הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 43450-01-18

לפני כבוד השופט אביים ברקאי

התובעים:

1.גבע צין
2.כלביית גבע בע"מ, ח.פ. 515721363

נגד

הנתבעת:
תנו לחיות לחיות, ע.ר. 580176832

ב"כ התובעים: עו"ד לירון טרי
ב"כ הנתבעת: עו"ד לימור קרוכמל שניידר

פסק דין

חלק ראשון – על פסק הדין; מי ומי בהליך; האמירה שבבסיס התביעה והשאלות בהן יש לדון
על פסק הדין
עניינו של פסק דין זה הוא תביעת לשון הרע בגין פרסום שנעשה בnewsletter של הנתבעת. התביעה הוגשה על הסך של 141,036 ₪, שהוא כפל הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק איסור לשון הרע. כפל הפיצוי נתבע לאור הטענה שהנתבעת פעלה והכפישה את התובעים במכוון.

מי ומי בהליך - בעלי הדין והעדים
התובע 1 הוא מפעיל ובעלי כלבייה. התובעת 2 היא חברה בבעלותו של התובע שהוקמה בשנת 2017.
הנתבעת היא עמותה להגנת בעלי חיים.
מטעם הצדדים העידו שניים – התובע וגב' יעל ארקין מנכ"לית הנתבעת.

האמירה שבבסיס התביעה
הנתבעת דיוורה בחודש נובמבר 2017 את האמירה הבאה:
"מישהו עדיין לא מכיר את גבע צין? האיש שלוקח כלבים מאנשים שלא רוצים אותם יות(ר) תמורת כסף, מבטיח לאותם אנשים נוטשים שימצא בית לכלבים וגובה אלפי שקלים. בפועל הכלבים מוחזקים בתנאי התעללות וגורלם לא ידוע מתי המדינה תאכוף את העסק המפוקפק של מר צין?"

אמירה זו נשלחה במסגרת הדיוור האלקטרוני של הנתבעת ומהווה לטעמם של התובעים עוולה בהתאם לחוק איסור לשון הרע.

תוכן עניינים וכן הנושאים והשאלות בהם יעסוק פסק הדין
במסגרת פסק הדין יובאו הדברים הבאים:
תיאור עובדתי מצומצם וקצר הדרוש לתחילת הדיון בפסק הדין, תיאור זה יובא בסעיף 5 לפסק הדין.
המסגרת הנורמטיבית להכרעה בתובענה ושלבי ההכרעה המשפטית, על כך יורחב בסעיף 6 לפסק הדין.
האם האמירה מכפישה ומקיימת את היסוד העובדתי הנדרש לצורך הגדרתו כעוולה? סוגיה זו תידון בסעיף 7 לפסק הדין.
האם האמירה ' פורסמה' באופן שמתקיים רכיב הפרסום הנדרש לצרכי דיון בעוולת לשון הרע? דיון על כך ייערך בסעיף 8 לפסק הדין.
האם עומדת לנתבעת הגנה כלשהי? שאלה זו תידון בסעיפים 9 ו-10 לפסק הדין.
מה הפיצוי לו זכאים התובעים? על כך בסעיף 11 לפסק הדין.

חלק שני – תיאור עובדתי מצומצם וכן פירוט המסגרת הנורמטיבית
תיאור עובדתי
התובעים מנהלים כלביה, כאשר התובעת 2 אמנם הוקמה בשנת 2017 אך התובע פעיל בתחום זה עוד לפני כן.

במסגרת ניהול הכלבייה מקבלים התובעים, כנגד תשלום, כלבים מבעלי כלבים המבקשים להפסיק להחזיק בהם ולדבריהם מוצאים להם בית חם. התובעים גובים כ – 4,000 ₪ מבעלים המבקשים למסור את כלביהם וכפי שהצהיר התובע "עיקר הכנסותיי שלי ושל התובעת הוא מבעלי כלבים שמוסרים אותם לחזקתנו כנגד תשלום ובאחריותנו למצוא להם בית חם ולהחזיקם עד אז". התובע אף מפעיל, כפי שציינה הנתבעת, כלביה ניידת שהיא רכב משא הנושא את השם "אמץ נע". התובע מתנייד עם כלבים ברכבו ויוצר קשר ישיר עם עוברי אורח על מנת שאלה יאמצו כלבים.

