הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 41754-08-20

לפני כבוד השופט אביים ברקאי

התובעים:

  1. יעקב כהן
  2. ציפי כהן
  3. הראל כהן
  4. עדן כהן
  5. בר כהן
  6. אדיר כהן
  7. הודיה כהן

נגד

הנתבעים:

  1. עדה אייל
  2. שלמה אייל
  3. ש.ע. ברת מלונאות בע"מ

החלטה

פתח דבר
עניינה של החלטה זו הוא בקשת הנתבעים לעכב הדיון בשל "הליך תלוי ועומד". ה"הליך התלוי ועומד" הוא תביעה שהוגשה בבית המשפט המחוזי במסגרת ת.א 8216-04-20 .

בתמצית שבתמצית, עניינה של התביעה בפיצוי בגין עוגמת נפש בסך 100,000 ₪ בשל נזקים נטענים שנגרמו לתובעים בעקבות הפרה נטענת של הסכם פשרה שהושג בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין. למען השלמת התמונה יצוין כי, במסגרת התובענה עתרו התובעים להורות אף על בטלות הסכם הפשרה כאמור וזאת נוכח הפרתו היסודית ע"י הנתבעים.

מנגד, טענו הנתבעים כי יש לדחות את התובענה וזאת בין היתר בשל הטענה לפיה בין הצדדים מתנהל הליך משפטי רחב היקף העוסק בין היתר גם בטענות שהועלו בהליך זה.

לטענתם, יש לעכב ההליכים בתיק זה עד לאחר מתן פס"ד בתביעות ההדדיות שהוגשו לבית המשפט המחוזי במסגרת ת.א 8216-04-20 אשר יש בהן כדי להשפיע ולהכריע גם על הליך זה. זאת ועוד, לטענתם, ההליך שמתנהל בביהמ"ש המחוזי דן בצורה מלאה ומקיפה אודות הסכסוך הסבוך ורב השנים בין הצדדים ובסיסו הסכם פשרה שנכרת בין הצדדים ביחס לנכס שבמחלוקת.

יאמר כבר עתה כי שני ההליכים מערבים סוגיות זהות השלובות אלו באלו ומכאן שיש מקום להורות על עיכוב ההליכים בתיק. הכל בהתאם לנימוקים שיובאו להלן בהרחבה.

תמצית טענות הצדדים
במסגרת הבקשה, טענו הנתבעים כי יש לעכב את ההליך וזאת עד להכרעה בהליך העיקרי התלוי ועומד בפני בית המשפט המחוזי ת.א 8216-04-20, שכן, בשני ההליכים מדובר באותם צדדים, באותה תשתית עובדתית, (אותו הנכס, אותם הסכמי פשרה, אותן פעולות המהוות הפרה כביכול), ואף קיימת חפיפה באשר לחלק מן השאלות המשפטיות.

לטענתם, במסגרת כתב התביעה בהליך העיקרי, התובעים העלו טענות אודות הסכם הפשרה מיום 6.1.2020 והפרתו כביכול על ידם. לדבריהם, התובעים אף תבעו דמי שימוש בגין אותה תקופה המאוחרת להתגבשות הסכם הפשרה.

הנתבעים הפנו לסעיף 19 לכתב התביעה , שם טענו התובעים בין היתר כי בשל העובדה שהנתבעים לא העבירו כביכול את הנכס לניהול וחזקה משותפת (בהתאם להסכם הפשרה מיום 6.1.2020) התובעים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי ותביעה זו הוגשה בדיוק בשל כך.

