הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 39139-09-17

לפני כב' השופט אילן דפדי, סגן נשיא

תובעים

1.יוטה אזולאי
2.יגאל אזולאי
ע"י עו"ד יהונתן כרמון

נגד

נתבעים

1.ילנה יוסופוב
2.מלכיאל יסופוב
ע"י עו"ד אלכסנדר כהן

נגד
צדדי ג'
חנה בן יהודה (נמחק)
חנה אודט (נמחק)
בלהה מונחם
4. אלברט עזרא (נמחק)
5. ג'נט עזרא (נמחקה)
6. מוריס והחבה (נמחק)
7. אמה מוריה שמואל
8. יוסף שמואל
9. מרים אלפנדרי
10. רבקה אלפנדרי
11.זימבול ביטרן
12. דוד מימון (נמחק)
13. לירן קיסר (נמחק)
14. מאיר פנדו (נמחק)
15. מטילדה פנדו (נמחקה)
16. בנימין חיים רוטנברג
17. גן-יה רוטנברג
צדדי ג' 16-17 ע"י עו"ד אורן גוטרמן
18. הרצל אברהמי (נמחק)
19. אסתר לוי (נמחקה)
20. אליהו נקש
21. אסתר נקש
22. מרדכי עמיאל
23. ציונה עמיאל
24. מרדכי נזריאן (נמחק)
25. אמנון אדוד (נמחק)
26. אליהו יחבס (נמחק)
27. אורנה יחבס (נמחקה)
28. רוני פולצ'ק (נמחקה)
29. אמנון ברקאי (נמחק)
30. שלמה – חי שופן
31. גלית – הודיה שופן
32. אנט בורמד (נמחקה)
33. שאול צדקה (נמחק)
34. סיגלית צדקה (נמחקה)
35. אנטולי טריליסקי (נמחק)
36. טטיאנה טריליסקי (נמחקה)
37. ג'ימי ג'אן (נמחק)
38. אינגה ג'אן(נמחקה)
39. מדלן שילוב (נמחקה)
40. מלכה חג'ני (נמחקה)
41. ליזה קוסייב (נמחקה)
42. קלמנט לישע (נמחק)
43. דוד אוקנין (נמחק)
44. מזל אוקנין (נמחקה)
45. אסתר אלקוס (נמחקה)
46. משה דוד (נמחק)
47. שלי דוד (נמחקה)
48. אליעזר ציחי (נמחק)
49. רותח ציחי (נמחקה)

פסק דין

לפניי תביעה כספית בגין ליקויים שנתגלו בדירה אותה רכשו התובעים.

טענות התובעים הרלוונטיות בתמצית כפי שפורטו בכתב התביעה

התובעים טענו כי הדירה אותה רכשו בהתאם להסכם המכר מיום 21/2/2011 (להלן: "ההסכם") הייתה אומנם רשומה על שם הגב' לריסה גרמן ז"ל (להלן: "לריסה"), אימה של הנתבעת 1 וזו אף נרשמה בהסכם כמוכרת , אך הנתבעים היו אלה שמכרו להם את הדירה בפועל. ל דבריהם, הן במהלך המשא ומתן שקדם לכריתת ההסכם, הן בזיכרון הדברים שנחתם והן בהסכם עצמו, הציגו לפניהם הנתבעים ולריסה מצג לפיו, למעט בלאי סביר, הדירה תקינה לחלוטין.

לטענת התובעים, הנתבעת 1, בתה של לריסה ז"ל, (להלן: הנתבעת) היא יורשת טבעית של אמה ויחד עם בעלה – הנתבע 2 (להלן: הנתבע) ועם לריסה התגוררו באותה הדירה. לדברי התובעים, הנתבעת היא זו שחתומה על זיכרון הדברים ועל מסמכי עסקת המכר , העתק תעודת הזהות שלה צורף להסכם המכר ולחשבונה הועברו כספי תמורת הדירה. התובעים הוסיפו כי שמאי המקרקעין אורי גלבוע שנשלח על ידי הבנק הממשכן לבצע שומה לדירה, כתב בסעיף ב לחוות דעתו כי הגב' לריסה ז"ל שהציגה לו את הדירה היא אמה של המוכרת. כל אלה, לטענתם, מוכיחים כי הנתבעים ולכל הפחות הנתבעת מהווים את המוכרים בפועל.

על פי התובעים, חרף העובדה שמלוא כספי התמורה שולמו לנתבעים עוד ביום 31.12.2011, הנתבעים סירבו להתפנות מהדירה במועד המסירה בטענה כי טרם הסתיימה בנייתה של הדירה אליה היו אמורים להיכנס ובלית ברירה, נאלצו התובעים לאפשר לנתבעים להתגורר בשכירות בדירה. הם ציינו כי הבהירו לנתבעים כי זכותם לבקר בדירה כל אימת שיחפצו בכך ולמרות זאת, כאשר ביקשו להגיע לדירה להכינה לקראת כניסתם, הנתבעים מנעו מהם להיכנס לתוכה, כיוון שרצו להסתיר את סימני הרטיבות. הם הוסיפו כי בחודש אפריל 2012, לאחר שלריסה נפטרה, הבחינה התובעת במהלך ביקור התנחומים, כי קיימים סימני נפיחות בתקרה, בקירות ובסלון הדירה. לאחר אותו ביקור ביקשה להיפגש עם הנתבעים ולהעלות בפניהם עניין זה, אך אלו דחו אותה בתירוצים שונים.