התובעים והנתבעת נמצאים, לדברי התובעים, ביריבות עזה הכוללת הליכים משפטיים קודמים וכן לדברי התובעים גם יריבות עסקית.

סדרת ההליכים הקודמת החלה כבר בשנים 2013 – 2014 ויפורטו להלן:
בחודש דצמבר 2013 נמצא כלב המשויך לתובעים כשהוא על גבי פסי רכבת. הכלב חולץ על ידי הנתבעת וזו הגישה בחודש נובמבר 2014 תביעה כספית להשבת הוצאותיה. התביעה התקבלה והנתבעת זכתה בתביעתה.

התובע כאן הגיש בחודש יולי 2015 תביעה לביטול פסק הדין לאור ראיות שמצא, לדבריו, המוכיחות שפסק הדין התקבל במרמה. תביעה זו נדחתה.

התובע הגיש ערעור על דחיית תביעתו וגם ערעור זה נדחה.

ייאמר שבמסגרת כתבי הטענות והעדויות עלו טענות נוספות. בין היתר טען התובע שהכלב שנמצא בחודש דצמבר 2013 ברח מהכלבייה במהלך סופה חזקה שלא הייתה כמותה בישראל. עוד עלה תיאור מצד הנתבעת בדבר המצב הקריטי בו נמצא הכלב, וכן ביחס לכך שהתובע לא החליף את השבב שנשא הכלב וכי זה עדיין היה משויך לבעליו הקודמים.
עוד עלתה טענת התובע לפיה מנכ"לית הנתבעת, גב' יעל ארקין, הבהירה לו במסדרון בית המשפט בבאר שבע שתעשה הכל על מנת "לחסל" את פעילות הכלביות של התובע.

בחודש נובמבר 2017 נערך דו"ח ביקורת המתייחס לתובעת 2. הדו"ח נערך על ידי ד"ר נירית ציפורי ברקי, שהיא סגנית ממונה על פי חוק צער בעלי חיים, המסגרת השירותים הווטרינרים – משרד החקלאות ופיתוח הכפר.
בדו"ח הופיעו ממצאים שונים ביחס לכלביה המופעלת על ידי התובעים ואליהם עוד תהיה התייחסות בהמשך. לטענת הנתבעת, האמירה שדיוורה במסגרת הnewsletter נובעת מאותו דו"ח. גם לכך תהא התייחסות בהמשך.

הערת מעבר - אין בתיאור העובדתי המתומצת שהובא לעיל כדי להביא מלוא הטענות שהועלו, אך די בכך כדי להציב המסד להמשך פסק הדין.

המסגרת הנורמטיבית
הגדרת ההכפשה והפגיעה הנזכרת בחוק היא רחבה ומתייחסת לארבע קטגוריות של " שם טוב וכבוד. לעניין זה קובע סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, כך:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

ניתן להגדיר אפוא את ההגנה בחלופות השונות שבחוק כהגנה על:
(א) הכבוד הבסיסי - המכונה גם " הכבוד האנושי" או בלעז dignity;
(ב) הכבוד הנוגע לאופיו, תכונותיו ומאפייניו של אדם - המכונה גם הכבוד המוסרי;
(ג) הכבוד המערכתי-מקצועי - המכונה גם הכבוד החברתי;
(ד) כבוד מולד – כבוד אינהרנטי - המתייחס למגדר, גזע, מוצא, דת ומאפיינים שונים שאדם נולד ו/או חי עימם כל חייו לרוב מבלי שתהיה לו השפעה אמיתית עליהם.
להרחבה ר' למשל חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור, לשון הרע הדין המצוי והרצוי, פרק י' – ע"מ 79 ואילך.

