הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 45117-11-18

לפני כבוד השופטת הדס פלד

התובעים:

1.פלוני 1
2.פלוני 2
3.פלוני 3

נגד

הנתבעים:

אלמוני 1

פסק דין

לפני תביעה על סך 200,000 ₪ בגין לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק לשון הרע"); לפי סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"); הפרת חובה חקוקה; פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") ועוולה חוקתית.

רקע עובדתי ותמצית טענות הצדדים

1. התובעים 2-3 בני זוג שכרו דירת מגורים בתל אביב, בהתאם להסכם שכירות מיום 11.6.2018 (להלן: "הדירה" ו"הסכם השכירות", בהתאמה).

2. התובע 1 הוא בנו של התובע 2.

3. הנתבע הינו דייר בבניין וחבר בנציגות הבית המשותף.

4. התובעים טוענים, כי הדירה הוצגה ע"י בעלת הדירה, כדירת גן ו/או דירה עם יציאה לגינה וכי התובעים יכולים לעשות שימוש בגינה ולטפח אותה. על סמך מידע זה, ביקשו התובעים לשכור את הדירה.

5. התובעים טוענים, כי הנתבע, אשר הציג עצמו כנציג וועד הבית של הבניין, ערך להם סיור בגינה ובמתקני הבניין. התובעים הביעו רצונם להחיות ולטפח את הגינה והנתבע לא הביע כל התנגדות. הנתבע אף הציג בפניהם את המתקן לקשירת אופניים תוך שהוא מזהיר אותם ממכת גניבות של אופניים וציוד. אלא, שלאחר מכן, שלח הנתבע הודעת דוא"ל במסגרתה התריע, כי נאסר עליהם לעשות שימוש בגינה, כל זאת אף שבוצע תיאום ציפיות מלא בין הצדדים כאמור.

6. התובעים טוענים, כי ביום בו עברו להתגורר בדירה, הגיע הנתבע ודרש, כי יסגרו את דלת היציאה לגינה, אשר אינה חוקית ואסר עליהם להניח את חפציהם ורכושם בגינה. התובעים ביקשו מהנתבע לאפשר להם לסיים את המעבר, אולם ללא הועיל, תוך שהוא ובת זוגו אשר הגיעה למקום, צילמו את התובעים. יתרה מכך, בת זוגו של הנתבע תקפה והעליבה את התובע 1 באמירות "אם זה אבא שלך אתה מסכן", "אתה כלום", "אתה אפס", "לך לחדר שלך".

7. במשך חודש ימים במהלכו התגוררו התובעים בדירה, ניסה הנתבע ככל יכולתו לגרום להם סבל ואובדן הנאה מהדירה. הדבר התבטא בכך ששתילים ששתלו בגינה נעלמו, רוקנו מאפרות בכניסה לדירה, שפכו מים על התובע 1, פנו לתרבות הדיור תוך הפצת שקרים על התובעים. התובעים טוענים כי, הנתבע הגדיל לעשות וביום 28.6.18, שלח לכל דיירי הבניין ולנמענים נוספים הודעת דוא"ל בה טען, כי התובעים משתלטים על הגינה המהווה רכוש משותף ונוהגים בה מנהג בעלים, מאיימים ומתנהגים באלימות. בנוסף, פרסם הנתבע בהדגשה את זהותו של התובע 1, תוך הפרה של סעיף 34 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק אימוץ ילדים"), וכן תוך הפרה של חוק הגנת הפרטיות וחוק לשון הרע (נספח ג' לכתב התביעה). כמו כן, תלה הנתבע שלט האוסר על קשירת אופניים למתקן, כל זאת כאשר מי שעשה שימוש במתקן הינו התובע 1 ובכך הציגו כמי שאינו מתחשב בדיירי הבניין.
הנתבע שלח את המכתב בכוונה "להזהיר" את הדיירים מפני התובעים ותוך שחשף כאמור פרט אישי אסור בדבר זהותו של התובע 1.

