בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 42206-12-12

לפני
כבוד ה שופט אביים ברקאי

התובעים:

צ'רלטון בע"מ, ח.פ: 511717688

נגד

הנתבעים:

אירינה גרוסקוב, ת.ז: XXXXXX335

ב"כ התובעת: עו"ד מירב בן יונתן
ב"כ הנתבעת: עו"ד אריאל דובינסקי

פסק דין

פתח דבר וזהות הצדדים

עניינו של פסק דין זה הוא תביעה לתשלום פיצוי בסך של 85,000 ש"ח בגין הפרת זכויות יוצרים בשידורי ספורט.

התובעת היא חברה העוסקת בהפקת שידורי ספורט ובעלת זכויות היוצרים ביצירות דרמטיות המשודרות בערוצי הטלוויזיה.

הנתבעת היא הבעלים והמנהלת של בית עסק הקרוי "מפגש ראש העיר", המצוי ברחוב כצנלסון בגבעתיים ומשמש כ"פיצוצייה" (להלן: "בית העסק").

כבר בתחילה ייאמר כי המחלוקת שבפני עניינה זכויות יוצרים והפרתם ותו לא. הדיון בפסק הדין יהיה בהפרת הדין ולא יסטה לאפיקים אליהם הנתבעת ניסתה להעבירו.

הנתבעת ציינה בסיכומיה, בין היתר, כך – "התובעת היא תובעת סדרתית ששמה לה מטרה לעשות עושר ולא במשפט על חשבון אוכלוסיות מוחלשות – אוכלוסיית בעלי הפיצוציות". כך נרשם. בקצרה ייאמר כי אין מקום לניסיון הנתבעת להגדיר עצמה כ"אוכלוסייה מוחלשת" הסובלת מ"תובעת סדרתית" תוך ניסיון להסוות את הפרות הדין שביצעה.
די בהתייחסות זו ומכאן יש לפנות להמשך פסק הדין.

תמצית טענות הצדדים

ביום 16/06/2012 נתפסה הנתבעת על ידי חוקר ששלחה התובעת תוך שהיא מקרינה יצירה מוגנת של התובעת – המדובר הוא במשחק כדורגל אשר הוכחה להצגתו במכשיר טלוויזיה הובאה לבית המשפט ואף הנתבעת אינה מתכחשת להצגתו. התובעת אף הוסיפה וציינה כי על אף פניותיה לנתבעת לרכישת רישיון להקרנת משחקי היורו בתחומי בית העסק, זו לא ניאותה לעשות כן ולא רכשה מהתובעת רישיון להקרנה פומבית. משכך, טוענת התובעת, פעלה הנתבעת אף בחוסר תום לב.

הנתבעת הכחישה את טענות התובעת וטענה מצידה כי יש לסלק את התביעה על הסף מן הטעם שבעלת זכויות המקור - UEFA - לא צורפה כצד להליך בניגוד לקבוע בסעיף 54(ב) בחוק זכות יוצרים, שעניינו במניעת כפל התדיינויות וחשיפת הנתבע לתביעה נוספת מצד בעל זכויות המקור. הימנעות התובעת מצירוף בעלת הזכויות כתובעת והיעדר בקשה לפטור מצירוף כאמור עולים כדי פגם של ממש היורד לשורשה של התביעה ומחייב את סילוקה על הסף. עוד נטען כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה כנגד הנתבעת והוא נוסח בצורה לאקונית באופן אשר אינו מאפשר לנתבעת להתגונן כראוי מפני התביעה.

לגופו של עניין, טענה הנתבעת כי בית העסק נושא התובענה הוא "פיצוציה" אשר בה מותקן מכשיר טלוויזיה ביתי המשמש את עובדי המקום בלבד, ואינו מחובר למקרן או למערכת הגברת קול. הנתבעת טענה כי אינה מציעה ללקוחותיה שידורים של משחקי כדורגל ואינה דורשת תשלום עבור צפייה בתכנים כלשהם. המשחק המסוים נושא כתב התביעה הוא משחק אשר שודר בערוץ טלוויזיה ציבורי פתוח ובעת הצפייה בו נכחו בפיצוציה רק מספר מועט – שני עובדי הפיצוציה וחברה לחיים של בעלת הפיצוציה. בהינתן העובדה שהקרנת המשחק לא נעשתה לצרכי הפקת רווחים ולטענתה של הנתבעת אף לא פגעה במנגנון הרווחים של התובעת, הרי שלא הופרו זכויות כלשהן ולא נגרם לתובעת נזק. מכל מקום, טוענת הנתבעת כי עשתה ביצירה שימוש הוגן או לחילופין כי עומדת לה הגנת מפר תמים.

