הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 3943-04-16

לפני כבוד השופטת אורלי מור-אל

התובע
והנתבע שכנגד

פלוני

נגד

הנתבע
והתובע שכנגד
ה.י.

מטעם התובע: עו"ד עמיחי טרוזמן
מטעם הנתבע: עו"ד מנשה ששון

פסק דין

תביעה זו עניינה בנזקי גוף שנגרמו לתובע בעקבות מעשה אלימות שהפעיל כלפיו הנתבע. הנתבע הגיש מצידו תביעה שכנגד בעילת תקיפה, פגיעה בשם טוב ופגיעה בפרטיות.
תמצית העובדות וטענות הצדדים
התובע והנתבע היו שכנים בבניין דירות משותף, התובע שכר דירה במקום וכן פעל מצדו של בעל הבניין לסייע בהשכרת הדירות ואלו הנתבע היה בעל עסק לאלומיניום. לטענת התובע בתאריך 16/5/14, תקף אותו הנתבע באלימות וגרם לו נזקי גוף וזאת על רקע נסיונו למנוע השכרת אחת הדירות במקום ובשים לב לסכסוך שקיים בין הנתבע ובין בעל הבניין .
בשל מעשה התקיפה הועמד הנתבע לדין והורשע בהתאם להודאתו.
התובע הגיש בתמיכה לתביעתו חוות דעת פסיכיאטרית בטענה ל- 20% נכות, מומחה מטעם הנתבע קבע כי לא נותרה לתובע נכות בגין האירועים. בשל הפערים מונה מומחה מטעם בית המשפט שקבע אף הוא כי למעט נכויות זמניות לא נותרה לתובע נכות צמיתה.
הנתבע הגיש תביעה שכנגד במסגרתה פרט את השתלשלות הסכ סוך בינו ובין בעל הבניין וטען כי התובע גרם לפגיעה בשמו הטוב ובפרטיותו וכן גרם לו נזקי ג וף בשל כך שנשך אותו במהלך האירוע , נשיכה שתועדה גם במסגרת חקירת המשטרה.
הצדדים חלוקים אודות נסיבות האירוע כמו גם בנוגע לנזקים שנגרמו לתובע ולתובע שכנגד , ככל שתקבע אחריות. אפתח בבחינת נסיבות האירוע.

נסיבות האירוע ואחריות הנתבע לנזקי הגוף שנגרמו לתובע
נסיבות האירוע נבחנו במסגרת חקירת המשטרה שנערכה . בתום חקירת המשטרה הוגש נגד הנתבע כתב אישום. מן התיק הפלילי שצורף לראיות התובע עולה, שחלק ממהלך התקיפה תועד במצלמת אבטחה שהייתה במקום. לאחר עדות התובע בהליך הפלילי ועוד בטרם עלה הנתבע על דוכן העדים, בחר הנתבע להודות בכתב אישום מתוקן והורשע בהתאם בעבירות שיוחסו לו.
עובדות כתב האישום המתוקן בו הודה הנתבע, מעלות, כי הנתבע הוא בעל עסק לאלומיניום בבניין בו מתגורר התובע. בין הנתבע לבין בעל הבניין, קיים סכסוך מתמשך הנוגע לבעלות וזכויות בבניין. התובע עובד ביחד עם בעל הבניין בוועד הבית ועוזר לו בהשכרת דירות בבניין. התקיפה ארעה על רקע פגישה בין הנתבע לשוכר פוטנציאלי לשם השכרת דירה בבניין, למורת רוחם של התובע ובעל הבניין.
מסכת האירועים הנוגעת למעשה התקיפה בה הודה הנתבע במסגרת כתב האישום המתוקן ( התובע הוא "המתלונן" והנתבע הוא "הנאשם") הינה כדלקמן -
"1. בתאריך 16/5/14, בשעה 10:30 או בסמוך לכך, בבניין, ניגש המתלונן לנאשם אשר היה באותה עת עם האחר. המתלונן ניסה להסביר לאחר כי קיים סכסוך הנוגע לבעלות בבניין וכי אם ישכרו דירה בבניין הרי שהוא ישים את כספו על קרן הצבי.
2. הנאשם התעצבן על מעשיו של המתלונן והחל לתקוף את המתלונן, בכך שהשליך לעברו מכסה של פח אשפה. המתלונן ברח מפניו, תוך שהוא מנסה לצלם את מעשיו של הנאשם באמצעות הטלפון הנייד שלו. או אז, הזיק הנאשם לרכוש המתלונן, בכך שלקח ממנו את הטלפון הנייד שלו, השליך אותו לרצפה ושבר אותו. הנאשם אף איים על המתלונן בכך שאמר לו שהוא יטפל בו, בכוונה להפחיד או להקניט.
3. מייד לאחר המתואר בסעיף 2 דלעיל, ברח המתלונן מן הנאשם לעבר פינה בחצר. הנאשם רדף אחרי המתלונן ותקף אותו, בכך שירק עליו מספר פעמים ואז הצמיד אותו לקיר במקום והחל להכות בו באגרופים בעוצמה, בפניו. המתלונן ניסה להתגונן מפני הנאשם ונשך אותו וניסה להדוף אותו ברגליו על מנת להרחיקו, אך הנאשם תפס את רגלו של המתלונן הפיל אותו ארצה.
4. כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמו למתלונן חתך עם דימום בעפעף של עין ימין, שריטות בראש ובאמה ביד ימין, נפיחות בשורש כף יד ימין ושבר בצלעות בצד שמאל (FX-RIB), שהם חבלה של ממש.
5. המתלונן הזעיק את המשטרה למקום וזו האחרונה הגיעה ועצרה את הנאשם ובהמשך קיבל המתלונן טיפול רפואי וצילום השבר בצלעות ב"טרם".".
