר, שהוגש לבית המשפט טענה אלמנת המנוח שטרם הגעת המנוח לעבודה בארץ עבד בסין והשתכר שכר של 3,500 יואן לחודש. בעדותה כאשר נשאלה על נתון זה חזרה בה וטענה כי תיקנה מבעוד מועד ששכרו היה כ- 5,000 יואן לחודש. לדבריה המנוח היה טפסן וטייח והיה עובד בכל העבודות הזמינות כך במשך 13 שנים, בחברות פרטיות, בהתאם לעבודה שהייתה זמינה בשכר שבין 3,500 יואן לחודש ל- 5,000 יואן לחודש, כאשר עבודתו הייתה באזור הכפר, העדה טענה שאין רישומים וזו הערכה.
העובד הנוסף העיד אף הוא כי שכרו בסין עמד על סך של בין 3,000 יואן לחודש ל- 5,000 יואן לחודש, בטרם הגיעו ארצה.
כמפורט לעיל, בבוא המומחים למסור את הנתונים אודות השכר הממוצע בתחום פועלי הבניה במחוז בו גר התובע, ניכר הבדל בין הנתונים, אף ששניהם טענו כי התבססו על נתוני הלשכה לסטטיסטיקה הסינית, הבדלים אלה מוסברים בכך שהגב' גורין התבססה על שכר ממוצע הכולל גם חברות ציבוריות ומר רסולי התבסס על שכר המיוחד לחברות פרטיות בלבד.
כפי שעלה מן העדויות טרם בואו ארצה עבד התובע בחברות פרטיות בלבד, כך העידה אלמנתו וכך העיד גם העובד הנוסף. לא סביר בעיני שלאחר חזרתו לסין יעבוד בחברות ציבוריות. בהקשר זה חוות דעתו של מר רסולי עדיפה ומתבססת על ההיגיון והמציאות בשטח.
ההלכה היא כי הפיצוי לעתיד יפסק על בסיס השכר במקום מגוריו, מרכז חייו של התובע – במקרה דנן, בסין (ע"א 718/91 סולימאן נ' טוייל (1992), ע"א 750/79 קלאוזנר נ' ברקוביץ ואח', פ"ד לז(4) 499 (1983)). הלכה למעשה הצדדים אינם חולקים על כך.
את שכרו של המנוח יש לגזור בראש ובראשונה מן השכר הקיים, תוך התחשבות בעליה מסויימת לעתיד בשים לב לכך ש מר רסולי מסר נתונים הנכונים לשנת 2014 ולכך שגם לפי חוות דעתו של מר רסולי קיימת צמיחה מתונה בסין, אך אין מקום לצפי הרחוק, הכמעט אבסורדי הנטען בחוות הדעת של הגב' גורין. כמפורט לעיל, לגב' גורין אין כל ידע בכלכלה או בעריכת ניתוח כלכלי מסוג זה ומכאן שאין בידה את המומחיות הכלכלית הנדרשת לתת צפי מסוג זה. מומחה לא אמור ללקט מחקרים ולפרטם לפני בית המשפט מבלי שתהא בידו המומחיות מנסיונו והידע המקצועי שלו לנתח את הממצאים ולפרט את סברתו בנושא.
בנסיבות העניין, אני קובעת, כי המנוח בהיותו פועל בניין מנוסה בארצו ובישראל, יכל להרוויח לולא התאונה סכום בגבולות השכר הממוצע ואף מעט למעלה מכך בסין, זאת מתוך הנחה שיכל לעשות שימוש בכישורים שרכש במדינת ישראל על מנת להתפתח בעבודתו, במיוחד כך שעה שהמנוח עתיד היה לשוב לסין בגיל צעיר יחסית.
בשיעור השכר התחשבתי גם בעדות האלמנה והעובד הנוסף בנוגע לשכר שהרוויח המנוח והעובד טרם הגעתם לארץ, וזאת מבלי להתעלם מהסתירות בגרסת האלמנה.
בנסיבות אלה אני מעמידה את בסיס השכר של המנוח בסין על סך של 2,200 ₪ וזאת מתוך גם מתוך הנחה, כי בעתיד השכר צפוי היה לעלות לפחות בשיעור מתון ובשים לב שהחישוב לפי שכר סין מתחיל משנת 2021, דהיינו 4 שנים קדימה ממועד מתן פסק הדין .
מהו גיל הפרישה של המנוח.
אין מחלוקת בין המומחים כי גיל הפרישה בסין בהתאם לחוק הסיני הוא 60 שנה לגברים וכי החוק מוסיף שעובדים העוסקים בעבודות מסוכנות זכאים לפרישה 5 שנים לפני המועד הקבוע. החוק מגדיר עבודה מסוכנת בין היתר כעבודה בגובה רב ועבודה פיזית קשה.
הגב' גורין סבורה, כי גיל הפרישה בסין צפוי לעלות לגיל 65 לגברים, בהתאם לחקיקה צפויה בשנת 2017, בשל הירידה הצפויה בכוח העבודה בד בבד עם עלייה בשיעור האוכלוסיה המבוגרת כתוצאה ממדיניות הגבלת הילודה ועלייה בתוחלת החיים, מכל מקום לטעמה גיל הפרישה רלוונטי בעיקר לעובדים עבורם קיים ביטוח פנסיוני, בעוד לתושבי הכפרים אין ביטוח כזה, אי לכך תושבי הכפרים ממשיכים לעבוד אפילו עד לגיל 70. לגבי התובע עמדתה היא, כי היה ממשיך לעבוד עד גיל 65 לפחות. בד בבד כפי שצויין לעיל, המומחית סברה שהוריו של המנוח נחשבים כמי שנתמכים במנוח לפני גיל 65, וכי בנו של המנוח ממילא מחוייב היה לתמוך בו בוודאי לאחר גיל 60.
