הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 45775-04-19

מספר בקשה: 36
לפני כבוד השופט רונן אילן

המבקש:
אברהם כהן

נגד

המשיב:
ירון אבני

החלטה

לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענה למעשה בית דין.
בהליך קודם שהתנהל בין הצדדים נפסק לזכות המשיב שכר טרחה המבוסס על "שכר ראוי" בגין השירותים המשפטיים שהעניק למבקש. אף שההליך הקודם הסתיים, טוען המשיב לזכות שיש לו לשכר טרחה בשיעור 20% משווי חנות ברומניה אשר בבעלות המבקש, ובטענה שהבעלות בה ניתנה למבקש בעקבות ההליכים המשפטיים בהם יוצג על ידי המשיב.
לטענת המבקש, יש לדחות תביעה זו על הסף בשל מעשה בית דין. המשיב בתגובה, טוען שהמידע על הזכות בחנות הגיע לידיו רק לאחרונה והוסתר מפניו בחוסר תום לב. מצב זה, כך נטען, מקים את אותו חריג המאפשר לברר מחדש טענות שכבר נדונו.
השאלות אם מתקיים מעשה בית דין , ואם מתקיים אותו חריג המאפשר בירור מחודש של עניינים שהוכרעו, עומד ות במוקד החלטה זו.
הרקע לבקשה
בתובענה נשוא החלטה זו, עותר המשיב (התובע) לחיוב המבקש (הנתבע) בתשלום סך של 492,651 ₪, בטענה לחוב אשר מקורו שירותי עריכת דין שהעניק המשיב למבקש, ועל יסוד הסכם שכר טרחה מיום 1.7.13.
ואלו, בתמצית, העובדות כפי שהן מובאות בכתב התביעה:
המשיב הינו עו"ד ורו"ח במקצועו.
המבקש הינו איש עסקים, אשר לצד עיסוקו בהשכרת נכסים ברומניה, גם עוסק ביבוא ושיווק מוצרי מזון ואף במתן הלוואות.
בין המבקש לבין המשיב היכרות ארוכת שנים, ובמסגרתה העמיד המבקש למשיב הלוואות בסכומים שונים.
במקביל להעמדת הלוואות למשיב, שכר המבקש את שירותי המשיב לטיפול בענייניו ובמגוון נושאים. בין היתר, שכר המבקש את שירותי המשיב לצורך הגשת תביעה נגד אדם בשם מאור זינגר (להלן: "זינגר"), שותפו לשעבר של המבקש בעסקים ברומניה.
הסכסוך שבין המבקש לזינגר התמקד בזכויות בחנות אשר ברחוב קאלה בוקרשט 102, בעיר בראשוב ברומניה (להלן: "החנות"), ובטענות המבקש לזכותו המלאה לבעלות בחנות.
בגין ייצוג המבקש בתביעה נגד זינגר, נכרת בין הצדדים ביום 1.7.13 הסכם שכר טרחה (להלן: "הסכם השכ"ט"), אשר במסגרתו נקבע שישולם למשיב שכר טרחה בשיעור 20% מכל תמורה שתתקבל בעקבות הגשת התביעה נגד זינגר בקשר עם החנות.
במהלך יולי 2013 הוגשה על ידי המשיב, כב"כ המבקש, תביעה נגד זינגר בבית משפט השלום בהרצליה (ת.א. 33743-07-13; להלן: "תביעת החנות").
כתב התביעה בתביעת החנות מגולל את מסכת יחסי המבקש וזינגר בעסקיהם ברומניה, מטיח בזינגר האשמות קשות להתנהגות חסרת תום לב ולהפרת התחייבויותיו כלפי המבקש, וכולל עתירה לחיוב זינגר בהעברת מלוא הבעלות בחנות למבקש, ולחילופין בתשלום פיצוי בסך של 500,000 €.
בעקבות הגשת כתב התביעה ניתן כנגד זינגר פסק דין בהיעדר כתב הגנה.
