הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 43933-08

לפני כבוד השופטת אורלי מור-אל

התובע:

פלוני

נגד

הנתבעות:

הצד השלישי:

צדדים רביעיים:

  1. הראל חברה לביטוח בע"מ – תביעה נדחתה.
  2. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

נגד
י.ל.

נגד

  1. פלוני (התובע)
  2. פסיפס – חברה לניהול סיכונים בע"מ
  3. ש.א.

מטעם התובע וצד ד' 1: עו"ד עידן עקיבא, עו"ד שלום סביון ממשרד חיים קליר.
מטעם הנתבעת: עו"ד ליפא ליאור ועו"ד עומר שגיא.
הצד השלישי בעצמו.
מטעם צדדים רביעיים 2 ו-3: עו"ד שירן וקנין.

פסק דין

פסק דין זה עניינו נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים.

תמצית העובדות וטענות הצדדים:
התובע, יליד 1972, נפגע בתאונת דרכים שארעה בתאריך 21/4/2007, כאשר רכב באגי בו נהג התהפך.
התביעה הוגשה לכתחילה גם נגד הראל חברה לביטוח והצדדים נחלקו בשאלת קיום כיסוי ביטוחי.
הנתבעת-2 (להלן: "הנתבעת") הגישה הודעת צד שלישי נגד בעל הרכב בטענה שעליו לשפותה בכל סכום בו תחוייב.
הצד השלישי, הגיש הודעות לצדדי ם רביעים נגד התובע, סוכן הביטוח וסוכנות הביטוח שערכה לו את פוליסת הביטוח לרכב, בטענה שאלה צריכים לשפותו ככל שיחוייב.
אשר לתובע נטען, כי הוא התחייב לשפות את הצד השלישי בגין כל נזק שיגרם לו במסגרת ניהול התובענה. אשר לצדדים הרביעיים 2 ו-3, נטען, כי מדובר בסוכנות שביטחה את הרכב ובסוכן הביטוח שחתם על הפוליסה שהונפקה לרכב, וכי אלה הציגו מצג כאילו קיים לרכב כיסוי ביטוחי מלא ותקף.
הצדדים הרביעיים 2 ו-3 טענו, כי הפוליסה שנערכה הינה פוליסת סחר המאפשרת נהיגה ברכב של עובדי המוסך בלבד בליווי קונה לצורך הצגתו ומשכך אינה מכסה ואינה אמורה לכסות את האירוע בו נהג התובע לבדו ברכב.
לאחר שהצדדים נערכו משך עת ארוכה לניהול הוכחות בתיק בשאלת החבות, הגישו בתאריך 27/7/13, הסכם פשרה בשאלת החבות. הצדדים הסכימו כי התביעה נגד הנתבעת-1 תדחה ללא צו להוצאות וכי הנתבעת היא זו שנושאת בחבות לפצות את התובע. במסגרת הסכם הפשרה הוסכמה חלוקה בין הצדדים, כדלקמן:
התובע שהינו גם הצד הרביעי – 20%.
הנתבעת-2 - 40%.
הצד השלישי - 30%.
הצדדים הרביעיים 2 ו- 3 - 10%.
כן הוסכם, כי הנתבעת תישא בחלקו של הצד השלישי, כאשר זה ישיב לה את אשר ישולם על ידה בצירוף ריבית והצמדה.
לאחר הסכמת הצדדים בשאלת החבות, החל הבירור בנוגע למצבו הרפואי של התובע. מונו לבדיקתו מומחים רפואיים בתחום האורתופדיה, פסיכיאטריה ועור ונקבעה לו נכות משוקללת בשיעור של כ- 44% בתחום האורתופדיה והפסיכיאטריה . לאחר קבלת חוות הדעת, ביקש התובע להעביר את התביעה לבית המשפט המחוזי ואולם בהמשך לא עמד על הכרעה בבקשה והתיק המשיך להתנהל בערכאה דנן.
משהצדדים לא הגיעו להסכמה, הגישו ראיותיהם ובגדרן גם חוות דעת חשבונאיות בנוגע לנזקים שנגרמו לתובע. במהלך ניהול ההוכחות פיטר הצד השלישי את עורך דינו, הודיע, כי הוא מצוי בפשיטת רגל ולמעשה הפך אדיש להליך, אף שהתייצב לדיוני ההוכחות שנקבעו. על אף שהודע לצד השלישי מספר פעמים על זכותו להגיש סיכומים מטעמו, סיכומים כאלה לא הוגשו. גם הצדדים הרביעיים לא ראו צורך להגיש סיכומים מטעמם, בשים לב להסכם הנוגע לחלוקת החבות והצטרפו בנוגע לנזק לסיכומים שהגישה הנתבעת.
במסגרת פרשת התביעה, נשמעה עדותו של התובע, עדותה של אשתו, התובע העיד ארבעה עדים עובדתיים – העד הרשוקביץ שעבד תחת התובע, העד משלי שהיה מנהל האזור של התובע בעבודתו לאחר התאונה, והעדים בר ששת, גלוסטרון וחדידה שמשמשים בתפקיד מקביל לזה של התובע, זאת במטרה להוכיח ולהמחיש את השפעת התאונה על תפקודו ואת הפסדיו. כן הגיש התובע חוות דעת חשבונאית. הנתבעת הגישה מטעמה חוות דעת חשבונאית וכן מסמכים רבים ובין היתר מסמכים הנוגעים לעבודתו של התובע, מסמכים רפואיים הנוגעים לעברו הרפואי של התובע ותאונת דרכים נוספת שעבר לאחר התאונה דנן ומסמכים מן המוסד לביטוח לאומי.
הצדדים חלוקים מחלוקת רחבה ועמוקה בנוגע למצבו התפקודי של התובע ונזקיו. התובע סבור שנזקיו מגיעים לכדי 4,779,468 ₪, והנתבעת סבורה שנזקיו מגיעים לכדי 323,629 ₪ בלבד.
בשים לב לגדר המחלוקת אפתח את הדיון במצבו הרפואי של התובע ולאחר מכן אדון במצבו התפקודי ובשיעור הנזק.
מצבו הרפואי של התובע לאחר התאונה
לאחר התאונה הובהל התובע לבית החולים ואושפז למשך 6 ימים. ממכתב השחרור עולה, כי התובע נחבל בכף יד שמאל וסבל מפגיעת מעיכה של שורש יד שמאל, משני שברים של עצם הסירה עצמות 1-3, חבלה בראש, פריקת כתף שמאל (הוחזרה עצמונית) וברך שמאל (שפשוף), מצח (שפשוף). התובע שוחרר עם סד גבס, שנותר על ידו למשך חודש וחצי.
לאחר שחרורו מבית החולים, טופל התובע באופן רציף על מרפאות בית החולים ורופאי הקהילה. התובע סבל מנמק עור שהתפתח בגב כף היד, ממגבלת תנועה ביד שמאל ומכאבים וטופל במרפאת כאב. התובע נדרש לטיפולי פיזיותרפיה.
התובע עבר שלושה ניתוחים לתיקון שבר בעצמות כף היד, ושהה בחופשת מחלה ארוכה.
כן טופל התובע בנוגע לכתף שמאל, כאשר נמצאו שינויים בראש ההומרוס וברכס הגלנואידי, ככל הנראה על רקע פריקה של הכתף.
במקביל עבר התובע טיפול פסיכיאטרי, בעקבות תחושותיו ומצבו לאחר התאונה, כאשר התובע אובחן כסובל מתסמונת פוסט-טראומטית.
בנוסף החל התובע לסבול מפסוריאזיס המתבטאת ברבדים במרפקים, קשקשת בקרקפת ובגבות, מצב שאובחן כנובע ממתח נפשי.
אבחן את מצבו הרפואי של התובע בכל אחד מן התחומים.
מצבו הרפואי של התובע בתחום האורתופדיה
ד"ר אבשלום כרמל שמונה לבדיקת התובע בתחום האורתופדיה, סקר בחוות דעתו את מצבו הרפואי של התובע לאחר התאונה בהתאם למסמכים הרפואיים.
המומחה פרט, כי התובע סבל מפגיעת מעיכה קשה ונרחבת של היד, כאשר בחודשים שלאחר פציעתו היה התובע עדיין מאוד כאוב עם הגבלה משמעותיו בתפקוד היד למרות טיפול בריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה. התובע טופל גם במרפאת כאב שם אובחן CRPS ונרשמו לתובע תרופות נרקוטיות ותרופות נוגדות כאב אחרות. המומחה פרט עוד שכ- 4 חודשים לאחר פציעתו של התובע נמצאו נזקי עור מצולקים מעל גב היד ומנח לא טבעי אופייני אחרי תסמונת מעיכה של היד ו הרס שורש היד. התובע נותח בדצמבר 2007 במפרקי האצבעות וכחצי שנה לאחר הניתוח היה מסוגל לבצע אחיזה חלקית. כשנה וחודשיים לאחר הפציעה עבר התובע ניתוח נוסף של איחוי שורש כף היד באמצעות פלטה וברגים. לאחר הניתוח לקה בסיבוך קל באזור נטילת שתל של עצם האגן (פגיעה בסעיף תחושתי מקומי).
שנה וחצי לאחר התאונה החל התובע לטפל בכתף שמאל, נמצאו הגבלות תנועה ובצילום הכתף נמצאו ממצאים אופייניים למצב שלאחר פריקת כתף, דחיסה גרמית, היל זקס בראש ההומרוס, השטחה של רכס עליון של גלנואיד עם זיזים מרגינלים באזור זה. כשלוש שנים לאחר התאונה נמצאה על-ידי אורתופד רגישות באבדוקצית כתף שמאל עם קשת כאובה.
אשר לעברו הרפואי של התובע , ציין המומחה, כי התובע נותח בשנת 2004 לייצוב אורתרוסקופי של כתף ימין לאחר פריקות חוזרות ואולם אין חומר רפואי בנוגע לפריקות בכתף שמאל. עקב מצבה של כתף ימין נקבעה לתובע נכות במוסד לביטוח לאומי בשיעור 5%.
בפני המומחה התלונן התובע שאין לו אחיזה טובה ביד שמאל עקב הפרעת טווחי קמיצה, התובע טען שהוא חש כאב בבסיס האגודל שמאל במאמצים, סובל מחוסר תחושה בגב היד ומפריע לו מראה של היד והעור בגב היד, התובע דיווח, כי קיימת רגישות למכה ביד, נימול בלילה ביד שמאל, והוא מתקשה בתפקוד. לטענת התובע הוא הפסיק לעשות ספורט עקב חוסר בטחון בכתף שמאל ואינו יכול ללמד נהיגה עקב מצבו. כן התלונן התובע על אזור עור רדום במפשעה שמאל לאחר ניתוח אי חוי שורש יד שבו נלקח שתל עצם מהאזור.
בבדיקתו מצא המומחה, הגבלה בטווחי כתף שמאל, אך ציין כי קיימת אבדוקציה של 100 מעלות והרמה של 130 מעלות מעל גובה כתף. המומחה תיעד ששורש יד שמאל במנח יישור של 15 מעלות מקובע בפלטה מתכתית. המומחה מצא, כי ישנה ירידה בהיקף אמה שמאל עקב חולשת שרירים ואי שימוש יחסי ביד לפעילות מאומצת. המומחה תעד המצאות צלקת גבית דמוית כוויה כ- 6*6 ס"מ לא רגישה בגב כף יד שמאל . המומחה ציין, כי טווח אגודל שמאל מוגבל מעט בכל מפרקיו, כמו כן יש רגישות ובצילום יש אוסטרוארטריטיס בתר חבלתי של המפרק. באצבעות 2-5, מצא המומחה הפרעת קמיצה קלה עקב הגבלת כיפוף ל- 60 מעלות במקום 90 ואצבע אינדקס ברוטציה פנימית ביחס לאצבעות 3-5 ובקמיצה רוכבת על אצבע שלישית. מבחינה עצבית העצב המדיאני עם תפקוד שמור למדי וירידת תחושה קלה מאוד באגודל. המומחה ציין עוד, המצאות צלקת באגן שמאל עם ירידת תחושה רחיקתית אך לא בירך וללא טינל. בדיקת EMG שבוצעה לבקשת המומחה יצאה תקינה.
נוכח ממצאים אלה, קבע המומחה שהתובע סובל מנכות קבועה ויציבה אחרי תאונת הדרכים בה נגרמה לו פגיעת מעיכה קשה של שורש יד וכף יד שמאל, עם נזק ניכר לעור גב היד, שבר סקפואיד ושברים בכל עצמות השורה הקרפלית השניה ויתכן גם פריקת כתף שמאל. לאחר הפציעה הייתה נפיחות רבה ויתכן גם תסמונת מדור ביד, שיכולה לפגוע בשרירי כף היד והעצבים בה. פגיעתו של התובע הצריכה טיפול ממושך שארך יותר משנה וכלל טיפול משולב של מרפאת ריפוי בעיסוק, מרפאת כאב, והצריך שלושה ניתוחים ביניהם ניתוח של איחוי מפרק שורש כף היד. אשר לנכויות קבע המומחה כדלקמן:
בנוגע לכתף שמאל – ישנה תנועה מעל גובה הכתף, ולפי המוסד לביטוח לאומי אין נכות הקשורה לטווחים, מאידך יש עדות רנטגנית לפריקה שארעה. מאחר והאירוע היה ככל הנראה חד פעמי ללא פריקות נוספות, מצא המומחה שקיימת נכות בשיעור של 5% בהתאם לסעיף 41.1 א' מותאם לתקנות המוסד לביטוח לאומי ( קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה (תשט"ז-1956) (להלן: "תקנות המוסד לביטוח לאומי").
בנוגע לשורש יד שמאל – נכות של 15% בגין קשיון נוח לפי סעיף 41.10 ב' לתקנות המוסד לביטוח לאומי.
לגבי אגודל שמאל – עקב הגבלת תנועה משולבת של כל המפרקים, יש נכות של קשיון נוח לפי סעיף 44.2 לתקנות המוסד לביטוח לאומי, מותאמת ל- 3% נכות.
בשל ארתריטיס בתר חבלתי של מפרק CMCJ – קבע המומחה נכות בשיעור 2% בהתאמה לסעיף 35.1 א' לתקנות המוסד לביטוח לאומי.
עקב הגבלת תנועה קלה של האצבעות 3-5 – קבע המומחה נכות בשיעור 1.5% לכל אצבע מותאמת לסעיף 44.4 לתקנות המוסד לביטוח לאומי.
עקב הגבלת תנועת אינדקס ורכיבה שלה על אצבע 3 – נכות בשיעור של 3.5% בהתאמה לסעיף 44.3 לתקנות המוסד לביטוח לאומי.
עקב צלקות בגב היד וצלקת עם ירידת תחושה באגן – נכות בשיעור 5% בהתאמה לסעיף 75.1 לתקנות המוסד לביטוח לאומי.
המומחה סיכם, כי נכותו הרפואית האורתופדית המשוקללת של התובע מן התאונה הינה 29.5% ונכותו האסטטית הינה 5%.
מצבו הרפואי של התובע בתחום הפסיכיאטריה
המומחה שמונה בתחום הפסיכיאטריה ד"ר גיא אור, בחן באריכות את מצבו של התובע ואף שלח אותו לאבחון נוירופסיכולוגי. באבחון זה עלתה תמונה של קשיים קוגניטיביים מרובים הכוללים מהירות עיבוד איטית ביותר וקשיי קשב וריכוז משמעותיים. למרות מנגנוני פיצוי על רקע יכולת פרה מורבידית שהוערכה כגבוהה, נמצא, כי קשיים אלו פוגמים בביצועיו וביכולתו של התובע לממש את הפוטנציאל הקוגניטיבי במלואו. בנוסף, ניכר שגם רמת החרדה גבוהה ומרכיבים נפשיים משפיעים על ביצועיו. באבחון הוערך שירידה זו בתפקוד הקוגניטיבי יכולה להתאים לתסמונת שלאחר זעזוע מוח.
לאחר בדיקת התובע והתרשמותו, קבע המומחה שהוא סבור שהתובע סובל משילוב של הפרעת דחק בתר-חבלתית חלקית שפחתה בעוצמתה וכיום נותרו תסמינים שאריים קלים, אם כי מהבדיקה ניתן להתרשם שעדיין מדובר בתסמינים נוכחים.
המומחה ציין, כי בבדיקתו היה התובע מתוח בתחילת הבדיקה. בעת תיאור התאונה נראה התובע מתוח ובמצוקה ונצפו תסמיני חרדה גופניים. התסמינים שככו לאחר מספר דקות, אך בהמשך הבדיקה נראה מדוכדך ומתוח יותר. נמ צאה גם הפרעת ריכוז בינונית.
המומחה קבע שהתובע סובל מתסמונת שלאחר זעזוע מוח שהוערך, כי עוצמתה קלה וכן סובל מהפרעת הסתגלות על רקע הדחק בגין הפגיעות שנפגע בתאונה וכן על רקע גורמי דחק אחרים (בהם הקשיים בניהול עסקיו, קשיים כלכליים ומחלת הפסוריאזיס).
המומחה קבע, כי קשר הגרימה בין התאונה לתסמיני הפרעת הדחק והתסמינים שלאחר זעזוע מוח הוא ברור. באשר להפרעת ההסתגלות סבור המומחה שיש לחלק את האחריות לגרימתה בין גורמים הקשורים לתאונה לבין גורמים שאינם קשורים לה ועל סמך המצוין בתיעוד, נראה שחלקם נכחו קודם לה והביאו לתחלואה נפשית מסויימת כבר אז.
המומחה הוסיף, כי התובע תאר ירידה בתפקוד המקצועי, שבחלקה נקשרה לפגיעה הגופנית, אך נראה שגם לקשייו הנפשיים והקוגניטיביים חלק ממשי בה. תוארה ירידה גם בתפקודיו החברתיים, הזוגיים והמשפחתיים.
בשקלול הדברים, ובהם התסמינים המדווחים, המצוין בתיעוד, הטיפול התרופתי אותו מקבל התובע, הירידה התפקודית המוערכת, ממצאי והבדיקה וממצאי בדיקת העזר (המצביעים על ירידה בתפקוד הקוגניטיבי), קבע המומחה שהתובע סובל מן הנכויות הבאות:
בגין תסמונת שלאחר זעזוע מוח – נכות בשיעור 10% על פי סעיף 33 (א) (2) לתקנות המוסד לביטוח לאומי. התאונה אחראית לנכות זו במלואה.
בגין תסמינים חלקיים של תסמונת בתר חבלתית והפרעת הסתגלות, נכות בשיעור 10% על פי סעיף 34 (ב) (2) לתקנות המוסד לביטוח לאומי, כאשר המומחה העריך שהתאונה אחראית ל- 2/3 מנכות זו, כלומר לנכות בשיעור 6.7%.
הנכות המשוקללת לה אחראית התאונה, היא אם כך 16%.
המומחה הוסיף, כי הוא מעריך שנכות זו תיוותר לצמיתות והמליץ שהתובע ימשיך בטיפול ומעקב פסיכיאטרי, מה שיכול להיעשות במסגרת השירותים הציבוריים של בריאות הנפש.

