הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 45631-02-17

לפני כבוד השופטת כוכבה לוי

התובעות:

1.BABYZEN
2.איי.בי.בי.ג'י בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד משה בר

נגד

הנתבעים:

1.סטארויה בע"מ
2.לאון בן ארויה
3.איתי בן דוד שטרנברג
4.שמחה קורניק
5.חנה קורניק
6.עידן שונם הלוי
ע"י ב"כ עו"ד דניאל פרץ

פסק דין

עניינה של התביעה הנדונה בפני סומך על הסכם פשרה בין הצדדים אשר ביום 25.10.2016 ניתן לותוקף של פסק דין על ידי כב' השופט מגן אלטוביה, במסגרת הליך בו נדונה בקשה למתן צו מניעה שהגישו התובעות כנגד הנתבעים בבית משפט המחוזי בתל אביב , בשל ייבוא ומכירה של עגלות תינוק מזויפות הנושאות את הסימן המסחרי של התובעת 1.
במסגרת הסכם הפשרה נכללו מס' הצהרות והתחייבות מצד הנתבעים כלפי התובעות . כמו כן ובנוסף נקבע פיצוי מוסכם בסכום של 100,000 ש"ח בגין כל הפרה.

התביעה שלפניי הוגשה על ידי התובעות בטענה כי הנתבעים הפרו מס' התחייבויות והצהרות שנכללו בהסכם הפשרה כאמור . נוכח ההפרות הנטענות , זכאיות התובעות לשיטתן לפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם הפשרה.

יצוין כי התובעות בחרו להעמיד את תביעתן על סכום של 300,000 ₪. דהיינו הפיצוי המגיע לתובעות בגין 3 הפרות שונות וזאת משיקולי אגרה ולמרות שלטענת התובעות הופר הסכם הפשרה 5 הפרות שונות.

התובעת 1 היא חברה הרשומה בצרפת שעוסקת בייצור ושיווק עגלות טיול לתינוקות ולילדים ובין היתר היא בעלת הסימן המסחרי "YOYO" המופיע על גבי העגלות שהיא משווקת ברחבי העולם.
התובעת 2 היא חברה ישראלית המשמשת כנציגה בלעדית של התובעת 1 בישראל.

הנתבעים 1-6 עוסקים בין היתר בייבוא ושיווק מוצרי תינוקות בישראל.

ההפרות הנטענות
הפרה ראשונה – בסעיף 2 להסכם הפשרה הצהירו הנתבעים כי רכשו את העגלות שנמכרו על ידם מיצרן סיני בשם "קידוטק".
לטענת התובעות הנתבעים לא הצהירו אמת שכן לא נמצא יצרן בשם זה לא בסין ולא בכל מקום אחר.
עוד נטען כי למרות דרישת התובעות לקבל עותק של שטר המטען על מנת ללמוד על שם היצרן לא נענתה דרישה זו על ידי הנתבעים.

הפרה שניה – בסעיף 7 להסכם הפשרה התחייב הנתבע 6 למסור לידי התובעות 32 עגלות שנותרו ברשותו לרבות עגלות הנושאות את הסימן המסחרי של התובעת 1. לטענת התובעות התחמק הנתבע 6 ממסירת העגלות לידי התובעות בטענות שונות וביניהן זימון לשירות מילואים . כך שבסיכומו של דבר נמסרו העגלות אך באיחור.

הפרה שלישית – בסעיף 8 להסכם הסכימו הנתבעים לשלם לתובעות סכום של 5,000 ש"ח כפיצוי. לטענת התובעות , למרות שמועד התשלום חל 30 ימים לאחר שניתן פסק הדין דהיינו ביום 26.11.2016, איחרו הנתבעים בתשלום והוא בוצע רק ביום 8.12.2016 לאחר שנשלחו מס' התראות.

הפרה רביעית – בסעיף 4 להסכם הפשרה נרשם כי רשימת הלקוחות שרכשו את העגלות מהנתבעים מצורפת כנספח ב' להסכם .לטענת התובעות רשימת הלקוחות הומצאה רק לאחר שנשלחו מס' התראות, אלא שהרשימה הומצאה ללא אסמכתאות.

הפרה חמישית – בסעיף 6 להסכם הוסכם על מתן צו מניעה לפיו הנתבעים לא יעסקו במכירת עגלות הנושאות את הסימן המסחרי של התובעת 1 או עגלות המהוות חיקוי או זיוף של עגלות אלו. לטענת התובעות , נודע להן ביום 21.5.2017 שהנתבעים באמצעות הנתבעת 1 הגישו למכון התקנים לבדיקה עגלה הנושאת את הסימן המסחרי של התובעת 1 לצורך קבלת אישור תקינה הנדרש בטרם שיווק העגלות .לכן טוענות התובעות כי מדובר בהפרה של ההסכם.