בגין מעש ים אלה הורשע הנתבע בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); היזק לרכוש במזיד – עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין ואיומים – עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
כפי שטוען התובע, פסק הדין הפלילי בו הודה הנתבע הוא פסק דין פלילי חלוט לאחר שלא הוגש עליו ערעור על ידי הנתבע . נהפוך הוא. הוגש ערעור על ידי המאשימה לעניין קולת העונש שגם התקבל. סעיף 42א ל פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: " פקודת הראיות") קובע, כי הממצאים והמסקנות של פסק דין פלילי חלוט המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע הוא בעל דין במשפט האזרחי.
בהקשר זה נקבע עוד בפסיקה, כי כאשר פסק דין פלילי מבוסס על הודאת הנאשם, רואים את העובדות בכתב האישום כמוכחות כלפיו והן יהוו את ה"ממצאים" שבפסק הדין (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט פ"ד מא (4) 327 (1987)). ההנחה היא, ש"בית משפט אינו מרשיע אדם אלא לאחר שאשמתו הוכחה מעל ספק סביר, ולכן אין צידוק להתעלם ממנה לצורך שכנועו של בית משפט אחר" ו"חקירה ודרישה שנעשתה על ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת" (ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' ממן פ"ד כט (1) 208 (1974); י' קדמי, על הראיות, (חלק שלישי) תשס"ד-2003, עמ' 1353).
כפי שנקבע לא פעם, הרציונלים העומדים בבסיס הוראת סעיף 42א, ובכלל זה, עקרון העקביות המחייב למנוע סתירות בפסיקת בתי המשפט. מידת ההוכחה הגבוהה בהליך הפלילי החלה מקל וחומר בהליך האזרחי וההנחה, כי בהליך הפלילי כבר ניתנה לנתבע ההזדמנות להתגונן ואין מקום לדון שוב בטענות הצדדים, מצדיקים את קבלת הממצאים והמסקנות שנקבעו בהכרעת הדין, גם בהליך האזר חי (ראו: ת"א (חי) 565/03 ראובן בן ציון נגד חזן דוד (25/1/2007) (להן: " עניין ראובן"), וראה גם ד. פרידמן "פסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחי" הפרקליט כה(א) 92, כה(ג) 372, תשכ"ט-1969).
משמע, הממצאים והמסקנות הנובעים מכתב האישום המתוקן בו הודה הצד ה נתבע מהווים את התשתית העובדתית ה נדרשת לבחינת אחריותו לאירוע התקיפה.
סעיף 42א (ג) מלמדנו, כי המורשע או חליפו רשאים לבקש הבאת ראיות לסתור ובית המשפט רשאי להתיר זאת מטעמים שירשמו וכדי למנוע ע יוות דין. אולם בפסיקה הודגש , שהבאת ראיות לסתור מחייבת הגשת בקשה מפורשת ומנומקת ובקשה כזו לא הוגשה במקרה דנן.
יתירה מזו, גם אם הייתה מוגשת בקשה להתיר הגשת ראיות לסתור, הרי שעל-פי הכללים שהותוו בפסיקה אין להתיר הגשת ראיות לסתור כדבר שבשגרה, שכן יש בגישה זו לרוקן מתוכן את הוראת סעיף 42א ל פקודת הראיות ולמוטט את הבסיס הרעיוני לחקיקתו.
הרשות להביא ראיות לסתור, ניתנת – על-פי הפסיקה – בנסיבות מיוחדות, כאשר הדבר דרוש על-מנת למנוע עיוות-דין, מקום שאי מתן הרשות עלול להביא לתוצאה בלתי צודקת בעליל, או שתקפח, באופן קשה, את הנתבע בהגנתו. לא זה המצב בענייננו, ה נתבע לא הציג כל ראיה שלא הייתה בפניו בעת ניהול ההליך הפלילי.
הנתבע העלה בתצהירו ובעדותו שורת טענות, בעניין הסכסוך שהיה לו עם בעל הבניין, העובדה שהתובע ביקש לצלם אותו וכן בנוגע למהלך האירועים. לטענתו, התובע הוא זה שגרם להתרחשות האירוע, שעה שנכנס לחנותו, צעק לשוכר החדש שהוא (הנתבע) רמאי ונוכל וכי השוכר שם את כספו על קרן הצבי. לדבריו, דרש מהתובע לצאת מהחנות ומשלא יצא התיז עליו מים מבקבוק והתובע יצא ואולם שב לחנות שהוא מצלם בטלפון הנייד את השוכר החדש. הנתבע טען, כי ניסה לקחת מהתובע את הטלפון הנייד על מנת למחוק את התמונות שצולמו ללא הסכמתו ומשכך רדף אחריו, השליך לעבר התובע מכסה פח מפלסטיק ואולם התובע המשיך לצלם אותו ומשכך המשיך לרדוף אחריו. הנתבע הוסיף ו טען, כי תפס את הפלאפון אולם התובע נשך אותו ביד, ואז אוטומטית הכה את התובע באגרופו בפניו והוציא את הפלאפון מידיו. לדבריו, התובע בעט בו אך הצליח לתפוס את רגלו של התובע לפני שפגעה בו, התובע איבד את שיווי משקלו ונפל על הספסל שהיה במקום ונחבל בחזהו מהספסל. מרוב עצבים זרק הנתבע את הפלאפון לקרקע וזה ניזוק. הנתבע טען, כי הפגיעה היחידה שגרם לתובע היא הדימום בעפעף של עין ימין, יתר הפגיעות נגרמו באשמתו של התובע, במיוחד הנפיחות בשורש כף היד והשבר בצלעות שנגרמו לאחר נפילת התובע על גבו בעקבות כך שניסה לבעוט בו.
בחנתי את טענותיו של הנתבע. בנסיבות שהתבררו לפני , אין כל הצדקה לאפשר לנתבע לסתור את האמור בכתב האישום המתוקן בו הודה. ההודיה באה, לאחר שנשמעה עדותו של התובע בהליך הפלילי, וכאשר ברור היה שגרסתו של התובע עומדת בעינה. הנתבע בחר שלא לקחת את הסיכון ולא העמיד את גרסתו שלו לחקירה נגדית בהליך הפלילי. אין שמץ של הצדקה לפתוח את ההליך הפלילי ומשכך כל טענה של הנתבע שיש בה כדי לסתור את האמור בכתב האישום דינה להידחות.