מצבו הרפואי של התובע בתחום רפואת העור
פרופ' אינגבר שמונה כמומחה בתחום רפואת העור בעניינו של התובע, ציין בחוות דעתו, כי לערך כשלושה חודשים לאחר התאונה, הופיע פסוריאזיס במרפקים וכי התובע מורח משחה. בבדיקתו מצא המומחה, פסוריאזיס במרפקים ומעט קשקשת בגבות. המומחה קבע בחוות דעתו, כי אין ספק שהתובע עבר תאונה קשה בעקבותיה נזקק לטיפולים ממושכים וחווה מצוקה נפשית.
המומחה הדגיש שהעובדה שמחלת הפסוריאזיס יכולה להופיע לראשונה או להחמיר עקב סטרס נפשי היא מנכסי צאן ברזל של רפואת העור - לתובע לא הייתה פסוריאזיס טרם התאונה, כך עולה מעיון בתיקו הרפואי , פרק זמן של שלושה חודשים בין התאונה לבין הופעת מהחלה הינו פרק זמן סביר על מנת לקשור בין שני האירועים. אי לכך קבע המומחה שמחלת הפסוריאזיס הופיעה אצל התובע עקב התאונה.
אשר לנכות קבע המומחה 0 אחוזי נכות על פי סעיף 80 (1) מותאם לתקנות המוסד לביטוח לאומי.
נכותו הרפואית של התובע – דיון והכרעה
כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתם של המומחים הרפואי ים מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, כי בית ה משפט לא יסטה ממסקנותיהם של המומחים הרפואי ים אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ראו ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007)). בענייננו הצדדים לא זימנו את המומחים לחקירה על חוות דעתם, ואף שהנתבעת העלתה אי אלו טענות בנוגע לקביעות המומחים ניכר שעיקר טענותיה מופנות למשמעות התפקודית של הנכו יות.
עיון בחוות הדעת הרפואיות בעניינו של התובע, מעלה שהמדובר בחוות דעת מקיפות, מקצועיות, מעמיקות ומשכנעות. איני מוצאת כל סיבה ממשית לשנות מקביעתם של המומחים בנוגע לשיעור הנכות הרפואית בעקבות התאונה.
משכך אני קובעת כי נכותו הרפואית של התובע עומדת על סך שקלול הנכות האורתופדית בשיעור 29.209% ונכות אסטטית בשיעור של 5% עם הנכות בתחום הפסיכיאטריה בשיעור של 10% ו- 6.7%. משכך נכותו המשוקללת של התובע כולל הצלקות הינה בשיעור של 43.529% ונכותו המשוקללת ללא הצלקות הינה בשיעור 40.557%.
הפגיעה התפקודית בתובע
מטבע הדברים, עיקר הדיון נסוב סביב תפקודו של התובע מאז התאונה בעבודה ובכלל. התובע טוען, כי חייו השתנו מן הקצה אל הקצה מאז התאונה, הן בתפקודו הכללי, ביחסיו עם אשתו, ביחסיו לילדיו, בקשרים החברתיים שלו והן בתפקודו המקצועי. לטענת התובע, איבד את היכולת לעסוק במקצועות שהיו נחלתו בעבר והעובדה שהוא עובד כיום בעבודה ששכרה בצידה אינה אמורה להיזקף כנגדו. התובע טוען שלולא התאונה יכל להצליח הרבה יותר בעבודתו ובעיסוקיו. התובע טוען, כי פגיעתו התפקודית עומדת על 50% נכות.
הנתבעת חולקת מכל וכל על טענות התובע. לטענת הנתבעת, לחלק מן הנכויות שנקבעו לתובע אין כלל משמעות תפקודית, כך במיוחד לגבי הנכות בכתף שמאל, שאינה יד דומיננטית של התובע, שניתנה בעקבות פריקה חד פעמית של הכתף לפני כ- 11 שנים. הנתבעת מדגישה עוד פגיעות קודמות אותן עבר התובע לרבות פריקה חוזרת ונשנית של כתף ימין שבעקבותיה אף עבר ניתוח, מצב שהוא משמעותי הרבה יותר מן הפגיעה בכתף שמאל.
באופן דומה, לטעמה של הנתבעת לנכות בתחום האסתטיקה אין כל משמעות תפקודית.
באשר לנכות בתחום הפסיכיאטריה, טוענת הנתבעת, כי תסמונת בתר חבלתית קלה אינה כלל בעלת משמעות תפקודית.
לטעמה של הנתבעת, ניתן עוד ללמוד מתפקודו של התובע עד כה שאינו סובל מכל הפרעה קוגניטיבית והתובע אף לא טען למגבלה כזו.
כן טוענת הנתבעת שהתובע השמיט פרטים מהמומחה הפסיכיאטרי ובכלל זה את העובדה שנפגע בתאונה נוספת, כמות נסיעותיו לחו"ל ועוד'.
לטענת הנתבעת מכלל הנכות הרפואית נותרה רק נכות של 32.5 אחוז (בהפחתת הנכות האסתטית, הנכות בגין כתף שמאל והתסמונת הבתר חבלתית) והנכות התפקודית קטנה הרבה יותר ועומדת לטעמה של הנתבעת על שיעור של 15% בלבד.
הלכה היא, שהנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8/6/95); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות  דרום בע''מ (21/12/1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).
בעניינו של התובע, כפי שהסתבר ממסכת הראיות שנשמעה, המציאות מורכבת ואף שכל צד ניסה להטות את הנתונים שהתבררו לכיוונו, ניכר שהתאונה הותירה את אותותיה בתובע, כאשר נדרשת ההכרעה הלא פשוטה עד איזה רמה הדבר משפיע על תפקודו.
כהנחת יסוד, לא ניתן להתעלם מהפגיעה הרפואית האורתופדית המשמעותית בכף יד שמאל כפי ש עולה מן המסמכים הרפואיים וכפי שתואר בחוות דעת המומחה בתחום האורתופדיה, אותו לא מצאה הנתבעת לחקור בחקירה נגדית.
כך גם לעניין הנכות הנפשית. ממצאי המבחנים הנוירו-פסיכולוגיים, הצביעו על פגיעה קוגנטיבית בתובע והעובדה שהתובע בעל נתונים מעל הממוצע מלכתחילה, כך שהוא מסוגל לתפקוד סביר אינה אמורה לפעול כנגדו.
מאידך לא ניתן להתעלם מתפקודו של התובע בפועל, כפי שעוד יתואר באריכות להלן.
בנסיבות שהתבררו, לאחר ששקלתי את מלוא הראיות שהובאו, את חוות הדעת הרפואיות, את תפקודו של התובע לאחר התאונה, את שיעור הכנסותיו מאז התאונה, באתי לידי מסקנה, כי אין לקבל את טענת התובע לנכות תפקודית העולה על הנכות הרפואית, טענה זו אינה מתיישבת עם הראיות שנשמעו, התרשמתי שהפגיעה התפקודית שיש לייחס לתובע אמנם נמוכה משיעור נכותו הרפואית ואולם על אף טענת הנתבעת עדיין נותרה פגיעה תפקודית ממשית.
על מנת שלא להאריך יתר על מידה, אתייחס לעיקרי הנתונים שנשמעו במסגרת הראיות ויכולים להצביע על מצבו התפקודי של התובע. כפי שיפורט להלן, הדברים אינם חד משמעיים כפי שמנסה כל אחד מן הצדדים להציג בסיכומיו.
הנתבעת טענה שעדויותיהם של התובע ואשתו אינן מהימנות. אין בידי לקבל טענה זו בוודאי לא במלואה. אכן היו אי אלו אי התאמות בעדות התובע ובעדות רעייתו ובינן לבין עצמן. הגם שניתן היה להתרשם מכך שהשניים נטו להציג תמונה עובדתית מגמתית במידה מסוימת שיש בה כדי לשרת את התוצאה אליה הם שואפים להגיע, לא ניתן להתעלם מכך שהמדובר בתאונה שארעה לפני שנים רבות וחלק מן הפרטים נשכחו, התעמעמו וחלקם אף לא ניתנים לשחזור.
כפי שיפורט גם להלן, הסתבר במהלך העדויות, שהתובע לא חשף את כל פרטי העסקתו לפני ואחרי התאונה, כאשר חלק מן הפרטים שיש להם חשיבות לא מבוטלת נחשפו רק על דוכן העדים. באופן דומה אשתו של התובע, ניסתה לייצר תמונה אידיאלית בנוגע להתנהלות החיים המשותפים קודם לתאונה והסיוע שהתקבל מן התובע, דבר שלא מתיישב עם שעות עבודתו באותה תקופה והשעות המועטות בהן שהה בבית. אשתו של התובע לא מסרה ככל הנראה פרטים מלאים על עיסוקה שלה. כמו כן, שני העדים הן התובע והן אשתו ניסו לעמעם פרטים ונתונים אודות עבודתו של התובע קודם לתאונה ונסיבות הפסקת אותה עבודה, בניסיון ליצור את הרושם שהדבר היה אך בשל התאונה.
אינני קובעת, כי מדובר בעדויות שקריות חלילה, יחד עם זאת, בשים לב למגמתיות הקיימת בעדויותיהם, נכון לבסס את הממצאים לא רק על גרסתם של השניים אלא לחפש תימוכין לטענות מי מן הצדדים גם בראיות הנוספות שנשמעו . אתייחס להלן לעיקר העובדות הרלוונטיות להכרעה בפן התפקודי.
התובע טען בסיכומיו, כי הפגיעה שנגרמה לו היא בידו הדומיננטית, ואולם בעקבות העובדה שהנתבע ת מצאה להעמיד את הדברים על דיוקם במסגרת סיכומיה, חידד התובע, כי כוונתו הייתה לדומיננטיות של יד שמאל בתפקידו כמורה לנהיגה בלבד .
למען הסר כל ספק, אדגיש, כי הן בחוות הדעת האורתופדית והן בחוות הפסיכיאטרית צויין, כי ידו הדומיננטית של התובע היא ידו הימנית (חוות דעת האורתופד, עמ' 4, שורה ראשונה; חוות הדעת הפסיכיאטר עמ' 3, שורה 11 מסוף העמוד) ומשכך הפגיעה היא לא בידו הדומיננטית של התובע ובכפוף לדיון הנפרד שיערך להלן בנוגע למקצועו כמורה לנהיגה, לא ניתן לקבוע שהשפעתה על תפקודו הכללי יתירה. נהפוך הוא.
התובע טען, כי בעקבות התאונה הפסיד את היכולת לעבוד כמורה לנהיגה . לטענת התובע, בין השנים 2005-1997 עבד כמורה לנהי גה לאחר שלמד את רזי המקצוע, וביסס היטב את מקצועיותו והמוניטין שלו בתחום כך שרמת הכנסתו הייתה גבוהה מאוד. על עובדות אלה העידו התובע ואשתו בתצהיריהם ובעדותם. התובע הוסיף, כי לאחר התאונה ניסה לחזור בתקופה מסויימת לעיסוק זה ואולם לא היה מסוגל לעבוד בו, הן בשל הפגיעה בידו השמאלית שהינה הדומיננטית בלימודי הנהיגה והן בשל מצבו הנפשי ומשכך נשלל ממנו עיסוק אשר היה נחלתו בעבר, דבר המלמד על הפגיעה התפקודית המשמעותית שנגרמה לו.
מן הראיות עלה, שעוד קודם לתאונה ובלא כל קשר אליה, החליטו התובע ואשתו לעזוב את העיר רחובות בה גרו ובה עבד התובע כמורה לנהיגה, לעזוב את העסק של הוראת הנהיגה ולעבור לישוב ליד באר שבע, שם השתלב התובע כשותף במסעדה בשם ערביקה. התובע עזב, איפוא, את עבודתו הוראת הנהיגה מיוזמתו וספק אם ראה בכך מקצוע לחיים.
המומחה בתחום הפסיכיאטרי, פרט בחוות דעתו, את אשר סיפר לו התובע אודות עברו, כאשר התובע תאר שלאחר תשע שנים בהם עבד כמורה לנהיגה, במהלכן היה שותף בבית ספר לנהיגה, החליט לעבור לענף המסעדנות משום שרצה להרחיב את הפעילות העסקית שלו (עמ' 2 לחוות הדעת פסקה שלישית). המומחה התייחס בחוות הדעת למשבר שפקד את התובע באותה שנה בה עזב את הוראת הנהיגה, כאשר בביקור פסיכיאטרי מחודש ינואר 2013, דיווח התובע, כי מאז שנת 2005, כאשר שינה את תחום העסק שלא התאים לו, הופיעו שינויים במצב הרוח ונדודי שינה.
התובע אמנם טען בתצהירו שלאחר התאונה בשנת 2009 ניסה במשך תקופה קצרה לחזור וללמד נהיגה ולא הצליח לעשות כן שכן התקשה לתפקד עם היד השמאלית , חש לחוץ ועצבני וחשש שהוא גורם לסכנה ומשכך עזב את התחום ופנה לעבודה אחרת .
אין מחלוקת שמאז התאונה התובע נוהג ולא הועלתה על ידי התובע כל טענה למגבלה בנהיגה. בנסיבות אלה, טוענת הנתבעת, כי לא הוכח שהתובע איבד את האפשרות לעבוד בהוראת נהיגה, שכן לטעמה, השימוש שעושה המורה ביד השמאלית הוא מוגבל והניסיון של התובע לחזור למקצוע כשנתיים לאחר התאונה לא משקף את יכולתו שלא לעשות כן בחלוף זמן רב יותר לאחר התאונה.
על אף האמור, הרושם המתקבל מהעדויות שהובאו ובכלל זה מחוות הדעת הרפואיות, הוא שיכול ולאחר התאונה שילוב הפגיעות האורתופדיות שנגרמו לתובע יחד עם הפגיעות הפסיכיאטריות, מביא לכך שיכול ומקצוע הוראת הנהיגה, פחות מתאים לתובע, כך גם קשת מקצועות אחרים.
יחד עם זאת, לעובדה זו השפעה מוגבלת שכן מן הראיות עולה שהתובע ממילא מלכתחילה לא ראה את עתידו בהוראת הנהיגה וסבר שהמקצוע לא מתאים לו. בנוסף, התובע לא טרח להוכיח מה היו הכנסותיו מהוראת הנהיגה, וטענת התובע ואשתו כי הצליח מאוד, אינה נתמכת. העובדה שהשניים בחרו לעזוב את מקום המגורים, את המקצוע, לעבור לעיר אחרת ולהיכנס בשותפות במסעדה חדשה שהוקמה, כאשר חלקו של התובע באותה שותפות, כפי שיובהר גם להלן, הוא 10% בלבד, מ ערערת את הטענה, שמדובר היה בתחום עיסוק אליו היה שב התובע במהלך חייו, גם לולא התאונה וגם במקרה בו עיסוקיו האחרים לא היו עולים יפה.
התובע טען, כי קודם לתאונה עבד במסעדנות, בעקבות מגבלותיו עקב התאונה נאלץ לעזוב את השותפות בה עבד. לאחר מכן, ניסה להשתלב במסעדה אחרת אותה הקים עם שותפים ואולם עקב מגבלותיו כשל, ומשכך טען שבעקבות מגבלותיו נשלל הימנו גם מקצוע זה.
גם בנוגע לטענה זו, הדברים אינם כה חד משמעיים. מתוך הראיות שהובאו עלה כי אכן קודם לתאונה, מכרו התובע ואשתו את דירתם ברחובות ועברו לישוב ליד באר שבע תוך שהתובע נכנס כשותף במסעדה, לאחר שהשקיע סכום של 350,000 ₪. אין מחלוקת שלתובע לא היה כל ניסיון קודם בענף המסעדנות. התובע לא הציג את מסמכי השותפות של המסעדה, לא ברור מה היו הסכמות הצדדים ואולם מעדותו עלה, כי הוא נכנס כשותף עבור 10% בלבד בשותפות (עמ' 67 לפרוטוקול מתאריך 11/1/18 שורה 12). התובע טען בעדותו שלאחר שהצטרף למסעדה למד קורס בישולים וקורס ברמנים ואולם הדבר לא הוכח ש כן לא הובאו התעודות הרלוונטיות ( התובע טען כי התעודות נותרו במסעדה).
לענייננו חשוב, כי שותפיו במסעדה היו חברו שהציע לו להצטרף לשותפות, ועוד שלושה שותפים נוספים ביניהם, מי שהייתה אשתו של הצד השלישי (בעלי הבאגי בו נהג התובע) ואחיה. לאחר התאונה הסתבר, כי לרכב הבאגי לא היה ביטוח ומשכך כאשר פונה התובע לבית החולים נטען , כי נפל מאופניים , בניסיון להסתיר מעורבות רכב בתאונה. מן הראיות עלה, כי על רקע כוונתו של התובע להגיש תביעה בעניין התאונה, דבר המסבך את הצד השלישי (שכאמור אשתו באותה עת וגיסו היו שותפים במסעדה), התגלע סכסוך משמעותי ועמוק בין השותפים במסעדה.
התובע טען בתצהירו, שעזיבתו הייתה על רקע תפקודו הלקוי לאחר התאונה, כאשר השותפים הביעו מורת רוח מתרומתו החלקית, והעיד שהיה הסכם עזיבה מסודר במסגרתו גם קיבל כספים, ואולם הסכם זה משום מה לא הוגש.
לעומת הטענה בתצהיר, לפסיכיאטר תאר התובע את מה שקרה לאחר התאונה כדלקמן: "לדבריו, חזר לעבוד בניהול המסעדות, אך התקשה לתפקד כפי שהיה רגיל. בנוסף דיווח כי היחסים עם השותפים התערערו. על פי דיווחו: "זה התפוצץ עם השותפים... בעלה של השותפה שלי הוא הבעלים של הבאגי, והוא לא היה מבוטח... ונוצרו מתחים ואחר כך גם קרע כי התכוונתי לתבוע..". שנה לאחר התאונה, תקופה שהרבה ממנה שהה בביתו בטיפול רפואיים, פרש מן השותפות".
במסגרת הראיות הוכח, שהתובע עבד במסעדת ערביקה כשנה וחצי לאחר התאונה, ובשנת 2008 שכרו עלה לטענתו ב ד בבד עם העלאת השכר לכל השותפים. עזיבתו של התובע הייתה סמוכה להגשת התביעה בסוף שנת 2008. בעדותו אישר התובע, כי כוונתו להגיש את התביעה, הייתה אכן אחת הסיבות לעזיבה: "אחד הגורמים לעזיבה היה זה שהם החליטו שאסור לי לתבוע את הזכויות שלי. אוקי? וזה בא אחרי זה שהבנתי שהדרך שלי החוצה סלולה, אוקי? אז כן לשאלתך, זה חלק מהמכלול" (שם, עמ' 179 שורות 3-1).
הווה אומר פרישתו של התובע מן השותפות לא הייתה אך ורק בשל התאונה. התובע העיד שלאחר שעזב את השותפות, עבד כמנהל סניף ברשת " קפה קפה" בבאר שבע, ובהמשך פנה אליו גורם ממסעדת "מיה" שנמצאת בסמוך והציע לו להיכנס שותף במסעדה ולפתוח את מסעדת "פחמים" והתובע ניאות לעשות כן. משפתח את המסעדה, טענו שותפיו למסעדת ערביקה, כי עבר על סעיף איסור התחרות וביטלו צ'קים שהגיעו לו, בעקבות כך התנהל הליך משפטי בין התובע לבין שותפיו לשעבר במסעדת ערביקה, בו זכה התובע.
לא אכנס בשלב זה לפרטי הכנסותיו של התובע מעבודתו במסעדת ערביקה, רק אעיר, שהתובע שהנטל עליו, לא הוכיח את הכנסות השותפות, אלא רק צרף את תלושי המשכורת שלו, מהם עלתה תמונה לא חד משמעית, שכן תקופה לאחר התאונה קיבל התובע שכר מופחת, ואולם בתחילת שנת 2017, קיבל סכום של 50,000 ₪ שמהותו לא הובררה. בכך עוד אדון בהמשך.
מסעדת "פחמים" אותה פתח התובע עם שותפים לא הצליחה. התובע טען שהדבר ארע בשל תפקודו הלקוי ואולם טענה זו לא הוכחה בשום דרך. התובע לא העיד את שותפיו לאותה מסעדה, לא המציא כל מסמכים רלוונטיים ולא ברור מדוע כשלה המסעדה.
בעקבות השתלשלות זו טען התובע, כי איבד את כושרו לעבוד בענף המסעדנות. התובע טען שניהול מסעדה כולל גם עבודה פיזית רבה אותה הוא לא מסוגל לעשות ומשכך לא יכול לתרום את חלקו.
אני מתקשה לקבל את הטענה. כפי שעולה מעיסוקו הנוכחי של התובע, התובע בהחלט מסוגל לעבודת ניהול, לרבות עבודה פיזית הגם שיכול שבחלק מן הפעולות הוא מתקשה. מכל מקום קשה לקבל שעבודת ניהול מסעדה, היא רובה ככולה עבודה פיזית ושעה ש לאחר עזיבת מסעדת ערביקה עבד התובע כמנהל בית קפה, עזב עבודה זו מיוזמתו ופתח מסעדה שאמנם נכשלה אך לא הוכחה סיבת הכשלון, לא ניתן לקבוע שהתובע איבד לחלוטין את כושרו לעבוד בתחום זה.