8. התובעים ניסו להבהיר לדיירי הבניין כי כוונותיהם טובות, אולם הנתבע המשיך להתעמר בהם, הסתובב סביב הדירה עשרות פעמים, תוך שהוא מצלם את סביבת הדירה ומפר את זכותם לפרטיות. הנתבע אף שלח מכתב לתרבות הדיור, בו הפיץ על התובעים שקרים ומסר דיווח כוזב אשר פגע בשמם הטוב (נספח ו' לכתב התביעה).

9. התובעים אשר הבינו כי נקלעו לסכסוך לא להם, בין דיירי הבניין לבין בעלת הדירה, הודיעו על ביטול הסכם השכירות ובסמוך ליום 17.8.18, פינו את הדירה ועברו לדירה אחרת.

10. התובעים טוענים כי יש לחייב את הנתבע בפיצוי לתובעים 2-3 ללא הוכחת נזק בגין עוולת לשון הרע בסך 50,000 ₪ ופיצוי לתובעים 1-2 בסך 50,000 ₪ בגין הפרת הפרטיות ובשים לב כי הפרסום לעניין אימוץ התובע 1, נעשה בצורה פוגענית ולא רלבנטית. התובעים טוענים כי נוכח הקשר הדברים יש לחייב את הנתבע אף בכפל פיצוי .

11. הנתבע טוען מנגד, כי הבהיר לתובעים, עוד בטרם נכנסו להתגורר בדירה, שהשכירות אינה כוללת את גינת הבניין המהווה רכוש משותף וזאת לאחר שנאמר לו על ידם, שבכוונתם לבצע שינויים ותוספות בגינת הבניין ולאחר שאף החלו לעקור שיחים ולחתוך עצים.

הנתבע הסביר לתובעים כי אינם רשאים להציב בגינה ריהוט ו/או כל מיטלטלין ו/או לבצע שינוי בגינה ובמתקניה וכי הדבר מפורט בנספח ב' לכתב התביעה בהתכתבות דוא"ל בינו לבין בעלת הדירה. הנתבע טוען כי כל פעולותיו נעשו, מתוך מטרה לשמור על הרכוש המשותף של כלל דיירי הבניין ולמנוע מהתובעים לנכס את הרכוש המשותף לעצמם.

12. הנתבע כופר בטענת התובעים לפיה, עקר שתילים, שפך מים, רוקן מאפרות בכניסה לדירה. לטענתו, מדובר בטענות שקריות. ולא רק זו אלא שהתובעים איימו על הנתבע אשר נאלץ להגיש כנגדם תלונה במשטרה (נספח ו' לתצהיר הנתבע). התובעים פעלו באופן לא חוקי כאשר התקינו ברכוש המשותף שולחן וכסאות, בקתה של כלים והתכוונו להתקין צלון.

13. הנתבע מאשר, כי פנה בשם נציגות הבית המשותף לאגודה לתרבות הדיור, בקשר עם מפגעים שיצרו התובעים, תוך שהפניה בעיקרה מכוונת כנגד בעלת הדירה ולא כנגד התובעים. הנתבע פעל כחבר נציגות הבניין כדי להגן על זכויות דיירי הבניין ואף על זכויותיו.

14. לטענת הנתבע, מאחר וחלק מהדירות בבניין מושכרות, פנה בדוא"ל לבעלי הדירות על מנת ליידע אותם בדבר הפגיעה בזכויותיהם. הנתבע התריע בדוא"ל על מעשיהם, פעילותם ותכניותיהם של התובעים. כל פעולות הנתבע נעשו בתום לב ובמסגרת תפקידו ואחריותו כלפי דיירי הבניין. הנתבע טוען כי אין בדברים שכתב משום לשון הרע ולחילופין עומדות לו הגנות המנויות בחוק לשון הרע.
הנתבע מוסיף וטוען כי בכל מקרה ובמכלול הנסיבות אפילו תימצא פגיעה בשמם של התובעים, הרי שמדובר בתביעה זניחה, מזערית וחסרת משמעות.

15. הנתבע כופר בטענות התובעים לעניין פגיעה בפרטיותם, או למעשה עוולה חוקתית וטוען כי תאר פעולות ומצבים אמתיים בעימות עם התובעים. לטענתו, גם בציון "בנו המאומץ" אין כל פגיעה בפרטיות ו/או לשון הרע, עת מדובר בשלושה אנשים בוגרים אשר אמרו לו כי התובע 1 מאומץ. הנתבע מוסיף וטוען, כי התובעים הם שהדגישו באותיות שחורות ובולטות כיתוב זה, הדגשה שלא היה בדוא"ל המקורי.

