הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 39182-04-19

מספר בקשה: 13
לפני כבוד ה שופטת אפרת בוסני

התובעת:
דפנה יפרח נחמני

נגד

הנתבעות:

  1. יהודית רוזנברג
  2. אילנה כהן

החלטה

בקשת הנתבעות לסילוק על הסף של כתב התביעה המתוקן שהגישה התובעת, מחמת השתק פלוגתא וכן משהתובעת לא ביקשה ביטול פסק הדין שאישר הסכם פשרה לסילוק הדדי של טענות הצדדים והסתירה שבקשות שהגישה להשבת הכספים מושא הסעד המבוקש בתובענה זו נדחו.

התובעת מתנגדת לבקשה.

טרם היכנס לעובי הקורה אציין כי התובעת בחרה שלא להיות מיוצגת וזו זכותה. אולם אין בכך להתיר לתובעת לנקוט בלשון משתלחת כלפי שופטים ורשמים. אין זו הפעם הראשונה שהתובעת נוקטת בסגנון כזה בכתבי בי הדין בתיק. התובעת לא תיקנה אורחותיה, למרות החלטות קודמות אשר התרו בה לחדול מכך. בתגובתה לבקשה הקדישה התובעת כר נרחב לאמירות משתלחות כלפי בית המשפט זה, שופטים נוספים ורשם ההוצאה לפועל ואף לא חסכה שבט לשונה מבא כוח הנתבעות.

תקנה 32 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות") קובעת "כתב טענות ינוסח באופן שאינו מביש או משתלח". בהחלטה מיום 28.4.2021 קבעתי כי לבאות לא אדרש לכתבי טענות הכוללים אמירות כלפי בית המשפט ושופטים אחרים באופן משתלח ומבזה, ובהתאם לתקנה 41(א)(3) לתקנות מוסמך בית המשפט למחוק כתב תביעה מקום בו תובע מתמיד, באופן שאינו מניח את הדעת, להימנע מלקיים הוראה מהוראות תקנות סדר הדין האזרחי או החלטה או הוראה של בית המשפט. כך נוהגת התובעת בסגנונה המשתלח. חככתי בדעתי האם לעשות שימוש בסמכותו של בית המשפט למחיקת כתב התביעה ובאתי לכלל דעה כי יהא זה מידתי יותר לא להידרש לחלקים המבזים בתגובת התובעת ולחייב את התובעת בהוצאות לטובת אוצר המדינה כביטוי למורת הרוח מהתנהלותה ומהסגנון שבחרה לאמץ בכתבי הטענות , חרף החלטות בית המשפט.

רקע הדברים ותמצית הטענות
בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים, על רקע הסכם שכירות שנחתם בין אמם המנוחה של הנתבעות לבין התובעת ובן זוגה במסגרתם ניתן פסק דין לפינוי התובעת מהמושכר ונפסקו חיובים כספיים נגד התובעת. הנתבעות כאפוטרופוס של המנוחה בחייה, וכיורשות עיזבונה במותה, ייצגו את המנוחה בהליכים בין הצדדים ובא ות בנעלי ה.

בעקבות הליכי הוצאה לפועל למימוש פסקי הדין שניתנו לטובת המנוחה ובקשה שהגישו התובעת ובן הזוג לביטול פסקי הדין, הגיעו הצדדים ביום 1.3.2015 להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין ולפיה לסילוק סופי של טענות הצדדים, המנוחה תשלם לתובעת ובן זוגה סך 35,000 ₪ ולתובעת ובן הזוג תישמר הזכות לבדוק אם נפלה טעות ברישומי תיק ההוצאה לפועל בגין "חיוב כפול של אותם סכומים" ולעתור להשבת אותם כספים.

עניינה של התביעה הוא בטענת התובעת כי הנתבעות גבו שלא כדין כספים שנפסקו לזכות התובעת ממעסיקה (להלן: "כספי המעסיקה") בסך כולל של 79,160 ₪ והסתירו זאת מהתובעת ומבית המשפט עובר לדיון בהליך שהתנהל בין הצדדים, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין. התובעת טוענת שהנתבעות גבו שלא כדין את כספי המעסיקה, באמצעות מס"ב התשלומים שבקופת ההוצאה לפועל , משניתן צו לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל; בהיות חלק הארי של כספי המעסיקה כספי פיצויי פיטורים הפטורים מעיקול; משניתן צו עיקול ברישום; ובהינתן שחוב התובעת עמד על אלפי ₪ בודדים, לאחר שהנתבעות חילטו ערבות בנקאית בסך 20,000 ₪. התובעת טוענת כי אילו ידעה שהנתבעות גבו כספים אלה, היא לא הייתה מסכימה להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין.

התובעת אינה מבקשת במסגרת כתב התביעה המתוקן (כמו בכתב התביעה המקורי) לבטל את פסק הדין שאישר את הפשרה. התביעה מוגשת בעילת גניבה, תרמית, חוסר תום לב והתעשרות שלא כדין של הנתבעות על חשבון התובעת בגבייתן את כספי המעסיקה ובהסתרת העניין. בגדרו של כתב התביעה המתוקן מבקשת התובעת לח ייב את הנתבעות להשיב לה את כספי המעסיקה בתוספת ריבית בשיעור הקבוע בהוצאה לפועל וכן לשלם פיצוי נפשי ופיצוי כלכלי, בגין אי הנזק שנגרם לה בעקבות התנהלות הנתבעות בגביית הכספים. סכום התביעה עומד על סך 550,982 ₪.