על מנת שתקום עוולת לשון יש צורך בשניים – ראשית ברכיב עובדתי, שהוא אמירה או אמירות, בכל דרך שהיא שמהותן היא פגיעה, השפלה, ביזוי והוצאת לשון הרע; שנית ברכיב הפרסום - בפרסום אותן אמירות באופן שנקבע בחוק ובפסיקה כפרסום המביא לקיומה של העוולה. ההכרעה בשאלות איסור לשון הרע מתחלקת לארבעה שלבים עוקבים זה את זה:
בשלב הראשון יש לבחון האם האמירה אכן מהווה הכפשה ו"לשון הרע" כמשמעה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע;
בשלב השני – יש לבחון האם התקיים רכיב ה"פרסום", קרי האם האמירה העומדת בבסיס התביעה אכן פורסמה כמשמעות המונח בחוק;
בשלב השלישי – יש לבחון האם קיימות הגנות כלשהן לצד המעוול;
בשלב הרביעי – ייקבע הסעד המתאים בנסיבות.
לעניין זה ר' ע"א 6903/12 ‏ ‏ ‏Canwest Global Communications Corp‏ נ' אלי עזור ( מיום 22/7/15) וכמובן ע"א 89/04, ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ( מיום 4/8/08).

חלק שלישי – האמירה מהווה עוולה
האמירה שדוורה היא אמירה מכפישה
האמירה שדוורה ניתנת לחלוקה לשניים. חלקה הראשון של האמירה הוא:
"מישהו עדיין לא מכיר את גבע צין? האיש שלוקח כלבים מאנשים שלא רוצים אותם יות(ר) תמורת כסף, מבטיח לאותם אנשים נוטשים שימצא בית לכלבים וגובה אלפי שקלים."

חלקה השני של האמירה הוא:
"בפועל הכלבים מוחזקים בתנאי התעללות וגורלם לא ידוע מתי המדינה תאכוף את העסק המפוקפק של מר צין?"

הדיון בשאלת ההכפשה והוצאת לשון הרע יתמקד בחלקה השני של האמירה, כאשר ביחס לחלקה הראשון אין כל פסול בדיוור שנעשה על כך בפסקאות הבאות.

החלק הראשון בפרסום
חלקה הראשון של ההודעה שדוורה אינו כולל אמירות העולות כדי הכפשה או עלבון או כל לשון הרע אחר, כמשמעו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. אכן חלק זה מכין את הקורא לקראת ההכפשה שבחלקו השני של האמירה, אך אין בו דבר המשפיל את התובעים, מבזה אותם או פוגע בכבודם.

החלק השני בפרסום
חלקה השני של האמירה בהחלט כולל בתוכו הכפשות ואף פגיעה בתובע ובעסקו. במסגרת החלק השני הוגדרו התובעים כמנהלי "עסק מפוקפק", כמתעללים בכלבים, או כנוסח הפרסום – "הכלבים מוחזקים בתנאי התעללות" וכן אמירה המתייחסת לכלבים ומעלילה ש"גורלם לא ידוע".

אמת המידה לצורך קביעה האם אמירה מסוימת מהווה " לשון הרע" היא אמת מידה אובייקטיבית של " הקורא השומע או הצופה הסביר" , ור' ע"א 3322/16, איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל ( מיום 30/4/17).

התעללות - אמירות המייחסות לתובעים התעללות הן אמירות המשפילות ועלולות להפוך את התובעים ל"מטרה לשנאה", כמשמעות סעיף 1 לחוק; ייחוס התעללות בכלבים פוגע ומבזה כל אדם. בענייננו עיסוקם של התובעים נקשר בהחזקת כלבים ובקבלת כלבים מבעליהם, במקרה כזה האשמה בהתעללות בוודאי מבזה ואף עלול לפגוע בעסקם או משלח ידם של התובעים.
נתתי דעתי לכך שהאמירה נוסחה באופן זהיר במידה מסוימת, וכך התובעים לא הואשמו כביכול ב"התעללות", אלא ב'החזקה בתנאי התעללות'. אין בכך כדי להקל או לשנות את הקביעה לפיה מדובר באמירה מכפישה ומבזה.