בחודש יוני 2012 נכנסו התובעים לדירה ולקראת סוף שנת 2012 – תחילת שנת 2013, עם בוא הגשמים, הבינו שסימני הנפיחות הנ"ל נובעים מרטיבות. לטענתם, לאחר החורף ניכרו בדירה נזקי רטיבות, עובש וסימני פטרת בתקרה, בקירות הדירה, לרבות במקלחת. מאז, חזרה רטיבות זו בכל חורף, כשהנתבעים מתעלמים מפניותיהם להסביר עניין זה ולמצוא לו פיתרון. התובעים פנו לשכנים בבניין וגילו כי בעיית הרטיבות קיימת זמן רב וידועה היטב לדיירים. כך הבינו שהנתבעים הסתירו זאת מהם במכוון. לטענתם, גם מחוות דעת השמאי מטעמם – צבי בראון וגם מחוות דעת המהנדס מטעמם – אלכס הלר עולה כי הליקויים השונים היו קיימים טרם מכירת הדירה, כך שעל הנתבעים היה לדעת זאת ולגלות להם על כך. במקום זאת, בחרו הנתבעים להסוות את הפגמים בדירה על ידי צביעתה במקומות בהם נתגלו בדיעבד הפגמים השונים.

לאור כל זאת, טענו התובעים כי מגיעים להם פיצויים בגין עילות של חוסר תום לב לפי סעיף 12 לחוק החוזים (החלק הכללי) שהוביל, בין היתר, לפגיעה באינטרס ההסתמכות שלהם, בגין נזק לא ממוני שנגרם להם בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות), בגין תרמית או לכל הפחות רשלנות בהתאם לפקודת הנזיקין, הפרת חובה חקוקה, עשיית עושר ולא במשפט והפרת סעיף 16 לחוק המכר. התובעים אף טענו כי קיימת בענייננו הטעייה, אך הודיעו כי אינם דורשים במקרה זה את ביטול ההסכם. התובעים תבעו סך של 212,873 ₪ בגין עלות התיקונים בדירתם על פי חוות דעת המהנדס הלר, סך של 50,000 ₪ בגין נזקים לא ממוניים וסך של 87,000 ₪ שהינו סכום הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם המכר למקרה של הפרתו. סך כל תביעתם הועמדה על סך של 349,873 ₪.

טענות הנתבעים בתמצית כפי שנטענו בכתב ההגנה

הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה נגדם בהעדר יריבות, כיוון שלא מכרו את הדירה לתובעים ואינם מהווים יורשים של המוכרת. מעבר לכך, טענו כי התובעים השתהו בהגשת תביעתם וכי בכל מקרה, דירה היא נכס מתכלה ובחלוף הזמן הרב מאז רכישתה על ידי התובעים נותק הקשר הסיבתי בין הנזקים בדירה להם טוענים התובעים לבעליה הקודמים.

הנתבעים הוסיפו כי על פי חוות דעת התובעים מדובר בנזקים הנובעים מדירת השכן שגר ממעל ומשטח המהווה רכוש משותף, כך שעל התובעים היה לתבוע את אותו שכן ואת יתר הדיירים בעלי הרכוש המשותף.

הנתבעים טענו כי אחרי יום המסירה המיועד שכרו את הדירה בהסכמת התובעים וכי אלו אישרו כי קיבלו את הנכס ואין להם טענות. בנוסף, הכחישו כי מנעו מהתובעים לבקר בדירה טרם אכלוסה על ידם וטענו כי אלו הגיעו פעמים רבות לדירה לצרכים שונים.

הנתבעים הכחישו כי הנתבעת חתמה על זיכרון הדברים וטענו כי הגב' לריסה המנוחה היא שחתמה ליד שמה של בתה. לדברי הנתבעים, העברת כספי התמורה לחשבון הנתבעת הוא עניין משפחתי פנימי.

באשר לחוות דעת השמאי בראון מטעם התובעים , טענו הנתבעים כי אינו מהנדס בניין או מומחה בתחום ליקויי הבנייה, כך שאין בחוות דעתו כדי להוכיח דבר בקשר למקור הליקויים ומועד היווצרותם.

בנוסף, ציינו הנתבעים כי התובעים הסתירו בחוסר תום לב כי נחתם הסכם תמ"א 38 בבניין שבכללו אמורים לחדש את הקירות החיצוניים, כך שתיפסק הרטיבות. הם הכחישו את כל יתר טענות התובעים.

ביחד עם כתב ההגנה הגישו הנתבעים הודעת צד ג' נגד יתר בעלי הדירות בבניין אותה העמידו לצרכי אגרה על סך של 100,000 ₪ .

