הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 40363-06-16

לפני
כבוד ה שופטת איילה גזית

התובע:

שלום פילוס

נגד

הנתבעת:

עירית קריית אונו

פסק דין

1. התובע הגיש תביעה כספית בסך 500,000 ₪ , בה טען כי הינו תושב העיר קריית אונו, אומן מוכר, נכה צה"ל, הלום קרב, אשר בינו לבין הנתבעת נחתם הסכם לפיו, התובע יצייר על 180 ארונות בזק וחשמל הפזורים ברחבי העיר, והתובע ביצע את חלקו בהסכם וביצע יצירות אומנות, תוך שהעירייה מספקת לו חומרי גלם וצבע.

התובע טוען כי בחודש 07/11, התובע ביטל את הסכם ההתקשרות ובעקבות הסכסוך, פנה ביום 24/07/12 לנתבעת בדרישה לבצע עבודות לצורך אחזקה תקינה של היצירות, אולם לא זכה לתגובה.

התובע טוען כי הנתבעת נמנעה מלעשות מעשה על מנת לשמר את היצירות, ועל כן היצירות הושחתו ללא הכר כתוצאה מפגעי מזג האוויר, ועל הנתבעת לפצותו בהתאם לחוק זכויות יוצרים, תשס"ח – 2007, ללא הוכחת נזק בגין כל אחת מהיצירות.

בתאריך 20/11/16, ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים, לפיו הנתבעת מתחייבת לדאוג להסרה של כל הציורים שצוירו בידי התובע על גבי הארונות, והתביעה דנן עוסקת רק ברכיב הפיצוי הכספי.

2. הנתבעת טענה כי ההתקשרות עם התובע נעשתה מטעמים הומניטריים ביוזמת מחלקת הרווחה של הנתבעת, על מנת לעזור לשיקומו של התובע. התובע הגיש תביעה כספית בה קבע בית המשפט את השכר הראוי המגיע לתובע בסך 80,000 ₪, ולטענת הנתבעת, קיים לתובע חוב ארנונה שלא שולם, בגינו הגישה תביעה בתיק נפרד.

בעניין התביעה דנן, טענה הנתבעת כי איננה יכולה לבצע עבודות אחזקה, הואיל וכל נגיעה ביצירה תיחשב השחתה או יצירת פגם ביצירה, ואין לנתבעת הכישרון לתקן בכוחות עצמה את היצירות, מה גם שהפגיעה נגרמה מאיתני הטבע, ומפגעי מזג האוויר, דבר שהוא סביר בנסיבות העניין, שכן הציורים מוצבים ברחובות תחת כיפת השמיים, והתובע ידע על כך.

3. בדיון הסכימו באי כוח הצדדים שאין מחלוקת שהתובע צייר את הציורים והם נפגעו מפגעי מזג אוויר, ואין טענה שהנתבעת עשתה פעולות פוגעניות כדי להשחית את היצירות. עוד הסכימו באי כוח הצדדים לוותר על שמיעת הוכחות ולהגיש סיכומים בעניין הטענות העולות מהתיק. באי כוח הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב לתיק בית המשפט.

4. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, ובסיכומי הצדדים, ושמעתי את טענותיהם, עולה כי התובע זכאי לקבלת פיצוי בגין הפרת זכות מוסרית, אלא שסכום התביעה במקרה דנן, הינו מוגזם ומופרז.

הנתבעת טענה כי לא הפרה את זכותו המוסרית של התובע, שכן שמו התנוסס על גבי הציורים בתוספת מספר הטלפון הנייד שלו והנתבעת לא עשתה כל פעולה פוגענית ולא פגעה בכבודו ובשמו, והפגמים שהיו בציורים הינם תוצאה של עמידתם מעל 10 שנים תחת כיפת השמיים.

אין מקום לקבל טענה זו.

סעיף 45 לחוק זכויות יוצרים תשס"ח – 2007, קובע את הזכות המוסרית ליוצר של יצירה אומנותית וסעיף 46 קובע את היקף הזכות:
"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין:
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".

אכן, הזכות המוסרית נוסחה כזכות למנוע שינויים אקטיביים ביצירה, ונוסח החוק אינו מציין האם מדובר במעשה או מחדל, והאם הזכות המוסרית כוללת גם את זכותו של היוצר לדרוש שימור ואחזקה של היצירה, והאם ניתן להסיר את היצירה.

