הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 44750-07-16

לפני כבוד השופט, סגן הנשיא ירון בשן

התובעים

1.פלוני
2. פלונית

נגד

הנתבעים
1.יעקב הולנדר
2.מגדל חברה לביטוח בע"מ
3.דב הורביץ
4.דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ
5.איילון חברה לביטוח בע"מ

ב"כ הצדדים
מטעם התובעים עו"ד צבע
מטעם הנתבעים 1-2 עו"ד ראובינוף
מטעם הנתבעים 3-5 עו"ד נסים
פסק דין

זוהי תביעה לפי חוק פי צויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 ב של נזקי גוף שנגרמו לתובע ים ביום 25.10.2013. עד ליום 4.4.2019 נחלקו הצדדים בשאלה מי מהנתבעים חייב בנזקי התובעים, אך אז הגיעו הנתבעים להסכמה דיונית בעניין. המשך המשפט עסק רק בשאלת הנזק.
תביעת התובע
את התובע בדק ד"ר אמנון ישראלי אורתופד שמינה בית המשפט. התובע סבל שבר פתוח בעצמות השוק משמאל, עם שבר תלישה של ראש הפיבולה, ומירידה בתחושה בקדמת שוק ימין. הוא עבר ניתוח לשחזור השבר וקיבועו בפלטה ומסמר תוך לשדי נעול, ועבר הליך פיזיותרפי שיקומי. בשל כאב וקושי בנשיאת משקל, הוא עבר ניתוח נוסף ביום 2.6.2015 בו הוחלף הקיבוע הפנימי במסמר תוך לשדי עבה יותר ו טופל שוב בפיזיותרפיה משקמת. נוכח איחוי חלקי של השבר, נשקל ניתוח נוסף. המומחה מצא איחוי חלקי של השבר המשפיע על תפקוד הברך, בעיקר בכאב, וקבע שלתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 20%. לתובע נותרו צלקות עדינות, ללא הפרעה אסתטית שאינן כרוכות בנכות. נקבע שהפרעה בתחושה בשוק הימנית היא קלה, ולא כרוכה בנכות. עוד נקבע, כי התובע סבל מאובדן כושר עבודה מלא למשך שנה וחצי, ולאחר מכן מנכות זמנית בשיעור 30% למשך שנה וחצי.

התובע טוען שנותרו לו צלקות ניתוחיות נרחבות ורגישות למגע, רגלו עוותה וקוצרה ב-2 ס"מ, וקיימת שחיקה מוגברת עקב מהתאונה שתבוא לידי ביטוי בצורך בניתוחים חוזרים. עוד נטען, כי התובע סובל כיום מכאבים תמידיים בשוק שמאל עם קושי ניכר בהליכה ועמידה ממושכת, הוא מתקשה בפעולות בסיסיות, ונאלץ להיעזר במקל הליכה שכן חש חוסר יציבות של הברך בהליכה. לאור כל אלו, טוען התובע שיש לקבוע לו נכות התפקודית בשיעור 30%. הנתבעת 2 כופרת בטענה זו. לדעתה עבודת התובע אינה פיזית והוא לא מוגבל בביצועה. מסמכים שהתובע צירף מעידים על קצב החלמה מהיר וסותרים את טענותיו, והתובע אף הסתיר את תיק טיפולי הפיזיותרפיה מהמוסד השיקומי הפרטי בו שהה. התובע לא רכש עזרה בשכר, דבר המעיד על היעדר נכות תפקודית. הנתבעים 3-5 סבורים שלפי חווה"ד לתובע לא נותרה נכות תפקודית כלל, ולחלופין שהיא נמוכה משמעותית מהנכות ה רפואית. עוד נטען, שהתובע יכול באמצעות ניתוח פשוט ביותר להפחית את נכותו אך משום מה הוא אינו מבצע ו.