ראשיתם של ההליכים בין הצדדים הוא בתביעת פינוי ותביעה כספית שהוגשה נגד התובעת ובן זוגה, על רקע אי תשלום דמי שכירות ותשלומים שוטפים בגין דירה אותה שכרו מאמן המנוחה של הנתבעות. בתביעת הפינוי ( במסגרת תא"ח 55424-10-12) ניתן ביום 18.12.2021 פסק דין בהיעדר הגנה המורה על פינוי המושכר ומחייב את התובעת ובן זוגה בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסך 6,059 ₪. בתביעה הכספית ( בתיק ת"א 46170-12-12) ניתן ביום 21.2.2013 פסק דין בהיעדר הגנה המחייב את התובעת ובן זוגה בתשלום מלוא סכום התביעה בסך של 45,756 ₪ המורכב מדמי שכירות עבור ארבעה חודשים, חוב ארנונה ומים, תשלום הפיצוי המוסכם הקבוע בגין הפרה יסודית של ההסכם והפיצוי המוסכם בגין כל יום איחור בפינוי המושכר - ובתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 5,174 ₪. סה"כ 50,930 ₪.

הנתבעות לא קיזזו בתביעה הכספית פיקדון בסך 20,000 ₪ שחולט על ידן, ופתחו תיקי הוצאה לפועל למימוש פסק הדין בתביעת הפינוי (תיק מס' 01-XX808-13-0) ולמימוש מלוא סכום פסק הדין בתביעה הכספית (תיק 01-XX408-13-9).

ביום 14.12.2014 ניתן לטובת התובעת פסק דין בתביעה שהתובעת הגישה נגד מעסיקתה לשעבר בסך כולל של כ-79,000 ₪, מתוכם סך של 40,000 ₪ בגין פיצויי פיטורין וסך של 12,000 בתוספת מע"מ שכר טרחת עורכי דין (להלן:" כספי המעסיקה").

ביום 13.1.2015 ניתן צו עיקול על כספי המעסיקה בתיקי ההוצאה לפועל שפתחו הנתבעות בתביעת הפינוי ובתביעה הכספית. אותה עת עמד החוב בתיק ההוצאה לפועל בתביעה הכספית על סך של 67,475.75 ₪ ובתיק ההוצאה לפועל בתביעת הפינוי על סך 16,872.84 (סה"כ כ-84,000 ₪).

ביום 25.1.2015 הגישו התובעת ובן זוגה בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה בתביעה הכספית. לבקשתם ניתן ביום 2.2.2015, במעמד אחד, צו המורה על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד למתן החלטה בבקשה לביטול פסק הדין וזאת כפוף להפקדת סך של 7,000 ₪.

אין טענה ואין אינדיקציה שהכספים בהם הותנה צו עיכוב הליכי ההוצאה לפועל הופקדו.

ביום 3.2.2015 הועברו כספי המעסיקה ללשכת ההוצאה לפועל וביום 5.2.2015 הועברו מלוא כספי המעסיקה, באמצעות מס"ב ההוצאה לפועל , לנתבעות. החוב בתיק ההוצאה לפועל בתביעת הפינוי סולק ובתיק ההוצאה לפועל בתביעה הכספית נותר חוב בסך של כ-5,000 ₪.

לאחר העברת כספי המעסיקה לנתבעות, ניתן לבקשת התובעת ביום 8.2.2015 צו עיכוב הליכים בתיק ההוצאה לפועל וביום 19.2.2015 צו עיכוב העברת כספי המעסיקה לנתבעות.

התובעת ובן זוגה הגישו בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה בתביעה הכספית. ביום 1.3.2015 התקיים דיון בבקשה בו הייתה התובעת מיוצגת. בדיון הגיעו הצדדים להסכמה כדלקמן:

"לאור המלצת בית המשפט ומבלי להודות בטענות איש כלפי רעהו ומבלי לחזור בו איש מטענותיו ולסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים נשוא התובענה, וכן לגבי התביעה שהוגשה בנושא לשון הרע... הגענו להסכמה שהמשיבה תשלם למבקשים סכום סופי וכולל בסך 35,000 ₪ בתוך 7 ימים מהיום... כמו כן המבקשים שומרים על זכותם לבדוק את תיק ההוצאה לפועל נשוא תובענה זו ובמידה וחלה טעות כלשהי ברישומי לשכת ההוצאה לפועל בגין חיוב כפול של אותם סכומים, הם זכאים להגיש בקשה להשבת כספים לתיקון טעות זו. אנו מבקשים לתת תוקף של פסק דין להסכמה ולא לחייב בהוצאות הדיון היום. בעקבות זאת, תיק הוצל"פ נשוא התובענה דנן ייסגר ויתרת החוב בו תימחק". (ההדגשות אינן במקור - א.ב). להסכמת הצדדים ניתן תוקף של פסק דין (להלן: "פסק הדין").

לאחר מתן פסק הדין, הגישה התובעת בתיק ההוצאה לפועל בקשה להורות על החזרת כספי המעסיקה. בקשתה נדחתה בהחלטה מיום 30.12.2015 תוך שנקבע " אין לקבל כל טענה באשר לסכומים שהתקבלו בטרם הגיעו הצדדים להסכם פשרה במסגרת תיק בית המשפט, המקום לדון בטענה היה בפני בית המשפט במסגרת ההליך האזרחי, כאשר מועד הפשרה הינו מאוחר ליום קבלת הכספים". התובעת הגישה בקשה נוספת להשבת כספי המעסיקה, הפעם במסגרת התביעה הכספית, במסגרתה הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין. הבקשה נמחקה תוך שנקבע בהחלטה מיום 18.5.2016 "לא ניתן לפי הדין לבטל פסק הדין שניתן בהסכמה או להגיש בקשה שכזו בתוך תיק פסק הדין. יש להגיש תביעה נפרדת להכרזה על ביטולו. הבקשה נמחקת".

התובעת המתינה עוד כ-3 שנים והגישה את תביעה כספית בתיק זה.

התובעת לא ביקשה בכתב התביעה המקורי והן בכתב התביעה המתוקן לבטל את פסק הדין מיום 1.3.2015 המאשר את הסכמת הצדדים ולא גילתה במסגרתם שפעלה להשבת כספי המעסיקה בתיק ההוצאה לפועל ובמסגרת ההליך בו ניתן פסק דין ונדחתה .

