הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 42600-11-16

לפני כבוד השופטת מי-טל אל-עד קרביס

התובע:

פלוני (א.א)
ע"י ב"כ עו"ד סגל שער-אור

נגד

הנתבעת:
המאגר הישראלי לביטוח רכב-"הפול"
ע"י ב"כ עו"ד שפרבר

פסק דין

לפניי תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: " חוק הפיצויים").

1. התובע, יליד 26.9.1989 (כיום בן 30) . בתאריך 14.11.11, בדרכו לעבודה ובעת שרכב על אופנועו הוא נפגע בתאונת דרכים ונגרמו לו נזקי גוף (להלן: "התאונה"). נסיבות פציעתו של התובע עולות כדי "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים, והוא זכאי לפיצויים מהנתבעת, אשר ביטחה במועד הרלוונטי את השימוש באופנוע בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל -1970. המחלוקת בתיק זה היא על גובה נזקו של התובע בלבד.

הנכות הרפואית

2. לאחר התאונה התובע הובהל לבית החולים שם אובחן כסובל משבר עם תזוזה בעצם הטיביה ובעצם הפיבולה ברגל שמאל. הוא אושפז ועבר ניתוח לשחזור ולקיבוע השברים. בתאריך 30.5.12 הוצאו ה ברגים הדיסתאלים. עצם בולטת באספקט מדיאלי של השוק השמאלית שגרמה לכאבים ולרגישות במגע, הובילה לניתוח נוסף שבוצע בתאריך 3.10.12. בתאריך 17.8.15 בוצעה אר תרוסקופיה בברך שמאל שהדגימה קרע מלא של הרצועה (ראו סיכום אשפוז מיום 22.11.11, דו"ח ניתוח/ פעולה מיום 30.5.12, סיכום אשפוז מיום 5.10.12 ודו"ח ניתוח/ פעולה מתאריך 17.8.15, נספח ד לראיות התובע).

3. המוסד לביטוח לאומי (נפגעי עבודה) הכיר בתאונה כתאונת עבודה. ועדה רפואית (לעררים) קבעה כי ממועד התאונה ועד לתאריך 31.8.13 (כ – 22 חודשים) היו לתובע תקופות אי כושר ונכויות זמניות בשיעורים משתנים שבין 100% לבין 15%, והחל מתאריך 1.9.13 נותרה לו נכות רפואית (משוקללת) בשיעור של 19%: 10% בגין חיבור גרוע של עצם הטיביה ודלדול שרירי הירך לפי סעיף 47(2)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: " התקנות"), ובנוסף 10% בגין צלקות ("מכאיבות או מכערות") לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות (ראו החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 18.3.14, נספח ה לתיק מוצגי התובע).

4. החלטת הוועדה הרפואית לעיל באשר לדרגת הנכות של התובע (כולל תקופת אי-כושר ונכות זמנית) היא קביעה "על פי כל דין", המחייבת לצורך תביעה זו בהתאם להוראות סעיף 6ב לחוק הפיצויים.

על כן נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בגין התאונה עומדת על 19%.

5. התובע ביקש כי בית המשפט יתייחס ויחווה את דעתו גם ביחס לתלונותיו בפן הנפשי וההשלכות שלהן על תפקודו. למען הסר ספק, התובע לא פנה בתלונות בעניין זה לוועדות הרפואיות במל"ל ולא הציג לפניהן מסמכים רפואיים כי הוא מטופל במסגרת כלשהיא, וכך גם לא נקבעה לו נכות בתחום זה. מאחר שהדיון מתנהל לפי המסלול שהתווה התובע, לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים, אין לתובע נכות נפשית.