אין חולק, כי החוק עדיין לא נחקק, וככל שיחוקק, כפי שעלה מעדות מומחה הנתבעים יהא ככל הנראה הדרגתי, כך שגיל הפרישה יועלה בהדרגה על פני שנים רבות קדימה.
אין בידי לקבל את דעתה של הגב' גורין בסוגיה זו. גם אם העלאת גיל הפרישה בסין היא אחת האפשרויות, איני משוכנעת, כי נכון לפסוק על פי ספקולציה וחוק שאין חולק שעדיין לא נחקק.
יתירה מזו, לא סביר בעיני, כי המנוח היה ממשיך את עבודתו מעבר לגיל הפרישה הרשמי 60 שנה, בוודאי לא כטפסן או פועל בניין , אלא יש להניח, כי כאביו ואמו היה ממשיך כל עוד כוחותיו בו לעבוד בחלקה המשפחתית ובמידת הצורך להיתמך על ידי בנו, בשיעור הנדרש לקיומו בלבד.
מקדם ההיוון לפיו יש לערוך את החישוב.
התובעים טענ ו לראשונה בסיכומים שיש להוון את הפיצויים לפי ערך היוון של 2%. אין בידי לקבל טענה זו.
אכן, סוגיית ההיוון אינה פשוטה וראויה לדיון ואף אני סברתי במספר מועט של מקרים, בהם דובר בחישוב לתקופה קצרה יחסית קדימה, כי ראוי לחשב את הפיצוי בהתאם לערך היוון נמוך יותר משלושה אחוזים, אולם מני אז עלתה שאלת ההיוון על הפרק, אמר בית המשפט המחוזי את דברו ואף שלא איין את האפשרות לטעון לערך היוון נמוך יותר, הבהיר הבהר היטב, כי הדבר יכול להיעשות רק בכפוף להגשת חוות דעת של מומחים ודיון כדבעי בסוגיה ובוודאי לא כטענה שמועלית אגב אורחא בסיכומים (ראו: ת"א 53143-09-12 ש' ב' נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (28/3/17)).
הפסיקה היא מנחה והדברים הם בבחינת קל וחומר בנסיבות המקרה דנן, כאשר המדובר בהיוון הפיצויים לשנים רבות קדימה.
חישוב הפיצוי.
הצדדים לא ראו להפריד בין תביעת התלויים ותביעת העזבון. התובעים חישבו את ההפסד בשנים האבודות (כולל מרכיב החסכון) והנתבעים חישבו את תביעת התלויים בלבד (ללא מרכיב החסכון). מטבע הדברים התוצאות שונות ורחוקות זו מזו. לגבי הוריו של המנ וח וסבתו התובעים לא טענו להפסדי תמיכה בעתיד וחישבו את הפסדי התמיכה עד למועד הסיכומים בלבד. אכבד את בקשת התובעים לעניין זה ואערוך את החישוב עד למועד פסק הדין .
בשל מורכבות הנושא והצורך להכריע גם בניכויי המוסד לביטוח לאומי, אותם יש לנכות רק מאלה שהוכרו כתלויים במוסד לביטוח לאומי, דהיינו בנו ואלמנתו של המנוח, אעשה את החישוב בהתאם לכללים המקובלים לפי חישוב הפסדי התלויים, הפסד העזבון והפחתה הנדרשת וזאת על מנת שלא יגרע מן התובעים דבר .
הפסדי התלויים
תקופה ראשונה ממועד התאונה ועד הגיע בנו לגיל 18 – 23/8/09 – 22/3/14
בסיס השכר: 14,125 ₪.
שיעור התמיכה בהורים: 500 ₪ לחודש.
בסיס השכר בהפחתת שיעור התמיכה בהורים: 13,625 ₪.
מספר החודשים: 55 חודשים
מספר ידות 4: ידת האלמנה, ידת הבן, ידת משק הבית, ידת המנוח
שיעור התמיכה בהורים: 55 X 500 ₪ = 27,500 ₪.
ידת הקיום של המנוח: 13,625/4 = 3,406 ₪.
ההפסד החודשי: (הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום) 13,625-3,406=10,219 ₪
הפסד האלמנה והבן בתקופה זו: 10,219 X 55 = 262,045 ₪.
סה"כ הפסד ההורים בגין תקופה זו – 27,500 ₪ - בצירוף ריבית מאמצע התקופה - 29,291 ₪.
סה"כ הפסד האלמנה והבן בגין תקופה זו – 562,045 ₪ - בצירוף ריבית מאמצע התקופה - 577,123 ₪.
תקופה שניה – מהגיע הבן לגיל 18 ועד תום שהותו של המנוח בארץ – 22/3/14 – 30/6/16
בסיס השכר: 14,125 ₪.
שיעור התמיכה בהורים: 500 ₪ לחודש
בסיס השכר בהפחתת שיעור התמיכה בהורים: 13,625 ₪.
מספר החודשים: 27.25 חודשים.
מספר ידות 3 : ידת האלמנה, ידת משק הבית, ידת המנוח
שיעור התמיכה בהורים: 27.25 X 500 ₪ = 13,625 ₪.
ידת הקיום של המנוח: 13,625/3 = 4 ,541 ₪.
ההפסד החודשי: (הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום) 13,625-4,541=9,084 ₪.
סה"כ ההפסד לאלמנה בתקופה זו – 9,084 X27.25 = 247,539 ₪.
סה"כ הפסד ההורים בגין תקופה זו – 13,625 ₪ - בצירוף ריבית מאמצע התקופה - 13,783 ₪.
סה"כ הפסד האלמנה – 247,539 ₪ - בצירוף ריבית מאמצע התקופה - 250,419 ₪.
תקופה שלישית – מתום עזיבת התובע את הארץ עד למועד מתן פסק הדין – 1/7/16 – 1/ 9/17 (לשם הנוחות יערך החישוב עד לסוף החודש).
בסיס השכר: 3,600 ₪.
שיעור התמיכה בהורים: 300 ₪ לחודש (בשל ההפחתה בהכנסת המנוח).
