הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 38635-05-19

לפני כבוד השופט רונן אילן

התובעות:

  1. תמר פלד
  2. אורלי אל חי
  3. אתי גורי

נגד

הנתבעות:

  1. לודמילה בגדדישבילי
  2. יאנה זכריה

החלטה

לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף, על בסיס עקרון "סופיות הדיון" ונוכח העתירה לביטול פסק דין חלוט.
במוקד התביעה מתחם מקרקעין גדול בלב תל אביב, בו מחזיקות כיום ביחד התובעת 1 והנתבעת 1. בע לת הזכויות במתחם הינה עיריית תל אביב, וההחזקה בו על ידי התובעת 1 והנתבעת 1, נעשית בהיותן "דיירות מוגנות ".
בתום שורה ארוכה של הליכים משפטיים נקבעה בפסק דין חלוט חלוקת זכות החזקה ב מתחם בין התובעת 1 לבין הנתבעת 1. בהליכים משפטיים נוספים, בהסדרים שקבלו תוקף של פסק דין, נקבעה אף חלוקת הפיצוי שישולם, בבוא היום, על ידי עיריית תל אביב כנגד פינוי המתחם.
כעת, בתביעה זו, טוענות התובעות למעשה מרמה שבצעה הנתבעת 1. מרמה הנובעת מהסתרת זכויות שיש לה בדירה אחרת אותה העבירה רק למראית עין לבתה, הנתבעת 2. חשיפת מרמה זו, טוענות התובעות, תביא לביטול כל זכויות הנתבעת 1 במתחם. הן זכות החזקה והן הזכות לפיצוי בגין פינוי המתחם. כך, באשר הבעלות האמתית בדירה נוספת שוללת את זכותה של הנתבעת 1 לטע ון להיותה בעלת זכויות של "דיירת מוגנת" במתחם. וכיוון שזכות החז קה של הנתבעת 1 במתחם נקבעה בפסק דין חל וט, עותרות התובעות בתביעה זו לביטולו ולבירור חוזר של המחלוקות לעניין זכות החזקה במתחם.
הנתבעות כופרות בטענות התובעות, ובפרט בזכותן לגרור אותן פעם נוספת לבירור מחלוקות שכבר הוכרעו בפסק דין חלוט. מכאן החלטה זו.
נוכח עתירות התובעות מזה והבקשה לסילוק התביעה על הסף מזה, נדרשת הכרעה בשאלת זכותן של התובעות להביא לדיון מחודש עניינים שכבר הוכרעו, ואם אכן מתקיימות אותן נסיבות קיצוניות בהן טענה לגילוי מעשה מרמה והשאיפה להכרעה צודקת יגברו על עיקרון סופיות הדיון.
הכרעה נוספת נדרשת בטענת התובעות שלפיה לפחות חלק מהטענות בתביעה, אלו המתייחסות לזכות לקבלת פיצוי מעיריית תל אביב, אינן נובעות מהבקשה לביטול פסק הדין אלא מהוות עילות עצמאיות ומחלוקות שטרם נדונו.
פתיח
בלב תל אביב, ברחוב הירקון 5, שוכן מתחם מקרקעין בשטח כולל של 2,677 מ"ר, מגרש הרשום כחלקות 85 ו-95 בגוש 7299 (להלן: "המתחם"). עיריית תל אביב (להלן: " העירייה"), הינה הבעלים הרשום של המתחם.
התובעת 1, תמר פלד (להלן: "תמר") מתגוררת במתחם מזה שנים רבות, עוד מימי ראשית המדינה, מאז פלשו למתחם ותפסו בו חזקה הוריה המנוחים עם 4 ילדיהם, שבהם גם תמר.
התובעות 2 ו- 3 הינן בנותיה של תמר, ומתגוררות עימה כיום במתחם.
הנתבעת 1, לודמילה בגדדישבילי (להלן: "לודמילה"), מתגוררת אף היא במתחם ומזה למעלה משני עשורים. לודמילה הייתה רעייתו של בנימין בגדדישבילי ז"ל (להלן: "בני ז"ל"), אחי תמר, אשר הלך לבית עולמו ביום 2 3.8.05.
הנתבעת 2, יאנה זכריה (להלן: "יאנה"), הינה בתה של לודמילה ומתגוררת אף היא עימה במתחם.
מבנה זה של החזקה במתחם הביא לסדרה ארוכה של התדיינויות משפטיות, וככל שנדמה היה שזו הסתיימה, הנה מתברר שלא כך הוא. שבתי המשפט נדרשים פעם נוספת לסכסוכים אלו.
ובזו הפעם, נוכח טענת מרמה שמעלה תמר ושעל יסודה מבקשת היא לסלק את ידי הנתבעות, לודמילה ויאנה, מהמתחם, לשלול מהן כל זכות לפיצוי בגין החזקתן במתחם, ואף להשית עליהן חיוב בפיצוי, דמי שימוש, על השנים בהן החזיקו במתחם "שלא כדין".
כנדבך הכרחי בדרך לסעדים הנתבעים, עותרות התובעות ליישום "חריג המרמה" המאפשר לגבור על "עקרון סופיות הדיון", ולהביא לביטול פסק דין חלוט.
פסק הדין לביטולו המוצהר עותרות התובעות, הינו זה אשר מחלק את זכות החזקה במתחם, וקובע שללודמילה הזכות הבלעדית להחזיק במרבית שטחו של המתחם בעוד שלתמר הזכות להחזיק ביתרת שטח המתחם.
