הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 43045-06-16

לפני כבוד השופטת לימור רייך

התובע:

המוסד לביטוח לאומי ירושלים סניף ויצמן
באמצעות ב"כ עו"ד עופר בן צבי

נגד

הנתבעים:

  1. חברת נמל אשדוד בע"מ חברות 513569772
  2. הראל חברה לביטוח בע"מ חברות 520004078

באמצעות ב"כ עו"ד ענבל פז ממשרד עו"ד דוד חיות

פסק דין
לפניי תביעת שיבוב שהוגשה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] (להלן: "החוק").

התביעה נדונה בבית-משפט השלום בתל-אביב בפני כב' השופטת יעל הניג, אשר ניהלה דיון הוכחות בתיק, לאחריו הגישו הצדדים סיכומים בכתב; בהתאם להחלטת כב' סגן הנשיא השופט ישי קורן מיום 13.7.21, התביעה הועברה אליי מכוח תקנה 77 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 ולהלן פסק-הדין.

רקע עובדתי וטענות הצדדים
ביום 13.11.07 נפגע מר ב.ט. בתאונה (להלן: "הנפגע" או "התאונה" לפי העניין) ובגין הנזקים שנגרמו לו בעטיה הוא פנה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "התובע"), בתביעה מיום 24.12.07 לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה (להלן: "ההודעה על פגיעה בעבודה") ובתביעה מיום 30.1.08 לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה (להלן: "התביעה לקביעת נכות מעבודה"); התאונה הוכרה על-ידי התובע כתאונת-עבודה ונקבעה לנפגע נכות צמיתה, בגינה נקבעה זכאותו לתשלום תגמולים (להלן: "התגמולים").

ביום 28.3.10 הגיש הנפגע תביעת פיצויים בבית-משפט השלום בקריית גת, לחיוב "קשרי ים בע"מ" ומגדל חברה לביטוח בע"מ, מבטחת אחריותה (להלן: "המעסיקה") ולחיוב חברת נמל אשדוד בע"מ והראל חברה לביטוח בע"מ, מבטחת אחריותה (להלן: "חברת נמל אשדוד" או "הנתבעות" לפי העניין), בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה (להלן: "תביעת הנפגע"); התביעה הוכרעה ביום 19.1.16 בפסק-דינו של כב' סגן הנשיאה השופט אור אדם אשר קבע, כי המעסיקה וחברת נמל אשדוד אחראיות לפיצוי הנפגע כדי 90% מנזקו; חלקה של המעסיקה בפיצוי הועמד על 20% וחלקה של חברת נמל אשדוד הועמד על 80%; לאחר ניכוי התגמולים נמצא שהתביעה "נבלעה"; הנפגע הודיע לתובע כדין על הגשת התביעה ולפיכך, חויבה חברת נמל אשדוד בתשלום 25% מחלקו בפיצוי בגין הנזקים (להלן: "פסק-הדין").

התובע לא היה צד בתביעת הנפגע ובמסגרת תביעת השיבוב הנדונה, אשר הוגשה ביום 21.6.16, הוא עותר לשיפוי בגין התגמולים ששילם וישלם לנפגע, בעקבות נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה.

עובר להגשת כתב-ההגנה בתביעה הנדונה, עתרו הנתבעות לדחייתה על הסף מחמת התיישנות, זאת משהתביעה הוגשה בחלוף למעלה משבע שנים ממועד התאונה ובטענה להעדר תחולת סעיף 328(א1)(3) לחוק, הקובע שתקופת ההתיישנות תחל "ביום קבלת הדיווח או ביום שבו נודע למוסד על ההליכים בין הזכאי למבטח או לצד השלישי, לפי המוקדם" (להלן: "ההליכים"), ומכל מקום, משידיעת התובע אודות ההליכים נוצרה, לטענת הנתבעות, כבר ביום 30.1.08, עם הגשת תביעת הנפגע לקביעת נכות מעבודה והתביעה הנדונה הוגשה בחלוף למעלה משבע שנים מאותו מועד וממילא בחלוף תקופת ההתיישנות.