בסיס השכר

6. במועד התאונה התובע היה צעיר בן 22, חייל משוחרר שעבד בעבודות פיזיות מזדמנות ובמקביל למד לבחינה הפסיכומטרי ת. בחישוב פיצויים בגין נזקי גוף לקטינים, החזקה היא כי בסיס השכר שישמש את בית המשפט בבואו לחשב את הפיצוי יהיה השכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא פ"ד ס(3), 13 (2005)). חזקה זו הוחלה גם על צעירים שחצו את גיל הקטינות, על נפגעים המשרתים בצבא, על מי שהחלו בלימודיהם ועל צעירים בתחילת דרכם המקצועית (רע"א 7490/11 פחרי נ' חאג' (2011) בפסקה 6; ע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' צ'יבוטארו (2009) בפסקה 9; ת"א (חי') 19489-10-10 מלכה נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") (2015) בפסקה 22).

השכר הממוצע במשק עומד כיום על 10,185 ₪, ובניכוי מ"ה – 9,730 ₪. כדי לחרוג מהחזקה, יש להוכיח נתונים אישיים של הנפגע עצמו המלמדים בהסתברות גבוהה כי הוא היה משתלב בעתיד במקצוע מסוים שלצידה הכנסה כזו או אחרת (ע"א 9980/06 עיזבון המנוח אטינגר, ז"ל נ' עיריית ירושלים (2009) בפסקה 6 ).

7. התובע אמנם טוען שתכנן להתפרנס מתחום הספורט האתגרי וזה היה עשוי להניב לו שכר גבוה מהממוצע במשק, אך הוא לא העמיד תשתית ראייתית מתאימה לקביעה מעין זו, כשאין די בשירות צבאי ביחידה קרבית ובהצהרת כוונות גרידא.

מכאן, שבסיס השכר (לפחות לחלק מתקופות העבר כפי שעוד יפורט, ובוודאי שלעתיד) יעמוד על 9,730 ₪.

הפסדי שכר בעבר

8. בתמצית, לאחר התאונה ובפרק זמן של כשנה התובע לא עבד (למעט בעבודה זמנית בפיצרייה) . לאחר מכן החל בלימודים אקדמיים (לקראת תואר הנדסאי) למשך כשנתיים, ו עם סיום לימודיו עבד כ – 10 חודשים בעסק של אביו לחידוש ושיפוץ פתחי מקלטים. משם עבר לעבוד במשך כשנה בתחום לימודיו, כמפעיל מכונת CNC, שאז חזר לעסק של אביו ו שם הוא עבד עד למועד עדותו בבית המשפט. את העבר ניתן לחלק ל – 5 תקופות עיקריות:

א. תקופה 1: 14.11.11 – 20.10.12 (ממועד התאונה ועד תחילת לימודים אקדמיים)

התובע השתחרר משירותו הצבאי בתאריך 29.3.11. מיד לאחר מכן, בין ה חודשים אפריל – יולי 2011 הוא עבד בחברת ביוואק בע"מ בשכר ממוצע חודשי של 6,050 ₪ [במעוגל] (5,734 ₪ צמוד להיום . ראו לפי השכר המצטבר של חודש יולי 2011 מחולק ב – 4 חודשים , נספח ח לראיות התובע). בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2011 התובע היה עסוק בלימודים לקראת הבחינה הפסיכומטרית, ואילו בחודש אוקטובר 2011 עבד בחברת כהן הירשפלד בע"מ בשכר חודשי של 4,200 ₪ (4,053 ₪, צמוד). מתצהירו עולה כי עבד בעבודות פיזיות (סעיף 37). התאונה ארעה בתאריך 14.11.11, ביומו הראשון של התובע בחברת "חיים נחלים בע"מ ". עבור יום יחיד זה הוא קיבל משכרות בסך של 230 ₪, אולם לא ניתן להסיק מתלוש בודד זה, עבור יום אחד בלבד, מה היה עתיד להיות שכרו של התובע אצל מעסיק זה. למצער, היה על התובע להביא את מעסיקו כדי לבאר האמור. משמע, כי ערב התאונה נתוני ההשתכרות הידועים הם בעיקר אלו שמחברת ביוואק בע"מ וכהן-הירשפלד בע"מ, שהממוצע שלהם עומד על 5,700 ₪ [5: (4,200 ₪ + [4 * 6,050 ₪]) [במעוגל].