טענות צדדי ג' בתמצית כפי שנטענו בכתבי ההגנה מטעמם

צדדי ג' מס' 3, 7-11, 20-21 ו-30-31 טענו בכתב הגנתם כי הסכסוך בין התובעים לנתבעים אינו קשור אליהם, כי אף אחד מהדיירים לא התלונן על רטיבות או פגם חיצוני אחר וגם אם היה כזה לא ברור מדוע הן הנתבעים והן התובעים שכיהנו כוועד בית לא העלו עניין זה ופעלו לתקנו. לטענתם, בדירה נושא התביעה בוצעו שיפוצים במרפסת מבלי שנעשה איטום ומשם קיימת חדירת מים ונגרמת הרטיבות לדירה.

בכתב הגנתם של צדדי ג' 22-23, בני הזוג עמיאל, טען גם מר עמיאל, שכיהן כוועד בית בתקופה שמעזיבת הנתבעים (שעד אז כיהנו כוועד הבית) ועד ליום 20.11.14 (אז נכנסו לתפקיד זה התובעים) כי אין כל יריבות בינם לבין התובעים והנתבעים, כי אין כלל בעיה של רטיבות בשאר הבניין והכחיש את הטענה להעדר תחזוקה של הקירות החיצוניים בבניין, במיוחד שעה שהתובעים והנתבעים כיהנו לפניו ואחריו כוועד בית ומעולם לא ערכו ישיבה בנושא זה. הוא טען כי הנתבעים רכשו את הדירה עם תריסים שבורים ופגומים, דרכם ייתכן וחדרו מי גשמים. הוא הוסיף כי קיימים שני מקומות במרפסת שנסגרו בבלוקים, ללא חומר איטום, כך שהנתבעים שמכרו את המרפסת במצב זה והתובעים שהסכימו לקנות את הדירה כך, הם האחראים הבלעדיים למצב שנוצר.

הצדדים השלישיים 16-17, בני הזוג רוטנברג, טענו אף הם להעדר יריבות או זיקה לעניין התביעה, לכך שהתובעים והנתבעים שימשו כוועד בית ומעולם לא עסקו בליקויים הנטענים, כי סגירת המרפסת של הדירה שלא כדין בוצעה באופן לקוי מבלי שבוצעו בידוד ואיטום כנדרש. הם הוסיפו כי הדיירים בבניין לא ידעו ולא יכלו לדעת על הליקויים המוכחשים הנטענים וכי בכל מקרה, טענות התובעים נטענו בשיהוי רב.

לגבי יתר הדיירים, אשר נגדם הוגשה ההודעה, אלה לא הגישו כתב הגנה להודעת צד ג' והתביעה נגדם נמחקה מחמת חוסר מעש.

כללי

הצדדים הגישו תצהירים. מטעם התובעים הוגשו תצהירים של שניהם וכן חוות דעת המהנדס הלר וחוות דעת השמאי סידאוי. מטעם הנתבעים הוגש תצהירה של הנתבעת 1 וחוות דעת הנדסית של המומחה בן עזרא לגבי הליקויים הנטענים בדירה. מטעם צדדי ג' הוגש תצהיר של מר עמיאל מרדכי (צד ג' 22) ושל רוטנברג בנימין (צד ג' 17). בני הזוג רוטנברג אף הגישו חוות דעת מומחה של המהנדס אביעד כרמלי לגבי הליקויים. כלל המצהירים והמומחים, מלבד מר רוטנברג, נחקרו בחקירה נגדית.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ו בחומר הראיות, שמעתי את העדויות וקראתי את סיכומי הצדדים, החלטתי לדחות את התביעה.

נראה שהתובעים בכתב התביעה לא חסכו בטענות וכללו בתביעתם כמעט כל עילת תביעה אפשרית בכוונה לנסות לקשור את הנתבעים בעסקה עימם ומכוח זה להטיל עליהם אחריות לפצותם. כ פי שיפורט להלן, הנתבעים לא היו בעלי הדירה, לא היו צ ד להסכם, אינם המוכרים ואף לא הוכח כי הם יורשים של המנוחה לריסה ז"ל. כמו כן לא הוכח כי הציגו מצגי שווא כלפי התובעים או רימו אותם . לא די לטעון לקיומן של עילות משפטיות , אלא יש להוכיח תשתית עובדתית המבססת עילות אלה. התובעים לא הציגו תשתית כזו.

הנתבעים לא היו בעלי הדירה שנמכרה ואינם צד להסכם המכר

אין חולק בין הצדדים כי הגב' לריסה ז"ל היא זו שהייתה רשומה כבעליה של הדירה נושא התביעה וכי הנתבעים מעולם לא היו רשומים כבעליה (ראו נספח 3 לתצהיר התובעים - נסח המקרקעין צורף להסכם המכר ). על פי סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט 1969 רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתכנו. למעשה, הרישום בפועל הוא זה שקובע מיהו בעל המקרקעין.