יתירה מזו, גם לגופו של עניין ניתן לקבוע באופן ברור שעדות התובע עדיפה על עדות הנתבע ומהימנה ממנה. התובע חזר על גרסתו במשטרה, בעדותו בהליך הפלילי ובעדותו לפני. גרסת התובע נתמכה בסרט של האירוע שאמנם לא הוצג לפני אבל היה חלק מהראיות בהליך הפלילי, שימש לצורך הגשת כתב האישום, הוגש כראיה וניתן להניח שתמך בטענות התובע שאם לא כן הנתבע לא היה מודה בהליך הפלילי.
הנתבע מנסה להקטין את היקף אחריותו ואולם ברי שלולא היה נוקט הנתבע באלימות מלכתחילה, רודף אחרי התובע, מכה אותו וגורם לנפילתו, הרי שלא היו נגרמות החבלות.
נדמה שלא יכול להיות ספק, כי בהיות התקיפה, מעשה פלילי מכוון רצוני של הנתבע שבחר במודע לבצע מעשה לא חוקי, קמה ל נתבע לצד האחריות בפלילים, גם אחריות בנזיקין כלפי התובע.
משכך, על יסוד הוראות סעיף 42א ל פקודת הראיות ונסיבות ה עניין, ניתן לקבוע, כי הנתבע אחראי לפצות את התוב ע בגין הנזקים שנגרמו לו באירוע, ואולם עדיין יכול ה נתבע לעורר את סוגיית האשם התורם ואת ס וגיית שיעור הנזק, שכן הנתבע חייב בתשלום הנזק שגרם ולא יותר.
אשם תורם לתובע – האמנם?
כמפורט לעיל, הנתבע מעלה טענות שניתן לסווגן כאשם תורם מצד התובע, החל בעצם הטענה אודות מהות הסכסוך שהיה קיים בינו ובין בעל הבית; העדר זכותו של התובע להעלות את הטענות כלפיו למול השוכר ; העובדה שהתובע נכנס לחנותו, השחיר את שמו בפני השוכר הפוטנציאלי וצילם אותו וכלה בטענה שכל מטרתו הייתה להוציא את הפלאפון מידיו של התובע ולמחוק התמונות.
טענות בנוגע לקיומו של אשם תורם, יכול הנתבע לטעון גם כאשר לא מתבקשת ולא ניתנת הרשות להביא ראיות לסתור, שכן במסגרת ההליך הפלילי, בוודאי בשלב הכרעת הדין שהוא המכריע לעניין תחולתו של סעיף 42א לפקודת הראיות, לא נטענת ולא נשקלת כלל סוגיית האשם התורם של קורבן העבירה או גורמים אחרים.
מושכלות יסוד הן, שבהליך פלילי, אין לרשלנות התורמת של הקרבן או גורמים אחרים כדי להעלות או להוריד לעניין קביעת האחריות הפלילית של הנאשם. לאור זאת, נפסק לא פעם, כי על מנת להוכיח אדם תורם בהליך אזרחי, אין הנתבע נדרש כלל לרשות בית המשפט לפי סעיף 42ג' ל פקודת הראיות. מכל מקום, הפסיקה הכירה בכך שיש לאפשר למורשע בפלילים להביא ראיות על מנת להוכיח רשלנות תורמת של הנפגע או של אחרים ועל מנת למנוע עיוות דין.
ראה לדוגמא, בר"ע 15/76 יוסף שפין נ' יוסף כהן פ"ד ל (2), 251, עמ' 252, שם נפסק כדלקמן:
"הראיה אשר האיסור שבסעיף 42ג חל עליה, אינה אלא פסק הדין המרשיע, כאמור בסעיף 42א(א), שרק אותו אין לסתור אלא ברשות בית-המשפט. אבל אין בפסק-דין המרשיע את המערער מס' 1 בהתרשלות, כדי להוציא מכלל אפשרות שקרבן התאונה אשם היה ברשלנות תורמת: כידוע, אין ברשלנות התורמת של הקרבן כדי להעלות או להוריד לענין האחריות בפלילים, להבדילה מן האחריות בנזיקין. פסק הדין בעינו המלא יעמוד ככתבו וכלשונו ולא יהיו עליו עוררין, אף אם יימצא שהיתה כאן רשלנות תורמת מצד המשיב; ולכן אין הראיה על רשלנותו התורמת בגדר "ראיה לסתור".
ראו גם ע"א 895/80 עיריית נתניה נגד חסן אל מלק, פ"ד לו(2) 119, שם נקבע בעמ' 121 כי:
"ראיה, שהוגשה מכוח סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971(כפי שתוקן בחוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 2), תשל"ג- 1973), קבילה כראיה לכאורה במשפט אזרחי ביחס לאמור בה, אם המורשע או חליפו הוא בעל דין במשפט האזרחי; ואולם המימצאים והמסקנות של פסק-דין חלוט בהליך פלילי, בין שאלה נקבעו לאחר דיון או על-פי הודאת הנאשם, אינם עומדים בהכרח בסתירה לקיומה של רשלנות תורמת של מאן דהוא נוסף, המעורב בתאונה או במעשה, או של הנפגע וקרבן התאונה עצמו. רשלנות תורמת כזו אין בה כשלעצמה כדי לשנות את האחריות בפלילים, אך עשויה להיות לה משמעות לעניין שיעור האחריות בנזיקין ובהליך אזרחי. הוכחת רשלנות תורמת מצד גורם שלא הועמד לדין פלילי או מצד הנפגע עצמו אינה בבחינת "ראיה לסתור" בה מדבר הסעיף 42ג של פקודת הראיות [נוסח חדש], המותרת רק ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות-דין. אין זה מפחית מהמימצאים כלפי הנאשם בפלילים בדבר אחריותו, ואילו שיעור האחריות יש לו חשיבות רק בהליך האזרחי, אך אינו מעלה ואינו מוריד לעצם האחריות בפלילים, לבד אולי מעניין הטיעון לעונש".