ד"ר ישראלי התייחס במפורש לצלקות התובע בחוות דעתו וקביעותיו סותרות את טענות התובע. התובע לא הציג תמונות של הצלקות. המומחה לא נחקר וקביעותיו לא נסתרו . לא נראה שהנכויות שהעריך המומחה מתיישבות עם טענות התובע שאינו מסוגל לשבת, לעמוד או לישון. היינו, התובע אינו מוצא מנוח בשום מנח ובאף זמן ביממה. סביר כי לו זה היה המצב לאשורו, נכותו של התובע הייתה גדולה יותר ו ד"ר ישראלי היה מתאר בחוות-דעתו מגבלות קשות בהרבה משתיאר. התובע לא הגיש תיעוד של טיפולי שיקומו, ובעדותו טען כי לא ראה בכך כל צורך. לא מצאתי אינדיקציה לפגיעה תפקודית השונה מהותית מזהנכות הרפואית. השפעת הנכות על ראשי הנזק השונים תבחן כשיידונו.

כאב וסבל
לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976, בהתאם לגילו של התובע, דרגת נכותו ואשפוזו 12 ימים, נקבע לו פיצוי בסך 31,061 ₪ .

אובדן הכנסה בעבר

התובע, יליד 27.7.1954, מנכ"ל ובעל שליטה בחברת מוביסופט בע"מ ובמקביל עבד כרואה חשבון עצמאי. שלפני התאונה השתכר מעל לשילוש השכר הממוצע במשק – הוא תקרת השכר בר-פיצוי לפי חוק הפיצויים. הצדדים נקבו תקרה זו בערכים שונים ומכאן הבדלים שונים בחישוביהם. במועד התאונה היתה התקרה 20,760 ₪ ו כיום היא 25,015 ₪. התובע העיד שהקדיש רק 10% מזמנו לעבודתו כרואה חשבון עצמאי, ובסיכומיו לא התייחס להכנסתו מכך. עוד יוער כי יש שוני בין תצהירו של התובע לבין האמור בסיכומיו בכל הנוגע לכושר השתכרותו, בסיס השכר, ואף בנוגע לפיצויים הנדרשים בראשי הנזק השונים. לטענת התובע הוא לא עבד עד אפריל 2014. אז חזר לעבודה חלקית עד לינואר 2015. ב פברואר 2015 הפסיק לעבוד עד לינואר 2016. אחר-כך ירדה הכנסתו מאד. את הפסדיו בעבר מחשב התובע לסך 936,978 ₪ על בסיס הכנסותיו כשכיר . התובע מציין שהנתבעת 2 בדקה אותו בזמן אמת שכן היה מבוטח באמצעותה בפוליסת אובדן כושר עבודה, ורופא מטעמה קבע שהוא איבד כושר עבודה במשך 33 חודשים. אם יחושב ההפסד לפי זה הוא מסתכם בסך 813,648 ₪. לחלופין בחישוב הפסדיו לפי קביעות המומחה, מגיע לו פיצוי בסך 687,902 ₪.
הנתבעת 2 טוענת שממילא לא נגרמו לתובע הפסדי השתכרות בפועל. עיון בתלושי השכר מראה שהתובע משנה את משכורתו באופן שרירותי וללא כל הסבר. 33 חודשים אינם מכוסים בתלושי שכר בכלל ולא ניתן לדעת אם אז הוא לא משך כסף מן החברה בדרך אחרת. יש לדחות את הניסיון לבסס את תקופות אי הכושר על קביעות במסגרת פוליסת אובדן כושר עבודה, שכן תביעות לפי חוק הפיצויים מתנהלות לפי קביעות מומחה מטעם בית-המשפט. כך גם לא ניתן לגזור אוטומטית אובדן הכנסות מקביעה על אובדן כושר עבודה. שלישית, מהנתונים החלקיים שהתובע כן המציא עולה שלחברה לא נגרמו הפסדים ולכן גם לתובע לא נגרמו הפסדים. על כך הגיב התובע בפירוט שרווחי החברה בשנת 2014 היו 238,982 ₪, בשנת 2015 היו 113,544, ובשנת 2016 הסתכמו בסך 115,153 ₪.

