הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 40656-05-15

לפני כבוד השופט רונן אילן

התובע:

דותן רמי

נגד

הנתבע:

  1. יעקב כהן
  2. עירית תל אביב

פסק דין

לפני תביעה לצו מניעה קבוע ופיצויים בטענה למטרד רעש שנגרם בפעילות של נגינה.
התובע והנתבע 1 הינם בעלי נכסים שכנים, בבניין שייעודו תעשייה. התובע מפעיל סטודיו לגרפיקה, בעוד הנתבע 1 מפעיל בנכס שמעל הנכס של התובע עסק המאפשר ללהקות להגיע ולנגן.
לטענת התובע, פעילות זו, המתקיימת בנכס של הנתבע 1 , יוצרת מטרד רעש כבד המשבש את פעילותו של העסק שמפעיל התובע. התובע עותר לפיכך לצו מניעה קבוע להפסקת פעילות הנגינה בנכס של הנתבע 1 ואף לפיצוי. תביעה זו הוגשה כלפי הנתבע 1, בעל הנכס, ואף כלפי עיריית תל אביב, בטענה למחדל נוכח היעדר פיקוח על פעיל ותו העסקית של הנתבע 1.
במוקד התביעה עומדת לפיכך המחלוקת, אם הרעש שנוצר מפעילות הנגינה בנכס של הנתבע 1 מגיעה כדי "מטרד", וככל שכן – אם לכך אחראית גם עיריית תל אבי ב ומה הסעד שיינתן.
העובדות
בעלי הדין, התובע והנתבע 1, הינם בעלי נכסים בבניין שברחוב רבניצקי 7 בתל אביב (להלן: "הבניין").
התובע, רמי דותן, הינו בעל זכויות בנכס בקומה ג' של הבניין, ובו הוא מנהל סטודיו לגרפיקה (להלן: "הסטודיו").
הנתבע 1, יעקב כהן (להלן: הנתבע"), הינו בעלים של נכס בקומה ד' של הבניין. הנתבע מעיד על עצמו כאמן, ומפעיל בנכס שבבעלותו עסק בשם "ריבר סטודיו" , המיועד לשימוש אמנים מתחום המוזיקה ומכונה על ידי הנתבע – "חדר נגינה וחזרות" (להלן: "חדר החזרות").
הנתבעת 2, עיריית תל אביב (להלן: "העירייה"), הינה הרשות המקומית בשטחה מצוי הבניין.
בעסק אשר מנהל התובע בסטודיו, מספק התובע ללקוחותיו שירותי גרפיקה מאז 1997.
בעסק אשר מנהל הנתבע בחדר החזרות מאז שנת 2008 (או בסמוך לכך) , מציע הנתבע ללקוחותיו שירות המאפשר להם לנגן ולערוך חזרות.
במשך תקופה ארוכה הלין התובע בפני הנתבע על מטרד קשה של רעש הנגרם לו, לעובדי ולקוחות הסטודיו, עקב הפעילות בחדר החזרות. התובע טען באזני הנתבע שהמוזיקה המנוגנת בחדר החזרות יוצרת רעש בעוצמה כזו שמגיעה כדי מטרד ומשבשת את פעילות הסטודיו.
חילופי דברים בין התובע לנתבע, לא הביאו להסכמות והתובע פנה והגיש תלונות על פעילות הנתבע בחדר החזרות הן במשטרת ישראל, והן בעירייה, שבפניה גם טען כי הנתבע אינו מחזיק ברישיון עסק כדין.
למרות תלונות רבות ולמרות חילופי דברים למכביר, לא הגיעו הצדדים להסכמות וביום 20.5.15 הוגשה תובענה זו.
תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות
לטענת התובע, הפעילות אשר מאפשר הנתבע בחדר החזרות יוצרת מטרד רעש קשה, המגיע כדי מפגע של ממש ומשבש את פעילות הסטודיו.
הפעילות בחדר החזרות הינה כזו שיש לכנות "אולפן הקלטות" וזו, טוען התובע, יוצרת לא פחות מרעש מחריש אוזניים. רעש כזה שאיננו מאפשר פעילות עסקית בסטודיו, מפריע לעובדי הסטודיו, ומחייב את התובע לקיים את פגישותיו העסקיות מחוץ לבניין. עוצמה כזו של רעש מקיימת את יסודות העוולה של "מטרד ליחיד" ומזכה אותו בזכות לצו מניעה קבוע האוסר על הנתבע פעילות היוצרת רעש, ואף בזכות לחיוב הנתבע בתשלום פיצוי אותו אומד התובע בסך של 250,000 ₪.
עוד טוען התובע שאף העירייה, במחדליה, אחראית לנזקיו שכן נמנעה מהפעלת סמכותה לחיוב הנתבע בהפסקת המפגע והפסקת פעילותו העסקית בשל היעדר רישיון עסק כדין, הנדרש מעסק של "אולפן הקלטות".
התובע עותר לפיכך לצו מניעה קבוע האוסר על הנתבע קיום כל פעילות יוצרת רעש בחדר החזרות, ולחיוב הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום פיצוי על הנזקים שנגרמו לו בסך של 250,000 ₪.
לטענת הנתבע, אין בסיס לתביעה ודינה בכלל להידחות על הסף.
ראשית לכל, טוען הנתבע להיעדר יריבות, שכן התובע איננו בעל זכות הקניין בסטודיו, ואף איננו זה שמנהל בו עסק באשר העסק בסטודיו מנוהל על ידי חברה בשם סטודיו טל-רם בע"מ.