הנתבעים הפנו גם לסעיף 76 לכתב התביעה, שם התובעים טענו כי במסגרת תביעה זו לא נתבעים פיצויים בגין הפרת ההסכם וכי בכוונתם להגיש תביעה לדמי שימוש ראויים בנוסף להליך העיקרי. לגישתם של הנתבעים הערבוב בין הסעדים מחדד את הפיצול המלאכותי שנעשה, כאשר בהליך העיקרי התובעים תבעו דמי שימוש גם בגין התקופה שלאחר הסכם הפשרה מיום 6.1.2020 בגין התקופה של ינואר- אפריל 2020. לטענת הנתבעים, בפועל זה לא שהתובעים לא תבעו דמי שימוש ראוי בגין התקופה שמאוחרת להסכם הפשרה –אלא הם תבעו אותם בהליך בביהמ"ש המחוזי . זאת לגישתם בדיוק כפי שהסעדים הנטענים בהליך זה היו צריכים להידרש במסגרת ההליך בביהמ"ש המחוזי.

בנסיבות אלו, טוענים הנתבעים כי עלולות להתקבל החלטות וקביעות סותרות על ידי ערכאות שונות. כך למשל מצב בו ביהמ"ש יקבע כי הנתבעים כביכול הפרו את הסכם הפשרה מיום 6.1.2020 בעוד שבית המשפט המחוזי ייקבע אחרת –כי התובעים הם אלו שהפרו הסכם זה.

מנגד, טענו התובעים כי דינה של הבקשה להידחות. לגישתם ענייננו בשני הסכמים נפרדים שאין בטענות להפרת האחד כדי להשליך על הטענות להפרת האחר. לטענתם, אין כל חפיפה אף לא בחלק מהשאלות המתעוררות בשני ההליכים ולמעשה עיכוב ההליך כאן משמעו שמיעה של התיקים בזה אחר זה במקום בזה לצד זה.

לטענתם, כתב התביעה בבית המשפט המחוזי לא מעלה כל עילה בעניין הסכם הפשרה משנת 2020 וגם לא מבקש כל סעד או דרישה ביחס להסכם הפשרה כאמור. לטענתם, השאלה היחידה שביהמ"ש המחוזי יידרש להכריע היא "האם משפחת אייל הפרה את הסכם פשרה 2015 כאשר לא פינתה את הנכס במועד הפינוי (1.12.2017)?" כאשר לשאלה זו אין כל רלוונטיות לשאלה המונחת בהליך זה והיא –" האם משפחת אייל הפרה את הסכם פשרה 2020 על הוראותיו?". לטענתם, שאלה נוספת עומדת לדיון בהליך בבית המשפט המחוזי והיא זכאותה של משפחת אייל לדמי שימוש ראויים בגין התקופה שבה משפחת אייל המשיכה להחזיק בנכס באופן בלעדי לאחר מועד הפינוי (דצמבר 2017).

הערת מעבר: אין באמור כדי להביא את מלוא טענות הצדדים ואולם די בתיאור זה כדי להציב המסד הדרוש להמשך ההחלטה.

מסגרת נורמטיבית
הלכה היא כי בית משפט רשאי לעכב הליכים כאשר מתקיים במקביל הליך אחר המעורר שאלות דומות. כבר בפסק הדין המנחה בע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל נקבעו הדברים שלהלן: " כאמור, השאלה המרכזית בשתי התביעות היא זהה. אין להכביד על בתי המשפט בדיון מקביל באותה שאלה מהותית, שאם לא כן, שני בתי המשפט יצטרכו לשמוע בנפרד ראיות דומות וטיעונים דומים, ואף עלולים הם באותו עניין להגיע לתוצאות הפוכות".

ההחלטה בעניין עיכוב ההליכים מוכרעת על יסוד מספר שיקולים, ובהם יעילות הדיון והמערכת השיפוטית, מניעת הכרעות סותרות, חסכון במשאבי זמן והוצאות, נוחות בעלי הדין, הכרעה מהירה ומאזן הנוחות (לעניין זה ראו גם: רע"א 3765/01 הפניקס ישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' קפלן (28.1.2002), רע"א 8901/06 ובר נגד הר נשגב השקעות בניה ופיתוח בע"מ (25.12.2006), רע"א 346/06 חזאן נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ (14.5.2006).