אעיר, כי הצדדים הטיחו זה בזה בסיכומיהם שכל צד לא הביא עדים רלוונטיים להוכחת ההתרחשות במסעדת ערביקה. בעניין זה ניתן לקבוע שהתובע נמנע מלהביא ראיות בכתב כגון הסכם השותפות, רווחי השותפות, הסכם העזיבה וכן עדויות של עובדים במקום שאינם מעורבים בפרשה. הטענה של התובע שהנתבעת הייתה צריכה להעיד את השותפים שחלקם קשורים לצד השלישי כלפיו שלחה הנתבעת הודעת צד שלישי, אינה יכולה להתקבל, הגם שבינתיים הצד השלישי התגרש מאשתו. לא מדובר בעדים מובהקים של הנתבעת. העובדה שהצד השלישי לא זימן את העדים אינה יכולה לה יזקף לחובתה של הנתבעת. נטל הראיה מוטל בראש ובראשונה על התובע, קשה לקבל שאין בידיו של התובע את מלוא המסמכים הרלוונטיים, שעה שלאחר עזיבת מסעדת ערביקה, התנהל בין התובע לבין שותפיו הליך משפטי ושעה שבידי התובע היו כלים משפטיים ואחרים לקבל את המסמכים הן מרשויות המס והן מגורמים אחרים (כמו רואה החשבון של המסעדה), כמו גם לזמן לעדות את מי מהשותפים במסעדה שלא היה מעורב בסכסוך בין התובע והצד השלישי. התובע לא עשה את כל אלה והדבר פועל כנגד גרסתו וטענותיו.
לאחר כשלון מסעדת פחמים ולאחר מספר חודשים, בהם התובע ניסה לחזור להוראת הנהיגה והחליט לעזוב, ניגש התובע למבחנים של חברת "פז" וקיבל זכיון לנהל תחנת דלק ומני אז עובד התובע כאגוראי. במסגרת תפקידו זה מנהל התובע תחנות דלק שונות בחברת פז, זאת בתשע השנים האחרונות, כאשר הכנסותיו בחלק מן התקופה, מגיעות לשיעור גבוה יותר מזה שהיה טרם התאונה בעת עבודתו במסעדה . כזכור, שיעור שכרו של התובע כמורה נהיגה לא הוכח.
אפרט בקצרה את העובדות המסתמנות הרלוונטיות לבחינת מצבו התפקודי של התובע בעבודתו כאגוראי -
הוכח מפי התובע והעדים הרבים שהשמיע מטעמו, כי העבודה כאגוראי, בחלקה יכולה להיות גם עבודה פיזית. התובע התמקד בהוכחת הטענה שבשל מוגבלותו הוא נאלץ להעסיק עובדים נוספים ובכלל זה סגן מנהל תחנה, דבר המצמצם את רווחיו. חוות הדעת החשבונאית שהגיש התובע התמקדה בניסיון להוכיח את הפסדיו בפועל כתוצאה מכך שהוא נאלץ להעסיק עובדים נוספים.
כן העיד מטעמו של התובע העד הרשקוביץ, שעבד תחת התובע בתחנה בערד, שניסה לבסס את הטענה, כי אלמלא מגבלותיו של התובע לא היה צריך לשכור עובד כזה, שהוא מעין סגן מנהל תחנה עם שכר גבוה יחסית בניגוד לעובדים הפשוטים. הרשקוביץ טען בתצהירו ובעדותו שעבודתו ומעמדו נדרשו עקב מצבו התפקודי של התובע ושהוא עצמו נאלץ לעבור הכשרה כיצד לבצע את הפעולות הפיזיות של קבלת מיכלית דלק ומדידת הדלק במיכלים. על אף האמור, בעדותו אישר הרשקוביץ , כי היו תקופות שלא היה נמצא בתחנה בשל לימודיו האקדמיים והתובע היה נשאר עם עובד פשוט וכי בכל העת שעבד עם התובע, התובע הגיע לתחנה מדי יום.
הרשקוביץ אישר עוד , כי ככל שהיה בכך צורך, התובע ביצע את הפעולות הפיזיות בתחנה לרבות בדיקות מדידת הדלק, ואף התובע עצמו אישר, כי שהוא מסדר בעצמו סחורה על מדפים, מקבל סחורות מספקים, משרת את הלקוחות, נמצא לעיתים בתחנה גם שישי שבת ולעיתים גם במשמרת לילה.
מעדות זו ועדויות נוספות שנשמעו עולה שקיים קושי לקבל את טענת התובע בנוגע להיקף מגבלו תיו כפשוטה. בהחלט ניתן לקבל שחלק מהפעולות הפיזיות קשה לתובע לבצע וה וא ככל הנראה יעדיף שמישהו אחר יבצע אותן, ואולם עלה מעדויות העדים שזומנו על ידי התובע עצמו כי העסקת סגן מנהל תחנה ועובדים נוספים קיימת גם בתחנות נוספות ואין בהכרח קשר ישיר למצבו התפקודי של התובע .
כך לדוגמא, העד משלי, מנהל האזור בו הייתה ממוקמת תחנת התובע, העיד שבתחילת דרכו הוא שימש כמנהל תחנה שכיר במספר תחנות וכי בתחנה בה שימש כזכיין הוא העסיק גם סגן מנהל תחנה בנוסף לעובדים הפשוטים (עמ' 41 לפרוטוקול מיום 7/11/17, שורה 16) והעד המשיך והסביר: "אני אומר שאין בפז מונח כזה שמישהו יכול למנות מנהל תחנה ולא להיות נוכח בתחנה, לא. הם יכולים למנות סגנים, שיעזרו להם, וייקחו מהם חלק מהנטל, זה כן בתחנות הגדולות זה מתבקש" (שם, עמ' 30, שורות 28-30). באופן דומה העדים גלוסטרון ובר ששת שניהם היו אגוראים בעלי זכיון לנהל תחנה , בדומה לתובע, העידו שחלק מן העובדים שהעסיקו היו יותר מקצועיים ומנוסים על מנת לתפעל את התחנה כראוי.
עוד עלה מן העדויות ולכך עוד אתייחס בהמשך, שהעסקת עובדים נוספים, כמובן שבתנאי שהיא סבירה, לאו דווקא מקטינה את רווחי הזכיין, שכן דמי השירותים שלוקחת חברת פז נקבעים בין היתר לפי רמת הרווחים המופקת מן התחנה. .
הווה אומר, אף שניתן לקבוע, כי בשל מגבלותיו וקשייו, התובע מתקשה בחלק מן העבודות הפיזיות בתחנה, העסקת עובדים נוספים, חלקם בתפקידים יותר בכירים דרושה, בעיקר בתחנות הגדולות . הטענה של התובע שרק בשל מצבו התפקודי נדרש לעובדים נוספים, התערערה עוד יותר לאחר שבשלב העדויות התברר לראשונה שהתובע ניהל בחלק מן התקופה שתי תחנות דלק ובשלב מסויים עבר לנהל תחנה אחרת עם כמות עובדים משמעותית הרבה יותר. בכך עוד אדון בהמשך.
לאמור עד כאן יש להוסיף, כי מעדות עדי התובע, עלה, כי עוד בטרם מקבל הזכיין את הזכיינות מחברת "פז" ובטרם נחתם עמו ההסכם, הוא נאלץ לעבור תהליך מיון ארוך. המיון כולל מבחנים פסיכוטכניים על-ידי חברות חיצוניות, ראיון עם מנכ"ל החברה, ראיון עם מנהל האזור והתלמדות מעשית במשך חודשיים עם מנהל תחנה חונך, כאשר המועמד מוכשר לעשות את כל התפקידים בתחנה, ללא יוצא מן הכלל. העד משלי העיד, שההתלמדות מ חייבת אימונים וביצוע פעילות פיזית, וכי בסוף ההתלמדות עוברים המועמדים מבחנים וככל שהזכיין אינו מצליח בהתלמדות אין חברת פז חייבת לקבל אותו (עדות העד משלי עמ' 44 לפרוטוקול, שורה 12 ואילך; עדות העד גלוסטרון, עמ' 98 שורות 4-1; עדות העד ברששת, עמ' 111 לפרוטוקול שורות 29-7, עמ' 112 לפרוטוקול שורות 20-16). העד גלוסטרון אישר כי ההתלמדות כוללת לימוד מעשי של תדלוק רכבים בפועל ושל הליך קבלת המיכלית, לרבות כל הפעולות הפיזיות הנדרשות לכך (עמ' 98 לפרוטוקול שורות 13-5, עמ' 99 שורות 29-1).
לטענת הנתבעת, העובדה שהתובע עבר את המבחנים העיוניים והפיזיים בהצלחה מלמדת, כי שנכותו התפקודית הן זו הפיזית והן זו הקוגניטיבית נמוכה בהרבה מנכותו הרפואית.
יצויין בהקשר זה, כי התובע עצמו אישר בעדותו, כי בטרם קיבל את הזיכיון עבר מבחני תעסוקה במר כז הערכה, ראיון עם המנכ"ל והתלמדות ארוכה הכוללת עבודה פיזית רבה ולאחר כל התהליך התקבל לעבודה, כאשר הוא לא סיפר דבר על מגבלותיו (עמ' 215 לפרוטוקול, שורה 16). הווה אומר, התובע נמצא כשיר לנהל תחנת דלק מכל הבחינות ולא ניתנו לו הקלות כלשהן בשל מצבו הרפואי.
אשר לטיב עבודת התובע בחברת פז, עלה, כי הדברים המתוארים בתצהירו של התובע לא היו מדוייקים. התובע טען בתצהירו כי ניהל את התחנה בערד. העד כפיר משלי העיד, כי בתקופה שהוא הגיע, התובע ניהל שתי תחנות אחת בערד ואחת בעין גדי. בעדותו אישר התובע את הדברים וניסה להמעיט מחשיבותה של התחנה בעין גדי, ואולם לא ברור מדוע התובע לא מסר דברים כהוויתם מלכתחילה ומכל מקום לא הובאו כל נתונים המאפשרים לאמת את טענותיו של התובע בדבר משניותה של התחנה בעין גדי .
בהמשך הסתבר, כי התובע התבקש לסייע להכשיר גם תחנה באילת, ומשכך היה יורד לאילת פעם, פעמיים בשבוע כדי להכשיר את מנהלת התחנה שם והיה אחראי על תחנה זו.
לבסוף הסתבר מפיו של העד משלי, כי התובע קיבל לניהולו תחנה חדשה גדולה יותר, תחנת בית קמא. גם העד בר ששת אישר את העובדה שהתובע עבר לנהל את התחנה בבית קמא, וכי מדובר בתחנה בהיקפים הרבה יותר גדולים מאלה של התחנה בערד.
התובע עצמו אישר בעדותו שבחודש ינואר 2017, פנו אליו מחברת פז, ביוזמתם והציעו לו לקבל לידיו את ניהול התחנה בבית קמא. התובע העיד שבדק את רווחיות התחנה, ומשהתוצאות נשאו חן בעיניו, עזב את התחנה בערד ועבר לנהל את התחנה בבית קמא שהיא תחנה הרבה יותר מאתגרת לניהול. התובע אישר, כי מועסקים במקום 16 עובדים וכי חנות ה-yellow הרבה יותר גדולה מזו שבערד.
מטעם התובע העיד אף העד חדידה, אף הוא זכיין של תחנת דלק, שבאמצעות עדותו ניסה התובע לבסס את הטענה בנוגע שהוא נאלץ להעסיק עובדים נוספים. בתצהירו אמנם טען חדידה, כי כדי להגדיל את הכנסותיו הוא מבצע מחצית מהעבודה בעצמו, אך ניכר שהעדות ככל שהיא רלוונטית מתייחסת רק לתחנה בערד, ורק לניהול תחנה אחת וכזכור התובע ניהל שתיים. מכל מקום, בעת הזו המצב הוא שונה לגמרי שעה שהתובע נבחר כזכיין בתחנה המחייבת העסקת עובדים רבים . כפי שיובהר עוד להלן, על אף הנתונים שהובאו לא ניתן לקבוע, כי הכנסותיו של חדידה אכן היו גדולות יותר מאלה של התובע.
עוד עלה מן העדויות, כולל מעדותו של התובע וכן מעדות ו של משלי שהיה מנהל האזור של התובע, כי מעסיקיו של התובע בחברת פז מרוצים מתפקודו ולא נשמעו טענות כלשהן אודות יו. מעדותו של משלי עלה, כי כל הביקורת שנערכו לתובע היו טובות, ולא הופנו טענות כלשהן על תפקודו (ראו לדוגמא, דבריו בעמ' 54 לפרוטוקול מתאריך 7/11/17 שורה 15).
טענה נוספת בפי התובע שגם היא רלוונטית לתפקודו הייתה בנוגע לאי היציבות בעיסוקו הנוכחי, כאשר התובע ניסה להוכיח ולטעון באמצעות הפנייה להסכמים והחוזה עם חברת פז, הוא יכול בכל רגע להיזרק מתפקידו.
גם כאן, הדברים אינם כפשוטם. אכן בהתאם לחוזה עם חברת פז, לחברת פז יש שליטה כמעט מלאה על המשך העסקה של הזכיין וניתן להתרשם שמקום שחברת פז אינה מעוניינת בהעסקתו של אדם יכולה היא להעזיבו די בקלות, כאשר בהקשר זה החוזה מתחדש מדי שנה.
מנגד, לא יכולה להיות מחלוקת ש התובע עובד כזכיין כבר תשע שנים, מתקדם יפה בהיקף עבודתו, עד כדי כך שפז עצמה הציעה לתובע לעבור לתחנה גדולה יותר, והטענה בדבר חוסר יציבות מוטלת בספק. מכל מקום חוסר היציבות הנטענת אינה נובעת ממצבו של התובע עקב התאונה, שהרי התובע משמש כבר כתשע שנים בתפקיד, לא נטענו טענות אודות תפקוד לקוי בשל מצבו עקב התאונה ובכלל, והתובע אישר כי כלל לא חשף בפני החברה את פגיעותיו.
עוד עלה מהעדויות, כי חברת פז מנסה לשמור על הזכיינים על מנת שלא יפשטו רגל, לאחר שהשקיעה כספים רבים בהכשרה, ובאה לקראת זכיינים שנתקלים בקשיים. משלי שהיה מנהל האזור של התובע העיד, שהחברה בודקת כל העת, את אופן ניהול התחנה מבחינה פיננסית, ואם רואים שהזכיין, לא מרוויח ומתחיל להפסיד כספים, אז באים ועושים לו הכוונה. משלי הסביר שחברת "פז" אינה רוצה שהזכיין יצא מהתחנה, היא רוצה שימשיך אבל שירוויח, אם לא ירוויח לא ימשיך (שם, עמ' 58 שורה 13 ואילך).
בהקשר זה העיד העד חדידה, כי כאשר בשנה מסויימת לא הצליח לעמוד בדמי השירותים הגבוהים ששילם לפז, באו לקראתו מהחברה והוא קיבל מפז סכום חודשי של 20,000 ₪ כתמריץ, מתוך 30,000 ₪ שאמור היה לשלם כדמי שירותים (עמ' 133 לפרוטוקול, שורות 21-17).
הווה אומר מעמדו של הזכיין אינו בטוח מקום שהוא לא מראה רווחים. כמפורט כבר לעיל, במשך כל שנות עבודתו של התובע בפז לא זה היה המצב. נהפוך הוא, הערכות של התובע היו חיוביות, התובע התקדם להיות זכיין של תחנות גדולות יותר רווחיו של התובע הולכים ועולים.
בכך שונה מצבו של התובע ממצבו של העד גלוסטרון שהפסיד בעת היותו זכיין, לטענתו בשל שינוי במתווה הכביש בסמוך לתחנה, ובחר להפסיק את ההתקשרות לאחר שנתיים.
בר ששת אמנם העיד, כי עבר בשנת 2013 מתחנה אחת לאחרת בשל החלטת פז להחזיר את התחנה בה עבד לבעלי הקרקע, ואולם גם אישר כי פז נתנה לו בתמורה תחנה אחרת רווחית יותר (עמ' 106 לפרוטוקול, שורה 9).
התובע העיד שיכולים להיות שינויים בלתי צפויים, כך לדוגמא, אם תיסגר היציאה מכביש 6 לתחנה בבית קמא, הרי שהרווחיות של התחנה תרד באופן ניכר. שינויים בלתי צפויים תמיד יכולים להתרחש, ואולם לא ניתן לבסס את ההכרעה רק על הבלתי צפוי והבלתי סביר, ההנחה היא, דווקא ש"מה שהיה הוא שיהיה".
מכל האמור עולה שהניסיון של התובע להוכיח פגיעה תפקודית גבוהה יותר מהנכות הרפואית, אינו יכול להצליח. מן העדויות עלה שהתובע מתפקד ואפילו מתפקד היטב. גם בהנחה שקיימים לתובע קשיים, בין בפן הנפשי, בין בפן הקוגניטיבי ובין בפן התפקודי של יד שמאל, ניכר שהתובע הצליח להסתגל לקשיים ולהתגבר עליהם במידה מעוררת התפעלות.
ודוק. העובדה שהתובע עובד ומצליח, אינה אמורה, בשום פנים ואופן, לעמוד כנגדו. הצלחתו של התובע מלמדת על הפוטנציאל הגלום בו מלכתחילה ולא ניתן לשלול שלולא התאונה יכול היה התובע להצליח אף יותר. בהקשר לפוטנציאל הגלום בתובע ניתן להפנות לדו"ח הנוירופסיכולוגי, בו צוין, כי מהאבחון עולה שלתובע יכולות פרה מורבידיות גבוהות מהממוצע לגילו, ומאידך פורטו ההנמכות שנמצאו בת פקודים האחרים. בסיכום האבחון צוין שהתובע מצליח לשמור על חלק מתפקודיו הקוגניטיביים בטווח התקין (בעיקר בתחום המילולי) בעזרת שימוש באסטרטגיות ובמנגנוני פיצוי קוגניטיביים. מהאבחון עלתה תמונה של קשיים קוגניטיביים מרובים הכוללים מהירות עיבוד איטית וקשיי קשב וריכוז משמעותיים. ההערכה הייתה שקשיים אלה פוגמים בביצועיו וביכולתו לממש את הפוטנציאל הקוגניטיבי הפרה מורבידי הגבוה במלואו. בנוסף, ניכר, כי רמת חרדה גבוהה ומרכיבים נפשיים משפיעים על ביצועיו.
לכל אלה נוספת הנכות הקשה בכף ידו השמאלית של התובע, שללא שמץ של ספק תפקודה מוגבל. אף כי ניכר שהתובע מצליח לעשות את מירב הפעולות הנדרשות ממנו בעבודה שבחר לעסוק בה לאחר התאונה, לרבות הפעולות הפיזיות, הגם שיכול והוא מתקשה בעשייתם ויעדיף שמאן דהוא אחר יבצעם (הכוונה בעיקר להליך קבלת משאיות התדלוק ומדידת הדלק במיכלים שעליו סיפר התובע בתצהירו).
הנכויות הרפואיות שנגרמו לתובע ילוו אותו לכל חייו. הגם שכעת מצליח התובע בעבודתו, לא ניתן לדעת מה ילד יום ואין לאיין עד עפר את פגיעתו התפקודית כפי שמנסה הנתבעת לטעון.
מתוך הראיות שהובאו ניתן להתרשם שהשפעתה של הנכות בכתף שמאל אינה גדולה ובהקשר זה חשוב להדגיש שטענת התובע בסיכומיו לפריקות חוזרות לא הוכחה, אף כי נמצאו במבנה הכתף שינויים המתאימים לקיומה של פריקה. בחוות דעתו מציין המומחה, כי ספק אם הייתה פריקת כתף בתאונה ומציין שלא היו פריקות חוזרות, אך מציין בד בבד שמצב הכתף נראה לאחר פריקה.
כן ניתן להסכים, כי השפעת ה התפקודית של הנכות בגין תסמונת בתר חבלתית והפרעת הסתגלות פחותה. מדובר בנכות נמוכה מלכתחילה וניכר, שבמהלך השנים התובע הסתגל למצבו.
כמו כן, התרשמותי היא שלצלקות אין משמעות תפקודית, ואף המומחה ראה להפריד בין הנכות הרפואית לבין הנכות האסתטית.
חשוב להדגיש, שהתובע לא ראה להמציא מסמכים רפואיים עדכניים אודות מצבו הרפואי והמסמכים שהביא הסתיימו לכל היותר בשנת 2013. במשך שש שנים מני אז, לא ברור כלל מה היקף הטיפול הרפואי שמקבל התובע, בפן הרפואי והנפשי אם בכלל.
בניגוד לתמונה הקשה מאוד שניסה להציג התובע בתצהירו בנוגע לתפקודו, עלה מן הראיות שהתובע מתפקד היטב בעבודה, עד כדי כך, שבעת הקבלה לעבודה לא ראה לחשוף לפני מעבידיו את מצבו הרפואי.
קשה להלום שאדם עם נכות תפקודית של 50% כפי שמנסים באי כוח התובע לטעון, יכול להימנע מלחשוף את מצבו התפקודי, לעבור מבחנים אינטלקטואליים ומעשיים על מנת להתקבל לעבודה, לעבור תקופת חפיפה צמודה הדורשת תפקוד פיזי לא פשוט ולהצליח בכל אלה לקבל את הזכיון וגם להחזיק בו מני אז במשך כתשע שנים . יצויין, כי התובע לא העלה בתצהירו הארוך מאוד, טענות ל גבי מגבלות קונטיביות כלשהן בעבודתו או בכלל.