שנית, טוען הנתבע שיש לדחות התביעה בשל השיהוי הכבד בהגשתה, שיהוי הבא לכדי ביטוי בכך שהעסק שמפעיל הנתבע פעיל מזה שנים רבות.
שלישית, לגופן של טענות התובע, טוען הנתבע שמאז רכש את חדר החזרות הותקנו על ידו בנכס אביזרי מיגון אקוסטי בהשקעה גדולה ובהתאם לתקנים המחמירים ביותר. אביזרים שמיועדים להפחית בצורה דרמטית את האפשרות ליצירת מפגעי רעש לסביבה.
הנתבע מבקש להדגיש שהבניין ממוקם באזור המיועד למבני תעשייה, ומאכלס עסקים מרעישים רבים, דוגמת מפעל לייצור בצק ואף חדרי חזרות נוספים. אף לא אחד מאלו, טוען הנתבע, הלין על רעש מפעילות הנתבע, בעוד התובע עצמו מתעלם מהרעש הכבד שנגרם במהלך פעילותם של יתר בעלי העסקים בבניין, ואף מהרעש הכבד שנגרם מפעילות הסטודיו עצמו, פעילות הכרוכה בהפעלת מכונות דפוס כבדות ומרעישות.
הנתבע מכחיש את הטענה לפעילות עסקית של "אולפן הקלטות" או לחובתו לקבל רישיון עסק לפעילותו העסקית.
טוען לפיכך הנתבע שאין יסוד לניסיון לייחס לפעילות חדר החזרות יצירת מטרד או מפגע, וממילא שאין יסוד לניסיון לעתור לצו מניעה קבוע או לחיובו בפיצוי כלשהו לתובע.
אף העירייה מבקשת לדחות את התביעה, ככל שהיא מתייחסת אליה.
לטענת העירייה, ביקורת שערכה בחדר החזרות הראתה שבמקום לא פועל "אולפן הקלטות" והפעילות בחדר החזרות איננה כזו המחייבת קבלת רישיון עסק.
טענות למפגע רעש שנגרם עקב פעילות חדר החזרות, טוענת העירייה, הינן טענות שבין התובע לנתבע, כאשר העירייה איננה יכולה להיות אחראית לטענות על מפגעי רעש כאלו ואין יסוד לניסיון לאכוף עליה תשלום פיצוי בטענות אלו.
בעקבות הגשת התביעה, בהחלטה מיום 28.2.16, מונה מר צחי פרידמן כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"), ולשם בחינת הטענות לקיומו של מטרד עקב פעילות הנתבע בחדר החזרות.
עריכתה של חוות הדעת התעכבה, וזו נערכה לבסוף רק ביום 16.5.17 (להלן: "חוות הדעת").
הגשת חוות הדעת לא הביאה להסכמות, ועם העברת בירור התביעה למותב זה ניתנה לצדדים הוראה להגשת ראיותיהם בתצהירים ולהמשך בירור המחלוקות.
התובע תמך את גרסתו בתצהירו, בתצהירה של גב' נוי וינשטיין (עובדת בסטודיו) ובחוות דעת מומחה של מר שמואל מלכי (להלן: "חוות דעת מלכי").
הנתבע תמך את גרסתו בתצהירו , בתצהיריהם של אניה קרופיאקוב (בת זוגתו של הנתבע) ושל מספר מוזיקאים – אסף (ג'וני) שועלי, יניב דגן, גיל ברויד. הנ תבע אף הציג מטעמו את חוות הדעת של ד"ר אינג' ראובן ברכה (להלן: "חוות דעת ברכה").
העירייה תמכה את גרסתה בתצהירו של מר איגור סקונדה (רכז בכיר במחלקת ביקורת עסקים בעירייה).
דיוני ההוכחות נפרשו על פני 2 ישיבות, ובמהלכן נחקרו כל המצהירים (למעט המומחים מטעם בעלי הדין) ונחקר גם המומחה.
בתום דיוני ההוכחות הוקצבו מועדים להגשת סיכומים בכתב.
דיון
ליבת התביעה בטענה לרעש חריג הנובע מהעסק שמנהל הנתבע בחדר החזרות, חודר לסטודיו ומהווה לפיכך מטרד לתובע.
בכתב ההגנה נטען, בין היתר וכטענה מקדמית, להיעדר יריבות בין התובע לנתבע באשר התובע אינו בעל זכות הקניין בסטודיו. טענה זו נזנחה ואיננה מופיעה עוד בסיכומי הנתבע.
ולא בכדי נזנחה הטענה, שלמעשה לא הייתה מחלוקת על כך שהתובע, כמי שמנהל את העסק בסטודיו, הוא זה שמלין על המטרד והוא זה שסובל מהפעילות נשוא התביעה.
אף שבמוקד טענות התובע הטענה למטרד שנגרם לו עקב הרעש שנוצר מהפעילות בחדר החזרות, יש לפתוח דווקא בטענה לקיומה של עוולת הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ; להלן: "פקודת הנזיקין"), שכן עוולה זו עשויה להשליך על רמת הנטל הרובץ לפתחו של התובע בטענת המטרד.
טענה לקיומה של עוולת הפר חובה חקוקה מחייבת עמידה בקיומם של מספר תנאים מצטברים, אך לעניין הנדרש להכרעה במחלוקות נשוא תביעה זו, די בהתייחסות לתנאי שלפיו לא קיים הנתבע "חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק".
לטענת התובע, פעילות חדר החזרות איננה באמת כזו של חדר חזרות גרידא, אלא פעילות של "אולפן הקלטות". וכזו פעילות מחייבת ברישיון עסק לפי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים"). וכזה רישיון עסק לא ניתן לנתבע ומכאן שהפעילות נעשית בלא רישיון עסק כדין וכאשר אף העירייה איננה מקיימת את חובתה לאכוף את הפסקת הפעילות בנסיבות אלו.