המשיב המשיך לייצג את המבקש בעניינים שונים במהלך 2014 (כעולה מהסכם שכר טרחה נוסף מיום 3.7.14), אלא שבסמוך לאחר מכן עלו יחסי הצדדים על שרטון. ניסיון ליישב המחלוקות לא צלח ובמהלך 2015 כבר החלו הצדדים בהגשת תביעות זה נגד זה. המבקש בקש לממש שטרי חוב בטענה ליתרת חוב של המשיב בגין ההלוואות שהועמדו לו, בעוד המשיב בקש לחייב את המבקש בתשלום יתרת חוב בגין השירותים המשפטיים שהעניק לו.
בינתיים, לאחר שהמשיב התפטר מייצוג המבקש בתביעת החנות, בוטל פסק הדין שניתן במעמד צד אחד נגד זינגר, והוגש כתב הגנה מטעמו של זינגר נגד התביעה. בכתב ההגנה, פרש זינגר שלל טענות להדיפת התביעה נגדו ובאלו טענת התיישנות, טענת היעדר יריבות נוכח הזכויות שהן בעצם בבעלות תאגיד בשם אלפא האוס בע"מ (להלן: "חבכרת אלפא"), והטענה שהזכויות בחנות ממילא כבר הועברו במלואן לאותה חברה שבבעלות המבקש, חברת אלפא.
התביעות אשר הגישו הצדדים זה נגד זה אוחדו (ת"א (שלום ת"א) 2413-07-15 אבני נ' כהן ) והתבררו בפני כב' השופטת אושרי פרוסט-פרנקל. כיוון שבירור תביעות מאוחדות אלו כלל, בתביעה שהגיש המשיב, תביעה לתשלום שכר טרחה בגין שירותים משפטיים שונים שהעמיד למבקש, יכונו התביעות להלן: "תביעת השכ"ט".
בירור תביעת השכ"ט הסתיים בפסק דין מיום 14.3.19 (להלן: "פסק הדין").
בפסק הדין, נבחנות כלל טענות הצדדים בתביעות השונות שאוחדו, ובמסגרתו בירור נרחב של טענות המשיב לחוב של המבקש כלפיו בגין שכר טרחת עו"ד. לרבות בקשר עם הסכם השכ"ט מיום 1.7.13 והשירות המשפטי שהוענק למבקש בתביעה נגד זינגר . בתום דיון בטענות הצדדים, נקבע בפסק הדין שיש לשלם למשיב סך של 240,000 ₪ בגין מכלול השירותים שהוענקו למבקש (סעיף 33 בפסק הדין), אך גם נקבע שיש לחייב את המשיב לשלם למבקש כספים בגין ההלוואות שהועמדו לו (120,000 € ועוד 42,000 ₪ - פרק "סוף דבר" בפסק הדין).
בסמוך לאחר שניתן פסק הדין, כאשר ערעור שהוגש עליו תלוי ועומד (ע"א 44615-04-19) הוגשה תביעה זו.
לפי הנטען בכתב התביעה, נודע למשיב לאחרונה כי הבעלות בחנות הועברה במלואה למבקש במהלך שנת 2014, ברם עובדה זו הוסתרה מהמשיב.
כיוון שהזכויות בחנות הועברו למבקש, טוען המשיב בכתב התביעה, הרי שקמה לו הזכות לשכר הטרחה על בסיס ההצלחה וכאמור בהסכם השכ"ט.
לפי טענתו, כיוון ששווי החנות הוערך בסך של 500,000 €, זכאי המשיב ל- 20% משווי זה – 492,651 ₪ בצירוף מע"מ (כולל הפרשי הצמדה וריבית ליום הגשת התביעה).
בכתב ההגנה כופר המבקש בטענות המשיב, וטןען שאין בהגשת התביעה אלא ביטוי לניסיון נוסף לחמוק מקיום התחייבויות המשיב לתשלום הסכומים שנפסקו לחובתו בפסק הדין.
