הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 43691-10-12

לפני כבוד השופט עדי סומך

התובעות:

איילת משרקי ת.ז XXXXXX113

באמצעות עוה"ד יובל שוסהיים

2. שומרה חברה לביטוח בע"מ

באמצעות עוה"ד מרדכי תגר ואח'

--נגד--

הנתבעים:

1. מצרפלס תעשיות בע"מ ח.פ 511613465 / אס פי
חברה לשיווק צנרת בע"מ ח.פ 511591059

2. ביטוח חקלאי - אגודה שיתופית מרכזית בע"מ

שתיהן באמצעות עוה"ד יוסי רנרט ואח'

3. עבד עאזם ת.ז XXXXXX296

באמצעות עוה"ד נתן מולכו

4. א.א.א טסה בע"מ (נמחקה)

5. מושיר טויל ת.ז XXXXXX616

באמצעות עוה"ד שאכר עאזם

פסק דין

תחילת הדרך

במהלך שנת 2011, התובעת, אדריכלית פנים במקצועה, בנתה את ביתה. קוטג' דו משפחתי לתפארת ברח' מורדי הגטאות 33 בהרצליה ו היא גם זו שפיקחה על בנייתו כמו גם על בניית יחידת הדיור הדו משפחתית של אחי ה שנבנתה בצמוד ליחידה של ביתה. התקנת מערכת האינסטלציה של הבית הופקדה בידיו של הנאמנות של הנתבע 3 מר עבד עאזם, אינסטלטור במקצועו, בעל ותק רב שנים בתחום התקנת אינסטלציה ביתית והוא גם מי אשר אמון היה על התקנתו של מחבר מים חיצוני בחדר הרחצה השוכן בקומה העליונה של הבית.

מחבר זה דמוי חנוכייה הוא, על שום ראשיו לאורכו שנועדו לחיבורם של צינורות מים, משל דמה זה לחנוכייה ולה מספר קנים. בקצה החנוכייה, אטם – פקק אשר יועד לחסום את זרימת המים העוברת בחנוכייה ולאטום לכדי מערכת אחת סגורה. אף שאטם זה קטן הוא במידותיו, תפקיד חשוב לו במלאכת המסופר אך על כך עוד בהמשך.

האירוע המזיק

ביום 3.2.12 שעה שנמצא הבית בשלבי גמר, פרצו מים מקצה החנוכייה אל עבר חלל הבית בשעה שאיש לא נמצא בו, וזרמו כך משך שעות ארוכות מגובה רום הקומה העליונה למרתף הבית שם הם הצטברו לגובה של עשרות סנטימטרים. בעודם כך גרמו המים העוברים נזק במבנה הבית ולתכולה שאוכסנה אותה עת במרתף, לקראת מעבר התובעת אליו עם בני משפחתה בצפייה דרוכה לסיום בנייתו בעתיד הקרוב.

עיקר טענות הצדדים

נזק זה ועיקריו נתבע במסגרת שתי התביעות הנדונות בידי שתיים אלה : האחת, היא התובעת – משרקי, התובעת בתביעתה שיפוי בגין נזק לרכושה שאוכסן במרתף הבית. השנייה, הינה חברת ביטוח שומרה ומי שביטחה בעת הרלוונטית את התובעת –משרקי, בפוליסת ביטוח מסוג "עבודות קבלניות" לרבות בגין עבודות שיפוץ בביתה ועם הפעלת פוליסת הביטוח בידי משרקי, היא נאלצה בהוצאת כספים לצורך השבת מצב מבנה הבית לקדמותו. תביעות אלו אשר נפתחו במקור בנפרד, אוחדו לימים ונדונו במאוחד בפניי.

תביעתה של שומרה הועמדה על ידה על סך 82,032 ₪ , והינה תביעת תחלוף מכוחו של סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח התשמ"א – 1981. תביעתה של משרקי הועמדה על ידה על סך של 177,626 ₪ תולדת הנזק הישיר שנגרם לרכושה ונזקים עקיפים שנגרמו לה דוגמת סך ההשתתפות העצמית שקוזזה מכספי הביטוח; הפסד השתכרות שנגרם לה בעקבות האירוע הנדון וכן עוגמת נפש רבה שלטענתה הייתה פרי המהלך שהוביל לפגיעה נפשית בה.

מיהות הנתבעים המעורבים

הנתבעות 1 ו-2 – יצרניות מערכות אינסטלציה

משותפות לשתי התביעות המאוחדות בתור נתבעות 1 ו-2 הן אלה: יצרנית מחלק המים (אשר יכונה מעתה על שום צורתו כחנוכייה)- חברה בשם מצרפלס תעשיות בע"מ שנתבעה כנתבעת 1 בתביעת שומרה ו חברה נוספת בשם אס- פי חברה לשיווק צנרת בע"מ שנתבעה אף היא כנתבעת 1 בתביעת משרקי וגם היא מצויה כך בתור יצרנית חלקי החנוכייה. זו העת לגלות ששתי הנתבעות, גם יחד, חד הן לצורך העניין ובכובען זה מייחסות להן התובעות אחריות דומה בגין ייצור לקוי של מחלק המים מסוג s.p 3/4 ובפרט ל יקוי בייצור של פקק המים אשר הותקן בחנוכיית המים ו כשל. נתבעות אלו גם יוצגו במאוחד בידי חברת ביטוח חקלאי בע"מ שהעניקה להן כיסוי ביטוחי מפני תביעות צד ג' ובאמצעות בא כוח ביטוח חקלאי. על כן לצורך שימוש במונחי התביעה יש לקרוא את רצף המילים: "הנתבעת 1" כמינוח המתייחס לשתי הנתבעות גם יחד בצורה שווה.

התובעות מייחסות לנתבעת 1 אחריות לפגם במוצר שכן בדיקה של מומחה התובעת – שומרה, העלתה כי מקור ההצפה בבית התובעת –משרקי, נמצא בסדק שנוצר בפקק שהותקן בחנוכייה שיוצר על ידי הנתבעת 1. עוד נטען כי לאחר התקנת מערכת המים, הגיע נציג הנתבעת 1 ובדק בנוכחות הנתבע 3 את תקינותה ומצאה תקינה לשימוש . עדות לכך ניתן למצוא בדו"ח הבדיקה של הנתבעת 1 שמצא מערכת זו ראויה לשימוש בהתאם לסטנדרטים שלה.

הנתבעת 1 טענה מנגד להגנתה כי הפקק כלל לא יוצר ו/או סופק על יד ה, כך שככל שיש לתובעות טענות כלשהן בעקבות אירוע ההצפה, עליהן לה פנות זאת לנתבע 3 -האינסטלטור, לקבלן המבצע או למי מטעמו שדאג לרכוש ולהתקין פקק זה בחנוכייה .

עוד נטען לעניין בדיקת תקינות המערכת כי הנתבעת 1 אכן עשתה בדיקה כאמור אך בדיקתה כללה את תקינות מערכת המים עבור ה חלקים שיוצרו על ידה בלבד, אך ככל שמי מטעם התובעת –משרקי בחר לעשות שימוש באביזרים אחרים שכשלו (ובכך מייחסות נתבעות אלו משמעות לכשל בפקק שלא מתוצרתן) , אין לייחס להן אחריות לדבר. לשם הבטחת טענותיה ושיפוי ה בעת הצורך, הגישה הנתבעת 1 הודעה לצד ג' כנגד הנתבע 3 אך זו לימים נדחתה על פי בקשתה.

הנתבע 3 – שרברב

הנתבע 3 הינו מי שהתקין בבית התובעת משרקי את מערכת האינסטלציה ובפרט את חנוכיית המים ממנה לעמדת התובעת –משרקי פרצו המים.

בתור שכך מיוחסת לנתבע 3 אחריות בגין התקנה לקויה ו/או רשלנות בבחירת פקק לא מתאים למים עומדים עבור החנוכייה. נטען כי במסגרת בנית ביתה נזקקה התובעת –משרקי להתקין מערכת הולכת מים מסוג s.p המיוצרת על ידי הנתבעת 1 ולשם כך היא התקשרה בהסכם עבודה עם הנתבע 3 בתור מי ש טען בפניה כי הוסמך והוכשר בהתקנת מערכות מים מסוג זה, ואף הבטיח לה להתקין מערכת שכזו.

לימים הסתבר שלא כך היה הדבר שכן לא רק שהנתבע 3 הפר את התחייבותו להתקין מערכת מים מהסוג עליו סיכמו הצדדים, הוא גם כשל בבחירת פקק חלופי לא מתאים וגרם בכך להצפה. בהקשר ראוי להדגיש כי בעוד שהתובעת- משרקי בחרה לתבוע את מר עאזם –-האינסטלטור, התובעת -שומרה בחרה משיקוליה שלה להימנע מכך.

הנתבע 3 טען מנגד להגנתו כי הוא אכן אינסטלטור מורשה שעבר הכשרה מקצועית בהתקנת מערכות מבית ייצורה של הנתבעת 1. עוד הוסיף זה כי רכישת מערכת המים שהותקנה בבית התובעת-משרקי, נקנתה על ידו כערכה אחת מחנותו של הנתבע 5 המורשה במכירת מוצריה של הנתבעת 1 כאשר זה רכש ערכה זו קודם לכן מחברה בשם א.א.א טסה בע"מ , הנוהגת בשיווקה בשוק. בהקשר ראוי ל ציין כי חברת א.א.א טסה נתבעה במקור על ידי התובעת –משרקי אך ברבות הימים היא הוסרה על ידה על פי בקשתה. על כן לדעת הנתבע 3, אין לעמוד עמו בדין, מקום בו הוא פעל כבעל מקצוע מיומן וסביר , בעת שרכש מערכת מים שנחזתה כפרי ייצורה של הנתבעת 1 כפי התחייבותו לגב' משרקי שמולאה ואם הסתבר בדיעבד כי הוטעה אין בכך בכדי להכשיר את אחריותו לכך.

בהקשר נטען עוד כי הנתבע 3 הגדיל לעשות בעת שערך בעצמו בדיקת לחץ מים של המערכת אשר נמצאה תקינה כאשר אין זה מתפקידו לבדוק את חלקי המערכת לרבות טיב הפקק במים עומדים כאשר די שלצורך העניין הוא סבר מתוך מה שהוצג לו על ידי הנתבע 5 כי מערכת המים שנרכשה על ידו הינה של הנתבעת 1.

לחילופין נטען שהתובעת נושאת ב אשם תורם עצמי בשיעור של 100% בכך שנטען כי היה עליה לדאוג לסגירת ברז המים הראשי של הבית בשעה שהבית סגור, לא מאוכלס ובתהליכי בניה. עוד הוסף כי התובעת לא הקטינה את נזקיה מתוך הימנעו ת מפעולות זריזות דוגמת סגירת המים באופן מי די ופעולות ייבוש לתכולה שניזוקה ואם כך היה קורה סביר כי הנזק שהתגלה היה מקבל ממדים קטנים בהרבה.

הנתבע 5- מוכר מערכת המים

הנתבע 5 שימש בעת הרלוונטית בתור בעליה של חנות לממכר אביזרי אינסטלציה ובניין ממנו רכש הנתבע 3 את חלקי מערכת המים להתקנה בבית התובעת. התובעות אשר צירפו נתבע זה במאוחד לתביעתן , מייחסות לו מצג שווא שהוביל לרכישת מערכת לקויה ו/או אביזרי אינסטלציה שאינם תואמים את ייעודם ובכלל זה ובפרט פקק המים שכשל והוביל לנזק.

על כך קבל הנתבע 5 בהגנתו וטען ראשית לכל לעניין הנזק, כי כלל לא ברור הכיצד קבעו התובע ות כי מקורו של זה מהפקק שבחנוכייה, והכיצד ניתן לקבוע כי הפקק שכשל הינו אותו פקק שנלקח לבדיקת מעבדה בידי המומחה מטעמן. הנתבע 5 גם ביקש להפריך טענה אפשרית לכשל בפקק דווקא וטען כי הסבירות לפריצת מים מהחנוכייה בעקבות התרשלות אחד העובדים שעבדו אותה עת בבית התובעת –משרקי שקולה באותה מידה לכל אפשרות אחרת שעשויה ללמד על כשל שנפל בפקק.

לגופו של עניין נטען כי הוא אינו אחראי למוצרים שנקנו מחנותו וכל תפקידו מתמצה במכירת אביזרים לבעלי מקצוע דוגמת הנתבע 3 ואחרים ובוודאי שאין הוא היצרן או היבואן של מוצרים אלה.

באשר למצג השווא הנטען כלפיו אשר התמצה בשיווק פקק דמוי פריי יצורה של הנתבעת 1 נטען כי הוא כלל לא פעל להצגת דברים שונה מעובדות המקרה באמת, והן מכירתו של פקק חלופי לנתבע 3 לאחר שהוא יידע אותו על כך, בשל מחסור בפקקים מתוצרתה של הנתבעת 1 שהיו חסרים אותה עת בשוק האינסטלציה כפי שנמסר לו מאת חברת א.א.א טסה ובחירתה של התובעת- משרקי לדחות את התביעה כנגדה רק באה ומחזקת אותן.

בזאת מצטרף הנתבע 5 למסקנת התובעות והיא כי בעצם בדיקת הנתבעת 1 את מערכת המים לאחר התקנתה בבית הגב' משרקי , היא נתנה הכשר לתקינותה ואחריות לכל כשל שיחול בה, או ב מי מחלקיה.

בכך מוצו וצומצמו טענות הצדדים במסגרת שתי תביעות אלו לכדי עיקרם. התובעות תמכו את חזיתן למקור הכשל והנזק בחוות דעת מומחים מטעמן ובמסגרת שתי ישיבות דיוני הוכחות, עלו בזה אחר זה עדי הצדדים ואת מלאכת פתרון המחלוקת ביניהם, הותירו הם לפתחו של בית משפט. מלאכה זו על תוצריה תפורק לגורמים ותובא לפיכך להלן.

דיון ומסקנות

מהות הכשל לפרוץ המים בבית התובעת

למען לא תמתח היריעה בנקודה זו יתרה על המידה אפתח מסקנה לניתוח ואומר כי בחינת מכלול הראיות והאפשרויות בתיק זה ביחס לסיבה שהובילה לפריצת המים בבית התובעת-משרקי , מוביל אותי למסקנה והיא שהפקק שהותקן כשסתום בחנוכיית המים, שלא התאים בתרכובת חומריו לאטימת מים עומדים, הוא מקור הכשל המסתבר ביותר שהוביל לפריצת המים בביתה.

בכך מקובלת עליי מסקנת מומחה התובעת – שומרה ,מר קנדלר, לפיה:" הכשל נגרם על ידי שבירה בגבולות הגרעינים כתוצאה מהחלשת החומר במנגנון של בריחת אבץ." תופעה שמתרחשת :" כתוצאה של חשיפת נתכי פליז לסביבה של מים עומדים (כמו בקצה קו שאיננו פעיל). כלומר אי התאמה של חומר הפקק לסביבה של מים עומדים גרמה לסידוקו".

מר קנדלר נחקר ארוכות על מסקנתו זו שבחוות דעתו בידי הנתבעים אך חקירתו לא הניבה בקיעים שיעידו על חולשתה או פגמים שילמדו על התכנות לכשל אחר מסתבר יותר או שווה לה .

כך ובהתאם השיב המומחה בצורה קונקרטית וסבירה לשאלה אודות ייעוד הפקק במקור בתור כזה שאיננו משמש לזרימת מים אף שבמקרה זה הושם פקק לא מתאים ( עמ' 15 שורות 12-23 לפר' הדיון מיום 27.1.19), מסקנה אשר תאמה את עדותו הראשית של נציג חברת טסה מר אלי מנו בתצהיר עדותו הראשית ואת חקירתו הנגדית שלא נסתרה בנקודה זו:

" זה מוצר שהוא נישה , זול מאד, ללא תקן. מייבאים אותו הרבה מאד יבואנים, הוא מיועד לסגור מערכות. כדי לסגור מערכת שאתה לא צריך שתהיה יציאה של מים " (עמ' 33 שורות 2-4 לפר' הדיון מיום 28.1.19 - ההדגשה שלי-ע.ס).

גם תצורת הפקק שהותקן, בהתאם לתמונות המיקרוסקופיות של הבדיקות שבוצעו בו , ובפרט בהתאם לבדיקה מטלוגרפית שבוצעה בו בידי מומחה התובעת ואשר לוותה בתמונות (5.1-5.4) שיועדו להמחשת בריחת האבץ ממנו , ממחיש ות את חוסר ההתאמה שבין ייעודו המקורי של הפקק לאטימת מים עומדים , לבין הפקק שהו תקן בפועל בחנוכייה שלא התאים לכך.