אותה חובה חוקית שלטענת התובע הפר הנתבע, הינה החובה לקבל רישיון עסק לשם הפעלת חדר החזרות, פעילות שהיא למעשה פעילות של "אולפן הקלטות".
הלכה פסוקה היא עוד מקדמת דנא, כי מי שנפגע עקב הפרת חוק רישוי עסקים, זכאי לסעד אף אם הפגיעה לא מגיעה כדי מטרד, ודי לו שיראה כי נגרמה לו אי נוחות, על מנת לקבל סעד של הפסקת הפעילות הנעשית בניגוד לאותה חובה חקוקה ( בג"צ 16/50 אגרא רמא בע"מ נ' ועדת בניין וערים ת"א, פ"ד ה', 299). הלכה זו מסבירה את נפקותה של טענה זו כבסיס לטענות התובע. שאם אכן יתברר שפעילות הנתבע מקיימת את יסודותיה של עוולה זו, הפר חובה חקוקה, די יהיה לתובע שיראה "אי נוחות" כדי שיז כה בסעד, ולא יוטל עליו הנטל להראות הפרעה של ממש.
דא עקא, שהראיות שהוצגו מלמדות שלא ניתן לקבל את טענת התובע.
הנתבע טען שיש הבדל ברור בין פעילותו כחדר חזרות, לבין פעילותו של אולפן הקלטות. שהפעילות שהוא מקיים איננה דומה לפעילות אולפן הקלטות. כך גם העיד המומחה (עמ' 115 בפרוט') :
ש: אין בעיה. אתה יודע מה ההבדל, מר פרידמן, בין אולפן הקלטות לבין חדר חזרות, בתור מומחה אקוסטי?
ת: בדרך כלל באולפן הקלטות אנחנו מחפשים שיהיה איטום מוחלט בין החדר שבו אנחנו מבצעים את הנגינה, לבין החדר בקרה. אתה חייב שיהיה איטום מוחלט על מנת שהטכנאי יוכל לעבוד בצורה שיבין מה קורה. כי אם לא הוא יצא. חדר חזרות הוא חדר שבעצם התפקיד שלו לתת למי שמנגן מקום לנגן וליצור את המוסיקה שלו.
ש: אז לפי מיטב ניסיונך והבנתך המקצועית , ואחרי שהגדרת את ההבדל הזה, חדר החזרות ברבניצקי 7, שאנחנו דנים בו, הוא חדר חזרות או אולפן הקלטות?
ת: הוא חדר חזרות. רחוק מלהיות אולפן הקלטות.
לא מצאתי בטיעוני התובע או בראיות מטעמו, כאלו שיסתרו את חוות דעתו של המומחה בשאלה זו של מהות הפעילות שמקיים הנתבע. המומחה הסביר שפעילות זו, כפי שהדבר משתקף במבנה חדר החזרות, איננה כזו של אולפן הקלטות.

לטענת הנתבע, נציג העירייה שערך ביקור במקום נוכח תלונות התובע, נעדר כישורים לסיווג עסקו של הנתבע. טענה זו איננה ברורה. לא מידת כישוריו של נציג העירייה עמדה למבחן, אלא טענת התובע לקיומו של "אולפן הקלטות". עליו, על התובע, הוטל הנטל להראות שזה זה העסק שמפעיל הנתבע. התובע כלל לא עשה ניסיון של ממש להביא ראיות לביסוס טענה זו.
אני מקבל לפיכך את טענת הנתבע, דוחה את טענת התובע, וקובע כי הפעילות שמתבצעת איננה כזו של "אולפן הקלטות".
פעילות כזו שמתנהלת בחדר החזרות איננה כזו הטעונה רישיון עסק לפי חוק רישוי עסקים. כך טענה העירייה, כך העיד המצהיר מטעם העירייה (סעיף 4 בתצהיר מר סקונדה), ולכך לא הובאו טענות סותרות מצד התובע.
נוכח זאת, אני דוחה את טענת התובע, מקבל את טענות הנתבע והעירייה, וקובע כי פעילותו של הנתבע בחדר החזרות איננה טעונה רישיון עסק, ולכן אין בסיס לטענה שהיעדר רישיון עסק מביא לקיומה של עוולת הפר חובה חקוקה.
העוולה אשר על יסודותיה מבקש להתבסס התובע, הינה עוולת המטרד ליחיד הקבועה בסעיף 44 (א) בפקודת הנזיקין, וקובעת כך:
מטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפוסים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק.
בבדיקת טענה לקיומו של מטרד, מושם הדגש על תוצאת פעילותו של אדם כלפי אדם אחר, ולא על טיבו של המעשה עצמו. אפילו מתברר שהנתבע נקט אמצעי זהירות ועשה מאמצים להימנע מהפרעה לתובע, לא יעמדו לו אלו במתן מענה לטענת המטרד, אם יתברר שפעילותו אכן גרמה להפרעה, למטרד. אף הטענה שהעסק פועל כדין, למשל בלי צורך ברישיון עסק כטענת הנתבע, לא תעמוד לו לנתבע אם יתברר שאכן התקיימו יסודות עוולת המטרד.
אשר למידת ההפרעה, בפרט לאחר שנדחתה הטענה להפרת חובה חקוקה, הרי שזו חייבת להיות מוחשית ולא קלת-ערך, מהותית ולא חולפת, כאשר מידתה של ההפרעה תיעשה בזיקה לזכותו של הנפגע לשימוש סביר במקרקעין והנאה סבירה מהם בהתחשב בטיבם ומיקומם (ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' זאב שוורץ פ"ד ל(3) 785, 794).