עסק מפוקפק, גורלם של הכלבים לא ידוע - הגדרת התובעים כמנהלים " עסק מפוקפק", וככאלה שגורלם של כלבים הנמסרים לידם " לא ידוע" - היא הגדרה עולבת ומכפישה. אמירות אלה אף הן מבזות את התובעים, ועלולים לעשותם למטרה לשנאה וכן לפגוע במשלח ידם של התובעים.

סיכום עד כאן - ההודעה שדוורה על ידי הנתבעת כוללת אמירות מכפישות, משפילות ועולבות. אמירות הנכנסות לגדר החלופות שבסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

האמירה המכפישה פורסמה
פרסום, כמשמעו בחוק איסור לשון הרע, מוגדר בסעיף 2 לחוק ככזה שנעשה "בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר". יש גם להפנות לשתי הוראות נוספות בסעיף 2 לחוק:
ראשית - לצורך פרסום לשון הרע תיחשב כל אמירה אשר הייתה מיועדת לאדם שאינו הנפגע והגיעה לאדם שאינו הנפגע.
שנית – אמירה שנעשתה בכתב תיחשב כפרסום גם אם לא הגיעה בפועל לאדם אחר, כשהחזקה היא ש"רואים כפרסום לשון הרע... אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".

בענייננו אין ספק שדרישת ה"פרסום" אכן התקיימה. האמירה המכפישה דוורה במסגרת newsletter של הנתבעת ובהגדרה הגיע לאחרים שאינם התובעים הנפגעים.
זאת ועוד – הפרסום נעשה בכתב ומכאן די בכך שהכתב " עשוי היה לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".

סיכום עד כאן – האמירה המכפישה פורסמה. בכך התגבשה לה עוולת בהתאם לחוק איסור לשון הרע. עדיין יש לבחון האם קמה לנתבעת הגנה כלשהי ועל כך בפסקה הבאה.

חלק רביעי – הגנות
הגנת אמת דיברתי
בטרם דיון בטענת " אמת דיברתי" יש להפנות לדברים שאמרה מנהלת הנתבעת מדם ליבה, כך ממש, כשהתייחסה להתנגדותה לפעילות התובעים. כשנשאלה איזו ראיה יש ביחדה השיבה ( ההדגשות לא במקור):
"הראיה שלי הראיה שלי היא שמשהו פה לא תקין שעושים כסף על גב של בעלי חיים ואני חוזרת שוב בעלי חיים הם אינם סחורה. אתה לא יכול לקחת את בעל החיים כשבוי ולדרוש עליו אני לא מחזיר לך אותו אם אתה לא משלם לי, במה אתה משחק? ברגשות של בעל החיים? ריבונו של עולם"

המילים אכן מילים קשות. ונאמרו כאמור מליבה של מנהלת הנתבעת. המילים אף חושפות את הפער בין השקפת עולמה של הנתבעת לבין השקפת עולם המאפשרת גם להתייחס לבעלי חיים " כסחורה". לאחר שכל זאת נאמר – יש לגשת לדון בשאלה האם הנתבעת הוכיחה את טענתה בדבר " אמת דיברתי".

הנתבעת טוענת להגנת " אמת דיברתי" ומפנה לדו"ח שהוצא על ידי ד"ר נירית ציפורי ברקי, סגנית ממונה על פי חוק צער בעלי חיים. הדו"ח נושא את התאריך 6/11/17 ומתייחס לביקורת שנערכה בכלביה ביום 23/10/17. התובעים התייחסו לשאלה כיצד הגיע הדו"ח לידי הנתבעת. עוד הפנו לסתירה שבין טענה לפיה הפרסום נבע מהדו"ח של ד"ר ציפורי – וזאת מכיוון שהרבה לאחר הגשת התביעה ורק באחד הדיונים המקדמיים מסרה ב"כ הנתבעת שפנתה לקבלת דו"ח בהתאם לחוק חופש המידע. התובעים הפנו לכך שמנכ"לית הנתבעת לא ידעה להצביע באיזה אופן במדויק הגיע הדו"ח לידיה.