מסקנה זו של המומחה אומצה להבנתי לא רק על ידי התובע ות כי אם גם על ידי הנתבע 3 שלא ממש שלל אותה בסיכומיו , וכן על ידי הנתבעת 1 בפתח סיכומיה בד בבד לכך שאף לא אחד מהנתבעים טרח בהגשת חוות דעת נגדית משלו שיהא בה לשלול את מסקנת מומחה התובעות ולטעת מסקנה אחרת שעשויה לשמש גורם חלופי לפריצת המים בבית התובעת כך שלמעשה בפני בית המשפט עמדה חוות דעת אחת ויחידה שלא נסתרה במסקנותיה.

בדיקת הפקק- הנתבע 5 – חובה אל מול זכות

פרק זה לא ייחתם טרם שנעמוד על טענת הנתבע 5 אשר שלל את מסקנת מומחה התובעות או הטיל בה דופי, מהטעם שלא התאפשרה לו בדיקת הפקק שבידי התובעת ועל כן לטעמו אין שונה מסקנת המומחה מכל אפשרות ראלית אחרת שגרמה לכשל בפקק . טענה זו אין בידי לקבל . כיוון שמדובר בעניין מהותי ובכדי להסיר כל עננה מעליו, ראוי לעמוד בהקשר לכך אחר הדברים הבאים:

ראשית, מההיבט הראייתי הכולל אף מבלי להזדקק לחוות דעת בנושא, הסבירות שהותקן פקק לא מתאים מבחינת טיבו ומהותו למים עומדים , הינה גבוהה יותר מכל אפשרות מוכחת אחרת שעשויה להביא להתרחשות הנזק בבית התובעת-משרקי וזאת על שום כך שפריצת המים לא התרחשה בסמיכות להתקנת החנוכייה בביתה כי אם כשישה חודשים לאחר מכן, תקופה שעשויה בהחלט להספיק לבריחת אבץ מהפקק, יצירת סדק ויציאתו ממקומו כתוצאה מכך . לפיכך לא סביר שבדיקת הפקק בידי הנתבע 5, ככל שהייתה מתרחשת בפועל, הייתה מובילה לתוצאה שונה.

שנית, קבילתו של הנתבע 5 אודות כך שנמנעה ממנו האפשרות לבדוק את הפקק, אינה עומדת עם אי רצונו המוכח לעשות כן בפועל. הוכח מעיון בתיק כי אף שהוא פנה בעניין זה לבית המשפט במהלך ניהול התיק, הנתבע 5 זנח את בקשתו לקבל לידיו את הפקק לצורך בדיקתו על ידו ו/או לא עמד על דרישתו זו בצורה דווקנית שתעיד על רצון כן ואמיתי העומד מאחוריה. דוגמא לכך ניתן למצוא בפניית הנתבע 5 לבית המשפט בבקשה מיום 29.1.17 על מנת שיורה לתובעת למסור לידיו את הפקק לצורך הכנת חוות דעת נגדית משלו להגשה במסגרת ראיות הצדדים לתיק, אך משבית המשפט הורה לתובעת להגיב לדברים, החליט פתע זה, זמן קצר לאחר מכן, ביום 8.2.17, להגיש את ראיותיו ללא חוות דעת וכמובן ללא כל פנייה נוספת לבית המשפט לאחר שהתובעת לא הגיבה לדברים וממילא על כן זנח מיוזמתו את דרישתו לקבל לידיו את הפק ק.

הדבר ניכר גם בהחלטת בית המשפט מיום 13.4.17 שהורתה לנתבע 5 להבהיר האם סוגיה זו של מסירת הפקק לידיו, באה על פתרונה אך הנתבע 5 לא הודיע דבר לבית המשפט. והנה לימים (כשנה מאז אותה החלטה) ולאחר שהנתבע 5 כבר הגיש את ראיותיו (ללא חוות דעת נגדית כאמור) , במסגרת ישיבת משפט לאחר הגשת ראיות הצדדים ביום 29.4.18 , החליט שוב הנתבע 5 באמצעות בא כוחו לעמוד אחר טענתו כי פקק התובעת - משרקי טרם נמסר לידיו. גם כאן הותרה לו הזדמנות נוספת בדמות הודעת ב"כ התובעת עוה"ד שוסהיים לפרוטוקול הדיון כי הוא יודיע לב"כ הנתבע 5 האם הפקק מצוי בידי התובעת אם לאו, אלא שמאז חלפו ימים רבים והנתבע 5, כמו בפעם הקודמת, לא שב לבית המשפט להורות לתובעת לפעול בנדון אף שסימנים המעידים כי התובעת איפשרה לו לבדוק את הפקק נמצאו בחקירתו הנגדית במסגרתה הטיח בו ב"כ התובעת כי פנה באמצעות הפקס' לבא כוחו לאפשר לו לבדוק אותו אך הוא לא עשה דבר (עמ' 38, שורות 3-4 לפר' הדיון מיום 28.1.19) . הנה כי כן, אף שבסיכומיו טרח הנתבע 5 להדגיש באופן מלא את הפגיעה בזכותו לעמוד על בדיקת הפקק שיצר את הנזק בכדי לנסות ולהתחקות אחר מקור נזק שונה ממה שהתובעות הציגו או לסתור את מסקנת מומחה התובעת, בפועל ניכר כי הנתבע 5 זנח בדיקה זו או לא עמד על קיומה באופן שיעיד כי נגרם לו נזק באמת.

חלופה אחרת לכשל – האמנם?

אף בהתעלם מהכשל הכימי המוכח ולו ברמה התאורטית לצורך העניין והסרת ספק, נותרה לכאורה אפשרות חלופית להתכנות ליקוי שהתגלה בפקק והוביל לפריצת המים והוא פגיעה בידי מי מעובדי הבית בחנוכייה או בפקק , אפשרות עליה נחקרה התובעת משרקי (עמ' 25 שורות 10-11 לפר הדיון מיום 2 7.1.19) אלא שגם אפשרות שכזו אינה סבירה בעיניי, כיוון שאין עדות על גבי הפקק, לפגיעה פיזית בו כאשר בדיקתו לעומק בצורה מיקרוסקופית בידי המומחה הסירה כל חשש לכך. גם הוכח ממכלול הראיות שהתובעת –משרקי הייתה פעילה ויוזמת בבניית הבית ונמצאה בו על כן רבות כך שעיניה היו פקוחות לכל אפשרות , גם אם במאוחר, שמישהו מתוך טעות או בזדון פגע במערכת המים.

מכאן שהמסקנה המסתברת והמתבקשת ביותר העולה מחומר הראיות שבפניי, הינה שכתוצאה מהתקנתו של פקק לא ייעודי, בעל הרכב כימי לא מתאים למים זורמים או עומדים, שהותקן בחנוכיית בית התובעת משרקי, הי א הסיבה המסתברת וההגיונית ביותר לפריצת המים בביתה. שאלה אחרת היא מי מהנתבעים, אם בכלל, אחראי לתוצאה זו של הדברים ואם ניתן לומר כי התקנתו של פקק לא מתאים שכזה, משמעה בהכרח הפרת חובת זהירות אשר צופה את פני העתיד לקיומו של נזק שעשוי להתממש בעקבותיה. על כך ועוד בפרקים הבא ים.

האחריות להצפת המים- זהות ומהות

שאלת סף- נטל הוכחה והבאת ראיות

טרם שנדון בשאלת האחריות לאירוע הנדון, ראוי תחילה לפתוח בפתרון לשאלת נטלי ההוכחה והבאת ראיות החלים כאן, ולבחון שמא מוטלים אלה על התובעות בבחינת "המוציא על חברו עליו הראייה" או שמא חלים כללים אלה על הנתבעים מקום בו עסקינן בחזקת הימלטות של מים. התובעת- משרקי, מטילה בסיכומיה את יהבה בעניין זה על הנתבעים בטענה כי עליהם מוטל לשכנע את בית המשפט כי הם ולא אחר, לא התרשלו במקרה זה לפרוץ המים בתחומה וזאת מכוחו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] העוסק בחובת הראייה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים ולחילופין מכוח סעיף 41 לפקודה זו שעניינו "כלל הדבר מדבר בעד עצמו" באשר שני אלה יחדיו וכל אחד מהם לחוד, מעבירים את נטל השכנוע, בהתקיימם של תנאים מסויימים, לידי הנתבע.

אף שלא מצאתי התייחסות מנומקת בסיכומי הנתבעים לטענות אלה של התובעת -משרקי , מצאתי כי הנושא חשוב דיו לליבון מקדים לפתרון שאלת האחריות בתיק זה , וזאת על רקע גילוי מקור הנזק כפי שתואר. אפתח אם כך בהוראתו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין הנוגע בדבר.

חזקת הראייה ברשלנות בהמלטות מים

סעיף 38 לפקודת הנזיקין שעניינו חובת הראייה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים, קובע כך:

" בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי דבר שנמלט העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או הממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה."

סעיף זה טומן בחובו שלושה יסודות מצטברים : האחד, קיומו של אירוע מזיק; השני, כי הנזק באירוע המזיק נגרם על ידי דבר מסוכן או על ידי הימלטות דבר העלול לגרום נזק בהימלטו; והיסוד השלישי מחייב להראות כי הנתבע היה בעליו של הדבר או ממונה עליו או תופס הנכס שממנו נמלטו המים. נטל השכנוע בדבר התקיימות יסודות אלה מוטל על התובע כאמור אל משעמד התובע בנטל זה, מועבר הנטל אל הנתבע, להראות כי "לא הייתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".

אין חולק כי היסוד הראשון של סעיף 38 לפקודה מתקיים בעניינו שכן המלטות לא מבוקרת של מים עשויה בהחלט, כפי שקרה, לגרום נזק , כפי שהרבתה הפסיקה לסבור:

"אין חולק על כך שמים נמלטו עשויים להזיק, ושיצאו מרשות הנתבעים – המערערים. לא נותרה איפוא למערערים אלא הגנה אחת, והיא שלא התרשלו" (ע"א 302/67 מפ"י בע"מ נ' אשכנזי ושות', פ"ד כב(1) 211 , 222).

בנדון ראה גם: ע"א 302/67 חברת מפי בע"מ נ' משק אשר אשכנזי ושות', פ"ד כב(1) 211, 222, ע"א 1071/96 עיזבון המנוח אמין פואד אלעבד נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1)1746, ת"א (פ"ת) 6425/03 הדר חברה לביטוח נ' ליגר השקעות בע"מ ואח' תק-של 2007 (1), 12602, ת"א (ת"א) 59473/05 אמריקן תעשיות מזרונים נ' יוליוס הנדסה בע"מ (17/2/2008), ות"א (חיפה) 12820/04 מסיקה רוית נ' עירית חיפה (16/10/2006)ע"א (מחוזי נצ') 3156/03 עמידר החברה הלאומית לשיכון עובדים בישראל נ' רגב חברה למיפוי מדידות ושירותי הנדסה בע"מ (6.9.2004); ת"א (שלום חי') 2188/04 לובובסקי נ' מי החולה אגודה שיתופית לאספקת מים, פסקה 23 והפסיקה הנזכרת שם (18.3.2009); תא"מ שלום ת"א 38585-08-11 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' טל-אל אבנר ייזום בע"מ (31.10.2013)).

באשר ליסודות הנוספים, המחייבים כי "הנתבע היה בעלו של הדבר או הממונה עליו" אני סבור כי יסוד זה חל על הנתבעים 3 ו-5 אך הוא אינו חל על הנתבעת 1. הטעם לכך הינו יחסית פשוט: מסקנתי המובאת בהמשך הינה שהפקק אשר יצר את נזקי המים בבית התובעת , לא היה בבעלות או בחזקת הנתבעת 1 והיא כלל לא הייתה ממונה עליו. לא כך הם פני הדברים ביחס לנתבע 3 – האינ סטלטור אשר התקין את הפקק בביתה של התובעת לאחר שרכש אותו מאת הנתבע 5 ו בהתאם כך הדבר בעניין הנתבע 5 אשר סיפק פקק זה לנתבע 3 ועל כן היה ממונה עליו ואף בעליו קודם ש מכרו לנתבע 3. על כן לדידי על נתבעים אלה מוטלת חובת השכנוע להראות כי לא מפאת רשלנותם אירע הנזק בבית התובעת וכי במקרה זה לא הייתה ידם במעל .

מאידך ככל שמדובר בסעיף 41 לפקודת הנזיקין שונה הדבר במקרה זו שכן מצאתי שלא עומדת לתובעות חזקת היפוך הנטל הטמונה בסעיף ואבאר: סעיף זה מונה שלושה תנאים מצטברים לצורך העברת נטל השכנוע בדבר העדר רשלנות לנתבע ואלה הם:

לתובע לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת את הנסיבות שהביאו לאירוע בו ניזוק;

הנזק נגרם על ידי נכס שלתובע לא הייתה שליטה מלאה עליו;

אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה.

(ע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי רחל, פ"ד מט(1), 45).

מגמת בית המשפט העליון כפי שקיבלה ביטוי לאחרונה בעניין פלוני הינה לצמצם את תנאי הידיעה הראשון. באותו עניין נקבע כי בכדי שהתובע יהנה מתנאי זה, חייבת להתקיים עמימות עובדתית מהותית לרבות עד ובכלל לשלב המשפט של נסיבות המקרה , כזו שעל פניה אין לדעת באמת, אף במאמץ, מה היו הנסיבות והסיבות שהובילו לאירוע המזיק:

"התנאי הראשון של אי-ידיעה מתפרש אפוא בפסיקה כדרישה לקיומה של עמימות עובדתית, ללא תלות בשאלה שהצבנו בתחילת דיוננו – אם אי-הידיעה היא של התובע או של הניזוק. בהתקיים עמימות עובדתית לגבי נסיבות אירוע התאונה, על התובע להוכיח במצטבר את שני התנאים הנוספים אשר בהתקיימם נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות עוברים אל הנתבע (ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 1258 (2012)). אכן, במקרה דנן, מבחינת הניזוק המת, לא הייתה עמימות עובדתית לגבי האופן בו ארעה התאונה. אך בהתקיים עמימות עובדתית בתום ההתדיינות המשפטית לגבי האירוע הנזיקי, אין נפקא מינה אם הגורם המביא את התביעה לפתחו של בית המשפט הוא הניזוק עצמו או התובע שבא מכוחו. כמו כן, את התנאי הראשון יש לקרוא בהקשר של התנאים המצטברים הבאים אחריו. תנאי אי-הידיעה של התובע מצביע על חולשתו היחסית בקשר לאפשרות להביא ראיות, והתנאי השני הנוגע לשליטתו המלאה של הנתבע בנכס, מצביע על כך שסביר כי יש לו יתרון בהתחקות אחר נסיבות התגבשות הנזק ( שני – חזקות רשלנות, בעמזוק הישיר.

ובהמשך:

" קריאה זו של תנאי אי-הידיעה מתיישבת עם ההלכה העדכנית לגבי מועד אי-הידיעה. כאמור לעיל, בעניין שטרנברג ובפסיקה שלאחריה, נקבע כי תנאי אי-הידיעה מתקיים מקום בו נותרו פרטי ההתרחשות המזיקה עלומים גם במהלך המשפט. קביעה זו מלמדת שידיעתו של הניזוק, שנכח בעת קרות הנזק, אינה עומדת במוקד הכלל, אלא מכלול הראיות המובאות בפני בית המשפט על ידי "הצד התובע", שעליו מוטל נטל איסוף והבאת הראיות בשלב ניהול המשפט לשם עמידה בנטל ההוכחה. משכך, יהיה זה אך הגיוני לכלול במסגרת התנאי את אי-ידיעתו של התובע, אף אם אינו הניזוק עצמו, שכן אלה משתקפות בכלל הראיות שברשות התובע או שיכולות להיות ברשותו על אודות נסיבות המקרה. (רע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני (21.5.18)).

משאין חולק בענייננו כי התובעות לא טענו לעמימות עובדתית או נסיבתית באשר למקור הנזק בבית התובעת כי אם להיפך, מלמד הדבר על שלילת קיומו של התנאי הראשון המצוי בסעיף 41 לפקודת הנזיקין הדורש כאמור עמימות נסיבתית כמעט מוחלטת ביחס למקור הנזק על מנת שהתובע ייהנה מ"חיסיון" הוכחת רשלנותו של הנתבע כלפיו, ויעביר אליו נטל זה . בהעדר החלתו של תנאי זה שהינו תנאי מצטבר , קורסת מאליה זכותן של התובעות להישען על סעיף זה ביחס להעבר ת נטל השכנוע לנתבעים ובהכרח לעמוד בצל חסינותו ביחס לנטל זה.