הנתבעות ביקשו למחוק על הסף את כתב התביעה המקורי. הבקשה התקבלה. ערעור שהגישה התובעת לבית המשפט המחוזי במסגרת ע"א 27942-09-19 התקבל והתיק הוחזר לברור בפניי.

ביני וביני התנהלו בין התובעת לבין עורך הדין אשר ייצג אותה ב דיון מיום 1.3.2015 במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, הליכים משפטיים במסגרת תא"מ 33081-06-16 ו-ת"א 44853-04-17 בבית משפט השלום בבת ים . התביעות נדונו במאוחד וביום 23.8.2020 ניתן (ע"י השופטת ר' אופיר) פסק דין שדחה את התביעה לרשלנות מקצועית של עורך הדין שהגישה התובעת וקיבל בחלקה את תביעת עורך הדין לתשלום שכר טרחה. בפסק הדין בהליכים אלה נקבעו, בין היתר, ממצאים הנוגעים לפלוגתאות בתיק זה.

התובעת הגישה ערעור על פסק הדין שניתן בהליכים בינה לבין עורך דינה. ערעור התובעת נדחה בפסק הדין שניתן ביום 19.4.2021 במסגרת ע"א 8799-11-20. בקשת רשות ערעור שהגישה התובעת לבית המשפט העליון נדחתה , בלא הידרשות לתשובה (ראו; החלטה מיום 7.7.2021 בעניין רע"א 3841/21) ופסק הדין של בית המשפט השלום הפך חלוט.

תמצית טענות הנתבעות

הנתבעות טוענות לסילוק התביעה על הסף מחמת השתק פלוגתא לאור קביעות פסק הדין שניתן בהליכים בין התובעת לבין עורך דינה, שהתובעת ידעה אודות העיקולים שהוטלו על ידי הנתבעות על כספי המעסיקה ועל העברת כספי המעסיקה ל נתבעות קודם לדיון במסגרתו הגיעו הצדדים לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין, כי כספי המעסיקה היו חלק מהפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין, וכי התובעת ידעה או למצער עצמה עיניים עובר לדיון אודות גובה החוב בתיקי ההוצאה לפועל והסכומים שהועברו לנתבעות, הבינה את משמעות הפשרה אליה הגיעו הצדדים בדיון והסכימה לה.

הנתבעות טוענות עוד לסילוק התביעה על הסף משהתובעת אינה מבקשת במסגרת התביעה לבטל את פסק הדין שאישר פשרה שהוסכמה בין הצדדים לסילוק הדדי של תביעותיהם וכן משהתובעת הסתירה החלטות קודמות שדחו את בקשתה להשבת כספי המעסיקה.

תמצית טענות התובעת

תגובת התובעת משתרעת על 17 עמודים צפופים באופן החורג מהיקף הטיעון הקבוע בתקנה 50 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 וכוללת טענות כלפי מותב זה ומותבים נוספים , להן לא אדרש. התובעת אף הגדילה והגישה, ללא עיגון בדין וללא היתר "תשובה לתשובה" ו"תגובה להחלטה". לא אדרש גם למסמכים אלה.

לגוף הבקשה טוענת התובעת כי הבקשה לסילוק התביעה על הסף עומדת בניגוד לפסק הדין שניתן על ידי השופטת דותן בעניין ע"א 27942-09-19 במסגרתו התקבל ערעור התובעת על מחיקת התביעה המקורית על הסף ובניגוד להחלטה שהתירה תיקון כתב התביעה .

התובעת טוענת שלא ידעה על התביעה הכספית ועל תביעת הפינוי, מאחר וכתבי התביעה נשלחו לכתובת המושכר לאחר פינויה; היא מלינה על החיוב שנפסק נגדה בפסק הדין בתביעה הכספית שהוגשה נגדה וטוענת להיותו גבוה בהרבה מהחוב האמיתי אשר על מכתב בא כוח הנתבעות מיום 3.10.2012 ולאחר חילוט הפיקדון בסך 20,000 ₪, עומד על אלפי שקלים בודדים.

עובר להסכמת הצדדים בדיון מיום 1.3.2015 שניתן לה תוקף פסק דין, התובעת לא ידעה על גביית הנתבעות את כספי המעסיקה ו בא כוח הנתבעות לא יידע את התובעת ואת בית המשפט על כך.

גביית כספי המעסיקה על ידי הנתבעות נעשתה שלא כדין, במחשכים ותוך שיתוף פעולה פסול בין רשם ההוצאה לפועל בא כוח הנתבעות ובא כוח התובעת ו"המרמה מבטלת הכל"; כספי המעסיקה כוללים פיצויי פיטורין שאינם ניתנים לעיקול וכי גביית הכספים אינה כדין משנעשתה בניגוד לצו עיכוב הליכים, ללא צו מימוש והגם ששיעור החוב היה נמוך בהרבה.

התובעת מוסיפה וטוענת כי פסק הדין שניתן בהליכים בינה לבין עורך דינה שגוי ומבוסס על ראייה שגויה של עורך הדין של התובעת שלא פעל לטובתה, ולכל היותר עולה ממנו שהתובעת ידעה על העברת כספי המעסיקה להוצאה לפועל, אך לא העברתם לנתבעות.

דיון
בחנתי את טענות הצדדים והגעתי לכלל דעה לדחות את התביעה על הסף, מחמת השתק פלוגתא . אבהיר טעמיי;

סעד של סילוק על הסף הוא סעד דראסטי שעל בית המשפט לנהוג בזהירות בטרם עשיית שימוש בו, תוך שיש להעדיף, במידת האפשר, בירור ענייני של תובענה על פני חסימת תובע מהבאת ראיותיו. ביתר שאת כאשר מדובר בדחיית תביעה על הסף המהווה אמצעי קיצוני וחמור עוד יותר (ראו; ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו (2) 151 (1981); רע"א 6992/14 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' קיבוץ אושה (29.12.2014); ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721, 724 (1983)).