יצוין כי, ההחלטה האם לעכב הליך מכוח העיקרון של "הליך תלוי ועומד" מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט אשר יבחן האם היעתרות לבקשה תשיג את המטרות שביסוד הכלל. ברעא 1514/13 נאות בית וגן בע"מ נ' מועדון הכדורגל א.נ בית"ר ירושלים (2001) בע"מ הובאה הת ייחסות לרציונל העומד בבסיס דוקטרינת ההליך התלוי והעומד ולעניין זה נאמרו הדברים שלהלן: "בית משפט זה התייחס לאחרונה לדוקטרינה של עניין תלוי ועומד בהרחבה במסגרת רע"א 2812/13 קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ' דלתה דיגיטל בע"מ [פורסם בנבו] (11.7.2013) (להלן: עניין קולומביה). בעניין קולומביה, הדגשתי שהרציונאל העומד בבסיס דוקטרינת ההליך התלוי והעומד הינו מניעת ניהול הליכי סרק וחיסכון בזמן שיפוטי, וכן מניעת הכבדה מיותרת על הצד שכנגד"
וכן:

עוד הוספתי כי השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להורות על עיכוב הליכים בשל הליך תלוי ועומד חופפים לשיקולים בבסיס הדוקטרינה של מעשה בית דין, וביניהם זהות השאלות שבמחלוקת וזהות הצדדים [שם, בפסקאות 12-10 והאסמכתאות הנזכרות שם]. עוד הדגשתי בעניין קולומביה, כי לצורך בחינת ההצדקה לעיכוב הליך בתובענה בשל הליך תלוי ועומד ניתן להסתפק באפשרות שבהליך התלוי והעומד ייקבעו ממצאים שיכולים להוות מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא בתובענה שעיכובה מתבקש, ואף השתק פלוגתא לא הדדי הגנתי – קרי, פלוגתא שתשמש את הנתבע בהליך שעיכובו מתבקש נגד התובע אף מבלי שהנתבע הוא צד להליך התלוי והעומד"

מן הכלל אל הפרט
בעניינינו, עומדת לדיון השאלה האם בתביעה שלפני ובתביעות שבבית המשפט המחוזי נושאים דומים עד זהים המביאים לעיכוב ההליך. ייאמר מיד כי מצאתי להורות על עיכוב ההליכים בתיק וזאת מחמת קיומו של "הליך תלוי ועומד", ולעניין זה יובאו הדברים שלהלן:

אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי הנושאים העומדים ביסודן של שתי התביעות דומות עד זהות. שתי התביעות עוסקות במערכת היחסים שבין הצדדים במסגרתם נטענו טענות ביחס להפרות של הסכמי הפשרה שנחתמו בין הצדדים.

עיינתי בכתבי הטענות של הצדדים, הן בתובענה שבעניינינו והן בתובענות שעומדות לדיון בפני בית המשפט המחוזי. מעיון בטענות הצדדים עולה כי סוגיית הפרת הסכמי הפשרה אשר נכרתו בין הצדדים מהווה סוגיה משותפת הנדונה במסגרת שני ההליכים.

אין חולק כי בשני ההליכים מדובר באותם צדדים , באותה תשתית עובדתית, אותו הנכס, אותם הסכמי פשרה, אותן פעולות המהוות הפרה נטענת, ואף לכאורה קיימת חפיפה ביחס לחלק מהשאלות המשפטיות העומדות בבסיס המחלוקת.

כאמור, בין הצדדים מתנהל הליך בפני בית המשפט המחוזי אשר החל בחודש 4.2020. הליך זה עוסק באופן מקיף בסכסוך ארוך השנים שבין הצדדים, הנוגע בעיקרו להפרות נטענות של הסכמי פשרה אשר הושגה בין הצדדים.

