הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 41834-03-17

לפני כבוד השופטת נאוה ברוורמן

התובעת:

אס. ג'י. אס. חברה לבנין בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד דניאל לסרי

נגד

הנתבע:
שלמה שקולניק
ע"י ב"כ עוה"ד רז מנגל

פסק דין

מונחת בפניי תביעה כספית על סך של 400,000 ₪, שעניינה ב ארבעה מיילים, אותם כתב הנתבע, ולשיטת התובעת, מדובר בפרסומים העולים לכדי לשון הרע, בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

רקע:

התובעת, אס.ג'י.אס חברה לבנין בע"מ, הינה חברה יזמית וחברת ביצוע קבלנית (להלן: "התובעת"). התובעת, בין היתר, מנהלת את פעילותה השוטפת של חברת "ויתניה בע"מ", שהינה חברה יזמית בתחום הנדל"ן למשרדים, מסחר ומגורים (להלן: "ויתניה").

התובעת, במסגרת פעילותה, יזמה יחד עם ויתניה פרויקטים של התחדשות עירונית באזור המכונה "רמה כורזים" בשכונת נווה שרת בתל-אביב. רמת כורזים כולל מתחם המכונה "המתחם הצפוני", המונה כחמישה בנייני מגורים קיימים, וכן מתחם נוסף המכונה "המתחם הדרומי", המונה כחמישה עשר בנייני מגורים קיימים (להלן: "המתחם הצפוני", "והמתחם הדרומי", בהתאמה).

הנתבע, מר שלמה שקולניק (להלן: " הנתבע"), הינו בעלים רשום במשותף של דירת מגורים, הממוקמת ברחוב כורזים, במתחם הדרומי. על מנת לסבר את האוזן, הנתבע נולד באוקראינה, בני משפחתו, ז"ל, נספו בשואה והם מונצחים ב"יד ושם" (ראו נספח 1 לתצהיר הנתבע).

לשיטת התובעת, מזה זמן היא פועלת לקידום פרויקט במתחם הצפוני, ובמהלך שנת 2017 החלה לקדם את פרויקט הפינוי בינוי גם בקרב בעלי הזכויות במתחם הדרומי. במסגרת זאת, ערכה התובעת כנסים ומפגשים לצורך הצגת הפרויקט לבעלי הזכויות במתחם הדרומי, וקיימה משא ומתן אל מול עורכי דין, שמאי ונציגים מבין בעלי הזכויות של המתחם הדרומי (להלן: " הנציגות").

על מנת שלא נמצא חסרים, הנתבע הינו חבר הנציגות.

התובעת שמה יהבה בטענה כי הנתבע, כחלק "מהמאבק" בתובעת, אותו הוא מנהל, יצא במסע פרסומים מכפישים ומבזים כנגד התובעת, אשר נשלחו, בין היתר, לבעלי הזכויות במתחם הדרומי, המיועדים לפינוי.

התובעת ביקשה להדגיש בכתב תביעתה, שתביעה זו לא באה לעולם על רקע התנגדותו של הנתבע לחתום על הסכם פינוי בינוי עם התובעת, והיא גם לא הייתה באה לעולם אילו היה הנתבע מנהל כנגדה "קמפיין" לגיטימי. תביעה זו באה לעולם, מאחר שהתחוור לתובעת שהנתבע פועל ומפיץ מידע שקרי, מבזה ומשמיץ, כנגדה באופן שיטתי.

התובעת מפנה לארבעה פרסומים, שלטענתה מהווים לשון הרע, כדלקמן:

הפרסום הראשון – ב יום 11.12.2016 שלח הנתבע הודעה מחשבון הדואר האלקטרוני שברשותו, שכותרתה "הודעת הזהרה לדיירים" (הטעות במקור נ.ב) (להלן: "הפרסום הראשון"; ראו נספח 4 לתצהיר התובעת).

במסגרת פרסום זה, התובע פרסם כאילו התובעת מבקשת "להשתלט" על המתחם, ו"להשתלט" על זכויות הדיירים, בעורמה, שהרי כתב: "כדי להערים עלינו". הכוונה – שהתובעת מגייסת בעצמה את החברים לנציגות בעלי הזכויות, על מנת שבבוא היום הנציגות תמנה את התובעת כיזם הבלעדי בפרויקט, ללא מכרז.

הפרסום השני – ביום 20.12.2016 שלח הנתבע בשנית הודעת דואר אלקטרוני מהחשבון שברשותו (להלן: " הפרסום השני"; ראו נספח 5 לתצהיר התובעת), ובמסגרת פרסום זה כתב:

"עדיף לקבל 25 מ"ר מכל חברות בנייה אחרת, מלבד אס.גי.אס וגייס חמישי שלה אבי ארד, עם עו"ד ושמאי חדש מבלי לחתום על הסכמי מינכן. [...]
הרי אתם אשמים בכך שהם רוצים להוביל אנשים תמימים כמו שנצים בעורמה שלהם הובילו יהודים לקרמטוריום" (הטעות במקור –נ.ב).

הפרסום השלישי – ביום 19.02.2017 שלח הנתבע מחשבון הדואר האלקטרוני שברשותו, הודעה הנושאת את הכותרת: "מפגש שכונתי עם עירייה" (להלן: "הפרסום השלישי"; ראו נספח 6 לתצהיר התובעת). במסגרת הודעה זו, כתב בין היתר:

"עו"ד אדטו וחברת SGS רוצים למכור חתימות לקבלנים ובכך תוקעים את הפרויקט
הם לא מסוגלים להרים לבד פרויקט של 1,100 יח"ד וגם עקב התנגדות העזה של רוב הדיירים במתחם".

לשיטת התובעת, בין היתר, טענת הנתבע מתיימרת להציג את התובעת כמי שמבקשת לסחור בחתימותיהם של בעלי הזכויות, שהינו דבר שקרי.
הפרסום הרביעי – ביום 06.03.2017 , עקב פנייה של התובעת לנתבע שיחדול מכל התבטאות משמיצה, או פוגענית כנגדה (ראו נספח 3 לתצהיר התובעת) , השיב הנתבע באמצעות הדואר האלקטרוני שברשותו, לידי ב"כ הנתבעת ולאדריכל יסקי. התובעת טוענת כי במסגרת תשובת הנתבע, לא רק שלא כלל התנצלות, אלא המשיך ונקט בדרך של לשון הרע כלפי התובעת, ובין היתר כתב במסגרת הפרסום (להלן: "הפרסום הרביעי"; ראו נספח 9 לתצהיר התובעת):

"כדי להגיב להודעתכם אני חייב לגולל את ההתרחשות
וההשתלשלות
שהביאה את חברת SGS להגי ש נגדי הודעה עם איומים שאין בהם כל בסיס
המניע של SGS להטיל עלי פחד ולהשתיק אותי כנציג דיירים
כרוכים עם
מעשיהם של האדריכל קובי יסקי ועו"ד אבי ארד ממשרד גולדפרב
שתפקידם
היה לזרוע פחד וחשש על חברי הנציגות כדי לכפות ולמנות את SGS
כיזם ללא מכרז לפרויקט בהיקף כמיליארד וחצי ₪
אפרט בקצרה ובהמשך "ביום הדין" אפרט בהרחבה עם עובדות
כתובות
ואפתח "תיבת פנדורה" על מעשיהם של האדריכל יסקי ועו"ד אבי
ארד
אשר בכל דרך ותחבולה סייעו לאינטרסים של SGS
ונגד בעלי הדירות להם הם היו מחויבים"
...                                                                                                                                                                                                                                     
לטענת התובעת, במסגרת הפרסום הרביעי, הנתבע כתב כי התובעת מצדה הפכה את עורך הדין והאדריכל, לסוכני מכירות סמויים מטעמה, שפעלו בכל דרך ותחבולה לאינטרסים של התובעת, על מנת לפגוע בזכויות הדיירים במתחם.

התובעת גורסת כי מכל מקום, בכל ארבעת הפרסומים מדובר בדברי כזב ובלע, שאין בהם אמת, וכל זאת נעשה, מתוך כוונה לעשות את התובעת למטרה לשנאה ולבוז בעיני בעלי הזכויות, ולפגוע בעסקיה ובשמה הטוב.

מנגד, נטען על ידי הנתבע כי מדובר בתביעה חסרת בסיס ומקוממת, שכל כולה מונעת משיקול זר, של הטלת מורא וכוחנות לשמה.

התובעת, הינה חברה מסחרית, עתירת ממון, אשר "התלבשה" על גמלאי, אדם אשר מתנדב בנציגות השכונה, והעז להעביר ביקורת על התובעת, במעגל סגור ואינטימי של חברי הנציגות.

ועוד, הנתבע א ינו מכחיש את האמירות שנאמרו על ידו , עם זאת טוען שאין "פרסום" כאמור בחוק, שהרי מדובר בסך הכל בכמה מיילים אישיים, בהם הנתבע מביע דעתו, בתכתובת הדדית מול מספר בודד של חברי הנציגות, הא ותו לא.

למעלה מכך, גם אם מיילים אלה נכנסים תחת הכותרת של "פרסום", אזי מדובר בזוטי דברים.