הנתבע לא התעמר בתובעים, לא צילם אותם אלא את אשר הניחו ברכוש המשותף. התובעים עזבו את הדירה לאחר שנוכחו כי לא יוכלו להשתלט על הרכוש המשותף עקב התנגדות דיירי הבנין.

16. הצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהירים. מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של התובעים עצמם. מטעם הנתבע הוגש תצהיר הנתבע. לבקשת התובעים נמחק תצהירו של התובע 1 אשר לא התייצב לחקירה נגדית על תצהירו. התובעים 2 ו-3 והנתבע, נחקרו על תצהיריהם והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

17. סעיף 1 לחוק לשון הרע קובע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או מקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, בשל מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

18. על מנת להכריע בתביעת לשון הרע, יש לבחון האם הפרסומים מהווים לשון הרע כמשמעותה בחוק לשון הרע, לפי משמעות הפרסומים בהקשרם האובייקטיבי ולפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר; במידה ואכן- האם עומדת לנתבעת ההגנות המנויות בחוק ומהו הסעד המתאים בנסיבות העניין (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.2008) פ סקה 17 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה)).

19. המבחן לפרשנות הפרסום לצורך בחינה האם יש בו כדי לבזות ולהשפיל אדם בעיני הבריות ובחינת השאלה האם הוא מהווה לשון הרע, הוא מבחן אובייקטיבי, דהיינו, הדרך בה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר ולא בעיניו הסובייקטיביות של הנפגע מהפרסום (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג (2) 333), 1989).

בע"א 10281/03 קורן נ' עמינדב, (פורסם בנבו, 12.12.2006) פסקה 15 קבע ביהמ"ש:
"פרשנות הפרסום תעשה בהינתן מכלול הדברים כל שיש לבחון את הביטוי השנוי במחלוקת הן לגופו, בפני עצמו, והן כחלק מהקונטקסט הכללי, על רקע יתר הדברים שנאמרו מפי המפרסם, שכן בחינת התמונה במלואה כפי שנתגלתה בפני הצופה או המאזין חיונית והכרחית".

20. לצורך גיבוש הקביעה האם פרסום מהווה לשון הרע, אין חשיבות לשאלה האם הייתה למפרסם כוונה לפגוע אם לאו ואין הכרח כי נפגע יושפל או יבוזה בפועל. די בכך שהפרסום היה עלול להביא לתוצאה שכזו (ראו רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם בנבו, 12.11.2006) (פסקה 6)).

21. התובעים שכרו דירה הכוללת דלת יציאה לגינה. אין מחלוקת שהגינה מהווה רכוש משותף.
ממכתב התובעים עצמם (נספח ה' לכתב התביעה) עולה, כי התובעים תכננו להניח בגינה חפצים אישיים "אין בכוונתנו לשים שום דבר שהוא מקובע לרצפה ברכוש המשותף" . בסיכומים טענו התובעים כי מדובר ב"ריהוט קל" וב "מחסן כלים מפלסטיק" (סעיף 8 לסיכומי התובעים). הנתבע טען בחקירתו הנגדית, כי מדובר במחסן בגודל 2.25 x 2 מ' (עמ' 17 ש' 29-30) וציין בהקשר זה, כי בסיור המקדים נאמר ע"י התובעים, שבכוונתם לשים " ארון קטן" (עמ' 18 ש' 6).

22. הנתבע טען בתצהירו, כי התובעים חתכו עץ, עקרו שיחים, התקינו ספסלים, שמו ארונות שולחנות, מרצפות, עציצים וכלים (סעיף 10; נספח א' לתצהיר). הנתבע צרף תמונה של ספסל אותו הניחו התובעים וטען, כי הספסל מפריע לשימוש הדיירים ברחבה (עמ' 19 ש' 28). הנתבע אישר בחקירתו הנגדית, כי המפגש בסיור היה ידידותי. אולם לדבריו: "לא היה לי מושג מה שהם הולכים לעשות" (עמ' 18 ש' 16).