הנתבעות לא שוכנעו: נטען שהתובע התעלם מדרישות להמצאת מסמכים בנושא, ובפרט בנוגע לחברה אחרת שבשליטתו בה גם עבד. עוד נטען כי אין להיסמך על תלושי השכר שהוגשו שכן התובע הוא שקובע את שכרו. בנוסף, נטען שחברתו של התובע מעסיקה כ-20 עובדים אך התובע לא זימן ולו עובד אחד לעדות על מנת להוכיח טענתו כי נעדר מעבודתו ולאיזו תקופה. בהקשר זה צוין כי במהלך דיון ההוכחות התברר שבנו של התובע הוא העובד שנטען שהחליף אותו במשימותיו, טענה שלא הופיעה בתצהירו של התובע, ואף הוא לא זומן לעדות. לאור האמור התובע לא הוכיח הפסד שכר.

התובע אדם מרשים רהוט ונבון . את הכנסותיו הוא הפיק מפעילות כרו"ח עצמאי וכשכיר בחברות שבשליטת ו שבהן היה בעל מניות. מידת ההצלחה של עסקים מושפעת מגורמים שונים – ואינה מלמדת כשלעצמה על כשירותם הבריאותית של האנשים הדומיננטיים בהם. יתכן שהחברות של התובע ישגשגו מאד או יכשלו, בין אם נפגע כושר עבודתו ובין אם לא נפגע. מכאן שלא ניתן להסיק הרבה לגבי תפקודו של התובע מביצועי עסקיו. התובע ניסה להראות שאחרי התאונה ירדו הכנסותיו – אך מכיוון שהכנסות אלה נובעות בסופו של דבר מפעילות עסקית של החברות, לא מדובר בזיקה מובנת מאליה בין שכרו והתאונה . הראיות שהובאו לא מאפשרות לבודד את השפעת התאונה על הכנסת התובע מהשפעתם האפשריות של גורמים אחרים.

לא הובאה ראיה אובייקטיבית המוכיחה כמה זמן הקדיש התובע להפקת הכנסה לפני התאונה ו אחריה. לא הוגש רישום נוכחותו בעסקיו. התובע אף לא הביא לעדות איש מלא מעט אנשים שיכולים היו לשפוך אור על העניין. בראיות אין כל בסיס מהימן לקבוע שבעקבות התאונה עבד התובע בפועל פחות שעבד לפניה, או שהפרודוקטיביות שלו פחתה. אפילו בתקופה הסמוכה לתאונה – שבה היה זכאי ל"ימי מחלה" ולנכות זמנית גבוהה – אין בעצם ראיה אובייקטיבית להעדרות ממושכת שלו מהעבודה. נוכח אופיו הדומיננטי של התובע והזהות הרבה בינו לבין "החברה שלו" למעשה קשה מאד להאמין שהתובע נמנע מפעילות במשך חודשים רבים .

התובע הציג תלושי שכר ודוחות מס שלו ומידע אודות חברת מוביסופט. במהלך עדותו התברר שהוא פעיל גם באמצעות חברה נוספת ( MTN ) השוכנת באותו מקום. המידע אודות עסקיה של אותה חברה דל, הרושם שנותר הוא שנעשה ניסיון להסתיר את זיקתה לתובע. כך למשל, רק במשפט התברר שאשת התובע עובדת בה, קובעת בה מה שכרה ומה היקף עבודתה. התברר גם שבנו של התובע ממלא במוביסופט תפקידי ניהול, אך לא ידוע דבר על האופן שבו הוא מתוגמל. שלא במפתיע, חושדים הנתבעים ש אלה ערוצים להעביר לתו בע או למקורביו כספים תוך הצגת מראית עין של ירידה בשכר שמקבל התובע עצמו. לאחר עיון בכל המסמכים ה ללו ולאחר קריאה חוזרת בעדותו של התובע התחזק הרושם הספונטני שנוצר בעת העדות, שלמעשה אין ראיה משכנעת לכך שלתובע נגרם הפסד הכנסה בשל התאונה.