יחד עם זאת, כאשר מתקיים מעשה בית דין המקים מחסום דיוני בפני הגשת תביעה חדשה, זה אמצעי שראוי להפעילו (ראו; ת"א (מחוזי- מרכז) 26710-08-13 לוי נ' רו"ח ניצן ויסמן (20.1.2014) (להלן: " עניין ויסמן"); ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (8.9.2005) (להלן:" עניין גורה").

הנתבעות מבקשות לסלק את התביעה באיבה מחמת "השתק פלוגתא", בשל ממצאים שנקבעו בפסק הדין שניתן ביום 23.8.200 בבית המשפט השלום בהליכים שבין התובעת לבין עורך דינה במסגרת תא"מ 33081-06-16 ות"א 44853-04-17. פסק הדין הפך חלוט, בעקבות דחיית ערעור שהגישה התובעת לבית המשפט המחוזי ודחיית בקשת רשות ערעור שהתובעת הגישה לבית המשפט העליון.

השתק פלוגתא, הוא אחד משני ענפי דוקטרינת מעשה בית-דין" (res judicata). בבסיס ו ניצב עקרון סופיות הדיון , שההצדקה לו נעוצה בשני שיקולים עיקריים. טובת הציבור בקביעת סוף לדיון משפטי ומניעת ההכבדה על בתי המשפט, כפל התדיינות והכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט ובוודאות ההחלטות הניתנות מכוחו, ומן הצד האחר הגנה על האינטרס של בעלי הדין עצמם, באשר הוא מונע מצד לדיון אשר ניתנה לו הזדמנות הוגנת למצות עניינו בבית המשפט לשוב ולהטריד את יריבו באותו העניין שכבר הוכרע (ראו; עניין גורה; ע"א 127/06 בנק הפועלים בע"מ -משכן נ' נגר (19.2.2009)).

כלל השתק פלוגתא מונע התדיינות נוספת באותה פלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם כאשר ההתדיינות השנייה מבוססת על עילת תביעה שונה. קיומו מותנה בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים: (א) הפלוגתא בשני ההליכים היא אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים; (ב) התקיימה בין הצדדים בהליך הראשון, התדיינות משפטית, תוך שניתן לבעל הדין, אשר נגדו מועלית טענת השתק בהליך המאוחר, "יומו בבית המשפט"; (ג) ההליך הראשון הסתיים בהכרעה, מפורשת, או מכללא, של בית המשפט במסגרתה נקבע ממצא פוזיטיבי עניין אותה פלוגתא; (ד) ההכרעה בפלוגתא בהליך הראשון הייתה חיונית לצורך פסק הדין באותו הליך (ראו: ראו; ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561 (1968); ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1)642 (2000); רע"א 8798/16 מאזן דוויק נ' זרביב מרדכי (26/03/2017)).
יישום מבחנים אלה מלמד כי פסק הדין החלוט שניתן בהליכים שבין התובעת לבין עורך דינה קובע ממצאים המהווים השתק פלוגתא בהליך זה.

אותן פלוגתאות הנוגעת לידיעת התובעת אודות גביית כספי המעסיקה על ידי הנתבעות קודם לדיון בו הגיעו הצדדים להסכמה לה ניתן תוקף של פסק דין ולטענות התובעת כנגד גביית הכספים, החוב והפשרה , נדונו והוכרעו בפסק הדין חלוט שניתן בהליך שבין התובעת לבין עורכי דינה (התנאי הראשון); בין הצדדים בהליכים שבין התובעת לבין עורך דינה התקיימה התדיינות משפטית , נשמעו ראיות וניתן לתובעת "יומה בבית המשפט" (התנאי השני) ; ההליכים בין התובעת לבין עורך הדין הסתיימו בהכרעה מפורשת של בית המשפט בפסק דין חלוט במסגרתו נקבע ו ממצא ים פוזיטיבי ים (התנאי השלישי); ההכרעה בפלוגתא ות אלה בהליכים בין התובעת לבין עורך דינה הייתה חיונית לצורך פסק הדין באותו הליך (התנאי הרביעי).

המחלוקת בכתב התביעה המתוקן עניינה בטענות התובעת כנגד העברת כספי המעסיקה שנפסקו לזכותה לנתבעות במסגרת תיקי הוצאה לפועל שהנתבעות פתחו למימוש פסק דין בתביעה כספית ובתביעת פינוי. התובעת טוענת כי הנתבעות הסתירו את קבלת כספי המעסיקה על ידן עובר לדיון מיום 1.3.2015, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה לה ניתן תוקף של פסק דין, כי היא לא ידעה אודות העברת הכספים לנתבעות וכי אילו ידעה על כך היא לא הייתה מסכימה לפשרה שאושרה בפסק דין. התובעת טוענת עוד כי גביית כספי המעסיקה על ידי הנתבעות לא הייתה כדין משניתן צו לעיכוב הליכים וכן משצו העיקול היה ברישום ; בהיות הכספים כוללים כספי פיצויי פיטורים הפטורים מעיקול; ובהינתן שחוב התובעת בתביעה הכספית עמד על אלפי ₪, לאחר הפחתת הפיקדון בסך 20,000 ₪ שחולט על ידי הנתבעות ואשר עליו הנתבעות לא דיווחו. על רקע זה מבקשת התובעת לחייב את הנתבעות להשיב לה את כספי המעסיקה כשהם נושאי ריבית הוצאה לפועל ולפצות אותה על הנזק הנפשי והכלכלי בגין גביית כספי המעסיקה .