מכאן ברור, כי הוכחת רשלנות תורמת, מצד הנפגע עצמו או גורמים נוספים, אינה בבחינת "ראיה לסתור", את פסק הדין המרשיע כמפורט בסעיף 42ג ל פקודת הראיות ומכאן שיש מקום לאפשר למורשע בהליך פלילי - הנתבע בהליך אזרחי, להביא ראיות להוכחת אשם תורם של הנפגע או של אחר ואין להגדירם כראיות לסתור במובן סעיף 42 הנזכר לעיל (ראה גם: ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' ממן פ"ד כט (1) 208 (1974); ע"א 285/80 שיף נ' אליאסי פ"ד לד(4) 752 (1980), עניין ראובן, ובש"א (נצ') 1834/09 ח'ורי בן חנא בשארה נ' תאופיק זנגריה (11/10/2009)).
בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. המפתח לאופן חלוקת האחריות מצוי בלשון סעיף 68 לפקודת הנזיקין, הקובע: "הפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק, תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק". הווה אומר, המחוקק הותיר לשיקול דעת בית המשפט את יישום הדוקטרינה של האשם התורם, תוך התחשבות במידת אחריותו של הניזוק, לפי מבחן שמציג הגדרה צרה ורחבה כאחת - "נכון וצודק".
חלוקת האחריות במסגרת דוקטרינת האשם התורם יושמה במשפט הישראלי בשתי דרכים. הגישה הרווחת עושה שימוש במבחן האשמה המוסרית. לפי גישה זו, על בית המשפט לאמוד את מעשי הרשלנות של המזיק ושל הניזוק, ולהעריך מהי מידת מחדליו של כל צד, הווה אומר בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו [פורסם בנבו] (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)). מבחן אחר בו נעשה שימוש הוא מבחן הסיבתיות, והוא מתמקד בשאלה איזה משני הצדדים תרם תרומה גדולה יותר להתממשות הנזק (ראו לדוגמא שימוש במקביל בשני המבחנים בע"א 4079/05 הועדה המקומית לתו"ב שומרון נ' מעונה חברה לבנין בע"מ [פורסם בנבו] (11.11.2010)).
לצד שני מבחנים אלו, יש לקחת בחשבון שיקולי מדיניות שונים. כך, כאשר מדובר בניזוק בעל יתרון משמעותי במאזן הכוחות מול המזיק, או בהתאם לסוג הנזק – נראה שיש מקום לגבות "דמי השתתפות" גבוהים יותר מן הניזוק במסגרת הגנת האשם התורם. שיקול רלבנטי נוסף הוא האם הנזק נגרם ברשלנות גרידא, או שמא היה בו יסוד נפשי של כוונה; ככל שמדובר בכוונה – נראה שיש לגבות "דמי השתתפות" נמוכים יותר מן הניזוק. ביטוי לפער ביחסי הכוחות הוא ביחסי עובד-מעביד, כך לדוגמא, בנזקים שאירעו לעובד במסגרת עבודתו, הנטייה היא להחמיר יותר עם המעביד ולהקל עם העובד בייחוס רשלנותו (ראו פסק דינו של כב' השופט הנדל, פיסקה 6 בע"א 9057/07 דוד אפל נ' מדינת ישראל (2/4/12) (להלן: "עניין דוד אפל").
על בית המשפט, אפוא, לבחון את מידת האשמה המוסרית של כל צד וכן את מידת תרומתו של כל צד להתממשות הנזק, לצד זאת יש לקחת בחשבון את מאזן הכוחות בין המזיק לניזוק, את אופיו של הנזק, היסוד הנפשי של המזיק ומכלול נסיבות העניין.
ענייננו שלנו, כידוע, הוא במזיק, שביצע עבירה פלילית במכוון וגרם לחבלות לא מבוטלות לנתבע, הכל כפי שהודה בכתב האישום כנגדו.
הנתבע העלה טענה לעניין מהות הסכסוך בינו ובין בעל הבניין וטען כי הדירה שביקש להשכיר הייתה דירה שהשכיר בעבר ומשכך לתובע לא הייתה כל זכות להתערב בכך. מנגד, טען התובע לקיומו של צו מניעה שהיה תקף באותה עת, המלמד כי נאסר על הנתבע להשכיר את הדירות. כפי שעלה מן הראיות, לימים , לאחר האירועים, ניתנה הכרעה בבית המשפט לפיה לבתו של הנתבע קיימת זכות בשליש מן הדירות בבניין ואול ם הכרעה זו לא הייתה קיימת בעת האירועים ומשכך לא ניתן לטעון שהתובע פעל בני גוד לדין עת ביקש למנוע את השכרת הדירה, נהפוך הוא. הוא פעל על פי הכרעה משפטית שהייתה קיימת אז. אכן התובע לא הציג את צו המניעה או פסק הדין המחוזי לו טען ואולם העלה את הטענה כבר במהלך החקירה הפלילית ואף מפרוטוקול הדיון בתיק הפלילי עולה כי בסרטון המתעד את האירוע רואים את התובע מחזיק בידו אסופת דפים. הנתבע לא השכיל לסתור את הטענה בנוגע לקיומו של צו כזה ואם אכן הייתה בידו הזכות להשכיר את הדירה היה צריך להוכיח זאת. יתירה מזו, גם אם אניח שהתובע ניסה להתערב בעסקה ללא הצדקה, קשה לקבל את טענת הנתבע, כי הדבר הקים לו את הזכות לפעול באלימות כלפי התובע.
הנתבע טען שהתובע נכנס לחנותו, הטיח בו דברים וצילם אותו שלא כדין. התובע העיד ,כי כלל לא נכנס לחנותו של הנתבע, אלא האירועים היו בחוץ, הוא ניסה להסביר לשוכר הפוטנציאלי שקיים צו מניעה והוא לא יכול להשכיר את הדירה. התובע הודה שאכן צילם את הנתבע ואולם זאת לטענתו על מנת שתהא לו הוכחה בדבר מהלך האירועים.