התובע פרט ארוכות בתצהירו את תפקודו הלקוי במשפחה, הרושם שהתקבל מן העדות של התובע ורעייתו כאחד הוא שיכול והדברים היו נכונים בתקופה שלאחר התאונה, ואולם ניכר שהתובע הסתגל למצבו וגם המצב המשפחתי התייצב. כך לדוגמא, התובע אישר כמות נסיעות לא מבוטלת לחו"ל עם המשפחה, לרבות נסיעה לתאילנד על כל הפעילות הכרוכה בכך.
שקלול כל הנתונים שפורטו לעיל, תוך התחשבות במצבו של התובע ובתפקודו מביא לטעמי למסקנה ברורה שהפגיעה התפקודית של התובע קטנה מפגיעתו הרפואית, אף כי נותרה לו פגיעה תפקודית ממשית ממנה אין להתעלם. אין לקבל את טענת הנתבעת שיש לקבוע לתובע פגיעה תפקודית בשיעור של 15% בלבד. שיעור זה אינו משקף את משמעותם של הממצאים הרפואיים ואת הפוטנציאל שהיה גלום בתובע מלכתחילה.
בנסיבות העניין, לאחר שקלול כל הנתונים והראיות שהובאו, אני מעריכה שפגיעתו התפקודית של התובע עומדת על שיעור של כ- 30% וזאת מתוך הנחה, כי מצבו הרפואי של התובע עשוי לגרום לגריעה תפקודית מקסימלית העולה כדי 30% מכושר עבודתו לולא התאונה, אף כי אין משמעות הדבר שגריעה זו באה או תבוא לידי ביטוי במלואה בכל תקופת העבודה ולכך עוד אתייחס בהמשך.
משקבעתי את פגיעתו התפקודית של התובע, אבחן את נזקיו.
שיעור הנזק
למען הסדר הטוב אחזור על נתוני היסוד:
התובע יליד: 4/8/1972
תאריך התאונה: 21/4/2007
גיל התובע בעת התאונה: 34 + 8 חודשים.
גיל התובע כיום: כ- 46 ו- 7 חודשים.
נכותו הרפואית של התובע כולל צלקות: כ- 44%.
נכותו הרפואית של התובע ללא צלקות: כ- 41%.
פגיעתו התפקודית של התובע: 30% .
הפסדי שכר בעבר
התובע טוען להפסדי שכר בעבר בשיעור של 1,331,156 ₪, זאת בהסתמך על פוטנציאל השתכרותו לולא התאונה ובהתאם לאמור בחוות הדעת החשבונאית שהגיש.
הנתבעת טוענת שהפסדיו של התובע לעבר עומדים לכל היותר על סך של 53,278 ₪, סכום המשקף לטעמה את הפסדי התובע בפועל.
מטעם התובע הוגשה חוות דעת חשבונאית על ידי רו"ח טיומקין, בחוות דעתו מציין המומחה, כי התבקש לחוות דעתו בדבר נזקים כלכליים ונזקי אובדן רווחים שנגרמו לתובע בשל עלויות שכר חריגות בבית העסק שבשליטתו עקב מוגבלויותיו הגופניות, בהתחשב במסמכים חשבונאיים שהוצגו לו.
המומחה בחן את הדו"חות הכספיים של התובע לשנים 2011 – 2014, למול הדו"חות של העד ברששת לשנים 2013-2014 והדו"חות של העד חדידה לשנים 2012-2014. שני העדים, כמפורט כבר לעיל, בעלי זכיון לנהל תחנת דלק, בדומה לתובע.
בחוות הדעת בדק המומחה את הוצאות שכר העובדים בעסקו של התובע מתוך הנחה שחברת פז זכאית לתשלום שנתי בסכום המחושב בהתאם לעמידת התחנה ביעדי מכירות המוגדרים בהסכם השנתי, כאשר רווחי הזכיין נגזרים מהפעלת תחנת הדלק ויעילות התפעול של התחנה.
המומחה ציין בחוות דעתו, כי הוסבר לו שלאור מאפייני ההסכם עם פז, נוסף על תפקידו של מפעיל התחנה כמנהל, על המפעיל למלא גם תפקיד של עובד רגיל, להשתתף במשמרות, והכל כדי לחסוך בהוצאות ולהגדיל את רווחיו מהפעלת התחנה.
המומחה בחן את הנתונים הכספיים והסיק, כי בשנים 2011-2014 הסתכמו הוצאות שכר העבודה אשר שילם התובע לעובדיו ב- 14.75% מהכנסותיו מהפעלת תחנת הדלק.
לעומת זאת, בחינת הנתונים בנוגע לשכר עבודה בחברה שבאמצעותה מפעיל העד חדידה את התחנה, העלתה, כי הוצאות שכר העבודה הסתכמו ב- 9.6% מהכנסותיו מהפעלת תחנת הדלק.
בחינת הנתונים בנוגע לתחנה שהפעיל העד ברששת העלתה, כי הוצאות שכר העבודה הסתכמו ב- 8.64% מהכנסותיו מהפעלת תחנת הדלק.
מנתונים אלה הסיק המומחה שעלות שכר העבודה אשר שילם התובע לצורך הפעלת בית העסק גבוהה ב- 5.15% מהמקובל בבתי עסק אחרים שנבדקו.
בהתאם לתוצאות בדיקתו הסיק עוד המומחה, כי נזקי אובדן הרווחים החודשיים אשר נגרמו לתובע, הסתכמו ב"כ- 14,111 ₪ לחודש . לנתון זה, הגיע המומחה תוך הפעלת מחזור מכירות חודשי ממוצע בין השנים 2011-2014 (273,995 ₪) בשיעור עלויות שכר עודפות (5.15%). המומחה הוסיף עוד, כי היות שבשנים 2012-2014 הסתכמה הכנסתו החודשית של הממוצעת של התובע ב- 11,700 ₪, מסתכם כושר השתכרותו הכולל של התובע בסך העולה על 25,000 ₪ לחודש.
מטעם הנתבעת, הוגשה חוות דעתו של רו"ח אביזמל, שהינו גם עו"ד ומגשר במקצועו.
באשר להכנסותיו של התובע מעבודתו במסעדת ערביקה, בה היה גם שותף, מציין המומחה, כי כדי להגיע לנתון ההשתכרות האמיתי של התובע במעמדו כמנהל בחברה, אין להסתפק בנתונים הרשומים בתלוש השכר שלו, שכן נתונים אלה הינם פרי החלטה שרירותית של המנהלים בחברה וללא קשר אמיתי להשתכרות אמיתית . לטענת המומחה, יש להשקיף בכל שנה על תוצאות הפעילות של החברה כעולה מהדו"חות הכספיים המבוקרים שלה ולשייך לתובע את חלקו ברווח או בהפסד של החברה כתוספת או הפחתה מהשכר הרשום בתלוש השכר כמשכורת. המומחה ציין, כי התובע לא המציא את הדו"חות הכספיים של החברה למרות שהתבקש לעשות כן ומשכך יש להתייחס בספקנות לנתון המופיע בתלושי השכר עליהם מבסס את התובע את טענתו כהשתכרותו לפני התאונה, שכן מדובר בנתון חלקי ובהעדרם של הדו"חות הכספיים של החברה, אין את התמונה המלאה של הכנסות התובע לפני התאונה.
עוד טוען המומחה, כי יש לנטרל את ההכנסות הזקופות שנוספו להכנסתו של התובע בגין רכב צמוד וטלפון שכן למרות התאונה, הייתה לו השליטה והיכולת להמשיך ולהשתמש בהם כמנהל החברה ובהקשר זה לא נגרע ממנו דבר לאחר התאונה.
בכפוף להסתייגות זו, מסכים המומחה, כי לפי התלושים השתכר התובע לפני התאונה משכורת בסך 8,000 ₪ ושילם מיסים לפי שכר ברוטו של 11,115 ₪ בשל ההכנסות הזקופות.
באשר להכנסותיו לאחר התאונה, למד המומחה מן התלושים, כי שולם לתובע שכר בחודשים הסמוכים ובאשר להורדת שכרו לסך של 2,000 ₪ בשלהי שנת 2007 , מתייחס המומחה בספקנות, בשים לב להיותו מנהל בחברה.
יתירה מזו, המומחה מצין, כי עיון בשומת המס לשנת 2007 מלמדת על הכנסה בשיעור 50,000 ₪ מוגבלת למס בשיעור 25%, ומשכך מניח המומחה, כי מדובר בדיבידנד, ששולם כפיצוי על השכר הנמוך ששולם לתובע לאחר התאונה ויש להוסיף סכום זה לשכרו.
המומחה מוסיף, כי התובע נמנע מלהעביר את הדו"ח שהוגש על ידו כבעל מניות בחברה לשלטונות המס בשנת 2007 על כל צרופותיו, על אף שהתבקש לעשות כן, ויתכן שמדובר בניסיון להסתיר את עובדת נטילת חלק מן השכר בדיבידנד.
אשר להשתכרות התובע בשנת 2008, קובע המומחה שהייתה עלייה בשכרו של התובע לסך של 13,000 ₪, שלטענת התובע נבעה משגשוג המסעדה ומכאן מסיק המומחה שלא הייתה כל פגיעה בהכנסות התובע בעקבות התאונה.
אשר למסעדת "פחמים" שפתח התובע, מציין המומחה, כי לכישלון של עסק חדש יכולות להיות סיבות רבות ומגוונות שאינן קשורות לתאונה כלל.
אשר לחוות דעת המומחה מטעם התובע – לטענת מומחה הנתבעת, האחרון מבסס את חוות דעתו על הנחה שרירותית, אשר יסודותיה רעועים, כי בעקבות התאונה נאלץ התובע לבצע שינויים בתחום עיסוקו, כאשר הנתונים מלמדים על עלייה בשכר וכאשר לא ניתן לקשור כישלון עסקי בשנת 2010, לתאונה בשנת 2007.
אשר לטענה, כי בעסקו של התובע בחברת פז, ההוצאות בגין שכר עבודה יתירות – סבור המומחה מטעם הנתבעת, כי ניסיונו של המומחה מטעם התובע, להשוות רכיב מסויים בלבד של שכר עבודה בעסקו של התובע לעומת עסקים אחרים, ללא כל בדיקה ואבחון של סך ההכנסות או רכיבי ההוצאות האחרים, עולה כדי סימון עיגול סביב המטרה סביב החץ שנורה זה מכבר וכי המומחה בחר להציג רק את העסקים העונים על ההשערה ברכיב ספציפי זה.
לטעמו של מומחה הנתבעת, עסקים דומים לא בהכרח משלמים את אותו שכר לעובדים ולא מייצרים בהכרח אותן הכנסות בגלל הבדלי מיקום, הבדלי ניהול וסיבות רבות אחרות. גם לגופם של אותם עסקים סבור המומחה שיש ביניהם שוני מעסקו של התובע .
אשר לעסקו של ברששת – ניתוח הדו"חות מעלה שמדובר בעסק בעל מחזור הכנסות כפול מעסקו של התובע, כן התעלם המומחה מטעם התובע מהוצאות של הסעות לעובדים, מה שיכול ללמד שברששת שינע עובדים ממקומות רחוקים ושילם להם שכר נמוך יותר, כאשר שקלול הוצאות אלה מביא לידי מסקנה שהוצאות השכר הכולל עמדו על 11% ולא 9%.
עוד מדגיש המומחה, כי רכיבי ההוצאות בין העסקים אינם חייבים להיות דומים ואף לא באותו עסק עצמו, כך עמלות מכירה של ברששת עמדו בשנת 2013 על שיעור של 21.6% ובשנת 2014 על שיעור 23.6% דהיינו שינוי ב- 2% שהם כמעט 200,000 ₪.
לעומת זאת בעסקו של התובע הרכיב המקביל המכונה בשם "דמי שכירות וניהול נכסים" בשנת 2013 שיעורו היה 14.4% ובשנת 2014 14% שיעורים הנמוכים ב- 8% מעסקו של בר ששת ומשמעו חסכון משמעותי ברכיב זה, מה שמגדיל את הכנסותיו של התובע. לטענת המומחה, כשם שלא ניתן לקשור רכיב זה לתאונה, לא ניתן לקשור את השינוי ברכיבי ההוצאות האחרים ובכלל זה שכר העובדים.
השוואה זו מעלה לטעמו של המומחה, כי העסקים אינם דומים ויתכן שבשל מיקום לא אטרקטיבי ו/או הוצאות שכר גבוהות בגלל אילוצי זמן ומקום, העסק של התובע משלם לפז עמלה נמוכה ממה שמשלם עסקו של בר ששת.
אשר לשיעורי הרווח בעסק של בר ששת לעומת עסקו של התובע, בשנת 2013 שיעור הרווח בעסקו של בר ששת עמד על 5.4% ובשנת 2014 עמד על 4.7% ואלו בעסקו של התובע השיעור המתקבל בשנת 2013 4.1% ובשנת 2015 5.1% שהם שיעורים דומים פחות או יותר בשני העסקים, כאשר אילו טענת מומחה התובע הייתה נכונה, היה מתקבל הבדל של לפחות 5.15%. שיעור הנזק הנטען על ידי המומחה מטעם התובע.
אשר לעסקו של העד חדידה, ראשית ציין המומחה שהעד חדידה מפעיל את התחנה באמצעות חברה. בנוגע לרכיב של דמי ניהול לפז הרי שזה עמד בשנת 2013 בחברתו של חדידה , על 22.7% מההכנסות ובשנת 2014 על 14.2% מההכנסות ומכאן רואים שינוי ב- 8% שהם כמעט 500,000 ₪ באותו עסק עצמו ומכאן הנחת מומחה התובע שמדובר באותו עסק ושצפוי אותו רכיב באותו שיעור בין השנים אינה נכונה.
כמפורט כבר לעיל, שיעור דמי שכירות וניהול עסקים בעסקו של התובע עמד על כ- 14% שיעור נמוך ב"כ- 8% בשנת 2013 מעסקו של חדידה בשנת 2013. מכאן מסיק המומחה שאין המדובר בעסקים דומים.
אשר לשיעור הרווח, הרי שבדיקה מעמיקה (תוך קיזוז ההפסדים) מעלה לטעמו של המומחה, שזה עמד על שיעור של 2.6% בשנת 2013 בחברתו של חדידה לעומת 4.1% בעסקו של התובע.
אשר לניתוח פעילות עסקו של התובע בשנים 2011 – 2018 – מסיק המומחה שניכרת עליה במחזור ההכנסות בעסק כאשר בשנת 2015 יש עליה של כ- 17.6%, הרווח לצרכי מס בכל אותם שנים גבוה מסך ההכנסה של התובע בשנה שלפני התאונה ומצביע על כך שהכנסתו של התובע בשנים אלה גבוהה מהכנסתו בשנה שלפני התאונה. מנתונים אלה מס יק המומחה שטענת התובע להפסדי הכנסות ל אחר התאונה, אין לה על מה להישען. עסקו של התובע במגמת צמיחה והרווח השנתי גדול משכרו שהיה בעת התאונה.
התובע בחר שלא להגיש חוות דעת משלימה המתייחסת לטענות והנתונים שהעלה מומחה הנתבעת, ואלו הנתבעת, הצד השלישי והצדדים הרביעיים ויתרו על חקירת מומחה התובע.
מומחה הנתבעת נחקר לעומת זאת ארוכות. בתשובותיו בנוגע למסעדת ערביקה ציין שיצא מנקודת הנחה בחוות הדעת שקיימים 5 שותפים ולתובע יש 20% בחברה, בדיון הבין שמדובר ב- 6 שותפים ולתובע יש 10%. המומחה השיב שעל מנת להתייחס להכנסותיו של בעל שליטה יש לייחס לו הפסדים או רווחים לפי חלקו. המומחה הסכים שאת רווחי החברה ניתן לחלק באמצעות דיווידנד או משכורת גבוהה יותר אולם הדגיש שדיווידנד אפשר לקחת גם על שנים קודמות ולא על השנה האחרונה. אם מחלקים את הדיווידנד מרווחים שוטפים אפשר לומר שכולם על השתכרות. אשר לסכום שקיבל התובע בשנת 2007 בסך 50,000 ₪ השיב המומחה שאינו יודע אם יש להביא בחשבון שאת חלקו יש לייחס לחודשים ינואר, פברואר, מרץ בלי נתונים נוספים. המומחה חזר על כך שבנוגע למסעדת ערביקה אין ביכולתו להחליט מה הנתונים בלי הדו"חות הכספיים. אשר להכנסות הזקופות של התובע עת עבד במסעדת ערביקה הסכים המומחה כי מדובר בשווה כסף.
אשר לשכר העובדים בתחנת הדלק, המומחה השיב שביקש לראות טופס 126 מפורט, שיש בו התייחסות לשכר כל אחד מהעובדים וקיבל רק טופס חלקי, ומשכך לא יכל לדעת מה שכר כל עובד ועובד, אלא שכר כלל העובדים.
אשר להוצאות בגין העובדים בעסקו של בר ששת המומחה הסכים שגם אם מוסיפים את הוצאות הנסיעות של העובדים, עדיין ההוצאה לא מגיעה ל- 14% כמו ההוצאה אצל התובע.
כמפורט לעיל, המומחה מטעם התובע לא נחקר בחקירה נגדית. התובעים טוענים, כי בעל דין שמוותר על חקירה נגדית, הדעת נותנת שיש לראותו כמי שאינו משיג על גרסת העד במקום שזו סותרת את גרסתו שלו. לעומת זאת, הנתבעת טוענת, כי גם בשים לב לאי חקירת המומחה ובהתאם לפסיקה, על בית המשפט להיכנס לעובי הקורה ולהעדיף את חוות דעת אחד מן הצדדים בהתייחס לעובדות ולא רק בהתייחס לאי חקירת מי מן המומחים. הנתבעת טוענת שעל בית המשפט לבחון את חוות דעת מומחה התובע ואת התיאוריה שפיתח לגופה.
אכן להימנעות מחקירה נגדית של עד ובוודאי של מומחה עשויה להיות משמעות, ואולם אין משמעות הדבר שיש להעדיף אוטומטית את חוות דעתו של אותו עד או מומחה על חוות הדעת של המומחה שכנגד. בהקשר זה הפנו התובעים, בין היתר, לפסק הדין בע"א 7958/10 פלאפון תקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל (1/8/12) בו נקבע כדלקמן:
"המשיבים בחרו שלא לחקור נגדית את פרופ' ברנע, המומחה מטעם המשיבה, ובכך לא איפשרו לו להסביר את עמדתו בנקודות בהן היא חלוקה עליהם. במצב דברים זה, לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא; "כאשר צד, מרצונו ומתוך מודעות לתוצאות מעשהו, מוותר על חקירה נגדית, הדעת נותנת שיש לראותו כמי שאינו משיג על גירסת העד במקום שזו סותרת את גירסתו שלו" (ע"א 9010/08 מרכז רפואי רבין נ' לוביניקר [פורסם בנבו], פסקה מ"ה; י' קדמי על הראיות (חלק רביעי; תש"ע) 1949; ראו והשוו ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760; רע"פ 6723/05 באסם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]). דברים אלה תואמים את נסיון החיים והשכל הישר ".
אכן כך הם הדברים ואולם אין משמעות הדבר שלא צריך לבחון את חוות דעת מומחה התובע לגופה וככל שנותרו סוגיות שלא הוסברו בחוות הדעת או שאינן מתיישבות עם הראיות, הרי שלא ניתן להעדיפה. חשוב לזכור, כי לאחר הגשת חוות דעת הנתבעת, בידי התובע היה להשלים את חוות הדעת המומחה מטעמו, התובע לא יכל לצאת מתוך הנחה שיתאפשר למומחה להסביר דברים שלא נכתבו בחוות הדעת, היה עליו לדאוג שהתשובות תהיינה מונחות מראש.
במקרה דנן, על אף שהנתבעת נמנעה מלחקור את מומחה התובע, אין בידי לקבל ולהעדיף את התיזה שנקבעה בחוות דעתו. עיון בחוות דעת מומחה התובע, מעלה שבנוגע להפסדיו של התובע כאגוראי, יצא המומחה בחוות דעתו מכמה הנחות יסוד שאינן יכולות לעמוד, ובין היתר שדי בנתונים שהביא בחוות הדעת לגבי שנתיים שלוש ולגבי שתי תחנות דלק פרט לתחנת של התובע על מנת לקבוע את שיעור ההפסד מכאן ואילך; שהמדובר בתחנות דומות שניתן להשוות ביניהן ושההשוואה שערך בחוות דעתו משקפת אכן את ההפסד שנגרם לתובע.
הנחות אלה נסתרו בחוות דעתו של מומחה הנתבעת, כאשר לא עלה בידי ה תובע לערער את הדברים בחקירתו הנגדית של המומחה, שהתרכזה רובה ככולה בתקופת עבודתו של התובע במסעדת ערביקה ובמשמעות הסכום של 50,000 ₪ שהתקבל בשנת 2007, סכום שהתובע לא טרח להוכיח את מקורו ומהותו, ובכך עוד אדון להלן .