אותן טענות הועלו על ידי התובעת בהליכים שהתנהלו בין התובעת לבין עורך דינה, אשר ייצג את התובעת ובן זוגה בדיון מיום 1.3.2015 בו הגיעו הצדדים להסכמה לסילוק טענותיהם שניתן לה תוקף של פסק די ן, נדונו והוכרעו. בפסק הדין שניתן בהליכים אלה (תא"מ 33081-06-16 ו-ת"א 44853-04-17) לאחר שמיעת הראיות ואשר הפך חלוט, נקבע כי קודם לדיון מיום 1.3.2015 במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, התובעת ידעה שכספי המעסיקה עוקלו על ידי הנתבעות במסגרת תיקי ההוצאה לפועל וכי כספים אלה הועברו לנתבעות . בפסק הדין נקבע שהתובעת הבינה את משמעות הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין והסכימה לו, לאחר שכל הנתונים הנדרשים היו בידיעתה , לרבות גובה החוב בתיק ההוצאה לפועל, העברת כספי המעסיקה לנתבעות וכי כלולים ב כספי המעסיקה שהועברו לנתבעות המעסיקה כספי הפיצויים, נדחתה טענת התובעת שהכספים שהוסכם שישולמו לתובעת ולבן זוגה בהתאם להסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין בדיון מיום 1.3.2015 נועדו רק לסילוק תביעת לשון הרע ו נקבע כי הפשרה שאושרה בפסק דין לקחה בחשבון את כספי המעסיקה שקיבלו הנתבעות ואת כלל טענות התובעת המועלות בתביעה בתיק זה .

כך קובע פסק הדין בהליכים בין התובעת לבין עורך דינה בנוגע לידיעת התובעת על העברת כספי המעסיקה לנתבעות קודם לדיון מיום 1.3.2015 במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין : "היא היתה מודעת היטב עוד קודם לדיון ביום 1.3.2015 כי הוטלו עיקולים על הכספים וכי הכספים הועברו ישירות להוצאה לפועל" (פסקה 46); "...גב' יפרח ידעה היטב אודות העיקולים שהוטלו על כספי הזכייה בתביעת העבודה עוד קודם לדיון ביום 1.3.2015. גב' יפרח אף ידעה כי כספי הזכייה הועברו מכוח העיקולים לתיק ההוצאה לפועל על חשבון חובה" (פסקה 47) ; "... גב' יפרח ידעה על כך לכל המאוחר ביום 8.2.2015 (פסקה 48); ביחס לטענות התובעת כנגד החוב נקבע "טענותיהם של יפרח כי לא ידעו מהו סכום החוב הינן מיתממות ולא ניתן לקבלן. יפרח ידעו כי סכום הזכייה במלואו, העומד על סך של 79,000 ₪, הועבר לתיקי ההוצאה לפועל... גב' יפרח ברירה באשר לעיקולים בלשכת ההוצאה לפועל, ובהתאם ידעה עצמאית או צריכה הייתה לדעת מה הוא סכום החוב " (פסקה 51); ביחס לטענות התובעת שההסכמה הייתה שכספי המעסיקה יועברו אליה בנוסף לסך 35,000 ששולם במסגרת הפשרה, כאשר יתרת החוב בתיקי ההוצאה לפועל עומדת על סך של 84,000 ₪ נקבע כי הטענה אינה מתיישבת עם הגיון כלכלי ומשפטי ולפיו נושה של 84,000 ₪ ייתן לחייב כספים בסך 120,000 ₪ אך תמורת ויתור על טענותיו ונקבע שבמסגרת הסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בדיון מיום 1.3.15 נלקחו בחשבון טענות התובעת לעניין החוב, אי הפחתת הפיקדון בסך 20,000 ₪ וגביית כספי המעסיקה וכן שהכספים שעוקלו כוללים פיצויי פיטורים שאינם ברי עיקול ולעניין צו עיקול ברישום ו ביחס לטענות אלה נקבע "ניכר כי טענות אלו הובאו בחשבון במסגרת הסכמות הצדדים, שכן בסופו של יום הוסכם כי יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל תימחק, וזאת בתמורה לתשלום של 79,000 ₪ עליהם הוטלו העיקולים ובנוסף ישולם ליפרח סך של 35,000 ₪" (פסקה 52); עוד נקבע לגבי ידיעת התובעת על העברת כספי המעסיקה לנתבעות ולגבי החוב עובר לדיון "גב' יפרח ידעה היטב כי על כספי זכייתה בתביעת העבודה הוטל עיקול וכי הכספים הועברו לתיקי ההוצאה לפועל. גב' יפרח ידעה כי הסכומים הועברו לנושה, וידעה, או לכל הפחות צריכה היתה לדעת (וככל שלא ידעה, הרי זה משום עצימת עיניים כלפי המציאות) מהו סכום החוב בתיקי ההוצאה לפועל. כך שבמועד הדיון ביום 1.3.2015 היו מלוא העובדות מצויות בפניה " (פסקה 53). טענת התובעת לקנוניה בין הנתבעות לבין עורך דינה נדחתה ונקבע "... היא הייתה מודעת היטב להליך ההוצאה לפועל ולעיקולים שהוטלו במסגרתו ולסכומים שהועברו לנושה..." (פסקה 54); וכן "... ומצאתי כי במועד הדיון ביום 1.3.2015 במהלכו הושגה פשרה בין הצדדים, היא הייתה מודעת לסכום החוב ולכך שכספי זכייתה הועברו לידי הנושה" (פסקה 79); עוד נקבע "גב' יפרח לא טענה כי מהות הפשרה לא הובהרה לה די הצורך, או כי עוד אלון התרשל בהשגת הפשרה , ולא בכדי. עו"ד אלון העיד כי הסביר את משמעות הפשרה וכי מר וגב' יפרח היו מודעים היטב להשלכותיה (סעיף 81 לתצהיר עדותו הראשית של עו"ד אלון; עמ' 44 ש' 1- 7), ומצאתי את עדותו מהימנה" (פסקה 80); לסיכום נקבע "...מצאתי כי יפרח היו מודעים היטב, בכל שלב בהליך לעובדות ולנתונים הידועים באותה נקודת זמן, הם הבינו את משמעותה של הפשרה אליה הגיעו הצדדים ביום 1.3.2015 והסכימו לה. ייתכן והתחרטו על הסכמה זו בהמשך הדרך, אולם אין משמעות הדבר שניתן להשליך את תוצאות מעשיהם ובחירותיהם על אחרים, ובייחוד על עו"ד אלון אשר ייצג אותם בהליכים אלו" (פסקה 89). (ההגשות אינן במקור-א.ב). עורך הדין, הוא מי שייצג את התובעת בדיון מיום 1.3.2015 בו הגיעו הצדדים להסכמה שניתן לה תוקף של פסק דין.