בהליך שלפני, התובעים עתרו לפיצוי בשל הפרות של הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים ביחס לניהול הנכס שבמחלוקת מיום 6.1.2020. כאשר גם במסגרת כתב התביעה בהליך בביהמ"ש המחוזי, הצדדים מלינים אודות הסכם הפשרה מיום 6.1.2020 והפרתו ע"י הנתבעים.

וכך, התובעים מתייחסים בפרק ה.2 לכתב התביעה בהליך בביהמ"ש המחוזי לאי פינוי הנכס כביכול ע"י הנתבעים תוך שהם מעלים טענות בצורה מפורשת ביחס להסכם הפשרה מיום 6.1.2020 והפרתו. התובעים אף עותרים לפיצוי בגינו בסעיף 67 לכתב התביעה שהוגש בביהמ"ש המחוזי, שם טוענים כי: "גם הפרה זו של ההתחייבות מהווה הפרה המזכה אותם בפיצוי כנתבע במסגרת תביעה דנן". (ההדגשה אינה במקור).

כמו כן, גם הנתבעים התייחסו להסכם הפשרה מיום 6.1.2020 במסגרת כתבי הטענות שהגישו בהליך בביהמ"ש המחוזי.

לאור האמור הרי שהבירור המשפטי של סוגיית הפרת הסכמי הפשרה יתבררו ממילא כחלק מבירור התביעה המתנהלת בבית המשפט המחוזי , ומכאן, אין חולק כי עלולות להתקבל החלטות וקביעות סותרות ע"י ערכאות שונות ביחס לפיצוי הנדרש בגין הפרת הסכם הפשרה מיום 6.1.2020. יתרה מכך, יכול אף שהכרעת בית המשפט המחוזי בסוגיית הפרת הסכם הפשרה מיום 6.1.2020 תאיין אף את הצורך בדיון בהליך זה.

כמו כן, ניתן לתת את הדעת גם לאפשרות שבהליך בבית המשפט המחוזי ייקבעו ממצאים שעשויים להוות מעשה בית דין בהליך זה וגם בשל כך יש הצדקה לעיכוב ההליכים בתובענה זו ואין מקום לנהל את התדיינות כפולה.

בנוסף אציין כי, מצאתי להסכים עם הנתבעים באשר לטענה לפיה עם הגשת כתב התביעה בביהמ"ש המחוזי - התובעים היו מודעים להפרות של הסכם הפשרה מיום 6.1.2020 וחזקה כי ניתן והיה צריך לדון בעניין זה במסגרת ההליך בביהמ"ש המחוזי וכי כל הסעדים היו צריכים להתבקש במסגרתו. לעניין זה אציין כי התובעים עצמם אף שמרו על זכותם "לתקן את כתב התביעה". (סעיף 66 לכתב התביעה ).

כאמור, התובעים עתרו לפיצוי במסגרת ההליך בביהמ"ש המחוזי בגין דמי שימוש ראויים עבור הנכס נשוא המחלוקת וראוי היה לכלול את מלוא הסעדים לרבות בגין רכיב עוגמת הנפש שנגרמה להם בעקבות הפרת ההסכם ובתוך כך לעתור לביטול הסכם הפשרה.

נימוק נוסף לפיו יש להורות על עיכוב ההליכים הוא גם בשל היעילות הדיונית . אין מחלוקת כי פלוגתות שיוכרעו בתביעה המתנהלת בבית המשפט המחוזי מעלות שאלות משותפות ביחס ל מערכת היחסים שבין הצדדים וכך, לצורך הכרעה בטענת הפרת הסכמי הפשרה יידרש בית המשפט לערוך דיון באותן הטענות המתבררות בבית המשפט המחוזי ויידרש לבחון את אותן הראיות, לשמוע את אותן העדויות וכיוצ"ב.

על כן, בנסיבות אלו יש מקום להורות על עיכוב ההליכים.

סוף דבר
אני מורה על עיכוב ההליכים בתיק וזאת עד שיוכרעו התובענות בבית המשפט המחוזי.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ז תשרי תשפ"ב, 03 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.