לאחר התאונה, ועדות רפואיות קבעו לתובע תקופות אי-כושר (100%) ונכויות זמניות בשיעורים משתנים של 15%-50%, עד לתאריך 31.8.13 (נספח ה2 לתיק מוצגי התובע). הגם שכך, התובע הוכר כ"נכה נזקק"' לפי תקנה 18א לתקנות והוכר באופן זמני כבעל דרגת נכות רפואית של 100% עד לתאריך 1.8.13 . ואכן, מעיון בתיעוד הרפואי, התובע נדרש לתקופת החלמה ממושכת, שבמהלכה נזקק לקביים, עבר שלושה ניתוחים ועבר טיפולי פיזיותרפיה. סביר להניח כי בתקופה זו היה לו קושי לעבוד באותה עבודה פיזית שבה עבד עובר לפציעתו , ולכן גם הסתפק בעבודה חלקית שהתאימה למצבו הרפואי – קבלת הזמנות בפיצרייה.

לאור האמור, יש לפצותו לפי 100% משכרו למשך 11 החודשים עד שהחל בלימודיו. מאחר שבתקופה זו שבין שחרורו מהצבא לבין תחילת לימודיו, הוא ממילא היה עובד בעבודות קצרות-טווח לאור תוכניותיו ללמוד, לא ראיתי לעשות שימוש בחזקה בדבר השכר הממוצע במשק, ובסיס השכר יהיה השכר אותו השתכר ערב התאונה – 5,700 ₪.

לפיכך, יש לפצותו בסכום של 62,700 ₪ (11 ח' * 5,700 ₪), ובניכוי 15,370 ₪ הסכום המצטבר אותו השתכר בחודשים אפריל-ספטמבר 2012 מעבודתו בפיצרייה (14,930 ₪ צמוד להיום, לפי תלוש חודש ספטמבר 2012). הפיצוי עומד על 47,330 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 51,000 ₪. מאחר שעל פי תנאי פוליסת הביטוח שערכה הנתבעת לתובע, יש לקזז סכום של "עד 7 ימי אובדן השתכרות", יש לקזז 1,950 ₪ (5,700: 22 * 7 ימים, בצירוף ריבית מאמצע התקופה). על כן הפיצוי עבור תקופה זו, לאחר ניכוי השתתפות עצמית, יעמוד על 49,000 ₪ (במעוגל).

ב. תקופה 2: 21.10.12 – 1.10.14 (מתחילת הלימודים ועד סיומם/תחילת עבודה)

בתאריך 21.10.12 התובע החל בלימודי הנדסת מכונות – מכטרוניקה במכללת אריאל . את לימודיו סיים כעבור כשנתיים כשקיבל תואר של הנדסאי מכונות (נספח ז לתיק המוצגים של התובע). התובע למד 4 ימים בשבוע, לפחות 7 שעות ביום (ראו פרוטוקול הדיון מתאריך 11.11.18 [להלן: "הפרוטוקול"] בעמ' 7 שו' 15-18 . כל ההפניות מכאן ואילך הן לפרוטוקול זה). הוא הקדיש ללימודיו את זמנו ואת מרצו, ואף אלמלא התאונה הוא לא יכול היה לעבוד אלא בעבודות המתאימות לסטודנטים. בתחילת שנת הלימודים התובע לא עבד, אך החל מחודש ינואר 2013 שב לעבודה בפיצרייה למשך כל השנה (וכן עבד חודשיים נוספים ספורדיים בשנת 2014). הוא השתכר סכום מצטבר של 5,300 ₪ (צמוד בצירוף ריבית מאמצע התקופה). בחלק מהתקופה (עד 1.8.13) עדיין היו לו נכויות זמניות והוא הוכר כנכה נזקק.

לאור האמור, לתקופה זו של 23 חודשים, סכום גלובאלי של 12,000 ₪ ישקף את הפסדי השתכרותו של התובע בעקבות התאונה.