בהחלטת כב' השופטת הניג מיום 28.8.18 נקבע, כי תיקון 168 לחוק, המאריך את תקופת ההתיישנות במסגרת סעיף 328(א1)(3) שלעיל, חל על התביעה הנדונה, וכי המחלוקת בין הצדדים באשר למועד ידיעת התובע אודות ההליכים אינה ראויה להתברר במסגרת בקשה לסילוק על הסף והיא טעונה בירור ראייתי [ערעור שהוגש על אותה החלטה נדחה].

לאחר מכן, הודיעו הצדדים על הסכמתם לסכום הנזק, בכפוף להכרעה בסוגיית ההתיישנות [במסגרת הסדר דיוני מיום 9.11.20] ומכאן, שהשאלה הרלוונטית היחידה שנותרה להכרעה היא האם נודע לתובע אודות ההליכים כבר ביום 30.1.08, עם הגשת התביעה לקביעת נכות מעבודה או במועד מוקדם יותר, וכפועל יוצא, האם התביעה הנדונה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות, אם לאו?

התובע טוען, כי יש להשיב על השאלה בשלילה, באשר לטענתו, משמעות המונח "הליכים", כהגדרתו בסעיף 328(א1)(3) לחוק, אינה אלא הליכים שכבר ננקטו בפועל, זאת להבדיל מכוונה לנקוט בהליכים כאלה בעתיד; משהידיעה אודות ההליכים נוצרה אצלו בפועל רק בתחילת שנת 2016, בעקבות עיון מקרי של עורך-הדין בדש מטעמו (להלן: "עורך-הדין בדש") בכתבה באינטרנט העוסקת בפסק-הדין, הרי שהתביעה הנדונה הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות.

הנתבעות טוענות מנגד, כי אין לפרש את המונח "הליכים" בצמצום, שאם לכך התכוון המחוקק, הרי שהיה נוקט בלשון מצמצמת וקובע את תחילת תקופת ההתיישנות מהיום שנודע אודות "הגשת התביעה"; בהינתן, כי במסגרת התביעה לקביעת נכות מעבודה, הודיע הנפגע לתובע על כוונתו להגיש תביעה, הרי שכבר אז נודע לתובע ולמצער, היה עליו לדעת ולו בשקידה סבירה אודות ההליכים; מכאן ובחלוף למעלה משבע שנים מהמועד בו נודע לתובע אודות ההליכים, בפועל ולמצער בכוח, ועד למועד הגשת התביעה הנדונה, דין התביעה להידחות.

דיון והכרעה
לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, באתי לידי מסקנה, כי משמעות המונח "הליכים" כהגדרת מונח זה בסעיף 328(א1)(3) לחוק אינה אלא הליכים שכבר ננקטו בפועל, להבדיל מכוונה לנהל הליכים כאלה בעתיד. ואפרט.

סעיף 328(א1)(3) קובע כאמור שתי חלופות אפשריות לתחילת תקופת ההתיישנות, הראשונה – "ביום קבלת הדיווח" מאת המבטח על כך שהוא או צד שלישי שהוא מבוטח שלו ניכו או רשאים היו לנכות סכום כלשהו מהפיצויים (להלן: "החלופה הראשונה") והשנייה – "ביום שבו נודע למוסד על ההליכים בין הזכאי למבטח או לצד השלישי" (להלן: "החלופה השנייה"), לפי המוקדם.

מלשונו הפשוטה של המונח "הליכים" המופיע בחלופה השנייה, הרלוונטית לענייננו והמצוטטת לעיל, ניתן ללמוד, לטעמי, כי הסעיף מדבר על הליכים קיימים ולא על הליכים עתידיים.

לא זו בלבד אלא, שהמסקנה כאמור עולה גם מההקשר הכללי של סעיף 328(א1) לחוק, אשר התכלית העומדת בבסיסו אינה אלא להתמודד עם חוסר ידיעת התובע אודות מקרים בהם המבטח או צד שלישי שהוא מבוטח שלו ניכו או רשאים היו לנכות את סכום התגמולים במסגרת הליכים בין הנפגע לבין המבטח.