הראיות שלפני והתמונה העובדתית העולה מהן

לפני מונחות עדויותיהם של שלושה. שני עדים מטעמה של התובעת: האחד, מר אלכס וינשטיין - מנהל מחלקת עסקים בתובעת; השני, מר שי פשה - חוקר פרטי אשר הועסק על ידי התובעת (להלן: "החוקר"). מטעם הנתבעת העידה הגב' ליליה זיסקוביץ' – בתה של הנתבעת אשר ניהלה את בית העסק במועד הרלוונטי.

מעדותו של החוקר עולה כי ביקר בבית העסק ביום 16/06/12 בשעה 22:52, עת שודר בערוץ 9 משחק היורוליג בין נבחרות יוון ורוסיה וזה הוקרן בבית העסק. לדברי החוקר בעת ההקרנה צפו במשחק יושבי המקום, כמו גם יכולים היו לצפות בו עוברי אורח אשר הזדמנו למקום. החוקר ערך דו"ח המתעד את ביק ורו במקום וכן צילם סרטון וידאו שהוגש לבית המשפט. בפועל נראה, על פי סרטון שהוצג, כי בעת שידור משחק הכדורגל נכחו במקום כ-4 אנשים בלבד (עמ' 12 ש' 7-11 בפרוטוקול), ולא הובאה ראייה לכך שתפוסת המקום עומדת על 20 איש, כפי שטענה התובעת.

עדותו של מר אלכס וינשטיין לוותה בהצגת הסכם עם ערוץ 9, וכן כתבות שונות המלמדות כי העובדה שאין לשדר באופן פומבי ללא אישור התובעת היה ידוע היטב.
מסמך נוסף וחשוב שהוצג על ידי מר וינשטיין הוא מסמך הפקת השידורים. אותו מסמך מוכיח כיצד שידור המשחק חולק לעשרות פעולות שידור, היורדות למתחמי זמן של 30 שניות עד דקות ספורות וכיצד בכל אחת מעשרות הפעולות שילבה התובעת "כניסות" של שידורים חיצוניים, פרשנויות, דיון, תקצירים ועוד כהנה וכהנה. כך למשל – 45 הדקות של המחצית הראשונה חולקו ל – 30 פעולות שונות, ובהן כאמור - הצגת קליפים, פרשנויות, ועוד.

הגב' לילה זיסקוביץ', שהעידה מטעם הנתבעת אישרה בעדותה כי אכן בתאריך הרלוונטי צפו היא ויושבי המקום במשחק הכדורגל שבין יוון לרוסיה (עמ' 24 ש' 4-10 בפרוטוקול). כמו כן אישרה כי המשחק שודר בטלוויזיה המצויה בבית העסק לטענתה לרווחת עובדיו ואשר מופנית בדרך כלל אל פנים בית העסק ואולם במועד הספציפי הופנה מסך הטלוויזיה, המותקן גם כך על זרוע מתכווננת, אל החלק הציבורי. גב' זיסקוביץ' אישרה בעדותה כי כאשר הטלוויזיה מופנית אל מחוץ לבית העסק, כבמקרה דנן, גם עוברי אורח ברחוב יכולים לראות את מה שמוקרן בה (עמ' 25 ש' 25-33 בפרוטוקול).

אין באמור לעיל כדי להביא מלוא הטענות והראיות שהובאו – אך די בכך כדי להמשיך במלאכת פסק הדין.

על זכויות היוצרים בשידור משחק כדורגל – כללי

זכות יוצרים, כהגדרת חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן: " החוק"), היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה או בחלק מהותי ממנה, אחת מבין הפעולות המנויות בסעיף 11 בחוק. בין יתר הפעולות המנויות בחוק, מקנה סעיף 11(4) לבעל זכות יוצרים את הזכות הבלעדית לשידור היצירה. עשיית אחת מבין הפעולות המנויות בסעיף 11 בחוק זכות יוצרים, ובהן גם שידור היצירה בלא שניתנה רשותו של בעל הזכות לעשות כן, היא הפרה של הזכות הבלעדית אשר הוקנתה לבעל הזכות במסגרת החוק.