המטרד לו טוען התובע הינו רעש בלתי סביר. הבסיס לטענה זו מצוי בסעיף 2 בחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק מניעת מפגעים"), הקובע כך:
"לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים".
הוראה זו מקימה, למעשה, שתי חלופות לביסוס טענה למפגע שמקורו רעש.
החלופה האחת הינה הוכחת "רעש חזק"; והחלופה השנייה הינה הוכחת רעש "בלתי סביר".

האפשרות היותר פשוטה לבירור טענה למפגע רעש, הינה זו המתייחסת למצב בו הרעש שנגרם "בלתי סביר".
האבחנה בין "רעש סביר" לכזה "רעש בלתי סביר" מוסדרת בתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), תש"ן-1990 (להלן: "תקנות למניעת מפגעים"). אלו מסדירות ומגדירות את מפלסי הרעש המותר, דהיינו: "הסביר", כאשר אותו מפלס רעש מותאם למשך הרעש ולסוג האזור. תקנות אלו אף מסדירות את האופן בו תיעשה מדידת הרעש, תוך הפנייה לנוסחאות מדעיות שונות.
אין למעשה מחלוקת על כך שהבניין בו שוכנים זה מעל זה חדר החזרות והסטודיו, הבניין שברחוב רבניצקי 7 בתל אביב, הינו בניין אשר ייעודו תעשייה. לפיכך, לצורך קביעת מפלס הרעש המרבי המותר באזור הבניין, יש לפנות להגדרות בתקנות למניעת מפגעים, המתייחסות למה שמוגדר בתקנות למניעת מפגעים כ"מבנה ה": "בנין המשמש למטרות תעשייה, מסחר או מלאכה באזור שהמקרקעין בו משמשים למטרות תעשייה, מסחר או מלאכה".
"רעש בלתי סביר" בשעות היום (06:00 – 22:00) לעניינו של בניין המוגדר "מבנה ה", לפי התוספת לתקנות למניעת מפגעים, עומד על 80 dB(A), כאשר משך הרעש עולה על שעה אך איננו עולה על 3 שעות ; 75 dB(A), כאשר משך הרעש עולה על 3 שעות אך איננו עולה על 9 שעות ; ו- 70 dB(A), כאשר משך הרעש עולה על 9 שעות.
לצורך הכרעה במחלוקות לעניין הרעש הנגרם מפעילות חדר החזרות, מונה המומחה והוגשה חוות הדעת.
עיון בחוות הדעת מלמד כי המומחה ביצע 2 מדידות של הרעש החודר לסטודיו במהלך פעילותו של חדר החזרות. האחת ביום 25.12.16 והשנייה ביום 10.5.17. במהלך מדידות אלו, הגיעה עוצמת הרעש שנמדד במועד הראשון לרמה של בין 56.8 dB(A) לבין 64.1 dB(A) ולרמות נמוכות יותר במועד המדידה השני.
תוצאות אלו דומות לאלו שהוצגו בחוות דעת המומחה מטעם התובע, מר שמואל מלכי, אשר מצא במדידות שערך רמות רעש שנע בין 54.7 dB(A) ל- 57.2 dB(A) (עמוד ים 9 – 14 בחוות דעת מלכי). לא מצאתי בטיעוני הצדדים ולו ניסיון לכפור בממצאי המדידות שבצע המומחה, או לטעון לפגם שנפל באופי ביצוע המדידות. בהיעדר טענות שכאלו, אין גם סיבה שלא לקבל את מדידות המומחה כמשקפות את מידת הרעש הנגרם מפעילות בחדר החזרות.
לטענת התובע, אין ליתן משקל לתוצאות המדידות שבצע המומחה, שכן אלו בוצעו בתיאום מראש, כך שהיה בידי הנתבע לדאוג להתאמת עוצמת הרעש ולשבש את המדידות.
טענה זו איננה ברורה. מעדות המומחה עולה שלוח פעילות חדר החזרות נמסרה למומחה מספר חודשים מראש, אולם המועד המדויק בו הגיע המומחה לביצוע המדידות תואם דווקא עם התובע (עדות המומחה בעמ' 112; ש' 10 – 19 בפרוט') .
המומחה אף העיד שהרעש שנמדד בתוך חדר החזרות בעת פעילותו היה גבוה בהרבה (עמ' 120; ש' 17 – 25 בפרוט'). ובכלל, לא הוצגה כל ראיה לאפשרות שעמדה לנתבע "להחליש" את עוצמת הרעש הבוקע מהנגינה במהלך הבדיקות. לא מצאתי לפיכך ממש בטענה זו.
זאת ועוד, התובע עצמו בקש להתבסס על מדידות שערך מומחה מטעמו, מר שמואל מלכי, אלא שגם המדידות שערך המומחה מטעם התובע הראו רמות רעש דומות לאלו שמצא המומחה (56.1 – 57.2 dB(A), עמ' 16 בחוות דעת מלכי) .
לא מצאתי איפוא בסיס לניסיון לטעון כנגד ממצאי המדידות שערך המומחה ואני מקבל אותן כביטוי לעוצמת הרעש הבוקע וחודר לסטודיו מפעילות חדר החזרות.
ולפיכך, נוכח תוצאות המדידות שנערכו וכך גם מציין המומחה (סעיף 2.4 בחוות הדעת), עוצמות הרעש שנמדד אינן מגיעות לרף הרעש העליון המותר לפי התקנות למניעת מפגעים. הרעש הנגרם מפעילותו של חדר החזרות איננו "רעש בלתי סביר".