בסיס השכר בהפחתת שיעור התמיכה בהורים: 3,300 ₪.
מספר החודשים: 14 חודשים.
מספר ידות 3: ידת האלמנה, ידת משק הבית, ידת המנוח
שיעור התמיכה בהורים: 300X14 = 4,200 ₪.
ידת הקיום של המנוח: 3,300/3 = 1,100 ₪.
ההפסד החודשי: (הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום) 3,300-1,100 = 2,200 ₪.
ההפסד של האלמנה בתקופה זו – 14*2,200 = 30 ,800 ₪.
סה"כ הפסד ההורים בגין תקופה זו – 4,200 ₪ .
סה"כ הפסד האלמנה בגין תקופה זו – 30,800 ₪.
תקופה רביעית – ממועד פסק הדין ועד תום עבודה בחו"ל – 1/9/17 – 1/7/2021
בגין תקופה זו התובעים לא דרשו הפסדי תמיכה להורים (סעיף 66 לסיכומיהם), לפיכך יחושבו הפסדי האלמנה בלבד.
הנתבעים טוענים, כי אין לפסוק הפסדי תמיכה בעתיד, נוכח העובדה שבתקופה זו הבן כבר מעל לגיל 18, עובד ותורם לקופה המשותפת וכן נוכח העובדה שבעת התאונה האלמנה הייתה מטופלת בתינוק וסביר שעם השנים הייתה ממילא יוצ את לעבודה ותורמת לקופה המשותפת.
לטענתן סביר לקבוע, כי בתקופה זו הקופה המשותפת הייתה מאפילה על הכנסת המנוח, וזאת בין היתר על בסיס עדות האלמנה בנוגע לשיעור שכרה ושיעור שכרו הצפוי של הבן.
הנתבעות מפנות לפסק הדין עא  7157/07 אי.איי.גי. ביטוח זהב בע"מ נ' עזבון המנוח מ.א ז"ל (17/3/08) להלן: " עניין אי.איי.ג'י"), שם הופחת סכום גלובלי בגין הסיכוי שהאשה הייתה יוצאת לעבוד בשיעור של כ- 10% מהפיצוי העתידי.
את טענות הנתבעות בהקשר זה, יש לקבל רק בחלקן -
אשר לבן, הרי מהגיעו לגיל 18, הינו עצמאי, אביו עדיין בכושר עבודה ואין בידי לקבוע כי הבן היה משתתף בקופה המשותפת, או חי עם הוריו דווקא, סביר שהיה עושה לביתו שלו ובונה את עתידו עוזב את הכפר עובד לפרנסתו וביסוס מקצועו שלו . משכך אין להתחשב בהכנסתו.
אשר להכנסת האשה, גם אם סביר שהאשה הייתה חוזרת לעבודה, לא ניתן לכמת את שיעור ההפחתה. בנסיבות העניין ובהתאם לאומדן שננקט בעניין אי.איי.ג'י – יופחת סכום גלובלי של כ- 10% מהפסדי התמיכה העתידיים בלבד.
משכך, החישוב הוא כדלקמן:
בסיס השכר: 3,600 ₪.
מספר החודשים: 46 חודשים. מקדם היוון – 42.5 בקירוב.
מספר ידות 3: ידת האלמנה, ידת משק הבית, ידת המנוח
ידת הקיום של המנוח: 3600/3 = 1,200 ₪.
ההפסד החודשי: (הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום) 3,600-1,200 = 2,400 ₪
סה"כ הפסד האלמנה בתקופה זו – 2,40 0*42.5 = 102,000 ₪.
סה"כ הפסד האלמנה בגין תקופה זו – 102,000 ₪, בהפחתת 10% - 91,800 ₪.
תקופה חמישית – ממועד הפסקת העבודה בחו"ל עד הגיע המנוח לגיל 60 – 1/ 7/2021- 19/2/2032
בסיס השכר: 2,200 ₪.
מספר החודשים: 10 שנים ו- 7 חודשים – 127 חודשים .
מספר ידות 3: ידת האלמנה, ידת משק הבית, ידת המנוח
ידת הקיום של המנוח: 2,200/3 = 733 ₪.
ההפסד החודשי: (הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום) 2,200-733 = 1,467 ₪
מקדם היוון 3% ל- 127 חודשים – 107.9 בקירוב , היוון כפול ל- 46 חודשים 0.88 בקירוב.
סה"כ הפסד האלמנה: 1,467 * 107.9 * 0. 88 = 139,294 ₪. בהפחתת 10% - 125,364 ₪.
סיכום ביניים הפסדי התלויים
הפסדי ההורים – 29,291 ₪ + 13,783 ₪ + 4,200 ₪ = 47,274 ₪.
הפסדי האלמנה והבן – 577,123 ₪ + 250,419 + 30,800 ₪ + 91,800 ₪ + 125,364 ₪ = 1,075,506 ₪.
חישוב הפסדי העזבון
כמפורט כבר לעיל, בעת חישוב הפסדי העזבון, אין להפחית את סכום התמיכה בהורים (ראו פסק הדין ארטור, שם הסתמך בית המשפט על האמור בעא 8181/06 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אטיאס דוד ז"ל (21/1/2010)) משכך, החישוב הוא כדקלמן:
תקופה ראשונה ממועד התאונה ועד הגיע בנו לגיל 18 – 23/8/09 – 22/3/14
בסיס השכר: 14,125 ₪.
מספר החודשים: 55 חודשים
מספר ידות 5: ידת האלמנה, ידת הבן, ידת משק הבית, ידת המנוח, ידת החסכון
ידת הקיום של המנוח: 14,125/5 = 2,825 ש"ח.
ההפסד החודשי: (הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום) – 1 1,300 ₪.
סה"כ ההפסד בשנים האבודות בתקופה זו 11,300 * 55 = 621,500 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה 638,173 ₪.