בנוסף לאמור, ככל שיקבע כ מדובר ב"פרסום", אזי מדובר בפרסום מותר כהגדרת המונח בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע . חובה הייתה על הנתבע לומר את דעתו, הגם שעסקינן בפרסום אמת, שיש בו עניין לציבור, וכן לנתבע עומדת הגנת תום הלב.

יוצא אפוא שהצדדים חלוקים ביניהם במספר סוגיות – ה אם בענייננו היה "פרסום" בארבעת המיילים שהוצגו לעיל; אם כן היה פרסום, האם עסקינן בפרסומים מותרים, בהתאם לסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע ; האם עומדת לנתבע הגנת "אמת דברתי"; האם עומדת לנתבע הגנת תום הלב.

במסגרת ההליך, הוגשו תצהירי עדות ראשית, נשמעו העדים, והוצגו הראיות. מטעם התובעת, העידו – מ ר משה ריטבלט, שהינו מנהל תחום מגורים בתובעת (להלן: "מר ריטבלט").

מטעם הנתבע העיד הוא עצמו, מר אהוד סמסונוב, יו"ר חברת ויתניה (להלן: "מר סמסונוב"); הגב' יופה יהודית, שהינה גם חברת נציגות (להלן: " הגב' יופה"); עו"ד אבי ארד שייצג את הדיירים (להלן: עו"ד אבי ארד"); האדריכל יעקב יסקי, שנתן שירות לדיירים (להלן: "האדריכל יסקי").

בתמצית טענות התובעת:

הנתבע תיאר את התובעת כעושה מעשי "נאצים" וכמי שמובילה בעורמה את הדיירים "כמו שהובילו יהודים לקרמטוריום", וכן כמי שמצי עה הסכם שהוא זהה ל"הסכם מינכן". הנתבע העלה תאוריית קונספירציות חמורות, מופרכות, לפיה רקחו גורמים רבים, בהם מבכירי עורכי הדין בישראל, אדריכל ושמאי מקרקעין מכובדים, יחד עם התובעת, תכנית זדונית להשתלט על המתחם שבו יש לנתבע זכויות , וכל זאת כדי לקדם את התובעת. הנתבע עמד על כך שמשפטו הוא משפט דרייפוס, ולא הבין את חומרת הדברים שפרסם ברבים.

הנתבע זימן עדים בלתי רלוונטיים, הכביד בטענות מופרכות וארוכות ללא כל סיבה.

יודגש, לפי הדין ארבעת הפרסומים נשוא התביעה מהווים לשון הרע. הנתבע ייחס לתובעת מרמה ועורמה על הדיירים, בכך שהיא ממנה כביכול נציגות מזויפת; ה נתבע השווה את התובעת ומעשיה למעשים של הנאצים שהובילו יהודים לקרמטוריום; הנתבע השווה בין הסכמי הפינוי בינוי לבין הסכמי מינכן הידועים לשמצה, הציג את התובעת כ"קבלן חתימות" , כמעין "מאכערית", וכן הנתבע פרסם מכתב כי התובעת הפכה את עורך הדין והאדריכל של הדיירים שתפקידם להגן על זכויותיהם, ל"סוכני מכירות" סמויים מטע מה.

כעולה מעדות הנתבע וכן מעדותה של גב' יופה, הפרסום הראשון נשלח ליותר מ-100 דיירים.

האמירות של הנתבע שייחסו לתובעת "הערמה", היינו מרמה , שהתובעת ממנה נציגות שתפעל עבורה או שהיא משקרת למעשה לדיירים שהיא היזם בפרויקט, בעוד שלפי הנתבע היא רק "קבלן חתימות", הרי שהפסיקה הכירה בכינויים של "שקרן" ו-"מושחת" כביטויים בעלי קונוטציה שלילית הנכנסים בגדר לשון הרע.

הנתבע השווה את התובעת לנאצים. לא יכולה להיות מחלוקת כי הנתבע אינו מאמין כי נציגי התובעת בעצמם הם נאצים שהובילו יהודים לקרמטוריום.

הנתבע הגה תאוריית קונספירציה מופרכת לפיה כולם קשרו קשר נגדו. כן טוען הנתבע, כי בשלב מסוים הודע לדיירים כי המתחם הדרומי הוא בעל התכנות כלכלית שעומד בפני עצמו ושהתמורה שתינתן לדיירים עשויה להגיע לכ-40 מ"ר. בהקשר זה טוען הנתבע, כי במועד מאוחר נמסר לדיירים כי המתחם הדרומי אינו בעל היתכנות כלכלית העומדת בפני עצמו , אלא יש יתרון בהתחברות ליזם הפועל במתחם הצפוני. הנתבע ביקש להציג קשר נסתר ופסול בין התובעת, לבין עו"ד ארד והאדריכל יסקי, שאלה עשו יד אחת עם התובעת כדי שהתובעת תהא היזם במתחם הדרומי.

עו"ד ארד הסביר בעדותו כי אילוצים תכנוניים הועלו במהלך הדרך, ולא מתחילתה . לפיכך, הגיעו למסקנה כי המתחם הדרומי אינו בעל התכנות כלכלית כאשר הוא עומד בפני עצמו , וישנה עדיפות לחבירה ליזם שמוביל את הפרויקט במתחם הצפוני. יובהר, רק טובת הדיירים עמדה בפני גורמי המקצוע.

עו"ד ארד ומר יסקי הכחישו בעדותם את ההאשמות החמורות שייחס להם הנתבע. יש לדחות את טענות הנתבע ביחס לדיווחים של ויתניה כאילו המדובר בדיווחים כוזבים . מר סמסונוב , יו"ר ויתניה ומבעלי התובעת, העיד כי המדובר בדיווח הנוגע אך ורק למתחם הצפוני. בנוסף, מר ריטבלט העיד כי העירייה ראתה את המתחם כולו כמתחם תכנוני אחד, אך מנגד סוכם עמה כי קידום ביצוע תכנון המתחם יעשה בשלבים.

בכל הנוגע לטענת הנתבע כאילו התובעת משמשת כמעין "מאכער", הרי שהוכח כי הנתבע ראה את התובעת לאורך כל הדרך כיזמית בפרויקט.

הפרסומים נשוא התובענה מהווים לשון הרע, לעניין סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע , ואין מחלוקת כי העלאת הפרסומים על הכתב באמצעות דואר אלקטרוני בחלק מהמקרים, בתפוצה רחבה, מהווים פרסום לעניין סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע .

הנתבע לא הוכיח כי עומדות לו הגנות שבדין. לא חלה על הפרסומים ההגנה שבסעיף 13 לחוק. כמו כן, לא חלה על הפרסומים הגנת "אמת בפרסום", שהרי אין בדל אמת בפרסומים נשוא התביעה. לטענות הנתבע אין בסיס במציאות.

הנתבע הודה שלא התייעץ עם אנשי מקצוע לפני ששלח את ההודעות נשוא הפרסומים. הפרסומים אינם אמת. הנתבע הגדיל את התפוצה ואף שלח חלק מהפרסומים לכ-100 איש ולפיכך מתקיימות כל החזקות הקבועות בסעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע וממילא חזקה על הנתבע , שעשה את הפרסום שלא בתום לב , שכן הפרסומים לא היה אמת והנתבע לא האמין באמיתותם. הנתבע לא נקט לפני הפרסומים אמצעים סבירים להיווכח אם אמת או אם לאו.

לא עומדת לנתבע הגנת תום הלב. על חוסר תום לב קיצוני של הנתבע ניתן ללמוד מעצם סגנון הפרסומים. הנתבע עשה שימוש בביטויים חמורים שעצם העלאתם בכתב עולה כדי חוסר תום לב קיצוני וחמור. מה גם, שהנתבע הגדיל את תפו צת הנמנעים של ההודעה מטעמו בפרסום השני. זאת ועוד, עו"ד ארד העיד ששיטת הפעולה של הנתבע הייתה משתלחת ובוטה כלפי כל גורמי המקצוע.

יש לבחון את טענת הנתבע כאילו התנצל על הפרסום השני, קרי ההודעה של הנתבע מאפריל 2017 לאחר שהתביעה הוגשה. יצוין, שההתנצלות אינה מופנית כלפי התובעת אלא כלפי אדם בשם יובל חץ, שהוא עצמו לדבריו נפגע מדבריו של הנתבע.

הנתבע לא הביא בדל ראיה להוכחת טענות הקנוניה שהגה כנגד עו"ד ארד ויסקי, ובעקיפין כנגד התובעת. הנתבע התנהל במהלך עדותו באופן חמור והפליג למחוזות קונספירטיביים עד שהנתבע טען כי ההליך שמתנהל כנגדו משול ל"משפט דרייפוס של פינוי בינוי" . וכן בפרסום השני ערך הנתבע השוואה לפיה ההצעות שהציעו לו התובעת והאדריכל יסקי משולות ל"הסכם מינכן". יש לדחות את עדות הנתבע, למצער, ליתן לה משקל אפסי ולקבוע כי הנתבע לא עמד בנטל המוטל על שכמ ו.