בהקשר למקום האירועים ומהלכם, אני מעדיפה את עדות התובע – אני מאמינה לתובע שהאירוע היה בחוץ ולא בתוך החנות . אין כל אי חוקיות בצילום הסיטואציה בה משתתף התובע עצמו ברשות הרבים על מנת שתהא בידו ראיה בנוגע למהלך האירועים. זאת ועוד , אפילו נמצא פגם בצילום בוודאי של הייתה כל הצדקה להתנפלות האלימה על התובע במטרה להוציא מידיו את הפלאפון.
הנתבע הוסיף וטען שפגיעות הגוף בתובע נגרמו עקב מעשיו שלו – התובע נשך את הנתבע ומשכך אינסטינקטיבית נתן לו הנתבע אגרוף והתובע ניסה לבעוט בנתבע ומשכך משך לו הנתבע את הרגל והתובע נפל ונחבל ואין לו להלין אלא עצמו. בהקשר זה, לא מן המותר לחזור ולצטט את האמור בכתב האישום בנוגע למהלך האירועים –
"2. הנאשם התעצבן על מעשיו של המתלונן והחל לתקוף את המתלונן, בכך שהשליך לעברו מכסה של פח אשפה. המתלונן ברח מפניו, תוך שהוא מנסה לצלם את מעשיו של הנאשם באמצעות הטלפון הנייד שלו. או אז, הזיק הנאשם לרכוש המתלונן, בכך שלקח ממנו את הטלפון הנייד שלו, השליך אותו לרצפה ושבר אותו. הנאשם אף איים על המתלונן בכך שאמר לו שהוא יטפל בו, בכוונה להפחיד או להקניט.
3. מייד לאחר המתואר בסעיף 2 דלעיל, ברח המתלונן מן הנאשם לעבר פינה בחצר. הנאשם רדף אחרי המתלונן ותקף אותו, בכך שירק עליו מספר פעמים ואז הצמיד אותו לקיר במקום והחל להכות בו באגרופים בעוצמה, בפניו. המתלונן ניסה להתגונן מפני הנאשם ונשך אותו וניסה להדוף אותו ברגליו על מנת להרחיקו, אך הנאשם תפס את רגלו של המתלונן הפיל אותו ארצה
4. כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמו למתלונן חתך עם דימום בעפעף של עין ימין, שריטות בראש ובאמה ביד ימין, נפיחות בשורך כף יד ימין ושבר בצלעות בצד שמאל (FX-RIB) שהם חבלה של ממש".
ממהלך אירועים זה בו הודה הנתבע, עולה, כי מי שפ תח בהתנהגות אלימה, רדף אחר התובע ופגע בו היה הנתבע. הנסיון להטיל על התובע אשם תורם בכך שניסה להתגונן, נשך את הנתבע ואף נניח שניסה לבעוט בו, אינו יכול להצליח. פ עולות התובע היו בבירור במסגרת הגנה עצמית ואין בהן כדי להוות אשם תורם מבחינתו. כמו כן, הנתבע הודה באחריותו למכלול חבלותיו של התובע, הגם שנמחקה מכתב האישום המתוקן הטענה כי הכה את התובע בפלג גופו העליון.
הערכת משקלם ומידתם של המעשי התובע למול מעשי הנתבע בהתאם למבחן האשמה המוסרית ובחינת מידת תרומתו של כל אחד מהצדדים לנזק מעלה לטעמי, כי אין לייחס לתובע כל אשם תורם.
טענת עבריין לאשם תורם של הקורבן, בכך שניסה להתגונן, מול תקיפה אלימה שבוצעה כנגדו, צריכה להבחן במשורה ולהתקבל רק בנסיבות נדירות.
אכן הפסיקה הכירה במקרים בהם יכול מי שהורשע בדין הפלילי להעלות טענת אשם תורם כלפי נפגע העבירה ויכול גם שלנפגע העבירה ייוחס אשם תורם ולעיתים אף אשם תורם משמעותי מדובר בעיקר במקרים בהם בוצעה העבירה ברשלנות, כגון תאונות דרכים שמולידות הליך פלילי של נהיגה רשלנית, ואולם כאשר מדובר בעבירת תקיפה שבוצעה מתוך מחשבה פלילית, גם אם עקרונית לא ניתן לשקול קיומו של אשם תורם, הדבר יהא רק בנסיבות מובהקות.
בנסיבות שפורטו, הן בבחינת האשמה המוסרית, הן בבחינת תרומת כל אחד מן המעשים לנזק והן בבחינת שיקולי המדיניות – ניסיונות התובע להתגונן ואפילו היה נמצא ( וכאמור לא קבעתי כך), כי התנהג באופן בלתי ראוי טרם תחילת התקיפה, לא ראוי שתפחית מאחריותו של מי שביצע מסכת מעשים אלימים, ללא כל פרופורציה להתנהגות התובע , תוך גרימת נזקי גוף ונזקים נפשיים לתובע. הפגם המוסרי והפלילי במעשיו של הנתבע גדולים ומשמעותיים לאין שיעור מאלה שהוא מבקש לייחס לתובע ואין הוא זכאי לחלוקת אחריות כלשהי.
כזכור, הנתבע הגיש תביעה שכנגד, ומשכך אדון גם בעניין זה.
תביעה שכנגד
בגדר התביעה שכנגד טען התובע שכנגד, כי הנתבע שכנגד פגע בזכותו לפרטיות, נכנס לחנותו ללא הסכמתו, צילם אותו ללא קבלת רשות, ומשכך הייתה לו הזכות לקחת את הפלאפון. התובע שכנגד הוסיף שהנתבע שכנגד פגע בשמו ה טוב ובכבודו בפני השוכר החדש וגרם לו לא לחתום על חוזה השכירות. עוד הוסיף התובע שכנגד, כ י הנתבע שכנגד גרם לו לנזקי גוף בכך שנשך אותו בזרוע ופגע בכתפו הימנית.
נדמה שאמור עד כאן, מאפשר להכריע בקלות בתביעה שכנגד, וברי כי דינה להידחות.