זאת ועוד, הצדדים להסכם המכר היו המוכרת גב' לריסה גרמן ז"ל בלבד והקונים היו בני הזוג אזולאי הם התובעים. מכאן שהוראות ההסכם, ההצהרות שניתנו במסגרתו וכל ההתחייבויות הכלולות בו כמו גם הזכויות הנובעות ממנו חלות על הצדדים להסכם בלבד. הנתבעים לא היו צד להסכם ולכן אין אפשרות להסתמך על הוראות ההסכם הכתוב כדי לחייב את מי מהם בדברים הכלולים בו.

טענות התובעים במהלך חקירתם הנגדית (שניהם אנשים בוגרים ומשכילים עמ' 38 שורה 7 ועמ' 70 שורה 15) כי הם חסרי ניסיון בעסקאות מסוג זה ולכן לא הבינו או לא ידעו כי לריסה ז"ל היא בעלת הדירה (עמ' 52 שורות 6-10 ועמ' 70 שור ות 20-24) לא יכולות לעמוד להן . טענות אלה סותרות את האמור ב סעיף 6 להסכם החתום בו אישר הקונה (התובעים), בין היתר, כי "בדק את זכויות המוכר מבחינה משפטית והנדסית בדירה". במיוחד הדברים אמורים שעה שה תובעים היו מיוצגים בהסכם המכר על ידי עורכת דין ולכן חזקה שהדבר אף הוסבר להם.

יצוין כי בעדותו של התובע הוא אמר כי רק בסמוך להגשת התביעה גילה להפתעתו כי לריסה היא בעלת הדירה (עמוד 71 שורות 8-9). אמירה זו תמוהה למדי לנוכח העובדה שעל פי תצהירו ההמחאה שניתנה תמורת המכירה נרשמה תחילה לפקודת לריסה ז"ל ורק לאור דרישת הנתבעת מסרו התובעים שיק חדש בו שונה המותב (סעיף 19 לתצהירי התובעים) .

הנתבעת לא חתמה על זכרון הדברים והסכם המכר

זאת ועוד, טענת התובעים כי הנתבעת היא שחתמה על זיכרון הדברים וההסכם ולא לריסה ז"ל (הטענה שהנתבעת חתמה גם על ההסכם נטענה במפורש בסעיף 3 לתצהירי התובעים), וטענתם המאוחרת שהועלתה רק בחקירה הנגדית כי לריסה ז"ל כלל לא נכחה במעמד זיכרון הדברים ובמעמד חתימת ההסכם לא הוכחו ועמדו בסתירה לראיות ולמסמכים החתומים.

הנתבעת העידה באופן עקבי כי חתימתה לא מופיעה על ההסכם או זיכרון הדברים וטענה כי זוהי חתימת אמה (ראו סעי פים 9 ו- 12 לתצהירה). במהלך חקירתה הנגדית הציג בא כוח התובעים בפני הנתבעת מסמכים שונים כולל הסכם המכר בהם מופיעים חתימות שלה ושל אמה המנוחה, זאת על מנת לנסות ולסתור את טענתה כי לא חתמה על זכרון הדברים והסכם המכר, אולם ללא הצלחה (ראו עדותה בעמוד 109 שורות 26-28 , עמוד 110, עמוד 113 שורות 13-16 ועמודים 114-115).

התובעים לא הציגו חוות דעת של מומחה לכתב יד ואף לא זימנו אנשים שהיו נוכחים במעמד החתימה כגון המתווך ועורכת הדין שייצגה א ותם.

אשר להימצאות שמה לצד זה של אמה על גבי זיכרון הדברים, השיבה הנתבעת כי "כנראה שהוא (המתווך –הערת הח"מ) שאל מי אני ואמרתי שאני הבת וכנראה שהוא חשב שהדירה גם שלי" (עמ' 108 שורות 29-30) ולגבי צילום תעודת הזהות שלה שצורף להסכם המכר הסבירה "כי אמא ביקשה שכל הכסף יעבור לחשבון שלי ויוטה ביקשה תעודת זהות שלי" (עמ' 109 שורה 21). הסברים אלה לא נסתרו ומניחים את הדעת. יש לציין שזיכרון הדברים הינו מסמך שקדם להסכם המכר המחייב ואותו ערך המתווך שאינו עורך דין.

לריסה ז"ל נכחה במעמד החתימה

זאת ועוד, בעוד שעדותה של הנתבעת נותרה כשהייתה לאורך כל הדרך, התובעים שינו גרסתם במהלך ישיבת ההוכחות בכל הקשור לנוכחותה של לריסה . בכתב התביעה ובתצהירי התובעים נטען כי לריסה נכחה במשרד התיווך בו נחתם זיכרון הדברים ובמעמד חתימת הסכם המכר (סעיפים 7, 17-21 לכתב התביעה וסעיפים 10, 12 ו-14 לתצהיריהם). במהלך ישיבת ההוכחות שינו התובעים באופן מפתיע את גרסתם וטענו כי לריסה ז"ל לא הייתה נוכחת בשני מעמדי חתימה אלו (עמ' 51 שורות 19-27, עמ' 60 שורה 27 עד עמ' 61 שורה 8, עמ' 70 שורות 20-3 ועמ' 72 שורות 3-15). שינוי זה מטיל דופי באמינות גרסתם. זאת במיוחד לאחר שבתצהיריהם העידו לא רק על נוכחותה של לריסה ז"ל אלא גם על פעולות אקטיביות מצידה (ראו סעיפים 10 ו-14 לתצהיריהם) .