יוצא אפוא כי בכל מה שנוגע לנתבעים 3 ו-5, עליהם מוטלת החובה לשכנע את בית המשפט בכדי להראות כי לא רשלנות מצדם היא שהובילה לקרות הנזק בעוד שעל התובעת מוטל נטל זה ביחס לנתבעות 1 ו-2. בהתאם למגמה זו, אבחן את ראיות הצדדים והתייחסותם ביחס אליהן:

מעשה בפקק– מידה של משקל ואחריות

שאלת האחריות להימצאותו של פקק לקוי בחנוכיית בית התובעת היא ליבת העניין והיא אשר עומדת במרכז העניינים. כבר בשלב זה ובכדי שלא למתוח את החבל יתר על המידה, אומר כי לאחר בחינת טענות הצדדים לרבות בסיכומיהם ובהתאם לנטלי השכנוע המתקיימים כאן, מצאתי כי יש לשלול את האחריות להתרחשות הנזק ובכלל זה את התביעה כנגד הנתבעות 1ו-2 וכנגד הנתבע 5 ולקבלה במלואה כנגד הנתבע 3. מנגד מצאתי כי יש להטיל על התובעת –משרקי אשם תורם עצמי בשיעור 20 אחוזים ובהתאם לכך לגזור את הנזק שיפסק שעל טיבו ומשקלו אעמוד בהמשך. אפרוס להלן את נימוקיי למסקנות אלו בהתייחס לשאלת האחריות בנוגע לכל אחד מהנתבעים הנדונים :

הנתבעות 1-2 – מצרפלס וביטוח חקלאי

אין חולק בין הצדדים כי הפקק שהותקן בבית התובעת- משרקי אינו מסוג הפקקים שמשווקים ו/או מיוצרים על ידי הנתבעת 1. הלכה למעשה אפוא משהותקן בבית התובעת פקק שאינו שייך לנתבעת 1 וגם כזה שנמצא לקוי מבחינת טיבו למים עומדים, לא ניתן לבוא לנתבעת 1 בטרוניה ביחס לאחריות מוצר שאינו שלה.

מעיון בחומר הראיות ניתן להסיק כעובדה מוגמרת כי מוצריה של הנתבעת 1 המשווקים בשוק האינסטלציה הינם מוצרים אוניברסליים , לאמור, כאלו שניתנים לחיבור עם מוצרים אחרים של יצרנים אחרים, כפי שהטיב לבטא זאת מר קונפורטי מטעם הנתבעת 1 בעדותו:

"כל הברגה שצריכה להיות תקנית , מתחברת למרכזייה הזו." (עמ' 20 שורה 13 לפר' הדיון מיום 28.1.19) .

ובהמשך:

" [..] מה שרלבנטי עקרונית שהדרישה שלנו ואביזר שלנו יתפקדו אחד מול השני. במקרה הזה יש לי צינור ואביזר אספי (צ"ל:sp-ע.ס) שמתחבר אליו, משם והלאה פחות רלבנטי מבחינתי ואני לא יכול להכתיב לשרברב. גם לחנוכיה אני לא יכול להכתיב לו. צינור אס,פי הוא רב שכבתי הוא מסונכרן עם אביזר שלו שתואם לאס,פי" (שם, בעמ' 26 שורות 4-7 לפר' הדיון).

עדות זו נתמכה גם בדברים שאמר מר הרוש , נציג חברת א.א.א טסה בחקירתו הנגדית :

"ש. האם בחנוכיה כפי שאני מציג לך, אני יכול לחבר כל אביזר אחר, אתה יודע שאני יכול חוץ מצינורות?

ת. הידיעה שלי טובה כמו שלך. הגיוני שכן, כמו שאתה יודע" (עמ' 34 שורות 23-25 לפר' הדיון מיום 28.1.19).

זו גם הייתה במהותה עדותו של הנתבע 5 -מר טויל, שמכר את הפקק לנתבע 3, לאורה מערכת ה s.p של הנתבעת 1 ניתנת להרכבה באמצעות חלקים משלימים של חברות אחרות בשל מצוקת חלקים מייצורה של הנתבעת 1 אותה עת בשוק:

" בשביל להרכיב את המערכת הוא צריך ספק אחר, בתקופה שהוא רכש אצלי לא היה להם במלאי את הפקק הזה, אין להם במלאי. [...] כשאין במלאי הוא צריך להשלים את המערכת.[...] אס, פי לא פתרו את הבעיה , חסר חלקים למערכת שלהם" [שם, בעמ' 35 שורות 23-27 לפר' הדיון].

וכך הייתה במהותה עדותו של הנתבע 3 שהודה כי למערכת של הנתבעת 1 ניתן לחבר ברז שלא יוצר על ידה היות שהנתבעת 1 אינה מייצרת ברזים.

"ש. תסכים איתי שבקצה של החנוכיה הזו במקום פקק יכולת לחבר גם ברז?
ת. או ברז או זווית.
[...]
ש. אתה יודע שאס פי לא מייצרים ברזים?
נכון." (עמ' 43 שורות 5-6, 9-10 לפר הדיון מיום 28.1.19).

גם העובדה שפקק שאינו מתוצרתה של הנתבעת 1 חובר ללא קושי לחלקי המרכזייה שלא מתוצרתה דוגמת הפקק הנדון, מלמדת שהנתבעת 1 מספקת מוצרים עם חיבורים אוניברסליים שיועדו במקור לחיבור מוצריה עם מוצרים אחרים.

משעה שכך הוכח וגם הוכח שהפקק שכשל אינו מתוצרתה של הנתבעת 1, אזי בהכרח ניתן לומר כי בהיבט האחריות למוצרים פגומים , לפחות, לא חלה על הנתבעת 1 כל אחריות לטיבו של מוצר שלא יוצר על ידה. כל פרשנות אחרת תיצור אבסורד (שתואר בסיכומי הנתבעת 1 ) שיחייבה בגין נזקים שאין לה שליטה על היווצרותם או מניעתם, אך מפני שמוצר אחר שאינו שלה , שיצר נזק עצמאי שלא קשור ב מוצר שלה, חובר לאחד ממוצריה.

זו גם הייתה עובדה רווחת ומקובלת בשוק כפי שעמד על כך בעדותו מר הרוש מטע ם חברת א.א.א טסה ששיווקה כאמור את מוצריה של הנתבעת 1 בהתייחסו להיקף וטיב האחריות המוכרים בשוק שנוהגת הנתבעת 1 לתת :

"ש. לא היית ממליץ לחבר אותו למערכת אס פי?

ת. זה אסור. אס,פי נותנת אחריות על המוצרים שלהם" (עמ' 33 שורות 9-10 לפר' הדיון מיום 28.1.19)

ובהמשך:

"ש. בסעיף 10 לתצהירך הצהרת שהפקק הוא גלוי, משמע שהפקק נמצא גלוי, אתה מסכים שהבדיקה שערכה אס, פי מחויבת לפי [...] ?

ת. מחויבת לפי מה שאני יודע, היא מחויבת למערכות שלה". (שם, בעמ' 34 שורות 1-3- ההדגשות שלי- ע.ס).

גם הדין מחייב את אחריותו של יצרן מוצר למוצריו שלו בלבד. כך ובהתאם חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם-1980 העוסק אמנם בנזקי גוף אך אינו שונה ברציונאל מהותו בנזקי רכוש , מטיל אחריות מוחלטת על יצרן של מוצר בעקבות נזק גוף שנגרם כתוצאה מפגם בייצורו באין נפקא מינה אם נמצא או לא נמצא אשם מצד ו בייצורו (סעיף 3 לחוק).

היינו, הדין מייחד אחריות גלובאלית על יצרן של מוצריו בהקשר למוצריו שלו בלבד בהקשר של נזק גוף שכן הגיון רב עומד מאחורי הדברים והוא שליטתו של יצרן זה על טיב מוצריו, תוך הטלת חובה לצפות נזקים גופניים שעשויים לנבוע מליקוי בהם.

בהתאם לא ניתן לדרוש מייצרן להתחייב ולא ניתן לקובע אחריות נזיקית- רכושית או גופנית בגין מוצר פגום שאף ש חובר למוצר של אותו יצרן ושלא יוצר על ידו היות שאותה מערכת כללים הקשורה בשליטתו בייצור המוצר שיצא תחת ידו, חלה גם כאן ואינה אמורה להיות מוחלת על עניינו של מוצר אחר שאין לאותו יצרן שליטה על תולדתו.

נדמה שעובדה זו הייתה ידועה גם למר הרוש נציג חברת א.א.א. טסה, בעת שנשאל בחקירתו הנגדית האם אישר למכור פקק s.p תואם למר טויל, וזה השיב כך :

"ש. טויל כתב בתצהירו שאתם אישרתם לו למכור פקק תואם לאס, פי , אישרתם לו?.

לא. גם אם זה יעבור אותי זה לא אמור לעבור אותם, זה לא פקק שלהם, אז הוא לא אמור לתת אחריות למה שלא שלו" (עמ' 34 שורות 4-6 לפר' הדיון מיום 28.1.19).

דו"ח בדיקת מערכת המים - מצג שווא- האמנם?

משלא באחריות קונקרטית עסקינן, נותרה לליבון טענתן השנייה של התובעות המיוחסת לנתבעת 1 . התובעות כזכור טוענות בעניין זה למצג שווא -רשלני או זדוני כלפיהן מצד הנתבעת 1 בעצם הנפקת תעודת הבדיקה שאישרה את תקינות מערכת המים בבית התובעת- משרקי , ממנה פרצו המים בעקבות התבקעות הפקק שהותקן בה . נטען כי התובעת-משרקי, הוטעתה להאמין כי תעודת הבדיקה שהונפקה עבורה על ידי הנתבעת 1 אישרה את תקינות מערכת המים על רכ יביה לרבות הפקק שכשל מהטעם שהוראות ההתקנה הכתובות של הנתבעת 1 מחייבות את התקנת מוצריה שלה לחנוכייה כתנאי למתן אחריות על מוצריה ומשבדו"ח הבדיקה מצוינת התקנה בהתאם לדרישות, בהכרח יש ל קרא זאת כעמידה בדרישות להתקנת אביזרים של הנתבעת 1 בחנוכייה כולה, ובהתאם להסיק בדיעבד כי הנתבעת 1 הציגה בפני התובעת מצג שווא שנתן חסות מלאה על תקינות המערכת כולה.

ביתר פירוט נטען כי בעצם קבלת אישור בדיקה שכזה חלה על הנתבעת 1 אחריות כוללת על התבקעות הפקק שכן היא לא התריעה כי המערכת מותקנת עם פקק לא מתאים ו/או לא תקין ו/או לא ייעודי , בניגוד להוראותיה שלה ולא ערכה בדיקה מספקת למערכת על כלל חלקיה. התובעת – שומרה , מוסיפה בסיכומיה כי " הרשלנות העיקרית של "מצרפלס" מתבטאת באותו אישור ההתקנה שניתן על ידה שכן גם אם יוכרע שהפקק איננו שלה, מדוע נתנה "מצרפלס" את אישור ההתקנה למערכת". כן נטען כי הנתבעת 1 היא זו שהכשירה את הנתבע 3 – האינסטלטור להתקין את המערכת על פי הנחיותיה. עמדת הנתבעת 1 מנגד הינה כזכור כי היא אחראית אך למוצריה שלה ולא לחלקים של יצרנים אחרים שמחוברים למוצרים שלה ואין לדרוש ממנה לקחת אחריות על מוצרים שאינם מתוצרתה ואשר מעשית אין ביכולתה לבדוק אותם.

עמדתי גם בעניין זה נוטה לצד עמדת הנתבעת 1 ואבאר: עוולת התרמית המנויה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין אשר חל על המקרה הנדון, מציבה רף הוכחה גבוה מעצם הגדרת המינוח תרמית שמחייב הוכחה:

"תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא אכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון ."

מכאן שעל המבקש להישען על עוולת התרמית ביחס להיצג שווא הנגזר ממנה, לעמוד בה וכחתם של חמ ישה תנאים מצטברים: (א) היצג כוזב של עובדה; (ב) העדר אמונה באמיתות ההיצג; (ג) כוונה כי התובע יוטעה על-ידי ההיצג ויפעל בהסתמך עליו; (ד) התובע אכן הוטעה ופעל על סמך טעותו; (ה) כי התובע סבל נזק של ממון בעקבות ההיצג המטעה (ראה ע' בר- שירה ,התרמית, דיני הנזיקין - העוולות השונות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ט) 7).

מצג שווא הוגדר בספרות ובפסיקה בתור מצג לגבי מציאות שאינו עולה בקנה אחד עם המציאות בפועל, זאת בין אם הוא הוצג ברשלנות או בכוונה להטעות ויכול שהוא יתייחס לעובדות בהווה או בעבר. אולם ככלל, דיני מצג השווא לא יחולו כאשר הדבר נוגע להערכה או חיזוי לגבי העתיד. (ר' דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים ב 783-781 (1992)).

ביחס לרף ההוכחה הנדרש, במקרה זה נקבע בפסיקה כי נטל ההוכחה בעוולת התרמית הינו גבוה ושונה מנטל ההוכחה המקובל בעוולת הרשלנות:

"הטלת אחריות בגין תרמית, שונה היא מהטלת אחריות בגין רשלנות. האשם המיוחס למי שמרמה שונה מזה המיוחס לרשלן. הטלת אחריות בעוולת התרמית מטילה אשם אישי, בעוד האשם שביסוד עוולת הרשלנות הינו "אשמה חברתית" (ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (12.8.07) (כן ראה: ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, פיסקה 10 לחוות דעתו של הנשיא ברק). משכך, הדין הכיר בכך כי הנטל להוכחת עוולת התרמית, נטל כבד הוא. (ע"א 125/89 בלס נ' ערן פילובסקי, פ"ד מו(4)441, פיסקה 7; ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253).

מהכלל אל הפרט- דו"ח הבדיקה - מהות ומשמעות

על רקע כך נבדוק את משמעותו של דו"ח הבדיקה והעומד מאחוריו: דו"ח הבדיקה עליו נשענות התובעות להוכחת טענת מצג השווא של הנתבעת 1, מונה עמוד אחד ומסוגנן בצורה שמאפשרת קביעה מתוך מספר אפשרויות בדבר תוצאת בדיקת הרכבת מערכת המים . נמצאו בין היתר הקביעות הבאות:" באופן כללי הצנרת מותקנת היטב ובהתאם לדרישות". כותרת המסמך הינה מודגשת ואינה ניתנת לפרשנות :" דו"ח בדיקת התקנת צנרת s.p" יוצא אפוא כי מבחינת הפרשנות המילולית הפשוטה עוסק דו"ח הבדיקה בהתקנתה של הצנרת בלבד, ולא בטיב חומריה , ואין בו אלא מה שיש בו בפשטות והוא ביצועה של בדיקת התקנת רכיבי הנתבעת 1 בלבד לכלל המערכת , תוך מתן דגש להשתלבות ואם תרצה, הרכבה, נכונה של מוצרי/ חלקי הנתבעת 1 למערכת זו ובדיקת תפקודה בזמן אמת, וזא ת בכדי להכשיר מתן אחריות למוצריה בלבד ככל שיתברר בעתיד כי מי מהם כשל לאחר שהותקן כראוי.

פרשנות זו גם מתיישבת עם אשר הוסק לעיל והוא מתן אחריות הנתבעת 1 בתור יצרן של מוצר, למוצריה שלה בלבד, ללא כוונה או יכולת לספק אחריות למוצרים ש אינם שלה ולא יוצרו על ידה. דו"ח הבדיקה מתייחס אפוא לאותן נקודות שרשאית ויכולה הייתה הנתבעת 1 לקבל אחריות עליהן והן: כשרות התקנת המערכת לרכיביה ולא יותר מכך.

זאת ועוד, גם מחומר הראיות לא ניתן להסיק מצג שווא רשלני או זדוני מצד הנתבעת 1 והרי ראינו כי על התובעות לעשות יותר מאשר להציג את דו"ח הבדיקה בכדי להישען עליו בנימוקיהם. כך ובהתאם עדותה של התובעת -משרקי מפנה דווקא אצבע מאשימה בעניין זה אל הנתבע 3 ולא אל הנתבעת 1:

"האינסטלטור בין היתר אמר לי, איילת את מקבלת התקנה עם אחריות, תקבלי תעודת אחריות בסוף ההתקנה ובאתי באותו יום , אמרו לי שהגיע בודק של אס.פי" (עמ' 23 שורות 16-17 לפר' הדיון מיום 27.1.19) .

עדותה גם מצאה כי היא כלל לא הייתה מודעת בזמן אמת לאפשרות ולו תאורטית, לאחריות הנובעת מדרישות הנתבעת 1 להתקנה של מוצריה עם מוצרים בלבד כתנאי לאחריות כוללת למערכת וזאת מהטעם שהוראות ההתקנה עליהן נסמכות התובעות כיום כלל לא היו ידועות לה בזמן אמת והיא לא הסתמכה עליהן:

"ש. כשאס פי הגיעו לבדוק את הצנרת, הם נתנו לך תעודת אחריות וחוברת של הוראות התקנה?

ת. לא חושבת, אני זוכרת את תעודת האחריות" (שם, בעמ' 24 שורות 2-4).