תקופה שניה – מהגיע הבן לגיל 18 ועד תום שהותו של המנוח בארץ – 22/3/14 – 30/6/16
בסיס השכר: 14,125 ₪.
מספר החודשים: 27.25 חודשים.
מספר ידות 4: ידת האלמנה, ידת משק הבית, ידת המנוח, ידת החסכון.
ידת הקיום של המנוח: 14,125/4 = 3,531 ₪.
ההפסד החודשי: (הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום) 14,125-3,531= 10,594 ₪
סה"כ הפסד בשנים האבודות בתקופה זו 10,594*27.25 = 288,686 ₪ - בצירוף ריבית מאמצע התקופה - 292,045 ש"ח.
תקופה שלישית – מתום עזיבת התובע את הארץ עד למועד מתן פסק הדין – 1/7/16 – 1/ 9/17
בסיס השכר: 3,600 ₪.
מספר החודשים: 14 חודשים.
מספר ידות 4: ידת האלמנה, ידת משק הבית, ידת המנוח, ידת החסכון.
ידת הקיום של המנוח: 3,600/4 = 900.
ההפסד החודשי: (הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום) 3,600-900 = 2,700 ₪.
סה"כ הפסד העזבון בשנים האבודות בגין תקופה זו 2,700 * 14 = 37,800 ₪.
תקופה רביעית – ממועד פסק הדין ועד תום עבודה בחו"ל – 1/9/17 – 1/ 7/2021
בסיס השכר: 3,600 ₪.
מספר החודשים: 46 חודשים.
מספר ידות 4 : ידת האלמנה, ידת משק הבית, ידת המנוח, ידת החסכון
ידת הקיום של המנוח: 3,600/4 = 900 ₪.
ההפסד החודשי: (הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום) 3,600-900 = 2,700 ₪.
מקדם היוון 3% = 42.5 בקירוב.
סה"כ הפסד העזבון בגין תקופה זו 2,700 * 42.5 = 114,750 ש"ח – בהפחתת 10% בגין הכנסות האלמנה – 103,275 ₪.
תקופה חמישית – ממועד הפסקת העבודה בחו"ל עד הגיע המנוח לגיל 60 – 1/ 7/2021- 19/2/2032
בסיס השכר: 2,200 ₪.
מספר החודשים: 10 שנים ו- 7 חודשים – 127 חודשים.
מספר ידות 4: ידת האלמנה, ידת משק הבית, ידת המנוח, ידת החסכון
ידת הקיום של המנוח: 2,200/4 ₪ = 550 ש"ח .
ההפסד החודשי: (הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום) 2,200-550 ₪ = 1,650 ₪
מקדם היוון 3% ל- 127 חודשים – 107.9 בקירוב, היוון כפול ל- 46 חודשים 0.88 בקירוב.
סה"כ הפסד העזבון בגין תקופה זו – 1,650 * 107.9 * 0.88 = 156,670 ₪ - בהפחתת 10% בגין הכנסות האלמנה – 141,003 ₪.
סיכום ביניים – הפסדי העזבון בהפחתת סכום התמיכה בתלויים
סה"כ הפסדי העזבון הינם לפיכך – 638,173 ₪ + 292,045 ₪ + 37,800 ₪ + 103,275 ₪ + 141,003 = 1,212,296 ₪.
מסכום זה יש להפחית את סכומי התמיכה בתלויים 47,274 ₪ להורים ו- 1,075,506 ₪ לאלמנה ולבן. משכך, סך הפיצוי בגין השנים האבודות לעזבון עומד על 1,212,296-47,274-1,075,506 = 89,516 ₪ - מאחר יש 4 יורשים, כל יורש זכאי ל- 22,379 ₪.
משנקבעו סכומי הפיצוי בגין הפסד התמיכה והשנים האבודות, יש לדון בראשי הנזק הנוספים שאינם חופפים.
אובדן שירותי בעל אב ובן
התובעים במסגרת תביעתם כתלויים, טוענים לפיצוי בגין אבדן שירותי בן זוג, אבא וההורים טוענים לאבדן שירותי בן. על פי ההלכה, פיצוי בגין ראש נזק זה נועד לכסות נזק ממוני של הוצאות עזרה במשק הבית ובטיפול בילדים אשר ניתן בעבר על-ידי המנוח ושעתה על התלויים לממנן.
בהתאם לפסיקה, "אין מפצים במסגרת ראש הנזק הממוני של אבדן שירותי אם ואב אלא משהוכח קיומו" (ע"א 9788/07 עיזבון מרמש נ' שלזינגר (30.5.10) פסק דינו של כב' השופט ריבלין).
בענייננו, הן העידה האלמנה כי המנוח היה מסייע הרבה בבית, גם כאשר היה מגיע לחופשות. הלכה למעשה הסתב ר כי מאז החל עבודתו במדינת ישראל לא הגיע לחופשה אף שלדברי האלמנה התעתד להגיע באביב. העובד הנוסף העיד, כי מאז שהותו בישראל נסע מספר פעמים לחופשות בארצו.
התובעים ביקשו בסיכומיהם להעמיד רכיב זה על סך של 160,000 ₪ בהתחשב בתקופות עבודתו של המנוח בחו"ל, הנתבעת טענו כי אין לפסוק דבר, בשים לב שהמנוח כלל לא היה בבית לחלופין הציעו להעמיד את הסכום על סך של 10,000 ₪ בלבד.
בבואי לפסוק את הפיצוי בראש נזק זה לא ניתן להתעלם מכך שבנו של המנוח יליד 1996 הכיר את המנוח עד הגיע לגיל 9, שכן בשנת 2007 החל המנוח לעבוד במדינת ישראל, ומני אז ועד לתאונה לא ראה את המנוח ובהתאם להנחות בפסק הדין, לכל היותר היה רואה אותו לעיתים רחוקות מדי פעם בפעם בהגיעו לביקורים, כך גם לגבי האלמנה וההורים.