הנתבע לא העיד עדיי מפתח מבחינתו שהיו מעורבים בפרשה. למשל, לא זימן לעדות את מר מוטי זייד, ששימש כשמאי מקרקעין שליווה את הפרויקט מטעם הדיירים במתחם הדרומי. מובן כי אם מר זייד היה מעיד , היה ניתן להראות כי המדובר בעמדה אמ יתית מטעם התובעת. כמו כן, הנתבע לא צירף מכתבים אשר על פיהם, לשיטתו ,חברי נציגות של המתחם הדרומי עשו יד אחת עם התובעת.

ההתנהלות של הנתבע וכן ההתנהלות הדיונית בתיק זה היא מהחמורות, ויש להשית עליו הוצאות ריאליות לטובת התובעת.

בתמצית טענות הנתבע

התביעה הוגשה מטעמים זרים. יש לראות בתביעה כנגד הנתבע, "תביעת השתקה". מה לו לתאגיד אימתני, כתובעת, ולתביעה בסכום של 400,000 ₪ כנגד פנסיונר? התובעת הגישה את התביעה דווקא נגד הנתבע, שהוא האופוזיציה הלוחמנית שאותה יש להשתיק, כדי לקדם את האינטרסים של ה תובעת בפרויקט. אין המדובר בתביעה שמהותה "הגנה על השם", אלא אמצעי הרתעה והפחדה.

הוכח שהנתבע אינו חבר הנציגות היחיד שהשתמש בביטויים נשוא התובענה, אולם כנגדם לא הגישה התובעת תביעה.

הפרסום שהתובעת רואה בו כחמור ביותר, הינו הפרסום השני, המאזכר את מאורעות השואה, והנתבע ממילא חזר בו והתנצל לגביו.

התובעת בחרה לפנות לראשונה לנתבע בעניין פרסום זה, לאחר למעלה מחודשיים, והדבר מעיד כי התובעת לא ראתה בזמן אמת את הדברים ככאלה המצדיקים פיצוי כספי.

הוכח, ואין חולק שלתובעת לא נגרם כל "נזק". המחוקק אפשר פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, אולם מקום שבו אין כל נזק, אזי אין כל פיצוי. בענייננו, לא רק שלא הוכח קיומו של נזק כ לשהו, אלא שמנכ"ל התובעת אישר שלא היו "שינויים במספר החתימות".

לחילופין, הואיל ומנכ"ל התובעת העיד כי מאז ביצוע הפרסומים לא חל שינוי בהיקף החתימות לטובת התובעת בפרויקט, אז ככל שבית המשפט יקבע כי התובעת זכאית לפיצויים, אזי מדובר בסכומים זניחים, אם בכלל.

גם התובעת לא הצליחה לשמור על איפוק, והתבטאה באופן חמור כנגד הנתבע, לרבות פרסום כנגד הנתבע, שהינו נ/3, דוא"ל, ששם צוין כי הנתבע "מוליך שולל מאות אנשים". התובעת עצמה השתמשה בביטויים פוגעניים, באופן שיש בו כדי להעיד על סבירות הראשון, השלישי והרביעי, כאשר ביחס לפרסום השני, הנתבע חזר בו והתנצל.

למצבו הנפשי של הנתבע, כמו גם האופן בו תפש את המציאות בזמן אמת, השלכה ישירה על סוגיית תום הלב.

הנתבע היה בבחינת שליח ציבור, חבר בנציגות דיירים, אשר תפקידה להגן על האינטרס של מאות משפחות במתחם.

בזמן אמת, האמין הנתבע, כי עו"ד ארד והאדריכל יסקי חברו לתובעת על מנת לקדם את עניינה של התובעת, על פני הדיירים. גם אם ייטען שלא ניתן לקבוע זאת כממצא עובדתי, הרי ההתנהלות של השניים מול התובעת, שלהם קשרים עסקיים עם התובעת עורר את חששו האמתי של הנתבע. יודגש, שני נותני השירותים החשובים ביותר מבחינת הדיירים מתפרנסים כתוצאה מעבודה שמספקת להם התובעת. וכן, התברר לנתבע בהמשך , כי מלבד שהם נותני שירותים לתובעת, הם לא פועלים עבור האינטרס של הדיירים . יודגש, כך תפש הנתבע את המציאות, ועל כן הפרסומים היו בתום לב.

מעבר לאמור, הנציגות הגדירה לעו"ד ארד ולאדריכל יסקי, כי עליהם לערוך ולקדם מכרז יזמים, במטרה למקסם את התמורה לדיירים. דא עקא, התברר שהאדריכל יסקי ועו"ד ארד, לא רק שנותנים שירותים לתובעת, אלא גם "דוחפים" את הנציגות לבחור דווקא בתובעת כיזם, הגם שהיא כלל לא הגישה הצעה במכרז.

לא היה מקום לזמן את השמאי זייד, ואין זה משנה מה דעתו של זה, מה שחשוב לעניין תום הלב, הוא האופן שבו תפש הנתבע את המציאות בזמן אמת.

הפרסום הראשון – בוצע בתום לב, בהתחשב במצבו של הנתבע בזמן אמת, כפי שהובא לעיל. כמו כן, קמה חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע . שכן, הפרסום לא חרג מהסבירות בנסיבות העניין. הנתבע, חבר נציגות וחובתו למנוע כניסה של יזם , אשר פועל בדרכים שלא מקובלות על הדיירים. כך, שהביטוי "להערים עלינו", לא חורג מהסביר בנסיבות העניין. מה גם שהתובעת עצמה השתמשה בביטוי פוגעני יותר, לפיו הנתבע מוליך שולל מאות אנשים.

בנוסף, בהתאם לסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע , חלה על הנתבע חובה מוסרית, חוקית וחברתית כחבר נציגות לציין את הדברים; בהתאם לסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע , הפרסום נעשה על מנת להגן על עניין אישי כשר של הנתבע, ושל חברי הנציגות, אליהם הופנה הפרסום; בהתאם לסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות התובעת בעניין ציבורי, והכל בתום לב; כמו כן, מדובר באמת בפרסום, אין חולק שהתובעת ניסתה להחתים דיירים במתחם הדרומי.

הפרסום השני – הנתבע חזר בו מהאמירות והתנצל בפני מקבלי הפרסום. מבלי שיהיה בכך כדי להצדיק השוואה לפועלם של הנאצים, יודגש כי פרסום זה בא לעולם, לאחר דוא"ל של חברת הנציגות אברנוק מיום 20.12.2016, שכתבה כי הכנס שנערך מטעם התובעת ביום 19.12.2016, "מזכיר קצת את תקופת השואה". וכן, שבכנס האמור הדיירים נתבקשו לענוד צמיד זיהוי הכולל מספר סידורי. הפרסום של הנתבע הגיח כשעה לאחר קבלת המייל של אברנוק, שלראשונה כלל את ההשוואה בין התנהלות התובעת בכנס לבין השואה.
עוד יודגש, שהנתבע בשום אופן לא כינה את התובעת כ – "נאצית". יש הבדל עצום בין כינוי אדם כ"נאצי", לבין האופן שבו כתב הנתבע את הדברים.

בנוסף, מר ריטבלט הצהיר שההתנצלות בהקשר לפרסום זה נשלחה כביכול רק ל- 6 נמענים, בניגוד למשלוח ל- 19 נמנעים בהודעה המקורית, וזה חרף העובדה שעיון בדוא"ל ההתנצלות מגלה כי נשלח ל- 22 נמענים. הנתבע טוען כי ריטבלט הצהיר עובדה כוזבת ויש לקחת זאת בחשבון בעת פסיקת ההוצאות בתיק.

הפרסום השלישי – גם פרסום זה בוצע בתום לב. הוכח כי בהסכם של התובעת עם המתחם הצפוני ניתנה לה האפשרות לסחר חתימות של דיירים. דהיינו, הפרסום ביחס לכך שהתובעת רוצה למכור חתימות של דיירים לקבלנים, נעשה בתום לב.

הפרסום לפיו התובעת אינה מסוגלת להרים לבד פרויקט של 1,100 יחידות נעשתה בתום לב, ומהווה אמת בפרסום. ראשית, אין חולק שעד היום התובעת לא הצליחה לקבל דריסת רגל במתחם, וזאת גם עקב התנגדות הדיירים. שנית, התובעת מודה שהיא לא מסוגלת להקים לבדה פרויקט שכזה. התובעת עצמה מציינת כי עליה לחבור לחברה נוספת, ויתניה, שהיא זו שיוזמת את הפרויקטים שהתובעת צד להם.

באשר לחלק בפרסום השלישי, העוסק בדאגה לדיירים ותיקים, התובעת זנחה עניין זה בסיכומיה, וממ ילא הדברים שנכתבו שם אינם מהווים הוצאת דיבה.

הפרסום הרביעי – בהתאם לסעיף 2(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע, לא מתקיים יסוד הפרסום, שכן הנמענים בדוא"ל זה היו שלוחי התובעת, באי כוחה והאדריכל יסקי שעובד עבורה כנציג שלה בוועדות השונות. בהתאם לסעיף 2 לחוק השליחות, תשכ"ה – 1965, "שלוחו של אדם כמותו". משכך, אין ב דוא"ל זה כדי להוות פרסום על פי חוק איסור לשון הרע .