לגופן של טענות המשיב, טוען המבקש שהחנות אכן הועברה לבעלות חברת אלפא שבבעלותו עוד בשנת 2005, כך שאין לזכויות אלו כל קשר להליך שהתנהל נגד זינגר, לא צמחה לו כל טובת הנאה מהליך זה, ואין למשיב כל זכות לתשלום בקשר עם הסכם השכ"ט.
תמצית הטענות
לצד הטענה לדחיית התביעה לגופה, מעלה המבקש בכתב ההגנה טענה מקדמית – טענה לדחיית התביעה על הסף בשל מעשה בית דין.
לטענת המבקש, טענות המשיב בתביעה זו הינן טענות ממוחזרות שכבר נדונו ונבחנו ונדחו בפסק הדין. במצב זה, טוען המבקש, מושתק המשיב מהגשת תביעה זו באותם העניינים שכבר נדונו ויש לדחות אותה על הסף.
בתגובה מטעמו טוען המשיב שאין בסיס לטענה זו.
לפי גרסת המשיב, כלל לא נתבע תשלום שכר טרחה בהתבסס על הסכם השכ"ט, וזאת מאחר והמשיב כלל לא היה מודע להעברת הזכויות בחנות למבקש. מידע על העברת הזכויות הגיע לידי המשיב, כך לטענתו, רק לאחרונה ומעיון בכתב ההגנה שהוגש מטעמו של זינגר לבית משפט השלום בהרצליה בתביעת החנות , שאז הוגשה התביעה.
למשיב טענות נוספות לביסוס טענתו לזכות שיש לו לתמורה בגין העברת החנות למבקש, אך אלו אינן נדרשות לבירור הטענה המקדמית לדחיית התביעה בשל מעשה בית דין.
דיון
המחלוקת הראשונה אשר עומדת להכרעה בבירור בקשה זו לסילוק על הסף הינה בשאלה אם פסק הדין מקים מעשה בית דין, אשר חוסם את המשיב מפני אפשרות לעתור בתובענה זו לחיוב המבקש בתשלום שכר טרחה על בסיס הסכם השכ"ט.
אותו השתק לו טוען המבקש הינו מסוג "השתק עילה".
הכלל בדבר מעשה בית-דין מסוג "השתק עילה" קובע כי אם תביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך – בית המשפט לא ייזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם אם היא מבוססת על עילה זהה (ראו: ע"א 1545/08 אברהם מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ [פורסם בנבו] 4.3.10).

בבחינת טענה שכזו לקיומו של "השתק עילה" בשל עילות תביעה זהות, המבחן לו נזקק בית המשפט חורג מן הבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה, אלא עליו לבחון האם על פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים.
הרציונל לכלל השתק העילה טמון באינטרס למנוע הטרדתו של בעל-דין להתדיין שוב בעניין שכבר נדון והוכרע, או שניתנה הזדמנות לבעל-הדין להעמידו לדיון ולהכרעה במסגרת התובענה הראשונה, וכן באינטרס הציבור למנוע עומס-יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בעניינים שכבר נדונו (ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ [23], בעמ' 24; נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי [34], בעמ' 31; רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים [24], בעמ' 706). אמת המבחן לשאלה אם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי-התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה אם מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו, ומקום שהתובע היה יכול לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות – ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה – במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות..." (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז (5) 166 ,181)
אם כך, קבלת טענת המבקש לקיומו של "השתק עילה" איננה מחייבת זהות מלאה של כל הפרטים, העובדות והטענות, בשתי התביעות, אלא הסתכלות רחבה על "העניין" העומד ביסוד התביעות .
בכתב התביעה בתיק זה, כפי שפורט לעיל, עותר המשיב לחיוב המבקש בתשלום שכר הטרחה המגיע לו, לטענתו, על בסיס הסכם השכ"ט. הסכם שכר הטרחה עליו חתמו הצדדים ביום 1.7.13 להסדרת ייצוג המבקש בתביעת החנות נגד זינגר.
על בסיס הסכם השכ"ט, טוען המשיב לזכות שיש לו לתמורה בגובה 20% מטובת ההנאה שצמחה למבקש. לשיטתו, אותה טובת הנאה, הבעלות בחנות, אכן צמחה למבקש לאחר הגשת התביעה ומכאן, לשיטת המשיב, זכותו לתמורה לפי הסכם השכ"ט.