כך או כך, הדו"ח המדובר הוזכר באופן ספציפי כבר בכתב ההגנה. הוכח עוד שהנתבעת נוהגת לבקש ולקבל דו"חות ביקורת בכלביות והסגרים ומשכך – יש מקום להתייחס לדו"ח, בוודאי ככל שהוא נוגע לטענות הגנה של הנתבעת.

הביקורת נערכה בהעדרו של התובע ובנוכחות עובד במקום ייאמר שבמסגרת הדיון בפני העלה התובע הסברים ביחס לאמור בדו"ח – הסברים אלה אינם חלק מהדו"ח. במסגרת הדו"ח נרשם שנצפו 41 כלבים, וזאת מלבד הגורים.
הדו"ח מציין שלא נמצא תיעוד רפואי או תיעוד ביקורי חודשי של וטרינר וכי הוצג רישום כללי במחברת מעקב ללא הפרטים הנדרשים בתקנות; לא נוהל יומן יומי לכל בעלי החיים במקום למרות הסברים קודמים; לא הוגדר אזור " בידוד"; מספר כלבים נצפו מגרדים כולל עור מגורה מעל הזנב ומספר כלבים סבלו מרזון; לא נמצא חדר טיפולים; לא נמצא קורא שבבים; מזון נשמר במיכל אשפה כשהוא פתוח ומלא בזבובים ורימות; תכשירי הדברה הונחו על מדף וחלקם תלויים על חבל; במסגרת ניקיון הכלבייה נרטבו חלק מהכלבים; הכלבים התקוטטו ביניהם במהלך הביקור; לא נוהל רישום בעלי חיים ורישום מסירה לאימוץ בהתאם לתקנות; כלבה שהמליטה הוחזקה יחד עם כלב שאינו מסורס, דבר שאינו מנוגד לתקנות אך מנוגד ל"נוהל הפעלת כלביות 2013"; במקום ריח של שתן וצואה ובחצר מסביב למתחם פסולת צואה שנאספה מהמתקן ולא פונתה; לא נצפתה מערכת ניקוז פעילה, אמצעי חימום או אמצעי קירור ומספר מיטות הפלסטיק והמלונות לא תאם למספר הכלבים במתחם; עוד נרשם שרכב להובלת בעלי חיים לא היה במקום.

הדו"ח אינו כולל תגובה של התובע, אשר כלל לא היה במקום. ד"ר נירית ציפורי החתומה על הדו"ח לא הובאה לעדות ולעניין זה עוד יורחב בהמשך. הדו"ח גם לא הבשיל לפעולת אכיפה כלשהי.
לעומת זאת, במסגרת הדיון בבית המשפט מסר התובע תשובות לחלק מהאמור בדו"ח ואלה עלו במסגרת החקירה הנגדית. כך למשל השיב התובע לטענה לפיה אוכל מאוחסן במיכלי אשפה וטען שהאוכל אשר נצפה במיכלי האשפה הושלך לשם כי הוא מזון מקולקל ואשפה; עוד ציין התובע שבניגוד לאמור בדו"ח יש בכלביה חדר טיפולים, לעניין זה אף הוצגו תמונות והחקירה הנגדית התמקדה בשאלה האם ניתן להתייחס לאשר נראה בתמונות כחדר טיפולים; התובע הסביר שמתנהל רישום והפנה למחברת שאכן אוזכרה בדו"ח; ביחס להאכלת הכלבים טען התובע ש"כלב אוכל עד שהוא שבע" וכן התייחס לכך שנצפו כלבים זקנים; באשר לפינוי אשפה מחוץ למתחם הלין התובע על כך שהמועצה המקומית לא מפנה האשפה באופן סדיר וטען שהוא נאלץ לשנע את האשפה בעגלה לאזור מגוריו שם היא נאספת.