דא עקא, שמצב זה איננו סותם את הגולל על טענות התובע, שהרי בחוק למניעת מפגעים חלופה נוספת לקיומו של רעש כמפגע – חלופת "רעש חזק".
לא בכדי מטעימה לשון החוק למניעת מפגעים כי מפגע של רעש יכול שיגרם הן כאשר הרעש "בלתי סביר" והן כאשר הרעש "חזק". לא בכדי הוצגו שתי חלופות אלו, שכן רעש יכול שיהווה מפגע גם כאשר עוצמתו נמוכה מהרף שמציבות תקנות מניעת מפגעים, וגם כאשר לא ניתן כלל למדוד את עוצמתו. כך גם נפסק:
בחוק נזכרים הביטויים "רעש חזק או בלתי סביר". התקנות מגדירות רק "רעש בלתי סביר"; מכאן, שאין התקנות מטפלות ברעש "חזק", ולפחות לעניין "חזק" נזקקים אנו לפירוש, שייתן לביטוי זה בית המשפט, ללא הזדקקות לקריטריונים שבתקנות. ראוי להבהיר, שלא בסמנטיקה עסקינן אלא בהבחנה, שהגיונה ומעשיותה בצדה, משום שיכול רעש להיות "חזק" - ובכל זאת "סביר", כגון אם הוא חולף או אם הוא נשמע בסביבה רועשת ומשלב ברעש רקע ועוד, ויכול רעש להיות "חלש" - ובכל זאת "בלתי סביר". כגון טפטוף מונוטוני קבוע ומתמשך על רקע של שקט סביבתי. לפיכך, לא בכדי הבחין המחוקק בין רעש "חזק" לבין רעש "בלתי סביר" ולגבי שניהם קבע, שיש לבחנם לאור ההפרעה שהם מהווים או עלולים להוות לאדם.
התקנות מתייחסות למדידת רעש בדירה או בחדרים (תקנה 5). סעיף 2 לחוק דן גם ברעש, המהווה הפרעה לעוברים ושבים; מה יהא על עוברים ושבים אלה, עליהם אמור החוק להגן? כיצד יוכלו הם למדוד את הרעש הבוקע מדירה או מחצרים שאינם מוחזקים על-ידיהם? התקנות מטפלות הן ברעש קבוע והן ברעש משתנה. לגבי רעש משתנה, אמצעי המדידה, אופן המדידה ומיקום המדידה כקבוע בתקנות אינם מעשיים. לא יעלה על הדעת, שנפרש את החוק כך, שה"שיניים", שהמחוקק התכוון לתת לו באמצעות התקנות, תהיינה לרועץ ליישומו. לא יעלה על הדעת, שאותו ציבור, שהחוק בא להגן עליו, יידרש "להסתובב" עם מכשירי מדידה בכיס ועם ידע וכישורים מתאימים לערוך את כל אותם המבדקים המסובכים באופן ובמכשירים שנקבעו בתקנות, או להעסיק מומחים, העולים בממון רב לעשות זאת; שאם כך תאמר, יהיה הוא חסר הגנה וחסר אונים לתבוע, לטעון ולהוכיח רעש, המטריד את שלוותו ומנוחתו או המסכן את בריאותו. ( ע"פ 151/84 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' פנחס פרשט, פ"ד לט(3) 1, 6)
אם כך, אפשרות קיומו של מטרד רעש איננה תחומה רק לרעש שמדידתו מלמדת על עוצמה העולה על זו הקבועה בתקנות מניעת מפגעים, ואיננה מחייבת קיומה של מדידה במכשירים כתנאי בלעדיו איין להוכחתו. רעש כמטרד יכול להיגרם גם במצבים מגוונים בהם עוצמתו נמוכה יותר, ואף כשלא מוצגת מדידתו כלל.
לטענת הנתבע, אין מקום לבחון חלופה אחרת לטענת קיומו של רעש "בלתי סביר" בכלי מדידה אובייקטיביים.
עיון בהחלטות אליהן מפנה הנתבע בסיכומיו (ת"א (ת"א) 28354-09-12 הבית הכתום בע"מ נ' אברהם אלגרנטי [פורסם בנבו] 4.1.13; תא"מ (ת"א) 6782-12-11 דוד כלב נ' עירית תל-אביב-יפו [פורסם בנבו] 3.5.17), מלמד שאין בהן התייחסות לבחינתה של טענה זו לקיומו של "רעש חזק" כחלופה נוספת להוכחת מטרד רעש, אפשר בהיעדר טענה שכזו, וממילא שאף לא התייחסות להלכה מלפני בית המשפט העליון כאמור.
הדין מתיר גם מתיר לתובע להראות קיומו של מטרד רעש, גם בלי שימוש באמצעי מדידת רעש, קל וחומר שגם מצב בו נעשו מדידות והרעש איננו מגיע כדי רעש "בלתי סביר" לפי תקנות למניעת מפגעים.
ויחד עם זאת, הנטל נותר רובץ לפתחו של התובע להוכחת הטענה שרמת הרעש עליו הוא מלין מגיעה כדי מטרד, ואין זהו נטל קל כלל ועיקר משניטלה האפשרות למדידתו בכלים אובייקטיביים.
כאשר עומד בפני התובע הנטל להוכיח קיומו של רעש כמפגע גם בטענה החלופית של "רעש חזק", ונוכח המדידות שבוצעו כאמור, הנה אשר התברר:
ראשית, התברר כי רמת הרעש הנגרם מפעילות חדר החזרות עולה בהרבה על רעש הרקע בסטודיו בהתעלם מפעילות חדר החזרות.