דיון והכרעה
בסיכומיהם זנחו הנתבעים את טענותיהם בגין 2 הפרות (ההפרה השנייה וההפרה הרביעית) ועל כן בפסק הדין אדון ב – 3 ההפרות שנותרו.

הפרת ההצהרה בדבר זהות היצרן הסיני

כאמור התובעות טוענות כי למרות הצהרות הנתבעים שהיצרן הסיני ממנו נרכשו העגלות על ידי הנתבעים הוא "קידוטק", התברר לאחר חתימת הסכם הפשרה כי לא קיים יצרן בשם זה בסין או במקום אחר.

לתצהירו של נתבע 2, צורפה חשבונית (נספח 3) ממנה עולה כי נרכשו עגלות מאת "קידוטק". החשבונית נושאת תאריך 7.3.2016, דהיינו לפני שנחתם הסכם הפשרה.

במהלך החקירה הנגדית נשאל נתבע 2 כיצד הגיע מסמך זה לידיו למרות שלא היה מעורב בייבוא העגלות .לכך השיב כי בשל הגשת התביעה נדרש למצוא תשובות לטענות התובעות ולכן קיבל את המסמך מנתבע 6.

די בכך כדי לדחות את טענות התובעות כי הנתבעים הפרו את הצהרתם בדבר זהות היצרן. לשון אחרת , העובדה שהתובעות לא איתרון יצרן בשם קידוטק לטענתן אין בה די להוכחת "הפרה" שכן נוכחתי שהנתבעים רכשו העגלות מאת "קידוטק".

הפרת ההתחייבות שלא לעסוק בייבוא ושיווק העגלות
התובעות טענו כי לאחר חתימת ההסכם נודע להן כי הנתבעים רכשו עגלה נוספת הנושאת את סימן המסחר של התובעת 1 לצורך בדיקתה במכון התקנים הישראלי. לטענת התובעות , בבקשת הבדיקה שנמסרה למכון התקנים צוין כי מטרת הבדיקה היא לצורך ייבוא מקביל . נוכח ממצא זה לטענת התובעות הוכחה הפרת התחייבות שכן למרות שבפועל לא נעשה ייבוא או שיווק של עגלות על ידי הנתבעים הוכחה כוונתם לעסוק בייבוא מקביל ובשיווק עגלות הנושאות את הסימן המסחרי של התובעות.

התובעות צירפו את הודעת מכון התקנים מיום 21.5.2017 שנשלחה בדוא"ל אל התובעות במסגרתה נמסר לתובעות כי הובאה לבדיקה עגלה הנושאת את הסימן המסחרי של התובעת 1 על ידי הנתבעים.

הנתבעים צירפו את עמדת המחלקה המשפטית ברשות להגבלים עסקיים מיום 26.1.2017 שבחנה את הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים וקבעה כי אינו יכול לאסור מכירה חוקית של עגלות שמקורן בייבוא מקביל או בכל מקור חוקי אחר שכן אחרת עלול ההסכם להתפרש כיוצר הסדר כובל בניגוד לדין. עמדה זו נשלחה אל התובעות ואל הנתבעים.

מבלי להידרש לשאלה האם רכישת עגלה אחת מהווה הפרת התחייבות הנתבעים בהסכם שלא עסוק בייבוא ושיווק של עגלות מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן כאשר גם התובעות טוענות שהנתבעים ציינו בפני מכון התקנים שמטרת בדיקת העגלה היא לצורך בחינת ייבוא מקביל ונוכח עמדת הרשות להגבלים עסקיים לפיה הסעיף בהסכם הפשרה אינו יכול להתפרש כאוסר ייבוא מקביל אזי לא ניתן לאכוף את הסעד של פיצוי מוסכם שכן משמעות הדבר היא כי ההסכם מכיל סעיף הסותר את הוראות החוק [ראו: סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973].

מאחר שעסקינן בהסכם פשרה שאף קיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב יש להניח כי הצדדים להסכם לא התכוונו לכלול בתוכו הוראה הסותרת את הוראות הדין .

לכן הפרשנות הראויה להסכם היא שככל שיימצא שהנתבעים חזרו לייבא או לשווק עגלות בדרך שאינה חוקית אזי יהיו חייבים בתשלום פיצוי מוסכם בגין כל הפרה בהתאם להתחייבות על פי הסכם הפשרה זאת להבדיל ממקרים ם בהם הדבר נעשה בדרך חוקית.
על מנת להמחיש את העובדה כי נדרשת פרשנות של ההסכם בדרך זו אציין כי על פניו מלשון ההסכם עולה כי נאסר על הנתבעים למכור לצד שלישי גם עגלה הנושאת סימן מסחר של התובעת 1 לאחר שנעשה בה שימוש למטרות אישיות על ידי הנתבעים, שכן גם פעולה זו תבוא בגדר מכירה של עגלה, אולם ברור כי מקרה מעין זה אינו יכול להיחשב כהפרה של הסכם הפשרה המזכה את התובעות בפיצוי המוסכם ולא זו הייתה כוונת הצדדים.