למען הזהירות, יטען כי מדובר בדוא"ל שהיווה מענה למכתב התראה ששלח ב"כ התובעת לנתבע, ועל כן היה על הנתבע להשיב לטענות. האשמות שפורטו בפרסום זה, כוונו כלפי התובעת והאדריכל יסקי בצוותא חדא, כך שברור שאין כל יסוד של פרסום. מעבר לכך, הפרסום נעשה בתום לב, ולא נגרם לתובעת כל נזק.

בתמצית תשובת התובעת

במסגרת סיכומי הנתבע, זה האחרון זנח טענות שהעלה בהליך, ואף סתר אותן. בכתב ההגנה ציין הנתבע כי הוא התנצל על הפרסום השני. בסעיף 10 לתצהירו, הדגיש הנתבע כי הוא התנצל בפני מנהלי התובעת, ובסיכומים טען כי התנצל בפני מקבלי הפרסום. הנתבע לא התנצל בפני מנהלי התובעת, ו"התנצלותו", לא התנצלות היא.
הנתבע כלל לא נדרש לטענות התובעת, לפיה מתקיימות כל החזקות הקבועות בסעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע , לפיהן חזקה על הנתבע שעשה את הפרסומים שלא בתום לב. הפרסומים לא היו אמת, הנתבע לא האמין באמיתותם; הפרסומים לא היו אמת והנתבע לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח כי אמת הוא אם לא; הנתבע נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15 לחוק.

אף עם כל טענות הנתבע נכונות ביחס לאופן שהוא תפש את המציאות ביחס לעו"ד ארד והאדריכל יסקי, אין הדבר מסייע לנתבע. שכן, הטענה שהנתבע "חשב מחשבות" על צדדים שלישיים, אינה מצדיקה השתלחות בתובעת, שהיא גורם נפרד לגמרי.

יובהר, כאשר הביטויים נשוא התביעה אינם עניינים, אלא מהותם פגיעה בשמו הטוב של התובע, אזי הנתבע לא יהנה מהגנת תום הלב הנוגעת למצבו הנפשי. הנתבע לא תמך תחושותיו על עובדות מבוססות.

הנתבע לא התייחס ממש בסיכומיו להיעדרו של השמאי זייד, ששימש כשמאי מקרקעין שליווה את הדיירים בפרויקט במתחם הדרומי.

בנוגע לפרסום השני, העובדה שמאן דהוא הזכיר תחילה את השואה, לבטח לא מקימה הגנה לנתבע.

הנתבע מדגיש בסיכומיו כי לתובעת לא נגרם כל נזק. המדובר בטענה המנוגדת לדין. המחוקק אפשר לנפגע להיפרע ממפרסם בסכום קבוע ללא הוכחת נזק.

דיון והכרעה

אין חולק כי ארבעת המיילים בענייננו, יצאו תחת ידו שלא הנתבע, אך יש חולק האם הם מהווים לשון הרע.

לשיטת התובעת, בעיקרי הדברים - הנתבע פרסם את ארבעת הפרסומים כנגדה, על מנת להכפישה. לפיכך, אין הנתבע יכול ליהנות מהגנת תום הלב, הפרסומים לא היו אמת, הגם שהנתבע לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח האם אמת הם, אם לאו.

בנסיבות יש לחייב את הנתבע בפיצוי כספי לטובת התובעת, ועסקינן בפיצוי ללא הוכחת נזק.

מנגד טוען הנתבע, בתמצית - כי מדובר בתביעת השתקה, שהרי התובעת בחרה לתבוע פנסיונר דל אמצעים, כדי לגרום לו לחדול מלהתנגד למעורבותה בפרויקט, ב "כובעו" כחבר נציגות.
וכן, למעט הפרסום השני שבעניינו הנתבע התנצל, הנתבע ביתר הפרסומים נהג ב"תום לב", ואף מדובר "באמת בפרסום". מה גם, שעל הנתבע חובה חוקית ומוסרית כחבר נציגות לפרסם את הדברים, ועסקינן בפרסומים שמטרתם להגן על עניין אישי כשר של הנתבע . מכל מקום, מדובר בהבעת דעה על התנהגות התובעת בעניין ציבורי, והכל בתום לב. בנסיבות אין לקבוע פיצוי, שהרי לא נגרם כל נזק לתובעת.

השאלות הדורשות הכרעה – האם עסקינן בארבעה פרסומים, שניתן לומר כי הינם נכנסים לגדר סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע , בכל הנוגע "לפרסום". האם יש בפרסומים הללו, אמירות המהוות "לשון הרע"; האם לנתבע עומדות "הגנות", בהתאם לחוק, בין היתר "אמת בפרסום", "תום לב"; האם בפנינו "תביעת השתקה"; האם יש לחייב את הנתבע בפיצוי לתובעת, אם בכלל, ואם כן מה שיעורו?

על שאלות אלה ואחרות שיתעוררו, אדון בהמשך.

כבר עתה אומר, שלאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפניי, נחה דעתי לקבל את התביעה בחלקה, והנני לחייב את הנתבע בפיצוי של 25,000 ש"ח , ואבאר.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע , שכותרתו "לשון הרע מהי?" קובע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה "אדם" - יחיד או תאגיד;
"מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית".

ללמדך, חוק איסור לשון הרע קובע כי לשון הרע היא, בין היתר, פרסום דבר שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות, או לבזות אדם בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו, או העלול לפגוע במשרתו של אותו אדם, אם משרה ציבורית ואם אחרת, וכו', לפי המפורט בסעיף זה.

הרציונאל המנחה בחוק איסור לשון הרע, הינו האיזון בין זכות היסוד לשמירה על שמו הטוב של האדם מחד, לבין זכות היסוד לחופש הביטוי, מאידך ( ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ (פורסם בנבו) (להלן: " עניין הרציקוביץ")).

יחד עם זאת, יש לזכור כי חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל (ראה: רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (פורסם בנבו) (להלן: "עניין/פרשת בן גביר" ):

"מקורותינו מציינים כי "לשון הרע הורגת" וכי "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא, נח, ב [ג]), ואפילו סלח האדם שעליו הוצא לשון הרע, הריהו "בוער מבפנים".
נאמר במקורותינו כי "לא נחתם גזר-דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד" (רמבם, דעות ד[ב])". (אזכורים אלה מתוך בג"צ 6126/94 סנש נ' רשות השידור ואח', פ"ד נג (3) 817, 832, מול האות "ד").

סעיף 2 ל חוק איסור לשון הרע, קובע "פרסום מהו":

"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".

כב' השופטת פרוקציה בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' [פורסם בנבו] (להלן: " עניין נודלמן"), הגדירה את השלבים אשר על-פיהם יש לנתח "לשון הרע", ותוצאותיה:

שלב ראשון: את הביטוי יש לפרש בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על-פי אמות מידה של "האדם הסביר". הפרשנות נשענת על המובן הפשוט של הדברים, ועל האמור "בין השורות".
שלב שני: האם על-פי משמעות הדברים על-פי "האדם הסביר", אלה מהווים "לשון הרע", על- פי סעיף 1 לחוק, והאם מתקיים "פרסום" על-פי מבחני סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע .
שלב שלישי: בחינת ההגנות השונות בהתאם לחוק.
שלב רביעי: אם האמירה ממלאת את שלושת התנאים, כאמור, אז יש לבחון את שאלת הסעדים.

הפסיקה מורה כי המבחן לקיומה של לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי, המוכרע על פי המשמעות שאנשים סבירים היו מייחסים לפרסום. לפיכך, יש לפרש את הפרסום "בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... יש לשלוף את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר" (עניין הרציקוביץ, פסקאות 9 ו- 13).
ודוק - משמעות האמירה אינה תלויה בכוונת המפרסם או באופן שבו הובן הפרסום על-ידי הנפגע. בית-המשפט צריך לבחון את משמעות המלים מושא התביעה כפי שהיו מובנים על-ידי הקורא/שומע סביר. נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מ"ג (2) עמ' 334, בעמ' 337 - 338 (להלן: "עניין תומרקין"), כדלקמן:
"ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים..."

לעניין זה ראה גם ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" נ' חברת החשמל לישראל בע"מ [פורסם בנבו] עמ' 281, בעמ' 293, שם נאמר כדלקמן:

"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט התובע בעיני הבריות... איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו..."

בענייננו, על מנת לבחון את הסוגיות המתעוררות בהליך זה, אבחן את ארבעת המיילים , האם מדובר ב"פרסום" בהתאם לחוק; ואם כן, האם כל הפרסומים מהווים "לשון הרע"; האם לנתבע עומדות טענות ההגנה בהתאם לחוק, אם לאו; כמו כן, יש לבחון את טענת הנתבע "לתביעת השתקה".