אירוע ספורט הוא התרחשות של עובדות במציאות וככזה הוא אינו מהווה "יצירה" החוסה תחת הגנת זכויות יוצרים. להבדיל מאירוע הספורט עצמו, ביחס לשידור אירועי ספורט, התקבלה בפסיקה הקביעה העקרונית לפיה שידורים מסוג זה עשויים להיות מוכרים כ"יצירה מוגנת" ויכולים לחסות תחת הגנת דיני זכויות היוצרים. הטעם לכך נעוץ בין היתר במידת היצירתיות, המקוריות וההשקעה הכרוכים בתיעוד אירוע הספורט ועריכתו. בהקשר זה קבע בית המשפט העליון בע"א 9183/09 The Football Association Premier League Limited נ' פלוני (פורסם בנבו, 13/05/12) את הדברים הבאים:
"אמנם, משחקי הכדורגל כשלעצמם אינם כשירים להיות מושא לזכות יוצרים. אירוע ספורט עצמו הוא התרחשות של עובדות במציאות, אשר כידוע אינן מוגנות בזכויות יוצרים. אלא שזכות היוצרים עשויה לחול על האופן המסוים בו אירוע הספורט מתועד ונערך. אופן התיעוד והצילום של אירוע ספורט כרוך בלא מעט יצירתיות, וכך בוודאי באשר לבימויו והפקתו של הצילום, כמו גם אופן העריכה. כל אלה עולים, ככלל, לכדי "יצירה מקורית" הזוכה להגנת דיני זכויות היוצרים".

בהתאם לקביעה עקרונית זו הוכרו בשורה של פסקי דין זכויות היוצרים של התובעת בשידורי ספורט שונים שהופקו על ידה, בין משום שרכשה בהם רישיון מאת UEFA ובין משום שקיימת לה זכות יוצרים עצמאית בשידורים שאותם היא עורכת.

לצד הקביעה העקרונית אשר עליה אין עוררין, על מנת לזכות בסעד על התובעת הנטל להראות כי היצירה הקונקרטית מושא התביעה כאן היא יצירה המקנה לה זכות יוצרים, כי אכן היא בעלת זכות היוצרים ביצירה וכי זכות היוצרים שלה הופרה באופן המזכה אותה בסעד. ודוק, על אף היותה של התובעת "שחקן חוזר" בהליכים מסוג זה, זכות היוצרים הנטענת של התובעת אינה בבחינת "ידיעה שיפוטית" ואינה מבין ה"מפורסמות". זכות היוצרים הנטענת ביחס ליצירה קונקרטית היא טענה עובדתית ומשפטית הדרושה הוכחה קונקרטית בהליך הספציפי ואל מול הנתבע הספציפי.

מן הכלל אל הפרט - זכות היוצרים של התובעת

כללי
בענייננו, עשויה זכות היוצרים הנטענת של התובעת לצמוח משניים:

מכוח העברת הזכות מבעלת זכויות המקור – UEFA באמצעות הסכם רישיון מתאים. בסופו של יום ומשלא הוצג כראיה הסכם עם UEFA הרי זכות זו לא הוכחה ועל כך בסעיף 5.2 להלן.

זכות יוצרים עצמאית ביצירה "מקורית" של התובעת – זכות זו בהחלט הוכחה ועל כך בסעיף 5.3 להלן.

הסכם רישיון עם בעלת זכיות המקור

התובעת ציינה וטענה להסכם בינה לבין .UEFA עניין הגילוי והעיון בהסכמי הרישיון של התובעת זכה להתייחסות מיוחדת ומפורטת במסגרת ההליכים המקדמיים שניהלו הצדדים עוד בפני מותב קודם. בסופו של יום, ולאחר שהנתבעת ביקשה את מחיקת כתב התביעה בשל אי גילוי הסכמי הרישיון, נקבע כי מדובר במסמכים רלוונטיים לתובענה אשר יש לגלותם, תוך הסתרת אותם חלקים שהתובעת טוענת לסוד מסחרי בהם (החלטה מיום 07/04/16 בבקשה מס' 11). ובהחלטת הביניים בעניין גילוי המסמכים לא התקבלה טענתה של התובעת לחיסיון כולל של המסמכים והיא חויבה לגלותם, תוך שנותרה בפניה האפשרות לטעון לחסיונו של פרט כזה או אחר, אך כזאת לא נעשה.
לטענת הנתבעת, היא אכן קיבלה מהתובעת מסמכי ההסכם ואולם אלה כללו פסקאות מושחרות באופן שלא ניתן ללמוד מהם על קיומו של רישיון או על תנאיו (עמ' 7 ש' 20-23 בפרוטוקול; עמ' 8 ש' 1-6 בפרוטוקול). הנתבעת חזרה על טענה זו בסיכומיה כאשר היא מציינת כי התובעת נמנעה מלהציג את ההרשאה שניתנה לה לשם גביית תמלוגים או להציג אסמכתא כלשהי להעברת זכויות יוצרים או מתן רישיון בזכויות יוצרים (סעיף 18 בסיכומי הנתבעת).

