הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 43462-04-13

לפני כבוד השופטת אילה גזית

התובעת:

עיריית תל אביב-יפו

נגד

הנתבעים:

1.יוסף דוד טרכטינגוט
2.יעקב אליהו טרכטינגוט

פסק דין

מבוא

1. עיריית תל-אביב (להלן: "התובעת"), הגישה תביעה כספית כנגד מר יוסף דוד טרכטינגוט (להלן: "הנתבע 1"), ומר יעקב טרכטינגוט (להלן: "הנתבע 2"), שהינם יורשי המנוח חיים טרכטינגוט ז"ל (להלן: "המנוח"), ורעייתו המנוחה גאולה טרכטינגוט ז"ל (להלן: "המנוחה"), בגין חיובי ארנונה עבור נכס הנמצא ברחוב מרחביה 6, ונכס נוסף הנמצא ברחוב העליה 28 בתל-אביב (להלן: "הנכסים").

התובעת טוענת, כי חברת הסוחר בע"מ (להלן: "חברת הסוחר"), נרשמה כמחזיקה בנכסים אלו, והמנוחים היו בעלי המניות הרשומים בה. אלא, שלטענתה, הדיווחים שנמסרו לה היו כוזבים ולמראית עין, שכן התברר לה, כי חברת הסוחר אינה פעילה, ריקה מתוכן ואין לה כל זיקה לנכסים שנצברו בגינם חובות ארנונה. עוד התברר לתובעת, כי המנוחים רשומים כבעלים על-פי מרשם המקרקעין על הנכסים.

לטענת התובעת, הנתבעים 1-2 אשר הם יורשיו של המנוח, לא קיימו את חובת הדיווח המוטלת עליהם כדין, ואף דיווחו לתובעת, כי החברה מחזיקה בנכסים בידיעה, כי החברה אינה פעילה וריקה, והכול על-מנת לחמוק מתשלום חיובי הארנונה במשך השנים.

לפיכך, הנתבעים 1-2 הם המחזיקים והבעלים הנכונים בתקופת היווצרות החובות בנכסים, ויש אף להשית עליהם את חובות הארנונה כיורשיו של המנוח לפי סעיף 128 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965.
הנתבעים 1-2 טוענים, כי עומדת להם טענת התיישנות על חלק גדול מחובות הארנונה הנטענים על-ידי התובעת, שכן חלפו 7 שנים מאז היווצרות החובות שהחלו משנים 2004-2005, ועד להגשת התביעה דנן.

הנתבעים 1-2 טוענים, כי בניגוד לטענת התובעת, חברת הסוחר היא חברה פעילה והנכסים הם בבעלות בעלי המניות הרשומים בה, היינו, המנוחים, וחברת הסוחר קיבלה את הרשות להשכיר נכסים אלה לדיירים שונים. לטענתם, אין כל יריבות בינם לבין התובעת ולא קמה עילה כלפיהם ביחס לחובות הארנונה הנטענים, שכן הם מעולם לא דיווחו לעירייה דיווחים פיקטיביים, לא דווח על-ידם, כי חברת הסוחר היא הבעלים של הנכסים, ואף חברת הסוחר ו/או מי מטעמה, לא דיווח, כי אחד מהנכסים יירשם על שמה של החברה.

טענות הצדדים

2. מטעם התובעת הצהירה גב' סוזי אדרי, מנהלת צוות במחלקת חברות של אגף לגביית ארנונה של התובעת אשר טענה, כי אצל התובעת התקבלו דיווחים פיקטיביים, לפיהם נכסים הנמצאים ברחוב מרחביה 6 תל-אביב שבגינם מתנהלת אצל התובעת חשבונות שמספרם: 10072179, 10566852, 10072164 ו- 10072185, וכן נכסים ברחוב העליה 28 ת"א, שבגינם מתנהלים אצל התובעת חשבונות 10017688 ו-10541507 - הינם, לכאורה, בבעלות חברת הסוחר.

גב' סוזי מדגישה, כי משמעות הדיווח על היותה של חברת הסוחר בעלים של היחידות הינה, כי בהעדר קבלת דיווח על מחזיק בפועל, נרשם הבעלים המדווח כמחזיק, ועליו מושתים תשלומי הארנונה.

התובעת חייבה את חברת הסוחר בתשלומי ארנונה בקשר עם אותן תקופות בהן לא דווחו מחזיקים בפועל, ובהתאם לכך, הצטברו בספרי התובעת החובות הבאים:

נכס המתנהל בחשבון 10017688 ברחוב העליה 28 בסיווג משרדים, קיים חוב בגין התקופה שתחילתו ביום 1.11.04 ועד ליום 31.12.12, בשיעור של 207,219.88 ₪, נכון ליום 31.12.12. חשבון זה עדיין פעיל וקיים חוב גם לאחר הגשת התביעה דנן.

נכס המתנהל בחשבון 10541507 ברחוב העליה 28 בסיווג מסחר, קיים חוב בגין התקופה שתחילתו ביום 1.10.01 ועד ליום 1.11.04, בשיעור של 271,942.85 ₪, נכון ליום 31.12.12.

נכס המתנהל בחשבון 10072179 ברחוב מרחביה 6 בסיווג מסחר, קיים חוב בגין התקופה שתחילתו ביום 1.03.05 ועד ליום 1.01.06, בשיעור של 9,635.74 ₪, נכון ליום 31.12.12.

נכס המתנהל בחשבון 10566852 ברחוב מרחביה 6 בסיווג מסחר, קיים חוב בגין התקופה שתחילתו ביום 1.01.12 ועד ליום 31.12.12, בשיעור של 5,180.97 ₪, נכון ליום 31.12.12.

עוד טוענת גב' אדרי, כי התובעת הגישה בשנת 1993 תביעה כספית נגד חברת הסוחר בקשר לנכסים אלו, עבור תשלום ארנונה. ביום 20.1.99 ניתן לטובת התובעת בקשר עם תקופות שקדמו להגשת התביעה דנן, פסק-דין המחייב את חברת הסוחר לשלם לתובעת סך של 23,414 ₪, וכן שכר טרחה והוצאות בשיעור של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, בצירוף ריבית והצמדה מיום 6.7.93 אשר שיעורו נכון ליום 31.12.12 עומד על סך של 125,096 ₪. על פסק-הדין הוגש ערעור שנדחה ביום 12.12.99.

לפיכך, החוב הכולל של חברת הסוחר על ספרי התובעת בגין החזקתה בנכסים הינו סך של 619,075.44 ₪, נכון ליום 31.12.12.

גב' אדרי טוענת, כי לאחר שנעשה בירור, עלה, כי חברת הסוחר הינה חברה בלתי פעילה מזה שנים רבות, וספק אם הייתה לה פעילות ממשית. עוד עלה, כי המנוחים הם בעלי מניותיה הרשומים של החברה, למרות שהמנוח נפטר בחודש מרץ 2002, והמנוחה נפטרה בחודש יוני 2006.