כך, סעיף קטן 328(א1)(1) קובע את חובת הדיווח של המבטח על כך שהוא או צד שלישי שהוא מבוטח שלו ניכו או רשאים היו לנכות סכום כלשהו מהפיצויים וסעיף קטן (א1)(2) מסדיר את אופן הדיווח בו מחויב המבטח, ולפיו "דיווח כאמור ... יועבר... בתוך שישים ימים מיום כריתת ההסכם, מיום מתן פסק הדין או מיום ביצוע הניכוי, לפי המוקדם, ובו יפרט המבטח את שם הזכאי ומספר הזהות שלו, את הסכום ששילם או שהוא עתיד לשלם לפי ההסכם או לפי פסק הדין, את מועד כריתת ההסכם, מתן פסק הדין או ביצוע הניכוי... ואם נוהל הליך משפטי, יציין את מספרו..." [ההדגשה אינה במקור].

הנה כי כן, דיווח המבטח, היוצר ידיעה אצל התובע כתנאי לתחילת תקופת ההתיישנות, כולל נתונים מהותיים וקונקרטיים, כמספר ההליך המשפטי, הסכום ששולם על-ידי המבטח או שהוא עתיד לשלם לפי הסכם או פסק-דין, וכיוצא באלה נתונים שמטבע הדברים לא ניתן לספק אלא בגין הליכים קיימים, בין במסגרת הסכם בין הצדדים ובין במסגרת פסק-דין.

סעיף קטן (א1)(3) המאפשר כאמור את הארכת תקופת ההתיישנות של תביעות השיבוב על-ידי דחיית מועד תחילתה לאחת משתי החלופות, כמצוטט לעיל, לפי המוקדם, אינו מתקיים באופן עצמאי, במנותק מהסעיפים הקודמים, קרי סעיף קטן (א1)(1), העוסק בחובת הדיווח וסעיף קטן (א1)(2), העוסק באופן הדיווח, כי אם בא לשרת את התכלית העומדת בבסיס סעיפים אלה.

מכאן ומשלא יתכן חולק, כי החלופה הראשונה היא ממועד קבלת הדיווח אודות הליכים קיימים, אני סבורה, כי יש להקיש בין החלופה הראשונה לחלופה השנייה וממילא לפרש את המונח "הליכים" שבחלופה השנייה כהליכים קיימים שננקטו בפועל ולקבוע, כי תקופת ההתיישנות תחל במועד המוקדם למועד הדיווח שבחלופה הראשונה, קרי "ביום שבו נודע למוסד על ההליכים" [ההדגשה אינה במקור], רק במצב דברים בו הובא לידיעת התובע אותו מידע המפורט בסעיף קטן (א1)(2), הכולל פרטים מהותיים של הליכים קיימים, בין במסגרת הסכם בין הצדדים ובין במסגרת פסק-דין, כתנאי לתחילת תקופת ההתיישנות, שהרי אין כל סיבה עניינית להבדיל בין שתי החלופות בכל הנוגע לסוג המידע, היוצר ידיעה אצל התובע כתנאי לתחילת תקופת ההתיישנות.

הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח תכלית סעיף 328 לחוק, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדברי ההסבר לתיקון 168 לחוק, לפיהם תיקון החוק נדרש לנוכח המצב בו התובע מאבד בחלק מהמקרים את זכותו לשיבוב בשל כמות דיווחים הקטנה משמעותית מכמות התיקים בהם עומדת לצד השלישי זכות לניכוי תגמולים, וממילא בהעדר היכולת לעקוב אחר תביעות ללא אותם נתונים מהותיים וקונקרטיים, הנדרשים במסגרת דיווח המבטח בחלופה הראשונה.

כך על-פי דברי ההסבר, "לצד זכות זו של הצד השלישי לניכוי הגמלאות... נוספה בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי לצד השלישי חובה לדווח למוסד לביטוח לאומי על ביצוע ניכוי או על זכותו לבצע ניכוי, וזאת בכדי להתמודד עם מצב שנוצר שלפיו בחלק מהמקרים הסכומים שנוכו לא הגיעו לידי הניזוק או למוסד לביטוח לאומי... על אף חובת הדיווח האמורה, נמצא כי כמות הדיווחים למוסד לביטוח לאומי קטנה משמעותית מכמות התיקים שבהם עומדת למוסד לביטוח לאומי זכות השיבוב ולצד השלישי זכות לניכוי גמלאות ששולמו או העתידות להשתלם על ידי המוסד לביטוח לאומי לניזוק. כך סכומים המנוכים באמצעות חברות הביטוח ממשיכים שלא להגיע לידי המוסד לביטוח לאומי ובחלק מן המקרים המוסד לביטוח לאומי מאבד את זכותו לשיבוב... לפיכך מוצע לתקן את חוק הביטוח הלאומי..." [ההדגשה אינה במקור] [ראו החלטת בית-המשפט המחוזי בערעור על החלטת כב' השופטת הניג הדוחה את בקשת הנתבעות לדחיית התביעה על הסף - ע"א 22963-10-18 חברת נמל אשדוד בע"מ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ירושלים סניף ויצמן (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 21.1.20)]