ג. תקופה 3: 1.10.14 -7.7.15 (תקופת העבודה ב"אדרת מיגון ")
לאחר שהתובע סיים את לימודיו, הוא החל לעבוד ב"אדרת מיגון שמעון" , עסק שבבעלות אביו. בתקופה זו לתובע 19% נכות רפואית צמיתה, והוא השתכר, בניכוי מ"ה וצמוד להיום, 7,460 ₪ לחודש בממוצע (ראו תלושי שכר לחודשים אוקטובר 14 – יולי 15, נספח ט לתיק מוצגי התובע) . בהשוואה לשכר הממוצע במשק, שכעת לאחר לימודיו יש להחילו, ההפסד לתקופה הוא של 21,100 ₪ ([9,730-7,460] * 9.3 חודשים) [במעו גל], ובצירוף ריבית מאמצע התקופה 22,000 ₪.

ד. תקופה 4: 26.7.15- 31.8.16 (13 חודשי עבודה ב חברת "פרונת")
התובע עבר לעבוד בחברת "פרונת" כמפעיל מכונות CNC. לטענתו נאלץ לעזוב מאחר שהמעסיק לא התחשב במגבלותיו ודרש ממנו לבצע עבודה שלא תאמה את מצבו הרפואי. והנה, למרות שניסה לפתח קריירה בתחום אותו למד, הוא לא הצליח לצבור בו ניסיון. כך התובע. לעת זו לתובע יש 19% נכות רפואית. שכרו החודשי הממוצע בתקופה זו עמד על 7,950 ₪. ההפסד לתקופה הוא 23,140 ₪ ([9730-7950] * 13 חודשים ) ובצירוף ריבית מאמצע התקופה 24,000 ₪.

ה. תקופה 5: 25.9.16 – היום (ממועד חזרתו של התובע לעבוד אצל אביו ועד היום)

החל מתאריך 25.9.16 ועד למועד עדותו בבית המשפט, התובע חזר לעבוד ועובד אצל אביו, יש להניח עד היום (בהערת אגב, לפני כן עבד כחודש בקבוצת שנטיפי כמחסנאי אך לא קיבל תלוש שכר). לבית המשפט הוגשו תלושי שכר עד סוף חודש נובמבר 2017, מהם עולה כי שכר ו החודשי הממוצע של התובע, צמוד להיום, הוא 9,5 70 ₪. ההפרש לעומת השכר הממוצע במשק הוא של 160 ₪ (9730-9570) , ולתקופה של 35 חודשים - 5,600 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה 5,700 ₪.

9. סך הפסדיו של התובע ממועד התאונה ועד למועד כתיבת פסק הדין עומד על 113,000 ₪ (במעוגל).

הפסד כושר השתכרות

10. לטענת התובע, הנכות התפקודית שלו גבוהה יותר מזו הרפואית ועומדת על 35%. אלמלא התאונה היה יכול לעבוד במשרות בעלות היקף שעות גדול יותר ובשכר גבוה יותר, וכן להשתלב בעיסוק בתחום הספורט האתגרי. מגבלותיו התפקודיות תרמו תרומה משמעותית לכך שאינו מסוגל לעסוק בתחום שעליו חלם, ובאופן שתיאר.

הנתבעת חולקת על טענות התובע וטוענת כי הוא עובד בעבודה פיזית קשה ללא שינוי, ללא מגבלה וללא סכנת פיטורים משום שהוא עובד אצל אביו. על כן היא סבורה שהשפעת הנכות הרפואית על אובדן כושר השתכרותו של התובע נמוכה.

11. מידת ההשפעה של הנכות הרפואית על תפקודו של נפגע, מוטלת לפתחו של בית המשפט אשר יבחן לא רק את אופי וטיב הנכות הרפואית אלא יתרשם גם מנתוניו האישיים של התובע, גילו, השכלתו, עיסוקו ומקום עבודתו. במקרה של נפגע שהוא צעיר המצוי בתחילת דרכו התעסוקתית וטרם גיבש את עתידו המקצועי, חזקה היא כי שיעור הנכות הרפואית יהא כשיעור נכותו התפקודית (ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו (2009) [להלן: "פרשת פפו"]), אם כי בנכויות נמוכות הנטייה תהיה מתן פיצוי גלובאלי (רע"א 7798/18 פלונית נ' שושנה (2018)).