יחד עם זאת, אין להתעלם מכך כי הפסיקה פסקה פיצוי בגין אובדן שירותי אב אף לקטינים שנולדו אחר מות אביהם (וראו לעניין זה, כדוגמה ת.א 1441/99 דביר נ. אררט (2005) ), כמו כן, נשללה מהתלויים, עזרת המנוח לאורך השנים גם אם זו הייתה ניתנת לעיתים רחוקים, כמו כן, עתיד היה המנוח לשוב לארצו בתום עבודתו בארץ או מספר שנים לאחר מכן. במועד זה, הבן היה כבר בגיר.
בנסיבות דנן ובשים לב לערכי הסיוע בסין, אני פוסקת סך של 30,000 ₪ בגין אבדן שירותי בעל ואב, וסך של 10,000 ₪ להורים בגין אבדן שירותי בן, בשים לב שהוכח כי המנוח היה תומך בהורים ועתיד לתמוך בהם ולסייע עד לתום חייהם.
נזק לא ממוני
התובעים מעמידים את הפיצוי הנדרש בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת החיים על סך של 1,000,000 ₪, בשים לב לגילו של התובע, נסיבותיה המזעזעות של התאונה ומכלול נסיבות העניין.
הנתבעים טוענים כי לכל היותר יש להעמיד את הסכום על סך של 200,000 ₪ בשים לב לכל נסיבות העניין.
בהתאם לפסיקה, בנוגע לפיצוי כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים, יש לפסוק סכום אשר יבטאו את קדושת החיים שקוצרו בעטיו של המזיק ואת אובדן הנאות החיים שהיו צפויות אלמלא המוות, ואולם כפי שאין לפסוק סכומים סמליים, אין להגזים בשיעור הפיצויים בראש נזק זה ויש להתחשב בהכרה של ראש הנזק של השנים האבודות. בהתאם לנורמות שהתוותה הפסיקה, יש לקבוע את הנזק הלא ממוני לפי נסיבותיו של המקרה הקונקרטי, כאבו וסבלו של המנוח, אופי הפגיעה עוצמתה ומשכה וכמובן גילו של המנוח. בית המשפט פסק כי במישור המעשי להבדיל מהמישור התיאורטי-עיוני, רצוי שלא לפצל בין קיצור תוחלת החיים לבין "כאב וסבל", כאשר שני ראשי הנזק בצירוף ראש הנזק של אבדן הנאות החיים, מסתופפים תחת הכותרת של נזק בלתי ממוני (ע"א 4022/08 אגבבה נ' המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור (21/10/10).
לענייננו, יש להביא בחשבון שהמנוח בעת פטירתו היה בן 37 וחצי, השאיר אחריו אלמנה, יתום וכן הורים שהיו סמוכים על שולחנו. ניתן לשער את מידת הכאב והסבל אותו חווה המנוח ברגעיו האחרונים, נתלה בן שמיים לארץ, לאורך הדרך עד לקרקע והפגיעה הללא ספק כואבת וקטלנית בקרקע.
בעניין כרמון בטיחות, שם התובע, יליד 1949, מצא את מותו לאחר שנפל ה עליו תבנית מתועשת העמיד בית המשפט את הפיצוי על שיעור של 500,000 ₪, המנוח דנן צעיר יותר וראוי לפסוק פיצוי גבוה יותר בראש נזק זה.
לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין, אני מעמידה את הנזק הפיצוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים על סך של 600,000 ₪ . מאחר שפיצוי זה נפסק לעזבון וישנם ארבעה יורשים, עומד הפיצוי על סך של 150,000 ₪ לכל יורש.
הוצאות קבורה ומצבה והוצאות נוספות
התובעים טענו, כי נאלצו לשלם הוצאות בגין הטסת הגופה לסין וכן שילמו עבור שריפת הגופה וטכסי אב ל. התובעים לא הציגו קבלות על כך ואולם בעדותה טענה האלמנה שהסכום עמד על 50,000 יואן השווה לטענת התובעים לכ- 28,203 ₪, האלמנה השיבה כי אחיה הוא ששילם את הסכום ואין לה קבלות. בעדותה עומתה האלמנה עם סכום נוסף שטענה לו בתשובות לשאלון העומד על 80,000 יואן.
התובעים טענו עוד כי לפסוק סכום של 20,000 ₪ לפחות בעבור טיפול תביעת התלויים במוסד לביטוח לאומי. התובעים מפנים בהקשר זה לפסק דין אחד ויחיד שניתן בבית משפט השלום בירושלים בשנת 2006, שם נפסקו הוצאות בסך 10,000 בעבור הטיפול בתביעה במוסד לביטוח לאומי בשים לב שמדובר בעובד זר (ראו ת"א 40561-06 יואן בוגין נ' עתיד שירותי כ"א (1994) בע"מ (16/2/2012)).
הנתבעות טוענות, כי התובעים לא הוכיחו את ההוצאות שנגרמו להם בראש נזק זה, בעדויות האלמנה נפלו סתירות ואין לפסוק דבר.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, שעה שהוצאות קבועה ומצבה הן הוצאות מוכרות שסביר שהוצאו בפועל בעבור הובלת גופת המנוח, טקסי האבל ושריפתה ומכיוון שעל-פי פסיקת בית המשפט אין מקום כי המזיק יהנה מהטבת נזקו של הניזוק ע"י צד ג' שאינו חייב בכך (וראו, כדוגמה, ע"א 370/79 פרפלוצ'יק נ. מוטס (1980); רע"א 7361/14 פלונית נ. פלוני (2015)), אני סבורה שיש לפסו ק את נזקם של התובעים בראש הנזק של הוצאות קבורה ומצבה, כמו כן יש להתחשב במידת מה בהוצאות שנגרמו להם לצורך בירור תביעתם במוסד לביטוח לאומי.
בנסיבות העניין וגם מתוך התחשבות בסכומים שנאלצו התובעים להוציא לשם הטיפול בתביעה במוסד לביטוח לאומי, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 20,000 ₪. מכיוון שמדובר בפיצוי לעזבון ובארבעה יורשים סך של 5,000 ₪ לכל יורש.