כך או כך - בסופו של ההליך, הסכמי הרישיון שרכשה התובעת מ- UEFA לא הוגשו כראיה ומכאן ממילא לא הוכחו. נותר, אפוא, לדון בזכות היוצרים של התובעת ביצירה המקורית כפי שיורחב בסעיף 5.3 להלן.

זכות יוצרים עצמאית ביצירה מקורית של התובעת

כפי שהובהר לעיל – התובעת הוכיחה כי שידור משחק הכדורגל הוא פרי הפקה ייחודית הנובע מעריכה מיוחדת, משילוב תכנים חיצוניים ונושאים (אייטמים) המופנים לצופים במשחק באמצעותה.

לו הנתבעת הייתה צופה במשחק הכדורגל באצטדיון בו נערך – הי יתה רואה דבר שונה לחלוטין מזה שהקרינה בבית העסק תוך הפרת זכויות. זאת ועוד – אפילו הייתה הנתבעת מתחברת, בדרך כלשהי, לשידור משחק הכדורגל כפי ש צולם על ידי מצלמות הטלוויזיה באצטדיון או אפילו כפי שנעשה במדינות אחרות – הרי הייתה רואה דבר שונה לחלוטין מזה שהקרינה בבית העסק.

שידור הטלוויזיה אותו הקרינה הנתבעת שלא כדין, כלל מאפיינים מיוחדים ובינהם:

השידור לווה על ידי שדר ישראלי;
השידור לווה בנוסף לשדר – על ידי פרשן ישראלי;
השידור כלל אולפן דיון וכמובן דיונים על ידי המשתתפים בו;
השידור כלל כתבות על המסגרת ("הבית") בו שובצו הנבחרות המשחקות;
השידור לווה בניתוחים ספציפיים לכל נבחרת תוך התייחסות לנושאים שנקבעו;
השידור כלל פתיח ו"כניסות" נוספות של נושאים (אייטמים) שונים.

כל המאפיינים המיוחדים אשר שולבו, בעשרות, במהלך שידור משחק הכדורגל – הופכים את השידור ליצירה מוגנת ואת הקרנתו שלא כדין לפגיעה בזכויות התובעת. ודוק – הנתבעת לא הקרינה בבית העסק משחק כדורגל סתמי אותו קלטה כבדרך אגב במקלט הטלוויזיה – אלא משדר מעוצב ומהודק הכולל שידור, פרשנות, דיונים וניתוחים שונים – כפי שנוצר והופק על ידי התובעת באופן ייחודי .

הערה ביחס לטענת הנתבעת בדבר הרחבת חזית ומדוע אין לקבל טענה זו

הנתבעת טוענת כי טענות התובעת ביחס להפקת שידורי התובעת ולזכויות בהם היא בגדר הרחבת חזית שאין לדון בה. אין בסיס לטענ ת הנתבעת, ואבהיר להלן.

כבר בסעיף 2 לכתב התביעה נרשם, במפורש ובמילים חד משמעיות, כי התובעת מפיקה יצירות דרמטיות, וכלשון הסעיף:

"בערוצי התובעת מופקות יצירות דרמטיות כהגדרתן בחוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007 ולתובעת זכות בלעדית לעשות ביצירות דרמטיות אלו פעולות שונות כמפורט בחוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007 ובכללן העמדתן לרשות הציבור ושידורן הפומבי במסגרת ערוציה"

כך למשל, גם סעיף 12 לכתב התביעה מתייחס לביצוע פומבי של היצירות המוגנות ומנוסח כך: "התובעת תטען כי ביצוע פומבי של היצירות המוגנות, ללא רשותה של התובעת, מהווה הפרה של זכויות היוצרים ביצירות המוגנות ועומד בניגוד לחוק זכויות (כך במקור) יוצרים"

כלומר – הטענה בדבר הפקת יצירות וזכויות בהן – אינה טענה חדשה, ההיפך הוא הנכון. יתרה מכך – הטענה בדבר זכויות מ UEFA- הופיעה בכתב התביעה רק לאחר הטענה לזכויות ביצירות דרמטיות המופקות על ידי התובעת ונוסחה, בסעיף 4 לתביעה כך (ההדגשה לא במקור): "התובעת הינה אף בעלת הזכות למסחר את שידורי משחקי הכדורגל... והכול על פי הסכמי רישיון תקפים [...] ושנרכשו כדין מאת UEFA".