12. בענייננו, לתובע נקבעה נכות משוקללת צמיתה בשיעור של 19%, 10% ממנה בגין חיבור גרוע של השבר ודלדול השרירים בירך, ו – 10% נוספים בגין צלקות.

באשר לצלקות, התגלעה בין הצדדים מחלוקת רבתי; הוועדה הרפואית (לעררים) קבעה כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 75 לתקנות " צלקות בגוף; מכאיבות או מכערות". התובע טוען כי עסקינן בצלקות מכאיבות בעלות פן תפקודי, ואילו הנתבעת טוענת כי הצלקות הן אסתטיות בלבד. היא מציינת שהתובע לא התלונן לפני הוועדות הרפואית השונות שבדקו אותו לאורך השנים כי הצלקות רגישות או כי הן מכאיבות לו. ולגבי הוועדה הרפואית (לעררים), שקבעה לתובע את אחוזי הנכות בגין הצלקות, היא לא התייחסה באופן עצמאי להיותן של הצלקות רגישות, מכאיבות, קלואידיות או בעלות פן תפקודי כלשהוא, אלא קיבלה את חוות הדעת הפרטית שאותה התובע הגיש לה - חוות דעת שאינה יכולה להיות חלק מתיק בית המשפט. לפיכך, הקביעות המחייבות הן רק של הו ועדה הרפואית עצמה.

13. מעיון בתיק המוסד לביטוח לאומי (נפגעי עבודה) שצורף על ידי הנתבעת לתיק המוצגים מטעמה עולה כי בשנים 2012-2013 התובע נבדק על ידי מספר ועדות רפואיות. בפרוטוקולים שונים התובע מתלונן על רגישות באזור הפגיעה והניתוחים (פרוטוקול מתאריך 12.6.12 [מסמך 55]; פרוטוקול מתאריך 3.2.13 [מסמך 45]; פרוטוקול מתאריך 8.5.13 [מסמך 65]; פרוטוקול מתאריך 13.10.13 [מסמך 74]). לתובע מספר צלקות (לאחר שנותח בשוק, באזורים שונים שבין הברך לקרסול). כאשר הוועדה לעיתים מציינת כי הצלקת מעל גיד הפיקה נמצאה תקינה ולא רגישה (פרוטוקול מתאריך 12.6.12 [מסמך 56] ופרוטוקול מתאריך 8.5.13 [מסמך 66], ובד בבד קובעת לגבי צלקות אחרות כי הן טריות ועדיין עם תפרי סיכות (פרוטוקול מתאריך 12.6.12, מסמך 56). כל הוועדות לעיל הן מדרגה ראשונה, והן לא מצאו בסופו של דבר לקבוע לתובע נכות בעטיין של צלקות , ולו נכות אסתטית (להחלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון מתאריך 13.10.13 ראו מסמכים 73-77 לתיק המוצגים של הנתבעת).

14. הנכות בגין הצלקות נקבעה רק לאחר הגשת ערר לוועדה הרפואית לעררים. מעיון בדוח הוועדה עולה כי התובע אמנם נבדק על ידה טרם שקבעה את הנכות, אלא שממצאי הבדיקה לא הועלו עלי-כתב, והוועדה הסתפקה בהפניה ובקבלת חוות הדעת של ד"ר ז'טלני שהוגשה לה על ידי התובע (ראו פרוטוקול מתאריך 11.3.14, נספח ה3 לראיות התובע). חוות דעת זו של ד"ר ז'טלני (המכונה "תעודת רפואית", אך יש בה סממנים מובהקים של חוות דעת, כולל אנמנזה, בדיקה והערכת נכות) היא חוות דעת פרטית שהוגשה לוועדה הרפואית, ובנסיבות אחרות היתה יכולה להיות חלק מהנמקה ב בקשה להביא ראיות לסתור ( רע"א 7676/13 ספנייב נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (2013) בפסקה 8; רע"א 7905/10 אוחנה נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (2010) בפסקה 6). מכל מקום, לא ניתן לעשות שימוש בחוות דעת זו במסגרת ההליך כאן (ראו גם החלטה בפרוטוקול הדיון לפניי מיום 11.1.18), גם לא כדי "לפרש" את קביעת הועדה הרפואית לעררים , האם הצלקות הן מכערות או מכאיבות.