לא זו בלבד אלא, שפרשנות, לפיה תקופת ההתיישנות תחל ממועד בו נודע לתובע על הליכים שכלל אינם קיימים אלא על כוונה להגיש הליכים כאלה בעתיד, אינה עומדת במבחן השכל הישר, שהרי באותו מועד כלל לא ברור האם יינקטו הליכים בפועל והאם ינוכו תגמולים וממילא האם ניתן יהיה לגבות את אותו ניכוי מאת המנכה והיא ממילא מרוקנת מתוכן את הסעיף, שכל התכלית העומדת בבסיסו אינה אלא להגדיל את כמות תביעות השיבוב, באמצעות שיפור יכולת התובע בקבלת הנתונים המהותיים, הקונקרטיים והרלוונטיים אודות ההליכים.

ראו בהקשר זה ת.א. (שלום חיפה) 24533-11-17 המוסד לביטוח לאומי נ' מועצה מקומית פרדיס (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 13.1.19); ת.א. (שלום חיפה) 32839-07-18 המוסד לביטוח לאומי נ' ק. שלייסנר עבודות (1986) בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 8.7.20) ות.א. 56204-09-16 מרקו ויורם חברת בנייה והנדסה בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 28.5.17), מהם עולה, שהכוונה במונח "הליכים" הקבוע בחלופה השנייה היא להליכים קיימים וכן ראו גם את הערת כב' השופטת הניג בעניין, במסגרת החלטתה בבקשה לדחיית התביעה על הסף.

הנתבעות מפנות לפסק-הדין בת.א. (שלום חיפה) 10863-10-19 אבן קיסר שדות ים בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 6.4.20), שם נקבע, כי אם הניזוק הזכאי לתגמולים אינו מציין בטופס התביעה שמות של מזיקים פוטנציאליים, שומה על התובע לברר זאת באופן עצמאי, כאשר העדר הפרטים אודות מזיקים פוטנציאליים אינו מאריך, יש מאין, את תקופת ההתיישנות. אלא, שבאותו עניין, בשונה מענייננו, מעולם לא התקיימו הליכים בין הניזוק הזכאי לתגמולים לבין הצד השלישי או המבטחת שלו, לא הייתה קיימת חובת פיצוי של צד שלישי כלפי הניזוק ונקבע, כי אין להחיל את סעיף 328(א1)(3) לחוק וממילא שאין להקיש מאותו עניין לענייננו.

כך הם פני הדברים אף בנוגע לרע"א 7488/12 מוחמד דעאס נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 17.2.14), שם כלל לא נדונה שאלת תחולתו של סעיף 328(א1)(3) לחוק, המאריך את תקופת ההתיישנות וזה ממילא לא חל על אותה תביעה.

לנוכח מסקנתי, לפיה הפרשנות הראויה למונח "הליכים" היא של הליכים קיימים, תקופת ההתיישנות לא נמנית אלא לכל המוקדם החל מהמועד בו ננקטו ההליכים, ובענייננו, לכל המוקדם ממועד הגשת התביעה, בהתקיים התנאים הקבועים לכך בסעיף קטן (א1)(3). מכאן, בשים לב לכך שבמועד הגשת התביעה לקביעת נכות מעבודה, טרם ננקטו ההליכים, ממילא לא ניתן לראות באותו מועד כמועד תחילת תקופת ההתיישנות ומשממועד הגשת תביעת הנפגע ועד למועד הגשת תביעת השיבוב הנדונה טרם חלפה תקופה בת שבע שנים, התביעה ממילא לא התיישנה.