הנתבעת טוענת שהדו"ח מיום 6/11/17 הוא בגדר רשומה מוסדית וכך יש להתייחס לממצאים שבו. במלוא הכבוד, אין לראות בדו"ח כרשומה מוסדית. אין מדובר בפלט מחשב, או ברישום אירועים ופעולות שנעשה במהלך ניהול רגיל. לעניין זה יובאו הדברים הבאים:
ראשית - קשה לקבל הגדרת דו"ח ביקור במקום כ"רשומה מוסדית" מבלי להתייחס לכך שיש להגישה בהתאם להוראות הדין. רשומה מוסדית מעצם טבעה כוללת נתונים שנאספו ולאו דווקא חוות דעת בדבר אותם נתונים, או התאמת הנתונים להוראות החוק, הנוהל ו"ההגיון" – כפי שנרשם בדו"ח. אפילו נתייחס לדו"ח כאל " פלט" הרי עדיין יש להגישו כדין, ועל כך בפסקה הבאה.

שנית - כאשר מדובר בדו"ח הכולל חיווי דעה בעניין מקצועי – הרי יש לפעול בהתאם לסעיף 39 א לפקודת הראיות ( נוסח חדש) תשל"א – 1971, הקובע כך ( ההדגשות לא במקור): "היה הפלט חיווי דיעה בענין שבמדע, שבמחקר, שבאמנות, שבידיעה מקצועית או בענין שברפואה, לא יהיה הפלט קביל כראיה, אלא אם כן הוגש בהתאם להוראות הדין החל על הגשת עדות בענינים אלה". בעניינו – הדו"ח לא הוגש באמצעות עורכו אלא הוצג על ידי הנתבעת כדו"ח שהתקבל בידיה. כך למשל לו היה מוגש הדו"ח באמצעות עורכו ניתן היה לעמת אותו עם התשובות שנתן התובע לאמור בדו"ח, דבר שכלל לא נעשה.

שלישית - אפילו תתקבל טענת הנתבעת לפיה דו"ח ביקור במקום יכול להיחשב כ"רשומה מוסדית" – הרי עדיין היה על הנתבעת להוכיח שהתקיימו התנאים הקבועים בפקודת הראיות. כך לא נעשה. לא הוכח שמדובר ברישום אשר נהוג לערוך בסמוך להתרחשותו, לא הוכח שדרך איסוף הנתונים ודרך עריכת הדו"ח יש בה כדי להעיד על אמיתות תוכנה.

רביעית – כנגזרת מהאמור לעיל יודגש שחסר בדו"ח חלק עיקרי – והוא תגובת המבוקר לאמור בדו"ח. והתייחסות לתגובה זו.

חמישית – התובעים הפנו לכך שגם כנגד הנתבעת הוצא דו"ח. פרטי הדו"ח אינם ידועים – אך התובע הפנה לפרסום של הנתבעת בו היא מלינה על כך שנעשתה אצלה ביקורת וטוענת לטעמים זרים לעצם קיומה של הביקורת.

כאשר ההסתמכות על הדו"ח מביאה להטחת האשמות כגון התעללות בכלבים ומקום מפוקפק, הרי היה על הנתבעת להרים את נטל הראיה המונח על כתפיה ולהוכיח ש"אמת דיברה". כך לא נעשה.

הנתבעת אף הפנתה למקרים ספורים בהם נמצאו כלבים השייכים לכלביה וכן ציינה שהתובעים במכוון לא רשמו על שמם כלבים שקיבלו וזאת בין היתר על מנת להימנע מתשלום אגרה בגין כך. לא אוכל לקבל טענות אלה כהוכחה לכך שהתובעים מתעללים בכלבים, גורל הכלבים לא ידוע ומדובר בעסק מפוקפק. הצגת מקרים בודדים אל מול ניהול כלביות במשך שנים בהיקף שהתובע מנהל אינו מוביל למסקנה חד משמעית לפיה התובע מתעלל בכלבים. אף לא הוצג כל נתון נגדי בדבר בריחת כלבים מכלביות אחרות או כל נתון אחר שיוכל לתמוך בפרסום לפיו התובע מתעלל בכלבים. על מנת להגיע למסקנה לפיה כלבים ספורים ובודדים שנמצאו מחוץ לכלביה של תובע הפועל במשך שנים בתחום מלמדים על התעללות וניהול עסק מפוקפק – יש להציג נתונים השוואתיים על מנת להראות שדי בכלב אחד, או כלבים ספורים שנמצאו על מנת ללמד על התעללות. כך לא נעשה.
להרחבה לעניין זה ר' עמית פונדיק, הוכחת סיבתיות באמצעות ראיות סטטיסטיות, עיוני משפט מ"א ( תשע"ט) בע"מ 253.