שני המומחים אינם חלוקים על כך שבאופן ההשוואה שערך המומחה מטעם התובע, התובע אכן משלם שכר עובדים בשיעור גבוה יותר משתי התחנות שנבדקו, ואולם הם חלוקים על המשמעות של הנתון הזה, וכפי שהובהר בחוות דעת מומחה הנתבעת, ברי כי לא די בנתון הזה על מנת לקבוע את שיעור ההפסד של התובע כהפסד בפועל כפי שנעשה בחוות דעת מומחה התובע.
ראשית, מקובלת עלי הטענה שקיים קושי להסיק נתונים כה חד משמעיים מהשוואות לשתי תחנות דלק אחרות, תחנות שיש להניח שנבחרו בקפידה על ידי התובע. ככל שהתובע סבר שהנתונים בתחנה שניהל חריגים , הרי שהייתה בידו דרך פשוטה להוכיח את הדברים באמצעות יודעי דבר מחברת פז, שלבטח חולשים על נתונים של מכלול תחנות הדלק שבבעלות החברה. בהקשר זה לא למותר לחזור ולציין שמנהל האזור של התובע, העד משלי העיד שהתובע תפעל את התחנה באופן טוב לשביעות רצון חברת פז וכי לא הועלתה טענה כנגדו באשר לכך שהוצאותיו בגין עובדים גבוהות יתר על המידה. כמו כן, העד גלוסטרון העיד, שמצבת העובדים המינימלית שחברת פז מקצה לתחנה אינה מספיקה מלכתחילה: "... הם מתפעלים תחנת דלק, מתפעלים את החנות, דרישות התפעול של החנות, אתה אמור לנקות שש תאי שירותים פעם בשעה, ולהכין מאה כוסות קפה בבוקר לאנשים וגם לעמוד ולקחת מהם כסף, אז כן, בן אדם וחצי של פז לא הספיק. הייתי צריך להביא עוד" (פרוטוקול מתאריך 7/11/19 בשורות 20-17).
שנית, מהנתונים שהובאו עולה, כי לא בהכרח מדובר בתחנות זהות, התחנות נמצאות במיקום שונה, דבר שיכול כשלעצמו להשפיע על עלות כוח העבודה, המחזור של התחנות אינו זהה – כך לדוגמא המחזור של התחנה של בר ששת כמעט כפול מזו של התובע. כמו כן, במהלך דיון ההוכחות הסתברו עובדות שלא נלקחו בחשבון על ידי המומחה מטעם התובע ולא הייתה להם כל התייחסות בחוות הדעת. כך הסתבר שבחלק מהזמן ניהל התובע שתי תחנות דלק במקביל זו שבערד וזו שבעין גדי ובחלק אחר גם עזר לתפעל את התחנה באילת, כך שיכול שהיה פחות פנוי לכל אחת מהתחנות ומכאן הצורך בהעסקת עובדים נוספים. מה גם שברי כי אדם שמנהל שתי תחנות יהיו לו יותר עובדים שכן לכל משמרת צריך כמות כפולה של אנשים – אחד לפחות בכל תחנה. הנתונים שבחן מומחה התובע נוגעים לשתי תחנות דלק דבר שהמומחה לא ציין וכנראה גם לא היה מודע לו. עוד הסתבר כי ב תאריך 1/1/17 קיבל התובע את הזכיינות על תחנת הדלק בבי ת קמא שהיא תחנה בהיקף גדול יותר, ומשכך הנתונים שהוצגו ונבדקו לא יכולים להיות רלוונטיים לתקופה זו והלאה.
כמו כן, כפי שטענה הנתבעת, יכולות להיות סיבות נוספות לכך שההוצאות בגין העובדים גבוהות יותר, כגון מחסור בעובדים באזור בו נמצאת התחנה ומכאן צורך לשלם שכר גבוה יותר לעובדים. התובע לא הוכיח מה היה שיעור שכר העובדים בכל אחת מן התחנות.
שלישית, מומחה התובע בדק אך ורק את ההוצאות בגין עובדים. מקובלת עלי טענת מומחה הנתבעת, כי ההשוואה מדוייקת יותר דורשת התייחסות גם לרכיבים נוספים, כגון הוצאות שינוע העובדים שהוו חלק מן ההוצאות בתחנה של בר ששת, שכן אפשר שבר ששת היה נכון לשנע עובדים ממקומות רחוקים ולשלם שכר פחות.
רכיבים נוספים שעשויים להיות בעלי חשיבות, הינם סך כל ההכנסות, הרווח לפני מס, דמי השירותים לחברת פז. מעדויות העדים עלה, כפי שפורט כבר לעיל, כי חברת פז מתאימה את דמי השירותים לרווחיו של הזכיין. עיון בדו"חות הכספיים של שלושת התחנות מעלה שדמי השירותים בכל אחת מן היו שונים וכן היו לעיתים שונים בין שנה לשנה כפי שקרה בתחנה של חדידה, שכן כאשר סיים שנה אחת בהפסד דמי השירותים פחתו על מנת להותיר בידו רווח . מכאן, יכול שאילו רווחיו של התובע היו גבוהים יותר דמי השירותים היו יכולים לגדול והרווח לא בהכרח היה גדול יותר. את עיננו יכל אולי להאיר בעל תפקיד מחברת פז, ואולם בעל תפקיד כזה לא זומן. באשר לתחנה של חדידה הסתבר, כי היא מאוגדת כחברה ומכאן שמומחה התובע לקח בחשבון גם את שכרו של חדידה עצמו בגדר חישוב שכר העובדים ומכאן שהחישוב שנעשה אינו מדויק וזאת בלשון המעטה .
רביעית, נתון ממנו התעלם מומחה התובע לחלוטין ויכול שהוא הנתון הרלוונטי ביותר הוא אחוז הרווח, ולגבי נתון זה הוכח שאחוז הרווח של התובע היה פחות או יותר שווה לזה של בר ששת וגדול מזה של חדידה, ומשכך יכול שהתובע מסיבות שונות שילם יותר שכר עבודה ואולם ספק אם הדבר פגע בהכנסותיו. דווקא מהנתונים שהובאו עולה, כי הכנסותיו של התובע פחות או יותר שוות להכנסות בעלי זיכיונות אחרים המנהלים תחנות דלק, דבר המחזק את המסקנה שהשפעת נכויותיו מוגבלת.
מן המקובץ עולה שלא ניתן להעדיף את חוות דעת מומחה התובע ובוודאי שלא ניתן לקבל את התיזה שהוצגה בחוות הדעת בנוגע לשיעור ההפסד החודשי ולחשב את הפסדי התובע באופן זה מכאן ואילך.
על אף האמור אין משמעות הדבר, שאין לחשב לתובע הפסדי שכר, לתקופת העבר, אלא שיש להיכנס לעובי הקורה, להתחשב בנתונים שהוצגו ובמצבו של התובע לאחר התאונה, עד להתגבשות הנכות הצמיתה ולאחר מכן ולא להסתפק בנתון שהוצג בחוות דעת מומחה התובע.
למותר לציין, כי נקודת המוצא, היא שהפסד לעבר הוא נזק מיוחד ועל התובע הנטל להוכיחו. ככל שהתובע החסיר נתונים, אין לו להלין אלא על עצמו והדבר פועל כנגד טענותיו.
אבחן את הדברים בהתאם לתקופות הרלוונטיות השונות, בהתאם לעיסוקיו השונים של התובע מהתאונה ואילך.
ממועד התאונה ועד לתום עבודת התובע במסעדת ערביקה – 21/4/2007 – 31/8/2008
הצדדים חלוקים בנוגע לתקופה זו לגבי בסיס השכר של התובע, אופן חישובו, אופן ההתייחסות להכנסות זקופות, משמעות סכום של 50,000 ₪ שהתקבל אצל התובע בתחילת שנת 2007 ועוד. הפערים בין הצדדים בנוגע להפסדיו של התובע בתקופה זו עצומים.
תחילה יש להתייחס לבסיס השכר. התובע טוען שיש לשערך את שכרו בהתאם לעליית השכר הממוצע במשק. איני רואה צורך להתעכב על טענה זו, אשר דינה, לטעמי, להידחות. הפסיקה, רובה ככולה, בהקשר זה אחידה ומבוססת היטב - שיטת שערוך השכר המקובלת לחישוב הפסדי שכר בעבר הינה הצמדה למדד המחירים לצרכן וריבית מאמצע התקופה. גם אם קיימים מקרים נדירים בפסיקה בהם בחר בית המשפט בדרך שערוך שונה, לא הוכח בצורה כלשהי, כי שיטת השערוך הקיימת מקפחת את התובע וכי יש לאמץ שיטת שערוך אחרת. התובע נפגע בתאונה בהיותו בן כבן 35, התובע לא הוכיח את הכנסותיו טרם היכנסו כשותף במסעדת ערביקה ולא הוכיח את פוטנציאל השתכרותו בערביקה. כפי שקבעתי לעיל, עזיבת העבודה שם לא הייתה בשל התאונה אלא ככל הנראה ב עיקר של הסכסוך עם השותפים ומשכך טענת התובע לפוטנציאל השתכרות לו היה נותר כשותף במסעדה לא רק שלא הוכחה, אלא גם אינה עומדת . בנסיבות תיק זה, אין כל הצדקה לחרוג משיטת החישוב המקובלת של הצמדה למדד ולא הוכח, כי שיטת שערוך זו מקפחת את התובע.
אשר לבסיס השכר קודם לתאונה, הרי שעיון בתלושי השכר והנתונים שהובאו בנוגע לתקופה זו מעלה ששכרו של התובע במסעדת ערביקה, הורכב משכר בסיס ומהכנסות זקופות בגין שימוש ברכב וטלפון. המס שולם על מכלול השכר. ההכנסות הזקופות שולמו לתובע גם לאחר התאונה, אף ששכר הבסיס ירד בתקופה מסויימת.
אכן אין חולק שההכנסות הזקופות של התובע לא נפגעו לאחר התאונה ומשכך כל עוד עבד במסעדה, לא יקבל פיצוי על רכיב זה, יחד עם זאת, בסיס השכר הרלוונטי לתקופת התאונה ולאחריה, כמדד לחישוב הפסדיו של התובע בהמשך כולל את ההטבות שווי הכסף כאשר הוכח שלאלה היה יסוד של קבע קודם לתאונה (ראו לדוגמא: ע"א ( חיפה) 4526/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע''מ' (21/7/0-8) ראו גם תאק ( תא) 166766-09 בנק מרכנתיל דיסקונט סניף בית מ נגד סהר חברה לביטוח בע"מ  (28.03.2010))
אשר לאופן החישוב בתקופת עבודת התובע במסעדה, ממילא כאשר ההכנסות הזקופות לא נפגעו אזי התחשבות בהם בחישוב הפסד בפועל לפני ואחרי התאונה לא יעלה את שיעור ההפסדים ומאחר שתשלום המס של התובע נעשה על פי מכלול ההכנסה כולל ההטבות שווי הכסף, נכון להתחשב גם באלה.
לטעמי בעקבות מצבו הרפואי של התובע לאחר התאונה ותפקודו המוגבל בתקופה הסמוכה לתאונה גם משחזר לעבודה, יש לחשב את הפסדי שכרו בכל תקופת עבודתו במסעדת ערביקה כהפסד בפועל.
הנתונים שהובאו מלמדים כדלקמן:
אשר לשכר קודם לתאונה:
מתלוש שכר של חודש דצמבר 2006 עולה שתחילת עבודת התובע במסעדה, הייתה בחודש יוני 2005 – שיעור שכר היסוד של התובע עמד על 96,000 ₪ - דהיינו 8,000 ₪ לחודש – לסכום זה נוספו הכנסות זקופות בשיעור של 34,500 ₪, דהיינו סה"כ 130,500 מסכום זה שולם מס הכנסה בשיעור 19,115 ₪ - דהיינו הכנסותיו עמדו על – 119,385 ₪ - שכר של 9,948 ₪ לחודש.
תלוש של חודש מרץ 2007, שהוא החודש קודם לתאונה מלמד על נתונים דומים –
שכר יסוד מצטבר בגובה 24,000 ₪, שווה כסף בשיעור של 9,345 ₪, סה"כ 33,345 ₪ - מסכומים אלה שולם מס הכנסה בשיעור של 4,857 – דהיינו הכנסותיו עמדו על – 28,448 ₪, סכום זה לחלק לשלושה חודשים, מעלה שכר של - 9,496 לחודש. סכום זה בצירוף הצמדה למדד ממועד התאונה עומד על – 11,487 ₪.
אשר לשכר לאחר התאונה (החל מ- 21/4/2007) :
התובע לא הציג תלושי שכר של חודשים אפריל ומאי, ואולם הוצג תלוש של חודש יוני 2007. מתלוש זה עולה שהתובע לא קיבל שכר בסיס באותו חודש וכי קיבל זיכוי של 540 ₪ במס הכנסה.
יחד עם זאת השכר המצטבר מלמד על תשלום שכר רגיל של 30,923 ₪ שווה כסף בשיעור של 19,850 ₪, שולם מס בשיעור של 5,099 ₪ - סך כולל של 25,824 ₪, דהיינו היו הכנסות כלשהן בחודשים אפריל ויכול גם מאי שלא פורטו (בשים לב לפער בין השכר המצטבר בחודש מרץ לבין השכר המצטבר בחודש יוני).
החל מחודש יולי 2007 ועד לסוף שנת 2007 שולם לתובע שכר בסיס בשיעור של 2,000 ₪ בתוספת הכנסות זקופות כרגיל – על סכומים אלה לא שולם מס.
מתלוש השכר של חודש דצמבר 2007 למדים על הכנסות מצטברות של 32,923 ₪, בתוספת שווה כסף של 23,384 סה"כ 56,307 ₪, מסכום זה שולם מס בשיעור 5,099 ₪ - דהיינו הכנסה מצטברת נטו של 51,208 ₪.
לו היה התובע ממשיך לעבוד כרגיל בהתאם לשיעור השכר נטו של חודש מרץ 2007, הרי ששכרו של התובע נטו למשך השנה אמור היה להיות – 9,496*12 = 113,952.
מאחר שההכנסות הזקופות המשיכו להשתלם גם בתקופת התאונה, הרי שהפסדיו של התובע מתמצים בתקופת אי הכושר בהפרש בין השכר שאמור היה לקבל עד לחודש דצמבר לו היה ממשיך לעבוד כרגיל לבין השכר שקיבל בפועל (כמפורט לעיל, לצורך הנוחות והדיוק, לנוכח העובדה שמס הכנסה שולם גם על ההכנסות הזקופות, אתייחס לשכר נטו הכולל את ההכנסות הזקופות בשני המקרים).
משכך ניתן לקבוע כי הפסדיו של התובע עד לסוף שנת 2007 הינם כדלקמן –
62,744 ₪ = 113,952-51,208
סכום זה בצירוף הצמדה למדד עומד על 74,178 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה עומד על 88,254 ₪.
בשנת 2008 גדל שכר הבסיס של התובע ל- 13,000 ₪ לטענת התובע, בהתאם להחלטת השותפים להעלות את השכר. מכאן שגם אם היה התובע מוגבל עקב מצבו הרפואי בעקבות התאונה, הרי שלא נגרם לו הפסד בתקופה זו ומשכך אין לחשב הפסדי שכר בשנת 2008 עד לעזיבת העבודה במסעדת ערביקה.
נותר עוד להתייחס לסכום נוסף שהתקבל אצל התובע בשנת 2007, כפי שעולה משומת המס של אותה שנה, בשיעור של 50,000 ₪ שהוגדר כ"הכנסות משותפות", כשסכום זה מוגבל לניכוי מס בשיעור של 25%. התובע כלל לא התייחס לסכום זה בחוות דעת המומחה מטעמו או בתצהירו. קיומו של הסכום נחשף לראשונה, בחוות דעת מומחה הנתבעת. גם לאחר שנחשף קיומו של הסכום התובע לא מצא לנכון להגיש חוות דעת משלימה, או נתונים נוספים כגון דיווח על הכנסותיו האישיות למס הכנסה שהיה בהם כדי להבהיר את מהותו של הסכום או התקופה לגביו הוא שולם.
מומחה הנתבעת התייחס בחוות דעתו לכך שהשומה לשנת 2007 כוללת הכנסה בסך של 50,000 ₪ מוגבלת למס בשיעור של 25% שזהו המס שמשולם על דיבידנד והעלה השערה , כי יתכן שמדובר בתשלום נוסף ששילמה החברה לתובע עקב השכר הנמוך שקבע לעצמו בתקופה מאז שחזר לעבוד ה וסך שזה שולם על ידי החברה בצורת דיבינדנד (דבר שלא משתקף בתלוש השכר), אך יש להוסיפו לשכרו לאחר התאונה.
מירב חקירתו הנגדית של המומחה נערכה בנוגע למשמעות סכום זה, כאשר המומחה הסביר שעל התובע היה להגיש את הדו"ח על הכנסותיו שהוגש למס הכנסה באותה שנה כדי שיובן מה מעמדו של הסכום ואת מאזני החברה על מנת שניתן יהא לדעת האם אכן מדובר בדיבידנד ששולם לכל השותפים או כדרך להחזיר לתובע את ההפחתה בשכר הבסיס באותה שנה. כמו כן לו היו מוצגים המאזנים ניתן היה לדעת בעבור איזה שנים שולם הסכום, שכן דיבידנד אינו חייב להיות משולם באותה תקופה שהוא נצבר ויכול גם להשתרע על פני מספר שנים. המומחה חזר והבהיר שלא הובאו די מסמכים על מנת לקבוע ממצאים לגבי סכום זה.
הצדדים חלוקים בנוגע למשמעותו של הסכום, התובע טוען, בהסתמך על חוות דעת המומחה מטעם הנתבעת, כי מדובר בדיבידנד אותו יש להוסיף לבסיס השכר של שנת 2007 בלבד, דבר שמעלה את בסיס השכר באופן ממשי.
הנתבעת משיבה שיש לדחות טענה זו מכל וכל. הנתבעת מדגישה שטוענה זו הועלתה לראשונה בסיכומי התובע, לאחר שתקציר השומה צורף לחוות דעת מומחה הנתבעת ושם הופיע הסכום כ"הכנסות משותפות" ( כשלטענת הנתבעת מדובר בהכנסות משותפות לתובע ולאשתו). הטענה מעולם לא נטענה על ידי התובע, לא בכתב התביעה, לא בתחשיב הנזק ולא בתצהיר עדותו הראשית, אליו כלל לא צורף אותו תקציר שומה. לטענת הנתבעת, גם בעדותו לא ידע התובע להשיב מהו דיבידנד והאם אי פעם שולם לו אף שבהמשך העדות נזכר בדיבידנד, מתי חולק, אך לא ידע לספר כמה חולק לכל אחד מהשותפים האחרים. משכך, טוענת הנתבעת שמדובר בהרחבת חזית. מוסיפה הנתבעת וטוענת שכלל לא ברור אם אכן מדובר בדיבידנד, כל שניתן ללמוד מתקציר השומה הוא גובה הסכום, גובה המס והעובדה שמדובר בהכנסות משותפות. לנוכח שיעור המס העלה המומחה מטעם הנתבעת את האפשרות שמדובר בדיבידנד ששולם כתחליף לשכר הנמוך הנקוב בתלושי השכר בחודשים 6-12/07. הנתבעת מוסיפה עוד, שגם אם מדובר בדיבידנד כפי שהסביר המומחה מטעמה לא ניתן לדעת מאילו רווחים חולק, האם רק מרווחי שנת 2007, או מהרווחים שנצברו לאורך השנים ומשכך לא ניתן להוסיף את הסכום לשכרו של התובע. עוד טוענת הנתבעת, כי ככל שמדובר בדיבידנד, הרי שמדובר באירוע חד פעמי, התובע לא קיבל דיבידינד בשנים 2005, 2006, ו- 2008 ומשכך לא ניתן לבסס על סכום זה את פוטנציאל השתכרותו של התובע. הנתבעת גם מדגישה שלא ניתן לדעת מתי שולם הדיבידנד בתחילת השנה או בסופה. לטעמה של הנתבעת, צריך להוסיף את הסכום דווקא לשכרו של התובע לאחר התאונה ומשכך להפחית את נזקיו בהתאם.
התובע טוען, כי תשלום הסכום כחלופה לשכרו הנמוך ששולם לתובע בחודשים 6-12/07, אינה הגיונית, שכן מיוחסת לתובע למעשה תרמית מס וכי מדובר באפשרות שאינה כדאית כלכלית, מה גם שיחסיו של התובע עם שותפיו הסתיימו בסכסוך ומכאן שלא היו הולכים לקראתו. התובע הוסיף שהאפשרות אינה מסתדרת מתמטית.