תלושי השכר שהגיש התובע לא מוכיחים הפסד הכנסה שנגרם לו עקב התאונה. תלושי השכר אינם ביטוי אובייקטיבי לעבודה שעשה בפועל (כפי שהם בדרך-כלל אצל עובד שכיר): התובע קובע את שכרו בעצמו בלי קשר לעבודה שעבד בפועל ואין להם קשר הכרחי לביצועי החברה. עובד הנמצא בחופשת מחלה אמור לקבל תלושי שכר. התובע הוא עובד ותיק, האם לא היה זכאי לחופשת מחלה בשכר ? האם לא היה זכאי ל"הפרשים" – כאשר במהלך שנת העבודה 2013 שילם מס בהנחה שיעבוד 12 חודשים, אך בשני החודשים האחרונים בשנה לא עבד ולא קיבל שכר? תוכן תלוש י השכר שהוגשו תואם לתוכן דוחות המס של אותן ש נים – איני סבור שהתובע הסתיר תלושי שכר שהונפקו בזמן אמת. לצד זה מוזר מאד שחברות שבשליטת התובע ובניהולו לא הנפיקו לו תלושי שכר בתקופות מצטברות הקרובות לשלוש שנים.

התובע הביא מידע חלקי אודות עסקי מוביסופט. הוא לא מסייע ללמוד על תפקוד התובע בחברה, או על הקשר בין תפקוד זה להכנסות התובע. השורה התחתונה של "רווח" אינה נתון בלעדי או מכריע בהערכת תפקודה של חברה. לעתים מציגה חברה מצליחה רווח נמוך או אפילו הפסד מפני שהשקיעה כספים רבים ( הרשומים כ"הוצאה"). לעתים נראה "רווח" שאינו אלא "חוב" מוסווה. התובע שם בחזית המשפט את חברת מוביסופט, אך ניסה כמדומה להסתיר חברה אחרת שבשליטתו הפועלת מאותה כתובת (שעל עסקיה מידע מועט מאד) שממנה מושכת אשתו שכר – אף ש הוגשו רק שלושה תלושי שכר שלה.

סביר שפציעת התובע פגעה בהכנסותיו. הראיות לא מאפשר ות לחשב הפסד זה. המציאות שלה טוען התובע נראית לא סבירה: לא סביר שעסק שבו הוא הדמות הדומיננטית המשיך לתפקד כראוי, למרות שהוא נעדר ממנו שנים. ההסתרה של מידע רלבנטי – התנהלות באמצעות חברה נוספת שעליה לא הובא מידע משמעותי , שני בני משפחה קרובים שמשכו מהחברות שכר לא ידוע - לא תורמת לתחושה שזו אכן היתה המציאות. הפסד בעבר הוא נזק מיוחד שיש להוכיח בראיות ממש. בשים לב לכל הידוע, אין מנוס מקביעתו על דרך האומד ן – בסך 250,000 ₪.