23. התובעים לא קיבלו את הסכמת דיירי הבנין מראש וכפי שעולה ממכתבה של האגודה לתרבות הדיור לבעלת הדירה (נספח ו' לכתב התביעה), מדובר בשימוש בלתי סביר ברכוש המשותף ובהסגת גבול. אכן, הנתבע אישר בחקירתו הנגדית- כי בניגוד לאמור במכתב האגודה לתרבות הדיור - התובעים לא התקינו בסופו של יום צלון או יריעה, אף שאמרו לו כי בכוונתם לעשות כן (עמ' 19 ש' 20-26). אולם, התובעים אינם רשאים להציב רהיטים אישיים לשימושם ברכוש המשותף, גם אם לא התקינו צלון.

24. הנתבע משמש כיו"ר נציגות ועד הבנין. מתפקידה של נציגות, הנבחרת על-ידי בעלי הדירות בבית המשותף, לטפל בכל העניינים הכרוכים בתחומים המשותפים לכל הדיירים. מטבע הדברים, הכוונה לניהול הפנימי השוטף של הבניין, ובעיקר בכל הנוגע לרכוש המשותף, אופן השימוש בו, החזקתו התקינה, ביצוע תיקונים בשעת הצורך, גביית הוצאות ההפעלה השונות וכדומה (ע"א 98/80 קדמת לוד בע"מ נ' נציגות הבית המשותף רחוב רבי עקיבא 77 לוד, לו(2) 021 (1981). על בית המשפט לנהוג משנה זהירות קודם שיימצא כי הצגתה של דרישה, או העלאת טענה זו או אחרת כלפי דייר, באמצעות חברי נציגות, הממלאים תפקידם בהתנדבות מתוך מטרה לפעול לטובת האינטרס של כלל בעלי הדירות בבניין, תהווה באופן מידיי, עילה לתביעה ופיצוי מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע (ראו ת"א (ראשל"צ) 8474-05-13 שנבל נ' דוידוביץ (10.9.2015)).

25. הנתבע, התריע בפני בעלי הדירות כי התובעים עושים שימוש ברכוש המשותף. אי הסכמה עם התנהלות התובעים, אינה מהווה כשלעצמה פרסום פוגעני: "נקודת מבט של שכן, או צד שלישי כלשהו, או הבעת דעה, אשר שונה מזו של התובעים לעניין היקף הזכויות בבנין, השימוש בזכויות השונות, או התנהלות של מי מן הצדדים, אינה הופכת מניה וביה מעצם העלאתה או הצגתה, לפרסום אשר מטרתו ביזוי או פגיעה כמשמעות מונחים אלו בסעיף 1 להוראות חוק איסור לשון הרע, או כזו אשר מזכה את התובעים בפיצוי בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע" (תא (ראשל"צ) 9673-02-10 זוהר נ' פסי (פורסם בנבו, (25.5.2015)).

26. אפילו ניתן היה לראות בדברים משום לשון הרע, הרי שבנסיבות העניין, מדובר בפרסום החוסה תחת ההגנות של חוק לשון הרע;

27. סעיף 14 לחוק לשון הרע קובע כך:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

28. הגנת אמת בפרסום כוללת שני תנאים מצטברים: האחד, נוגע למידת אמיתות הפרסום המהווה לשון הרע. כאשר בהקשר זה נקבע כאמור בסיפא של הסעיף, כי ההגנה לא תישלל בשל העדר הוכחת "אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". השני, נוגע למידת העניין הציבורי שבאותו פרסום. הקביעה האם יש אמת בפרסום היא קביעה עובדתית המושתתת על ראיות ועדויות הצדדים, במסגרתה יש לבחון את תוכן הפרסום, אל מול המציאות העובדתית. לעומת זאת, שאלת קיומו של עניין ציבורי היא ערכית בעיקרה והיא מוכרעת על-ידי בית-המשפט בהתאם למדיניות השיפוטית (ע"א 89/04 הנ"ל).