בהקשר זה, אין מחלוקת שהחוק הישראלי אינו מכיר במושג "תביעת השתקה". החוק אינו מונע הגשת תביעה, אשר יכולה להיכנס ליסודות של "תביעת השתקה". נעשו ניסיונות על ידי המחוקק לחוקק חוק בעניין. כך למשל, הצעת חוק למניעת שימוש לרעה בהליך משפטי, התש"ע – 2010 (הצעת הח"כים שלי יחימוביץ, אורי אורבך וניצן הורוביץ). ובדברי ההסבר להצעת החוק נכתב, כי ההצעה שואבת השראה מחקיקה שאומצה ב- 25 מדינות בארה"ב המכונה חקיקת NTI SLAPP (Strategic Lawsuit Against Public Participation). בדברי ההסבר נכתב, כי הצעת החוק באה למנוע הגשת תביעות נזיקיות גדולות בעקבות הבעת דעה או השמעת ביקורת ציבורית לגיטימית.

ביני לביני, עסקינן בהצעות חוק בלבד. החוק הקיים, שעל בסיסו הוגשה התביעה אינו מונע הגשת תביעות , כאשר קיימת עילה על פי החוק.

להשלמת התמונה, פורסם מאמר מקיף של האגודה לזכויות האזרח בישראל שכותרתו: "משתיק קול משפטי דיבה כאיום על חופש הביטוי" במסגרתו, נעשה ניסיון לאפיין תביעת השתקה. המאפיינים בין היתר הם:

תביעה שעצם הגשתה ובירורה עלולים להטיל אפקט מצנן על נכונותם של הנתבע או של אחרים להשתתף בדיון ציבורי, עקב חשש שהמשאבים החומריים והנפשיים הנצרכים לצורך התגוננות מפני תביעה שכזו, ישכנעו רבים שלא ל"התעסק עם תובע חזק". במאמר נכתב מפורשות, כי רק במקרים נדירים ניתן יהיה להוכיח שכוונת התובע היא אכן להשתקה שכזו.
פערי כוחות בין צדדים בעיקר כלכליים.
תביעות בסכום תביעה מופרך שאין לו אחיזה בדין והוא חורג באופן משמעותי מהסכומים המקובלים בפסיקה.
תביעות המאופיינות בטענות סרק עובדתיות ומשפטיות, כאשר סוד כוחן המשתיק הוא בעצם ההגשה , אשר כופה על הנתבע להתגונן על כל הכרוך בכך.

לאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפניי, לא השתכנעתי כי בפנינו "תביעת השתקה", שמטרתה "לסתום פיות", ואבאר בהמשך.

האם עסקינן באמירות המהוות לשון הרע?

עתה, בראי ההליך והפסיקה, אבחן אחד לאחד את "הפרסומים" הנטענים , בכדי לענות על השאלה האם "הפרסומים" נשוא התביעה מהווים לשון הרע?

הפרסום הראשון – ביום 11.12.2016 שלח הנתבע הודעה מחשבון הדואר האלקטרוני שברשותו, שכותרתה " הודעת הזהרה לדיירים" (הטעות במקור נ.ב). במסגרת מייל זה, טוענת התובעת כי הנתבע פרסם כאילו התובעת מבקשת "להשתלט" על המתחם, ו"להשתלט" על זכויות הדיירים, בעורמה, שהרי כתב: "כדי להערים עלינו". הכוונה – שהתובעת מגייסת בעצמה את החברים לנציגות בעלי הזכויות, על מנת שבבוא היום הנציגות תמנה את התובעת כיזם הבלעדי בפרויקט, ללא מכרז. וכן, הפרסום נשלח לכ- 100 דיירים.

מנגד, הנתבע טוען כי קמה חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע . שכן, הפרסום לא חרג מהסבירות בנסיבות העניין. הנתבע, חבר נציגות , וחובתו למנוע כניסה של יזם , אשר פועל בדרכים שלא מקובלות על הדיירים. כך, שהביטוי "להערים עלינו", לא חו רג מהסביר בנסיבות העניין. מה גם, שהתובעת עצמה השתמשה בביטוי פוגעני יותר, לפיו הנתבע מוליך שולל מאות אנשים. בנוסף, בהתאם לסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע , חלה על הנתבע חובה מוסרית, חוקית וחברתית כחבר נציגות לציין את הדברים; בהתאם לסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע , הפרסום נעשה על מנת להגן על עניין אישי כשר של הנתבע, ושל חברי הנציגות, אליהם הופנה הפרסום; בהתאם לסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות התובעת בעניין ציבורי, והכל בתום לב; כמו כן, מדובר באמת בפרסום, אין חולק שהתובעת ניסתה להחתים דיירים במתחם הדרומי.

ראשית, אבהיר שעל מנת שתקום הגנת תום לב מפני פרסום המהווה הוצאת לשון הרע נדרש המפרסם לעמוד בשני תנאים מצטברים:

התנאי הראשון - הפרסום נעשה בתום לב.
התנאי השני - הפרסום נעשה ב מסגרת אחת מ- 12 החלופות שמונה סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

כב' הש' א' פרוקצ'יה ציינה בעניין בן גביר כי מושג "תום הלב" בחקיקה הישראלית אינו בעל משמעות אחידה וכך גם בהקשר של דיני לשון הרע בנוגע לכל אחת מההגנות בסעיף 15 לחוק (סעיפים 22-23 לפסה"ד ) ויפים הדברים לענייננו:

"החזקה החיובית מסתפקת בבדיקת הפרסום ומידת סבירותו, ואילו החזקות השליליות מתמקדות גם במפרסם – ואף ביסוד הנפשי שלו. החזקה השנייה מבין החזקות השליליות בודקת גם "יסוד עובדתי" של המפרסם. המסקנה מסקירה זו היא שאכן תום לב בהקשר של לשון הרע כולל היבטים אובייקטיביים וסובייקטיביים. הרשימה ב"סעיף החזקות" איננה ממצה את כל האפשרויות שיכולות ללמד על קיומו או היעדרו של תום לב. ברם, כאמור, היא מצביעה על כיוון. בתמצית: על הפרסום להיות סביר, אין לפרסם דבר שהמפרסם לא האמין באמיתותו, יש לנקוט מראש אמצעים סבירים לשם בחינת אמיתות הפרסום, ואל למפרסם להתכוון לפגוע יתר על המידה...". (הדגש אינו במקור – נ.ב).

המחוקק יצק תוכן למושג "תום לב" בהקשר ללשון הרע באמצעות חזקות הוכחתיות המצביעות בדרך החיוב , מתי מתקיימת חזקת דרישת תום הלב ובדרך השלילה באילו נסיבות היא נשללת. אם הוכיח המפרסם כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, תחול החזקה שלפיה המפרסם היה תם לב (סעיף 16 (א) ל חוק איסור לשון הרע ). לעומת זאת, חזקה שלילית היא כי מפרסם לא היה תם לב אם נתקיימה אחת הנסיבות הבאות: אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו; אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא נקט אמצעים סבירים לברר את האמת עובר לפרסום; או אם הוכח שהמפרסם התכוון לפגוע במידה החורגת מהמידה הסבירה הנדרשת להגנת הערכים המוגנים ע"י הגנת תום הלב (סעיף 16 (ב) לחוק איסור לשון הרע);

תחילה יאמר, הנתבע אישר בעדותו כי המייל נשלח ליותר מ- 100 בעלי דירות (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 19-20).

לגופם של דברים, ערה אני לכך, שהתבטאויות מעין דא, ובמיוחד שימוש במילה "עורמה" עלול לבזות ולהשפיל בפומבי אדם המכונה כך. שומע סביר עשוי לחשוב כי מדובר בחברה אשר פועלת בדרך עקלקלה ולא ישרה. שהרי, הפרשנות הניתנת לפרסום הינה בהתאם למובן אשר האדם הסביר היה מייחס לאמור בפרסום (ראו: עניין תומרקין).
עם זאת, בנסיבות שלפנינו, סבורה אני שביטוי זה לא חרג מהסביר בנסיבות העניין, בהתחשב כי הנתבע היה חבר נציגות שלנגד עיניו עמד אינטרס הדיירים. לפיכך, נחה דעתי, כי באותה העת האמין הנתבע כי יש "לעמוד על המשמר", ואכן הביע דעתו, וזאת כאמור בסעיף 15 (4) לחוק איסור לשון הרע , כלומר:

"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו, או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;"

זה המקום לומר, שלא השתכנעתי כי התובעת ניסתה להשתלט על המתחם כולו, בעורמה, אלא לאחר ששמעתי את העדויות, השתכנעתי כי התובעת שקלה שיקולים עניינים ומקצועיים, כפי שאפרט בהמשך.

יתרה מכך, טוען הנתבע שגם התובעת לא הצליחה לשמור על איפוק וכתבה כנגד הנתבע כי "הוא מוליך שולל" (נ/3). לטעמי, המדובר באמירה, שבנסיבות העניין גם היא הבעת דעה על התנהלות הנתבע.

הפרסום השני – ביום 20.12.2016 שלח הנתבע בשנית הודעת דואר אלקטרוני מהחשבון שברשותו ובמסגרת פרסום זה כתב:

"עדיף לקבל 25 מ"ר מכל חברות בנייה אחרת, מלבד אס.גי.אס וגייס חמישי שלה אבי ארד, עם עו"ד ושמאי חדש מבלי לחתום על הסכמי מינכן. [...]
הרי אתם אשמים בכך שהם רוצים להוביל אנשים תמימים כמו שנצים בעורמה שלהם הובילו יהודים לקרמטוריום" (טעות במקור – נ.ב) .