15. הנה כי כן; נושא הצלקות לא הובהר באופן חד משמעי על ידי הוועדה הרפואית לעררים; התלונות לגבי הכאבים ואי הנוחות באזור הצלקות הן מפיו של התובע בלבד, כאשר הוא לא הביא ראיות על רכישת מגן ברך או מכנסים עבים במיוחד היכולים לתמוך בטענות אלו שבתצהירו . עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך כי תלונותיו חוזרות על עצמן שנים קודם להגשת התביעה שלפניי. בשקלול האמור אני סבורה כי יש לראות לפחות בחלק מהנכות בגין הצלקות כבעלת משמעות תפקודית, בהיותן צלקות מכאיבות. אני קובעת אפוא כי חלק מהצלקות אינן אסתטיות גרידא, ואת החלק בעל המשמעות התפקודית אני מעריכה בשיעור של 3.5%.

16. ומכאן להשפעת הנכות האורתופדית (חיבור גרוע של השבר ודלדול שרירי הירך) על תפקודו של התובע ועל כושר השתכרותו.

לאחר לימודיו התובע עבד תקופה קצרה בעסק של אביו, עסק לשיפוץ מרחבים מוגנים. העבודה כוללת – כפי שהתובע תיאר אותה בעצמו – ליטוש וחידוש חלונות, צביעה, תחזוקת והחלפת אביזרים בחלונות ובדלתות, ריתוך מנגנונים שונים (עמ' 4 שו' 8-14. ראו גם פירוט בעדותו של האב, בעמ' 8 שו' 19 – עמ' 20 שו' 2) ). עבודות אלו מטבע הדברים אינן נעשות בישיבה, והתובע נעזר בסולם ובכלי עבודה. משום כך, אין בתמונה אותה הציג ב"כ הנתבעת לתובע במהלך חקירתו הנגדית (שלא הוגשה), מתוך עמוד הפייסבוק של העסק, שם התובע נראה עומד על סולם בשתי רגליו, ומבצע עבודה בחלון של מקלט, משום חידוש או הפתעה.

בפרונת, מקום העבודה הבא של התובע, הקשור לתחום לימודיו והסמכתו, הוא עבד כמפעיל מכונה (ממוחשבת) העוסקת בחיתוך חומר גלם. העבודה היא בישיבה, אולם לדברי התובע הוא התבקש לעשות דברים נוספים כמו לעבוד במחסן, לעסוק באריזה וגם לתחזק את המכונות ואת העסק בכלל. עומס זה יצר אצלו קושי פיזי והוא התפטר, הגם שהמעסיק היה שבע רצון מתפקודו (עמ' 5 שו' 10 – עמ' 6 שו' 10) . לא הובא עד מפרונת כדי להעיד על כך שהוא התקשה בעבודתו שם, ובסופו של דבר יש לציין כי התובע חזר לעבוד אצל אביו, בעבודה שהיא, כאמור, פיזית בעיקרה.

התרשמתי כי לתובע היו סיבות נוספות לעזוב את פרונת, לאו דווקא הקושי הפיזי שחווה שם, ובכללן הרצון לחזור לעסק המשפחתי ולעזור לאביו (עמ' 6 שו' 15-17). האב העיד על בנו כי "הוא אוהב את התחום של ממ"ד, הוא מתחבר אליו, זו עבודה שיש בה אתגרים" (עמ' 10 שו' 12-13). לעבודה ב עסק המשפחתי יש יתרונות נוספים, שכן יש גמישות והתחשבות מסוימת במגבלותיו של התובע, אשר העיד כי הן באות לידי ביטוי בעיקר בסוף יום העבודה (עמ' 6 שו' 3-10, שו' 16-18, עמ' 7 שו' 28-31; עדותו של האב בעמ' 10 שו' 15-16). המסקנה היא כי הפגיעה בתאונה אינה מונעת מהתובע מלעבוד בעבודה פיזית (ואף כזו שמשלבת עמידה ממושכת), אולם סביר כי היא משפיעה על תפקודו באופן שבו הוא נדרש להפסקות ולמנוחה במהלך יום עבודתו אשר מתקבלות בהבנה על ידי בעל העסק, אביו . על פניו, אין הוא עומד בפני סכנת פיטורים בעבודתו הנוכחית (עמ' 10 שו' 14-16), ויש לזכור שיש לו גם אפשרויות תעסוקה נוספות בתחום לימודיו . הגם שכך, לתובע תוחלת חיי עבודה של 37 שנים לפחות, ואין יכולת לנבא את העתיד לבוא.