כפי שקבעתי, האירועים התרחשו מחוץ לחנותו של התובע שכנגד ולא בתוך החנות. הצילום של ה תובע שכנגד לא היה מנוגד לחוק, נעשה במקום ציבורי ובוודא י שלא הצדיק את ההתנפלות של התובע שכנגד על הנתבע שכנגד. הוספתי עוד, שבעת האירועים היה צו מניעה שאסר על השכרת הדירה, ומשכך דברי הנתבע שכנגד היו בבחינת "אמת דיברתי", שעה שניסה להביא את הדברים לידיעת השוכר ולהזהירו שהוא שם את כספו על קרן הצבי. אשר לנשיכה בזרוע התובע שכנגד ופגיעה בכתף הרי שאלה היו בבחינת הגנה עצמית, לנוכח התקיפה האלימה של התובע שכנגד על הנתבע שכנגד ולא בכדי לא ננקטו נגד הנתבע שכנגד הליכים פליליים כלשהם.
הגיעה העת לבחון את מצבו הרפואי והתפקודי של התובע בעקבות התאונה ולהעריך את נזקיו.
מצבו הרפואי והתפקודי של התובע בעקבות התאונה
לאחר התאונה פנה התובע למרכז "בטרם", שם אובחנו שריטות בראש, פגיעה באמה ימנית, כאבים בעכוז שמאל, התובע התלונן כי חטף אגרוף בחזה עם כאבים מצד שמאל שמתגברים בנשימה עמוקה, אובחן חתך בעין ימין, עפעף עליון, רגישות במישוש, צלעות עליונות חלק קדמי. בצילומי הדמיה אובחן שבר בצלע שמאל. התובע שוחרר עם המלצה למשככי כאבים.
כעבור יומיים הגיע התובע לרופא משפחה והתלונן על כאבים, קושי בנשימה עקב כאב בנשימה עמוקה, קושי בשינה עקב הכאב. בבדיקת התובע נמצאה רגישות מקומית, הגבלה בתנועתיות החזה, נשימה בועית. הומלץ לתובע על מנוחה, משככי כאבים ומעקב.
התובע הגיש חוות דעת פסיכיאטרית, שנכתבה על ידי ד"ר עמיעז רויטל. המומחית תארה בחוות דעתה שלאחר התקיפה, היה התובע בהלם מוחלט, לא יצא מן הבית, פחד לדבר עם אנשים, מיד לאחר הארוע הופיעו סיוטים בלילה על תקיפות או אירועי אלימות אחרים שגרמו לו להתעורר באמצע הלילה, מזיע וחרד בנוסף סובל מפלשבקים מהאירוע. בנוסף סבל גם ממצב רוח ירוד ערך עצמי ירוד, הרגיש מושפל והתבייש לשתף אנשים במה שעבר עליו, החל חושש מאנשים וסיטואציות חברתיות.
בחוות הדעת תואר עוד שהתקיפה ארעה בחודש מאי, בחודש יולי התעתד התובע להשתחרר משירות קבע, התובע לא הצליח להתרכז בעבודה, ולקח לו 8 חודשים עד שהצליח למצוא עבודה חדשה.
המומחית תארה את תחושותיו של התובע וקבעה קיים קשר של גרימה בין התקיפה לבין מצבו הנפשי. לאחר אירוע התקיפה פיתח התובע תגובת דחק בתקופה שלאחר התקיפה ועד לינואר 2015 סבל מנכות זמנית בשיעור של 70%, ולאחר מכן סובל מדיכאון וסימפטומים פוסט- טראומטיים המזכים בנכות של 20% לצמיתות.
הנתבע הגיש חוות דעת מטעמו שנערכה על ידי פרופ' פניג. המומחה עמד על כך שבעקבות הקושי שמתאר התובע, התובע לא פנה לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי ואפילו אצל רופא המשפחה לא התלונן. כמו כן, התובע מתגורר באותו מקום, הוא אמנם חושש מן הנתבע ואולם לא עבר מקום מגורים . המומחה עמד על כך שהתובע לא מתאר סימפטומטולוגיה המתאימה להפרעה פוסט-טראומטית - החל לעבוד בחברת הייטק בינואר 2015, עובד במשרה מלאה שעות רבות ביום, הצליח לסיים תואר ראשון, עומד בהצלחה בבחינות, מתפקד כהורה לא נדרש לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי. גם בבדיקה הקלינית לא הייתה עדות להפרעה נפשית.
בנסיבות אלה, קבע המומחה שאירוע התקיפה, היה חוויה קשה מבחינה סובייקטיבית, אך אינו אירוע טראומטי במובן המוגדר על ידי הפרעה פוסט-טראומטית. התובע לא חש איום על חייו ותפקד בצורה פעילה ומאורגנת. במחצית השנה שלאחר האירוע התקשה לתפקד, זו גם התקופה שלאחר ששחררו מצה"ל, זו התקופה היחידה בה ניתן לאבחן את התובע כסובל מהפרעת הסתגלות בחומרה קלה. כיום אין עדות להפרעה נפשית.
נוכח המחלוקת בין המומחים, מונה מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר נח גונן, שסקר גם הוא בחוות דעתו את תולדות התובע, מצבו לאחר התאונה ותחושותיו. המומחה עמד על כך שהתובע לא פנה לטיפול בשל הסטיגמה והדימוי העצמי. התובע מסר למומחה , כי במשך 7 חודשים היה במצב קשה, ואולם עם קבלתו לעבודה, חל שיפור משמעותי, התובע חש שמצא לו פינה והסתדר בה. מצב רוחו טוב, הוא מגלה ענין ונהנה מהעבודה, חל שיפור של 80%.
המומחה קבע, כי התובע נחשף לאירוע גורם דחק במהלכו הותקף מילולית ופיזית, הוכה ונחבל, וכתוצאה פיתח סימפטומטולוגיה הטרוגנית והפרעה תפקודית אשר נמשכו כ- 7 חודשים. הפרעה התואמת הפרעת הסתגלות ובתקופה זו החל מ- 16/5/14 ועד 31/12/14 העריך המומחה קיומם של 9% נכות.
לאחר 7 חודשים פחתה עוצמת הפרעת ההסתגלות בשיעור ניכר ומשכך נקבעה נכותו בשיעור של 2% למשך שנתיים בין התאריכים 1/1/15 ועד 31/12/16.