המומחה מציין כי "האוזן האנושית" מבחינה בהבדלי רעש ברמות של 5 dB(A), ולכן פער העולה על 5 dB(A) בין רעשי הרקע לבין הרעש נשוא התלונה, עלול להוות מטרד. לתמיכה בטענה שרעש העולה בלפחות 5 dB(A) על רעש הרקע עלול ליצור מטרד, אף מפנה המומחה לקביעה דומה של המשרד לאיכות הסביבה.
המומחה מצא שבמקרה דנא, מגיע הפער בין הרעש הנקלט בסטודיו מפעילות חדר החזרות לרעש הרקע לכדי לא פחות מ- 15 dB(A). ואם רעש העולה ב- 5 dB(A) על רעש הרקע עלול להוות מטרד, קל וחומר שכך מצב בו הפער מגיע כדי 15 dB(A), כבמקרה דנא, כדי להגיע למסקנה שמדובר במטרד.
אף המומחה מטעם התובע, מר שמואל מלכי, רואה בפער מול רעש הרקע בסיס לקיומו של מטרד (עמוד 15 בחוות דעת מלכי), בעוד המומחה מטעם הנתבע, ד"ר אינג' ראובן ברכה, לא מתייחס לפן זה של המדידות כלל בחוות דעתו.
לטענת הנתבע, ניסיון המומחה לטעון שהבדל הרעש מעבר לרעש הרקע מהווה מטרד, מהווה חריגה מסמכותו של המומחה וניסיון לחדור לתחום המשפט (סעיף 12 בסיכומי הנתבע). טענה זו איננה ברורה. אף שבית המשפט איננו מחויב לקבל את חוות דעת מומחה שמינה, לא ניתן לפקפק בכך שמסקנת המומחה לפיה הרעש מהווה מטרד, אפילו איננו מגיע לרמות הרעש הקבועות בתקנות מניעת מפגעים ונוכח הפער מול רעש הרקע – אכן מהווה אמירה שהיא בתחום מומחיותו. לא מצאתי בסיס כלשהו לניסיון לתחום את מומחיותו של המומחה להפעלת מכשירי מדידה ותו לא.
שנית, התברר שאופי הרעש שנוצר מפעילות הנגינה בחדר החזרות ייחודית. אין מדובר ברעש מונוטוני אלא ברעש שאיננו אחיד, שמתחיל ומפסיק כפי שמצופה מחזרה של להקה המנגנת. אין מדובר במקור רעש יחיד, אלא בכלי נגינה שונים היוצרים רעשים שונים. אין מדובר רק בתדירות יחידה של רעש, אלא בתדירויות משתנות הכוללות רעשי בס.
כך העיד אחד מעדי הנתבע, המוזיקאי ג'וני אסף שועלי (עמ' 88 בפרוט'):
לא כל פעם אנחנו עושים חזרות, לפעמים אנחנו עושים הקלטות ולפעמים הווליום הוא שקט. לפעמים אנחנו עובדים על עיבודים. זה לא כל פעם שאנחנו מנגנים מה שנקרא rhythm session שכל הלהקה מנגנת י חד. צריך לשים דברים במקומם. זאת אומרת כשאני אומר שנים לא כל השנים האלה אנחנו ניגנו כל היום, 24 שעות דפקנו תופים, בס. לפעמים היו דברים שבאים, עושים הקלטה, עובדים עם אוזניות על דברים מסוימים, עושים מיקס. לא תמיד אנחנו מנגנים כאילו מה שנקרא רוק אנד רול.
עדות זו מביאה תיאור ברור של אופי פעילות הנגינה בחדר החזרות. כזו שלעיתים היא בכלי בודד ולעיתים בלהקה. לעיתים בכלים שעוצמתם נמוכה לעיתים בכאלו שעוצמתם גבוהה – בתופים ובבס. לעיתים בסגנון מוסיקלי שקט ולעיתים בכזה עוצמתי – רוק אנד רול.
שלישית, ודווקא נוכח הפער הגדול מול רעשי הרקע ואי האחידות ברעש הנגרם, ניכר היה בעדותו של התובע עד כמה גדול המטרד הנגרם. וכך העיד התובע (עמ' 30 – 31 בפרוט'):
אני רוצה שקט, נשבע לך, לא רוצה כסף, כלום. שקט, תנו לי שקט, תנו לי לחיות. החיים שלי גיהינום, באמת. לא רוצה כסף, לא רוצה כלום. תנו לי שקט, אני לא יכול כבר עם רעש, הרעש הזה גורם לי, אתם לא מבינים אני מגיע הביתה אני סוגר את כל החלונות, אשתי לא מבינה מה קורה לי. אני לא יכול לשמוע כבר רעש. הרעש הזה גומר אותי, אתם לא מבינים את זה, אני לא יכול, אני לא יכול.... אני לא רוצה כסף, אל תתנו לי כלום, אני מוותר, הנה עורך דין תוותר על הכסף, לא רוצה, לא רוצה כלום, לא רוצה. תנו לי שקט, נשבע לכם שקט, רק תנו לי לעבוד. זה הכל, לא רוצה, לא רוצה. אתה רוצה כסף, אני גם אשלם לך כסף, קח.... אני מחוסל, אני מחוסל, אני נמצא בגיהינום, גיהינום. אתה לא מבין, עוד לא הלכתי לפסיכיאטר שיגיד לי אם אני בסדר או לא בסדר. אתם לא מבינים מה עובר עליי, אתם לא מבינים. נשבע לכם תהיו 10 דקות, תקשיבו לרעש ותבינו מה עובר על בן אדם. אתם פשוט לא מבינים את זה. צריך לעמוד שם, נשבע לכם לא רוצה כסף, הנו קחו. עירייה אני מוותר על הכל, קחו את הכל, רק תנו לי שקט, תנו לי שקט.