אובדן השתכרות לעתיד
התובע חישב את הפסדיו לעתיד בסך 846,630 ₪ על בסיס נכות תפקודית 30% וגיל פרישה 75. הנתבעת 2 טוענת שלתובע לא נגרמו הפסדי שכר בפועל ועסקיו רק השתפרו עם הזמן. הנתבעות מלינות על כך שאת בסיס ההכנסה חישב התובע לפי שכרו כשכיר, אך את תקופת ההפסד חישב כעצמאי ותוך חריגה מהטענות שנטענו לעניין זה בתצהירו. הנתבעת 2 מציעה לפסוק פיצוי לתובע גלובאלי בסך 50,000 ₪. דומני שיש לפצות את התובע לפי מודל התעסוקה הריאלי שלו אף שהוא מעורר קשיים עיוניים. התובע יליד 1954. בעוד כשנתיים יגיע לגיל הפרישה החוקי, אך מכיוון שהוא השולט בחברה המעסיקה, סביר שהוא ימשיך לעבוד שם עוד, פעילות שתדעך ככל שיתבגר. לצד זה, כפי שכבר צויין, לא שוכנעתי שהתובע עובד היום פחות משעבד לפני התאונה, או שהוא פחות פרודוקטיבי. סביר שנכותו אכן משפיע ה על כושר עבודתו , אך אין מידע מספיק לחישוב השפעה זו. לפיכך נקבע לו פיצוי בגין הפסדי הכנסותיו לעתיד בסך 250,000 ₪.
הפסדי פנסיה
התובע מבקש פיצוי בגין אובדן פנסיה בשיעור 12% מהפסד השכר לעבר ולעתיד . הנתבעת 2 טוענת כי לתובע לא נגרמו הפסדים לעבר, וכי כספי פנסיה מופרשים על ידי המעסיק – שאינו אלא התובע עצמו – ולכן אין מקום לפצותו על הפסדם . דרך התנהלותו התעסוקתית של התובע פורטה קודם. אין הצדקה להתעלם מכך שהוא מועסק כשכיר בחברה, רק מפני שהוא בעליה , ההתאגדות לגיטימית והסרת מסך ההתאגדות אינה אוטומטית. לכאורה זכאי התובע להפרשה פנסיונית על שכרו . לפיכך נפסק לו בראש נזק זה פיצוי בסך 60,000 ₪.
הוצאות רפואיות
התובע טוען שהוצאותיו גבוהות מסך 157,200 ₪ שעליו הגיש קבלות. ה ן כללו התייעצויות עם רופאים, רפואה משלימה, עזרים אורתופדיים, ביקורות, ניתוחים, אשפוזים, פיזיותרפיה ועוד. כמו כן, בתום אשפוזו הומלץ לו לעבור החלמה במוסד שיקומי, וכך עשה, בין היתר לאור ההתאמות שהיה צורך לבצע בביתו. התובע טוען כי ייאלץ לעבור לפחות שני ניתוחים נוספים ברגלו שעלותם 64,000 ₪ ו - 64,899 ₪. על כך יש להוסיף עזרת צד ג', נסיעות, אי כושר ועוד. כמו כן, נטען שהתובע עדיין מטופל בפיזיותרפיה, דיקור סיני, שחייה, ונעזר בעזרים אורטופדיים ותרופות. התובע מעריך הוצאותיו, מעבר לסל הבריאות, בסך של 500 ₪ לחודש. עד תום תוחלת חיים (84) מדובר בסכום של 90,000 ₪. לפיכך, טוען התובע כי סך הוצאותיו הרפואיות לעתיד מסתכמות בסך של 200,000 ₪.