פסק הדין בהליכים בין התובעת לבין עורך דינה הפך חלוט, ואין מקום להשגות התובעת על קביעותיו .

קביעות אלה של פסק הדין בהליכים בין התובעת לבין עורך דינה מקיימות את ארבעת התנאים להיווצרות "השתק פלוגתא" ומהוות מחסום כלפי התובעת, המשתיק את התובעת מ לטעון בהליך זה שהיא לא ידעה עובר להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק הדין בדיון מיום 1.3.15 שהנתבעות גבו את כספי המעסיקה שהופקדו בקופת ההוצאה לפועל וכי אילו הייתה יודעת על כך היא לא הייתה מסכימה להסכם הפשרה וחוסם את התובעת מלטעון כי כספי העסקה שנגבו על ידי הנתבעות לא היו חלק מהסכם ההפשרה וכי וגבייתם על ידי הנתבעות אינה כדין מהטעמים הנטענים בכתב התביעה.

על פי ממצאי פסק הדין בהליכים בין התובעת לבין עורך דינה, התובעת ידעה עובר להסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין, מה גובה החוב בתיקי ההוצאה לפועל, על העברת כספי המעסיקה לנתבעות וכי הכספים כוללים פיצויי פיטורים. מלוא הנתונים הצריכים לעניין ובכלל זה טענות התובעת לעניין גובה חוב, הפחתת הפיקדון בסך 20,000 ₪ שחולט על ידי הנתבעות וגביית הנתבעות את כספי עמדו בפני התובעת עובר להסכמתה לפשרה אשר במסגרתה, קיבלו התובעת ובן זוגה סך של 35,000 ₪ ו הוסכם כי יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל תימחק. עורך דינה של התובעת הסביר לתובעת משמעות הפשרה , התובעת הייתה מודעת להשלכות הפשרה לה הסכימה ואותה הבינ ה. ממצאים אלה מקימים השתק פלוגתא החוסם את התובעת מלטעון אחרת בהליך זה.

הנתבעות לא היו צד להליכים בין התובעת לבין עורך דינה, אולם לגבי קביעות אלה בפסק הדין שניתן בהליכים בין התובעת לבין עורך דינה והפך חלוט , קיימת זהות אינטרסים בין הנתבעת לבין עורך הדין של התובעת שהיה צד ל אותם הליכים, באופן המאפשר לראות בנתבעות כמקיימות "קרבה משפטית" עם עורך הדין (ראו; ע"א 2360/99 בכר נ' דיור בניין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18(2001) ; ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות (5.1.2011)).

למעלה מזה, התובעת הייתה בעלת דין בהליכים בינה לבין עורך דינה, במסגרתם נדונו והוכרעו אותן טענות שהיא מעלה בהליך זה. משהיה לתובעת יומה באותם הליכים וטענות שהיא העלתה נדחו, אין לאפשר לתובעת "לפתוח" מחדש את ההתדיינות באותו עניין במסגרת התביעה זו גם אם הנתבעות לא היו צד לאותו הליך, למען יהיה סוף לריב ולדיונים ולמניעת הכרעות סותרות (ראו; ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576) (1990) (פסקה 6); עניין ויסמן (פסקה 20)). בעניין רע"א 8954/12 נירוספוט תעשיות בע"מ נ' ימית סינון וטיפול במים בע"מ (5.6.2013) נקבע טענת השתק פלוגתא תתקבל מקום שהיא מועלית כטענת הגנה על ידי צד זר להליך הראשון כאשר הפלוגתא הוכרעה לחובת התובע לאחר שזכה ליומו בהליך הראשון . כזה הוא המקרה כאן.

קבלת פרשנות ולפיה יש לאפשר לתובעת לקיים דיון מחודש בטענות שנדחו בפסק דין חלוט שניתן לאחר שמיעת הראיות אך בגלל שהנתבעות לא היו צד לאותו הליך, אינן בהלימה לעקרון סופיות הדיון ומניעת הכרעות סותרות שהינו בלב עקרון מעשה בית הדין ומוצא ביטויו בעקרונות היסוד שנקבעו בתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.
המשמעות היא שאין בכוחה של התובעת לטעון שהיא לא ידעה על גביית כספי המעסיקה על ידי הנתבעות עובר להסכמה בדיון מיום 1.3.2015 שקיבלה תוקף של פסק דין וכי אילו ידעה על כך לא הייתה נותנת הסכמתה לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין ואין בידיה לטעון כי כספי המעסיקה לא היו חלק מהפשרה לה ניתן תוקף של פסק דין ואלה נגבו שלא כדין בהיעדר חוב ובהיותם כוללים כספי פיצויי פיטורים.