עוד טוענת גב' אדרי, כי חברת הסוחר, בניגוד לדיווח הקיים בספרי התובעת, איננה הבעלים של הנכסים. המנוח רשום כבעלים של שלושה רבעים מהנכסים ברחוב העליה 28, ובהתאם לדיווח שהתקבל אצל התובעת עבור הנכס שברחוב מרחביה 6 - המנוח הוא בעלים נוסף של הנכס ברחוב זה.

לטענתה, ייתכן כי בעבר הרחוק, חברת הסוחר השכירה את הנכסים בהרשאה כזאת או אחרת של הבעלים. מה שברור לה, כי משנת 2004 ואילך חברת הסוחר איננה פעילה, איננה קיימת בפועל, אין לה כל זיקה לנכסים ולא ניתן להיפרע ממנה. לכן החברה אינה יכולה ליטול על עצמה חובות המוטלים על-פי דין על הבעלים הנכון של הנכסים - המנוח ויורשיו אחריו.

לעניין טענת ההתיישנות, גב' אדרי הצהירה, כי בוצעו על-ידי התובעת הליכים לגביית החובות מחברת הסוחר לאורך השנים.

3. מצהירה נוספת מטעם התובעת היא גב' שגית יעקב, המשמשת כמנהלת מחלקת שומה ב' אצל התובעת. לטענתה, משמעות הרישום של חברת הסוחר כבעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכסים, הינה כי כל אימת שמתקבלת הודעת חדילה של מחזיק בנכס, ולא מתקבלת כנגדה הודעה על נישום או תאגיד אחר שקיבל חזקה בנכס - החיוב בארנונה יושת על בעל הזיקה הקרובה.

בספרי התובעת רשומים החשבונות על שם חברת הסוחר, כדלקמן: נכסים ברח' העליה 28 ת"א המזוהים בספרי התובעת כחשבונות לקוח מספר: 10017688 ו- 10541507. נכסים ברח' מרחביה 6 ת"א המזוהה בספרי התובעת כחשבונות לקוח מס' 10072179, 10566852, 10072164, 10072185 ו – 10072210.

להלן יפורטו החשבונות על שם חברת הסוחר:

נכס המתנהל בחשבון 10017688 (ישן 0005-0280-102-13), ברחוב העליה 28 ת"א, בסיווג משרדים, לתקופה שתחילתה בחודש 11/04 ועד היום - תחילת החזקה ב- 1.11.04 בעקבות קבלת השגת מר יגאל דואל מיום 19.1.05, פוצלה היחידה המזוהה כחשבון 10541507, ונוצר חשבון זה אשר הוסב ע"ש חברת הסוחר. ביום 15.3.05 הוגשה השגה על-ידי עו"ד טרכטינגוט שנדחתה תוך כדי שנדרש להציג הסכם שכירות תקף. ביום 15.12.05, הוגשה שוב השגה ונדחתה תוך דרישה להציג חוזה שכירות בר-תוקף.

נכס המתנהל בחשבון 10541507 (ישן 0005-0280-002-49), ברחוב העליה 28 ת"א, בסיווג בתי קפה ומסעדות, לתקופה שתחילתה בחודש 1.10.01 וסיומה בחודש 11/04 - תחילת החזקה ביום 1.10.01, בעקבות הודעת חדילה של השוכר בנכס, שבאה כתוצאה להליכים משפטיים שניהלה חברת הסוחר עם אותו שוכר. בעקבות יישום החלטת ועדת ערר שניתנה ביום 17.5.04, פוצלה היחידה והשטח עודכן לתקופה שמ- 01.01.2001 ועד לחדילתו של אותו שוכר, בעקבותיה היחידה אוחדה מחדש ופוצלה שוב לאחר קבלת השגתו של מר יגאל דואל אשר נרשם כמחזיק החל מיום 1.11.04.

נכס המתנהל בחשבון 10072179 (ישן 0179-0060-001-97), ברחוב מרחביה 6 ת"א, בסיווג מסחר, לתקופה שתחילתה בחודש 1.3.05 ועד ל חודש 01/06 - חזקת חברת הסוחר נרשמה החל מיום 1.2.05 בעקבות הודעת חדילה של גב' ברכה יוכבד מחברת י.י. אפנה בע"מ מיום 26.1.05. מיום 1.5.05 ועד 31.10.05 ניתנה הנחה בגין נכס ריק על-פי הצהרתו של עו"ד טרכטינגוט. בעקבות החלטת ועדת ערר מיום 1.2.06, שונה תאריך תחילת החזקה של חברת הסוחר מיום 1.2.05 ליום 1.3.05.

נכס המתנהל בחשבון 10566852, רחוב מרחביה 6 ת"א, בסיווג מסחר, לתקופה שתחילתה בחודש 1.1.12 ועד ליום 31.03.12 - בהתאם להודעת חדילה של השוכר מיום 12.1.12, הוסב הנכס לחזקת חברת הסוחר מיום 1.1.12. ביום 28.3.12 הגיש עו"ד טרכטינגוט השגה על רישום חברת הסוחר כמחזיקה בנכס. השגתו נדחתה והתבקש להמציא הסכם שכירות תקין. בעקבות הודעתו של עו"ד טרכטינגוט מיום 3.4.12, אליה צורף הסכם שכירות תקין, הופסקה חזקת חברת הסוחר מיום 1.4.12 והחזקה הוסבה לשוכר אייל אחדות.

נכס המתנהל בחשבון 10072164 (ישן 0179-0060-001-26), ברחוב מרחביה 6 ת"א, בסיווג מסחר, לתקופה שתחילתה בחודש 1.2.92 ועד 01.09.93 - החזקה נרשמה ע"ש חברת הסוחר, בהתאם להסכם פשרה בין החברה לבין הדייר היוצא.

נכס המתנהל בחשבון 10072185 (ישן 0179-0060-002-36), ברחוב מרחביה 6 ת"א, בסיווג מסחר, לתקופה שתחילתה בחודש 1.2.92 ועד 1.10.93. - החזקה נרשמה ע"ש חברת הסוחר בעקבות הודעה על הסכם פשרה בין החברה לבין הדייר היוצא.

לגבי שני החשבונות האחרונים, 10072164 ו- 10072185:
במכתבו מ- 24.10.93 ביקש עו"ד טרכטינגוט לרשום שוכרים חדשים כמחזיקים בנכסים. ביום 10.6.96 הגיש עו"ד טרכטינגוט מכתב בשם חברת הסוחר בו מבקש להשיג על חיובו. למרות שהובהר, כי פנייתו אינה מהווה השגה, הוגש בשם חברת הסוחר ערר.

נכס המתנהל כחשבון 10072210 (ישן 0179-0060-004-27), ברחוב מרחביה 6 ת"א, בסיווג מסחר, לתקופה שתחילתה בחודש 1.3.97 ועד ליום 1.1.98 - חזקה נרשמה ע"ש חברת הסוחר לאחר שהתקבלה הודעת חדילה של השוכרת גב' אסתר גבני ואישורו של עו"ד טרכטינגוט. מיום 1.3.97 ועד ליום 31.12.97 ניתן ליחידה פטור "לא ראוי לשימוש". החזקה הופסקה ביום 31.12.1997 בעקבות הודעתו של עו"ד טרכטינגוט, כי מר אפרים יעקבי שכר את הנכס.