מכאן שטענות התובעות הנסמכות על אותו דו"ח בדיקה המוצג בטיעוניהן, על מנת להראות מצג שווא הנובע הימנו, אינן נתמכות בראיות לתרמית בזמן אמת, כדרישת הדין לכך, וגם אין מכוחן לצקת תשתית ראייתית שתלמד כי התובעת –משרקי, הוטע תה על ידי הנתבעת 1 במישרין או בעקיפין בזמן בדיקת המערכת על ידה כי זו תקנה לה אחריות כוללת למערכת לרבות בעבור רכיבים שאינם שלה , כאשר אין בקיומו של דו"ח שכזה, בדיעבד, בכדי ללמד על אחריות שכזו בדיעבד. היסק בדיעבד, אף אם יש בו דבר, בשונה מהוכחת הטעייה בזמן אמת בפועל, אינו מקיים את יסודות עוולת מצג השווא מכוחה של עוולת התרמית.

ראינו גם שגם מבחינת ההיבט אובייקטיבי של הדברים, מדובר בדו"ח המתייחס להתקנה של צנרת SP בלבד כפי כותרתו ולא יותר מכך . על כן אף אם סברה התובעת- משרקי בזמן אמת כי זה משקף לקיחת אחריות של הנתבעת 1 למערכת כולה, אין הדבר יכול להתיישב עם העובדה שהדו"ח מתייחס לצנרת ספציפית מסוג s.p ולא למוצר אחר שהותקן בה, ככל שהותקן שאינו מתוצרתה . הדו"ח גם משקף, כפי שהוכח, בדיקת התקנה של הצנרת בלבד ולא יותר מכך ועל כן אין בכוחו, כפי שהוא ועל פי חזותו, לקשר עצמו למצג המלמד על טיב חומרי המערכת ביחס למוצרים שהותקנו בה ושלא יוצרו על ידי הנתבעת 1, כאמור.

גם הסתמכותן של התובעות על לשון הוראות ההתקנה שבחוברת ההתקנה (שהוכח כי כלל לא היו ידועות לתובעת –משרקי בזמן אמת) המתייחסות למינוח : "אביזרים" אינה יכולה לעמוד להן. מינוח זה מורה על שימוש "באביזרים מקוריים המסופקים על ידי מפעל מצרפלס באמצעות חברת שיווק". וכי " שימוש באביזרים אחרים יבטל אחריות המפעל לצנרת". כיוון שהדיעה הרוו חת היא שהנתבעת מאפשרת חיבור של מוצריה למוצרים תואמים בחיבורם של אחרים, כפי שהוכח ומתקיים בפועל, אזי לא ניתן לקבל את הפרשנות אותה מבקשות התובעות לתת למינוח "אביזרים" בחוברת ההתקנה של הנתבעת 1 שכן לא סביר כי מצד אחד מוצריה של הנתבעת 1 ניתנים להרכבה גם עם מוצרים אחרים והיא מייעדת אותם ככאלה, ומנגד יש לקרוא את הוראות ההתקנה בתור כאלה שיבטלו אחריות למוצריה למקרה של התקנה עם מוצרים אחרים. הפרשנות אותה מבקשות התובעות לתת מנוגדת כליל את המציאות המוכחת ולא ניתן לקבלה.

יותר סביר בעיניי במקרה זה, כי המינוח הנ"ל מכוון למקרה של כשל או פגם במוצר של הנתבעת 1 אשר נבע מפגם או כשל שהיה טמון במוצר שחובר למוצר שלה באופן שהוביל לפגיעה במוצר זה ובהכרח לשלילת אחריות הנתבעת 1 לטיב מוצריה בעקבות כך . הפרשנות אותה מייצרות התובעות, במקרה זה, חוטאת לכוונה המקורית שהנתבעת 1 ייחסה למוצריה, כפי שראינו, כאשר בהכרח לא ניתן לקבל שלילת אחריות כוללת מפאת התקנת מוצרים מעורבים.

פועל יוצא הוא שהתובעות לא הוכיחו הטעייה ומצג שווא מצד הנתבעת 1 הן משום שלא הובאו ראיות במישרין או בעקיפין לכך, מעבר לדו"ח שהוצג, בזמן אמת והן משום שבכל היבט אובייקטיבי אחר הפרשנות הנכונה שיש ליתן ל דברים ובכלל זה לדו"ח הבדיקה שהוצא לתובעת-משרקי על ידי הנתבעת 1, יש לייחס לנתבעת 1 אחריות על שלה בלבד ולא אחריות כוללת לטיב מוצרים של אחרים גם אם הם מותקנים ביחד עם מוצרים שלה ובוודאי שלא הגיוני לסבור כי הנתבעת 1 התכוונה לכך בעצם ביצוע הבדיקה והנפקת הדו"ח מטעמה.

ראוי גם לזכור כי בסופו של יום, אין לנתבעת 1 כל אינטרס לעשות שימוש במצג שווא ולהציג אחריות כוללת למערכת מים שנחזית כביכול כמערכת שלמה המורכבת ממוצריה שלה, הגם שלא כך הדבר, שכן אך טבעי הוא כי למציג המצג השווא אינטרס מסוים בעשותו כן שאחרת לא היה נוהג לפיו. התובעות לא עמדו או הוכיחו בטענתם זו אחר אותו אינטרס נסתר או גלוי העומד מאחורי הדברים מבחינת נקודת מבטה של הנתבעת 1 ואין במקרה זה בדרך של הצגת מצג שווא באמצעות אותו דו"ח בדיקה, בכדי להוכיח כי יש בו לשרת את הנתבעת 1 מקום בו היא מסתכנת מאד ביחס לנזק שעשוי לנבוע מאותו מצג, לו יתגלה ליקוי באחד מרכיבי המערכת כפי שקרה כאן . על כן ככל שהרווח הגולמי המוכח ממעשה ההטעיה הינו שלילי או שווה לתוצאה השלילית שעשויה לנבוע ממנה, כך יגבר הספק ביחס לנכונותו בפועל כפי שקרה כאן .

על יסוד כך, מצאתי כי דין התביעה כנגד הנתבעות 1 ו-2 להידחות. מצאתי כי במקרה זה, צירופן לתביעות אלו, מבלי שסופק אותו "אקדח מעשן" היה מיותר ובבחינת ירייה באפלה, ועליו לקבל ביטוי במסגרת הוצאות המשפט אליהן אדרש במסגרת הפרק החותם.

אעבור עתה לדון בשאלת אחריותו של הנתבע 3, שהתקין את הפקק בחנוכיית התובעת, לאירוע הנדון, בהדגש לכך שזה נתבע על ידי התובעת –משרקי בלבד ולא על ידי התובעת- שומרה כפי שציינתי, ועל כן התייחסותי לשאלת האחריות בעניינו תתמקד בתובעת זו בלבד.

הנתבע 3- האינסטלטור

ניתוח הראיות בעניינו של הנתבע 3 מוביל אותי למסקנה מה שנכון לנתבעת 1 במישור שאלת האחריות, אינו נכון לגביו כאשר שונים השתיים מהאחד. פרשת העובדות בעניינו של הנתבע 3, חובקת שתי מערכות דינים שפועלות במקרה הנדון: מערכת אחת- מקומה בדיני חוזה קבלנות ואילו השנייה -מקומה בעוולת הרשלנות המנויה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נגזרת סעיף 38 לפקודה זו. שתיהן גם יחד וכל אחת בתחומה, מצדיקות בנפרד הטלת אחריות על הנתבע 3 בגין הנזק שנגרם לבית התובעת- משרקי ואנמק זאת על רקע הדברים הבאים:

הנתבע 3- מסגרת העובדות המוכחת

אין חולק כי הנתבע 3 התחייב כלפי התובעת – משרקי להתקין בביתה מערכת מים מסוג s.p מבית ייצורה של הנתבעת 1. הנתבע 3 הודה בכך בפה מלא בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 12) וגם בעדותו:

"ש. כי אתה סיכמת עם איילת והיא דרשה, וזה מה שהתחייבת להתקין מערכת אס.פי שלמה ומלאה?

ת. נכון" (עמ' 39 שורות 23-24 לפר' הדיון מיום 28.1.19( .

עמדת הנתבע 3 בעניין זה הייתה כי אין סתירה בין מה שהובטח לתובעת ובין רצף פעולותיו בעניין זה לאחר מכן, כיוון שהוא הוטעה בזהות וטיב הפקק בין היתר כיוון שהוא רכש אותו "בחבילה אחת-סגורה" כהגדרתו עם חלקים נו ספים מתוצרתה של הנתבעת 1 לצורך התקנת מערכת המים בבית התובעת. אלא שכבר בשלב זה ניתן לומר כי לא הוכחה טענ ה זו. הטעם לכך מצוי בין היתר בעדות נציג חברת א.א.א טסה מר הרוש וגם בחקירתו הנגדית של הנתבע 3 לאורן, שלב אחר שלב, נמצא כי אין שחר לדבר ולמעשה, כפי עדותו של הנתבע 5 שמכר לו פקק זה, שלא נסתרה, ו גם תאמה את המלאי בחנותו כפי שאראה , רכש ממנו הנתבע 3 את חלקי המערכת בצורה בודדת - חלק אחר חלק, ולא כ חבילה סגורה אחת ועל כן בהכרח גם שלט בהחלטה האם לרכוש ובוודאי להתקין את הפקק שכשל בבית התובעת- משרקי.

כך ובהתאם לשאלה כיצד נרכשת על חברת א.א.א טסה שנוהגת בשיווק מוצריה של הנתבעת 1 בשוק, מערכת המים של הנתבעת 1 השיב מר הרוש כי זו נרכשת ומשווקת כמכלול (בהתכוונו לחנוכייה) ועם אבזרים להשלמה:

"ש. כשאתה קונה מאס.פי מערכת איך היא מגיעה אליך?

ת. אני קונה מאס פי את המוצרים שלהם, זה מגיע צנרת והמכלול השני אביזרים בקרטונים[..]" (עמ' 32 שורות 4-5 לפר' הדיון מיום 28.1.19).

בהמשך עדותו העיד זה בנוסף כי הוא משווק לחנויות חלקים של s.p בצורה בודדת ולפי מק"ט ולא בחבילה אחת (עמ' 32 שורות 22-23 לפר' הדיון מיום 28.1.19) וכן שהוא נוהג בשיווק אותו פקק זול שהותקן בבית התובעת (שם, בעמ' 33 שורות 2-4 לפר' הדיון) כראייה לאמיתות הנתבע 5 כי מכרו לנתבע 3 בצורה בודדת .

כך גם נלמד מחקירתו הנגדית של נציג הנתבעת 1 מר מוטי קונפורטי:

"ש. איך המוצר הזה נמכר (החנוכיה) באיזו אריזה ומה נמצא בה?
ת. נמצא בד"כ בתוך קרטון, לבתי מסחר ולא בבודדים, יש באריזה.
ש. זה כולל ברגים/ פקקים?
ת. כמו שאת רואה בלי שום תוספות" (עמ' 22 שורות 27-30 לפר' הדיון מיום 28.1.19).

וכך גם נלמד מעדות הנתבע 3 בעצמו : באם תחילה העיד זה כי מערכת ה-s.p שרכש מ הנתבע 5, נמצאה בשקית ארוזה אחת בחנותו (עמ' 39, שורות 17-18 לפר' הדיון מיום 28.1.19. כן ראה שם בעמ' 42 שורה 1 ) , בהמשך עדותו הוא כלל לא זכר באופן מפתיע באם רכש את הפקק נשוא דיוננו זה, בנפרד למערכת זו :

"ש. כשאתה מגיע לטויל אתה לוקח לבד את הפקק?
ת. לא זוכר" (שם, בעמ' 42 שורות 10-11).

עדות זו של הנתבע 3 המלמדת על רכישה בודדת של חלקים, מתיישבת גם עם חשבוניות ההפצה שהנפיקה חברת א.א.א טסה בע"מ עבור הנתבע 5 בגין רכישת מוצרי אינסטלציה ממנה ואשר צורפו כנספח א' לתצהיר עדות ראשית של התובעת – משרקי , המלמדות כי הן מאגדות רשימה ארוכה של מלאי שנרכש מאת חברת א.א.א טסה, המאופיין בחשבוניות המורכבות מרכיבים בודדים לפי תיאור שם, כמות ומק"ט של כל אחד מהם (בכללם בנמצא מוצר ממין מחבר תואם s.p ) ללא עדות למערכת מים / חנוכייה מתוצרת הנתבעת 1 על כל רכיביה.

אם כן ניתן לומר כי במישור העובדתי, לפחות, לא הוכחה טענת הנתבע 3 בדבר הטעייה שנפלה מעמו ביחס לרכישת מערכת הs.p כחבילה אחת ו"התגנבות" אותו פקק שכשל במסגרת אותה חבילה.

עובדות המקרה מלמדות אחרת והן שהוא רכש מאת הנתבע 5 את המערכת בחלקים בודדים תוך שהוא בוחר לעצמו כל חלק ב נפרד להשלמת בניית החנוכייה, כפי שנהג הוא לעשות כל אימת שהוא פנה אל הנתבע 5 בכדי לרכוש ממנו רכיבי אינסטלציה במהלך עבודתו שלא סופקו עם אביזרים נלווים. לחילופין הוכח כי הבחירה באם לרכוש את הפקק, יהא סוגו אשר יהא, הייתה של הנתבע 3 שלא רכשו כאמור מתוך הטעייה בחבילה ארוזה כי אם בצורה נפרדת כאשר עדותו שתובא להלן, מרא ה שהוא בכלל היה אדיש לזהות הפקק החלופי שבחר.

הראיות גם מלמדות שהנתבע 3 לא הוטעה ואף לא טעה בדבר זהות הפקק והוא לא זיהה אותו בטעות עם פקק מתוצרתה של הנתבעת 1. הדבר מבוסס על הפרטים הבאים:

כפי שצוין מעלה ולא נסתר הוכח כי הנתבע 3 מסוגל היה לזהות את השוני החזותי של הפקק שבחר לעומת סימני ההיכר של חלקים שמיוצרים על ידי הנתבעת 1. הדבר תואם בין היתר את סימן ההיכר שהיה ידוע אותה עת ביחס למוצרים אלה המסומנים באותיות s.p בעוד שעל גבי הפקק החלופי שהותקן נחרטו צמד האותיותT.S כמופע בצילום הפקק התקול שצורף וסומן ת/4 כן נמצאו סימנים חזותיים נוספים כפי שהעיד על כך מר שי חזן- נציג הנתבעת 1 שבדק את מערכת המים בבית התובעת- משרקי :

" ש. מצביע לך על הפקק הזה, ברור לך שזה לא פקק של אספי נכון, תאשר?

ת. כן

ש. בולט לעין שהוא שונה מהפקק השני שהוא תואם אס פי נכון?
ת. זה מבנה אחר של פקק" (עמ' 26 שורות 23-26 לפר' הדיון מיום 28.1.19).

הוכח גם מחקירתו של הנתבע 3, כפי שלא נסתר מתמונות הפקקים שצורפו כראיה מטעם התובעות , כי הוא ידע שעל גבי מוצרי הנתבעת 1 מוטבע סימן היכר ובהכרח לו היה מדובר בפקק מתוצרתה הוא גם ידע לזהות סימנים אלה :

" ש. ופקק של אס, פי תוכל לזהות?

ת. אם יש עליו סימן כמו זה ? אם אין סימן אני לא יכול לזהות" (שם בעמ' 41 שורות 28-29 לפר' הדיון ).

ובהקשר לנדון העיד זה כי כלל לא טרח לבצע בדיקה בעניין זה הפקק הנדון:

"ש. אתה לא בדקת לפני שהתקנת את הפקק מה רשום עליו?

ת. לא בדקתי .." (עמ' 43 שורות 13-14 לפר' הדיון מיום 28.1.19).

גם בהיבט הראייתי והתרשמותי מעדות הנתבע 3, קשה לומר שנתבע זה היה זר לעובדה שהפקק שנמכר לו לא היה מתוצרתה של הנתבעת 1. עדותו בעניין זה הייתה לא מוחלטת ושקולה להסתרת עובדה מהותית, והיא באה על רקע גרסתו של הנתבע 5 (שתדון בהמשך) לפיה לא היה בחנותו להציע לנתבע 3 פקק מתוצרתה של הנתבעת 1 והוא על כן מכר לו פקק חלופי בידיעתו. כך ובהתאם משנשאל הנתבע 3 האם סיפר לו הנתבע 5 בעת רכישת הפקק כי אין בנמצא פקק של הנתבעת 1 השיב זה כך:

" אין לי מושג, אני לא יודע, אולי אחרי המקרה" (שם, בעמ' 39 שורה 28 לפר' הדיון).