דא עקא, שעיון בפסק הדין מראה שעניין זה בדיוק, טענות המשיב לזכות העומדת לו לשכר טרחה בגין הסכם השכ"ט, היה בין העניינים שהתבררו בתביעת השכ"ט.
וכך מורה פסק הדין תחת הכותרת "טענות אבני בתביעת שכר הטרחה" (פסקה 5 בפסק הדין):
טוען אבני, שעם תחילת ההתקשרות בין הצדדים, למרות התחייבות לתשלום בגין כל אחד מההליכים, שילם כהן על חשבון השירותים מקדמה של 20,000 ₪ בלבד. טוען אבני, שמתחילת ההתקשרות ביניהם, הוא ניסה להסדיר את שכר הטרחה עם כהן, אך האחרון הוליך אותו שולל בהבטחות שווא כוזבות להסדרת התשלומים. בשלב מסוים התריע אבני שאם לא יוסדר שכר הטרחה, הוא לא ימשיך לתת שירותים משפטיים, אז נאות כהן לחתום על 2 הסכמי שכר טרחה, שמכוחם היה זכאי אבני לסכומי כסף בלתי מבוטלים, כדלקמן: הסכם שכר טרחה זינגר מיום 1.3.13 [הכוונה להסכם השכ"ט מיום 1.7.13 – הח"מ] , סכום התביעה 2,372,400 ₪ (שווה ערך ל- 500,000 אירו) כנגד שות פו לעסקים ברומניה מר מאור זינגר (להלן: "זינגר") , וניתן בהליך פס"ד בהיעדר הגנה. הסכם שכר טרחה זינגר מיום 3 .7.2014. סכום שנקבע בהסדר (שקיבל תוקף פסק דין) בין כהן למאור זינגר, בסך מקורב של 3,000,000 ₪ (שווה ערך ל- 612,000 אירו).
בפסק הדין איפוא, מוצגות כלל טענות המשיב לשכר טרחה המגיע לו מהמבקש, ובאלו טענות על בסיס הגשת תביעת החנות והסכם השכ"ט. על יסוד טענות אלו, באשר להליכים שונים בהם ייצג המשיב את המבקש ובאלו גם תביעת החנות, עתר המשיב לחיוב המבקש בתשלום שכר טרחה בטענה לטובת הנאה שצמחה למבקש ולחילופין עתר לתשלום "שכר ראוי". לכך עתר המשיב ובכך הכריע בית המשפט בפסק הדין כך (פסקה 33 בפסק הדין):
לאחר ששקלתי השיקולים הצריכים לעניין ומאחר שאף לשיטת כהן יש לאמוד שכ"ט בגין עבודתו של אבני בסך של 148,700 ₪, מצאתי לפסוק לאבני סך של 240,000 ₪ שישולם לאבני בגין ייצוגו של כהן, ואסביר. לא התעלמתי מכך כי ישנה סבירות גבוהה כי רישום מדויק של כל שעות העבודה בזמן אמת, היה מוביל לתוצאה בה שכר הטרחה הראוי היה מחושב בצורה גבוהה אף יותר מכפי שנפסק. עם זאת, אבני כשל מלהוכיח מהו סכום שכ"ט ראוי, הן בשל העובדה שלא ערך רישום בזמן אמת של שעות העבודה, לא הנפיק דרישת תשלום ו/או קבלות, לא ערך הסכמי שכ"ט עם כהן ונהג להתנהל במזומן, וב חלק מהתיקים ישנן סתירות מדרישתו של אבני עצמו באשר לשכ"ט ראוי, לסכום שנפסק על ידי המומחה. מעיון בחוות הדעת שהוגשו על ידי שני הצדדים, עולה כי אף הן נשענות על הערכות סובייקטיביות של עורכם ו/או הערכות כלליות, וחלקן אף מתבססות על עדויות מכוח שמועה. עם זאת, אין להתעלם ממספר ההליכים בהם ייצג אבני את כהן במשך השנים, כאשר העתק פיזי של חלק מההליכים (שני ארגזים מלאים) אף הוגש לבית המשפט בצורה מודפסת. כאמור, כהן לא התכחש למרבית ההליכים, וטענת כהן כי בחלק מההליכים הייצוג לא הושלם, ו/או שלא היה יסודי דיו אינה מעלה ו/או מורידה מזכאותו של אבני לשכ"ט ראוי בגין עבודתו.