הנתבעת 2 טוענת שהתובע צירף קבלות מכל הבא ליד, והצהיר על הוצאות כגון רכישת ציוד חדש לבית, מסעדות, גלידריות, מיטה חדשה ועוד. התובע עבר ניתוח על דעת עצמו במסגרת פרטית בעלות 64,849 ₪, לרבות שהייה במלון כולל ארוחות בסך 3,507 ₪. אף שיכול היה לעבור את הניתוח ברפואה הציבורית. התובע לא הכחיש זאת ולא הוכיח הצדקה להוצאה זו. התובע צירף קבלה בגין החלפת מיטה (והשידה שלידה) בסך 41,230 ₪, אך לא הוכיח צורך רפואי בכך או זיקה של הדבר לתאונה. התובע בחר על דעת עצמו לפנות לשיקום במסגרת פרטית על אף שניתן לעשותו במסגרת הציבורית. בטופס השחרור המקורי לא נכללה המלצה על המשך שיקום, וה יא הוספה לבקשת התובע. גם הצורך בשיקום לא מבוסס על חווה"ד של המומחה מטעם בית-המשפט. התובע צירף קבלות בסך 8,510 ₪ עבור ייעוץ רפואי פרטי, אף שיכול היה לקבלו חינם ברפואה ציבורית. התובע העדיף לקבל פיזיותרפיה בביתו ולא ברפואה הציבורית. הוא צירף קבלות בסך 1,900 ₪ עבור טיפול במרפאת כאב ופדיקור אך לא נמצאה בתיק הפניה רפואית לטיפולים אלו, ו המומחה הרפואי לא הזכיר את הצורך בהם. תרופות התובע מכוסות בסל הבריאות, ואין לפצות רכישתן באופן פרטי. כמו כן, אין כל אינדיקציה שמדובר בתרופות שהצורך בנטילתן נובע מהתאונה. התובע בחר לרכוש ציוד רפואי ולא להקטין את נזקיו, למשל על ידי שאילתם מ"יד שרה". גם הטענות בנוגע לצורך בהוצאות העתיד של התובע לא בוססו על חווה"ד של המומחה מטעם בית-המשפט, אלא על רופאים פרטיים של התובע – וחושב בהנחה שיקבל טיפול רפואי פרטי במקום שבו הוא זכאי לטיפול חינם ברפואה הציבורית.

חוק הפיצויים מקים זכות לפיצוי מוגבל – כך בנוגע להפסדי הכנסה, כך בנוגע לנזק לא ממוני, כך גם בנוגע להוצאות רפואיות. המחוקק סיפק לנפגעי תאונות דרכים "מטריה" רפואית נרחבת ברפואה הציבורית. רק צרכים אשר לא ניתן לענות עליהם באופן סביר במסגרתה (היינו חינם, באמצעות קופת החולים שבה מבוטח התובע) מקימים זכות לפיצוי על בסיס עלותם ברפואה פרטית. זכותו של התובע ליטול טיפולים רפואיים כרצונו בכל סטנדרט ובכל עלות – אך מימוש זכות זו אינה מרחיבה את חבות הנתבעים, שהיא מצומצמת יותר. לא מצאתי שלתוב ע צרכי רפואה שהוכרו על-ידי מומחה בית-המשפט ואשר לא ניתן לקבל ברמה הולמת, כדין ובחינם ברפואה הציבורית. התובע בחר להוציא הוצאות רבות באופן פרטי. סביר שרבים היו עושים כמוהו אילו יכלו, אך הדבר לא מקים זכות לפיצוי בתביעה זו. בשים לב לטיב הפגיעה ותקופות שבהן נדרש טיפול, סביר שהתובע היה נאלץ בכל מקרה להו ציא סכומים כלשהם שלא היו מכוסים ברפואה הציבורית. בשל כך נפסק לו פיצוי בסך מצטבר 10,000 ₪.