29. הנתבע התריע על התנהלות הנתבעים ביחס לרכוש המשותף. העובדה לפיה בקשו התובעים לעשות שימוש ברכוש המשותף עולה אף ממכתבם (נספח ה' לכתב התביעה). התובעים לא פנו לדיירי הבנין מראש, לקבלת ההסכמה הנדרשת להנחת חפצים אישיים (אף אם אינם בגדר "מחוברים") ברכוש המשותף. ברי, כי לבעלי הדירות בבנין המשותף אינטרס ברכוש המשותף ומכאן ענין לגיטימי בשימוש אותו ביקשו התובעים לעשות.

30. זאת ועוד, המכתב נשלח על ידי הנתבע, כנציג ועד הבית, ומוען לבעלי הדירות. אופן השימוש ברכוש המשותף נוגע ל"עניין אישי כשר" כאמור בסעיף 15 (3) לחוק לשון הרע. כאשר תוכן הפרסום נועד להגן על אותו ענין והופנה רק לאנשים השותפים באותו ענין.

הפרת חובה חקוקה ופגיעה בפרטיות

31. הנתבע ציין במכתבו לדיירי הבניין כי היה לו עימות "עם הדייר שעל החוזה ועם בעלו ובנו המאומץ".

32. אין ספק, כי מדובר בפרטים שאינם רלוונטיים בעליל, לתוכן ונשוא הודעת הדוא"ל לדיירי הבניין וברי, כי לא היו צריכים להיכלל בדוא"ל.
הנתבע נשאל והשיב:
" ש. מה זה רלוונטי היה לפרט בנו המאומץ?
ת. זה לא היה רלוונטי. את זה אני יודע בדיעבד.
ש. באותו רגע זה היה רלוונטי לך?
ת. ההבנה שעשיתי משהו לא בסדר הגיעה לי אחרי זה. אין לי שום בעיה עם אימוץ או עם הילד. ולא עם הרופא. השלישי איים עליי. אני לא בדיוק הערכתי את זה.
ש. זה שהבנת שזה לא בסדר הבנת בדיעבד אבל אתה מסכים איתי שלבוא לכתוב במכתב מה שכתבת לגבי בנו המאומץ זה לא רלוונטי ליתר הטענות שלך במכתב הזה שאתה שוטח אותם בפני הדיירים?
ת. אני מקבל את זה. אפשר היה לכתוב בלי המאומץ אבל אפשר גם היה להגיד לי בלי המאומץ".

33. הנתבע טען כי הציג את התובעים ואת בנם, בדיוק באופן בו הציגו עצמם בפניו, כי מדובר בשלושה אנשים בוגרים שהציגו עצמם בפניו באופן זה וכי לא היתה לו כל כוונה לפגוע בתובעים, או בפרטיותם. כאשר נשאל, מדוע עובדת האימוץ רלוונטית לדוא"ל השיב: "אני הייתי מדען. ואחד הדברים בגמרא אומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. אני רגיל לנסות לדקדק לדייק ואני מציג את הדברים כמו שהם ומנסה לא לשכוח אם מישהו אמר משהו. זו הסיבה, הציגו לי אותם ככה אני הצגתי אותם הלאה" (עמ' 18 ש' 11-15). ודוק, הנתבע טען כי בהודעת הדוא"ל שנשלחה על ידו, המילים "בעלו ובנו המאמץ" לא היו מודגשות וכי ההדגשה הוספה ע"י התובעים.

34. התובעים טוענים כי פרסום דבר אימוץ, עומד בניגוד לאיסור הקבוע בסעיף 34 לחוק אימוץ ילדים. אי לכך לטענתם, הנתבע ביצע עוולה של הפרת חובה חקוקה, לפי ס. 63 לפקודת הנזיקין. מדובר אם כן בתובעים 1 ו-2.
יסודות עוולת הפרת חובה חקוקה הינם: (1) קיומה של חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; (2) החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; (3) הפרת החובה על ידי המזיק; (4) גרימת נזק; (5) הנזק שנגרם הינו מסוג הנזקים אליו התכוון החיקוק; (6) החיקוק לפי פירושו הנכון לא התכוון לשלול את הסעד בנזיקין (ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתו"ב נתניה, פ"ד מו(5) 727, 1992).