קשה היה שלא להתרשם מעדות זו, מהתרגשותו הניכרת של התובע במתן העדות. הרושם הברור העולה מעדותו של התובע, הינה שסובייקטיבית אכן מצוי התובע במצוקה קשה עקב הרעש שנגרם מפעילות חדר החזרות.
הגדרתו של "מטרד" מחייבת הוכחת מפגע שמגיע כדי הפרעה של ממש. עדות התובע מלמדת בצורה מובהקת על קיומה של כזו הפרעה.
ורביעית, רק להשלמת הרקע שהתברר, נמצא שאת רמות הרעש שנמצאו מפעילות חדר החזרות, אותן רמות רעש העולות בהרבה על רעשי הרקע, אותן רמות רעש שאינן אחידות, ניתן להפחית ובהרבה. באמצעים אשר פורטו בפרק ההמלצות בחוות הדעת וכוללים שיפור הבידוד האקוסטי ואמצעים נוספים.
הנתבע טוען שהשקיע משאבים ניכרים בהתקנת אמצעי מיגון (למשל כאמור בסעיף 4 בתצהירו). לטענות אלו לא הובאו אסמכתאות, אלא שאפילו הותקנו אמצעי מיגון, הדגיש המומחה פעולות מיגון נוספות שניתן לעשות ועל כל פנים, כפי שכבר הובהר לעיל, מוסב הדגש לתוצאת הפעילות ולא לאמצעים שננקטו וככל שננקטו.
כך ניתן לסכם את אשר התברר נוכח הטענה לאפשרות קיומו של מטרד רעש, אפילו מדידות הרעש הראו שאין הוא חורג מרמת הרעש המקסימלית הקבועה בתקנות מניעת מפגעים.
רעש העולה בלפחות 5 dB(A) על רעש הרקע עלול ליצור מטרד וכאן התברר שהרעש שנוצר מהנגינה בחדר החזרות עולה בלמעלה מ- 15 dB(A) על רעש הרקע.
הרעש הבוקע מהנגינה בחדר החזרות איננו אחיד.
עדות התובע מלמדת על סבל של ממש כתוצאה מהרעש.
התברר שניתן להפחית בצורה משמעותית את רמת הרעש בהשקעה במיגון אקוסטי.
בסיכום חוות הדעת מביע המומחה את המסקנה אליה הגיע כך (עמ' 11 בחוות הדעת):
בפועל ההבדלים המהותיים בין רעשי הרקע למפלס הרעש המצטבר, אופי הנגינה שאיננו אחיד ומופסק מדי מספר דקות (שהרי זו אופייה של חזרה) תדירויות משתנות הכוללות רעשי בס, מהווים מטרד רעש למרות שאין חריגה מהמפלס המותר.
סיכום המומחה מתיישב עם הראיות שהוצגו. עם החריגה הגדולה מרעשי הרקע, עם אופייה הייחודי של הפעילות בחדר החזרות כמקור לרעש לא אחיד, ועם התחושה הסובייקטיבית הברורה של התובע כמי שסובל קשות מפעילות זו.
נוכח כל אלו, אני מקבל את טענת התובע וקובע כי הפעילות בחדר החזרות מגיעה כדי מפגע, ולכן גם מהווה מטרד.
לטענת התובע, אף העירייה אחראית למטרד שנגרם לו מפעילות הנתבע בחדר החזרות.
הבסיס הראשון שמוצא התובע לטענה זו, הינה בטענה להפרת חובת העירייה לוודא קיומו של רישיון עסק כדין לפעילות הנתבע. לו כך וידאה העירייה, טוען התובע, היה המטרד נפסק זה מכבר שכן בהיעדר רישיון עסק היו ננקטות פעולות להפסקת הפעילות בידי העירייה.
לאחר שנמצא, עובדתית, שהופרכה הטענה לפעילות של "אולפן הקלטות" הרי שגם נמצא שלא נדרש כלל קיומו של רישיון עסק לפעילות הנתבע, וממילא שנדחית הטענה לאחריות כלשהי של העירייה על רקע היעדר רישיון עסק.
הבסיס השני שמוצא הנתבע לביסוס הטענה המבקשת להשית על העירייה אחריות למטרד שנגרם לו, נובע מהטענה שהייתה מוטלת על העירייה החובה לפעול להפסקת המטרד, ומשלא עשתה כן – התרשלה.
טענה זו מתבססת על סמכותה של העירייה לפקח על פעילותם של העסקים השונים בתחומה ולוודא כי הם עומדים בתנאי הרישיון שניתן לפעילותם. מצב בו מתברר שהעירייה איננה מקפידה על קיומם של תנאי ברישיון עסק שהפיקה, עלול להביא למסקנה בדבר הפרת חובת הזהירות של העירייה, שהרי "אין ספק בדבר סמכותה של העירייה לפקח על פעילותם של העסקים השונים בתחומה ולהקפיד שיעמדו בתנאים שלפיהם ניתן להם הרישיון הקבוע בחוק" (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 765).
דא עקא, ובמקרה דנא נמצא שפעילות הנתבע כלל איננה מחייבת רישיון עסק. ובהיעדר כזה רישיון עסק, נשמט הבסיס ההכרחי לביסוס טענת התובע לרשלנות מצד העירייה.