התובעת- משרקי העידה לעומת זאת כי הנתבע 3 התקין בביתה פקקים חלופיים דומים לזה שכשל (עמ' 26 שורה 29 לפר' הדיון מיום 27.1.19) , עדות שלא נסתרה. על כן בהכרח לא מדובר בהתקנה יחידה של הנתבע 3 אי פעם באמצעות פקקים חלופיים, זהים לזה ש הוא עשה בו שימוש בביתה, כך שהסבירות היא שגם במקרה זה י דע הנתבע 3 שהפקק שבו נעשה על ידו שימוש אינו מתוצרתה של הנתבעת 1 והסיבה שהוא לא נצרך לזהותו על פי סימני ההיכר של הנתבעת 1 נובעת מהטעם שהוא ידע שמדובר בפקק חלופי.

פועל יוצא מהדברים הוא שהנתבע 3 היה ער להתקנתו של פקק חלופי שלא מתוצרתה של הנתבעת 1 בחנוכיית בית התובעת - משרקי מבלי שהוא יידע אותה על כך או קיבל את אישורה לדבר וזאת בניגוד למוסכם בין הצדדים. תובנה שכזו מצביעה בהכרח על שתי מערכות דינים שחלות במקרה הנדון, האחת חוזית והשנייה נזיקית, עליהן אעמוד עתה בהרחבה:

מערכת הדין החוזית- יחסי קבלן ומזמין

מערכת הדינים הראשונה שחלה בין הצדדים במקרה זה נוגעת לפן החוזי - קבלני, שכן העובדות הנלמדות מצביעות על כך שהחוזה שנערך בין הנתבע 3 לבין התובעת – משרקי להתקנתה של מערכת s.p בביתה , עונה להגדרה של "חוזה קבלנות", הקבועה בסעיף 1 לחוק חוק חוזה קבלנות, תשל"ד- 1974 (להלן: " חוק חוזה קבלנות "), שמשמעה חוזה לעשיית מלאכה כשהקבלן אינו עובדו של המזמין. (ב הקשר לכך ראוי לציין כי פרופ' אייל זמיר, בפרשנותו על חוק חוזה קבלנות מטעים כי: "הוראותיו האופרטיביות של החוק הולמות במיוחד חוזים לביצוע מלאכות במיטלטלין (... וכן ייצור או הרכבה של מוצר חדש מחומרי הגלם של המזמין)" (א' זמיר חוק חוזי קבלנות, תשל"ד-1974 (ירושלים, תשנ"ה, בסדרה פרוש לחוקי החוזים, בעריכת ג' טדסקי ז"ל), סעיף 15, עמ' 46; להלן - "זמיר, קבלנות"). ובהמשך מציין הוא כי "הוראות החוק רומזות שחוזים לעשיית מלאכה במיטלטלין היו המודל שעמד לנגד עיני המנסחים" (שם, סעיף 24, עמ' 54) ( כמובא מבר"ע 684/05 דו איט נ' כרמל (10.7.05)). מכאן שהחוק הנ"ל עונה לגדר מערכת היחסים שבין הצדדים כאן .

להשלמת התמונה יצוין כי על פי סעיף 3(א) לחוק חוזה קבלנות , מקום בו העבודה לא הייתה בהתאם למוסכם , על המזמין להודיע לקבלן על הפגם זמן סביר לאחר שגילה אותו או שהיה עליו לגלותו, ואם הפגם ניתן לתיקון - לתת לקבלן הזדמנות נאותה לתקנו. אלא שאין חולק כי מקרה זה שלפנינו יוצא מגדר הרגיל היות שלא בפגם בר ריפוי עסקינן, אלא בנזק תוצאתי הנובע ממנו ועל כן אין התובעת מוחזקת על ידי חובתה בו.

פועל יוצא הוא שחלה בעניינו הוראתו היחידה של סעיף 7 לחוק , על פיה : "אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מתרופה אחרת בשל הפרת חוזה." כיוון שלמדנו כי בעצם התקנת מערכת s.p חלקית ולא שלמה, מבלי להודיע או לקבל את הסכמתה של התובעת לכך מראש או בדיעבד, חרף ההסכמות הברורות שבין הצדדים, עסקינן, ניתן לומר כי הנתבע 3 הפר כלפי התובעת את התחייבותו כלפיה והכשיל בכך את החוזה ביניהם ועל כן היא זכאית לכדי שיפוייה בשל הנזק הנובע מאותה הפרה כפי הוראתו של סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 הקובעת כך:

הזכות לפיצויים
"הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה. "

לפיכך ולסיכום נקודה זו, היות שהוכח כי הנתבע 3 הפר את התחייבותו כלפי התובעת להתקין מערכת שלמה ובכלל זה פקק מתוצרתה של הנתבעת 1 בביתה והיות שהוכח כי מה שנרכש והותקן על ידו בפועל, היה פקק חלופי ממין זול שגם אינו תואם את ייעודו למים עומדים או זורמים והוא ידע להבחין בכך בפרט על רקע ניסיונו העשיר בתחום עיסוקו, כפי עדותו שלו, ניתן לקבוע בהכרח כי הופרה התחייבותו של הנתבע 3 לתובעת בהיבט החוזי – קבלני ועימה ההכרח לצפות את תוצאת הדברים למקרה שהפרה שכזו תוביל לנזק בעקבותיה.

ראוי גם לציין כי בעשותו כך, לאמור בהתקנתו של פקק מתוצרת שונה על זו שהתחייב הנתבע 3 בפני התובעת-משרקי במקור , ה וא לא רק שהפר את החוזה עימה הוא גם חשף אותה לסכנה ממשית שמא ברבות הימים, לו יכשל אותו פקק לא מתאים שהותקן , תאלץ התובעת לעמוד בפני שוקת שבורה בדמות שלילת האחריות כלפיה , כפי שאכן אירע כאן בפועל. בהקשר הוכח גם כי לנתבע 3 לא הייתה אפשרות לטעות ביחס לפקק מקורי של הנתבעת 1 , לו היה בנמצא, לבין הפקק החליפי שנרכש על ידו. מכאן שבמישור החוזי כשלעצמו, חלה על הנתבע 3 אחריות הנובעת מתוצאת הפרתו של החוזה עם התובעת.

המערכת הנזיקי ת- אחריות מפאת התרשלות

אף שסעיף 8 (א) לחוק חוזה קבלנות הדן בתחולתו של החוק על דינים אחרים, קובע כי הוראות החוק יחולו כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון, באין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים, ומכאן לכאורה חל חוק זה בלבד על המקרה הנדון, מצאתי למען הסר ספק, כי גם במישור בחינת העובדות בשדה המשפט הנזיקי, ניתן להגיע לאותה תוצאה בדיוק ואסביר:

כפי שמיצינו בפרק הדן בנטלי ההוכחה והבאת הראיות חובת הוכחת העדר התרשלות במקרה זה חלה על הנתבע 3 שכן היפוך הנטלים מתקיים בעניינו. סעיף 38 לפקודת הנזיקין, אשר נכון לענייננו, קובע כי על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר הנמלט [מים] התרשלות שיחוב עליה.

התרשלות מוגדרת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין כך:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות."

אין ספק בעיני כי כל אחד מרכיבי ההגדרה הנ"ל, עונה לגדר המקרה הנדון ומקיים אותו כאשר בכוחו להראות את התרשלות הנתבע 3 כלפי התובעת-משרקי. כך ובהתאם, הוכח ולא נסתר כי הנתבע 3 היה זה שאף שהומלץ לו על פקק חלופי , החליט בסופו של דבר לבחור בו ו לרכוש אותו להתקנה בבית התובעת משרקי. הנתבע 3 בתור בעל מקצוע לגביו נדרשת מיומנות, פעל במקרה זה בחוסר מקצועיות ובקלות ראש כאשר לא בדק ו/או התעלם מחובתו להתקין פקק שיועד לסגירת מים עומדים או זורמים במערכת המים של התובעת תוך שהוא נסמך על דברי המלצה של בעל החנות בלבד ואמרתו כי אין ברשותו פקק מתוצרתה של הנתבעת 1 והסתפק בפקק חלופי וזול וזאת במקום לוודא כי לכל הפחות מתאים פקק שכזה לסוג האטימה שהוא ייעד לו.
בעניין זה הנתבע 3 הינו בעל הזיקה הקרובה ביותר למניעת הנזק והוא גם זה כבעל מקצוע הדורש מיומנות מיוחדת , שאמון לוודא בצורה מקצועית יותר , כי השימוש בחומרים בהם הוא עושה שימוש מתאים לייעודם.
הצפייה הלגיטימית, אם כן, מבעל מקצוע שכזה שאמון על התקנת מערכת מים בעלת נפקות לנזק ממשי צפוי למקרה של רשלנות, הינה לכל הפחות לוודא באופן יותר רציני כי הפקק שהותקן באותה מערכת מים בשל תפקידו בה, הינו כשיר לייעודו וזאת על מנת שברבות הימים לא ימצא בעל המערכת בפני חשש לכשל בבה וגרימת נזק לרכושו, כפי שאירע בפועל.
כל זאת ניתן היה למנוע באמצעים סבירים מקום בו אינסטלטור סביר אמור היה לפעול באותן נסיבות באופן דומה מבלי כל מאמץ מיוחד לכך ומשלא פעל כאמור מוחזק הוא בתור רשלן.
בהקשר ראוי לציין כי על אף שנטל ההוכחה חל עליו בעניין זה, הנתבע 3 לא טען ו/או הביא ראיות ממשיות שילמדו כי התקנת אותו פקק שכשל, הייתה פרי החלטה סבירה בנסיבות העניין וזאת למרות דחיית עמדתו כי הוטעה בנוגע לזהותו.
על כן גם במישור הנזיקי, בשדה עוולת הרשלנות, מבלי לפגוע בחובת הנתבע 3 במישור החוזי, הוכחה חובתו שלו כלפי התובעת-משרקי המגיעה לכדי התרשלות מצידו ועימה הצפייה הסבירה לצפות את אותם נזקים שעשויים היו להתרחש כפי שארעו בפועל. נפנה עתה לבחון את אחריותו ש ל ספק הפקק- הנתבע 5 להתרחשות ההצפה ונתהה האם גם כאן, כפי שהוכח בעניינו של הנתבע 3, הוכחה אחריותו של זה להיווצרותה.

הנתבע 5- ספק הפקק- פטור או אחריות?
הנתבע 5 מר מושיר טוויל היה בע ת הרלוונטית בעליה של חנות לממכר מוצרי אינסטלציה ובניין והוא זה אשר ממנו רכש הנתבע 3 את הפקק. לדעת התובעות, על נתבע זה לשאת באחריות לגרם הנזק היות והוא אחד מגורמי הכשל בשרשרת שהובילה להתרחשותו בעת שמכר בידועין פקק פגום לנתבע 3 אשר ביקש לרכוש מערכת s.p שלמה, תוך מצג שווא כלפיו כי מדובר בפקק אשר מתאים לאותה מערכת וזאת חרף העובדה שידע זה כי אין הדבר כך. אימוץ לגישה זו ניתן לדעת התובעות למצוא בחקירתו הנגדית במסגרתה הוא הודה כי הוא אכן מכר את הפקק לנתבע 3 ואישר לו לעשות שימוש בו בבית התובעת .
עוד נטען כי אין לקבל את הגנת הנתבע 5 ביחס לאמור ולפיה בעת הרלוונטית למקרה הנדון , כלל לא היה בנמצא בשוק פקק מתוצרת s.p כאשר הנתבעת 1 ומשווקת הפקקים חברת א.א.א טסה , היו מודעות לכך ועל כן אושרה לו מכירת פקקים חלופיים, וזאת מהטעם שמדובר בעדות כבושה והרחבת חזית שלא באה לעולם כלל בהגנתו במקור ו גם לא הובאו מטעמו כל ראיות להוכיחה, תוך שהדבר נוגד כליל את עדות נציג א.א.א טסה מר אלי מנו אשר שלל מתן אישור שכזה לנ תבע 5 ואף העיד כי חיבור פקק שאינו מסוג s.p עם מחבר של s.p נאסר על ידי הנתבעת 1 בפרט כאשר הפקק ששווק על ידם אינו מתאים למערכת מים מסוג s.p. בתמצית , ניתן לומר כי התובעות מפנות אצבע מאשימה כלפי הנתבע 5 בנימוק למכירת מוצר כושל לנתבע 3 מתוך ידיעה ברורה לשימוש שיועד למוצר זה שלא תאם את ייעודו וגרם בכך לנזקים בבית התובעת.
מנגד, כפי שתואר, עמד ת מר טויל בעניין זה היא כי מעורבתו במקרה הנדון מתמצת במכירת הפקק בלבד- אין הוא יצרן של אותו פקק או היבואן שלו וממילא הוא אינו כפוף לאחריות המוצרים שבחנותו. לטענתו, האחריות למקרה זה חלה על הנתבעת 1 מהטעם שהיא אישרה לו למכור את הפקק שכשל כתואם לפקק שאמור היה להתחבר למערכת שלה, בהינתן מחסור של פקקי s.p ש בייצורה בשוק , עובדה שאומתה בעדות נציג הנתבעת 1 אשר לא שלל או הכחיש את הדברים.
דיון
לאחר שהעמקתי חקר בטענות אלו של הצדדים מצאתי כי אין מקום להטיל אחריות על הנתבע 5 לכשל שנוצר במערכת המים בבית התובעות , כל שכן בגין מכירתו של אותו פקק שכשל לנתבע 3 ואבאר:
ראשית, טענה בדבר מכירת הפקק ביודעין מתוך רצון להטעות את הנתבע 3 הינה טענה שאחריות הוכחתה מוטלת על התובעת ומחייבת אותה בהבאת ראיות ובנטל שכנוע גבוה מהנדרש שכן בשונה מהעברת נטל ההוכחה אל הנתבע 5 לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין, במקרה שכזה נותרה מלאכת השכנוע על כתפי התובעת על מנת לעמוד בתנאיה המצטברים של עוולת התרמית וההטעייה. התובעת לא עמדה בנטל זה שכן חקירתו הנגדית של הנתבע 5 לא מצאה עדות למכירה תרמיתית של פקק לא מתאים לנתבע 3 אך מפני רצונו לספק את תאוותו להטעות אותו במכוון כי מדובר בפקק מתוצרתה של הנתבעת 1 , הוכח בעניין זה, כאמור לעיל, כי סביר שהנתבע 3 ידע בזמן אמת כי הפקק שנמכר לו הינו חליפי ולא מקורי של הנתבע 1.
שנית, גם בהיבט של מכירה רשלנית באופן שגרם לנתבע 3 לטעות בזיהוי הפקק עאו ייעודו, מצאתי כי לא נפל פגם, מבחינת נקו דת מבטו האובייקטיבית של הנתבע 5. כזכור, עמדת הנתבע 5 בעניין זה הייתה שלא היה בחנותו פקק מתוצרתה של הנתבעת 1 וע ל כן הוא הציע לנתבע 3 לרכוש את אותו פקק חליפי שכשל מתוך אמונה שנתמכה בעמדת המשווקת ממנה נרכש הפקק, כי זה תואם פקק של s.p ועתיד למלא אחר ייעודו.
150. טענה זו של הנתבע 5 עלתה הן בכתב הגנתו (סעיף 19) והן בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 4) ועל כן אינה הרחבת חזית כטענת התובעת והיא תואמת את חסרונה של מערכת מים שלמה מתוצרתה של הנתבעת 1 בחשבוניות ההפצה של מלאי החלפים שרכש הנתבע 5 מחברת א.א.א טסה בפרט את חשבונית מספר 200458 מחודש נובמבר 2011 המלמדת על רכישת שני סוגי פקקים קוטר 3/4 שאף לא אחד מהם מתוצרתה של הנתבעת 1 .
הדבר גם אינו עומד בקנה אחד עם האינטרס הכלכלי של הנתבע 5 למכור לנתבע 3 פקק חלופי דווקא ולא מתוצרתה של הנתבעת 1 , לו אכן היה כזה בחנותו . הטעם לכך נעוץ בסברה שפקק מתוצרתה של הנתבעת 1 הינו יקר יותר וזאת בשל היותה חברה בעלת שם בשוק האינסטלצייה ובהכרח נושא פקק שכזה תו תקן ואחריות של הנתבעת 1 לייצורו וזאת בשונה מהפקק החלופי שנמכר, עליו העיד מר הרוש מטעם חברת א.א.א טסה שנוהגת בשיווקו בתור :"מוצר שהוא נישה, זול מאד, ללא תקן " (עמ' 33 שורה 2 לפר' הדיון מיום 28.1.19) . על כן בהכרח לו היה בחנותו של הנתבע 5 פקק מתוצרתה של הנתבעת 1, אותו ביקש הנתבע 3 לרכוש במקור, היה זה מוכר לו אותו ולא מסתפק בפקק זול יותר ובעצם עובדה זו התימוכין לטענתו כי פקק מתוצרתה של הנתבעת 1 לא נמצא במלאי חנותו כפי שהלה טען והעיד על כך.