בהקשר זה, טוען הנתבע כי חזר בו מהאמירות והתנצל בפני מקבלי הפרסום. מבלי שיהיה בכך כדי להצדיק השוואה לפועלם של הנאצים, הדגיש הנתבע כי פרסום זה בא לעולם, לאחר דוא"ל של חברת הנציגות אברנוק (להלן: "הגב' אברנוק") מיום 20.12.2016, שכתבה כי הכנס שנערך מטעם התובעת ביום 19.12.2016, "מזכיר קצת את תקופת השואה". וכן, שבכנס האמור הדיירים נתבקשו לענוד צמיד זיהוי הכולל מספר סידורי. הפרסום של הנתבע הגיח כשעה לאחר קבלת המייל של הגב' אברנוק, שלראשונה כלל את ההשוואה בין התנהלות התובעת בכנס לבין השואה.

לדידי, אמירות אלה מהוות לשון הרע, ולנתבע לא עומדת כל הגנה.

צודק ב"כ התובעת כי לא יכולה להיות מחלוקת שהנתבע אינו מאמין כי נציגי התובעת בעצמם הם נאצים שהובילו יהודים לקרמטוריום.

ודוק, פרסום זה לא נעשה בתום לב, הואיל וסעיף 16 (ב) לחוק איסור לשון הרע קובע:
"חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו."

מכל מקום, לאחר ששמעתי את העדויות, ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי התיבה "נאצי" במקרה זה, על רקע ההקשר שבו נאמרו הדברים, הובאה במשמעות ההיסטורית שלה. וזאת, בניגוד לפרשת בן גביר, ששם נעשה השימוש במילה "נאצי", ולא הובנה במשמעות ההיסטורית שלה.

יתרה מכך, הנתבע הציג את ההסכמים שמציעה התובעת, "כהסכמי מינכן".

סבורה אני, שלא ניתן להסכים עם התבטאויות בוטות אלה, ואין כל הצדקה והגנה. השוואה בוטה מעין דא, בהחלט יש בה כדי לבזות ולהשפיל את התובעת. וטוב היה עושה הנתבע אם היה חוסך בהתבטאויותיו אמירות אלה.

לא זו אף זו, הנתבע בעדותו שנשאל לגבי הסכמי מינכן בהקשר לתובעת השיב:

"אין בעיה באמירה הזאת. אני יכול להשוות את זה הסכם מינכן עם פתרון שנתנו התובעת ביחד עם אדריכל יסקין זה נקרא שלביות א, ב ו- ג'. הסכם מינכן מקביל למה שהתובעת עשתה של שלביות.
(עמ' 23 לפרוטוקול שורות 1-3).

ובהמשך:

"ש. כשאתה כותב במייל שלך בעורמה אתה מתכוון שהנאצים הערימו על היהודים שחשבו שהם נכנסים למקלחת ובסוף התברר שזה היה גז?
ת. אני כתבתי את זה. נכון. זה משחקי סמנטיקה. היינו ב- 19 באסיפה שלהם הם שמו אזיקון לנו על הידיים לקחו ת.ז. צילמו והכניסו לאולם איפה שהיו המון אנשים ממתחם הצפוני.
ש. כמו שהנאצים הובילו יהודים בגז?
ת. למה שמתם אזיקון? אני כתבתי את זה נגד התובעת? כעסנו על עו"ד שלנו. על הנצגיים שבגדו בנו" (טעות במקור נ.ב).

(עמ' 23 לפרוטוקול שורות 10-17).

וכן, הגב' יופה בעדותה הבהירה כי הנתבע התנצל על אמירותיו בפרסום זה, בהליך הגישור ובפני חלק מחברי הנציגות (עמ' 40 לפרוטוקול שורות 1-2).

עיננו הרואות שהנתבע במהלך הדיון שבפני, לא הביע את התנצלותו, לא ביקש להתנצל על הדברים שנאמרו על ידו , נהפוך הוא, ניסה להצדיק את אמירותיו , ואני רואה גם התנהלות זו בחומרה.
לדידי, אין מקום להצדיק אמירות בוטות אלה, גם אם הנתבע חש שנעשה לו עוול. הנתבע בהחלט יכול להביע עמדה, דעה, ברם לא לבחור בהתבטאויות אלה.

בית המשפט לא יתן יד לאמירות קשות מעין דא!

לא זו, אף זו, הנתבע אינו יכול "להסתתר", אחרי הדברים שנאמרו על ידי חברת הנציגות הגב' אברנוק, אין בדבריה כדי להצדיק את האמירות בהם בחר הנתבע להשתמש.

למעלה מכך, גם אם התובעת בחרה שלא להגיש תביעה כנגד חברת נציגות אחרת, שהתבטאה באופן אחר, אין בכך כדי להצדיק אי הגשת תביעה כנגד הנתבע שבפניי, אשר בחר לנקוט בלשון בוטה, ובלתי ראויה, וזאת בלשון המעטה.

לאור האמור לעיל, אני קובעת כי הפרסום השני מהווה לשון הרע.

בכל הנוגע לטענת ההתנצלות, שנטען כי הנתבע שלח מייל (נספח ה' לכתב ההגנה ), טענה זו תבחן בהמשך, במסגרת הדיון בשיעור הפיצוי.

הפרסום השלישי – ביום 19.02.2017 שלח הנתבע מחשבון הדואר האלקטרוני שברשותו, הודעה הנושאת את הכותרת: "מפגש שכונתי עם עירייה", במסגרת הודעה זו, כתב בין היתר:

"עו"ד אדטו וחברת SGS רוצים למכור חתימות לקבלנים ובכך תוקעים את הפרויקט
הם לא מסוגלים להרים לבד פרויקט של 1,100 יח"ד וגם עקב התנגדות העזה של רוב הדיירים במתחם".

לשיטת התובעת, טענת הנתבע מתיימרת להציג את התובעת, כמי שמבקשת לסחור בחתימותיהם של בעלי הזכויות, שהינו דבר שקרי.

לעניין זה טוען הנתבע, שגם פרסום זה בוצע בתום לב. הוכח כי בהסכם של התובעת עם המתחם הצפוני ניתנה לה האפשרות לסחר חתימות של דיירים. דהיינו, הפרסום ביחס לכך שהתובעת רוצה למכור חתימות של דיירים לקבלנים, נעשה בתום לב.

הנתבע מוסיף, שהפרסום לפיו התובעת אינה מסוגלת להרים לבד פרויקט של 1,100 יחידות נעשתה בתום לב, ומהווה אמת בפרסום. ראשית, אין חולק שעד היום התובעת לא הצליחה לקבל דריסת רגל במתחם, וזאת גם עקב התנגדות הדיירים. שנית, התובעת מודה שהיא לא מסוגלת להקים לבדה פרויקט שכזה. התובעת עצמה מציינת כי עליה לחבור לחברה נוספת, "ויתניה", שהיא זו שיוזמת את הפרויקטים שהתובעת צד להם.

כשנשאל הנתבע, האם חשב שהתובעת לא יכולה להרים את המתחם השיב: " כן. כי בכנס שאלו את גרינוולד מה עשית שם. הוא אמר מכרנו דירות. איך הוא יכול להרים את זה. הם אף פעם לא הרימו שום פרויקט. אני נכנסתי לאתר של התובעת היום יש להם 2 פרויקטים " (עמ' 24 לפרוטוקול שורות 30-32).

לטעמי, לאחר ששמעתי את העדויות, נחה דעתי כי הפרסום הוא לכל היותר הבעת דעה, כפי שקבעתי בקשר לפרסום הראשון. עם זאת, לא השתכנעתי כי התובע ת ביקשה "לסחור" בחתימות הדיירים, לא עלה בידי הנתבע לבסס ולהוכיח את טענותיו, כי טענותיו אמת. גם אם הנתבע האמין באמיתות דבריו, היה עליו לנקוט מראש באמצעים סבירים לשם בחינת אמיתות הפרסום.

הפרסום הרביעי – ביום 06.03.2017 , עקב פנייה של התובעת לנתבע שיחדול מכל התבטאות משמיצה, או פוגענית כנגדה (ראו נספח 3 לתצהיר התובעת) , השיב הנתבע באמצעות הדואר האלקטרוני שברשותו, לידי ב"כ הנתבעת ולאדריכל יסקי.