התובעים לא זימנו לעדות עדים חיוניים

התובעים הרבו לטעון בעדותם כי הסתמכו על עורכת הדין שייצגה אותם לטענתם באופן כושל אולם נמנעו מלזמנה לעדות. עדותה של עורכת הדין הייתה נחוצה ויכולה הייתה לשפוך אור על נסיבות כריתת ההסכם בין הצדדים. התובעת העידה כי אינה יודעת מדוע לא זומנה עורכת הדין לעדות (עמ' 53 שורות 27-28) ו אילו התובע הסביר כי "בגלל שקלטה מה שעשתה היא לא תבוא להעיד והטענה שלה היתה שהיא לא זוכרת ואמרה לי שלא כדאי לי להזמין אותה לעדות" (עמ' 73 שורות 17-18). כידוע, לבעל דין זכות לזמן לעדות כל עד רלוונטי, גם כזה שלא מעוניין בכך. התובעים הם אלו שבסופו של דבר בחרו שלא לזמן את עורכת הדין לעדות והדבר פועל לחובתם.

התובעים אף נמנעו מלזמן לעדות את המתווך שהגיע עם התובעים כדי לראות את הדירה (עמוד 107 שורות 19-20) ואשר נכח במעמד זיכרון הדברים. התובעים הסבירו בעדותם כי המתווך הרלוונטי חדל לעבוד במשרד התיווך ולכן לא יכלו לזמנו לעדות ( עמ' 49 שורה 26 ועמ' 73 שורה 16) אולם, לא נימקו מדוע לא ביקשו את שמו מבעל משרד התיווך אותו הכירו (ראו עדות התובעת בעמ' 50 שורות 8-9).

יש לציין שבפגישה בה נחתם זיכרון הדברים זו נכח גם בעל משרד התיווך אשר היה ככל הנראה עד למשא ומתן שהתנהל ביניהם (עמוד 45 שורות 15-19) ולכן היה מקום לזמן גם אותו.

"הלכה היא, כי אי – הבאת עד רלבנטי, בהיעדר הסבר אמין וסביר לכך, פועלת לחובתו של בעל הדין שנמנע מלהשמיעו, ומקימה חזקה עובדתית לחובתו, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בדבר, שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובתו" (ראו: ע"א 8382/06 כורש בוטח נ' דוד כהן (פורסם במאגר משפטי)).

לאור כל האמור יש לדחות טענתם של התובעים כי הנתבעת חתמה על הסכם המכר וזיכרון הדברים. יש לציין כי גם הנתבע לא חתום על הסכם המכר וביחס אליו אף לא נטען הדבר (ראו עדות התובע בעמ' 78 שורות 9-13). יש גם לדחות את שינוי הגירסה של התובעים בכל הנוגע לנוכחותה של לריסה במעמדי החתימה שהועלתה רק כאמור בעדותם בחקירה הנגדית. מכאן שלריסה הייתה נוכחת והיא זו שחתמה על זיכרון הדברים, על ההסכם ועל המסמכים הנלווים (ראו עדות הנתבעת בעמוד 126 שורות 1-6) .

הנתבעת אינה יורשת של המנוחה

בכתב התביעה טענו התובעים בתמצית כי הנתבעת היא יורשת טבעית של לריסה ז"ל (סעיף 15 לכתב התביעה) . הא ותו לא. בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים את טענת התובעים כי הנתבעת היא יורשת של לריסה ז"ל והוסיפו כי כלל לא הוצא צו ירושה (סעיף ו' לכתב ההגנה). התובעים לא מצאו לנכון להגיש כתב תשובה ביחס לטענה כי לא הוצא צו ירושה.

אף בתצהירים מטעמם, לא התייחסו התובעים לעניין זה. מנגד , הנתבעת העידה בתצהירה כי לא ירשה את אמה לריסה ולא ביקשה צו ירושה. בעדותה בחקירה נגדית, הנתבעת כלל לא נחקרה על טענתה כי לא ירשה את אמה המנוחה וכי לא הוצא צו ירושה. יתרה מכך , התברר בחקירתה כי ל לריסה המנוחה היה בן נוסף המהווה יורש פוטנציאלי.

רק בסיכומיהם נזכרו התובעים להציף שאלות כדלקמן: "נשאל מדוע נמנעו הנתבעים מהגשת בקשה לצו ירושה לעיזבון המנוחה? האמנם ויתרו על ירושתם או שמא כלל לא הייתה ירושה פוזיטיבית (וייתכן שאף היו חובות)?" (סעיף 11 לסיכומים). המקום להפנות שאלות אלה הי ה בחקירה הנגדית ולא בסיכומים. יש לציין שלא ברור מדוע בחרו התובעים לכרוך גם את הנתבע שהמנוחה אינה אמו בעניין זה.