על כן בהכרח ניתן להניח כי בחנותו של הנתבע 5 חסרו פקקים מתוצרתה של הנתבעת 1 , כפי שזה העיד על כך. סברה זו גם תואמת בין היתר את תשובת נציג הנתבעת 1 מר מוטי קונפורטי שלא ידע להשיב האם הנתבעת 1 ייצרה בעת הרלוונטית פקקים עבור המרכזייה (עמ' 24 שורות 19-20 לפר' הדיון מיום 28.1.19).

הלכה למעשה גם הוכח כפי שצויין לעיל בפרק הדן בעניינו של הנתבע 3, כי זה ידע כי מדובר בפקק שלא מתוצרתה של הנתבעת 1 שכן להבדיל מהנטען על ידו במקור , הוכח שהוא רכש את מערכת המים בחלקים וכך גם את הפקק ולא כחבילה אחת סגורה . גם הוכח כי בשל סימון מוצריה של הנתבעת 1 באותיות ייחודיות וניסיונו העשיר כאינסטלטור יכל הנתבע 3 להבחין בנקל כי מדובר בפקק חלופי ולא מתוצרתה של הנתבעת 1 ובהכרח ניתן לשלול כי הוטעה על ידי הנתבע 5 להאמין כי לא כך הדבר.
זו ככל הנראה הסיבה לתשובה המתחמקת בחקירתו הנגדית של הנתבע 3, לשאלה האם דיווח לו הנתבע 5 בזמן רכישת חלפי המערכת, על מחסור בפקקים מתוצרתה של הנתבעת 1 והמצאותו של פקק חליפי במקום , כאשר זה השיב כך : " אין לי מושג, אני לא יודע, אולי אחרי המקרה" (עמ' 39, שורה 28 לפר' הדיון מיום 28.1.19).
בכך התמוטטה טענת התובעת אודות הטעייה מצד הנתבע 5 את הנתבע 3 בדבר זהות הפקק שנמכר לו. מעבר לאמור אציין כי גם לא התרשמתי שהנתבע 5 בתור בעליה של חנות לממכר חלקי אינסטלציה, ידע או צפוי היה לדעת כי הפקק שנמכר לנתבע 3 אינו עמיד במים עומדים. הנתבע 5 לא נחקר אודות כך בצורה ישירה ונתיב הראיות המוכח , נוטה יותר למסקנה שהוא האמין מתוך מה שהוברר לו על ידי ספק הפקק כי זה פקק שכזה מחליף את פקקי הנתבעת 1 ודי לצורך העניין שהוא מסר את המדיע שבידיו והותיר את הבחירה בידי הנתבע 3 באם לרכוש אותו אם לאו .
על כן, ראוי בהקשר לכך לשים קו חוצץ בין אחריותו המוכחת של הנתבע 3 כלפי התובע ת לעומת העדר אחריות המוכח של הנתבע 5 במקרה זה , וזאת על מנת שלא לבלבל בין היוצרות: כפי שתיארתי, לנתבע 3 אחריות ישירה כלפי התובעת – משרקי הן מבחינת הפן החוזי והן מבחינת הפן הנזיקי. בפן החוזי אחריות זו נובעת בראש ובראשונה מהפרת ההסכם עימה, ובהכרח חובתו לצפות את הנזק שהפרה שכזו עשויה להביא עם התקנתו של פקק שלא מתוצרתה של הנתבעת 1 חרף מה שהוסכם בין הצדדים. אחריות הנתבע 3 בפן הנזיקי נובעת בשל הפרת חובת הזהירות שלו כלפיה התובעת המתמצית בצורך לוודא כי הפקק החלופי שנרכש על ידו אכן מתאים למים עומדים וזאת מתוקף אחריותו ה מקצועית והצפייה במקרה שכזה ממנו לפעול בתור בעל מקצוע מיומן באופן סביר.
הנתבע 5 לעומת זאת פעל בגבולות הסביר כאשר הציע לנתבע 3 פקק חלופי מתוך מלאי החלפים שהיה ברשותו , מבלי שהוכח כי הוא הסתיר ממנו עובדות שהיו בשליטתו אותה עת ביחס לטיבו של הפקק ו/או הטעה אותו בנוגע אליו ובכלל זה את עובדת היות הפקק שלא מתוצרתה של הנתבעת.
מנגד, כפי שתואר, בחירתו של הנתבע 3 לעשות שימוש בפקק שכזה לאטימת מים, הייתה מתוך בחירה חופשית, נטולת פניות ומצג שווא מצד הנתבע 5 ואין על כן בדבר בכדי להטיל על נתבע זה אחריות למעשה שנוצר בשליטתו של אחר.

הנזק לפיצוי

משנקבע כי הנתבע 3 אחראי הבלעדי לאירוע הנדון כלפי התובעת –משרקי , נותרה על הפרק שאלת הנזק אשר נתבע לפיצוי, ובמרכזיותה שתי שאלות אשר כרוכות זו בזו לליבון: השאלה האחת, עניינה במישור האשם התורם והשאלה השנייה, עניינה במישור אומדן הנזק לפיצוי, ואלו תידונה להלן לפי סדרן:

אשם תורם, האמנם?

"אשם תורם" מוגדר בסעיף 68 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] באופן הבא:

אשם תורם

"68. (א) סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק; אולם האמור בזה אין כוחו יפה להכשיל הגנה הנובעת מחוזה, ואם חל על התביעה חוזה או דין המגבילים את החבות, לא ייפרע התובע פיצויים למעלה מן הגבול שנקבע כאמור."

המבחן לאשמתו התור מת של הניזוק כלפי עצמו, נשען על שני יסודות: האחד פיזי-סיבתי, ועיקרו בשאלה אם בפועל הוסיפה התנהגותו של הניזוק על הנזק שהסב המזיק ובהיעדר קשר סיבתי בין האשם לבין הנזק, הרי שלא נוצר אשם שבגינו ראוי להפחית מסך הפיצוי בו חב המזיק. השני הוא יסוד נורמטיבי, ועיקרו בבחינת ממד האשם בהתנהגות הניזוק .

בפסיקה נקבע לא אחת כי אשם תורם הוא מקרה פרטי של "גרימת נזק באשם" והוא נבחן על פי התנהגותו של הניזוק כלפי עצמו ו כאשר בית המשפט קובע אשם תורם, הוא בוחן את מידת הזהירות שעל אדם לנקוט ביחס לעצמו ולרכושו-שלו. נקבע גם כי מדובר ב'נטל' המצריך שהמטען הנורמאטיבי שלו להקטנת הנזק יהיה נמוך מזה של החובה לנהוג בזהירות.(ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45, 53 (1991)).

לצד כך, לשון סעיף 68 לפקודה מלמדת כי האשם התורם משמש בתור טענת הגנה בלבד (בשונה מאשם תורם יוצר אחריות) שנכונה לגובה הפיצוי לניזוק בלבד ו על כן אינה פוגעת במידת האחריות שמיוחסת למזיק. בהתאם שרירה וקיימת ההלכה הקובעת כי לאחר שנקבע כי המזיק הפר את חובתו כלפי הניזוק והוא אחראי לנזקיו, נבחן האשם התורם על פי מידת האשם המוסרי של המזיק מול הניזוק, וכתוצאה מכך, אם יש להפחית את הפיצויים שעל המזיק לשלם לניזוק (ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח גולובין, (15.4.2012); ע"א 417/81 ‎מלון רמדה שלום‎ ‎נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81 (1984); ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל, פס' 64 (2012); ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 21 (2003)). מבחן האשם המוסרי אינו מבחן מדויק, והוא מושתת על " שקילתו של הנכון והצודק, לפי מיטב הערכתו ושיקולו של בית-המשפט, לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה" (ע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל (משרד העבודה, מחלקת עבודות ציבוריות, נצרת)‏, פ"ד לא(1) 299, 306-305 (1976)). ( ראה לצורך העניין והמובאות כאן את פסק דינו המקיף של כ"ה י. עמית ברע"א 2809/18 קסברי נ' רוזן ואח' (26.11.18) ).

על רקע כך נפנה לבחון את טענות הנתבע 3 בנוגע לאשמתה התורמת של התובעת – משרקי אשר לשיטתו מקימ ה עליה אשם תורם בשיעור מלא של 100 אחוזים. נטען על ידו כי על אף שבית התובעת היה בהליכי בנייה ובשעה שהיה סגור ולא מאוכלס, התובעת לא טרחה בסגירת המים של הבית, דבר שהיה בו בכדי להביא למניעת הנזק כולו. כן נטען כי עדותה של התובעת הראתה כי היא צפתה אפשרות לנזילה בבית ובכל זאת היא בחרה לאכסן את הציוד שבביתה במרתף ללא חלון ובמקום שהינו הנמוך ביותר בבית, המועד מטבע הדברים לפורענות במקרה של נזילת מים לא מבוקרת.

התובעת לעומת זאת טוענת שאין לייחס לה כל אשם תורם במקרה זה. לשיטתה ובהסתמך על עדותה, היא הותירה את מערכת המים פתוחה לאחר שנסמכה על בדיקת המים שבוצעה בידי נציג הנתבעת 1 בנוכחות הנתבע 3 וזו אושרה על ידם ומתוך כוונה מקצועית לבחון בשלב זה טרם הנחת הפרקט מתגלות נזילות.

מבין שתי הגישות האמורות מצאתי את גישת הנתבע 3 נכונה יותר למקרה הנדון, אם כי לטעמי יש להטיל בגינה על פי המבחנים הנקובים לעיל, אשם תורם בשיעור של 20 אחוזים , בגין תרומתה של התובעת ליצירת הנזק לרכושה שניזוק בלבד ואבאר:

מקובלת עליי באופן כללי הנחת העבודה הבסיסית של התובעת שעם התקנת מערכת המים בביתה, ולאחר יה ביצוע בדיקת תקינות המערכת בלחץ, נוצרה סברה מסוימת מבחינתה שהמערכת תקינה. עם זאת סברה זו אינה מוחלטת שכן גם לשיטת התובעת, בעדותה , הסיבה להותרת מערכת המים פ ועלת טרם כניסתה למגורים בבית, נבעה מהצורך לבדוק את תקינותה לאורך זמן טרם שיותקן בבית פרקט (עמ' 25, שורות 2-3 לעדותה מיום 27.1.19). מצאתי עם זאת כי בשל המועד שחלף מאז התקנת המערכת והפעלתה דרך קבע ועד למועד פריצת המים, והעובדה שהתובעת נהג ה לפקוד את הבית יום ביומו, הצפי מבחינת התובעת לפריצת המים, במקרה זה היה על הרף הנמוך, שלא הצדיק את סגירת המים כל אימת שנותר הבית ללא איש. (על מקרה פחות או יותר דומה במסגרתו נשלל ה הנורמה שהטיל ביהמ"ש קמא בדמות אשם תורם בגין אי סגירת מים, עובר ליציאת הניזוק מהבית , ראה: ע"א (מחוזי ת"א) 7332-04-16 מנורה נ' א.ד. עילית בניה ופיתוח (2001) בע"מ (30.1.17)).

מנגד ומבחינת הרכוש לפחות, התובעת בחרה לאכסן את פרטי הרכוש שבבעלותה טרם זמנו במרתף הבית (בנמקה שזהו המקום היחידי שרוצף אותה עת ועם דלת- שם, בעמ' 26 שורה 21 לעדותה) אלא ש ניתן היה לצפות ממנה במקרה זה כי לכל הפחות תימנע מאיוש וריכוז הבית בתכולה במקום הנמוך ביותר אליו צפויים היו המים לרדת בעת פריצת מים פתאומית ממערכת מים שנותרה זורמת כל אימת שהבית אינו מאוכלס דרך קבע באיש, שכן בשונה מצפייה כללית לפריצת מים, במקרה זה הותרת הרכוש כך, דרך קבע, יצרה סיכון גלובלי לפגיעה בו גם כאשר הסיכוי לצפות נזילה באופן כללי נמצא ברף הנמוך .

לצד כך וכפי שציינתי, אין מקום במקרה זה לטעמי לצקת אשם תורם בגין אי מניעת הנזק כולו על דרך של סגירת המים בעת עזיבת הבית, כפי עמדת הנתבע 3 וזאת מהטעם שחלף זמן יחסית רב מאז הותקנה בו מערכת המים והיא פעלה כדבעי , דבר אשר יש בו לצקת צפייה לאפשרות להתרחשות נזילה ברף הנמוך ביותר ועוד דווקא בלילה, אם בכלל. יש גם לזכור כי התובעת במקרה זה, נמצאה בבית כמעט מידי יום ופיקחה על הנעשה בו בצורה תמידית ועל כן אין מדובר בהפקרת אכלוס ממושכת שעשויה במקרה שכזה ללדת חובת זהירות לסגירת המים גם אם הצפייה לנזילה מצויה ברף הנמוך.

עם זאת וכפי שציינתי, במקרה זה האשם התורם חל ביחס לדרך אחסון מטלטלי התובעת דרך קבע במקום שיצר סכנה תמידית, לכל מקרה של נזק, גם אם סיכוייו נמוכים. במילים אחרות, בעצם אחסון מטלטלי התובעת במקום שמיועד כשלעצמו לפורענות, היא הגדילה את הסיכוי לפגיעה בו בצורה מסיבית כפי שקרה כאן , גם אם הסיכוי לכך מבחינת אובייקטיבית נמצא ברף התחתון.

פועל יוצא הוא, שאני מעמיד את שיעור האשם התורם מכל פיצוי שיפסק כנזק לרכושה של התובעת על 20 אחוזים. אין מקום לקבוע אשם תורם בגין הנזק העקיף שנתבע, ככל שיקבע, בגין אי סגירת המים בזמן עזיבת הבית במקרה זה לצורך סיכול מלא של האירוע הנדון.

אומדן הנזק לפיצוי

התובעת תבעה את נזקיה בשני מישורים : האחד, מקורו ב מישור הנזק הישיר שנגרם לתכולה שאוחסנה במרתף הבית ערב פריצת המים בביתה. כן נתבעו במסגרת זו עלויות נוספות תוצר אירוע ההצפה והצורך להשיב את המצב לקדמותו בהקדם (דוגמה לכך ניתן למצוא בשיפוי דמי ההשתתפות העצמית בגין הפעלת פוליסת ביטוח המבנה שלה אצל שומרה; מדור חלופי למשך תקופת השיקום ועוד). נזק זה העמידה התובעת על סך כולל של 104,000 ₪ והוא נתמך בחוות דעתו של שמאי הרכוש מטעמה מר בועז גרובר שגם נחקר על חוות דעתו. הנזק השני הינו בעיקרו נזק עקיף והוא הועמד על יד ה בתביעתה זו על סך 70,000 ₪ . ראשי נזק אלה מקורם בעוגמת נפש שנגרמה לתובעת ובגין הפסד השתכרות שלטענתה נבע מהצורך להתמסר לתיקון ולהיות נוכחת בו כל העת. התובעת גם כרכה בתביעתה החזר כספי על סך של 1,740 ₪ כולל מע"מ בגין עלות שכר טרחת השמאי מטעמה.

במסגרת הגנתו הכחיש הנתבע 3 באופן כללי את עלות הנזקים שנתבעה ממנו אלא שבמסגרת הגשת ראיותיו ואף שעמדו לנגד עיניו כל ראיותיה ומגוון טענותיה של התובעת, הוא בחר שלא לטעון דבר כנגד אומדן הנזק ואף שהגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, הוא התרכז במסגרתו בהכחשת האחריות לאירוע שנטענה כנגדו על ידי התובעת.

במסגרת סיכומיו עם זאת , התייחס לראשונה הנתבע 3 לשאלת הנזקים שנתבעו ממנו , אך גם כאן, עשה זאת בצורה מצומצמת ביותר בהתייחס לארבע הנקודות הבאות : הנקודה האחת, עניינה טענה לאי הפחתת עלות הפחת והשימוש מספרי האדריכלות והאומנות בגינם תבעה התובעת 10,000 ₪; הנקודה השנייה, עניינה בטענה להעדר הוכחת החלפת מצע שומשום שניזוק בהצפה לחדש, לנוכח עדות התובעת שלימדה על הפיכת השומשום הקיים ולא על החלפתו; הנקודה השלישית, נוגעת טענה בדבר אי צירופן של קבלות לרכישת תכולת בית חדשה וכלי העבודה שניזוקו ואילו הנקודה הרביעית, מקורה בהעדר הוכחת עלויות העבודה שבוצעו בבית לאחר האירוע להשבת המצב לקדמותו, בשל טענה לגילום עבודות אלו על ידי הקבלן שבנה אותה עת את הבית ונמצא אפוא בשטח גם בזמן האירוע.

מדובר אפוא ב-4 טענות כנגד אומדן הנזק שנתבע אשר אף שנטענו באיחור, מחציתן בלבד (טענה לאי הוכחת פחתועדות לרכישת תכולת הבית שניזוקה בקבלות), רלוונטיות לנתבע זה וזאת כיוון שהשתיים הנותרות רלוונטיות לתביעת השיבוב של שומרה שאוחדה עם תביעה זו ואשר בחרה כזכור שלא לתבוע א ותו .