במסגרת תשובת הנתבע, לא רק שלא כלל התנצלות, אלא המשיך ונקט בדרך של לשון הרע כלפי התובעת, ובין היתר כתב במסגרת הפרסום (להלן: "הפרסום הרביעי"):

"כדי להגיב להודעתכם אני חייב לגולל את ההתרחשות
וההשתלשלות
שהביאה את חברת SGS להגי ש נגדי הודעה עם איומים שאין בהם כל בסיס
המניע של SGS להטיל עלי פחד ולהשתיק אותי כנציג דיירים
כרוכים עם
מעשיהם של האדריכל קובי יסקי ועו"ד אבי ארד ממשרד גולדפרב
שתפקידם
היה לזרוע פחד וחשש על חברי הנציגות כדי לכפות ולמנות את SGS
כיזם ללא מכרז לפרויקט בהיקף כמיליארד וחצי ₪
אפרט בקצרה ובהמשך "ביום הדין" אפרט בהרחבה עם עובדות
כתובות
ואפתח "תיבת פנדורה" על מעשיהם של האדריכל יסקי ועו"ד אבי
ארד
אשר בכל דרך ותחבולה סייעו לאינטרסים של SGS
ונגד בעלי הדירות להם הם היו מחויבים"
[...]                                                                                                                                                                                                                                   
לטענת התובעת, במסגרת הפרסום הרביעי, הנתבע כותב כי התובעת מצדה הפכה את עורך הדין והאדריכל, לסוכני מכירות סמויים מטעמה, שפעלו בכל דרך ותחבולה לאינטרסים של התובעת, על מנת לפגוע בזכויות הדיירים במתחם.

לטענת הנתבע, בהתאם לסעיף 2(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע, לא מתקיים יסוד הפרסום, שכן הנמענים בדוא"ל זה היו שלוחי התובעת, באי כוחה והאדריכל יסקי שעובד עבורה כנציג שלה בוועדות השונות. בהתאם לסעיף 2 לחוק השליחות, תשכ"ה – 1965, "שלוחו של אדם כמותו". משכך, אין בדוא"ל זה כדי להוות פרסום על פי החוק.

למען הזהירות, טען כי מדובר בדוא"ל שהיווה מענה למכתב התראה ששלח ב"כ התובעת לנתבע, ועל כן היה על הנתבע להשיב לטענות. האשמות שפורטו בפרסום זה, כוונו כלפי התובעת והאדריכל יסקי בצוותא חדא, כך שברור שאין כל יסוד של פרסום. מעבר לכך, הפרסום נעשה בתום לב, ולא נגרם לתובעת כל נזק.

לטעמי, נכון שהמייל נשלח לב"כ התובעת, אך בכך לא הסתפק הנתבע, משפנה לאדריכל יסקי גם, עסקינן "בפרסום".

לגופו של עניין, נחה דעתי כי גם אמירות אלה הובאו על ידי הנתבע, במסגרת הבעת דעה, אשר גם אם יש בהם אמירות המטילות דופי בתובעת, המדובר באמירות שהינן בגדר הסביר, בנסיבות העניין. כפי שהבהרתי לעיל.

עם זאת, לא הוכח בפני שהיה בסיס לטענות הנתבע לפיהן התובעת פועלת בדרכי תחבולה , ונתתי אמון בעדויות שהובאו בפני – הן בעדות מר סמסונוב, הן בעדות עו"ד אבי ארד והן בעדותו של האדריכל יסקי .

העיד בפני עו"ד ארד, ו הדגיש בעדותו כי לנגד עיניו היה מקסום התמורות לדיירים, והדגיש כי המקסום הוט אופטימלי ולא אידאלי, וכן הדף את טענות הנתבע בכל הנוגע לניגוד עניינים מטעמו.

בהקשר זה העיד:

"... וכאשר חשבנו שהתמורות שהדיירים יכולים לקבל מהתובעת הן המקסימליות ואני שלם עם מה שחשבנו אז, ואפשק לקבל אותם מיזם במתחם הצפוני, וידענו גם ששני יזמים שונים שיפעלו תהיה התכנות גבוהה מאוד שהתב"ע שתוגש, וזה לא יכול להתקיים, פינוי בינוי לא היה עובר בלי תב"ע, השיתוף פעולה עם שני יזמים זה היה צפוי להתנגדויות הדדיות, כל יזם רואה דברים אחרים, מה שהיה מאריך את משך אישור התב"ע, כל זה הוביל אותנו למסקנה שאינה קשורה כלל להיכרותינו הקודמת עם התובעת".

(עמ' 47 לפרוטוקול שורות 26-32).

בהמשך, העיד בפני האדריכל יסקי, שאישר כי משרדו חתום בהסכם התקשרות להיתכנות של המתחם הצפוני עם התובעת ו/או ויתניה (עמ' 54 לפרוטוקול).

האדריכל יסקי העיד ואמר: "... כשצללנו לעומק התכנון התברר שהמתחם הדרומי יהיה לו קשה לקבל מענה כלכלי אם לא יתחבר יחד עם המתחם הצפוני" (עמ' 55 לפרוטוקול שורות 20-21). האדריכל יסקי הוסיף כי כל הנציגות ידעה שמשרדו מטפל בשני המתחמים, ו אף הדגיש כי זו הייתה גם דרישת העירייה (שם, שורות 29-30).

כמו כן, הסביר האדריכל יסקי כי אם המתחם הדרומי יבחר ללכת עם יזם אחר, אזי הפרויקט לא יהיה כלכלי (עמ' 62-63 לפרוטוקול). וחזר על מסקנתו , לפיו לבעלי הדירות במתחם הדרומי יש יתרון כלכלי ותכנוני להצטרף לתכנון משותף עם המתחם הצפוני (ת/3).

הנתבע הפנה ל- נ/11 ששם טען האדריכל יסקי כי הוא ממליץ על הליכה משותפת עם המתחם הצפוני, שכך ניתן יהא להקים יותר דירות. בעניין זה העיד האדריכל יסקי, ובין היתר הזכיר את השמאי מוטי זייד, שליווה את הפרויקט (עמ' 57-57 לפרוטוקול).

יש לזכור, שמשום מה הנתבע בחר שלא לזמן את השמאי מוטי זייד לעדות, שהרי נטען כי גם זה האחרון הסכים שהמתחם הדרומי, כאשר הינו עומד בפני עצמו, אינו בעל היתכנות כלכלית. לפיכך אי הזמנת השמאי, עומד לנתבע לרועץ.

לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, לא הוכח שעו"ד ארד והאדריכל יסקי חברו יחד עם התובעת, כדי לקדם את עניינה של זו האחרונה, על "גבם" של הדיירים. לא הוכח שעו"ד ארד והאדריכל יסקי "דחפו" את הנציגות לבחור דווקא בתובעת כיזם, מטעמים פסולים.

השתכנעתי מהעדויות כי התובעת יחד עם אנשי המקצוע פעלה במקצועיות, ולא תוך כדי מטרה לפגוע בזכויות הדיירים במתחם הדרומי , לרבות בזכויות הנתבע.

שיעור הפיצוי הכספי:

לאור המקובץ לעיל, משהגעתי לכלל מסקנה כי אך הפרסום השני מהווה לשון הרע, ולא עומדת לנתבע כל הגנה בגינו, יש לבחון את שאלת הפיצוי הראוי, בנסיבות העניין.

לטענת התובעת, יש להשית על הנתבע פיצוי הולם, לאור העובדה כי דברי הנתבע נאמרו בכוונה ברורה לפגוע.

מנגד, סבור הנתבע שהוכח, ושאין חולק שלתובעת לא נגרם כל "נזק". המחוקק אפשר פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, אולם מקום שבו אין כל נזק, אזי אין כל פיצוי. בענייננו, לא רק שלא הוכח קיומו של נזק כלשהו, אלא שמנכ"ל התובעת אישר שלא היו "שינויים במספר החתימות".

לחילופין, הואיל ומנכ"ל התובעת העיד כי מאז ביצוע הפרסומים לא חל שינוי בהיקף החתימות לטובת התובעת בפרויקט, אז ככל שבית המשפט יקבע כי התובעת זכאית לפיצויים, אזי מדובר בסכומים זניחים, אם בכלל.

במקרה שבפניי, לאור נסיבות המקרה שהובא לפתחי, נחה דעתי לפסוק פיצוי כספי לטובת התובעת בסך של 25,000 ₪, ו אנמק.

מהוראות החוק עולה כי בעוולת לשון הרע אין חובה להוכיח תמיד את שיעור הנזק, וגם בלא הוכחת נזק אפשר לפסוק לניזוק פיצויים בשל העוולה שבוצעה כלפיו. רוצה לומר – לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע די בכך שהפרסום עלול להביא לפגיעה באדם, ואין חובה להוכיח פגיעה בפועל, או נזק ( ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג [פורסם בנבו]).

סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום לשון הרע לאדם או יותר, זולת הנפגע הוא עוולה אזרחית ויחולו עליה הסעיפים של פקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, המפורטים בסעיף 7 לחוק . סעיף 7 (א) לחוק איסור לשון הרע קובע:

"(א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה, הוא כפסק דין של אותו בית משפט, שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.
(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
(ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת...".

מבחינת דרישת ההוכחה, ניתן להיעזר בחזקה עובדתית לפיה "פרסום לשון הרע", מעצם טיבו גורם נזק, אלא אם הוכח אחרת:

"קיימת חזקה כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פרסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים, אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה" (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 50 [פורסם בנבו]).