נסיעות וניידות
התובע טוען שהוא נאלץ לנסוע במוניות ולעשות שימוש מוגבר בנסיעות לצורך קבלת טיפולים שונים. נטען כי נשתמרו קבלות חלקיות בסך 2,393 ₪ אך הוצאות יו מוערכות בסך 20,000 ₪. לעתיד, מבקש התובע פיצוי בסך 75,000 ₪. הנתבעת 2 טוענת כי יש להכיר רק בהוצאות התובע שנתמכו בקבלות. הטענות הנוגעות לעתיד מבוססות על חוות-דעת פרטית פסולה. אין אינדיקציה שהתובע מנוע מלנהוג עקב התאונה. כמו כן, באין לצורך בטיפולים רפואיים שוטפים, גם לא ייגרמו לתובע הוצאות נסיעה לקבלתם של טיפולים אלו. בנוסף, חרף טענתו למגבלת ניידות, לא מנע הדבר נסיעתו של התובע לחופשות ביעדים מרוחקים בחו"ל. לפיכך, אין מקום לפצות התובע בגין ראש נזק זה. בעיקרן צודקות טענות הנתבעות: טענות התובע אינן מבוססות על קביעות המומחה. כמו כן, אין כל ראיה שהתובע מנוע מלנהוג כפי שנהג עובר לתאונה. ברי כי בתקופה שלאחר התאונה ולאחר הניתוח השני נזקק לעזרה בניידות ולנסיעות מוגברות. לפיכך, נקבע פיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד בסך של 10,000 ₪.
עזרת זולת
התובע אושפז ועבר תקופת שיקום. נטען שאשתו ובני משפחתו סייעו לו אינטנסיבית, לרבות בפעולות יומיום כהלבשה, רחצה, אכילה. עבור חמש שנים, מבקש התובע 100,000 ₪. לעתיד, טוען התובע, הוא יזדקק לעזרה לאור נכותו המגבילה אותו בפעולות בסיסיות, שתתגבר ככל שיזדקן. התובע מבקש פיצוי המחושב לפי 4 שעות שבועיות בעלות 40 ₪ לשעה, למשך 19 שנה, ובסך הכל 114,341 ₪. הנתבעת 2 טוענת שתצהיר התובע סותר את דרישתו בסיכומיו. נטען כי משהתובעים מעסיקים את עצמם, ויכולים למשוך משכורות כרצונם, אי משיכת המשכורת או חישוב נזק המבוסס על גובה המשכורת אינו בסיס נכון לפיצוי. אף אם נזקק התובע לעזרת אשתו, שלה אינטרס מובהק, הרי שמדובר בעזרה שלא חורגת מחובתה המוסרית. באשר לעתיד, התובע נעדר כל נכות תפקודית ועל כן לא יזדקק לעזרת צד ג'. מומחה בית המשפט אף הוא לא התייחס לכך בחוות דעתו. משכך, לדעתה אין לפצות התובע בגין ראש נזק זה.