אדון לפיכך בשתי הסוגיות הרלוונטיות למחלוקת אך בטרם שכך יעשה ראוי לציין כי הנתבע 3 בחר להתעמת עם נזקי התובעת ביחס לסוגיות אלו שלא באמצעות חוות דעת נגדית משלו, ועל כן תעמוד חוות דעתה של התובעת והמשתמע מחקירת השמאי שניתנה, בתור חוות הדעת היחידה לצורך העניין. בהקשר ראוי לציין כי הנתבעות 1ו-2 באמצעות חברת ביטוח חקלאי- מבטחתן, כן הגישו חוות דעת מטעמן לתיק, בחלקה אף קיבלו חלק מסכומי הנזק שנתבעו על ידי התובעות, אלא שעם דחיית התביעה כנגד נתבעות אלה, עומדת שאלת הנזק על בסיס חומר הראיות הנוגע לצדדים הנוגעים בדבר בלבד, ועל פי הדין אשר בעיקרו חל על מקרה זה באופן כללי, כפי שאדגים בהמשך.

פחת – ערכי שיפוי

נדמה שאין חולק שתפקידו של מזיק הינו להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו ערב האירוע המזיק וזאת נעשה לרוב באמצעות פיצוי " שיפצה את הנפגע על נזקי הממון והנזק הלא ממוני שנגרמו לו עקב התאונה, תוך ניסיון להעמידו, ככל האפשר, במצב שבו היה לפני התאונה" (ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור-שמיר, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 450, 455) (לעניין זה ראה גם: ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 772; ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו, פ"ד נ(1) 675; ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68, 80; ע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה – נתניה, פ"ד נג(3) 433, 440).

השבת המצב לקדמותו, מחייבת את קביעת שיעורו של הפיצוי הנכון בהתאם למה שסבור בית המשפט כי נכון לקבוע על פי הראיות המונחות שבפניו והתרשמותו מהעדים .

עמד על כך כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) בעניין גדיש:

"קביעת שיעורו של הפיצוי ושומתו של הנזק (הממוני והלא ממוני) מחייבת הוכחת "הנתונים העובדתיים שמהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו" (ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד נט(5) 193, 206). [...] אין לדרוש בה מידת ודאות ודיוק מוחלטים. לעניין השבת המצב לקדמותו, כמו גם לעניין כל חלופה אחרת. אכן, במקום שהוכח נזק, אין באי האפשרות לחשב אותו בדייקנות כדי לשלול הפיצוי. אין לדרוש דיוק מתמטי. "כל שנדרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... באותם המקרים, בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים. אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לשופט לעריכת אומדן להשלמת החסר"[...] בהקשר זה ניתן להסתמך, במקרים מתאימים, על "הנחות עבודה", "שאינן אלא חזקות עובדתיות שנתגבשו מכוח נסיון החיים, והן מתבססות, בין השאר, על נתונים הסתברותיים-סטטיסטיים, על המציאות המשפטית, ועל המציאות הכלכלית" (ע"א 9474/03 גדיש ואח' נ' בה'גאת ואח' (21.11.06), פיסקה 11 לפסק הדין).

לצד כך, אין השבת מצבו של הניזוק לקדמותו, פירושה הטבה עם מצבו ערב האירוע המזיק, שכן במצב דברים שכזה עשוי הניזוק להתעשר על חשבונו של המזיק. פשיטא היא שכאשר הוכח כי רכוש שהיה בבעלות הניזוק וניזוק באופן מלא, אך בשימושו כישן, יקבע ערכו של זה בתור חדש בניכוי דמי השימוש הראויים לו כפחת, נגזרת עלותו של הנכס בתור חדש, גילו של הנכס ,התקופה שנעשה בו שימוש ולעיתים נדירותו של הרכוש וגובה אובדנו לניזוק נגזרת יכולתו לרכוש אחר תחתיו וזאת על מנת לאמוד את שוויו הריאלי של רכוש שכזה לצורך שיפוי אובייקטיבי ונכון שלו, על מנת ליצור איזון נכון וראוי בין אינטרס מובהק של הניזוק לפיצוי מקסימלי עבור נזקו לבין אינטרס המזיק לפיצוי מינימלי בגין נזק זה. ברוח זו נקבע בסעיף 56(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 העוסק בהיקף חבות המבטח כי:

"חובת השיפוי של המבטח תהיה כשיעור הנזק שנגרם ובלבד שלא תעלה על הסכום שנתחייב בו בחוזה [...]".

מעברו השני של המתרס אך באותה קטגוריה , זו גם הסיבה שבפסק הדין המנחה בעניין ירידת ערך הנוגע לפרשנות המינוח "ירידת ערך" ולאופן חישובה, נקבע כי ירידת ערך הינה נזק מוחשי שיש להביאו בחשבון בעת חישוב הנזק שנגרם לנכס שניזוק . לאמור, המינוח "השבת המצב לקדמותו" כולל גם פגיעה בסחרותו של הנכס, אף אם פגיעה שכזו אינה נראית לעין בשלב הראשוני של אומדן הנזק ועל כן בשקלול הנזק הכולל לפיצוי, יש לצקת תוכן גם לפרמטרים היקפיים שיש להם משמעות על אומדן הנכס המצויים בסקאלת העבר והעתיד שלו . (רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אהרון מוריאנו (פ"ד מ"ח (4) ).

הנזק לשיפוי - מהכלל אל הפרט

נזק לספרים ולתקליטורים

בהסתמך על חוות דעתה, התובעת תבעה סך של 10,000 ₪ בגין אובדן 40 ספרי אומנות ואדריכלות . באותו הקשר היא גם תבעה 5,000 ₪ עבור 80 ספרי קריאה ועיון וסך של 3,000 ₪ עבור 100 תקליטורים . בחקירתו הנגדית הודה השמאי כי ספרי האומנות שניזוקו לא היו חדשים (עמ' 19, שורות 22-23 לפר' הדיון מיום 27.1.19) והוא הפנה לסעיף 8 של פרק הערות לחוות דעתו הקובע כי סך של 250 ₪ לספר שנאמד על ידו נאמד לפי מחירם המקובל בשוק.(שם, בשורה 25 לפר' הדיון). עדותו גם מצאה שהוא לא בדק האם הצליחה התובעת להשיב את הספרים לשימוש ה לאחר ייבושם (שם, בעמ' 20 שורה 7 לפר' הדיון) ,ברם, מעוצמת המים שהזיקה, מתמונות הצבע שצורפו לחוות דעת של התובעת (סומן ת/1) ומעדותה של התובעת שחיזקה את הדברים (עמ' 23 שורות 6-9 לפר' הדיון), אני למד כי מירב הספרים ניזוק , באופן שלא ניתן היה להשיבו לשי מוש וכי מדובר בספרים שנרכשו על ידי התובעת במרוצת השנים עוד מתקופת לימודי האדריכלות שלה. לצד כך, ואף שהתובעת העידה כי היא רכשה ספרים חדשים ואף בעלות ניכרת (שם, בשורה 8-9 לפר' הדיון), לא הוצגו על ידה קבלות שיעידו על כך. בשקלול הנתונים הנוגעים לפריטים אלה אפוא, מצאתי כי יש לפסוק לתובעת את סך הנזק שנתבע על ידה בניכוי 30 אחוזים דמי שימוש ו/או ערכם של ספרים אלה כישנים ולא חדשים וזאת על דרך האומדן כפועל יוצא מקשיי הוכחת עלות הרכישה של הספרים כישנים בשל מהותם ומאידך בצל העובדה שלא הוצגו קבלות להוכחת רכישת ספרים חדשים תחתם. אומדן זה מבטא שווי נזק אשר מביא בחשבון גם את אובדן ההנאה והתועלת שהתובעת הפסידה בעקבות אובדן ספרים ספציפיים אלה שנאספו על ידה עם השנים ואשר להבנתי נדירים על כן בנגישותם. אני סבור כי יש להחיל את מבחן זהה על 80 ספרי הקריאה והעיון אותם העמידה התובעת בתביעתה על סך כולל של 5,000 ₪ בהתאם לחוות דעת המומחה מטעמה ועל התקליטורים שניזוקו באופן מלא בגינם תביעה התובעת סך של 3,000 ₪ וזאת כיוון שדין זהה גם להם- מדובר ברכוש המאופיין באוסף של שנים, עלותו פר יחידה ראלית והוא אינו ניתן לשחזור כחדש כיום. אף שהנתבע 3 התייחס בסכומיו לנושא הספרים בלבד אין מקום לדין שונה בנוגע לשאר הפריטים הנ"ל.
על כן בניכוי 20 אחוזי אשם תורם, אני קובע כי התובעת זכאית לכדי פיצוי בסך 14,400 ₪ במקום הסך של 18,000 ₪ שנתבע על ידה בגין ראשי נזק אלה במקור .

אומדן הנזק לרכוש נוסף
ב.1 המסגרת הכללית-"כלל הראייה הטובה ביותר"
חובת הוכחת הנזק בפועל שנגרם לרכושו של ניזוק, בפרט מקום בו הוכח שהוא רכש אחר תחתיו, הינה נגזרת חובת הקטנת הנזק שהניזוק מחויב בה למען לא ימצא המזיק נושא בנזק גבוה מכדי שיעורו.

חובת הוכחת הנזק החלה על הניזוק, והיא מחייבת פריסת מלוא הנתונים שברשותו ואשר ביכולתו להביא באמצעים סבירים , כפי שקיבל הדבר ביטוי ב רע"א 10124/17 אשקר נ סלימאן ( 30.1.18):

"אשר לנטל ההוכחה שמטילים דיני הנזיקין על תובע, נקבע מימים ימימה כי –
"הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי [...] נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי" (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808-809 (1981); להלן: עניין אניסימוב).
אכן, במצבים שבהם קיים קושי – מובנה או פרטני – בהוכחה מלאה ומדויקת של שיעור הנזק, ניתן יהיה להסתמך על התשתית הראייתית החלקית שהוצגה בפני בית המשפט לצורך עריכת אומדנה (שם, בעמ' 809; ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 490, 502-504 (2005)). אולם, במצבים שבהם טיבו ואופיו של הנזק מאפשרים להוכיח אותו באמצעות נתונים מדויקים, תובע שלא השכיל להרים את הנטל לא יזכה בפיצוי "על אף תחושת אי הנוחות" שבהותרתו בידיים ריקות ( רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' ספאלדין, [פורסם בנבו] פסקה 13 (10.9.2017); עניין אניסימוב, שם). "

כך ובאותו עניין נקבע בעניין אוטו שי, כי שעה שחברת ההשכרה לא הביאה ראיות לשם הוכחת הנזק, חרף הזדמנויות שניתנו לה לעשות כן, יש לשלול ממנה כליל את הפיצוי. ואין לפסוק על דרך האומדנה (ע"א (מרכז) 33147-11-14 אוטו שי שרותי מימון והשכרה 2006 בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח', ( 23.2.1)) (בעניין זה ראה גם: ע"א 8279/02 זאב גולן נ' עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל, פ"ד ס"ב (1) 330 ).

ב.2 לגופו של עניין

במקרה של הוכחת רכישת פריטים חדשים כלל הראייה הטובה ביותר הינה הצגת אסמכתא חוקית בדמות קבלת תשלום בגין רכישה זו. התובעת כרכה בתביעתה זו רשימה של 17 פריטים (כולל פרטי הספרים והתקליטורים שניזוקו) אשר לגביהם דרשה היא פיצוי מלא. פריטים אלה נאמדו בחוות דעת המומחה מטעמה כחדשים לנוכח מסקנת המומחה כי חלק גדול מהרהיטים אינו מאפשר תיקון בשלב מצבם (ראה הערה מס' 6 לפרק הערות לחוות הדעת). מתוך רשימת 17 הפריטים, 11 מהם כוללים ריהוט , ציוד משרדי , משחקי ילדים, ושואב אבק מתוצרת "פיליפס". שאר הפריטים נאמדו כעלויות עבור תיקון נגרות מיטה זוגית ושולחן סלון ופינוי, מיון תכולה, והובלת הריהוט.
מחומר הראיות ומעדויות התובעת והשמאי מטעמה, עולה כי אף שמירב הפריטים היה בשימוש קודם לאירוע בנדון, תביעתה נסמכת על שיפוי חדש תמורת ישן בטענה לרכישת פרטי ציוד חדשים על אלו שניזוקו. גם אופיים של הפריטים מלמד כי אלו נצרכים לשימושה התדיר והיום יומי ועל כן חוות דעתה וציון האמור בה בהערות, מכוונת לרכישת ציוד חדש שנקנה לכאורה תחת אותו ציוד שניזוק.
דא עקא והתובעת לא טרחה בהבאת ראיות בדמות חשבוניות או קבלות שיעידו מהי עלות רכישת הציוד החדש , אף שלכאורה עדותה לימדה כי היא רכשה פריטים חדשים אך היא לא טרחה בשמירת קבלות התשלום בגינם :
" ש. המיטה שניזוקה והשידה, את זרקת או עדיין משתמשת?
ת. זרקתי, קניתי חדשים. לא תמיד שומרת קבלות. אני עובדת עם אנשי מקצוע . אין לי מה לשמור". (עמ' 27 שורות 1-3 לפר' הדיון מיום 27.1.19).
188. גם חוות דעת מומחה התובעת מטילה ספק בדבר אומדן הפריטים שניזוקו, כאשר היא אינה נותנת הסבר פרטני כיצד אמד המומחה ועל פי מה, את עלות כל אחד מהפריטים והכיצד חישב עלות זו בפועל. לא בכדי עדותו בעניין זה נותרה עלומה:
"ש. אין לך נתונים שתוכל להציג לפי מה הגעת לסכומים?
ת. לא כרגע, הם בארכיב" (עמ' 19, שורות 5-6 לפר' הדיון מיום 27.1.19).
189. המומחה גם העיד כי הוא כלל לא דרש מהתובעת קבלות עבור הפריטים החדשים שנרכשו על ידה ובהמשך נימק זאת בשל אופי הפוליסה שלה אצל התובעת - שומרה :
"ש.ב ביקשת קבלות ממנה?
ת. לא" (שם, בעמ' 20 שורות 4-5 לפר' הדיון).
190. המומחה גם העיד שהוא קיזז מע"מ מאומדן הרכוש לפיצוי בגין אותה סיבה:
"ש.ב למה קיזזת מע"מ, יש סיבה?
ת. בגלל שאין חשבונית, קיזזתי עד להשלמת חשבונית" (שם, בעמ' 21 שורות 3-4 לפר' הדיון).
191. משמעות הדברים האמורה מעלה הינה שהגם שלרשות התובעת עמדה היכולת והכלים להוכיח את עלותם של הפריטים שניזוקו ולטענתה נרכשו על ידה, היא לא טרחה בהצגת ראיות שיעידו על עלות הרכישה בפועל. יכול והדבר נובע מעדותה המלמדת על שיתוף פעולה שיש לה עם אנשי מקצוע עימם יש לה קשרים עיסקיים, ברם, דווקא על שום כך גדל החשש מפני תביעת עלות נזק שאינה משקפת את ערכו בפועל.
בהקשר גם ראוי לחזור על אשר צוין לעיל והוא שגם בהיבט אומדן הנזק ללא רכישה, אין חוות דעת השמאי משקפת פרמטרים שילמדו נכוחה הכיצד אמד הוא את ערכם של המיטלטלין שחושבו על ידו ואף לא הוצגו עדויות שילמדו על עלות מקבילה במקומות שונים.
193. מקום בו נטל זה מוטל כאמור על התובעת והיא לא עמדה בו, ניתן בהחלט לקבוע כי דין תביעתה ביחס לאותם פריטים שנתבעו להידחות. הוא הדין בכל מה שנוגע הדבר לעלות תיקוני הריהוט ועלות מיון, ופינוי תכולת הריהוט שכן גם בעניין זה, אין עדות לביצוע העבודות בפועל ועל עלותן ואין בחוות דעת מומחה התובעת כל הסבר מניח את הדעת שיש בו ללמד על שווי ראלי של עלות זו.
194. פועל יוצא של הדברים האמורים הוא שממכלול 17 סעיפי הרכוש שנתבעו על ידי התובעת אני קובע כי היא זכאית לכדי עלות הספרים והתקליטורים בניכוי שווי שימוש בשיעור של 30 אחוזים וזאת בסך 12,600 ₪. לאחר ניכוי 20 אחוזי האשם התורם שנפסקו לה, זכאית התובעת בגין ראש נזק זה לפיצוי על סך 10,080 ₪.