4. הנתבע 2, מר יעקב טרכניגוט טוען, כי למיטב ידיעתו, חברת הסוחר הוקמה בשנת 1946, על-ידי סבו, ומדובר בחברה אשר ניהלה נכסים שונים באזור תל-אביב, והשכירה נכסים אלה בשכירות מוגנת בלבד. כאשר עזבו דיירים שהינם המחזיקים בפועל את הנכסים, רשמה התובעת את הנכסים על שם החברה כמחזיקה.

הנתבע 2 טוען, כי אין להטיל אחריות כלשהי על הנתבעים בגין הרישומים שנעשו על-ידי התובעת אשר רשמה על דעתה את החברה כמחזיקה בנכסים. לטענתו, מעולם לא ביקשה חברת הסוחר ו/או מי מטעמה, כי איזשהו נכס יירשם על-שמה של החברה.

אף פסק-הדין שניתן בעבר כנגד החברה לא חייב אותו או את אחיו לשלם כספים לתובעת, ועצם העובדה שהתובעת לא פעלה בצורה נכונה לגבות כספים אלה מחברת הסוחר, אינה מטילה על הנתבעים אחריות לתשלום. יתרה מכך, החוב נשוא פסק-הדין התיישן זה מכבר, והוא דן בחוב שהינו מעל 7 שנים טרם הגשת התביעה.

עוד טוען הנתבע 2, כי הבעלות בנכסים אלה רשומה במפורש בלשכת רישום המקרקעין, והתובעת ידעה בוודאות מי רשום כבעלים של הנכס ברחוב העליה 28, בהתאם לנסח רישום.

לטענתו, מעולם לא הודיע הודעה כלשהי לתובעת בקשר לאחזקות הנכסים ברחוב העליה 28 ומרחביה 6. לא הוא ולא הנתבע 1 מסרו הודעות פיקטיביות או דיווחים פיקטיביים לעירייה. ההודעות לגבי מחזיקים בנכסים נעשו על-ידי החברה, והתובעת פעלה באופן יזום וחד צדדי לרשום את החברה כמחזיקה בנכסים.

לעניין נכס שברחוב העליה 28, דרישת התשלום של התובעת התיישנה, שכן הדרישה משנת 2004. הנכס ברחוב העליה נהרס על-ידי התובעת כפי שציינה התובעת עצמה, והתובעת שלחה מכתב מיום 1.5.05, כי הנכס נהרס על-ידי התובעת. נעשו פניות רבות לתובעת בנוגע לחשבונות הארנונה בנכס זה שדינן להימחק בשל הריסת המבנה. התובעת מסרבת לערוך תיקון מתאים והיא מחייבת בתשלום ארנונה על נכס שאינו קיים, גם נכון להיום.

לעניין הנכס שברחוב מרחביה 6 - ניתן פסק-דין כנגד החברה שהשכירה את הנכס לדייר מוגן שלא פינה את הנכס, וכפי שהוחלט בפסק-הדין נגדו, בטעות המשיכה החברה להירשם כמחזיקה של הנכסים. פסק-הדין ניתן בשנות ה-90 כאשר כיום מחזיקים בנכס דיירים אחרים, והחברה אינה מחזיקה בנכס זה. לעניין החוב, לא ברור כיצד נעשה החישוב ואף ספרי התובעת לא מוכיחים חוב בסכום הנתבע.

בעלי המניות בחברת הסוחר אינם הנתבעים אלא בעלי המניות הרשומים שנפטרו. אולם, גם המנוחים אינם חייבים בחובות החברה אשר מהווה אחריות אישיות משפטית נפרדת, הרי שלא נעשתה כל פעולה על-ידי התובעת לנסות לחייב את המנוחים עצמם בתשלומי כספים בגין חובות החברה.

הנתבע טוען, כי טענה התובעת, כי חברת הסוחר אינה פעילה משנת 2004, אין בה ממש, מה עוד שאם החברה אינה פעילה משנת 2004, הרי שהתביעה לתשלום ארנונה התיישנה, שכן חלפו 9 שנים מאז הפסקת פעילות החברה.

אשר לתביעה נוספת לגבי נכס במרחביה 6 על סך של 9,635.74 ₪ לתקופה שמיום 1.3.05 ועד ליום 1.11.06, טוען הנתבע 2, כי לא ברור מהי קרן התביעה, ותביעה זו התיישנה. התובעת אף דורשת כספים בסך של 5,180 ₪ בגין נכס שבמרחביה 6 לתקופה של שנה מיום 1.1.12 ועד ליום 31.12.12 ולא ברור מדוע הוגשה תביעה זו, שהרי החברה לא החזיקה בנכס זה והחוב שגוי.

הנתבע 2 טוען, כי חברת הסוחר היא חברה פעילה שלא נמחקה מספרי רשם החברות, והחברה היא אישיות משפטית נפרדת, ועל-כן אין לחייב את הנתבעים בחובות החברה.

עוד טוען הנתבע 2, כי לפני מספר שנים, במסגרת תביעה כוללת לחיסול חובות ארנונה של בני משפחתו, הגיעו לסיכום עם התובעת לפיו, התובעת לא תפעל יותר באופן חד צדדי בקשר לחובות הארנונה כנגד מי מבני משפחתו, אלא "יפעלו בשיתוף פעולה ביחס לחובות נוספים", וכי התובעת תהיה מנועה מלנקוט הליכי גבייה חדשים נגד בני משפחתו.

5. הנתבע 1 חוזר על טענותיו של נתבע 2.

דיון והכרעה

6. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, במוצגים, ובסיכומי הצדדים, אני קובעת, כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

השאלה הראשונה הדרושה הכרעה בתיק דנן היא, האם בגין חובות הארנונה הנטענים בכתב התביעה חלה התיישנות. אם לאו, עולה השאלה, האם התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח, כי הנתבעים הם המחזיקים הנכונים בנכסים, והאם הם הפרו את חובת הדיווח על-פי סעיפים 325 – 326 לפקודת העיריות, כלפי העירייה, כאשר דיווחו לתובעת, כי חברת הסוחר היא המחזיקה בנכסים, בידיעה ברורה, כי החברה אינה פעילה וריקה מתוכן, והכול על-מנת לחמוק מתשלום חובות הארנונה.

טענת ההתיישנות

7. ביום 25.6.18 הגישו הנתבעים בקשה למחיקת חלקים מן התביעה על הסף בשל טענת התיישנות. לבקשה הוגשה תגובה מטעם התובעת, וביום 20.1.19 ניתנה החלטה, כי הנתבעים רשאים להעלות את בקשתם במסגרת שמיעת הראיות ובסיכומים.