ובהמשך פסק הדין (פסקאות 53 - 54) נקבע כך:
מצאתי להתייחס בקצרה להסכמי שכ"ט שנחתמו בין הצדדים לצורך ייצוגו של כהן בענייניו מול שותפו - זינגר. כאמור, ביום 1.1.2013 [הכוונה ביום 1.7.13 – הח"מ] וביום 3.7.14 נחתמו שני הסכמי שכ"ט. בשני ההסכמים נרשם: "מכל תמורה שתתקבל בין בכסף ובין השווה לכסף ישולם לעורך הדין ירון אבני 20% מכל תמורה שתתקבל מהליך משפטי אחר, במועד שתתקבל" (ס' 1 בהסכמי שכ"ט, נספח 14 בתצהירי אבני). סוגיה זו הנה חלק מהמחלוקת הכוללת בדבר תשלום שכר הטרחה שכבר הוכרעה, כאמור לעיל. עם זאת, יש להידרש לכך, שבניגוד למ חלוקת בגין שכ"ט בהליכים האחרים, שם לא נכרת כל הסכם, בעניינו של זינגר דווקא נכרתו שני הסכמים שהנם מותני תוצאה. ..
אבני טוען כי נספח 22 מהווה אסמכתא מתיק ההוצאה לפועל בדבר גביית חוב בסך 850,000 ₪, ומשכך זכאי ל 20% מסכום זה בהתאם להסכמי שכ"ט. מעיון במסמך המצוין עולה כי הנו רלוונטי ליום 17.12.2012, כאשר הסכם שכר הטרחה הראשון הנו מיום 1.7.2013 וככל הנראה מתייחס לתקופה עתידית. מעבר לכך, ממסמך זה כלל לא עולה כי כהן (הזוכה) הצליח לגבות את החוב בפועל. אבני לא צירף כל אסמכתא כדי להוכיח שכהן הצליח לגבות את חובו מזינגר, ודי בכך כדי לדחות טענתו של אבני בעניין זה. כאמור, הסכם שכר טרחה שהנו מותנה תוצאה טומן בחובו סיכון מובנה שעל עורך הדין המייצג לקחת בחשבון. מאחר שאבני לא הוכיח כי כהן הצליח לגבות בפועל את הסכומים הנטענים, הרי שיש לקבוע כי אבני כשל מלהוכיח תביעתו בעניין זה.
כך מתברר כי בתביעת השכ"ט עתר המשיב לתשלום שכר טרחה גם בגין השירותים שהעניק למבקש בתביעת החנות, גם על יסוד הסכם השכ"ט ובטענה שעומדת לו הזכות ל- 20% מטובת ההנאה שצמחה למבקש מהגשת התביעה. טענה זו נדונה ונדחתה, בקביעה שלא הוצגו ראיות לביסוס הטענה. מאידך, כך מתברר, התקבלה הטענה החלופית של המשיב לתשלום "שכר ראוי". טענתו נבחנה בפסק הדין, ונתקבלה בפסיקת שכר ראוי בהיקף כולל של 240,000 ₪.
משכך, אין מנוס מהמסקנה כי במסגרת תובענה זו אכן מבקש המשיב לשוב ולהעלות טענות באותה עילה שנדונה בתביעת השכ"ט והוכרעה בפסק הדין. לשוב ולברר את אותו עניין בדיוק שכבר נדון – שאלת זכותו של המשיב לתשלום שכר טרחה על בסיס הסכם השכ"ט.