מכל מקום ואף אם הייתי סבורה, כי די בהודעה על כוונה לנקוט בהליכים בעתיד כדי ליצור ידיעה אצל התובע כתנאי לתחילת תקופת ההתיישנות, ממילא לא היה בכך כדי לסייע בידי הנתבעות, שעה ששוכנעתי, כי לא נודע לתובע בפועל, ולמצער לא היה עליו לדעת, על כוונה להגיש תביעה כנגד חברת נמל אשדוד בע"מ, להבדיל מתביעה כנגד המעסיקה. ואנמק.

בגיליון הפעולה במסגרת התביעה לקביעת נכות מעבודה, אשר נערך על-ידי פקיד התביעות מטעם התובע, סימן האחרון, כי "אין עילה" לתביעת שיבוב לפי סעיף 328 לחוק ומכאן ניתן להסיק, כי בפועל, בזמן אמת, לא נודע לתובע על כוונת הנפגע להגיש תביעה כנגד מזיק צד שלישי שאינו המעסיקה.

בהקשר זה העיד עורך-הדין בדש, כי פקיד התביעות הוא שבוחן קיומה של עילת שיבוב לאחר שהאירוע מוכר כתאונת-עבודה (עמוד 8 לפרוטוקול בשורות 6-12); לאחר הכרעת פקיד התביעות בדבר העדר עילת שיבוב, התיק לא עובר למחלקת שיבוב במחלקה המשפטית, לא קיים נוהל בדיקה חוזרת על-ידי המחלקה המשפטית בתיקים מעל שיעור נכות מסוים לעניין זכות השיבוב ובכלל ושאלת עילת השיבוב ממילא אינה נבחנת בשנית (עמוד 8 לפרוטוקול בשורות 14-24; עמוד 8 לפרוטוקול בשורה 29 – עמוד 9 לפרוטוקול בשורה 2; עמוד 9 לפרוטוקול בשורות 28-30; עמוד 10 לפרוטוקול בשורות 12-14).

אומנם, בפרק י' להודעה על פגיעה בעבודה מיום 24.12.07, שכותרתו "פרטים על תאונה מחוץ לעסק או למפעל", נרשם על-ידי המעסיקה, כי מקום הפגיעה הוא ב- "נמל אשדוד אוניה...". עם זאת אני סבורה, כי אין בכך בהכרח כדי ללמד על קיומה של עילת תביעה נזיקית כנגד חברת נמל אשדוד בע"מ ובפרט נאמרים הדברים, בהינתן, כי בפרק ב', שכותרתו "פרטי מקום העבודה... שם המעסיק/ המפעל/ מקום העבודה", כל שנרשם על-ידי הנפגע, "קשרי ים בע"מ" ובפרק ג', שכותרתו "פרטי הפגיעה", נרשם על-ידו "במהלך העבודה... במפעל" [ההדגשה אינה במקור].

לא זו בלבד אלא, שמעדות עורך-הדין בדש עולה, כי פרק י' להודעה על פגיעה מעבודה לא נועד אלא "לסייע להחליט על הכרה באירוע בפגיעה בעבודה, כאשר מדובר באירועים שלדוגמא מחוץ למקום העבודה הקבוע של העובד או בשעות פחות שגרתיות וכן הלאה" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 10 לפרוטוקול בשורות 29-34), זאת להבדיל מקבלת אינדיקציה המשמשת לבחינת קיומה של עילת שיבוב על-ידי פקיד התביעות.

למעלה מכך, במסגרת התביעה לקביעת נכות מעבודה, אשר הוגשה על-ידי הנפגע ביום 30.1.08, בה אישר האחרון, כי הוא "עומד להגיש תביעה לפיצויי נזיקין בגין המקרה" ואף ציין את שם עורך דינו, נרשם על-ידו, כי התביעה תוגש "כנגד הביטוח של מקום העבודה" [ההדגשה אינה במקור] ומהלשון בה נקט הנפגע לא ניתן ללמוד בהכרח על כוונה להגיש תביעה כנגד צד שלישי שאינו המעסיקה והרי ממילא אין לתובע כל עילת שיבוב כנגד המעסיקה.