הנתבעים טוענים, כי חובות הארנונה אשר החלו להיווצר בשנים 2004-2005 ועד לחודש אפריל 2006 - התיישנו, שכן חלפו 7 שנים מיום היווצרות החוב ועד להגשת התביעה דנן אשר הוגשה בחודש אפריל 2013. עוד טוענים הנתבעים, כי יש למחוק את התביעה בנוגע לפסק-הדין שניתן בשנת 1999 כנגד חברת הסוחר, ולא ניתן להגישו נגדם, הואיל והנתבעים לא היו בעלי הדין בתביעה הקודמת, ויתרה מכך, חלפו 14 שנים ממתן פסק-הדין. לפיכך, חוב זה התיישן אף הוא.

עוד טוענים הנתבעים, כי אין כל זכר בתצהירי התובעת לסעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות, וההתייחסות היחידה שעלתה מתצהירה של נציגת העירייה, גב' אדרי, לעניין טענת ההתיישנות היא העובדה, כי בוצעו על-ידי העירייה הליכי גבייה במשך השנים אשר עוצרים את מרוץ ההתיישנות. הנתבעים טוענים, כי עובדה זו לא יכולה להועיל לתובעת, שכן על-פי רע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן צבי (פורסם בנבו ביום 16.4.18), חוק ההתיישנות אינו מאפשר לרשות להקפיא את מרוץ ההתיישנות באמצעות ביצוע הליכי גבייה.

התובעת טוענת, כי עילת התביעה לא התיישנה לנוכח סעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות, ולא משום שנוהלו הליכים מנהליים. לטענתה, הצהרתה של גב' אדרי לעניין זה, הינה טעות, אינה רלוונטית בנסיבות תיק זה, וכך גם הלכת פרידמן.

התובעת טוענת להתיישנות שלא מדעת לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולהשעיית מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות בשל הטעיה ומרמה בה נקטו הנתבעים. לטענתה, דיווח שגוי או אי דיווח נכון לעירייה על-ידי הנתבעים, ביודעין, כי החברה ריקה מתוכן ואינה פעילה, הרשומה בבעלות אביהם המנוח, כמי שלכאורה החזיקה בנכסים בתקופת יצירת החוב - הם בגדר מעשי מרמה אשר יש בהם כדי לקיים את תנאי החריגים בסעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות.

לעניין פסק-הדין שניתן כנגד חברת הסוחר בשנת 1999, טוענת התובעת, כי הוא לא התיישן. פסק-הדין אינו ניתן למימוש כנגד החברה שאין לה כל פעילות ואין לה נכסים, לפיכך, ולאור הדיווחים שנעשו למראית עין על-ידי הנתבעים- יש מקום להטיל עליהם את סכום החוב בפסק-הדין בגין חיוב שגוי של חברת הסוחר.

טענה נוספת שהעלתה התובעת במסגרת סיכומיה היא, כי הנתבעים מושתקים מלהעלות טענת התיישנות נוכח סעיף 8 להסכם הפשרה שנחתם עם התובעת משנת 2010, ממנו עולה, כי הצדדים הסכימו להסדיר את כלל החובות שלא נדונו בהסכם, לרבות החובות נשוא התיק דנן. לטענת התובעת, על סמך ההסכמה זו, הנתבעים הגישו בשנת 2011 השגה וניתנה בה החלטה בשנת 2012 המקבלת חלק מטענות הנתבעים.

יובהר כבר עתה, כי אמנם גב' אדר הצהירה, כי לעניין טענת ההתיישנות, במהלך השנים ביצעה העירייה הליכי גבייה, אולם לאור הודעת התובעת, כי מדובר בטעות ולאור הקביעה בפס"ד פרידמן, לפיה הליכי גבייה מנהליים אינם עוצרים את מרוץ התיישנות, הרי שטענה זו ככל שעמדה עליה התובעת - מתייתרת.

סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), קובע: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה." כמו-כן, סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות קובע, כי תובענה "שאינה מקרקעין" מתיישנת בחלוף שבע שנים.

לעניין התיישנות עילת תביעה בגין חוב ארנונה, נקבע:

"...היום שבו נוצר החוב הוא, בדרך כלל, האחד בינואר של כל שנת כספים. כל שנת מס יוצרת עילת תביעה חדשה, וממועד זה חל מנין תקופת ההתיישנות לכל שנת מס בנפרד. פריסת מועדי התשלום למשך כל השנה אינה מעלה או מורידה לענין זה, ולהסדר תשלומים אין ולא כלום עם מועד החיוב." (ראו: ע"א (מחוזי חיפה) 4170/07 סיסו נ' קריית אתא, עמוד 7 (פורסם בנבו ביום 24.06.08)).

מן האמור לעיל עולה, כי חובות ארנונה שנוצרו בין שנת 2004 ועד לחודש אפריל 2006 – התיישנו, שכן התביעה הוגשה ביום 24.4.13, וחובות הארנונה שנותרו הן בין השנים מאי 2006 ועד 2012.

יחד עם זאת, התובעת טוענת, כי בנסיבות המקרה דנן, מתקיימים החריגים בחוק ההתיישנות - סעיף 7 לחוק ההתיישנות שכותרתו: "השעיית מרוץ תקופת ההתיישנות עקב התנהגות פסולה של הנתבע (תיקון מס' 5), תשע"ה – 2015)", הקובע:

"מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה "הטעיה" – לרבות בדרך של אי גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה.".

וכן סעיף 8 לחוק התיישנות שכותרתו: "התיישנות שלא מדעת" אשר קובע:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

היות והוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות מהווה חריג לכלל ההתיישנות, הרי שנטל להוכחת תנאיו מוטל על התובעת: "משהועלתה על ידי הנתבע טענת התיישנות, והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות המצדיקות חריגה כאמור." (ע"א 34/88 רייס נ' עזבון המנוחה אברמן, פ"ד מד(1) 278, 283).

עוד נקבע לעניין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כי:

"... לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא, עליו להוסיף ולהוכיח, כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר." (ראו: ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ עמוד 26 (פורסם בנבו ביום 2.12.09)); עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי, פיסקה 4 לפסק דינו של הנשיא ברק (פורסם בנבו) 5.12.2006).

הפסיקה קבעה מהו היקף הידע אשר ברשות התובע, על-מנת שנראה בו, כמי שידע את עובדות העילה לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות:

"די אפוא בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע (ראו: פרשת צורף, פסקה 11), די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע (ראו: עניין יפרח, פסקה 46, עניין דובק פסקה 14). לצד מבחן זה, אנו מוצאים מבחן אחר שיש הגורסים כי הוא מקל מעט יותר עם התובע, "על פיו נבחן מתי טיב הגילוי הוא כזה, שאדם סביר היה מגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי בהתבסס עליו" (עניין טבע תעשיות, פסקה 18 והאסמכתאות שם)." (ראו: ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל סד(2), 82, 121).

בענייננו, עולה השאלה - מהו המועד בו נודע לתובעת לראשונה באופן מעשי, כי לנתבעים זיקה קרובה לנכסים ולא לחברת הסוחר, באופן שהם מחזיקים הנכונים של הנכסים.