יחד עם זאת, על פי סעיף 52 לחוק, הפרה של זכות מוסרית מהווה עוולה אזרחית, באופן שהוראות פקודת הנזיקין (נוסח חדש) חלות עליה. על פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין העוסק בעוולת הרשלנות, יש לראות את הנתבעת כמי שהתרשלה ביחס לתובע, שלגביו יש לה חובה שלא לנהוג כפי שנהגה, תוך היעלמות מדרישה התובע במכתבו מיום 24/07/12.
במקרה דנן, כאמור לעיל, הסכימו הצדדים על מחיקת היצירות בפסק דין שנתן תוקף להסכמה.

יצוין כי הפסיקה אליה הפנו הצדדים עוסקת בשני פסלים שרכשה העירייה, כאשר בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את העירייה בתשלום פיצויים בשל הפרת זכות מוסרית בעקבות פגיעה בשני פסלים שיצר האומן.
(ראה (ב"ש) 5211/08 תא (ב"ש) 5211/08, אבנר בר חמא נ' עיריית קרית גת).

יש מקום לאבחן את האמור בפסק הדין לעיל מהמקרה דנן, הואיל ובפסק הדין טענה העירייה שביצעה תיקונים שאינם תואמים את המפרט המקורי של הפסל, בטעות ובתום לב, ובשל מגבלות תקציב, מה שאין כן במקרה דנן, בו לא ביצעה העירייה כל תיקון או שינוי ביצירה.

אמנם, בנסיבות מסוימות, זכותו של היוצר תיסוג מפני זכות הקניין של בעל היצירה, ואין הדבר סביר לדרוש מהרשות לשמר כל יצירה לנצח, ויש לבחון האם תחזוק היצירה סביר לאור האיזון הנדרש בין הזכויות.

יחד עם זאת, אין מקום לפטור את הנתבעת מאחזקה ראויה של היצירה, ומשמירת הזכות המוסרית של התובע ביצירה, ועל הנתבעת היה לעשות את מיטב המאמצים לצורך שמירה על הזכות המוסרית.

יתר על כן, התובע שלח מכתב לנתבעת ביום 24/0712, ובו דרש כי הנתבעת תבצע אחזקה תקינה של היצירות, אשר דוהות ומתבלות עקב פגעי הזמן במזג האוויר, באופן שגורם לו עוגמת נפש ופגיעה בשם הטוב, ועל כן דרש שהנתבעת תיצור קשר עם התובע על מנת לקבל מהתובע הנחיות כיצד לבצע את עבודות האחזקה והשינוי.

הנתבעת לא הגיבה למכתב התובע, וטענה בסעיף 13 לסיכומיה כי דרישת התובע נשלחה במועדים בהם הצדדים ניהלו הליך משפטי, כך שכל טענותיו היה המקום להעלותן במהלך הדיו ולבררן שם.

אין מקום לקבל טענת הנתבעת, ולא היה מקום שהנתבעת תתעלם מדרישתו של התובע כפי שעלתה במכתב ששלח אליה. אין בעובדה שנוהל הליך משפטי בין הצדדים כדי לשמש נימוק ראוי לאי מתן תשובה עניינית לדרישת התובע במכתבו לאופן שימור היצירות.

אכן, רשאית הייתה הנתבעת להודיע לתובע על רצונה במחיקת היצירות, שהרי אין לחייב את הנתבעת לשמר את היצירה לנצח, אולם הנתבעת לא השיבה כל תשובה שהיא לתובע, ובכך תרמה להמשך הפגיעה ביצירות אשר נותרו בשטח הציבורי, נתונות לפגעי מזג האוויר.

בנסיבות אלה, כאשר הנתבעת מזמינה את יצירות האומנות למרחב הציבורי, עליה האחריות, אם לשימור ואחזקה של היצירות, ואם למחיקתן בהסדר עם בעל היצירה.

יחד עם זאת, הפיצוי שדרש התובע הינו, כאמור לעיל, מוגזם ומופרז, ואין מקום לחישוב המתבסס על הסכום המקסימלי הקבוע בחוק לכל אחת מהיצירות. בהתחשב בעובדה שנפסק לתובע שכר ראוי בגין היצירות, וכן בהתחשב בעובדה שניתן פסק דין, על יסוד הסכמת הצדדים למחיקת היצירות, יש מקום להעמיד את הפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית בסך של 45,000 ₪.

5. אשר על כן, לאור הנימוקים לעיל, הנתבעת תשלם לתובע סך של 45,000 ₪, בתוספת הוצאות ושכר טרחה עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, וזאת בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.
המזכירות תבצע סגירת תיק.

ניתן היום, ב' תמוז תשע"ז, 26 יוני 2017, בהעדר הצדדים.