על ההקרנה הפומבית

הנתבעת חוזרת ומציינת כי הקרנת המשחק נעשתה מתוך ערוץ הפתוח לציבור וכי בית העסק שבניהולה לא הפיק מכך רווח ואילו לתובעת לא נגרם מכך הפסד. הנתבעת אף טוענת כי היא לכל היותר בגדר מפר תמים ומשכך אין לחייבה בתשלום פיצוי.

ביחס לעובדה שהשידור נעשה בערוץ "פתוח" לציבור – הרי אין בכך כדי להתיר הקרנת השידור בפומבי. העובדה שהערוץ פתוח לציבור או מנגד שהצפייה בו מוגבלת בתשלום – אינה מעלה ואינה מורידה ביחס לשידור הפומבי.

לו צפתה הנתבעת בשידור באופן פרטי – הרי ממילא לא הייתה עולה השאלה האם הערוץ פתוח לשידור או שמא רכשה אפשרות הצפייה בו. ודוק, לא נושא התשלום עבור הצפייה בערוץ עומד לדיון בפני – אלא השידור הפומבי אשר אין ספק שנעשה.

ביחס להקרנה ממכשיר טלוויזיה - מכשיר הטלוויזיה בו הוקרן השידור הופנה לשטח הציבורי של בית העסק תוך שהוא מוצב מלכתחילה על זרוע מתכווננת המאפשרת הקרנה כאמור – ובכל מקרה ההקרנה לא כוו נה לשימוש פרטי.

בשולי הדברים ייאמר כי לעיתים אף שימוש פרטי אשר ממנו יכול ליהנות הציבור, עשוי להוות בסיס לתביעה בגין הפרת זכות יוצרים . כך למשל אף אם בעל בית עסק שומע להנאתו הפרטית מוזיקה באופן שגם הציבור נהנה מכך – הרי אפשר וייחשב כמפר זכות יוצרים. בענייננו – השאלה אינה עולה שכן השימוש היה ציבורי וההקרנה ה ייתה פומבית. כל באי בית העסק ואף העוברים ברחוב יכולים היו ליהנות מהשידור ובכך הופרו זכויות התובעת.

כאן המקום לציין כי הנתבעת טוענת שבהתאם לתנאי UEFA, הרי הקרנה בנסיבות בהם גודל המסך אינו עולה על שלושה מטרים, קיבולת בית העסק אינה עולה על 150 איש וכן לא נגבים דמי כניסה – היא הקרנה מותרת שאינה מזכה בתשלום.
במלוא הכבוד – טענה זו המתייחסת ל UEFA אינה גורעת מזכותה של התובעת ביצירה המקורית שהפיקה ואשר כפי שהורחב לעיל כוללת עשרות נושאים שונים, שדרנות, פרשנות, ניתוחים מקצועיים ודיונים – ועוד.

ביחס לטענה לפיה לתובעת לא נוצר רווח ולתובעת לא נגרם הפסד – הטענה לפיה לנתבעת לא צמח רווח בגין הקרנת השידור לא הוכחה ובמלוא הכבוד אינה רלוונטית. בעוולת הפרת זכות יוצרים אין חובה להוכיח רווח למעוול ו רווח זה אינו מיסודות העוולה.
זאת ועוד – חזקה היא שכאשר אדם מפנה במכוון את מכשיר הטלוויזיה לשידור פומבי וציבורי – הרי הוא עושה זאת תוך כוונה להפיק רווח כלשהו מאותו שידור, בין אם ישיר ובין אם עקיף.

באשר לטענה לפיה לתובעת לא נגרם כל נזק – הרי אין לקבלה בעניינינו. ראשית – התובעת עותרת לפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לזכותה בדין; שנית – השימוש ברכושה ובזכותה של התובעת אסור אף אם זה לא גורם לתובעת נזק ישיר. כאן יש להבהיר כי שימוש כזה מהווה, לכל הפחות, עשיית עושר ולא במשפט.