מעיון בכתב התביעה עולה, כי התובעת ציינה, כי לנתבעים לא עומדת טענת התיישנות בהתאם להוראות סעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות, אולם טענה זו הועלתה באופן לאקוני וסתמי. התובעת טוענת, כי התברר לה, כי חברת הסוחר איננה הבעלים של הנכסים, החברה בלתי פעילה שנים רבות, בעלי מניותיה נפטרו והנכסים רשומים על-שם הבעלים. יחד עם זאת, את העובדה החשובה ביותר נמנעה התובעת מלציין בכתב תביעתה - המועד בו נודע לה עילת התביעה, היינו, המועד בו ידעה העירייה, כי החברה אינה המחזיקה בנכסים, אלא הבעלים.

אי נקיטת המועד בו נתגלה לה לראשונה, כי הנתבעים מעורבים בהחזקת הנכסים וניהולם, וכי הם המחזיקים הנכונים מאיינת את טענת התובעת ליישום החריגים לטענת ההתיישנות על-פי סעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות ,שכן לא ניתן לקבוע מהו המועד בו יש למנות את תקופת ההתיישנות.

יובהר, כי רק במסגרת סעיף 12 לתצהירה של גב' אדרי, נציגת העירייה, נטען כי: "בכל הקשור לשנת 2004 ואילך, חברת הסוחר איננה פעילה, איננה קיימת בפועל, אין לה כל זיקה לנכסים ולא ניתן להיפרע ממנה. לכן היא איננה יכולה ליטול על עצמה חובות המוטלים על פי דין על הבעלים הנכון של הנכסים, שהם המנוח ויורשיו אחריו".

מן האמור לעיל עולה, כי המועד בו נודע לעירייה, כי חברת הסוחר אינה פעילה, ואין לה כל זיקה לנכסים הינו בשנת 2004. אמנם, גב' אדרי אינה מציינת תאריך מדויק כנדרש, אולם לצורך בחינת שאלת ההתיישנות, ניתן לקבוע, כי בשנת 2004 נודע לעירייה לראשונה עילת התביעה. התביעה דנן הוגשה בשנת 2013, ועל-כן, אין חולק עברו 7 שנים ממועד זה, והתביעה התיישנה, לגבי התקופה מ- 2004 עד לחודש אפריל 2006.

עוד ניתן לקבוע, כי החל משנת 2004 קמה לעירייה עילת תביעה נגד בעלי השליטה בחברת הסוחר, מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג – 1992 (להלן: "חוק ההסדרים").

אלא, שהעירייה מטעמים שאינם ברורים, וללא כל הסבר המניח את הדעת, לא נקטה בהליכים כנגד בעלת השליטה שנותרה בחיים בשנת 2004, הגב' גאולה טרכטינגוט ז"ל (שנפטרה בשנת 2006), וזאת למרות שהייתה לעירייה ידיעה ברורה, כי קיימת לה עילת תביעה נגדה באופן אישי. תמיכה לכך, ניתן לראות במכתב מטעם העירייה מיום 17.2.05 שנשלח לגב' גאולה טרכטינגוט ז"ל, בו נכתב לה, ברחל ביתך הקטנה, כי למיטב ידיעת העירייה הפסיקה חברת הסוחר את פעילותה ולא ניתן לפרוע ממנה, ועל-כן דרשה ממנה כבעלת שליטה, לפרוע את חוב הארנונה אשר עמד אז על סך של 240,386 ₪, על-פי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (ראו נספח 9 עמוד 271 לתצהירה של גב' אדרי).

אף בחקירתה הנגדית הודתה גב' אדרי, כי העירייה לא ניסתה לחייב את גב' גאולה טרכטינגוט ז"ל בחובות הארנונה של חברת הסוחר, מכוח היותה בעלת השליטה (ראו: פרוטוקול מיום 20.3.19 עמוד 18 שורות 11-24), ולא ניתן על-ידה נימוק ראוי, מה מנע מהעירייה מלהגיש תביעה נגד בעלת המניות באופן אישי לפני תום תקופת ההתיישנות.
יתרה מכך, מעיון בראיות מטעם התביעה עולה, כי בניגוד לטענת התובעת יכול בהחלט שבזהירות סבירה הייתה יכולה למנוע את העובדות המהוות את עילת התביעה, ודי לראות בהסכם שכירות שנחתם ביום 13.12.05 שנערך בין י.טרכטינגוט - בשם האחים טרכטינגוט לבין השוכר צור אליהו בנכס שברחוב מרחביה, על-מנת ללמוד על הקשר בין יורשיו של המנוח לנכסים (ראו: נספח ד' עמוד 387 לתצהירה של גב' שגית יעקב).

כמו-כן, טענת התובעת, כי נודע לה בשנת 2004, כי החברה אינה פעילה ואינה בעלת הנכסים, לא מנעה ממנה מלהמשיך לקבל דיווחים והודעות בעניין המחזיקים בנכס, וכן השגות מטעם חברת הסוחר, בעוד שהתובעת מחזיקה בפסק-דין חלוט משנת 1999 נגד החברה ולאחר שפתחה נגדה תיק בלשכת ההוצאה לפועל. הכיצד יכולה לטעון העירייה, כי נודע לה בשנת 2004, כי חברת הסוחר אינה מחזיקה בנכסים, ומאידך להמשיך ולקבל ממנה דיווחים בנוגע לנכסים, לאחר מועד זה.

לאור האמור לעיל, בנסיבות התיק דנן, היה לעירייה "קצה חוט" בנוגע לעילת התביעה, או לכל הפחות ידיעה בנוגע לבעלי השליטה בחברת הסוחר והבעלים בנכסים, וניתן היה בזהירות סבירה לברר מי הם המחזיקים הנכונים של הנכסים. לפיכך, התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח, כי נקטה בזהירות סבירה, כנדרש בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, ומכאן שטענת ההתיישנות מתקבלת באופן שתביעת התובעת לא חלה בכל הנוגע לתקופה שבין 2004 ועד לחודש אפריל 2006.

אף מהסיבות שתוארו לעיל, לא ניתן לקבל את טענת התובעת לעניין סעיף 7 לחוק ההתיישנות, אודות תרמית או הונאה, שכן טענה זו הועלתה באופן בלתי מפורט, ודינה להידחות.

זה המקום לציין, כי התובעת טענה בסיכומיה, כי הנתבעים מושתקים מלהעלות טענת התיישנות לנוכח סעיף 8 להסכם הפשרה משנת 2010 שנערך עם התובעת. לטענתה, הנתבעים והתובעת הסכימו להסדיר את כלל החובות שלא נדונו בהסכם הפשרה, לרבות חובות ארנונה נשוא תביעה זו.

אף טענה זו אינה יכולה לעמוד לתובעת, ויוסבר.