17. לאור האמור, הנכות הרפואית האורתופדית בשיעור של 10% משקפת גם את הנכות התפקודית ואת הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע. הדבר עולה בקנה אחד גם עם החזקה אותה התווה בית המשפט העליון (הגם שביחס לקטינים, אך הדברים יפים גם לצעירים כמו התובע שהיה חייל משוחרר ובראשית דרכו התעסוקתית כאשר נפצע. ראו בע"א 7008/09 אל רחים נ' אל קאדר (2010) בפסקה 14; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2010) בפסקאות 10-11; פרשת פפו).

סיכומה של נקודה זו, הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע היא בשיעור משוקלל של 13% (10% אורתופדיה ו – 3.5% צלקות).

18. בסיס השכר לראש נזק זה של הפסד השתכרות בעתיד יהא השכר הממוצע במשק בניכוי מס הכנסה, במכפלת מקדם היוון עד גיל 67 (לפי 3% ריבית) במכפלת נכותו הצמיתה של התובע : 13% * 9,730 ₪ * 267.9936 = 339,000 ₪ (במעוגל).

(לשיעור הריבית ראו לאחרונה את פסק הדין בע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני (2019)) .

הפסדי פנסיה

19. הפסדי הפנסיה עד לתאריך 1.1.17 יש לחשב לפי 12% מהפסדי השכר (ראו ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (2014); ת"א (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (2013)).

החל מתאריך 1.1.17, ולעתיד, החישוב יעשה לפי 12.5% מהפסדי השכר (צו ההרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016, לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957).

אם כך – לעבר, עבור התקופות שבסעיף 8(ג-ד) הפיצוי יעמוד על 5,500 ₪ (46,000 * 12%), לתקופה שבסעיף 8(ה) 700 ₪ (5,700 ₪ * 12.5%), ולעתיד 42,500 ₪ (339,000 ₪ * 12.5%). סה"כ 48,700 ₪.

עזרת הזולת

20. לעבר; לאחר התאונה לתובע נקבעו תקופות אי-כושר ונכויות זמניות לפרק זמן של כשנתיים. במהלך התקופה עבר שלושה ניתוחים שנועדו לשקמו ולהיטיב את מצבו, הוא נדרש לשימוש בקביים, לטיפול תרופתי, לפיזיו תרפיה ולביקורים אצל רופאים. בחלק מהתקופה (14 חודשים) הוא גם הוכר כנכה נזקק על ידי המוסד לביטוח לאומי. היה על התובע להתמודד ולהסתגל לכאבים שנלוו לפציעה ולתוצאותיה (אם כי קושי זה שאינו עולה כדי נכות נפשית), וסביר להניח כי עזרתם של בני המשפחה היתה רבה ואינטנסיבית (ראו גם בתצהירי אביו ואחיו של התובע [שהתקבל ללא חקירה נגדית] ). התובע עבר ניתוח נוסף (ארתרוסקופיה) בשנת 2015. לאחר תקופה זו ועד היום לא צורפו קבלות עבור עזרה בשכר ולא הוכח כי בני המשפחה ממשיכים לעזור לו בחיי היום-יום או במטלות משק הבית . אני פוסקת אפוא לעבר סכום גלובאלי בסך של 10,000 ₪.