באמרת אגב יוער, כי אומנם לאחר הגשת התביעה לקביעת נכות מעבודה, התקבל בידי התובע מידע אודות תביעת הנפגע, זאת הן במסגרת מכתב מחברת "תיקל" לצורך איסוף המסמכים והן במסגרת דרישת בא-כוח הנתבעות הקודם לקבלת תעודת עובד ציבור בהתאם לצו בית-המשפט [העתק המסמכים צורף לראיות מטעם התובע]. עם זאת, המכתב מחברת "תיקל" נערך ביום 7.6.10 והדרישה נערכה ביום 10.11.15; לא נמצאה בתיק המוסד לביטוח לאומי בעניינו של הנפגע דרישה קודמת (עדות עורך-הדין בדש בעמוד 9 לפרוטוקול בשורות 3-9), ובהינתן מועד הגשת תביעת השיבוב הנדונה ביום 21.6.16, ממילא טרם חלפה תקופת ההתיישנות מאותם מועדים.

מעבר לכך אני סבורה, כי לא ניתן לקבוע שהיה על התובע לפעול בשקידה סבירה לקבלת הפרטים אודות ההליכים; קביעה כאמור אינה עולה בקנה אחד עם דברי ההסבר לתיקון 168 המפורטים לעיל, מהם ניתן ללמוד, כי תכליתו אינה אלא להגדיל את כמות תביעות השיבוב, באמצעות שיפור יכולת התובע בקבלת הנתונים המהותיים, הקונקרטיים והרלוונטיים אודות ההליכים ואף אינה מתיישבת עם לשון סעיף קטן (א1)(3), הנוקטת במילה "נודע" [ההדגשה אינה במקור], קרי ידיעה סובייקטיבית ממשית בפועל, להבדיל מידיעה אובייקטיבית המחייבת את התובע לפעול על מנת להשיג ידיעה.

ראו בהקשר זה עדות עורך-הדין בדש, אשר נשאל מדוע שאלת קיומה של עילת השיבוב אינה נבחנת על-ידי מחלקת השיבוב במחלקה המשפטית של התובע, והשיב, "אני מניח שכיוון שמדובר בעשרות אלפי תיקים בשנה, אין לנו אפשרות מעשית לעקוב ולפקח על כולם" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 12 לפרוטוקול בשורות 16-18) והדברים מדברים בעד עצמם.

אומנם, במסגרת פסק-הדין בתביעת הנפגע קבע כב' סגן הנשיאה, השופט אור אדם, כי הנפגע הודיע למוסד לביטוח לאומי על הגשת התביעה כבר במסגרת טופס התביעה לקביעת נכות מעבודה וכן כי התובע יכול היה לדעת בשקידה מינימאלית ולברר את טיבה של התביעה שהוגשה.

עם זאת, הקביעה בפסק-הדין אינה אלא בשאלת תחולתו של סעיף 330 לחוק, קרי האם הנפגע זכאי לפיצוי בשיעור של 25% מהנתבעות, אם לאו, בעוד שהשאלה הטעונה הכרעה בענייננו נוגעת לסעיף 328 לחוק, על תכליותיו.

בית-המשפט קבע שם, כי אין מקום למנוע מהנפגע את הפיצוי בשיעור של 25% מהנזק, תוך הפנייה לפסיקה המקלה עם הניזוק. באותה פסיקה פורטו השיקולים על בסיסם ננקטה הגישה המקלה, ובכלל זה בין היתר, התכלית הכלכלית, שעניינה עידוד הניזוק להגיש תביעה כנגד המזיק, על מנת לאפשר לתובע לחזור אל המזיק והתכלית החברתית, שעניינה מתן בונוס לניזוק, הנתפס כצלע החלשה של המשולש ומשמדובר בהסדר סוציאלי במהותו וכן שיקולי מדיניות משפטית, היגיון ושכל ישר, שהרי כל פרשנות אחרת תביא לאבסורד, שאם התובע אינו חוזר כלל אל המזיק, יוצא שהמזיק משלם 0% מהנזק (לניזוק ולתובע) ותוצאה זו קשה להלום, שהרי בבחירה בין האפשרות שהמזיק לא ישלם כלל לבין האפשרות שהניזוק יקבל 125% מהנזק, הכף נוטה לכיוון הניזוק.