הנזק התוצאתי המוכח
195. אני סבור כי דין דומה יש להחיל גם על הנזק התוצאתי הנוסף שנתבע על ידי התובעת ונכלל במסגרת סעיף 11 לחוות דעת המומחה מטעמה. מומחה זה אמד נזק זה על סך כולל של 58,500 ₪ ו הוא כלל בו את עלות שכירת דירה חלופית למשך חודשיים על סך 10,000 ₪; תיקון שרברבות על סך 500 ₪; חיוב בגין צריכת מים מוגברת על סך 500 ₪; דמי השתתפות עצמית בגין הפעלת פוליסת הביטוח על סך 37,500 ₪ והוצאות פיקוח / אובדן ימי עבודה על סך 10,000 ₪ .
מתוך מכלול הנזקים המתוארים מעלה ישנה עדות מוכחת מרכזית בדמות דמי ההשתתפות העצמית שבה נשאה התובעת בסך 37,500 ₪. הדבר מתיישב עם הנקוב ברשימת הפוליסה שצורפה לראיות התובעת- שומרה ועם חקירת העדה מטעמה הגב' קרן זורע ששימה בעת הרלוונטית כעובדת במחלקת התביעות בשומרה (ראה עדותה בעמ' 17 שורות 3-4 לפר' הדיון מיום 27.1.9). הדבר גם מתיישב עם אי הכחשתו של הנתבע 3 עלות זו שנוכתה מהתובעת ועם העובדה שהתובעת קיבלה פיצוי נמוך יותר משומרה בעקבות הפעלת פוליסת הביטוח שלה ועם המסקנה כי פעולת הרשלנות של הנתבע 3 כלפיה היא זו שאילצה אותה, בנסיבות הקיימות, לפנות לשיפוי על פי פוליסת הביטוח שהייתה לזכותה.
התובעת גם צירפה לראיותיה חשבון תקופתי בגין תקופת האירוע מאת מי הרצליה בע"מ על סך 541.70 ₪ כעדות לעלות המים שחלה עליה, ראייה שמקובלת עליי בהעדרו של שעון מים פעיל מוכח בזמן בניית הבית.
198. מעבר לנתונים אלה, לא הוצגו על ידי התובעת אסמכתאות שילמדו על אשר נתבע על ידה בנוסף- אין בנמצא קבלה עבור תיקון שרברב, וגם אין עדות מוכחת לאובדן עלות דמי שכירות שנאלצה ה תובעת בהוצאתה בשל האירוע הנדון מקום בו בנקל ניתן היה לתמוך את הדברים בחוזה שכירות מתאים ו/או בראיות אחרות שיצביעו על התמשכות בפועל של מגורי התובעת במקום אחר. גם בעדותה הודתה התובעת כי היא לא טרחה בשמירת חוזה השכירות מבלי שניתן על ידה הסבר מניח את הדעת לכך, בוודאי על רקע הבנתה כי היא עתידה לדרוש שיפוי ממאן דהוא, בגין הנזק העקיף שנגרם לה:
"ש. מתי בפועל נכנסת לבית?
ת. יוני 2012. עד אז גרתי ברמת גן בשכירות. שילמתי כ-5,000 ₪ לחודש דמי שכירות. אין לי כאן את חוזה השכירות. לא בטוח שיש לי אותו בבית. עבר זמן ואולי זרקתי אותו "(עמ' 21 שורות 23-25 לפר' הדיון מיום 27.1.19).
199. הוא הדין בכל מה שנוגע לראש הנזק בעבור הוצאות פיקוח ו/או אובדן ימי עבודה / הפסד השתכרות. התובעת שהינה אדריכלית עצמאית במקצועה העידה על עצמה שהייתה מעורבת בפיקוח מתמיד של בניית הבית הדו משפחתי של אחיה שהיה צמוד לביתה. ניכר כי התובעת הייתה פעילה מלאה לכל הנעשה בבניית הבית והפיקוח עליו. תביעתה לשיפוי עבור אובדן ימי עבודה ו/או פיקוח בגין הנזק הינה כוללנית מדי וגם היא לא נתמכה בראיות. ככל לא ברור אם כך הכיצד הגיעה התובעת או יותר נכון השמאי מטעמה לעלות של 10,000 ₪ בגין ראש נזק זה ומה הייתה הכנסתה הממוצעת אותה עת ואם בכלל הפסידה ממונית כספים בגין מעורבותה בפועל, באם בכלל הייתה (שכן לגבי זה אין לדעת כמה באמת) בסוגיית תיקון תוצרי הנזילה. לצורך העניין גם השמאי מטעמה לא נותן הסברים מספקים ויש לשער לפיכך כי מדובר בכימות לא ראלי.
200. דין דומה נמצא בתביעת התובעת להשיב לה את הוצאת שכר טרחת השמאי שנאמדה לטענתה בסך 1,740 ₪. עלות זו נתמכה במה שנחזה להיות מסמך של השמאי מופנה אליה הנושא כותרת חשבון שכ"ט. מדובר אפוא בדרישת תשלום כאשר אין לגביה כל אסמכתא כי שולמה בפועל ובידי מי. הדבר בא על רקע הודעת התשלום של התובעת – שומרה שמציינת תשלומי שמאות למיניהם. לא ברור אם כך האם שולם שכר זה של המומחה, אם שולם – בידי מי וכמה. ראוי היה במקרה שכזה לצרף קבלת תשלום שתעיד כאמור על ביצוע התשלום בפועל.
201. יוצא אפוא כי בשקלול הנתונים לעיל, זכאית התובעת לפיצוי מאת הנתבע 3 על סך 37,500 ₪ בגין דמי ההשתתפות העצמית וסך של 541.70 ₪ בגין עלות המים ובסך הכול 38,042 ₪ (במעוגל) בגין ראשי נזק אלה.

עוגמת נפש
202. את תביעתה לפיצוי חתמה התובעת בדרישה לפיצוייה בסך של 70,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה בעקבות מעשה ההצפה. יוער כי רכיב זה נתבע על ידה בשקלול שכן הוטמע בו גם שיפוי עבור הפסד השתכרות שנגרם לה אלא שרכיב זה נדחה על ידי. כל שנותר אפוא לקבוע האם זכאית התובעת ואם כן כמה, לפיצוי הלא ממוני בדמות הסבל שנגרם לה.
203. סיכומיו של הנתבע 3 שותקים בעניין זה ולמען האמת גם סיכומיה של התובעת אינם מפליגים בהסבר אודות אותה עוגמת נפש שנגרמה לה. עם זאת מדובר בעניין שבשיקול דעת בית המשפט והוא , להבדיל מנזק ממוני, אינו מחייב הבאת ראיות בכתב לגביו. בעניין זה ולאחר שבחנתי את מכלול הנתונים ובפרט את מעורבותה של התובעת בהליך כולו, כפי שהדגימה בעדותה ובראיותיה, מצאתי כי אכן האירוע הנדון הותיר אצלה מפח נפש לא קל תוך שהוא נאלצה לשאת אותו עימה לרבות גם לכדי צורך לתפעל את אשר נצרך לתפעל בכדי לעמוד מול בעלי מקצוע למיניהם ועם חברת הביטוח באופן תדיר ויום יומי על מנת לתקן את אשר ראוי היה תיקון ובכדי שמלאכת בניית הבית לא תעצר בצורה שתגרום נזק רב מכדי שכבר נגרם. דבר זה, דווקא על רקע מעורבותה הישירה של התובעת במהלך העניינים, מוביל לכדי מסקנה בצורך בפיצוי ראלי, עד כמה שניתן, שיהא בו לשקף את עוגמת הנפש שנגרמה לה.
204. לפיכך, לאחר שהבאתי לנגד עיניי את מכלול הדברים, מצאתי כי פיצוי על סך 20,000 ₪ תואם את הפיצוי המתאים בנסיבות העניין.

פיצוי לנזק – סיכום כללי
מכל המקובץ לעיל אני קובע כי התובעת-משרקי, זכאית לפיצוי מאת ה נתבע 3 על סך כולל של 72,442 ₪ לפי הפירוט הבא:
א. סך של 14,400 ₪ בגין הנזק המוכח לרכושה (בניכוי אשם תורם) .
ב. 37,500 ₪ בגין דמי השתתפות עצמית.
ג. 542 ₪ בגין תצרוכת מים.
ד. 20,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

הוצאות משפט
המשמעות האופרטיבית של תוצאת פסק הדין ביחס לתביעות המאוחדות הינה דחיית תביעת שומרה באופן מלא לנוכח תביעתה באופן בלעדי את הנתבעת 1 ומבטחתה – חברת ביטוח חקלאי ואת מר מושיר טוויל אשר נמצאו כמי שאינם אחראים בדין למקרה הנדון , וקבלתה בחלקה של תביעת משרקי כנגד מר עאזם (הנתבע 3) ובה בעת דחייתה של זו כנגד הנתבעים הנ"ל שגם נתבעו על ידי הגב' משרקי.

ראוי להזכיר כי במקור הוגשה תביעת משרקי גם כנגד חברת א.א.א טסה אלא שבדיון מיום 27.1.19 נדחתה התביעה כנגדה לבקשתה (דבר שהעלה תהיות מצד מי מהנתבעים בנוגע לסיבת הדחייה בפועל). באותו דיון גם ביקשה הנתבעת 1 לדחות את ההודעה לצד ג' שהיא הגישה בשעתו במסגרת אותה תביעה כנגד שומרה וכנגד הנתבע 3, ו כך היה.

נמצאנו אפוא עתה בדיון בשאלת זכאותם של הנתבעים , נגדם נדחו התביעות להוצאות משפט לתובעתם מאת התובעת שומרה ומאת התובעת משרקי ובשאלת זכאותה של התובעת – משרקי להוצאות משפט מאת הנתבע 3 מר עאזם. אדון בכך להלן מהדין לגופו של עניין.

הוצאות משפט-מסגרת כללית

הסמכות לקב וע הוצאות משפט בתום הדיון בכל הליך, נתונה לבית המשפט מכוח פרק ל"ד לתקנות סדר הדין האזרחי,התשמ"ד-1984 (להלן:"התקנות") הדן בהוצאות משפט וערובה לתשלומן. תקנה 512 (ב) לתקנות קובעת את מסגרת שיקול הדעת של בית המשפט ביחס לקביעת סכום ההוצאות בציינה כי על בית המשפט להביא בחשבון במסגרת זו, בין השאר, את שווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין , בשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, והוא גם יהא רשאי להתחשב בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון.

ככלל, נקודת המוצא היא כי בעל דין שזכה בתביעתו, זכאי להשבת מלוא ההוצאות שהוצאו על ידו לשם ניהול ההליך המשפטי, על מנת שלא יצא, לאחר ניהול ההליך המשפטי, בחיסרון כיס. י חד עם זאת, נקבע לא אחת בפסיקה, שהוצאות אלו הן נתון רלוונטי אך לא בלעדי לקביעת שומת ההוצאות שכן בבוא בית המשפט לפסוק הוצאות, עליו להביא בחשבון גם את סבירות ההוצאות, הצורך בהוצאתן, מורכבות ההליך כמו גם את היקף העבודה שהושקעה על ידי הצדדים לצורך העניין. (2617/00 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ ואח' נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות יבוא - משרד התעשייה והמסחר ואח', (30.6.05)).

לא בכדי שיקול דעתו זה של בית המשפט לפסוק הוצאות, הורחב במידת מה ברוח זו, עם חקיקת הוראת תקנה 153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018 (שעתידות להיכנס לתוקף בחודש פברואר הקרוב) , שבה נקבע כי :

"בקביעת שיעור ההוצאות יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשווי הסעד שנפסק וביחס שבינו לבין הסכום שנתבע, בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון, במורכבות ההליך, בהשקעת המשאבים בהכנתו ובניהולו ובסכום ההוצאות שהתבקש."

מן הדין הכללי לגופו של עניין

תביעות אלו נפתחו במקור בשנת 2012. במרוצת השנים הן תוקנו על דרך של הוספת נתבעים נוספים ובמסגרת תביעת משרקי אף הוגשו הודעות לצד ג' כמתואר לעיל. במרוצת השנים נוהלו שני דיוני קדמי משפט ושני דיוני הוכחות משך שעות ארוכות יחסית, במסגרתם נחקרו עדי הצדדים על תצהיריהם, המומחים מטעמם ונציג חברת א.א.א טסה שזומן לעדות למרות שחברתו הוסרה מההליך. היקף חומר הראיות שהוגש, בפרט על ידי התובעות והנתבעות 1 ו-2, היה יחסית רב והצריך מטבעו שקידה , לימוד והכנה. היקף הבקשות / משימות שהוגשו ונפתחו בתיקים מאוחדים אלה, עומד כיום על עשרות רבות ואף שמירב הבקשות אינו מורכב או רב, צבירת כמות כזו של בקשות הצריכה מטבע הדברים את הצדדים לעבודה ולזמן שיפוטי מתאים. במסגרת זו יש להביא בחשבון גם את המאמץ שנדרש להכנת סיכומי הצדדים וכתיבת פסק הדין. עלות האגרות הכוללת בהן נשאו כל אחת מהתובעות בעבור ניהול ההליך עומדת על סך של כ-2,050 ₪ במסגרת זו יש להביא בחשבון גם פסיקת הוצאות עדות שני מומחה הצדדים על סך 1,000 ₪ בצירוף מע"מ בגין כל אחד מהם, לתשלום על ידי שומרה וביטוח חקלאי בנפרד עבור מחצית החיוב. עם זאת משאף לא אחד מהצדדים עתר לשומת הוצאות ספציפית ו/או פירט את ההוצאות שנגרמו לו בפועל בוודאי שלא באופן ראייתי מבוסס, לפחות, עומדים נתוני התיק האמורים לעיל והתרשמותי הבלתי אמצעית מהם, כשיקול מרכזי במסגרת הטלת ההוצאות שלעניות דעתי נצרכת במקרה זה.

לאחר ששמתי שיקולים אלה לנגד עיניי, לרבות את פערי הכוחות שבין הצדדים, אני סבור כי פסיקת הוצאות משפט לטובת התובעת – משרקי כנגד הנתבע 3 על סך 10,000 ₪ עם קבלת התביעה כנגדו בחלקה והוצאות משפט על סך 15,000 ₪ לטובת כל אחד מהנתבעים האחרים עם דחיית התביעה כנגדם, הינן סבירות ביותר בנסיבות העניין. כיוון שהנתבעות 1ו-2 יוצגו יחדיו באמצעות ב"כ מבטחתן – חברת ביטוח חקלאי (הנתבעת 2 בתביעת שומרה), ולמעשה לצורך העניין, חד המה, יועמד סכום ההוצאות לטובתן במאוחד.

הפער בין ההוצאות האמורות לעיל , נובע בין היתר כיוון שלעניות דעתי, בפרט ביחס לנתבעות 1ו-2, הלכו התובעות רחוק מדי בהגישן תביעות אלו כנגדן. מששתי התובעות בחרו לתבוע נתבעים אלה, כל אחת מהן תישאנה במחצית מסכום ההוצאות באופן שחיוביהן, יהיו נפרדים ובלתי תלויים זה בזה .

סוף דבר

אשר על כן, על יסוד המקובץ לעיל, אני קובע כדלקמן :

במסגרת תביעת משרקי בת"א 28326-10-12 משרקי ואח' נ' אס- פי ואח', אני מורה על דחיית התביעה במלואה כנגד הנתבעים 1,2 ו- 5, וקבלתה בחלקה כנגד הנתבע 3 מר עבד עאזם, באופן שאני מורה לו לשלם לתובעת-משרקי את הסך של 72,442 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד ע"ס 10,000 ₪ ובסה"כ 82,442 ₪ וזאת בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו סכומים אלה בהפרישי ריבית והצמדה כחוק.

אני מורה על דחיית התביעה בת"א 43691-10-12 שומרה נ' מצרפלס ואח' במלואה.

אני פוסק הוצאות שכר טרחת ב"כ הנתבעים אס.פי,מצרפלס וביטוח חקלאי בהתאמה ובמאוחד ואת שכר טרחת ב"כ הנתבע מושיר טויל על סך 15,000 ₪, כל אחד, (30,000 ₪ יחדיו) , לתשלום על ידי התובעות משרקי ושומרה במחצית מסכומים אלה ,לאמור, סך של 15,000 ₪ כל אחת , לתשלום לידי הנתבעים הנ"ל בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו סכומים אלה בהפרישי ריבית והצמדה כחוק. חיובי התובעות הנ"ל, יהיו נפרדים ובלתי תלויים זה בזה .

טרם חתימה

פרשה זו באה לסופה ואף שהארכתי בה לא מעט, מצאתי כי לא מתוך רצון לאבד את הקורא נעשה הדבר, ולא על מנת להכביר בה מילים כוונו הדברים, כי אם משום ההכרח ל חפור בה לעומק, בכדי לבחון בה כל פרט, למען לא יוותר הספק נעוץ במסקנותיה. תקוותי כי עתה בזכות המים אשר פרצו את גבולותיהם ממשמורת, יהפכו הם מחלוקות לבצורת, ומדון לפריחה.

המזכירות תשלח באמצעות הדואר את פסק הדין לצדדים.