העובדה שתמורת הדירה הועברה ישירות לחשבון הנתבעים ולא לחשבון לריסה ז"ל אין בה כדי לסייע לתובעים. הנתבעת עצמה אישרה בעדותה כי מלוא הסכום אכן הועבר לחשבונה, אך הסבירה כי הדבר נעשה מתוך רצונה של אמה לריסה ז"ל לסייע לה ולנתבע בקניית דירה משלהם (עמ' 110 שורה 31 עד עמ' 111 שורה 3, עמ' 112 שורות 18-20 וסעיפים 5 ו-11 לתצהיר הנתבעת). אין כל מניעה שאמה של הנתבעת תעניק את כספי התמורה ממכירת הדירה כמתנה לבתה ובעלה. עצם הענקת המתנה אינה הופכת את הנתבעים לבעלי הדירה או ליורשי המנוחה ואין בה כדי ליצור יריבות בין התובעים לבינם.

לסיכום עד כאן, מאחר שהנתבעים אינם בעלי הדירה, אינם צד להסכם, אינם המוכרים ואף לא הוכח כי הם יורשים של המנוחה לריסה ז"ל , לא ניתן לתבוע אותם בכל העילות החוזיות הנובעות מההסכם והעילות מכוח חוק המכר ודינן להידחות.

לא הוכח כי הנתבעים עיוולו כלפי התובעים

כאמור, התובעים טענו כי התנהלות הנתבעים כלפיהם מגיעה כדי תרמית (סעיף 56 לפקודת הנזיקין) או לכל הפחות מהווה רשלנות (סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין). לדבריהם, כתוצאה מהצהרתם הכוזבת של הנתבעים בזיכרון הדברים ובהסכם כי הדירה תקינה לחלוטין, נגרם להם נזק ממוני ישיר. דין טענה זו להידחות.

נוכח קביעתי כי הנתבעים אינם מהווי ם צד לזיכרון הדברים וההסכם לא ניתן לייחס להם הצהרות שניתנו במסגרתם לגבי תקינות הדירה.

בנוסף, הנתבעת העידה בתצהירה כי אמה לריסה היא שניהלה את כל המשא ומתן למכירת הדירה וכי היא עצמה כלל לא הייתה מעורבת (סעיף 4) . כשנשאלה בחקירתה הנגדית על מעורבותה במשא ומתן השיבה: "אני לא הייתי צריכה להכניס מילה אפילו ואמא שלי היתה מחליטה על הכל והיא לא היתה שואלת אותי ולא היתה צריכה לשאול אותי" (עמוד 108 שורות 18-21). כשנשאלה האם לפני החתימה על ז יכרון הדברים הפנה המתווך אליהם שאלות השיבה :"אותי לא שאל שאלות. היה משא ומתן רק עם אמא" (עמוד 109 ורות 14-15)

זאת ועוד, להבדיל מגרסתה העקבית של הנתבעת לפיה לריסה ז"ל בעלת הדירה היא שניהלה את המשא ומתן עם התובעים ולא הנתבעים עומדת גרסתם המשתנה של התובעים . כפי שצוין לעיל, הנתבעים טענו בכתב התביעה ובתצהירי הם כי לריסה ז"ל נכחה במשרד התיווך בו נחתם זיכרון הדברים ובמעמד חתימת הסכם המכר (סעיפים 7, 17-21 לכתב התביעה וסעיפים 10, 12 ו-14 לתצהיריהם) . במהלך ישיבת ההוכחות שינו התובעים באופן מפתיע את גרסתם וטענו כי לריסה ז"ל לא הייתה נוכחת בשני מעמדי חתימה אלו (עמ' 51 שורות 19-27, עמ' 60 שורה 27 עד עמ' 61 שורה 8, עמ' 70 שורות 20-3 ועמ' 72 שורות 3-15). מדובר בשינוי גרסה בעניין מהותי שנמצא בלב המחלוקת בין הצדדים. כפי שצוין לעיל, בתצהיריהם התובעים אף ייחסו ללריסה ז"ל פעולות אקטיביות מצידה. כך, העידו בסעיף 10 לתצהיריהם כי לריסה ז"ל הצהירה בפניהם כי הדירה במצב תקין ובסעיף 14 כי לריסה ז"ל הבינה כי הם מסתמכים על הצהרתה בדבר תקינות הדירה ושבה והצהירה על כך.

כפי שעלה מהעדויות מטעם שני הצדדים המתווך הוא שהפנה את התובעים לדירה וליווה אותם בביקור כמו גם חתימת זיכרון הדברים (ראו עדות התובעת בעמוד 49 שורות 1-13, עמוד 50 שורות 22-23 ועדות הנתבעת בעמוד 107 שורות 19-20 ). התובעת אף העידה כי באותה פגישה בה נוהל משא ומתן במשרד התיווך לפני חתימת זיכרון הדברים נכח בעל משרד התיווך (עמוד 45 שורות 15-19 ועמוד 50 שורות 23-27) . בנסיבות אלה של שינוי הגרסה של התובעים בעניין כה מהותי היה נחוץ ביותר לשמוע את עדותם של המתווך ובעל המשרד שזהותו הייתה ידועה לתובעים (עמוד 50 שורות 8-9). זאת, על מנת שנוכל ללמוד כיצד התנהל המשא ומתן ומהם המצגים שהוצגו לתובעים ועל ידי מי.