התובעת טוענת לעוול בהעברת כספי המעסיקה בסך של כ- 79,000 ₪ לנתבעות, שעה שמדובר בחוב דמי שכירות למשך 4 חודשים שלאחר מימוש הפיקדון בסך של 20,000 ₪ על ידי הנתבעות עמד על אלפי שקלים בודדים. הטענה אינה בהלימה לפסק הדין שניתן בהיעדר הגנה בתביעה הכספית. שם, לצד חוב דמי שכירות של 4 חודשים, נפסקו לחובת התובעת ובן זוגה חיובים כספיים נוספים והחיוב הכולל הפסוק בתביעה הכספית עמד על סך כולל של 50,930 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין ביום 21.2.2013. התובעת גם מתעלמת מהחיוב הכספי שנפסק לחובתה בתביעת הפינוי בסך 6,059 ₪ לגביו היא אינה משיגה , וכי הסכום החוב הכולל של תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו בגין פסק הדין בתביעה הכספית ופסק הדין בתביעת הפינוי עמד במועד צו עיקול כספי המעסיקה על למעלה מ-84,000 ₪.

זאת ועוד, בהתאם לפשרה לה הסכימו הצדדים בדיון מיום 1.3.2015 לה ניתן תוקף של פסק דין, הוסכם כי לסילוק סופי ומוחלט של טענות הצדדים וכל טענה הנובעת מהסכם השכירות ובהליך נוסף שהתנהל בין הצדדים (לשון הרע) ישולם לתובעת סכום סופי וכולל בסך 35,000 ₪. התובעת אינה מבקשת לבטל את פסק הדין ומתעלמת מסכום הפשרה שהוסכם שישולם לה . בפסק הדין בהליכים בין התובעת לבין עורך דינה נדחתה טענת ה תובעת שבנוסף לסכום הפשרה בסך 35,000 ₪ התובעת זכאית לכספי המעסיקה ונקבע ש אין הגיון שבגין חוב של מעל 84,000 ₪ בתיקי ההוצאה לפועל במועד עיקול כספי המעסיקה, ישולם לתובעת סכום הפשרה (35,000₪) וסכום כספי המעסיקה (סך העולה על 79,000 ₪) (פסקה 52 לפסק הדין).

התובעת מעלה בכתב התביעה המתוקן טענה ל"גניבת" כספי המעסיקה, שעה שהיא עצמה מאשרת בכתב התביעה שכספי המעסיקה הועברו על ידי המעסיקה לתיקי ההוצאה לפועל בהתאם לצווי עיקול ובאמצעות מס"ב ההוצאה לפועל לנתבעות (ראו; סעיפים 10,12, 23,24 לכתב התביעה המתוקן).

טענת התובעת כי כספי המעסיקה הועברו לנתבעות בניגוד לצו עיכוב הליכים מיום 2.2.2015, אף היא נדונה בפסק דין בהליכים שבין התובעת לבין עורך דינה ונדחתה. צו עיכוב ההליכים ממועד זה הותנה בהפקדת התובעת סך של 7,000 ₪. בהתאם לפסק הדין בתביעה בין התובעת לבין עורך דינה, הכספים שהיוו תנאי לכניסת צו עיכוב ההליכים לתוקף לא הופקדו (ראו; פסקה 45 לפסק הדין).

כספי המעסיקה הועברו לנתבעות ביום 5.5.2015. ההחלטות מיום 8.2.2015 ומיום 19.2.2015 לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל ו לעיכוב העברת כספי המעסיקה, אליהם מפנה התובעת בכתב התביעה, ניתנו לאחר מועד העברת הכספים לנתבעות.

מכל האמור, טענות התובעת לגבייה שלא כדין של כספי המעסיקה מכל אחד מהטעמים הנטענים בכתב התביעה דינן להידחות מחמת השתק פלוגתא, ועמן התביעה לחיוב הנתבעות להשבת כספי המעסיקה ולפיצוי בגין הנזק בשל גביית הכספים.

המסקנה שיש לסלק את התביעה באיבה מחמת השתק פלוגתא, אינה מנוגדת לפסק הדין בע"א 27942-09-19 שקיבל את ערעור התובעת על ההחלטה המורה על מחיקת התביעה המקורית על הסף (להלן: "פסק הדין בערעור), כטענת התובעת.

בפסק הדין בערעור נדונה שאלת סילוק התביעה על הסף מחמת היעדר עילה, ולא מחמת השתק פלוגתא ופסק הדין שניתן בהליכים בין התובעת לבין עורך דינה וקביעותיו לא עמדו בפני ערכאת הערעור . למעלה מזה, בית המשפט המחוזי קבע בפסק הדין בערעור שלא היה מקום למחוק על הסף את התביעה להשבת כספי המעסיקה כ"תביעת השבה עצמאית" ללא בירור שתי טענות מהותיות של התובעת - האחת שמדובר בתביעת השבה עצמאית שהוחרגה בהסכם הפשרה; השנייה טענת התובעת שכספי המעסיקה אינם חלק מהסכם הפשרה , לאור הסכמת הצדדים בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין לשמר לתובעת ובן זוגה את הזכות "... לבדוק את תיק ההוצאה לפועל נושא תובענה זו ובמידה וחלה טעות כלשהי ברישומי לשכת ההוצאה לפועל בגין חיוב כפול של אותם סכומים. הם זכאים להגיש בקשה להשבת כספים לתיקון טעות זו". התיק הוחזר לבירור טענות אלה ולבחינת השאלות - האם הסעיף בהסכם הפשרה המאפשר לתובעת להגיש תביעת השבה חל בנסיבות; האם הסכם הפשרה חל על כספי המעסיקה וככל שהסכם הפשרה אינו חוסם את דרכה של התובעת מהגשת תביעת השבה, שאלת זכאות ההשבה והזכויות בכספים (ראו; סעיפים 34-36 ו-43 לפסק הדין) .
קביעות פסק הדין בהליכים בין התובעת לבין עורך דינה, סותמות את הגולל על טענות התובעת וה שאלות שהותוו.