התובע לא רכש עזרה בשכר, לא ציין בסיכומיו משך זמן אשפוזו ושיקומו, ולא ציין כמה זמן אשתו נעדרה מעבודתה. בתצהירו דרש התובע פיצוי בגין עזרתה של אשתו (התובעת) בסכום הגבוה מזה שדרשה התובעת בגין הפסדי שכר לעבר, כשהנימוק לדרישה זו היה שסעדה את התובע. כאמור, בפנינו אין מדובר בעזרה בשכר אלא בעזרה של בני משפחה אשר ל פי הפסיקה מזכה בפיצוי רק כשהיא חורגת מהרגיל . סביר שכך קרה בתקופות שונות מיד אחרי התאונה או בסמוך לניתוחים. סביר שכך יהיה בעתיד, אם יעבור התובע ניתוח נוסף. לאור האמור, נקבע פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בגין ראש נזק בסך 30,000 ₪.

תביעת התובעת
את התובעת בדק ד"ר ערן לין, אורתופד שמינה בית-המשפט. לפי חוות דעתו התובעת נפגעה בזרת ידה השמאלית (הלא שלטת). היא נבדקה בקופת חולים כשבועיים לאחר התאונה ואובחנה כסובלת מ"אצבע מקבת" והומלץ לה על טיפול שמרני. בבדיקתה קבע המומחה כי התובעת סובלת מ"צוואר ברבור" בזרת. נקבע כי לה נותרה נכות צמיתה בשיעור 5%, אם בגין "אצבע מקבת" ואם בגין מצב מותאם לקישיון נוח של האצבע. עוד נקבע שאין לצפות לשינוי או החמרה במצבה, כי לא נגרמה מגבלה תפקודית בעקבות הפגיעה וכי לא נגרם לה אי כושר עבודה חלקי או מלא. המומחה ציין שייתכן ותזדקק בעתיד לטיפול ניתוחי של הקשחת המפרק הבין-גלילי המרוחק – מדובר בניתוח אלקטיבי אמבולטורי (קרי, ללא צורך באשפוז), כאשר ההחלמה (כולל שיקום) נמשכת 3-4 חודשים. עלות כוללת סבירה של ו היא 10,000 ₪. המומחה ציין כי ניתוח זה לא ישנה את נכותה של התובעת.
לתובעת 5% נכות בזרת שמאל. לנכות זו אין ולא היתה כל משמעות תפקודית לפי חווה"ד הרפואית. כפי שהתברר עובדת כיום התובעת באותה עבודה שבה עבדה לפני התאונה ובפועל אכן לא נפגע תפקודה כלל. ממילא הניסיון לתל ות ב פציעה הפסדי השתכרות כלשהם - התובעת ביקשה כ- 40,000 ₪ בגין הפסדי השתכרות בעתיד - מופרך מעיקרו. התובעת טענה להפסד הכנסה בשל העדרות מעבודה במשך 4 חודשים (לפי הכנסה חודשית בסך 9,919 ₪ - הנתבעת 2 סבורה שגם זו לא הוכחה), שבהם לא עבדה כי סעדה את בעלה הפצוע. רק בחקירה הנגדית התברר כי התובעת עבדה בחברה שבבעלות בני הזוג שבה היא הקובעת מתי תעבוד וכמה תשתכר. היא לא הוכיחה שבפועל נגרע משכרה. מעבר לכך, זהו בעצם ניסיון לקבל כפל פיצוי י – שכן בגין אותה עזרה כבר פוצה הבעל ב ראש נזק של "עזרת זולת".

לא רק שהתובעת העניקה עזרת זולת לבעלה – היא גם מבקשת 15,000 ₪ בגין עזרת זולת שקיבלה בעצמה ובגין "הוצאות רפואיות". גם זו טענה מופרכת. אין כל אינדיקציה לכך שהתובעת נזקקה לעזרה (היא פנתה לקופת חולים כשבועיים לאחר התאונה) או תזקק לעזרה. באשר להוצאות התובעת, לתצהיר מטעמה צורפו מספר קבלות אשר רובן ככולן עוסקות בטיפול פסיכולוגי שקיבלה, לטענתה בעקבות התאונה. טענה זו אינה מבוססת על חוות-דעת רפואית של מומחה שמונה לפי חוק זה ומכאן שיש לדחותה. בסיכומיה לא ביקשה התובעת את הסכום שבו העריך ד"ר לין את עלות הניתוח הנוסף שנזכר בחוות-דעתו. דומה שלא במקרה נזנחה טענה זו – ומשכך לא יפסק לתובעת פיצוי בגינו.

התובעת ביקשה פיצוי בסך 6,895 ₪ בגין כאב וסבל. הנתבעים לא חלקו על כך וסכום זה נפסק כמבוקש .

סיכום
התביעה מתקבלת. התובע יפוצה בסך 641,061 ₪ . התובעת תפוצה בסך6,895 ₪. על הסכומים יתווסף שכ "ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ כן ישאו הנתבעות באגרות ובשכר המומחים . הנתבעות ישלמו את הסכומים בהתאם להסדר הדיוני שקיבל תוקף, היינו, הנתבעות 4-5 ישאו ב – 32.5% מהתשלומים שנפסקו לתובע, והנתבעת 2 תישא ביתרה ובכל הסכומים שנפסקו לתובעת. ככל שנותרו בקופת בית-המשפט כספים של ניתנו לגביהם הוראות אחרות – הם יושבו למפקיד באמצעות בא-כוחו.
ניתן היום, כ"ח אלול תשע"ט, 28 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.