לדברים אלה משיבה הנתבעת, כי אין המדובר בתרמית מס אלא בתכנון מס לגיטימי, כי מדובר באפשרות כדאית כלכלית, נוכח העובדה ששיעור המס מוגבל ל- 25% והתובע שילם 29% מס. באשר לטענה שהיה בסכסוך עם שותפיו, הושב שהסכסוך עם השותפים התגלע על רקע הכוונה להגיש את התביעה בשנת 2008, וכי אין בדרך זו משום פגיעה בשותפים שכן במקום לקבל את הסכום כשכר עבודה קיבל אותו התובע כדיבידנד. אשר לטענה שהאפשרות אינה מסתדרת מתמטית הושב, כי יכול והסכום הושפע גם מעליית השכר בשנת 2008.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לידי מסקנה, כי במסכת הראיות שהובאה מטעם שני הצדדים, לא ניתן לקבוע על מה, מאיפה, למה ומתי שולם סכום ומשכך אין כלל להתחשב בו. בוודאי שאין לקבל את טענת התובע שיש להוסיפו לבסיס השכר בשנת 2007. לו רצה כך התובע לטעון היה עליו להוכיח מתי שולם הסכום, מדוע שולם, להציג את הדיווח האישי למס הכנסה באותה שנה ולהוכיח, כי אכן מדובר בדיבידנד ולגבי איזה שנים הוא שולם. התובע לא הוכיח דבר וחצי דבר בהקשר זה, לא חשף כלל את קיומו של סכום זה, לא הגיש את הדיווח האישי למס הכנסה לא הגיש את מאזני החברה ואף המומחה מטעמו לא התייחס כלל לסכום. למותר לציין, שלאחר הגשת חוות דעת מומחה הנתבעת , יכלו התובע או המומחה מטעמו לבקש להשלים את הנתונים ולכלול את הסכום בגדר החישוב, דבר שלא נעשה. הימנעותו של התובע מלהביא ראיה בהקשר זה פועלת כנגדו. מכל מקום לא הוכח שמדובר בהכנסה קבועה שיש לצרפה לבסיס השכר . מדובר בתשלום חד פעמי שלא ברורה מהותו ושלא משקף את פוטנציאל השתכרות התובע.
אשר לטענת הנתבעת שהמדובר בסכום ששולם חלף השכר הנמוך בחודשים 6-12/07, הרי שכפי שהעיד בהגינותו מומחה הנתבעת מדובר רק באפשרות שהינה אחת מן האפשרויות, ולא שוכנעתי נוכח גובה הסכום והעובדה שמדובר בהכנסות שהוגדרו כמשותפות, כי מקור הסכום אכן במסעדה וכי שולם חלף השכר המופחת. ככל שאכן מדובר בדיבידנד הרי שלא נסתר שמדובר בסכום חד פעמי ששולם שמחד בשל מהותו אין לצרפו לבסיס השכר, ומאידך אינו בא חלף ההפסדים שנגרמו לתובע. משכך, אין לנכות סכום זה מהפסדי השכר שנגרמו לתובע בעקבות התאונה.
מהאמור עד כאן עולה, כי הפסדי השכר של התובע לתקופה זו עומדים על סך של 88,254 ₪. התובע לא טען לפיצוי בגין פנסיה על תקופת העבר, מה גם שהחוק לגבי שכירים החל משנת 2008 ואילך.
התקופה עד לתחילת עבודת התובע כזכיין של חברת פז – 1/9/2008 – 31/12/2009 (16 חודשים)
בתקופה זו, כפי שהוכח התובע עבד תקופה מסויימת כמנהל בית קפה, כמו כן, ניסה לחזור לעבוד כמורה לנהיגה, דבר שלטענתו לא צלח, לאחר מכן פתח עם שותפים את מסעדת "פחמים" שכשלה.
כפי שקבעתי לעיל, אין לקבל את בסיס השכר לו טען התובע, כאשר התובע הצמיד את שכרו לשכר הממוצע במשק.
בסיס השכר לפיו נכון ומקובל לחשב את הפסדיו של התובע בתקופה זו ככל שהיו, הוא בסיס השכר בסוף עבודת התובע במסעדת ערביקה, כאשר בסיס השכר כולל את ההכנסות הזקופות. בשנת 2008, הרוויח התובע שכר מצטבר של כולל שווה כסף סך של 134,120 ₪, מסכום זה שולם מס בשיעור של 25,940 ₪, משכך השכר נטו עומד על – 108,180 ₪ - לחלק ל- 8 חודשי העבודה - סכום של 13,522 ₪ לחודש. סכום זה בצירוף הצמדה ממועד סיום העבודה במסעדת ערביקה, עד לעת הזו עומד על – 15,247 ₪.
על מנת לקבוע האם נגרמו לתובע הפסדים בתקופה זו, יש לחלץ את הכנסותיו בתקופה זו.
אשר לשנת 2008 מתוך תקציר השומה לשנה זו עולה כי הכנסותיו של התובע ממשכורת עמדו על 160,963 ₪, התובע שילם מס בשיעור של 29,494 ₪ - משכך הכנסותיו נטו עמדו על – 131,469 – מסכום זה יש להפחית את שכרו נטו ממסעדת ערביקה עד לאוגוסט 2008 – שעמד על 108,180 ₪ והמסקנה היא שביתרת שנת 2008 הרוויח התובע שכר של – 23,289 ₪, דהיינו שכר של 5,822 ₪ לחודש, סכום הנמוך מפוטנציאל שכרו.
אשר לשנת 2009, בהתאם לתקציר השומה, הכנסותיו של התובע עמדו על 49,500 ₪ ממשכורת, בגין סכום זה לא שולם מס. באותה שנה התובע גם ניהל עסק, אלא שסיים את השנה בהפסד, לפיכך הכנסתו של התובע בשנה זו הייתה 4,125 ₪ לחודש.
הנה כי כן, לאחר עזיבת התובע את מסעדת ערביקה, הכנסותיו, לפחות בתקופת הביניים עד להשתלבותו כזכיין של חברת פז ירדו. יחד עם זאת, לא ניתן לייחס את כל ההפסד לתאונה. כפי שנפסק כבר לעיל, עזיבת התובע את מסעדת ערביקה לא הייתה בשל מצבו הרפואי בעקבות התאונה, אלא ככל הנראה בעיקר בשל הסכסוך שהתגלע בינו ובין שותפיו, על רקע רצונו להגיש את התביעה דנן. אזכיר רק בקצרה, כי לאחר העזיבה התובע השתלב כמנהל בית קפה ולאחר מכן מצא לנכון לפתוח מסעדה עם שותפים שאמנם כשלה, אך בשום פנים לא הוכח כי כשלון אותה מסעדה קשור בצורה כלשהי למצבו הרפואי של התובע.
על אף האמור, אין כל ספק, כי מני אז התאונה על התובע להתמודד במומו עם כל עבודה אליה הוא נדרש, ואין כל ספק שבשל מצבו הרפואי ונכותו, בעיקר הנכות ביד התובע מוגבל בחלק מן הפעולות. יתירה מזו, תקופה זו היא בפרק זמן הסמוך לתאונה ומשכך, ניתן לקבוע, כי גם למצבו הנפשי, מצוקתו האישית והמשפחתית בתקופה זו יכול והיה משקל.
כפי שנפסק לא פעם ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי פ"ד לט (1)477), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה.
אולם, לעיתים, המציאות מורכבת וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המסתמך, בין היתר, על הנכות התפקודית שנגרמה לתובע.
כך לדוגמא, ניתן שלא לפסוק על פי הפסד בפועל, במקרים בהם ברור שמאז התאונה ועד למתן פסק הדין נגרמו לתובע הפסדים אך יש קושי לאומדם, בשל כך שיכול והיו סיבות אחרות בגינן עבודתו של התובע הייתה מוגבלת באותה תקופה, בין משום שיש טעמים אחרים להפסדיו, כגון מעבר תחום עיסוק, בין משום שהשתכרותו הייתה עשויה לגדול, או משום ששיעור ההפסדים של התובע אינו ברור ויכול ויש סיבות נוספות להפסדים אלה מעבר לפגיעה התפקודית בתאונה וכך גם במקרים יש לקחת בחשבון נתונים נוספים שהיקפם לא הוברר עד תום.
השוו בהתאמה לת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (18.11.2009), שם נאמרו הדברים הבאים:
"גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)".
ראו גם: עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84).
במקרה דנן, בנסיבותיו של התובע, קשה לאמוד את הפסד השתכרותו בעבר בהתאם לחישובי הפסד בפועל, זאת כאשר הכנסותיו בתקופה זו הושפעו לא רק ממצבו עקב התאונה, אלא מכך שנאלץ לעזוב את מסעדת ערביקה ולחפש את דרכו וכאשר עסק חדש שפתח כשל וזאת לאו דווקא בשל התאונה.
בנסיבות אלה, בתקופה זו נכון לחשב את הפסדיו של התובע בהתאם לנכות התפקודית המלאה בשים לב לכך שמדובר בתקופה שהייתה סמוכה יחסית לתאונה והשפעתה של התאונה הייתה מלאה. בתקופה זו נכון להניח שנגרם לתובע הפסד לפחות בשיעור נכותו התפקודית ולפיכך החישוב הוא כדלקמן:
16 * 15,247 * 30% = 73,185 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה 82,251 ₪.
1/1/10 – 1/3/19 החל מעבודת התובע כזכיין בחברת פז ועד למועד פסק הדין (110 חודשים)
התובע טוען, שיש לחשב את הפסדיו בהתאם לחוות הדעת של רו"ח טיומקין בהתאם להפסד חודשי של 12,061 ₪ לחודש. הנתבעת טוענת שלא נגרמו לתובע כל הפסדי שכר בתקופה זו שכן שכרו עלה.
נתוני השכר של התובע בתקופה זו מלמדים כדלקמן –
בשנת 2010 – הכנסותיו של התובע עמדו על 65,685 ₪ בניכוי מס בשיעור 1,372 – סה"כ הכנסה בניכוי מס – 64,313 – ולחודש – 5,359 ₪.
בשנת 2011 – הכנסה מעסק בסך 247,006 ₪ בניכוי מס בשיעור 42,628 – סה"כ הכנסה בניכוי מס: 204,378 – לחודש – 17,031 ₪ ובהצמדה מאמצע השנה – 17,637 ש"ח .
בשנת 2012 - הכנסה מעסק בסך 124,650 ₪ בניכוי מס בשיעור 4,629 ₪ – סה"כ הכנסה בניכוי מס: 120,021 – לחודש – 10,001 ₪ ובהצמדה מאמצע השנה – 10,190 ₪.
בשנת 2013 - הכנסה מעסק בסך 158,893 ₪ בניכוי מס בשיעור 13,058 – סה"כ הכנסה בניכוי מס: 145,835 – לחודש – 12,152 ₪ והצמדה מאמצע השנה – 12,270 ₪.
בשנת 2014 – הכנסה מעסק בסך 188,835 ₪ בניכוי מס 19,928 – סה"כ הכנסה בניכוי מס: 168,907 ₪ - לחודש – 14,075 ₪ ובהצמדה מאמצע השנה – 14,073 ₪.
לאחר מועד זה לא הובאו נתונים על ידי התובע .
מתעודת עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי בנוגע לגבייה של שכירים, עולה כי בשנת 2015, דווחו הכנסות כעצמאי בסך של 220,882 ₪ ברוטו, ואולם כאמור התובע לא טרח להוכיח נתון זה.
כפי שעולה מן הנתונים וכפי שצפוי מעסק עצמאי ישנן תנודות בהכנסות, ניתן לראות שחלקו נמוך משכרו של התובע טרם התאונה, חלקו גבוה יותר, כמו כן, הוכח, כי בשנת 2013, הייתה לתובע תאונת דרכים נוספת בעקבותיה לא עבד תקופה , דבר שיכול והשפיע על הכנסותיו.
בנוגע לסופה של התקופה בשנים 2015 ואילך, התובע לא המציא נתונים כאשר בדיון ההוכחות הסתבר, כי החל משנת 2017 עבר לתחנת דלק גדולה יותר.
בתקופה זו ממוצע הכנסותיו של התובע (בהתעלם משנת 2010 שזו שנת תחילת העבודה) הינו 13,543 ₪, סכום הנמוך משכרו של התובע בשנת 2013 לאחר התאונה.
ללא ספק התאונה טלטלה את התובע ופגעה ביכולת השתכרותו, משכך אך הוגן להניח שלולא התאונה ובשים לב לפונציאל השתכרותו של התובע הוא יכל לפחות לשמור על שיעור שכרו במסע דת ערביקה. אמנם התובע ביקש להצמיד את שכרו לשכר הממוצע במשק, ואולם הוא לא הראה כי טרם התאונה שכרו עלה בשיעור זה. התובע ללא ספק אדם מוכשר ובעל פוטנציא ל לא מבוטל, אך ניכר שהוא מצליח לממש על אף הקשיים את מירב הפוטנציאל הגלום בו.
התובע ללא ספק זכאי לפיצוי ואולם פיצוי זה צריך להתיישב עם מצבו ואין לקבל את הנסיון להאמירו בדרך לא דרך. בנסיבות אלה, בשים לב לשיעור השתכרותו של התובע במהלך השנים, לשכרו במסעדת ערביקה לאחר התאונה, ולמכלול נסיבות העניין, אני מעמידה את שיעור שכרו של התובע בתקופה זו על סך של 16,500 ₪, סכום הנמצא בין בסיס שכרו של התובע במסעדת ערביקה, בעת שעזב אותה, לבין שיעור שכרו המירבי במהלך התקופה בשנת 2011. ניתן לראות בסכום זה, כסכום המשקף את פוטנציאל השתכרותו של התובע במהלך התקופה.
בשים לב למצבו של התובע לאחר התאונה, הצורך לגבש את מעמדו בעבודה חדשה, ההתמודדות המקצועית שנדרשה ונדרשת מהתובע, וגם ההנחה שעקב מצבו הוא נדרש לעזרה יתירה ללא ספק נגרמו לתובע הפסדים במהלך תקופה זו . הכל גם בשים לב לכך שחלקה הראשון של התקופה הוא סמוך יחסית לתאונה ויכול שאז התובע היה מוגבל יותר.
מאידך התובע לא הוכיח את שיעור הכנסותיו החל משנת 2015 ואף לא הוכח שיעור הכנסותיו מאז עבר לתחנה החדשה בבית קמא. כמו כן, כפי שפורט כבר לעיל, התובע מנהל את התחנה ככל זכיין רגיל, שיעור רווחיו דומה לשיעור רווחיהם של זכיינים אחרים והתובע אף לא דיווח לחברת פז על מגבלותיו.
בנסיבות כאלה, נכון לחשב את הפיצוי המגיע לתובע כסכום גלובלי סביר שיהא בו לשקף את ההפסד שיכול ונגרם עקב פגיעותיו בתאונה.
אדגיש, כי אף שלא קיבלתי את חישוב מומחה התובע בנוגע להפסדים שנגרמו לו עקב העסקת כוח עבודה נוסף, מקובלת עלי ההנחה שעקב מצבו של התובע בעקבות התאונה, בעיקר נכותו ביד, הוא נזקק לעזרה רבה יותר ויש פעולות שקיים לו קושי לבצען ויכול שבשל כך נדרש להעסיק כוח אדם לשעות ארוכות יותר או כוח אדם בעלות גבוהה יותר. משלא עלה בידי התובע להוכיח את עלותו של כוח האדם הנוסף, אם בכלל, הרי שהעלויות ולחלופין פוטנציאל השתכרותו של התובע נגזרים ממצבו התפקודי.
כמפורט כבר לעיל, נטל ההוכחה מוטל על התובע. התובע הותיר חלל ראייתי בנוגע לשנים 2015 ואילך, וגם הראיות שהביא היו חסרות, שכן נמנע מלציין שהיה זכיין של שתי תחנות במקביל וכי ליווה תחנה נוספת באילת.
בנסיבות אלה, נכון לחשב פיצוי בתקופה זו בסכום גלובלי מתון המתיישב עם כל הנתונים. בניגוד לתקופה הקודמת, בה לתובע לא הייתה עבודה קבועה והיה עליו למצוא את מקומו, ניכר שבמהלך 9 השנים האחרונות התובע ביסס את מעמדו כזכיין של חברת פז. כפי שהוכח קיימת שביעות רצון מתפקודו בחברה וניכר מהראיות שהובאו שהשפעתה בפועל של הג ריעה התפקודית היא מופחתת.
אכן קבעתי שלנכות הרפואית של התובע יכולה להיות השפעה תפקודית מקסימלית של כ- 30% מכושר עבודתו, ואולם התרשמותי היא כי בתקופת עבודתו של התובע בחברת פז, בשים לב לראיות שהובאו ולהתקדמותו בחברה, השפעתה הייתה פחותה. כמפורט לעיל, התובע שבידיו הנתונים נמנע מלהביאם במלואם.
יצויין, כי חישוב של הפסדים בפועל, בשים לב לשיעור שכרו של התובע קודם לתאונה יביא לפיצוי נמוך יותר. חישוב כזה, אינו הוגן בשים לב למצבו של התובע, שכן כאמור לנכות יש השפעה תפקודית, שיכול ומביאה להקטנת הכנסותיו גם בחלק מתקופת עבודתו כזכיין בחברת פז.
לטעמי, הוגן ונכון לפסוק לתובע סכום גלובלי המתיישב עם חישוב אקטוארי משוערך של כ- 70% בשים לב לנתונים שהובאו. בנסיבות העניין אני מעמידה את הפיצוי המגיע לתובע בתקופה זו על שיעור של 400,000 ₪.
סיכום ביניים הפסדיו של התובע לעבר
הפסדיו של התובע לתקופת העבר הינם איפוא כדלקמן: 88,254 ₪ + 82,251 ₪ + 400,000 ₪ = 570,505 ₪.
אובדן כושר השתכרות
התובע טוען שיש לחשב את הפסדיו בתקופה זו בהתאם להפסד בפועל אותו קבע המומחה מטעמו בשיעור של 12,061 ₪ לחודש ובהיוון של 2% - סכום המגיע ל- 2,756,922 ₪. התובע מוסיף וטוען שיש להוסיף לסכום זה פנסיה וזאת בשים לב לכניסתו לתוקף של חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2017 ו- 2018), תשע"ז-2016 המכונה "חוק פנסיה לעצמאים" (להלן: " חוק פנסיה לעצמאים"), הקובע, כי עצמאי יפקיד תשלומים לקופת גמל לקצבה בשל הכנסה חייבת בהפקדה בשנת מס בשיעורים משתנים – על חלק ההכנסה החייבת בהפקדה שאינו עולה על מחצית השכר הממוצע במשק 4.45% ועל חלק ההכנסה החייבת בהפקדה שעולה על מחצית השכר הממוצע במשק ואינו עולה על השכר הממוצע במשק – 12.55%. משכך טוען התובע כי יש לחשב הפסדי פנסיה בשיעור של 12.55%. בנוסף טוען התובע כי בעת שנפגע בתאונה היה שכיר, היה זכאי לפנסיה ומשכך אין לשלול הימנו את הפיצוי בגין פנסיה.
הנתבעת טוענת, כי הוכח שלא נשקפת הפסקת עבודה אמיתית לתובע, אשר עושה חייל בעבודתו כאגוראי ואף התקדם ושכרו ממשיך לעלות הרבה מעבר לשכרו עובר לתאונה, משכך היא מבקשת להסיק כ י לא יגרמו לו הפסדי שכר כלשהם בעתיד. לשיטת הנתבעת יש לפסוק לתובע בראש נזק זה לכל היתר סכום גלובלי בשיעור של 200,000 ₪, המהווה 57% מחישוב אקטוארי מלא לפי נכות תפקודית של 15% בהתאם לבסיס שכר של 11,482 ₪ מהיום ועד הגיע התובע לגיל 70. אשר לשיעור ההיוון טוענת הנתבעת שכל עוד לא שונתה ההלכה יש לחשבו בהתאם להיוון של 3%. אשר לפנסיה נטען, כי משמדובר בעצמאי הוא רשאי להפקיד כספים לפנסיה באיזה שיעור שהוא מוצא לנכון, כאשר חוק הפנסיה לעצמאים מגדיר את מינימום ההפקדה. הנתבעת מדגישה, שהתובע לא הוכיח כי הוא מפקיד סכום כלשהו ומכל מקום שיעור הפנסיה משתנה בערכים השונים של השכר.
כפי שפורט כבר לעיל, בתצהיריו כמו גם בתצהירי העדים מטעמו, הדגיש התובע את חוסר היציבות שבעבודתו בחברת פז, וטען כי יכול לאבד את עבודתו בהתראה קצרה בהתאם לרצונה של פז או אז יוותר במומו, ויאלץ לתור אחר עבודה חדשה.
עוד פרטתי לעיל שמהראיות עלה, שחברת פז מרוצה מתפקודו של התובע, הוא מתקדם לתחנות גדולות ומאתגרות יותר ואף הוכח מפיו של מנהל האזור , כי חברת פז אינה ממהרת להיפטר מזכיינים שהיא מרוצה מתפקודם.
הגם שלא ניתן לדעת מה ילד יום והגם שאין לתובע בטוחות בדמות קביעות בעבודתו, הרושם שהתקבל מן העדויות, הוא שהסיכון כי יאבד את עבודתו אינו כה גדול כפי שביקש לשכנע, אף שיכול שקיים סיכון כזה, שיכול לנבוע מסיבות שונות.
בנסיבות אלה, ותוך שקלול מכלול הנסיבות, ובעיקר מצבו התפקודי של התובע, לטעמי יש לחשב את הפסדיו של התובע, תוך הבטחת פיצוי סביר והולם, הן בשים לב שיכול ובשל מצבו התפקודי הוא נדרש להוצאות גבוהות יותר, והן נוכח קיומו של סיכון שיאבד את עבודתו במהלך השנים. התובע אדם צעיר, נותרו לו שנות עבודה לא מעטות ויש להבטיח פיצוי שישיב את המצב לקדמותו ולא יותיר אותו בחסר.