בסופו של יום, נמצא שמדובר במה שהוא מעין "סכסוך שכנים". סכסוך שהעירייה איננה צד לו ולא ברור מדוע התעקש התובע על מעורבותה. התובע הלין בפני העירייה על פעילות הנתבע, זו גם שלחה פקח מטעמה שהגיע למסקנה שאין צורך ברישיון עסק לפעילות הנתבע. מסקנה שעולה בקנה אחד עם רשימת העסקים טעוני רישיון, רשימה שאיננה כוללת פעילות של "חדר חזרות".
טענות התובע למטרד רעש, בפרט לאחר שהתברר שאלו אינן מתבססות על ממצאי רעש "בלתי סביר", אינן יכולות להביא לביסוס טענה לאחריות העירייה. למעשה, מעיון בסיכומי התובע מתברר שאם נדחית הטענה שלפיה נדרש קיומו של רישיון עסק לפעילות הנתבע, לא נמצא עוד בסיס לניסיון לייחס אחריות גם לעירייה.
כפועל יוצא מהאמור – לא נמצא בסיס לטענות התובע כלפי העירייה ודין התביעה נגדה – דחייה.
לאחר שנמצא שהוכחה טענת התובע למטרד שנגרם לו עקב פעילותו של הנתבע בחדר החזרות, יש לקבוע את הסעד שיינתן לתובע.
הסעד הראשון לו עותר התובע הינו צו מניעה קבוע האוסר כליל על הנתבע פעילות של חדר חזרות.
מאחר ופעילות הנתבע בחדר החזרות אכן גורמת מטרד לתובע, עומדת לתובע הזכות לצו אשר יביא להפסקת המטרד. יחד עם זאת, כיוון שצו כאמור יביא לפגיעה ברורה בפעילות הנתבע, ביכולתו לממש את זכות הקניין שלו, אין הצדקה לצו שיגביל את פעילותו במידה העולה על הנדרש.
התובע העיד כי שעות פעילותו של הסטודיו שהוא מפעיל הינה החל מהשעה 08:00 ועד לשעה 17:00 (עדות התובע בעמ' 25; ש' 15 בפרוט'). כך גם העידה עובדת הסטודיו, גב' נוי וינשטיין (עמ' 44, ש' 10 – 12 בפרוט').
התובע אומנם טען שהוא מגיע לסטודיו בימי המנוחה ונשאר לפעמים גם לאחר סגירתו, אולם הוא עצמו גם העיד בנוסף, כי במגעיו מול הנתבע טען שוב ושוב שאין לו התנגדות לנגינה לאחר השעה 17:00 (עמ' 26; ש' 26 בפרוט').
נוכח עדויות אלו, נמצא שהצו הנדרש למניעת המטרד מתייחס לשעות פעילות הסטודיו, בימים א' – ה' בין השעות 08:00 ועד 17:00, ובימי ו' בין השעות 08:00 – 13:00.
ויודגש, צו זה יעמוד בתוקף ויחייב את הנתבע כל עוד לא הושגה הסכמה אחרת עם התובע, ובהיעדר הסכמה – רק לאחר קביעה שיפוטית לפיה הותקן בחדר החזרות מיגון אקוסטי שיפחית את עוצמת הרעש המגיע לסטודיו לכזו שלא תהווה עוד מטרד.
התובע עותר בנוסף לפיצוי על הנזק הלא ממוני שנגרם לו, אף שבמהלך עדותו טען שהוא נכון לוותר על פיצוי שכזה ובלבד שיופסק המטרד (עמ' 30; ש' 30 בפרוט'). ברי הדבר שקשה לאמוד את סאת הכאב והסבל שהינה מנת חלקו של התובע מאז החל לפנות לנתבע ולבקש ממנו להפסיק את פעילותו של חדר החזרות. בשים לב לקושי זה, לכך שהתובע עצמו העיד שלא הפיצוי עומד בראש מעיניו, ולכך שאכן נמצא שמטרד נגרם גם נגרם, אני אומד את הפיצוי לתובע בסך של 30,000 ₪.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
אשר על כן אני מקבל את התביעה וניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע לאפשר כל פעילות של נגינה בחדר החזרות (הנכס בקומה ד' של הבניין שברחוב רבניצקי 7, תל אביב) בימים א' – ה' בין השעות 08:00 ועד 17:00, ובימי ו' בין השעות 08:00 – 13:00.
בכדי לאפשר לנתבע התארגנות, יכנס צו המניעה לתוקף ביום 10.2.20.
צו מניעה זה יעמוד בתוקף עד להסכמה אחרת עם התובע, או עד להחלטה אחרת לאחר שיתברר שהותקנו בחדר החזרות אמצעי מיגון אקוסטי כאלו, שהפחיתו את רמת הרעש החודר לסטודיו לרמה כזו שהוא לא יהווה עוד מטרד.
כמו כן אני מחייב את הנתבע לפצות את התובע בסך של 30,000 ₪ על הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע.
הנתבע יישא בהוצאות התובע בגין תביעה זו, באגרת בית המשפט, בחלקו של התובע בתשלום למומחה, ובנוסף לאלו גם בשכר טרחת עו"ד בסך של 30,000 ₪.
התביעה ביחס לעירייה – נדחית.
בשים לב לכך שחלקה של העירייה בהתדיינות היה קטן מזה של התובע והנתבע, וכך גם לא השתתפה בתשלום שכר המומחה; וכן בשים לב לכך שהתביעה לא הייתה מופרכת לפחות בשאלת חובת הנתבע ברישיון עסק - אני מחייב את התובע לשאת בהוצאות העירייה בגין הגשת התביעה בסך של 5,000 ₪.
ניתן היום, א' שבט תש"פ, 27 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.