הגנות נוספות
הנתבעת טענה להגנה מכח סעיף 15(2) עד 15(6) לחוק איסור לשון הרע. הטענה נטענה באופן גורף תוך שהנתבעת אף מתייחסת להגנה מפני " ביקורת על יצירה ספרותית מדעית" או פעולה שנעשתה בפומבי [ סעיף 15(6) לחוק]; ואף הגנה הניתנת על בעלי דין ובאי כוחם בעת ניהול הליך משפטי או הגנה הניתנת בעת חקירה [ סעיף 15(5) לחוק]. אפילו הגנה על הבעת דעה על נפגע בתפקיד שיפוטי רשמי או ציבורי [ סעיף 15(4) לחוק] נכללה בין ההגנות להן טוענת הנתבעת. בכל הכבוד אין ברשימת סעיפי הגנה אלה, שאינן רלוונטיות לנתבעת ולמקרה כדי להקים הגנה כלשהי לנתבעת. סעיפי הגנה אלה אינן רלוונטיים.

שתי הגנות נוספות להם טוענת הנתבעת הם מכח סעיף 15(2) לחוק וסעיף 15(3) לחוק. הגנות אלה חלות במקרים בהם "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום" [(סעיף 15(2)] או כאשר "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר" [ סעיף 15(3)].
גם הגנות אלה לא הוכחו. לא הובהר מדוע מערכת היחסים בין הנתבעת לתובעים מחייבת אותה לעשות אותו פרסום. גם לא הוכח מה הוא אותו ענין אישי כשר של הנתבעת עליו הגנה תוך הכפשת התובעים. נתתי דעתי לטענה לפיה הנתבעת מגנה על זכויות בעלי החיים, אך אין בכך כדי להתיר הכפשה ופגיעה בתובעים. ויודגש – ההכפשה לא הפנתה לממצאים מסוימים או לכך שנערכה ביקורת – אלא תורגמה למסר קליט וקצר שהגדיר את התובעים כמתעללים בכלבים.

חלק חמישי – קביעת הפיצוי, הערה לפני סיום וסוף דבר
קביעת סכום הפיצוי
בעת קביעת הפיצוי התייחסתי לכך שהפרסום כלל האשמות חמורות וביניהן ניהול עסק מפוקפק ושל התעללות בכלבים, התייחסתי לטענה לפיה הפרסום נעשה בכוונה לפגוע, עוד התייחסתי לנסיבות הפרסום, לכך שנעשה אמנם בפומבי אך כשהוא מופנה לרשימה ממוקדת הנמצאת בין קוראי הדיוורים של הנתבעת. בנוסף ומכך אין להתעלם - התייחסתי לכך שמדובר בפרסום אחד בלבד. לאור כל האמור לעיל אני קובע שיש להעמיד את הפיצוי לתובעים על הסך של 8,000 ₪.
הערה ביחס להוצאות משפט - תוך הערכה רבה לעבודה המשפטית שהושקעה בהליך זה, הרי יש להתייחס גם לפער שבין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק בסופו של הליך. נכון הוא שברגיל צד הזוכה בדין זכאי גם להוצאותיו – אך במקרה זה גם התובעים זכו בדין אך גן הנתבעת זכתה בדרכה בחלק ניכר מהתביעה משתחוייב בסכום הנמוך באופן ניכר מהסכום בו נתבעה. משכך, הנכון הוא שלא ייעשה צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

סוף דבר – התביעה מתקבלת. אני מחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 8,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18/18 ועד למועד התשלום בפועל. בנסיבות העניין וכפי שהובא לעיל אין צו הוצאות ושכר טרחת עו"ד וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, א' טבת תש"פ, 29 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.