אשר לבסיס השכר, ראוי להעמידו לטעמי לפחות על שיעור שכר המתיישב עם השכר המירבי שהרוויח במהלך התקופה. שיעור שהוא גבוה מכפל השכר הממוצע במשק נטו, אך לא מגיע לשילוש, שכן לא התרשמתי כי גם לולא התאונה, היה התובע מגיע לבטח לשילוש השכר הממוצע במשק. התובע לא הרוויח סכומים אלה לפני התאונה ואף לא הוכיח כי זכיינים האחרים, או למצער מורי נהיגה אחרים, או אפילו בעלי שותפות של 10% במסעדה מרוויחים סכומים אלה. בנסיבות העניין, אני מעמידה של בסיס שכרו של התובע לעתיד על סך של 18,000 ₪ , סכום שעולה על כפל השכר הממוצע במשק. בקביעת בסיס השכר נתתי דעתי לפוטנציאל הגלום בתובע מלכתחילה ולכך שסביר שבמהלך השנים היה משביח את שכרו.
באשר לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, נעשתה בפסיקה הבחנה בין שלושה מושגים שונים: "הנכות הרפואית", "נכות תפקודית", ו"אובדן כושר השתכרות" שנגרמים עקב תאונה, בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי (8/6/95) , קבע בית המשפט, כי המונחים אינם דומים וכי יתכן מצב בו קיימת נכות רפואית ותפקודית שאינה גורמת הפסד השתכרות בפועל -
"אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראיה לאובדן מקביל של הכושר לתפקוד יומיומי לרבות הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב העבודה והפגיעה, טיבו של הנתבע מהות הפגיעה וגורמים נוספים.
יובהר כי קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או נופלת משיעור הנכות התפקודית, בהתחשב במקצועו ויתר נתוניו של הנפגע, בזיקה לעיסוקו, לעבודתו, לגילו, ולמצבו הרפואי בכללותו, ללא קשר לתאונה. הנכות התפקודית אמורה לשקף את הגריעה מכושר ההשתכרות אלא אם הוכח אחרת (ע"א 722/86, יונס המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג(3) 875 ,878).
בהתאם לפסיקה, ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד. מבחינת אובדנו של היחיד, יש לבחון את כלל הנסיבות ובכללן אופי העבודה, חזרה לעבודה. גם לטיבו של המעביד, עשויה להיות נודעת חשיבות. "הנכות הרפואית", "הנכות התפקודית" ו"אובדן כושר השתכרות" הם מעין שלושה מעגלים, המצויים זה בתוך זה, כאשר במעגל החיצוני מצויה הנכות הרפואית, במעגל הפנימי יותר, הנכות התפקודית, ובמעגל הפנימי ביותר, מצוי אובדן כושר ההשתכרות. כאשר באים לקבוע הפסדו של ניזוק, יש להשתמש, ככל שמאפשרים הנתונים, במעגל הפנימי ביותר, אך כאשר אין במעגל הפנימי ביותר די כלים כדי לאפשר קביעת הנזק, יוצאים החוצה לכיוון המעגלים החיצוניים יותר ומהם משליכים ולומדים על המעגלים הפנימיים יותר. בהעדר נתונים מיוחדים, המעגל החיצוני של הנכות הרפואית ישליך על המעגל האמצעי של הנכות התפקודית וכך גם בהעדר נתונים ישליך המעגל האמצעי של הנכות התפקודית על המעגל הפנימי של הפסד ההשתכרות (ראה: ת"א 1672/03 חאיק פואד נ' מגן חברה לביטוח (30/10/05)). וראו פסק דינו של כב' השופט עמית בעא 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11/1/2015), שם חזר בית המשפט על ההלכה, כי יש להבחין בין נכות תפקודית לבין ראש נזק של גריעה או אובדן כושר השתכרות, שהוא אך אחד המישורים של התפקוד הכללי, אם כי ברוב המקרים המרכזי, לצורך חישוב הפיצויים המגיעים לנפגע. בית המשפט עמד על כך, כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע ויתכנו פערים ביניהן אם למעלה ואם למטה.
לטעמי, נכון להעמיד את הפיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות של התובע , בשים לב לתפקודו הנוכחי של התובע על סכום גלובלי המהווה כ- 70% מ חישוב אקטוארי מלא. חישוב שנותן ביטוי לכך ש כפי שהוכח מן הנתונים שהובאו עד כה, סביר לקבוע שהשפעתה בפועל של הנכות התפקודית על מצבו של התובע אינה זהה בכל התקופות והנסיבות, וניכר שתשפיע במלוא עצמתה רק בחלק משנות עבודתו הצפויות של התובע.
אשר לשיעור ההיוון – נכון לעת הזו, המצב בפסיקה אינו ברור ויש טעמים לכאן ולכאן. כך לדוגמא, בת"א 53580-05-12 פלוני (קטין) ואח' נ' שירותי בריאות כללית (15/3/18), החליטה כב' השופטת טולקובסקי לערוך את החישוב לקטין בהתאם להיוון של 2% ואולם זאת בתיק בו נשמעו לפניה מומחים והוצג לה בסיס עובדתי המאפשר הכרעה מנומקת לגופו של עניין.
כמו כן, המדינה הודיעה, כי היא נכונה להשתמש במדד היוון של 2% בתיקים בהם קיימת קצבה של המוסד לביטוח לאומי, שגם היא מחושבת לפי היוון של 2%, ואכן שורת ההיגיון היא, כי בתיקים כאלה כך ראוי לבצע את החישוב. בענייננו, התובע אינו מקבל קצבה מן המוסד לביטוח לאומי, משכך המקרה אינו נכנס לגדר המקרים מסוג זה.
כידוע, הנושא תלוי ועומד בבית המשפט העליון במסגרת ע"א 3751/17 ו- 4268/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב נ' פלוני. בדיון שהתקיים בתאריך 12/2/18, לאחר דיון פרונטלי ממושך, הגשת כתבי טענות מפורטים וחוות דעת מטעם שני הצדדים, לא ראה בית המשפט העליון כי יש לפניו די נתונים המאפשרים להגיע להכרעה והוקמה ועדה שבוחנת את הנושא נוכח השלכות הרוחב של שינוי שיעור ההיוון. באותו דיון, התבקש בית המשפט העליון ליתן צו ביניים עד למועד ההכרעה בהליך לפיו שיעור ההי וון יעמוד על 2% ואולם לא ראה לנכון לעשות כן.
במקרה נוסף בע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (12/3/18), לא ראה בית המשפט העליון להידרש לטענות בנושא ההיוון, כיוון שהנושא תלוי ועומד וטענות התובעת שמורות לה.
לאחרונה, פסק השופט רון סוקול בת"א 60161-03-17 פלוני נ' כאן הבונים (25/9/18) כי כל עוד בית המשפט העליון לא אמר את דברו, אין מקום לשמוע ראיות בכל תיק בנוגע לשיעור ההיוון ויש לפעול על פי ההלכה הנוהגת של חישוב ריבית ההיוון בשיעור של 3%, וזאת גם בתיק בו יש קצבה של המוסד לביטוח לאומי, אשר גם אותה יש לחשב בהתאם להיוון כאמור. השופט סוקול חזר על הדברים ב ת"א 22084-11-12 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח'(31/10/18), פיסקה 72 לפסק הדין.
לעומת זאת, ישנם פסקי דין לא מעטים בבית המשפט המחוזי וגם בבית משפט השלום, המחשבים שיעור היוון לפי 2%, חלקם לאחר שמיעת ראיות בנושא וחלקם ללא שמיעת ראיות.
המצב ללא ספק יוצר התלבטות ואכן כיום קיימת חוסר אחידות בפסיקת בתי משפט השלום ובתי משפט מחוזיים. נראה, כי בנסיבות שפורטו, כאשר בית המשפט העליון לא מצא לנכון לומר את דברו על כל המשמעויות הכרוכות בכך, בתיק כמו התיק דנן - שבו לא הונחה תשתית מספקת לעניין הוכחת שיעור ההיוון ו שאין בו תגמולים שחושבו על פי שיעור היוון של 2% שיש לנכות - נכון שבית משפט שלום יפעל בהת אם להלכה הקיימת שעדיין לא שונתה. כך במיוחד , כאשר באתי לידי מסקנה שהסכום הכולל שנפסק הוא סכום ראוי, המתיישב עם נזקיו של התובע ואינו מקפח אותו באופן כלשהו.
אשר לפנסיה, התובע לא המציא כל ראיות המלמדות על הפקדות שביצע לקרן פנסיה או שיעורן. מדובר בראש נזק שיש להוכיחו כשאר ראשי הנזק ובהיעדר הוכחה לדחותו.
כידוע, בתאריך 1.1.2008 נכנס לתוקפו צו הרחבה לביטוח פניסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז – 1957 מיום 19.11.2007, אולם צו זה אינו חל על עצמאים. מני אז עזב התובע את השותפות במסעדה, לאחר התאונה, התובע עובד כעצמאי, ולא עלתה כל טענה כי אינו מרוצה מעיסוקו זה, אלא רק חשש שיאבד מסיבות שונות את עבודתו.
אכן בחוק פנסיה לעצמאים, נקבעה חובת הפרשה פנסיונית גם לעצמאים. החובה חלה על עצמאים בין הגילאים 21 ל- 60. כאשר עצמאים שגילם היה 55 ביום כניסת החוק לתוקף ( בינואר 2017) פטורים מהפקדות לפנסיה. שיעור ההפקדה לפנסיית חובה לעצמאים עומד על 4.45% עד חצי מהשכר הממוצע במשק, ועל 12.55% מהחלק מעל מחצית השכר הממוצע במשק ( סעיף 3( א)(2) לחוק ההתייעלות הכלכלית).
בענייננו, התובע לא הביא כל ראיה על הפרשה לפנסיה בין לפני חוק פנסיה לעצמאים ובין לאחריו. עדות התובע נשמעה בינואר 2018, שנה לאחר כניסת החוק לתוקף, לא הייתה כל מניעה שהתובע יביא ראיה על הפרשות פנסיה. יוער כי גם אם מחויב עצמאי להפריש כספים לפנסיה הרי שהוא עושה זאת מסך כל הכנסתו. מכאן שאם הכנסת התובע היא מעיסוקו כעצמאי וזו במלואה הובאה בחשבון במסגרת הפיצויים בגין הפסדי שכר – אין מקום להוסיף סכום נוסף על חשבון הפרשות שממילא היו נעשות מאותו סכום השתכרות שהובא בחשבון (השוו: עא ( ת"א) 27502-10-17 אלמוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (8/11/18) , פיסקאות 26,27 לפסק הדין; תא ( ת"א) 39243-07-12 ר. מ נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב " הפול" (22/4/18) פיסקה 91 לפסק הדין; תא ( י-ם) 52605-09-12 מוסטפא איבראהים נ' עיריית בני ברק (20/6/17), פיסקה 84 לפסק הדין; תא ( נצ') 22292-02-16 פלוני נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (1/2/18), פיסקה 52 לפסק הדין) .
העולה מן המקובץ, כי אף שניתן לכאורה לטעון, שיש לחשב הפסד תיאורטי של פירות שיכלה אותה הפרשה לפנסיה להניב במהלך השנים, קשה לקבל את הטענה שיש להוסיף על הפסדי השכר פנסיה שכן משיעור אותם הפסדים עצמם אמורה הייתה הפנסיה להיות מופרשת. בנסיבות העניין, איני רואה צורך להכריע בכך, שכן הסכום הכולל שנפסק בגין הפסדי העתיד הינו לטעמי סכום סביר.
יתירה מזו, החישוב של הפסדיו של עצמאי נעשה עד גיל 70, ומשכך הפיצוי שניתן לו גדול מזה של השכיר, ככל שיקבע כי קיימת פנסיה גם לעצמאים, יכול שיהא נכון לשקול שוב, את גיל הפסקת העבודה, שכן ככל שתהא להם פנסיה, תהא בידם האפשרות לפרוש לפנסיה בגיל מוקדם יותר.
התובע בן 46 ו- 7 חודשים, יש לחשב את הפסדי שכרו עד גיל 70, ומשכך ובהתאם לעקרונות שהותוו לעיל, אני קובעת כי אובדן כושר ההשתכרות של התובע, עומד על – 770,000 ₪.
עזרת הזולת
לטענת התובע, הכאבים וההגבלה הניכרת בידו השמאלית עקב התאונה, כמו גם תחושת ההירדמות באיזור המפשעה ומגבלות התנועה מהם הוא סובל, מפריעות עד מאוד בתפקודו היומיומי. התובע טוען שהוא מוגבל בפעילותו היומיומית האלמנטרית וזאת גם בפעולות פשוטות כגון נקיון הבית, הרמת קניות וכד'. התובע טוען לפיצוי גלובלי בשיעור של 100,000 ₪ עקב מגבלותיו.
הנתבעת טוענת, כי התובע שב לעבודה פחות משלושה חודשים מאז התאונה, לאחר מכן ניהל בית קפה, הקים מסעדה, ומזה 9 שנים עובד כאגוראי בחברת פז, עבודה הדורשת פעולות פיזיות רבות. לטענת הנתבעת התובע כלל לא נזקק לעזרת צד ג' והיא מציעה להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 5,000 ₪.
התיעוד הרפואי הנוגע למצבו של התובע לאחר התאונה, מעלה, כי התובע היה בטיפול רציף ב ידו השמאלית ולאחר מכן בכתף נזקק לביקורות רפואיות ולטיפולים תכופים גם בפן הנפשי.
הפגיעה בידו השמאלית של התובע היא פגיעה ניכרת, וללא ספק יש פעולות שאינו יכול לבצע או מתקשה בביצוען.
אמנם אין מחלוקת שהתובע לא נעזר בעזרה בשכר וקיבל את העזרה לה הוא זקוק מקרובי משפחה, ואולם בעובדה זו אין כדי להצדיק שלילת כל פיצוי, כפי שמבקשת הנתבעת.
כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך " מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)).
לעניין שיעורו של הפיצוי, יש לקבוע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’ (27/12/73)) ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה: ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח’ (26/2/85), וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (14/8/90)) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.
בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובע היה זקוק לעזרת צד ג', במובן זה שבתקופה הסמוכה לתאונה נזקק לעזרה אינטנסיבית, החורגת מעזרה רגילה של בן משפחה, במיוחד בתקופה בה עבר את הניתוחים בידו. כמו כן, בתקופה הסמוכה לתאונה, יש להניח שהתובע נזקק גם לעזרה יתרה, בשל מצבו הנפשי באותה עת.
באשר לעתיד, מהראיות שהובאו ומהתרשמות ממצבו של התובע, סביר לקבוע שהתובע נזקק לעזרה מוגבלת בפעולות מסויימות, אף כי את מירב הפעולות הוא יכול לבצע לבדו, הכל גם בשים לב שנכותו היא לא בידו הדומיננטית. יחד עם זאת, לא מן הנמנע שככל שהתובע יתבגר יזקק לעזרה רבה יותר ויש לקחת גם נתון זה בחשבון .
במכלול נסיבות העניין, אני מוצאת לנכון להעמיד את עזרת הצד ג' לעבר ולעתיד בגין התאונה על סכום של 35,000 ₪.
הוצאות רפואיות, נסיעות וכלליות
התובע טוען, כי נגרמו ויגרמו לו הוצאות רפואיות רבות, והוא מבקש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 100,000 ₪, בשים לב שנאלץ לשלם סכומים של כמה אלפי שקלים לשנה בגין הוצאות תרופות. אשר לנסיעות טוען התובע, כי נדרש להרבות בנסיעות לצורך קבלת טיפול רפואי ויזקק אף בעתיד והוא מבקש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על 50,000 ₪.
הנתבעת טוענת באשר להוצאות רפואיות, כי מדובר בנזק מיוחד אותו היה על התובע להוכיח. התובע לא הציג קבלה אחת להוכחת טענותיו ואין לפסוק כל פיצוי בראש נזק זה לתקופת העבר. אשר לעתיד, מדגישה הנתבעת כי בהתאם לחוות דעת המומחה האורתופדי, התובע סיים זה מכבר את הטיפולים הרפואיים ואינו זקוק עוד להמשך טיפולים, וגם התובע אישר זאת בעדותו. מכל מקום ככל שיזקק לטיפולים הרי שאלה יינתנו לו על ידי קופת החולים בהתאם לחוק ההסדרים החדש וחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1984. משכך גם לעתיד אין לפסוק דבר. לחלופין, מבקשת הנתבעת לזקוף לחובת התובע את הסך ששולם על ידה לפרופ' אריה אינגבר שלא קבע כל נכות.
בהקשר לפסיקת הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות נפסק לא פעם, כי עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו.
אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראו לדוגמא: ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום  (22/3/1994)), ברם, מקום שנמצא כי התובע נזקק לטיפולים ומעקב רפואיים ואף נזקק לטיפול תרופתי, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו" על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ (2/2/78); י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67 מ"י נ' דהאן (27/7/1967); ת"א 394/98 אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2/2/06); ת"א 1616/04 שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (23/8/09); ת"א 1515/96 יהושוע נ' הסתדרות (25/8/99)).
במקרה דנן, הוכח שהתובע הגיע למעקבים רפואיים ונדרש לטיפולים ובדיקות שונות וכן נדרש לתרופות ולנסיעות. דא עקא שהתובע לא צירף ולו קבלה אחת להוכחת הוצאותיו בעבר ומשכך סביר לקבוע כי היו אלה הוצאות מתונות, מקובלות, בנסיבות שהוכחו. כך הם הדברים גם בנוגע לנסיעות, ללא ספק התובע נדרש לנסיעות מוגברות אך זאת לתקופה מוגבלת הכל גם בשים לב לכך שהתובע אישר שלא נדרש עתה לכל טיפול רפואי ושלא הוצגו מסמכים רפואיים עדכניים.
בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, אני אומדת את הוצאות התובע בגין הוצאות רפואיות נסיעות והוצאות אחרות בסך של 10,000 ₪ לעבר ולעתיד.
נזק לא ממוני
בהתאם לשיעור הנכות הרפואית שעומדת על שיעור של 43.529% ו-6 ימי אשפוז שהוכחו עומד הפיצוי על 90,502 ₪.
סוף דבר - הערכת הנזקים
מתקבלת הערכת הנזקים הבאה:
א. הפסדי שכר לעבר 570,505 ₪
ב. גריעה מכושר ההשתכרות – 770,000 ₪
ג. עזרת הזולת - 35,000 ₪
ד. הוצאות רפואיות, נסיעות והוצאות שונות - 10,000 ₪
ה. נזק לא ממוני - 90,502 ₪
סך הכל סכום של 1,476,007 ₪