סעיף 8 להסכם הפשרה מיום 15.3.10 בתיק רצ"פ 1315-07 עיזבון טרכטינגוט נ' עיריית תל-אביב ואח', שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בשבתו כבית המשפט לערעורים אזרחיים, על-ידי כבוד השופטת יהודית שטופמן, קובע:

"הואיל והמערערים העבירו לעירייה ישירות באמצעות עו"ד דאום מסמכים חומר וטענות ביחס לחשבונות וחובות נוספים יפעלו הצדדים בשיתוף פעולה לקידום בדיקת המסמכים, החומר והטענות שהומצאו ויומצאו לבחינת נכונות וצדקת החיובים והחובות האחרים הרשומים ע"ש טרכטינגוט והכל על מנת להביא לסיום יתרת המחלוקות שבין חיים טרכטינגוט ובני משפחתו בהסכמה."

מן האמור לעיל, עולה כי בניגוד לטענת התובעת, לא ניתן ללמוד מסעיף 8 לעיל בהודאת הנתבעים בקיום זכותה של התובעת, וכי לכאורה הנתבעים הסכימו להסדיר את כלל החובות לרבות חובות הארנונה בתיק דנן. כל שניתן ללמוד, לכל היותר, הוא להתחייבותם לפעול בשיתוף פעולה לקידום בדיקת המסמכים, ולבחינת נכונות וצדקת החיובים והחובות האחרים הרשומים על-שם טרכטינגוט.

כמו-כן, במסגרת סעיף 8 להסכם הפשרה, לא מצוין מהם אותם חובות אחרים של הנתבעים, שכן לא פורטו מספרי החשבונות והנכסים שנתבעים בתיק זה, ואף מעיון בחקירתו הנגדית של הנתבע 2 לא עלה ממנה, כי הוא הודה או אישר כי מדובר בחובות התיק דנן.

יתרה מכך, כב' השופטת שוטפמן החריגה במפורש בפסק-דינה את סעיף 8 להסכם הפשרה בקובעה: "אני מאשרת את ההסכם (בימ"ש/ 1-3 עמודים) ונותנת לו תוקף של פסק-דין, זאת למעט סעיף 8 להסכם". לפיכך, הסכמת הצדדים על-פי סעיף זה, אינה מהווה השתק מלהעלות טענת התיישנות מטעם הנתבעים. בהקשר זה, הגשת השגה ומתן החלטה בה על-ידי העירייה לא מונעת מנישום להתגונן בטענה, כי חובות הארנונה התיישנו, וההשגה אליה מפנה התובעת מתייחסת לחשבון אחד מתוך כלל החשבונות של הנתבעים בגין נכס אחד.

אשר על-כן ולאור כל האמור לעיל, מתקבלת טענת ההתיישנות, באופן שחובות הארנונה אשר נוצרו למעלה מ- 7 שנים לפני הגשת התביעה דנן, התיישנו, היינו, חובות הארנונה שנוצרו לפני 04/2006, כך שחובות הארנונה שנותרו ולא חלה עליהן טענת ההתיישנות הם החל מחודש מאי 2006 ועד לשנת 2012.

הנתבעים כמחזיקים בנכסים

8. כעת עולה השאלה, היא האם הנתבעים הם המחזיקים הנכונים בנכסים, והאם הם הפרו את חובת הדיווח על-פי סעיפים 325 – 326 לפקודת העיריות, כלפי העירייה, כאשר דיווחו לתובעת, כי חברת הסוחר היא המחזיקה בנכסים, בידיעה ברורה, כי החברה אינה פעילה וריקה מתוכן, והכול על-מנת לחמוק מתשלום חובות הארנונה.

לאחר בחינת חומר הראיות בתיק, הכולל את המסמכים שצורפו לכתבי הטענות, ולאחר שמיעת העדויות והתרשמות בית-המשפט מהן עולה, כי יש מקום לחייב את הנתבעים בחובות הארנונה שנרשמו על-שם חברת הסוחר, כמפורט להלן.

החובה לשלם ארנונה לרשות המקומית בגין נכס מוטלת על המחזיק בנכס, וזאת לפי סעיף 8(א) לחוק ההסדרים, הקובע: "מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינה אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו ותשולם בידי המחזיק בנכס."

סעיף 1 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת העיריות"), מגדיר "מחזיק": "אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או פנסיון".

המחזיק בנכס הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס (ראו: ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' ששון לוי [פורסם בנבו] (21.8.2012)); בר"ם 7856/06 איגוד ערים אילון (ביוב, ביעור, יתושים וסילוק אשפה) נ' מועצה אזורית תבל, פס' 25-19 [פורסם בנבו], 16.3.2008). מקום שיש "מחזיקים" מקטיגוריות שונות כגון "בעל" ו- "שוכר", תחול חובת התשלום על בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס (רע"א 2987/91 ויינר נ' עיריית ירושלים, פ"ד מו(3) 661).
לעניין בחינת בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, יפים הדברים הבאים:

"ייתכנו מקרים לא מעטים שבהם יתעורר קושי של ממש בקביעת ה"מחזיק", בייחוד מקום שבו קיימים שני גורמים או יותר ה"מתחרים" ביניהם על תואר "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס", או ליתר דיוק המצביעים האחד על רעהו באומרם כי האחר הינו בעל הזיקה הקרובה ביותר כאמור. על מנת להכריע בכך, יש לבחון מי מביניהם אכן מקיים את מירב הזיקות הרלבנטיות לנכס. בהקשר זה ראוי להדגיש כי אין מדובר במבחן טכני-כמותי אלא בניתוח מהותי של הזיקות אשר במסגרתו יש ליתן משקל יתר לאותן זיקות המשקפות שימוש בנכס והנאה משירותי הרשות הלכה למעשה." (ראו: רע"א 9813/03 מדינת ישראל משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון [פורסם בנבו] (4.2.07)).

מכאן, עולה כי השאלה מיהו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס ועל-כן יהא החייב בארנונה, היא שאלה שהכרעתה תקבע על-פי מבחן עובדתי.

סעיף 325 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), שכותרתו: "הארנונה בחדילת בעלות או החזקה", קובע כי:

"חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלים או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה".

סעיף 326 לפקודה, שכותרתו: "הארנונה ברכישת בעלות או החזקה", קובע:

"נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם - ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו - למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו. בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה."

עינינו הרואות, כי סעיף 325 לפקודת העיריות קובע, כי כל עוד לא נמסרה מטעם הנישום הודעה בכתב לרשות המקומית על הפסקת הבעלות או החזקה בנכס אזי הרשות המקומית רשאית להטיל עליו ארנונה. סעיף 326 לפקודת העיריות מטיל חובה על הבעלים או המחזיק של הנכס, שמכר או העביר את החזקה בנכס, למסור לעירייה הודעה בכתב על מהות העסקה והצדדים לה. תכלית סעיף 325 לפקודת העיריות הינה ליצור מנגנון חובת הודעה המעביר את נטל זיהוי המחזיק מן הרשות האחראית על גביית הארנונה אל בעלי היחס לנכס (ראו: ע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769 (1991)).