35. הרציונל בבסיס חקיקתו של סעיף 34 לחוק אימוץ ילדים הינו, הגנה על פרטיותם של כל המעורבים באימוץ והכרה בסודיות ובחשאיות של פעולת האימוץ. בהתאם לכך, סעיף 34 לחוק אימוץ ילדים, אסר על פרסום פרטים מזהים של מאמץ, מאומץ או הורהו הביולוגי, למעט ברשות בית המשפט. הסעיף תוקן בשנים 1996 ולפיו האיסור אינו חל על גילוי (להבדיל מפרסום), שנעשה בהסכמת המאמץ והמאומץ, בתום לב ולטובת המאומץ. בשנת 2017 תוקן הסעיף פעם נוספת ובנוסחו הנוכחי, חל איסור פרסום ללא אישור בית משפט, של שמו של מאמץ או של מאומץ או כל דבר אחר, העשוי להביא לזיהוים, אלא אם ניתנה הסכמה לעניין הפרסום, ביחס למאומץ שהוא בגיר – הסכמת המאומץ או המאמץ, ביחס למאומץ שהוא קטין – הסכמתו של המאמץ ואם מלאו לקטין תשע שנים – גם הסכמתו של המאומץ, ובלבד שהפרסום לא יחשוף את שמו של ההורה הביולוגי או דבר אחר העלול להביא לזיהויו.

36. על פי לשונו, דן הסעיף הן במעשה "פרסום" והן במעשה "גילוי". ההבחנה בין "גילוי" ו"פרסום" בהקשר של סעיף 34 לחוק אימוץ ילדים, נדונה לא אחת בפסיקה, ממנה עולה כי איסור "פרסום" משמעותו איסור חשיפת מידע ברבים, באופן פומבי וכללי; לעומת זאת, פעולת "גילוי", משמעותה חשיפת המידע בכל דרך, גם ברמת הפרט, לרבות בשיחה פרטית, עם העברת המידע מאדם לאדם. מכאן, שכל פרסום הוא גילוי, אך לא כל גילוי הוא פרסום ( ע"פ 4463/93 בירב נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (5) 447, 453, 455 (1996); נ' מימון דיני אימוץ ילדים (תשנ"ד-1994) 473). ואכן בסעיף 34(ב) לחוק אימוץ ילדים נקבע איסור על גילוי
שמו של הורה ביולוגי או כל דבר אחר העשוי להביא לזיהויו.

37. הנתבע טען מראשית ההליך, שהתובעים הציגו את התובע 1 כבנם המאומץ (סעיפים 20-21 לתצהיר). הנתבע הוסיף בחקירתו הנגדית פרט שלא נכלל בתצהירו וטען, כי הדבר אירע עת פגש את שלושתם בחצר (עמ' 20, ש' 2 ).

38. התובע 2 טען בחקירתו הנגדית, כי במהלך ויכוח שהתגלע בין התובעים לבין אשת הנתבע, ובניסיון להתגונן מדבריה, חשף התובע 1 את דבר האימוץ (פרוטוקול, עמ' 7, ש' 3); בהמשך, נשאל האם התובעים הם שסיפרו על עובדת האימוץ והשיב: "לצערי אני לא זוכר בדיוק איך הוא יודע אבל זה לא רלוונטי" ובהמשך "אמרתי שהילד אמר" ( עמ' 7 ש' 8; עמ' 7 ש' 20; עמ' 7 ש' 23).

39. התובע 3 טען, כי הנסיבות בהן גילו לנתבע את דבר האימוץ, לא פורטו במסגרת התצהירים, מאחר ולאור הוראות חוק אימוץ ילדים "זה לא משנה אם אמרנו או לא ולכן זה לא נכנס לתצהיר" (עמ' 13). בהמשך, העיד, כי התובעים נאלצו להתגונן מהתקפתה של אשתו של הנתבע, וכי " לצורך ההגנה כדי להפסיק אותה נאלצנו לחשוף את העובדה הזאת " (עמ' 14, ש' 3). "אני אמרתי לה שהיא מדברת אל ילד מאומץ ..ואיך היא מעיזה לדבר ככה לילד מאומץ.." (עמ' 13 ש' 21-22). לשאלה מי סיפר לנתבע ואשתו שנועם בן מאומץ השיב הנתבע 3: " למיטב זכרוני נועם ואני" (עמ' 14, ש' 12).