השאלה האם הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין חל על כספי המעסיקה נדונה והוכרעה בפסק הדין שניתן בהליכים בין התובעת לבין עורך הדין שייצג את התובעת בדיון מיום 1.3.2015 בו הגיעו הצדדים לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין ונקבע במסגרתו כי התובעת ידעה אודות גביית כספי המעסיקה על ידי הנתבעות עובר לדיון וכי במסגרת הפשרה והסכמת הצדדים שישולם לתובעות סך של 35,000 ₪ לסילוק טענות הצדדים, נלקחה בחשבון העברת כספי המעסיקה לנתבעות.
על פי הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין, תביעת ההשבה יוחדה ל"טעות כלשהי ברישומי לשכת ההוצאה לפועל בגין חיוב כפול של אותם סכומים". התובעת איננה טוענת כי העברת כספי המעסיקה שהופקדו בתיקי ההוצאה לפועל לנתבעות מהווים טעות בגין חיוב כפול, היא טוענת כי לא היה מקום להעברת הכספים בכלל. ואולם; גם אם תמצי לראות בהעברת כספי המעסיקה לנתבעות בבחינת "טעות" בלשכת ההוצאה לפועל בגי ו חיוב כפול אשר בשלה עומדת לתובעת ז כות להגשת תביעת השבה עצמאית של כספי המעסיקה (ואינני קובעת זאת), הטענות שהתובעת מעלה בתיק זה לכך שגביית כספי המעסיקה על ידי הנתבעות לא הייתה כדין, נדחו בפסק הדין שניתן בהליכים שבין התובעת לבין עורך דינה.

בפסק הדין, לאחר שמיעת הראיות, נקבע כי התובעת ידעה שכספי המעסיקה כוללים כספי פיצויי פיטורין ועל העברתם לנתבעות קודם לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין בדיון מיום 1.3.15; כי התובעת ידעה אודות היקף החוב וכי הפשרה לקחה בחשבון את טענות התובעת לעניין היקף החוב, עיקול ברישום, היות הכספים כוללים פיצויי פיטורין ואת גביית כספי המעסיקה על ידי הנתבעות. עוד נקבע כי העברת הכספים מלשכת ההוצאה לפועל לנתבעות נעשתה בטרם ניתן צו לעיכוב ההליכים וכי צו עיכוב ההליכים שניתן קודם לביצוע העברת הכספים הותנה בהפקדה כספית שלא בוצעה. קביעות חלוטות אלה סותמות את הגולל על טענות התובעת בתיק זה וחוסמות את דרכה לתביעת השבה עצמאית של כספי המעסיקה ולקבלת פיצוי בגין גבייתם.

התובעת מפנה לעניין בש"א 7364/05 כהן נ דגן (25.8.2005) וטוענת על יסודו כי "מרמה מבטלת הכל". התובעת לא דקה פורתא. כפי שנקבע באותו עניין, משהתובעת לא הגישה תביעה לביטול פסק הדין שאישר את הסכמת הצדדים בדיון מיום 1.3.2015 אין בידיה להידרש לטענה.

אינטרס סופיות הדיון הוא בלב דוקטרינת מעשה בית דין וכלל השתק פלוגתא. היטיב לבטא את חשיבותו כב' השופט נ' סולברג בת"א (מח'-ים) 4582/03 ידיעות תקשורת בע"מ נ' פרופ' צימרמן (26.2.2004): " דעת לנבון נקל, כי סופיות הדיון איננה 'לעומתית' לצדק. התדיינות שאינה פוסקת, היא-היא היוצרת עיוות, מבוכה ועוול. דרך הכלל היא, כי סופיות הדיון משרתת את הצדק. היוצא מן הכלל הוא, מצב שבו סופיות הדיון גורעת מן הצדק". דברים אלה שנאמרו בקשר לביטול פסק דין, יפים גם לעניין זה.
מכל האמור, הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת השתק פלוגתא מתקבלת.

ההחלטה להתיר לתובעת לתקן את כתב התביעה, אין בה לגרוע ממסקנתי. טענת התובעת לכך מחוסרת תום לב, שעה שבבקשה לתיקון כתב התביעה היא לא ציינה קיומם של ההליכים בינה לבין עורך הדין וכי ניתן בהליכים אלה פסק דין והוגש על ידה ערעור.

לאור מסקנתי מתייתר הצורך לדון בבקשה למחיקת התביעה על הסף , אולם אציין כי התובעת שבה ולא גילתה בכתב התביעה המתוקן שהיא הגישה בקש ה בתיק ההוצאה לפועל לחיוב הנתבעות בהשבת כספי המעסיקה ובקשה נוספת להשבת הכספים במסגרת התביעה הכספית ובקשותיה נדחו (ראו; החלטות מיום 30.12.2015 ו מיום 18.5.2016). התנהלות זו של התובעת אינה עולה בקנה אחד עם ניהול ההליך המשפטי בתום לב ו עם החובה בהתאם לתקנה 10(11) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 לכלול בכתב התביעה "דבר קיומו של הליך נוסף בבית המשפט או בבית דין, בקשר למסכת עובדתית דומה" אשר בגינה, בהתאם להוראת תקנה 42 לתקנות מוסמך בית המשפט למחוק את כתב התביעה. להתנהלות התובעת חומרה נוספת, שעה שהחלטה על מחיקת כתב התביעה ה מקורי נקבע כי על התובעת לגלות זאת. התובעת לא תיקנה אורחותיה ואף לא גילתה בתגובתה לבקשה כי הערעור שהגישה על פסק הדין בהליכים בינה לבין עורך דינה, נדחה.

התביעה נדחית.
התובעת תישא בהוצאות הנתבעות בסך 10,000 ₪ וכן בהוצאות לאוצר המדינה בשל הסגנון המשתלח כלפי שופטים בסך 1,000 ₪. הסכום הכולל ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

הדיון הקבוע - מבוטל.

ניתנה היום, ל' אב תשפ"א, 08 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.