לא הוכח כי הליקויים הנטענים היו קיימים או ידועים לנתבעים במועד המשא ומתן

זאת ועוד, לא הוכח כי הליקויים הנטענים היו קיימים בדירה בזמן הצגתה לתובעים. גם אם כן, ודאי שלא הוכח כי הנתבעים ידעו באותה עת על הליקויים הנטענים בדירה. קיים פער זמנים משמעותי בין מועד קיום המשא ומתן למכירת הדירה לבין מועד גילוי הנזקים הנטענים. המשא ומתן לרכישת הדירה שהסתיים בהסכם המכר נערך ב חודש פברואר 2011. כניסת התובעים למגורים בדירה התרחשה רק כשנה וארבעה חודשים לאחר מכן בחודש יוני 2012 (עד אז השכירו את הדירה לנתבעים). התובעים טענו כי בסוף שנת 2012 - תחילת 2013 הבחינו ברטיבות בקירות הדירה ובתקרתה (סעיף 31 לתצהיריהם) וכי בעקבות כך הזמינו את שמאי הביטוח מר צבי בראון אשר ביום 8.2.13 ערך בדיקה בקשר לנזקים ולפגמים בדירה. השמאי בראון לא זומן לעדות ולכן לא ניתן להסתמך על חוות דעתו. יש לציין כי התובעים עצמם הודיעו כי צירפו את חוות דעתו רק כראיה למועד גילוי הנזק מבלי ליתן משקל לתוכנה (ראו בסעיף 16 לסיכומיהם).

התביעה בעניין הליקויים מתבססת למעשה על חוות דעתו של המהנדס הלר שנערכה רק ביום 27.9.2016 למעלה מחמש וחצי שנים ממועד קיומו של המשא ומתן למכר הדירה. המהנדס הלר עצמו העיד בחקירתו הנגדית כי אינו יכול לדעת מלפני כמה זמן בדיוק הנזקים שגילה (עמ' 18 שורות 2-4).

זאת ועוד, מעדותה של הנתבעת עלה כי במועד בו נערך המשא ומתן בין הצדדים למכירת הדירה לא ידעה על פגם כלשהו בדירה. כך, העידה הנתבעת כי בזמן המכירה הדירה הייתה תקינה לחלוטין (עמ' 122 שורות 3-6) והכחישה כי הייתה קיימת בדירה בעיית רטיבות (עמ' 122 שורות 15-16). לדבריה, הייתה פעם אחת לא משמעותית בה התגלתה רטיבות במקלחת, אך לאחר שביקשו מהשכן מלמעלה לתקן את מקור הנזילה, העניין סודר ולא חזר על עצמו (עמ' 122 שורות 17-23). לשאלת ב"כ התובעים האם טרם המועד בו הוצגה הדירה היא עברה שיפוץ וצביעה, השיבה הנתבעת כי "הדירה הייתה במצב מצוין. לא צבענו את הדירה. כשמכרנו את הדירה היה חורף והיה גשם. אם הייתה רטיבות היא הייתה רואה אותה" (עמ' 124 שורות 2-4).

עדותה של הנתבעת כי לא היו רטיבויות כנטען נתמכה גם בעדותו של צד ג 22, השכן מר עמיאל מרדכי, שהעיד כי בתקופה בה שימש כוועד בית החל מחודש יוני 2012 (המועד בו נכנסו התובעים לגור בדירה) ועד לנובמבר 2014 בו התובעים שימשו כוועד בית אף אחד מהשכנים לא התלונן על רטיבות (ראו סעיפים 9-10 לתצהירו ובחקירתו הנגדית בעמ' 129 שורות 15-16). מכאן שעל פי עדותו, גם התובעים שהיו חלק מדיירי הבניין לא התלוננו על רטיבות בדירתם.

בכתב התביעה טענו התובעים כי פנו אל השכנים בבניין ולהפתעתם התברר להם כי בעיית הרטיבות הייתה ידועה משך שנים רבות לכל הדיירים בבניין והייתה קיימת בכל הקומות. לפיכך לא היה ספק בלבם כי הנתבעים הסתירו מהם במכוון ובחוסר תום לב את הליקויים (סעיף 42 לכתב התביעה). למרות זאת אף לא אחד מהשכנים זומן על ידם לעדות.

במצב עניינים זה, לא הוכח כי הליקויים הנטענים היו קיימים ולחלופין כי היו ידועים לנתבעים במועד המשא ומתן. לפיכך טענות התובעים כי הנתבעים רימו את התובעים או ה ציגו מצג שווא, התרשלו או נהגו בחוסר תום לב כלפי התובעים לא הוכחו ודינן להידחות. מאותם טעמים יש לדחות גם את תביעתם מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט.