על כן גם טענות התובעות בנוגע להפרה זו נדחות.

טענת הפרה בגין איחור בתשלום פיצוי בסך של 5,000 ש"ח

הפרה נוספת הנזכרת בסיכומי התובעות היא כי הפיצוי בסכום של 5,000 ש"ח שנקבע בסעיף 8 להסכם שולם באיחור.
יש לציין כי הסכם הפשרה שותק באשר למועד האחרון לביצוע תשלום הפיצוי על ידי הנתבעים. התובעות טוענות כי מועד התשלום הוא מיד לאחר שניתן תוקף של פס"ד להסכם או למצער 30 ימים לאחר מתן תוקף של פסק דין בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984.
לטענת התובעות המועד האחרון לתשלום חל ביום 24.11.2016 אלא שהתשלום הועבר רק ביום 8.12.2016 .בשל איחור של כשבועיים על הנתבעים לשלם לתובעות פיצוי מוסכם בסכום של 100,000 ש"ח.

לתצהירו של הנתבע 6 צורפה הודעת דוא"ל מיום 4.12.2016 שנשלחה מבא כוח התובעות אל ב"כ הנתבעים ובה פרטי החשבון לצורך ביצוע התשלום על פי ההסכם. לטענת הנתבעים , בשל השיהוי בהמצאת פרטי החשבון על ידי התובעות התעכב התשלום ובפועל שולם תוך 4 ימים ממועד המצאת פרטי החשבון ולכן אין מדובר בהפרה של ההסכם כטענת התובעות.

התובעות מבססות את טענתן כי מועד התשלום על פי ההסכם הוא תוך 30 ימים ממועד שניתן להסכם תוקף של פסק דין באמצעות הפניה כללית אל תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984. אלא שנראה כי כוונת התובעות לסעיף 6(ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, הקובע כי פסק דין שלא נקבע מועד לביצועו ניתן להגישו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בחלוף 30 ימים. אלא שבמקרה דנן עסקינן בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין .לכן שאלת מועד התשלום היא שאלה שיש לבחון בהתאם לסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, שעניינו השלמת פרטים בהסכם.

ברם התובעות כלל לא נדרשו לשאלה זו .משכך , איני נדרשת לדון בה אך די בכך על מנת לקבוע שהתובעות לא הוכיחו את טענתן כי מועד התשלום אכן חל בחלוף 30 ימים ממועד מתן תוקף של פסק דין להסכם.

נוכח הראיות שהובאו בפניי איני מקבלת את טענת התובעות. גם אם אניח שאכן נכונה הטענה כי המועד האחרון לתשלום הוא בחלוף 30 ימים ולכן הוא חל ביום 24.11.2016 – אף שההסכם שותק בעניין זה - ניתן ללמוד מהראיות שהגישו התובעות שמכתב התראה בנוגע לאי ביצוע התשלום נשלח אל הנתבעים ביום 1.12.2016 וכאמור פרטי החשבון להעברת התשלום נשלחו רק ביום 4.12.2016. מכאן שהתשלום בוצע תוך 7 ימים ממועד משלוח מכתב ההתראה ו – 4 ימים בלבד לאחר שנמסרו פרטי חשבון הבנק להעברת התשלום.
אין מדובר בהתנהגות בלתי סבירה מצד הנתבעים או בעיכוב משמעותי של התשלום וממילא לא מצאתי כי מדובר בהפרה של ההסכם ולכן אין כל בסיס לדרישה לתשלום פיצוי מוסכם בסכום של 100,000 ש"ח שהוא בוודאי אינו משקף את הנזק שצפו הצדדים בעת כריתת ההסכם בשל איחור של מס' ימים בודדים בהעברת תשלום בסך 5,000 ש"ח.

על התובעות מוטלת החובה לקיים את ההסכם בתום לב מכוח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. דרישתן לתשלום פיצוי מוסכם בשל איחור של ימים בודדים כאשר המצאת פרטי החשבון לצורך התשלום נעשתה בסמיכות למועד התשלום ובנסיבות שבהן ההסכם שותק לגבי מועד התשלום אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב בקיום חיוב בהסכם [ראו בעניין זה רע"א 1233/91‏ ‎ ‎אהרון ג'רבי‎ ‎נ' הרצל בן דוד, פ''ד מה(5) 661].

סיכום

לאחר שבחנתי טענות הצדדים מסקנתי היא כי התובעות לא הוכיחו את הפרת הסכם הפשרה על ידי מי מהנתבעים ומשכך אני מורה על דחיית התביעה.

מחייבת את התובעות ביחד ולחוד בהוצאות ושכ"ט עו"ד הנתבעים ביחד ולחוד בסכום של 2 3,400 ₪ בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה למדד החל מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ז' כסלו תש"פ, 05 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.