סוף דבר – שיעור הנזק בהפחתת אשם תורם
שיעור הנזק לתלויים:
הפסדי התמיכה בהורים – 47,274 ₪.
הפסדי התמיכה באלמנה והבן – 1,075,506 ₪.
שיעור הנזק ליורשים:
בגין השנים האבודות - 89,516 ₪ - 22,379 ₪ לכל יורש.
אבדן שירותי בן – 10,000 ₪.
אבדן שירותי אב ובעל – 30,000 ₪.
נזק לא ממוני – 600,000 ₪ - 150,000 ₪ לכל יורש.
הוצאות קבורה ומצבה והוצאות נוספות – 20,000 ₪ - 5,000 ₪ לכל יורש.
הפיצוי לאלמנה ולבן שהם גם תלויים לפי המוסד לביטוח לאומי עומד איפוא על –
1,075,506 + 22,379*2 (44,758 ₪) + 30,000 ₪ + 150,000*2 (300,000 ₪) + 5,000*2 (10,000 ₪) = 1,460,264 ₪. מסכום זה יש להפחית 10% בגין אשמו התורם של המנוח ומשכך עומד הסכום על – 1,314,237 ₪.
הפיצוי להורים כתלויים שלא הוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי וכיורשים הינו כדלקמן:
47,274 ₪ + 22,379*2 (44,758 ₪) + 10,000 ₪ + 150,000*2 (300,000 ₪) + 5,000*2 (10,000 ₪) = 412,032 ₪ - מסכום זה יש להפחית 10% בגין אשמו התורם של המנוח, לפיכך עומד הסכום על 370,828 ₪.

תביעת המוסד לביטוח לאומי וניכוי התגמולים מהתלויים שהוכרו על ידו בלבד
כמפורט כבר לעיל, המוסד לביטוח לאומי, הכיר רק באלמנתו ובבנו של המנוח כתלויים ולא הכיר בהורים כתלויים, משכך את תגמולי המוסד לביטוח לאומי יש לנכות מהסכומים שקיבלו התלויים שהוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי בלבד.
אלמנתו ובנו של המנוח זכאים כמפורט לעיל לפיצוי בסכום של 1,314,237 ₪.
תגמולי המוסד לביטוח לאומי עומדים נכון ל – 1/5/16 על סכום של 2,075,438 ₪. מכאן ברי שתביעת אלמנתו ובנו של המנוח נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי.
משהתביעה נבלעת, בהפחתת חלקו של המעביד אליו לא זכאי המוסד לביטוח לאומי לחזור, זכאים בנו ואלמנתו של המנוח לפיצוי בשיעור של 25% והמוסד לביטוח לאומי זכאי לפיצוי בשעור של 75% מסכום הפיצוי שנפסק וזאת בניכוי חלקו של המעביד, אותו לא זכאי המוסד לביטוח לאומי לתבוע.
הפיצוי בניכוי 10% שזה חלקו של המעביד עומד על – 1,182,813 ₪.
מסכום זה יקבלו אלמנתו ובנו של המנוח – 25% - דהיינו 295,703 ₪ והמוסד לביטוח לאומי יקבל את היתרה – דהיינו – 887,110 ₪ - מהנתבעות 2-5 שאינן המעביד בהתאם לחלוקה שנקבעה .
בפיצוי להורים כתלויים וכיורשים העומד על 370,828 ₪ - יתחלקו כל הנתבעות (לרבות הנתבעת-1) בהתאם לחלוקה שנקבעה בפסק הדין, שכן ההורים לא הוכרו כתלויים במוסד לביטוח לא ומי ומתביעתם אין להפחית את תגמולי המוסד לביטוח לאומי.
יצויין, כי הצדדים לא טענו לעניין האופן בו יש לחשב ולשלם אתה פיצוי להורים שלא הוכרו כתלויים במוסד לביטוח לאומי והינם יורשים. בשים לב שהנתבעת -1 , אינה מבוטחת בביטוח הלאומי כלפי תלויים ויורשים שלא הוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי כתלויים, נראה שגם עליה לשאת בפיצוי בשים לב שבנוגע לתביעתם אין לקחת בחשבון את התגמולים.
נותר עוד להכריע בהודעות לצדדים שלישיים.
ההודעה לצדדים שלישיים נגד כרמון וגבעון
כמפורט כבר לעיל, את ההודעה לצדדים השלישיים נגד הצדדים 1 ו-2, כרמון וגבעון החלטתי לדחות, שכן לא הוכחה אחריותם.
הצדדים השלישיים ביקשו שאפסוק הוצאות בשיעור ריאלי בהתאם לסכום התביעה.
אינני רואה לקבל בקשה זו. הגנתם של הצדדים השלישיים נוהלה באופן מינימלי, ולא ניתן לקבו ע כי התביעה מלכתחילה הייתה מופרכת (במיוחד לגבי כרמון) אף שבדיעבד הוברר שהמודיעות לא עמדו בנטל. כפי שקבעתי, יכול ותוטל אחריות על הצדדים השלישיים אלא שלשם כך יש לפעול להוכחת הכשל באמצעות מסמכ ים – לרבות הצגת תיק הבטיחות והכשלים שלכאורה נפלו בו, העלאת טענות מפורטות בדבר חובות הצדדים השלישיים והכשל שנפל. דבר שלא נעשה בגדר תביעה זו.
יצויין, כי בד בבד עם הגשת הסיכומים טענו המודיעות, כי הצדדים השלישיים לא הגישו כתב הגנה בתביעת המוסד לביטוח לאומי, לאחר מכן בעקבות תגובת הצדדים השלישיים חזרו בהם מן הטענה או חלקה. עיון בתיק מעלה שיש כתבי הגנה בכל התביעות, מכל מקום התביעות התבררו לגופן, כך שהטענה אינה עומדת.