אחריותם של התובעים

לא ניתן להתעלם מאחריות התובעים למצב שאליו נכנסו בעיניים פקוחות. בהסכם המכר נכתב כי הקונה מאשר כי ראה ובדק את הדירה וכי הוא מוותר על כל פגם למעט פגם נסתר (סעיף 6 להסכם). על פי נסח המקרקעין מדובר היה בבניין ישן שנבנה בשנת 1959 כך שבמועד חתימת הסכם המכר היה בן כ-52 שנה. חזקה כי הצדדים לקחו עניין זה בחשבון עת הסכימו על מחירו. התובע עצמו בעדותו אמר כי היה מודע למצבו של הבניין . הוא תיאר את התרשמותו מהבניין טרם הכניסה לדירה כדלקמן: "אתה נכנס לבניין ישן, אתה עולה בחדר מדרגות ישן. אני ואשתי הסתכלנו אחד על השניה ואמרנו שלא נקנה את הדירה" וכי היה ער לדיסוננס בין מצב הבניין לבין פנים הדירה שהייתה משופצת. ובהמשך: "ראינו את המבנה מבחוץ ואת חדר המדרגות ואמרנו שאין מצב שנקנה את הדירה" (עמ' 81 שורות 1-2, 17-18) . לאור זאת על התובעים היה לנקוט משנה זהירות ולערוך את הבדיקות הנדרשות טרם חתימת ההסכם. בעדותו התובע אישר כי למעשה לא עשה שום בדיקה ולו מינימלית, לא ש אל את השכנים, לא התעניין לגבי מצב הבניין ואף לא ערך סיור מסביב לו (עמוד 77 שורות 17-26) . בנסיבות אלה לתובעים יש אחריות משמעותית למצב אליו נקלעו, כך שאין לקבל את ניסיונם להטיל כיום את מלוא האחריות על כתפי הנתבעים והוא נדחה.

יש לציין כי בפני התובעים הייתה אפשרות לפנות בתביעה אל הגורמים אשר אחראים לתיקון הנזקים. כך למשל על פי מומחה התובעים, מקור הרטיבות בתקרת המקלחת ה יה מדירת השכן מלמעלה (עמ' 18 לפרוטוקול) . מעדות התובעת עלה , כי על אף שהייתה מודעת לכך, לא פעלה נגד השכן כדי לתקן את הנדרש . זאת, לדבריה מפאת העלויות המשפטיות להן תידרש (עמ' 45 שורות 1-5). תשובה זו תמוהה למדי מקום בו הוגשה התביעה שבפניי בעלויות לא מבוטלות. כך גם הדברים לגבי נזקים שמקו רם בקירות החיצוניים שהינם חלק מהבית המשותף. זאת כמובן ככל שיוכח כי מקור הרטיבות נובע מהם (ראו למשל חוות דעתו של המומחה בן עזרא המצביעה על הזנחת איטום הקיר החיצוני של הבניין המהווה רכוש משותף). ויובהר, כי באמור לעיל אין כדי להביע דעה כלשהי על סיכויי תביעות שכאלו, ככל שיוגשו בעתיד .

לאור כל האמור לא מצאתי כי יש מקום לחייב את הנתבעים בפיצוי כלשהו לתובעים ודין התביעה נגדם להידחות.

הודעת צד ג'

משנדחו הטענות נגד הנתבעים א זי ממילא נדחית הודעת צד ג'.

יש לציין כי הנתבעים עצמם, זנחו בפועל את הטענות נגד צדדי ג' רבים שכלל לא הגישו כתב הגנה ומחוסר מעש ההודעה שהוגשה נגדם נמחקה. אף לגבי אותם צדדי ג' שהגישו כתב הגנה ולא התייצבו בהמשך ההליכים לא נתבקש כל סעד.

גם במהלך החקירה הנגדית לא מצאו הנתבעים לחקור את המצהיר מטעם צדדי ג 16 ו-17 וקיימו חקירה קצרה ביותר של המומחה מטעמם ו של צד ג' 22 . בנוסף, בסיכומיהם הנתבעים הזכירו באופן עקיף ודל את צדדי ג' ואף כשסיכמו את הסעד המתבקש ביקשו אך לדחות את התביעה מבלי לבקש סעד כלשהו כלפי צדדי ג' (סעיף 91 לסיכומי הנתבעים). יתרה מכך, בהיותם מגישי ההודעה ניתנה להם אפשרות להגיש סיכומי תשובה לסיכומי הצדדים השלישיים , אך נמנעו מ להגיש סיכומים אלה. לפיכך נשאלת השאלה מדוע מלכתחילה הגישו את ההודעה, ולאחר שחלק ניכר מצדדי ג' נמחקו, לא ברור מדוע בכל זאת התעקשו להמשיך בהליכים נגדם.

לאור כל זאת, הודעת צד ג' נדחית.

סוף דבר

התביעה נדחית. התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט בסך של 2 7,000 ₪.

לאור דחיית הודעת צד ג' בנסיבות שתוארו לעיל הנתבעים ישלמו לצדדי ג 16- ו-17 אשר נאלצו לשכור שירותי עו"ד סך של 13,000 ₪ וכן סך של 3,000 ₪ לצד ג' 22 שהתייצב לדיונים.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב תשרי תשפ"א, 30 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.