בית-המשפט אף הסביר קביעתו בפסק-הדין, בכך שהנפגע "לא ציין, כי התביעה היא נגד 'המעביד', אלא נגד 'מקום העבודה', ביטוי הנתון לפרשנויות שונות. התובע לא נשאל על כוונתו בעניין במסגרת חקירתו הנגדית ולטובתו, ניתן לפרש ניסוח זה בגמישות, כהודעה על תביעה גם כנגד המקום בפועל בו בוצעה העבודה" [ההדגשה אינה במקור].

ללמדך, כי קביעת בית-המשפט בתביעת הנפגע מבוססת בעיקרה על שיקולים סוציאליים, תוך שימת דגש ובחינת כוונות הנפגע, הנתפס כצלע החלשה, והאם יצא ידי חובתו לצורך קבלת הבונוס, קרי הפיצוי בשיעור של 25% מהנזק, בעוד שכאמור בהוראת החוק בענייננו, הדגש הוא על התובע דווקא ועל הבחינה האם נוצרה אצלו הידיעה אודות ההליכים, אם לאו, כתנאי לתחילת תקופת ההתיישנות של תביעת השיבוב.

בהקשר זה אף יוער וכפי שצוין בפסק-הדין, כי בבסיס אותה גישה המקלה עם הניזוק עומדת, בין היתר, גם התכלית הכלכלית לעודד הגשת תביעת הניזוק כנגד המזיק וכפועל יוצא, לאפשר לתובע לחזור אל המזיק. היינו, שאף בקביעת בית-המשפט בפסק-הדין ניתן למצוא תימוכין, ולו בעקיפין, בבחינת התכלית שעמדה בבסיסה, לכך שתביעת השיבוב לא התיישנה. ראו בהקשר זה הערת בית-המשפט בהמשך פסק-הדין, לפיה "לנוכח הארכת תקופת ההתיישנות, מבלי לקבוע מסמרות בעניין, יתכן שניתן להודיע גם כעת למל"ל ולאפשר לו להגיש את תביעת השיבוב..." [ההדגשה אינה במקור], קרי, כי גם בית-המשפט סבור היה בעצמו, שאין בקביעתו, לפיה הנפגע הודיע לתובע על הגשת התביעה כבר במסגרת טופס התביעה לקביעת נכות מעבודה, כדי להשליך על שאלת התיישנות תביעת השיבוב מכוח סעיף 328(א1)(3) לחוק.

מכל מקום, במסגרת תביעת הנפגע, טענו הנתבעות בעצמן, כי אין בהודעת התובע בדבר כוונה על הגשת ההליכים די על מנת לעמוד בתנאי סעיף 330 לחוק [הגם שכאמור הטענה לא התקבלה] ונראה, כי הן מושתקות מלטעון כיום אחרת וקביעת בית-המשפט בתביעת הנפגע איננה מחייבת את התובע שלא היה צד ואשר נבצר הימנו להשמיע טענותיו בעניין במסגרת אותה תביעה.

נוכח המפורט לעיל בהרחבה, מצאתי לקבוע, כי לא נודע לתובע אודות ההליכים במועד הרלוונטי להתיישנות התביעה, כנדרש בסעיף 328(א1)(3) לחוק, ודין התביעה להתקבל.

נוכח הסכמת הצדדים מיום 9.11.20, לפיה בכפוף להכרעה בשאלת ההתיישנות, התובע זכאי לפיצוי בסך של 1,196,625 ₪, בית-המשפט אינו נדרש לדיון בסוגיית הנזק.

סוף דבר
התביעה מתקבלת. הנתבעות תשלמנה לתובע פיצוי בסך כולל של 1,196,625 ₪ כמוסכם, בתוספת שכר-טרחת עו"ד בסך של 280,010 ₪, אגרה ומחצית האגרה השנייה.

הסכומים שנפסקו ישולמו בתוך 30 יום מקבלת עותק פסק-הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום תשלומם המלא בפועל.

המזכירות תעביר העתק פסק-הדין לבאי-כוח הצדדים ללא דיחוי

ניתן היום, כ"ב אלול תשפ"א, 30 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.