בנסיבות העניין תשאנה המודיעות לצדדים השלישים בהוצאות הצדדים השלישיים בשתי התביעות בסך של 20,000 ₪ לכל אחד מהצדדים השלישיים.
ההודעה לצדדים שלישיים מצד הנתבעות 1-3 נגד הנתבעת 5
חלקם של הנתבעים 4 ו-5, הוכרע כמפורט לעיל, מעבר לכך, בנסיבות המפורטות בפסק הדין אין להטיל על הנתבעת 5 חבות נוספת כלפי הנתבעות 1-3, שכן חבותה נקבעה ישירות למול התובעים כמפורט בפסק הדין. משכך, ההודעה לצד שלישי נגדה נדחית. בנסיבות אין צו להוצאות.
ההודעה לצד שלישי מצד הנתבעת 5 כלפי הנתבעות 1-3
מקורה של הודעה זו בטענה שבמסגרת החוזה בין השתיים התחייבה הנתבעת-2, לבטח את העגורן ואף הורידה דמי ביטו ח מסכומי הכסף ששילמה לנתבעת-5, בעבור שירותי ה עגורנאי. בהקשר זה נסמכה הנתבעת-5, על החוזה בין השתיים, על עדותה של הגב ' אירנה לדונובסקי מנהלת הנתבעת-5, ועל חשבוניו ת שהוצגו שלכאורה עלה מהן כי נוכה סכום בעבור ביטוח.
בסמוך למועד ההוכחות צורפו על ידי הנתבעת-5 מסמכים הכוללים מכתב בכתב יד המופנה לביטוח צד ג' בנתבעת-2, בו היא מבקשת לוודא קיומו של ביטוח וכן צורפו חלק מתנאי ביטוח בלא שהוצגה הפוליסה כולה ובלא שהוברר בעבור מי הוצאה הפוליסה ולמה נוסח הביטוח שצורף מתייחס . על המסמך בכתב יד מצויה חותמת וחתימה של מנהל העבודה בנתבעת-2.
בתצהירה טענה הגב' לדונובסקי, כי בהסכם עם הנתבעת 2, התחייבה האחרונה לבטח את המנוף בפוליסות ביטוח מקובלות ותקפות לרבות ביטוחי צד ג' וזאת לכל משך תקופת ביצוע העבודות באתר. כמו כן נטען כי נוכה בכל חודש סכום בעבור הביטוח וצורפו חשבוניות שלכאורה מצביעות על הניכוי.
מטעם הנתבעות בהקשר זה הובא תצהירו של מר דורון זנדר סמנכ"ל הכספים של הנתבעת-2, העד הדגיש בתצהירו, כי החשבוניות שצורפו לתצהירה של הגב' לדונובסקי אינן החשבוניות המקוריות, שכן בידי הנתבעת-2, אותן חשבוניות אך ללא הכיתוב אודות קיזוז סכומים בגין הביטוח. כן צורפה לתצהירו כרטסת התשלומים לנתבעת 5, המעלה לפי הטענה כי הסכומים שול מו במלואם ללא הפחתה כלשהי כערך שעות העבודה של העגורנאי.
לטענת מר זנדר ההתחייבות בסעיף 6 להסכם היא לבטח את העגורן בלבד, ולא הייתה כל כוונה לבטח את העובד של הנתבעת-5, מכל מקום ביטוח כזה לא נערך ולא נוכו כל סכומים בעבור ביטוח כזה בעבור הנתבעת-5.
כן הוגש תצהירו של מר בני פרץ, שבתקופה הרלוונטית היה מנכ"ל הנתבעת-2, והוא זה שערך את המשא ומתן עם הגב' לדונובסקי. העד טען כי החוזה שנערך עם הנתבעת-5, היה החוזה המודפס בלבד, ללא הכיתוב בכתב יד, שכן אינו חתום על השינויים.
מכל מקום, לטענתו, הוסכם בין הצדדים כי הנתבעת-2, תבטח אך את העגורן שממילא היה רכוש החברה, כאשר הכוונה הייתה אך ורק לנזקי רכוש שעלולים היו להיגרם כתוצאה מהשימוש בו. בשום שלב לא הייתה כוונה כי העגורנאי עצמו יבוטח.
בעדותה אישרה הגב' לדונובסקי החשבוניות שצורפו לתצהירה אינה החשבוניות המקוריות והשיבה, כי הכיתוב על החשבוניות נערך על ידה ולא על החשבונית המקורית, וזאת לפני שהיא מעבירה לרואה החשבון, כדי שתהיה התאמה לשיקים. לדבריה בלי ביטוח צד ג', לא הייתה נכנסת לעבוד באתר. העדה השיבה, כי אינה יכולה לומר כמה כספים קיזזו, זה מספר אתרים וצריך לעשות חישוב ואולם לאחר חצי שנה הפסיקו לנכות בעבור הביטוח. העדה הבהירה , כי מבחינתה, ברגע שהחברה התחייבה שיש ביטוח, יש ביטוח כזה.
מכיוון שהמסמך הכתוב בכתב יד, עליו חתום לכאורה מנהל העבודה בנתבעת-2, הוגש לאחר שהוגש תצהירו, התבקש מנהל העבודה להתייחס למסמך זה בעדותו . מנהל העבודה השיב, כי בתוקף תפקידו הוא לא חותם על הסכמים, אסור לו, באתר יש מנהל פרוייקט ורק הוא חותם. מכל מקום לא היה חותם על דבר בענייני ביטוח. כאשר הוצגה לו החתימה, טען שלא מדובר בחתימתו, הוא מחתים עם חותמת טפסים של בטיחות ונותן העתק למי שחותם. עוד, כי לא הצליח לקרוא את המסמך שמופנה ל"ביטוח צד ג'" והוא לא ביטוח צד ג'. העד השיב עוד, כי החותמת נמצאת במשרדו ואינו יודע מי חתם בשמו. כאשר נטען, כי במסמך יש מספר פקס של הנתבעת 5, השיב מנהל העבודה כי יש קו על המסמך המלמד שהוא צולם.