למעלה מכך, המשיב מבקש לשוב ולטעון לתשלום שכר מותנה הצלחה, כאשר טענה זו ממש נדחתה בפסק הדין בקביעה שלא הוצגו ראיות לביסוס הטענה. אך אפילו לא נטענה טענה זו ממש לתשלום מותנה הצלחה, בחינה רחבה של מערך הטענות שנדונו בפסק הדין מעלה שאלו כללו את הטענות לזכות על בסיס הסכם השכ"ט. ומשכך, בין אם על בסיס "שכר ראוי" ובין אם על בסיס "שכר מותנה הצלחה", מדובר באותו עניין בדיוק.
פסק הדין בתביעת השכ"ט מקים לפיכך מעשה בית דין מסוג "השתק עילה" וזה חוסם את המשיב מפני האפשרות לשוב ולהעלות את אותן הטענות בתביעה חדשה זו.
במהלך הדיון אשר התקיים לפני, טען המשיב לתחולתו של "חריג המרמה" המבסס את הזכות לשוב ולדון בענין שכבר נדון והוכרע בהליך אזרחי קודם.
לפי טענת המשיב, הסתיר מפניו המבקש את העובדה שבמהלך 2014 הועברו למבקש מלוא זכויות זינגר בחנות, שלכך בדיוק עתר המבקש בתביעת החנות. העברת החנות למבקש, כך טוען המשיב, הרי מבטאת את אותה "הצלחה" נשוא הסכם השכ"ט ומזכה את המשיב בתשלום 20% משווי ההצלחה – שווי החנות. אותו מידע שהוסתר מפניו נטען בכתב ההגנה שהגיש זינגר במסגרת תביעת החנות כבר בשנת 2014, אך המשיב לא היה מודע למידע זה שהוסתר מפניו, וזה נודע לו אך לאחרונה ממש , ומכאן התביעה.
משמע, כך עולה מטענות המשיב, למעשה מסכים המשיב לקיומו של מעשה בית דין החוסם אותו מפני הגשת תביעה זו, אך טוען לקיומו של "חריג המרמה" המאפשר להתגבר על מחסום זה ומצדיק בירור מחדש של הטענות בעילה שכבר נדונה.
ההלכה הפסוקה מאפשרת, במקרים חריגים, ביטולו של פסק דין חלוט בעניין אזרחי, כאשר נמצא שמתקיימות נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין (ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) , בעמ' 213).
אפשרות חריגה זו מכונה "משפט חוזר" ומיועדת לאותם מקרים חריגים ונדירים בהם נמצא שיש להעדיף את עשיית הצדק על פני עקרונות כגון סופיות הדיון. כך נקבע:
הפסיקה שבה נדונה האפשרות לעריכתו של "משפט חוזר" בעניין אזרחי התייחסה בעיקר למקרים שבהם הסתמך המבקש על עילת תרמית, היינו הטענה כי פסק-הדין שניתן נגדו הושג במירמה, אך הפסיקה הכירה באפשרות העקרונית לבטל פסק-דין גם בשל עילות נוספות, ובראשן העילה בדבר התגלותן של ראיות חדשות (ראו פרשת דנ"א עין-גב [4], בפיסקה 6 והאסמכתאות הנזכרות שם). הכוונה למקרים שבהם לאחר שניתן פסק-דין סופי נתגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא היה ניתן להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק-הדין. ( ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ פ"ד נז(3) 366, 371)
משמע, אם סבר המשיב שיש מקום לשוב ולדון בטענותיו לזכות לשכר טרחה על בסיס הסכם השכ"ט, טענות שכבר נדונו והוכרעו בתביעת השכ"ט, שומה היה עליו להגיש בקשה לביטול פסק הדין ובירור הטענות מחדש. המשיב איננו עושה כן. המשיב לא עותר לביטול פסק הדין אלא מתעלם מנפקותו כליל. המשיב איננו עותר לביטול מלא או חלקי של פסק הדין, איננו טוען שיש לבטל את ההכרעה שפסקה לזכותו "שכר ראוי", אלא מוצא להגיש תביעה חדשה בהתע לם מפסק הדין.