40. נדמה, כי גרסת הנתבע לפיה התובעים הציגו עצמם באופן זה, במפגש ידידותי, מסתברת ומתיישבת עם השכל הישר יותר מהגרסה לפיה, התובעים נאלצו לגלות זאת לנתבע ולאשתו, במהלך מריבה קולנית וסוערת. התובעים נושאים בנטל השכנוע וגרסה זו, אשר לא היתה קוהרנטית, לא מצאה ביטוי בתצהיריהם והובאה לראשונה בחקירה הנגדית.

41. אולם, גם בהינתן הגילוי לנתבע בנסיבות המתוארות על ידו, לא ניתן להסיק, כי ניתנה הסכמה מפורשת של מי התובע 1 או התובע 2, לציון עובדת האימוץ ליתר דיירי הבניין. הגם שהתיקון לחוק אימוץ ילדים, מרחיב, בין היתר, את חופש הביטוי של מאומץ ומאמץ לעניין פרסום עובדת האימוץ, רציונל ההגנה על פרטיותם של המעורבים בהליך האימוץ נשמר, מתוך הבנה שמדובר בסיטואציה רגישה ומתוך הכרה שזכותו של כל אחד מהם לשמור על עובדת האימוץ סודית, פרטית, מבלי שתיחשף בניגוד לרצונם, בין ברמת הפרט ובין ברמת הכלל.

42. מדברי ב"כ התובעים בקדם המשפט לעניין גילו של התובע 1 עלה כי מדובר ב"ילד בן 18" (עמ' 3 ש' 12-13). מנגד, התובע 2 העיד, כי במועד הרלוונטי לכתב התביעה היה התובע 1 בן 17.5. וכי במועד ההוכחות (21.10.20), היה כבן 20 (עמ' (7 ש' 29-30). ככל והתובע 1 היה בגיר, במועד הרלוונטי, הרי שלפי הוראות סעיף 34(א) לחוק אימוץ ילדים, די היה בהסכמתו, ככל והייתה ניתנת.

43. סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות קובע: " לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". נקבע כי "מהסכמתו של פלוני לגילוי פרטים מסוימים לאדם אחד אחר או למספר בני-אדם אין להסיק, שהוא מנוע מלהתנגד לפירסום אותם פרטים לציבור הרחב"(ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' משה ונטורה מח(3) 808, 824. 1994).

44. אם כן, הפרסום שביצע הנתבע, במכתבו לדיירי הבניין, עומד בניגוד לאיסור הקבוע בחוק אימוץ ילדים. התובעים 1 ו-2 אשר החיקוק נועד לטובתם, לא סיפקו נתונים כלשהם אודות מהות הנזק והיקפו ומכאן שלא הוכיחו את רכיב הנזק, שהינו אחד מיסודות העוולה של הפרת חובה חקוקה.

45. לעומת זאת, סעיף 29 א' (ב) לחוק הגנת הפרטיות, מסמיך את ביהמ"ש לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, בלא הוכחת נזק.
ניתן למנות את השיקולים העיקריים בפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק וביניהם, טיב הפרסום והיקף תפוצתו; נסיבות הפרסום ומידת הפגיעה קרי הסבל שנגרם לניזוק. שיקולי אשם, האם מדובר בפגיעה שנעשתה במכוון, או למצער במודע. לציין, כי בית המשפט אינו מחויב לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק. אפנה בעניין זה ל רע"א 5255/11 עיריית הרצליה ואח' נ' אברהם חנוך כרם (פורסם בנבו, 11.6.2013). ומכל מקום, "שיקול הדעת המסור לשופט בגין פיצוי בתביעות לשון הרע ללא הוכחת נזק, הוא רחב מאוד. ניתן אף לפסוק פיצוי בסך 1 ₪ ואין כל מחויבות לפסיקת פיצוי על הרף העליון" ( רתק (מח' ת"א) 59662-03-16  דורון בקל איילון נ' המוסד לביטוח לאומי (7.4.16) ).