בריחוק של יותר משנתיים ומחצה מן האירוע דעכה הפרעת ההסתגלות לחלוטין ולפיכך החל בתאריך 1/1/17 אין נכות פסיכיאטרית.
כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתם של המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיהם של המומחים הרפואיים אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ראו ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007)). בענייננו הצדדים לא זימנו את המומחים לחקירה על חוות דעתם, ובשים לב לקורותיו של התובע לאחר האירועים, לעובדה שלא נזקק לטיפול נפשי (כאשר לו היה המצב חמור מספיק ניתן להניח שהתובע היה מתגבר על הסטיגמה) , לעובדה המשמחת שהוא מתפקד כעת באופן סביר ואף יותר מכך, ניתן לקבוע שחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט בעינה עומדת.
אשר למצבו התפקודי של התובע, הלכה היא, שהנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8/6/95); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (21/12/1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).
כפי שהוברר האירוע ארע על סף שחרור התובע משירות קבע. התובע תאר בעדותו כי בשל האירוע חודשי עבודתו האחרונים היו קשים ולא עמד ביעדים אף כי לא חשף את מצבו בפני מעבידיו בשל הבושה . אין חולק שלא הוכח כי נגרמו לתובע הפסדי שכר לאחר התאונה בעת שעדיין שירת בשירות קבע.
לאחר מכן, טען התובע התקשה במציאת עבודה ולא עשה רושם טוב בראיונות. לבסוף מצא עבודה בשכר מתגמל בה הוא ממשיך ועובד עד היום.
אף שניתן להניח, כפי שקבעו כל המומחים, כי התקיפה פגעה בתפקוד התובע סמוך לאחר התאונה, הרי שעם חלוף הזמן, התבססות התובע בעבודה, והמשך חייו באופן תקין, ניתן לקבוע באופן די ברו ר שלא נותרה מגבלה תפקודית כלשהי. גם אם יכול והארוע לא נשכח על ידי התובע והוא עדיין מעורר סערה בנפשו, המבחן הוא מבחן התפקוד, ובמבחן התפקוד, ניכר שהתובע התגבר והמשיך בחייו.
הגיעה העת לבחון את שיעור נזקיו של התובע.
שיעור הנזק
התובע יליד 1983, הוא נפגע בהיותו בן כבן 31, כיום הוא בן 36. עיקר טענותיו של התובע הן לנזק לא ממוני, הפסדי שכר בתקופה שלאחר שחרורו משירות קבע ועזרה והוצאות להם נזקק לאחר התאונה. אבחן את ראשי הנזק הנטענים.
הפסדי שכר לעבר
התובע טען לפסיקת הפסדי שכר לעבר למשך אותם חמישה חודשים בהם לא עבד לאחר שחרורו משירות קבע לפחות בגובה משכורתו הצבאית שעמדה על כ- 12,000 ₪, ומכך עתר לפסיקת 60,000 ₪ פיצוי.
הנתבע טוען, כי התובע השתחרר משירות קבע בתאריך 6/7/14, החל לעבוד בתאריך 4/1/15 ובתקופה שבין לבין קיבל דמי אבטלה ומשכך אין לפסוק דבר.
מעדותו של התובע ומהדברים שמסר למומחים עלה, כי לאחר ששוחרר משירותו הצבאי התקשה למצוא עבודה, ולא הצליח להוכיח את עצמו בראיונות בהם רואיין. בעדותו השיב התובע, כי בחלק מהתקופה קיבל דמי אבטלה, אך לא ידע לומר לאיזו תקופה בדיוק. התובע לא הביא נתונים אודות מקומות העבודה בהם רואיין ולא ניתן לדעת מדוע לא התקבל לעבודה בסופו של דבר.
בתקופת הביניים בין שירות הקבע לבין העבודה, הייתה לתובע נכות בשיעור של 9% כפי שקבע המומחה. ניתן להניח שתוצאות התאונה הקשו על התובע במציאת עבודה ואולם אני מתקשה לקבל את טענותיו שיש לפצותו במלוא משכורתו לאורך כל התקופה. מה גם, שכפי שהסתבר קיבל התובע דמי אבטלה אותם ממילא היה צריך להפחית. לא מופרך לקבוע, כי התובע עצמו היה בררן עד שהשיג עבודה מתאימה בשכר מתגמל בהתאם לכישוריו והא הראיה שבעבודתו החדשה הרוויח שכר כפול ויותר משכרו בקבע.
בנסיבות העניין נכון לפסוק סכום גלובלי סביר המתיישב עם העובדה שבאותם חודשים בם אמור היה התובע להשתלב בעבודה חדשה, הוא היה צריך לעשות כן במומו הזמני עקב התאונה. אני מעמידה סכום זה על סך של 6,000 ₪ סכום סביר שמתיישב עם אחוזי הנכות שהוענקו לתובע באותה תקופה של 5 חודשים ועם שכר של מחצית מחודש עבודה בשירות קבע.

עזרה והוצאות מכל סוג
התובע טען לעזרה והוצאות בשיעור של 20,000 ₪, בשים לב למצבו לאחר התאונה ולהוצאות שנדרש להוציא בגין רכישת פלאפון חדש, איחזור המידע, עזרה שנדרש לה בבית בשל מצבו.
הנתבע טוען שאין לפסוק לתובע דבר וכי לא הוכיח הוצאותיו . כמו כן, טוען הנתבע כי בית המשפט פסק לתובע פיצוי בהליך הפלילי בסך 5,000 ₪ בגין הפלאפון הנייד.
בנסיבות העניין, בשים לב למצבו של התובע לאחר התאונה, כאשר היה חבול פיזית, לרבות שבירת צלע, יש להניח שנזקק לעזרה מוגברת. כמו כן, גרם הנתבע לתובע נזק בעין, התובע הציג קבלות על רכישת פלאפון חדש בשיעור של כ- 1,300 ₪, בדיקת שחזור מידע בפלאפון הישן בסכום של 118 ₪, בדיקת הפלאפון בעלות של 50 ₪. כן טען התובע בתצהירו שחולצתו ומכנסיו נקרעו, נזקק להוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים, נמנע מביצוע עבודות פיזיות, ונעזר בעוזרת בית בעלות של 55 ₪ לשעה בתקופה שלאחר התאונה.