זאת ועוד, אם האופן בו נוסחה התביעה בתיק זה ניתן לתיקון, לא כך יתר התנאים בהם נדרש לעמוד מי שמבקש שיתקיים "משפט חוזר".
המשיב טוען כי הנה הנה, אך לאחרונה, נודע לו שהמבקש זכה במלוא הזכויות בחנות נשוא הסכם השכ"ט. המשיב איננו טורח להביא פרטים על הדרך בו הגיע לידיעתו מידע חדש זה, אך מפרט את המקור למידע – כתב ההגנה שהגיש זינגר לבית משפט השלום בהרצליה בתביעת החנות. כך ולא אחרת.
משמע, אותו "מידע חדש" עליו מבקש המשיב להתבסס, הובא והיה גלוי במסמך שהוגש בהליך פומבי בבית המשפט. אותו הליך בו ייצג המשיב את המבקש. המשיב איננו מבהיר כיצד לא טרח לגלות מידע זה במסגרת בירור תביעת השכ"ט ומדוע לא בקש לגלות מסמך זה או פרטים אלו באותו הליך. ולצורך הכרעה בבקשה זו אין צורך לברר מדוע לא עשה כן המשיב. אין בכך צורך, שכן ברור בעליל שהייתה למשיב האפשרות לגלות את המידע "בשקידה סבירה". ודי בכך כדי לקעקע את הטענה בדבר "מידע חדש" המבסס תביעה לביטול פסק דין.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
וכך ניתן לסכם:
בתביעה זו עותר המשיב לחיוב המבקש בתשלום שכר טרחה על בסיס הסכם השכ"ט מיום 1.7.13, ובטענה שנמצא כי המבקש זכה בטובת ההנאה נשוא הסכם השכ"ט – הזכויות בחנות. כיוון שכך התברר, טוען המשיב שיש לו הזכות על פי הסכם השכ"ט ל- 20% משווי החנות.
מהראיות שהוצגו ושאינן במחלוקת, נמצא שעניין זה בדיוק, זכות המשיב לשכר טרחה על בסיס הסכם השכ"ט ובפרט זכותו לשכר טרחה על בסיס הצלחה, כבר נדונו והוכרעו בפסק הדין שניתן בתביעה קודמת שהגיש המשיב, תביעה לחיוב המבקש בתשלום שכר טרחה.
בפסק הדין נקבע שהזכות לשכר טרחה על בסיס ההצלחה לא הוכחה, וחלף זאת נפסק לזכות המשיב "שכר ראוי" בסך של 240,000 ₪, הכולל מגוון שירותים משפטיים שהעניק המשיב ולרבות הגשת תביעת החנות.
במצב זה, על בסיס אותו מבחן רחב של "זהות העילות" המיושם בבחינת טענות למעשה בית דין מסוג "השתק עילה", נמצא שמתקיים מעשה בית דין החוסם את המשיב מפני הגשה חוזרת של תביעה בעילה שכבר התבררה והוכרעה בפסק דין חלוט.
המשיב טען לקיומו של חריג המתיר "משפט חוזר" בעניין שנדון, ובמסגרת זו טען שרק לאחרונה התברר לו שהמבקש קבל הזכויות בחנות. עם זאת, נמצא שהמשיב לא עתר כלל לביטול פסק הדין בטענה זו, והמידע עליו הוא מבקש להתבסס בטענה שנודע לו ממש לאחרונה, הינו מידע גלוי שפורט בכתב ההגנה שהגיש זינגר בשנת 2014. מידע שבנקל ניתן היה לגלות בשקידה סבירה. מצב זה איננו מצדיק קיומו של "משפט חוזר" בעניין שכבר הוכרע.
נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה, קובע שמתקיים מעשה בית דין החוסם את המשיב מפני הגשת תביעה זו, וכפועל יוצא מכך מורה על דחיית התביעה על הסף.
המשיב יישא בהוצאות המבקש בגין הגשת התביעה בסך של 10,000 ₪.
ניתנה היום, י"א אלול תשפ"א, 19 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.