תכלית נוספת להוראות סעיפים אלו עלה בעניין דור אנרגיה, ונקבע, כי:

"הנה מטרתם של סע' 325 ו-326 לפקודת העיריות, להקל את הנטל המוטל על העירייה לגבות את המס, מתוך הכרה בכך שהטלת נטל של בדיקה אקטיבית באשר לזהותו של המחזיק בכל נכס ונכס, הינה גזירה שהרשויות המקומיות לא תוכלנה לעמוד בה".

וכן:

"נטל חובת ההודעה הוטל מכח חוק על המחזיק. הרשות, המייצגת את הציבור ואת האינטרס הציבורי, פטורה מביצוע בדיקה בשטח. אין מקור שבדין, ואין הצדקה מבחינת האינטרס הציבורי, ליצירת פתח מילוט לאזרח מקיום חובה פשוטה וקלה, והמרתה, במצבים מסויימים, בהטלת נטל כבד על הציבור. החוק החרות והדין הכללי לא התכוונו למצב דברים מעין זה, ונראה לי כי נסטה מלשון החוק, מתכליותיו ומטרותיו אם נפרש את הדברים אחרת" (בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ, 29-27 לפסק דינו של השופט דנציגר, ופס' 13-14 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה [פורסם בנבו], 17.04.2008).

ומן הכלל אל הפרט.

אין חולק, כי על-פי רישומי התובעת, ביחס לתקופת היווצרות חובות הארנונה נשוא תיק זה, רשומה חברת הסוחר כמחזיקה בנכסים. כמו-כן, אין חולק, כי בשנת 2004 נודע לתובעת באופן ברור, כי חברת הסוחר אינה פעילה, וכי אין לה כל זיקה לנכסים, ולמרות זאת, לא פעלה כנגד בעלת השליטה בחברה, מכוח הרמת מסך.

אכן, מדובר בהתנהלות שאינה ראויה, אינה תקינה ולא עומדת באמות המידה המצופות והחלות על רשות ציבורית. יחד עם זאת, העובדה שהעירייה לא פעלה כנדרש ממנה, לא רק שאינה יוצרת לנתבעים הסתמכות סבירה לפטור מתשלום ארנונה עבור הנכסים (ראו: ע"מ 89/13 עיריית רמת גן נ' הראל, עמוד 22 פורסם ביום 24.2.15 בנבו), אלא שאף מעיון בראיות התברר, כי פעולותיהם של הנתבעים לעניין הדיווחים שנמסרו לעירייה בידיעה ברורה על-ידם, כי החברה אינה פעילה ואינה הבעלים של הנכסים, גוברות וחמורות לאין שיעור על מחדלה של העירייה, כפי שיפורט להלן.

הנתבעים טוענים, כי הם לא פנו לתובעת ולא ביקשו ממנה לרשום את חברת הסוחר כמחזיקה בנכסים או כבעלת הנכסים, וכל אשר נעשה לגבי הרישום בספרי התובעת נעשה על-ידי התובעת מיוזמתה. עוד טוענים הנתבעים, כי העירייה לא הציגה ולו הודעה אחת שנשלחה על-ידי הנתבעים ו/או מי מהם, וכל המסמכים שנשלחו לעירייה נשלחו על-ידי אחרים (שוכרים או מחזיקים שחדלו מהחזקה).

אלא, שמעיון בראיות שצורפו לתצהירי התובעת בהן מכתבים, השגות והודעות עולה תמונה עובדתית שונה. במכתבים שנשלחו במהלך השנים לעירייה על-ידי עו"ד א.י. טרכטינגוט, עלה, כי הוא הגורם שהתנהל מול העירייה, והוא שדיווח במהלך השנים בדבר החזקה בנכסים בשם חברת הסוחר, כאשר הוא מציין באופן מפורש, כי הוא מייצג את חברת הסוחר, ובמילותיו: "בשם מרשתי". תמיכה לכך, ניתן לראות במכתב ההשגה מיום 1.12.05 (ראו: נספח ג' עמוד 369 לתצהירה של גב' שגית יעקב).

מעדותו של הנתבע 2 עלה, כי שמו המלא של עו"ד א.י הוא אריה טרכטינגוט והוא אח נוסף של הנתבעים אשר ייצג אותם ואת כלל המשפחה:
"ש. אחיך אריה היה מודע?
ת. הוא תמיד טיפל בדיווחים ולכן הוא ידע.
...
ש. אתה יכול להציג לנו אחרי שראית או נוכחת שזו חב' הסוחר, הלכת ותיקנת את מה שכתוב בעירייה, דיווחת זה לא הסוחר, עשית דבר כזה פעם?
ת. אחי אריה הוא טיפל היחיד מכל המשפחה.
ש. אחיך אריה פעל בשמך או לא?
ת. הוא פעל בשמי ובשם כל המשפחה. כל הדיווח שלו מדויק.
ש. אחיך אריה הגיש במשך השנים הרבה השגות ועררים?
ת. נכון.
ש. הוא עשה את זה בשמך?
ת. שזה היה רלוונטי, הוא עשה בשמי."
(ראו: פרוטוקול מיום 20.3.19 עמוד 30 שורות 19-31).

וכן:

"ת. אריה אחי תמיד עדכן מי המחזיקים. מי המחזיק, מי המשתמש." (ראו: פרוטוקול מיום 20.3.19 עמוד 31 שורה 23).

מן האמור לעיל, עולה כי אחיהם של הנתבעים, עו"ד אריה טרכטינגוט ייצג אותם, והגיש את הדיווחים וההשגות בנוגע לנכסים, בהרשאתם ובידיעתם של הנתבעים.

כמו-כן, וכפי שהובא לעיל, טענת הנתבעים, כי חברת הסוחר לא הגישה בעצמה דיווחים או השגות נסתרת, ותמיכה נוספת עולה מהבקשה לפטור בשל נכס ריק (ראו: נספח ג' עמוד 372 לתצהירה של גב' שגית יעקב).

לא זו אף זו, הנתבע 2 הודה בחקירתו, כי החברה אינה פעילה ואינה גובה את דמי השכירות, זאת בסתירה מוחלטת להצהרתו בסעיף יב' לתצהירו, כי החברה פעילה:

"ש. חברת הסוחר לא קיבלה דמי שכירות בגין הנכסים העליה ומרחביה?
ת. לא חושב. חב' הסוחר הייתה בזמנו על ידי אבי. מאז שאימי נפטרה, היא פעילה והיא מופיעה ברשם החברות כחברה קיימת. בפועל, היא לא גובה לעצמה כספים.
ש. גם אין לה נכסים?
ת. היא לא רשומה כבעלים בנכסים.
...
ש. היום יש לחב' פעילות מ- 2006 עד 2012 יש לה פעילות חוץ מלשלם כסף לרשם החברות כל שנה?
ת. היום לא. היא לא גובה כספים, היא לא מחזיקה בעלות על נכסים. זה לא מדויק שהיא לא קיימת. היא לא גובה כספים, אז אין לה פעילות."
(ראו: פרוטוקול מיום 20.3.19 עמוד 29 שורה 31, ועמוד 30 שורות 1-11).