באשר לטענת "מפר תמים" – הנתבעת לא הוכיחה כי היא "מפר תמים" אשר לא ידע שעליו לשלם עבור שידור פומבי של יצירות התובעת. לצד הנתבעת עומדים בעלי בתי עסק הגונים אשר רכשו הזכות לשדר את יצירות התובעת ולחילופין כאלה שלא שידרו היצירות - הנתבעת אינה נבדלת מהם.
טענת הנתבעת לפיה היא בגדר "מפר תמים" נותרה חסרת תוכן והוכחה.

לפני סיום – התייחסות לטענה בדבר סעיף 54 לחוק זכות יוצרים

סעיף 54 לחוק זכות יוצרים קובע את בעלי זכות התביעה בעילה של זכויות יוצרים ומטיל על תובע המגיש תובענה בעילה של הפרת זכויות יוצרים לצרף לתביעה כל בעל זכויות שרשאי לתבוע, או למצער לבקש מבית המשפט פטור מצירוף כאמור. וזו לשון הסעיף:

"(א) תובענה בשל הפרת זכות יוצרים רשאי להגיש בעל זכות היוצרים, ואם ניתן לגביה רישיון ייחודי כהגדרתו בסעיף 37(ד) – גם בעל הרישיון.

(ב) תובע המגיש תובענה כאמור בסעיף קטן (א),יצרף כבעל דין כל אדם שזכאי לתבוע לפי הוראות הסעיף הקטן האמור, ואולם רשאי בית המשפט, לבקשת התובע, לפטור מצירוף בעל דין כאמור".

הנתבעת טוענת כי על התובעת היה, אפוא, לצרף לתביעתה את בעלת זכויות המקור היא UEFA, או להגיש בקשה לפטור מצירוף כאמור ומשלא עשתה כן יש לדחות התביעה.

לעניינינו – כפי שהובהר לעיל הנתבעת הפרה זכויותיה של התובעת ביצירה המקורית שהיא השידור פרי הפקה מקורית ועצמאית של התובעת. ממילא כאשר לא הוצג ההסכם עם UEFA, לא דן פסק הדין בזכויות הנטענות שהופרו מכוחו. מכאן גם אין רלוונטיות לאי צירופה של UEFA לתביעה שכן הנתבעת אינה מחויבת מכוח ההסכם עמה.

סכום הפיצוי

בעת קביעת סכום הפיצוי התייחסתי לעובדה שהיקף ההפרה צומצם למשחק היחיד אשר ביחס אליו נתפסה הנתבעת מפרה הזכויות – אכן מדובר במשחק יחיד ואולם גם הפרה יחידה מאפשרת פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח.

עוד התייחסתי לכך שההפרה פוגעת הן בתובעת והן מהווה פגיעה בבעלי עסקים הגונים אשר שילמו כדין עבור הזכות להקרין שידורים בפומבי.

לא הוכח לי שהנתבעת לא הפיקה רווח כלשהו, ומנגד – לתובעת נגרם נזק, לכל הפחות, בגובה דמי הרישיון אשר נעשה בו שימוש שלא כדין.

העובדה שהנתבעת ניהלה בית עסק זעיר, כהגדרתה, אינה מקנה לה את הזכות להפר את זכויות התובעת. גם כמנהלת בית עסק זעיר יכולה וצריכה הי יתה הנתבעת להימנע משידור בפומבי של יצירת התובעת, עם זאת ניתן להתייחס לרכיב זה במסגרת קביעת גובה הפיצוי.

בנוסף – לא השתכנעתי בתום ליבה של הנתבעת. כאמור – אין הכרח בשידור לציבור ואין הכרח דווקא בשידור משחק הכדורגל. הנתבעת עשתה שני אלה במודע ואין מקום לטענותיה המאוחרות בדבר תום לב ובוודאי לא להתרסות כלפי התובעת כאילו היא שמה לעצמה כמטרה לפגוע "באוכלוסיות מוחלשות".

סוף דבר - לאחר ששקלתי כל האמור לעיל אני מחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 30,000 ש"ח בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 12,000 ש"ח. הסכום האמור לעיל ישולם עד ליום 10/9/17 והחל מיום 11/9/17 יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק דין זה ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"א אב תשע"ז, 03 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.