אמנם הנזק של עזרה והוצאות, הוא נזק מיוחד ואולם נפסק לא פעם, כי עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין עזרת צד ג' הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות והוצאות אחרות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו. 
בנסיבות דנן, בשים לב להוצאות בעין שהוכחו, לסיוע שסביר שהתובע נזקק לו בתקופה שלאחר התאונה, הן הפיזי והן הנפשי, ולמכלול נסיבות העניין, כמו כן, בהתחשב בפיצוי שנפסק בתיק הפלילי, בין היתר בהתאם לנזק שארע בעין לפלאפון, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 3,000 ₪.
נזק לא ממוני
התובע עותר לפיצוי של 100,000 ₪ בגין נזק לא ממוני לנוכח הפגיעה הגופנית והנפשית הקשה בה נפגע.
הנתבע טוען שהתובע קיבל לכל היותר 3 ימי מחלה ומדובר בכאבים ובעוגמת נפש ברמה נמוכה. הנתבע מדגיש שהנזק שהוא גרם לתובע הוא רק הדימום בעפעף ימין. שאר הנזקים נגרמו באשמתו של התובע בכך שבעט בנתבע וזה תפס את רגלו של התובע מתוך הגנה עצמית ואז התובע איבד את שיווי משקלו ונפל, ומשכך אין לפסוק לתובע פיצוי בגין נזקים שגרם לעצמו.
בכתב האישום המתוקן, בו הודה הנתבע נכתב, כמפורט כבר לעיל, כדלקמן: "כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמו למתלונן חתך עם דימום בעפעף של עין ימין, שריטות בראש ובאמה ביד ימין, נפיחות בשורך כף יד ימין ושבר בצלעות בצד שמאל (FX-RIB) שהם חבלה של ממש".
הווה אומר, הנתבע הודה במכלול החבלות שנגרמו לתובע ואינו יכול להמעיט באחריותו במסגרת ההליך דנן, זאת הגם שנמחק מכתב האישום המקורי המשפט לפיו הנתבע הכה בתובע בפלג גופו העליון.
כפי שנפסק לא פעם, קביעת הפיצוי בנזק לא ממוני היא קשה, כחוט השני עוברת בפסיקה הגישה כי שום כסף שבעולם אינו מפצה על ייסורי גוף ונפש או על אובדן הנאות החיים. בפסיקה, לא קיימת מגבלה על הסכום אותו ניתן לפסוק בגין כאב וסבל. המבחן הוא לא של גבול אלא של מהות. הפיצוי צריך לשקף את מורכבות הנזק לניזוק האינדיבידואלי ואת השלכותיו עליו, כך שהפיצוי יהלום את חומרת הפגיעה (השוו: תא (ת"א) 2725/99 ר. ב. נ' החברה העירונית ראשון לציון לתרבות ספורט ונופש בע"מ (5/4/06) והפסיקה הרבה המצוטטת שם).
התובע כאן, ללא ספק נחשף לתקיפה אלימה ובלתי מוצדקת. הוא נפגע פיזית ונפשית. הכאבים שליוו את הפגיעה הפיזית חלפו יש להניח בתוך פרק זמן מסוים ואולם יסורי הנפש נמשכו חודשים רבים ואף שנים, כפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט . יש להניח ששרידים נותרו אף היום, גם אם אין הצדקה לכמתם אחוזי נכות.
בעת שקילת הנזק הלא ממוני, ראוי לתת ביטוי לתהליך שעבר התובע לאחר האירועים, לייסורי הנפש אותם עבר, להנאות החיים והקשרים החברתיים שנשללו ממנו לתחוש ה הקשה במיוחד שחש לנוכח סיום צורם של עבודתו בקבע, שעה שלא עלה בידו לסיים את המטלות אותם התחייב לסיים ולתקופה בה חיפש עבודה כאשר תוצאות התקיפה הכבידו עליו.
התחושות הקשות של התובע לאחר האירועים, הפגיעה הפיזית והנפשית שנפגע, חייבים להילקח בחשבון בעת פסיקת הנזק הלא ממוני בתיק זה.
בנסיבות העניין ולאחר ששקלתי את מצבה של התובע ואת טענותיו של הנתבע אני מעריכה את הפיצוי ב גין הנזק הלאו ממוני שנגרם לתובע בגין מכלול פגיעותיו הכוללות שבר בצלע, חתך בעפעף, חבלות שונות ופגיעה נפשית, הכל בשים לב גם לנכויות הזמניות שנקבעו ולפיצוי שנפסק בתיק הפלילי , על סך של 40,000 ₪.
סוף דבר
כמפורט לעיל, מעשיו של הנתבע הותירו בתובע חבלות פיזיות ונפשיות, וז את עקב תקיפה פיזית קשה של הנתבע בלא כל הצדקה.
בהתאם למפורט לעיל סך הכל נזקי התובע הם כדלקמן:
הפסד שכר בעבר -
6,000 ₪
עזרה והוצאות מכל סוג
3,000 ₪
נזק לא ממוני
40,000 ₪
סה"כ פיצוי
49,000 ₪
הנתבע טען שאין לפסוק לתובע הוצאות, שכן העמיד את תביעתו על למעלה מ- 2 מליון ₪ ואולם אין לקבל טענה זו. משהתקבלה התביעה זכאי התובע להוצאות שהוצאו לצורך ההליך ובכלל זה זכאי התובע להחזר ההוצאות בגין המומחה מטעמו ושכרו של המומחה מטעם בית המשפט.
אחר כל האמור לעיל, הנתבע ישלם לתובע סך של 51,000 ₪ בצירוף שכר טרחה בשיעור של 23.4%, החזר אגרה כפי ששולמה, החזר הוצאות המומחים , בכפוף לקבלות .
5129371 הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.
התביעה שכנגד נדחית ללא צו להוצאות.
54678313זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ד ניסן תשע"ט, 29 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.