תמיכה נוספת לטענה זו, עולה מהסכם השכירות מיום 13.12.05 אשר צד להסכם זה כמשכיר הם האחים טרכטינגוט, ולא חברת הסוחר (ראו: נספח ד' בעמוד 387 לתצהירה של גב' שגית יעקב).

עוד עלה מעדותו של הנתבע 2, כי למרות שביקש שלא לקשור עצמו לחברת הסוחר, הרי שהוא ידע עוד טרם הגשת התביעה דנן, כי העירייה מחייבת את חברת הסוחר:

"ש. אתה ידעת לפני 2013 שהעירייה מחייבת את חב' הסוחר, ידעת או לא ידעת?
ת. לא ידעתי ספציפית על כל הנכסים. יכול להיות שהיה מקרה אחד או שניים שידעתי..."
(ראו: פרוטוקול מיום 20.3.19 עמוד 32 שורות 6-7).

כשנשאל הנתבע 2 מי מקבל את דמי השכירות עבור הנכסים העיד:

"ש. האם אתה או אחיך מקבלים שכירות מרח' מרחביה?
ת. היום לא מקבלים.
ש. עד 2013 כן קיבלת?
ת. בעבר, זה מאד מסויג. אי אפשר להגיד שקיבלתי תמיד. הייתה תקופה שאבי אפשר לנו והקצה לנו, אמר את החנות תיקח לך ותשכיר או ששני אחים תיקחו ותשכירו, או שלושה אחים לקחת ולהשכיר ואז נהנינו מדמי השכירות. זה לא יהיה נכון לומר שלא נהינו מדמי השכירות."
(ראו: פרוטוקול מיום 20.3.19 עמוד 29 שורות 19-25).

אף הנתבע 1 הודה, כי משפחתו קיבלה את דמי השכירות לאחר מות אביהם (ראו: פרוטוקול מיום 20.3.19 עמוד 33 שורות 22-23).

מן האמור לעיל, עולה המסקנה הברורה, כי הנתבעים באמצעות אחיהם עו"ד אריה טרכטינגוט דיווחו לעירייה במהלך השנים, כי חברת הסוחר מחזיקה בנכסים, וזאת בידיעה ברורה, כי לחברה אין זיקה לנכסים, והחברה אינה פעילה ומנגד מקבלים את דמי השכירות עבור הנכסים, אולם לא משלמים את חובות הארנונה עבורם.
בעניין זה, טוענים הנתבעים, כי הייתה מוטלת על העירייה החובה למחוק מספריה את חברת הסוחר ולרשום בספריה את הבעלים הרשומים בלשכת הרישום המקרקעין כבעלי הנכסים - המנוחים ולחייבם בתשלום ארנונה. אולם, אף טענה זו לא יכולה להועיל להם.

ראשית, וכפי שפורט לעיל, החובה להודיע לעירייה על שינוי מחזיקים בהתאם לסעיף 326 לפקודת העיריות חלה על המחזיק, וכל עוד לא מתקבלת הודעה על שינוי חזקה בנכסים, הרי שהעירייה רשאית להטיל את חובות הארנונה על המחזיק הרשום בספריה, גם אם הוא לא החזיק בפועל בנכסים. לפיכך, על הנתבעים הייתה מוטלת החובה להודיע לעירייה, כי החזקה בנכסים עברה לידיהם.

שנית, המנוח ויורשיו הנתבעים הם בעלי מירב הזיקות לנכסים, מכוח היותם הבעלים של הנכסים, וכן מי שנהנה בפועל מהשימוש בהם, על-ידי קבלת דמי השכירות.

אשר על-כן, ולאור כל האמור לעיל, הוכח לפני בית-המשפט, כי הוריהם המנוחים של הנתבעים היו בזיקת בעלות עד לפטירתם, והנתבעים הם בעלי זיקת הבעלות הקרובה ביותר לנכסים לאחר פטירתם. הנתבעים הם המחזיקים הנכונים ומכאן שחובות הארנונה של חברת הסוחר אשר נרשמה כמחזיקה בנכסים יושתו על הנתבעים.

9. טענה נוספת שהועלתה על-ידי הנתבעים היא, כי במועד הגשת התביעה לא היו יורשיהם של המנוחים, שכן לא הוצא צו ירושה במועד הגשת התביעה המורה, כי היורשים הם הנתבעים. לטענתם, לא הוכח על-ידי התובעת, כי חולק עזבון המנוחים, מה קיבלו הנתבעים בחלוקה ו/או מי מהם, לכן בנסיבות אלו, לא ניתן להחיל את הוראת סעיף 128 לחוק הירושה. כמו-כן, נטען, כי למנוחים חמישה ילדים בעוד שהתביעה הוגשה רק נגד שניים מהם – הנתבעים 1-2.

סעיף 1 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965, קובע כי: "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו", היינו, בפטירת המנוח אשר אין חולק, כי היה הבעלים הרשום של הנכסים, עוברים נכסיו ליורשיו – שהינם ילדיו הנתבעים, ועל-כן הם כיום הבעלים בנכסים. כמו-כן, לצורך הגשת התביעה דנן לא נדרש צו ירושה, שכן הצו הוא דקלרטיבי:

"לצו ירושה אופי דקלרטיבי. הוא מצהיר על זכויות קיימות ואין בכוחו ליצור יש מאין (ראה ע"א 62/50 גוטוטר נ' פרידמן ואח' [7]). מנגד, זכויותיו הקנייניות של היורש מתגבשות עם פטירת המוריש, אף אם אינו ברשימת היורשים שבצו הירושה, ואף ללא רישומן של הזכויות במרשם המקרקעין." (ראו: רע"א 2267/95 האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד ואח' פ"ד מט, 854, 864).

העובדה שהעירייה תבעה רק חלק מהיורשים אינה מאיינת את זכותה להגשת התביעה, ועל-פי הוראת סעיף 316 לפקודת העיריות, רשאית העירייה להטיל ארנונה על בעלות על נכס שהוא בבעלות משותפת מאחד או מאחדים מתוך הבעלים המשותפים. יתרה מכך, לנתבעים הייתה אפשרות לבקש להוסיף את האחים כבעלי דין נוספים או בהודעת צד ג' – דבר שלא נעשה בענייננו.

סיכום

10. אשר על-כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.

התובעת תערוך תחשיב של חובות הארנונה עבור הנכסים בגין התקופה שחלה מיום 1.5.2006 ועד ליום 31.12.19, ותגיש פסיקתא לחתימה.

סכום התחשיב בפסיקתא ישולם על-ידי הנתבעים 1-2 ישלמו, ביחד ולחוד, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"מ-1980, מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

הנתבעים 1-2 ישלמו, ביחד ולחוד, לתובעת הוצאות משפט, ושכר טרחת עו"ד בסך של 30,000 ש"ח (כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק-הדין ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

המזכירות תבצע סגירת תיק.

ניתן היום, ג' תשרי תש"פ, 02 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.