לעניין אופן קביעת סכום הפיצויים יפים לענייננו, קביעותיו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בע"א 5452/04 עמירם מילר נ' שמואל כהן [פורסם בנבו]:

"הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע" (רע"א 4740/00 אמר הנ"ל, פ"ד נה (5) 524 מול ז'). בנסיבות אלו הפיצויים צריכים להיות ממשיים. אין הם צריכים להעשיר את הניזוק, אולם עליהם לעמוד בשיעור הראוי כדי להיטיב באופן ההולם ביותר את מצבו של הניזוק, בעטיו של הנזק שנגרם. בנוסף לאמור ציינה הפסיקה לא אחת, את הדואליות העומדת ביסוד שיעור הפיצויים אשר יש להעניק לניזוק בשל עוולת לשון הרע: (א) סיפוק הנפגע, במתן הכרה בכך ששמו הטוב נפגע ללא כל הצדקה, ותיקון העוולה במגמה להשיב ככל הניתן את המצב לקדמותו באמצעים הוגנים וראויים; (ב) לחנך את הציבור ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר. כמות שנאמר: "טוב שם משמן טוב" (קוהלת, ז/א). מכאן, שהפיצויים מיועדים לשמש גם תרופה המבטאת את היחס הכללי של החברה לפגיעה בשמו הטוב של אדם (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 493 מול ז' - 494 מול א'; ע"א 1370/91 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 535, 538 מול ג').

[...]

"להבדיל מנזקי ממון, הניתנים ברגיל לשומה ולתחשיב ברמת דיוק זו או אחרת, הפיצויים עבור נזק שאינו של ממון מבוססים על הערכה כללית ביותר, המבטאת את הגישה המשפטית הראויה להטבת נזקים מסוג זה ... בנוסף לכך, יש ליתן את הדעת כמובן גם לנזקים הקונקרטיים-האישיים, לשיעור הפגיעה הישיר והעקיף בעטיו של הפרסום ולטיבו הפוגעני. כך, למשל, יש להביא בחשבון - מבלי להתיימר למצות את הדברים - גם את הגורמים הבאים: היקף הפרסום, טיבו, חומרתו, הבלטתו, נפיצותו, מטרתו (לרבות בחינת השאלה האם נעשה מתוך זדון או מחמת רשלנות ואולי אף משגגה), סגנונו, צורתו ועוד." (ראה: רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף (פורסם בנבו).

בבוא בית המשפט לבחון את סוגיית הפיצויים, ואת שיעורם, על בית המשפט להביא אל הכף מחד - שיקולים עקרוניים ציבוריים, שמטרתם מיגור התופעה של פרסום לשון הרע, ומאידך שיקולים של המקרה הספציפי שבפניו, למשל – היקף הפרסום, סגנון הפרסום, מטרת הפרסום, התנהגות הצדדים וכיו"ב. בקביעת הפיצוי הראוי, באה לידי ביטוי אופי הפגיעה, ונסיבותיה, ומעמדם של הפוגע והנפגע. יפים לעניינו, הדברים שנאמרו בעניין בן גביר, בעמ' 87 שם:

"אמות המידה לפסיקת פיצוי בגין לשון הרע נגזרת מהתכליות הטמונות ביסוד הטלת אחריות לפגיעה בשמו הטוב של האדם...
יש ומתלווה לפיצוי יסוד של הרתעה מפני פגיעה בשמו של אדם, וכן גורם של חינוך הציבור לערכים... שיעור הפיצוי נגזר, בין היתר מחומרת הפגיעה שארעה. ככל שאופי ההאשמות המיוחסות לנפגע חמורות יותר, כך ראוי להגדיל את סכום הפיצוי... עשיית שימוש בתיאורים פוגעניים במיוחד יצדיקו החמרה בפסיקת הפיצויים... עוד יתחשב בית המשפט בתפוצת הפרסום, והיא תהווה שיקול חשוב בקביעת גובה הפיצוי...".

כאשר בית-משפט שוקל את שיעור הפיצוי, הוא בוחן בין היתר את חומרת הפגיעה שארעה, ואת תפוצת הפרסום. תפוצת הפרסום מהווה שיקול חשוב, ופרסום בתפוצה גדולה, כגון פרסום באמצעי התקשורת מחמיר את הפגיעה ומצדיק את הגדלת הפיצוי (עניין בן גביר).

כמו כן, בית-המשפט מייחס חשיבות להתנהגות הניזוק ולמעמדו קודם לאירוע הפגיעה, ונותן גם משקל להתנהגות הפוגע בעת הפרסום. כך, שיש לתת משקל אם הייתה ההתנצלות מטעם הפוגע, למשל.

יש ליתן משקל למארג הכללי, ולנסיבות בענייננו - הפרסום השני הינו פרסום בוטה, ויש לגנות ולמגר התבטאויות מעין דא , בכל אופן!

יש לשים על כף המאזניים - הביטויים אותם העלה הנתבע על הכתב, הועלו ביישוב הדעת, תוך שבחר את המילים והביטויים בהם נקט , ולא בעידנא דרתיחא. התרשמתי שגם אם הנתבע עבר "חוויה מטלטלת" כהגדרתו (סעיף 48 לסיכומיו), בכנס הדיירים ערב קודם לכן, אין הצדקה להשוות את התובעת כמי שמובילה את הדיירים כפי שהנאצים הובילו את היהודים למשרפות.

היה מצופה מהנתבע שבפנינו , שתקופת השואה אינה זרה לו, לנקוט במשנה זהירות, ולא לעשות שימוש ציני ובוטה בתקופה ארורה זו.

ועוד, ערה אני לכך שהפרסום הובא בפני מספר אנשים, לשיטת הנתבע הוא התנצל על פרסום זה, ומפנה לנספח ה' בכתב הגנתו. בהקשר זה אציין, שבסעיף 10 לתצהיר הנתבע, הצהיר כי התנצל בפני מנהלי SGS, ברם, בסיכומים טען הנתבע שהתנצל בפני המען המתאים, קרי – מקבלי הפרסום.

בעניין זה, אבהיר שביום 23.02.17, התובעת שלחה לנתבע מכתב התראה טרם הגשת תביעה לגבי הפרסו מים, נשוא ימים 11.12.16, 20.12.16 ו – 19.02.17 (ראו נספח 3 לתצהיר התובעת). במסגרת מכתב זה, דרשה התובעת, בין היתר, כי הנתבע יתקשר עם ב"כ התובעת ויתאם עמה נוסח התנצלות, שתפורסם במייל, שתופנה לכלל הנמענים שנחשפו לפרסומים .

יוער כי התביעה הוגשה ביום 20.03.17.

מעיון בנספח ה' הודעת המייל, מיום 14.04.17, הודעה שנשלחה על ידי הנתבע לאחר הגשת התביעה, עולה כי ההודעה נשלחה ל- 19 נמענים, ובהם בעלי זכויות במתחם. כמו כן, המייל "המתנצל" נשלח למר יובל חץ, וכן העתק לעוד חמישה נמענים. משום מה, המייל לא נשלח למי ממנהלי התובעת ואין המדובר במענה למכתב ההתראה ששלחה התובעת. במסגרת מייל זה, הבהיר הנתבע כי לא הייתה לו כוונה להשוות בין מעשיהם המזעזעים של הנאצים לבין מישהו מהמעורבים בפרויקט, אלא האמירה " נגעה אך ורק לאופן בו מנסים SGS והפועלים מטעמה, להוליך שולל אנשים תמימים ...".

בהקשר זה אציין, כפי שכבר הערתי, כי במעמד עדותו של הנתבע, לא התרשמתי כי הנתבע הביע התנצלות כלפי התובעת, נהפוך הוא.
הנתבע טוען כי המכתב מטעם התובעת נשלח בשיהוי, שכן הפרסום השני, לדוגמה, הוא מיום 20.12.16. איני רואה עין בעין טענה זו. מכתב הדרישה נשלח לאחר שלושה פרסומים, כזכור, האחרון בהם – יום 19.02.17.

לאחר שהבאתי אל הכף את מכלול השיקולים, הן לקולא והן לחומרא, בהתחשב בנתבע שעומד בפניי, בעל זיקה משפחתית לשואה, ובהיקף הפרסום והחשיפה, הגעתי לכלל מסקנה לחייב את הנתבע בפיצוי כספי בסך של 25,000 ₪.

סוף דבר

לאור המקובץ לעיל, לא השתכנעתי כי התביעה הוגשה מטעמים זרים, וכי עסקינן ב"תביעת השתקה", שמטרתה להטיל מורא ופחד.

בכל הנוגע לפרסומים – הראשון, השלישי והרביעי, ראיתי לנכון לייחס להם "הבעת דעה" . נכון שפרסומים אלה לא מציגים את התובעת ב"אור מחמיא", אך אלה פרסומים שאינם חורגים מהסביר, בנסיבות העניין.

עם זאת, ראיתי חומרה רבה בכל הנוגע לפרסום השני.

אשר על כן הנתבע יישא בפיצוי כספי בסך של 25,000 ₪ לטובת התובעת. כמו כן יישא הנתבע בשכר בטלת העדים כפי שנפסק במעמד הדיון. לסכומים אלה יתווספו הוצאות ושכ"ט עוד בסך של 15,000 ₪.

הסכום הכולל ישולם תוך 30 יום.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט אב תש"פ, 19 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.