את הפיצוי יש לחשב בהתאם להסכם בין הצדדים:
התובע שהינו גם הצד הרביעי – 20% - משכך הפיצוי עומד על – 1,180,805 ₪.
הנתבעת-2 - 40% + 30% חלקו של הצד השלישי - 1,033,205 ₪.
חלקו של הצד השלישי - 30% (442,802 ₪).
הצדדים הרביעיים 2 ו- 3 - 10% - 147,600 ש"ח .
בהתאם להסכמת הצדדים, ההודעה לצד השלישי מתקבלת בכך שהצד השלישי ישיב למודיעה סך של 442,802 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום.
בהתאם להסכמת הצדדים, ההודעה לצד רביעי -1 מתקבלת, בכך שחלקו של התובע מתמצה ב- 20% משיעור הפיצוי.
בהתאם להסכמת הצדדים, ההודעה לצדדים הרביעיים 2 ו-3 מתקבלת בכך שהצד הרביעי ישלם ישירות לידי התובע באמצעות בא-כוחו, סך של 147,600 ₪.
כמו כן יישאו הנתבעים הצד השלישי והצדדים הרביעיים 2 ו-3 בתשלום שנשא התובע בגין אגרת בית משפט בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום, בשכר עדות העדים ושכר המומחה בתחום החשבונאי, לרבות שכר עדותו, הכול בצירוף ריבית הצמדה מיום התשלום.
כן יישאו הנתבעים, הצד השלישי והצדדים הרביעיים 2 ו-3 בשכר טרחת עו"ד בשיעור של 15.21% מן הסכום שנפסק, הכל בהתאם לחלוקה שהוסכמה בין הצדדים.
הנתבעת ביקשה להורות על החזר שכרו של פרופ' אינגבר שלא קבע קיומה של נכות ואולם אין הצדקה להורות כן, שכן אין לתובע דרך להוכיח את נכותו אלא באמצעות מומחה מטעם בית המשפט, מה ג ם שפרופ' אינגבר קבע קיומו של קשר סיבתי בין מצבו הרפואי של התובע לבין התאונה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

המזכירות תשלח העתק פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ג אדר א' תשע"ט, 28 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.