מר זנדר חזר על תצהירו, הפנה לכרטיס הנהלת החשבונות שצורף לתצהיר וטען שלא נוכה כל סכום בעבור בי טוח הנוגע לנתבעת-5. העד השיב שלא היה לו קשר עם החוזה שנחתם עם הנתבעת-5.
מר פרץ העיד, כי ההסכם עם הנתבעת-5, נערך על ידי היועצים המשפטיים ואינו יכול להסביר את סעיפי ההסכם. העד אישר שהעגורן שייך לנתבעת-2, ולגבי ההסכם עם הנתבעת-5, טען שהדברים המוספים שם בכתב יד לא נכתבו בכתב ידו, אינו יודע מי כתב אותם.
עיון בהסכם בין הנתבעת-2 לנתבעת-5, שעניינו קבלת שירותי עגורנאי מצד הנתבעת-5, לטובת הנתבעת-2 – מעלה כי בסע' 3.3. הצהירה הנתבעת-5 ש"עובדיה מבוטחים על ידה בפוליסות ביטוח מקובלות ותקפות בכל תקופת ביצוע העבודות בחברה".
בסעיף 6.1 להסכם נכתב כי הנתבעת-2 מתחייבת לבטח את ה עגורן (המכונה בהסכם "המנוף) ב" פוליסות ביטוח מקובלות ותקפות וצד ג' באתר". בסעיף 6.2, נכתב, כי פוליסות הביטוח בהתאם לסעיף זה תערכנה לפני התחלת עבודת אמין ותהיינה בתוקף בכל תקופת העבודות. עוד הוסף בכתב יד סעיף 6.3 לפיו בגין עלויות הביטוח יקוזז מחשבון "אמין" על יד י החברה סך של 0.7% מהמצטבר של חודש בחודשו. ליד הכיתוב בכתב יש רק חותמת של הנתבעת-5, אין חותמת של הנתבעת-2, ואולם אין חולק כי גם בידי הנתבעת-2, מצוי נוסח ההסכם הכולל את הכיתוב בכתב יד (נוסח הסכם זה הוא שצורף לראיות הנתבעת-2) , כך שככל הנראה זה ההסכם שנחתם בין השתיים.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לידי מסקנה כי לא עלה בידי הנתבעת-5, להוכיח קיומו של הסכם או חוזה ביטוח כלשהו שיש בו כדי לבטח את פעולות העגורנאי שאין חולק שהוא עובד הנתבעת-5 ובוטח ע ל ידה. החשבוניות שהציגה הנתבעת-5, הוכחו כלא אוטנטיות ולא משקפות הורדת סכום כלשהו בעבור ביטוח, המסמך בכתב יד שצורף אינו משכנע , אינו ברור ואינו מאשר קיומו של ביטוח או חובה לבטח, תנאי ביטוח שצורפו אינם מתייחסים לפוליסה ספציפית ואינם מוכיחים קיומו של ביטוח ומכל מקום גם אם היה אמור להיות ביטוח לא הוכחה מהותו של הביטוח ו לא הוכחה התחייבות לכסות את פעולות וכשלי העגורנאי עצמו.
האחריות שהוטלה על הנתבעת-5 כמעבידה, היא בשל אחריות ו הישירה והאישית של העגורנאי וכשליו. הנתבעת-5, אינה יכולה להתפרק מחובותיה כמעבידה וכמי שאחראית על מקצועיותו, כשירותו ופעולותיו של העגורנאי, משכך האחריות המוטלת עליה ועליו היא אחריות בשל מחדליהם, כאשר בגדר חלוקת האחריות לקחתי בחשבון את טענות הנתבעת-5, בנוגע לאחריות הכוללת לבטיחות באתר וקבעתי בהתאם, כי חלקם של הנתבעים 4 ו-5 קטן יותר מחלקה של הנתבעת-2.
משלא הוכח שאחריות מסוג זה שהוטלה על הנתבעת-5 מכוסה על ידי ביטוח נוסף, משלא הוצגה פוליסת ביטוח וגם מקום שלא שוכנעתי שהנתבעת-2, התחייבה לבטח פן זה של הפעילות - דינה של ההודעה לצד ג', שהגישה הנתבעת-5, להידחות.
בנסיבות העניין, ההודעה לצד השלישי נדחית ללא צו להוצאות.
סוף דבר
כמפורט לעיל, דינה של התביעה להתקבל. הנתבעות תשלמנה בחלוקה שנקבעה – כדלקמן:
לאלמנתו ובנו של המנוח – 25% מסכום הפיצוי שנפסק - דהיינו 295,703 ₪ והמוסד לביטוח לאומי יקבל את היתרה – דהיינו – 887,110 ₪ - סכומים אלה, שהינם לאחר הפחתת חלקו של המעביד ישולמו ביחד ולחוד על ידי הנתבעות 2-5 שאינן המעביד בחלוקה שנקבעה.
להורים כתלויים וכיורשים סכום העומד על 370,828 ₪ - בתשלום סכום זה יתחלקו כל הנתבעות בהתאם לחלוקה שנקבעה בפסק הדין, שכן הוריו של המנוח לא הוכרו כתלויים במוסד לביטוח לאומי ואין לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי מן הפיצוי שנפסק להם.
ההודעה לצד ג', שהגישו הנתבעות 1-3, כלפי צדדי ג' 1 ו-2 כרמון וגבעון נדחית , המודיעות תשאנה בהוצאותיהם בסכום כולל של 20,000 ₪ כל אחד בשני התיקים.
יתר ההודעות לצד ג' נדחות ללא צו להוצאות.
כמו כן, תשאנה הנתבעות בהתאם לחלוקה שנקבעה בסכום האגרה כפי שש ולם בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום ובשכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4% מן הסכום שנפסק.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום, כ"א אב תשע"ז, 13 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.