46. במסגרת השיקולים שמניתי לעיל נתתי דעתי לכך, כי מהראיות עולה שהתובעים 1 ו-2 אינם מסתירים את דבר האימוץ. לגרסת התובעים 2 ו-3, התובע 1 עצמו, סיפר זאת לנתבע ולאשתו, אנשים שאינו מכיר.
התובע 2 אף אישר בחקירתו הנגדית, כי אינו מסתיר את דבר האימוץ:
"ש. אתה לא ראית בזה שום דבר מיוחד או שונה שאתה אומר שהבן שלך מאומץ אין בזה שום דבר מיוחד בזה שהבן מאומץ זה לא דבר שמסתירים אותו או משהו כזה?
ת. יש הרבה שמסתירים כל אחד ועניינו. אימוץ זה דבר קסום אני ממליץ" (עמ' 7 ש' 26).

נדמה, כי המניע להגשת התביעה אינו נזק שנגרם למי מהתובעים, אלא כעסם של התובעים 2 ו-3 על הנתבע, אשר התריע על השימוש ברכוש המשותף.

47. בנוסף, התובע 1 עצמו, לא התייצב להיחקר על תצהירו ותצהירו נמחק. ואילו הנתבע העיד כי " ההבנה שעשיתי משהו לא בסדר הגיעה לי אחרי זה. אין לי שום בעיה עם אימוץ או עם הילד. ולא עם הרופא. השלישי איים עליי. אני לא בדיוק הערכתי את זה" (עמ' 21 ש' 19-20).

48. שמותיהם של התובעים 1 או 2, לא צוינו במכתבו של הנתבע לבעלי הדירות, אשר חלקם אינו מתגורר בבניין. בשים לב לכך שהתובעים התגוררו בדירה משך חודש אחד בלבד, סביר להניח כי מרביתם כלל לא פגשו בתובעים.

49. טענות נוספות של התובעים לפגיעה בפרטיות (צילום וההצצה מבעד לחלונות הדירה) נזנחו בסיכומיהם.

50. בשולי הדברים אוסיף, כי הטענה לקיומה של עוולה חוקתית נטענה בסיכומי התובעים בעלמא ולא הונחה לה כל תשתית.

בע"א 8489/12 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 29.10.2013), נקבע:
"... תחולת חוק יסוד: כבוד האדם במשפט הפרטי אינה "אוטומטית" ואינה עניין של מה בכך ...
יש להבחין בין מקור הזכות לבין העילה או העוולה. חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו אכן מהווה מקור זכות לכבוד ופרטיות, אך שימוש ישיר בזכות זו כעילת תביעה, בבחינת "עוולה חוקתית" טרם הוכר במשפטנו, וגם השימוש בחוק יסוד" כבוד האדם וחירותו כמקור להפרת חובה חקוקה נדחה בפסיקה ... כדוגמה להבחנה בין מקור הזכות לבין העילה, אביא את הפגיעה באוטונומיה, שהורתה בכבוד האדם, אך היא אינה מוכרת כעילת תביעה או כעוולה חוקתית אלא כראש נזק בלבד.."

51. זאת ועוד, התביעה הוגשה בעילות של הפרת חובה חקוקה, חוק לשון הרע ולהפרת הפרטיות. בע"א 7703/10 ישועה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.6.2014) צוין, כי " ספק רב" אם מקום בו קיים הסדר חקיקתי, "אשר לפי פרשנותו ויישומו מקנה הגנה על הזכות החוקתית, קיימת הצדקה להכיר בעילה עצמאית יצירת הפסיקה".

סוף דבר

52. בהתחשב בשיקולים ובטעמים שמניתי לעיל, הגעתי לכלל מסקנה , כי יש לחייב את הנתבע לשלם לתובעים 1 ו- 2 פיצוי בסך 7,000 ₪ בתוך 30 ימים מהיום.

53. בהתחשב בשווי הפיצוי שנפסק וביחס שבינו לבין הסכום שנתבע, באי התייצבות התובע 1 אשר נוכחותו בהליך דרושה, בדחיית התביעה בגין לשון הרע וכפועל יוצא דחיית התביעה של התובע 3, יישא הנתבע בסכום האגרה ביחס לסכום פסה"ד ובשכ"ט עו"ד התובעים בסך 2 500 ₪.

53. פסק הדין יפורסם ללא שמות הצדדים.

ניתן היום, ב' אדר תשפ"א, 14 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.