21. לעתיד; בהתחשב בגילו הצעיר של התובע (כיום גרוש) , בשיעור נכותו, בכך שכיום הוא עובד בעבודה פיזית בעיקרה המעידה על יכולתו להתמודד עם קשייו , אך גם בהתחשב בכך שבחלוף השנים וככל שיתבגר עלולה נכותו להשפיע על תפקודו במשק הבית – לאור כל אלה אני פוסקת לתובע סכום גלובאלי של 80,000 ₪ (כשעה-שעה וחצי בשבוע עד אריכות ימים)

סך הכל פיצוי בגין עזרת הזולת 90,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

22. הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד – 1994. נוסף על כך, מדובר בתאונת עבודה והתובע זכאי לפנות למוסד לביטוח לאומי לקבל החזרים עבור הוצאותיו על פי סעיפי ם 87-88 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995, וכן על פי תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח – 1968. לא הוכח כי התובע נוטל טיפול תרופתי קבוע, ואילו את טיפולי הפיזיותרפיה (לפחות 20) הוא סיים לכל היותר בשנת 2016 (נספח ד לתיק המוצגים של התובע). אין גם ראיה לכך כי הוא נזקק להוצאות נסיעה מיוחדות (על אף שהפגיעה היא ברגלו) .

23. לאור האמור, אני פוסקת לעבר ולעתיד בגין השתתפות עצמית בתרופות, היטלי רופאים, נסיעות וכיוצא בזה, סכום של 5,000 ₪ (מעבר לסכומים שאותם התובע יכול לקבל מהמוסד לביטוח לאומי).

כאב וסבל

24. על פי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976, הפיצוי בגין 19% נכות ו- 13 ימי אשפוז (בתאריכים 14.11.11-22.11.11 [9 ימים]; 2.10.12-5.10.12 [4 ימים]) בניכוי גיל, הוא בסכום של 41,370 ₪.

על פי תנאי פוליסת הביטוח, יש לנכות מסכום זה סך של 25,000 ₪ (השתתפות עצמית) .

על כן, סכום הפיצוי בראש נזק זה עומד על 16,400 ₪ (במעוגל).

ניכויים

25. התובע קיבל מהמוסד לביטוח לאומי תגמולים שונים כמפורט:
בשנת 2011: דמי פגיעה בסכום של 1,000 ₪ (886 ₪ צמודים להיום ונושאי ריבית);
בשנת 2012: 38,050 ₪ (34,379 ₪ צמודים להיום ונושאי ריבית);
בשנת 2013: 114,100 ₪ (105,149 ₪ צמודים להיום ונושאי ריבית);
בשנת 2014: שולם לתובע מענק חד-פעמי בסכום של 29,800 ₪ (28,044 ₪ צמודים להיום ונושאי ריבית).
(לכל התשלומים ראו מסמך 35 וכן "אישור על תשלומים בגמלת נכות מעבודה מתחילת הזכאות" מתאריך 4.5.17, מסמך 42 לתיק מוצגי הנתבעת).

סה"כ שולמו לתובע 182,950 ₪ אותם יש לנכות מהפיצוי.

סוף דבר

26. סיכוים הפיצויים הוא כדלקמן:

א. הפסדי שכר לעבר 113,000 ₪
ב. אובדן כושר השתכרות 339,000 ₪
ג. הפסדי פנסיה 48,700 ₪
ד. עזרת הזולת (עבר ועתיד ) 90,000 ₪
ה. הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד) 5,000 ₪
ו. כאב וסבל 16,400 ₪
סה"כ ביניים 612,100 ₪
ניכוי תגמולי מל"ל (182,950 ₪)
סה"כ לאחר ניכויים 429,150 ₪
שכ"ט עו"ד (בשיעור 13% ומע"מ) 65,274 ₪
סה"כ 494,500 ₪ (במעוגל)

27. הנתבעת תשלם לתובע סכום של 494,500 ₪ בצירוף הוצאות משפט (על פי קבלות). הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום ההמצאה.
המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לצדדים.
ניתן היום, י"ז אב תשע"ט, 18 אוגוסט 2019, בהיעדר הצדדים.