פסק הדין המסדיר את החזקה במתחם בין לודמילה לתמר, נקבע בתיק ה"פ 8669-08-12 לודמילה בגדדידשווילי נ' תמר פלד. פסק הדין ניתן ביום 27.3.14, וקדמה לו החלטת ביניים שניתנה ביום 30.12.13.
תמר הגישה ערעור על פסק הדין (ע"א 18154-05-14). פסק הדין בערעור ניתן ביום 19.7.15 ובמסגרתו נדחה הערעור ברובו, אך נקבע שיש לתקן את פסק הדין , כך שלת מר תישמר הזכות להחזיק ברבע מאחת משתי החלקות המרכיבות את המתחם. על פסק הדין בערעור הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 6777/15) וזו נדחתה, בלא שנתב קשה תגובה, בהחלטה מיום 17.12.15.
התיק הוחזר לקביעת גבולותיו של החלק אותו זכאית תמר להחזיק, ופסק הדין המשלים ניתן ביום 26.11.15.
התביעה לביטול פסק הדין המסדיר את החזקה במתחם מופנית, למעשה, לביטול החלטת הביניים מיום 30.12.13 ופסק הדין שניתן בעקבותיה, פסק הדין מיום 27.3.14 שעליו התבססו פסק הדין בערעור ופסק הדין המשלים.
לפיכך, תכונה להלן החלטת הביניים בתיק ה"פ 8669-08-12, מיום 30.12.13: "ההחלטה", ויכונה להלן פסק הדין מיום 27.3.14: "פסק הדין".
פסק דין נוסף שרלוונטי לתביעה זו, הינו זה שהקנה תוקף של פסק דין להסדר פשרה אליו הגיעו הצדדים בקשר עם קיום צוואתו של בני ז"ל.
על רקע סכסוכים ממושכים סביב זכות החזקה במתחם, סכסוכים בין תמר ובני ז"ל בצד האחד של המתרס ולבין העירייה מהצד השני של המתרס, נכרת ביום 20.6.91 הסדר פשרה (להלן: "הסדר הפשרה") המסדיר, בין היתר, את זכותם של בני ז"ל ותמר לפיצוי מהעירייה בעת שזו תבקש לקבל לידיה את החזקה במתחם.
בפטירתו הותיר בני ז"ל צוואה מיום 9.2.05 (להלן: "הצוואה") ובה הוריש את כל עיזבונו ללודמילה. בעקבות פטירתו של בני ז"ל, הגישה לודמילה בקשה למתן צו לקיום הצוואה (ת"ע 107591/05) בעוד תמר ביחד עם אחותה, גב' רחל אקרלינג (להלן: "רחל") מגישות התנגדות לקיום הצוואה, טוענות שהצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת של לודמילה וכאשר בני ז"ל נעדר צלילות דעת. בפסק דין מיום 29.4.10 התקבלה ההתנגדות. על פסק הדין הוגש ערעור (עמ"ש 11737-07-10) ובמהלך הדיון שהתקיים בערעור הגיעו הצדדים להסכמה אשר קבלה תוקף של פסק דין ביום 10.11.11 (להלן: "הסדר הצוואה").
במסגרת הסדר הצוואה, בוטל פסק הדין של הערכאה הראשונה ונקבע שיינתן תוקף לצוואה של בני ז"ל. בנוסף, מורה הסדר הצוואה כי ככל שישולמו כספים על ידי העירייה לפי הסדר הפשרה, כי אז יועברו 12% מהכספים במישרין לשלושת אחיו ואחיותיו של בני ז"ל , ומשמע שלתמר הזכות ל- 4% מהכספים.
תמר איננה כופרת בזכותה של לודמילה לרשת את בני ז"ל לפי הצוואה וכאמור בהסדר הצוואה, אך מבקשת לבטל אחד מסעיפי הסדר הצוואה. את אותו חלק בהסדר הצוואה אשר קובע כי לודמילה ירשה גם את זכויותיו של בני ז"ל לפיצוי מהעירייה לפי הסדר הפשרה. כך, על בסיס אותה טענה למרמה באשר לזכות לודמילה בדירה וההשלכה שיש לכך על זכותה כדיירת מוגנת.
משמע, לא רק את פסק הדין המסדיר את זכויות החזקה במתחם מבקשות התובעות לבטל, אלא גם את זה שנותן תוקף להסדר הצוואה. לאותו חלק בהסדר הצ וואה המסדיר את חלוקת הפיצוי שתשלם העירייה כנגד פינוי המתחם.
זו איפוא התביעה שלפני. במוקד התביעה טענה למעשה מרמה שבצעה לודמילה, מרמה בכל הנוגע לזכות שיש לה בדירה ומשמעות אותה זכות בכל הנוגע להיותה "דיירת מוגנת" המחזיקה בחלק המתחם. ועל יסוד אותה טענת מרמה, עתירה לביטול פסק הדין, סילוק יד, חיוב בתשלום פיצויים והצהרה על היעדר זכות לפיצוי מהעירייה לפי הסדר הפשרה מ- 1991 .
הרקע הרלוונטי להגשת התביעה
כיוון שעסקינן בעתירה לביטול פסק דין חלוט, ממילא שעיקר העובדות הרלוונטיות כבר נקבעו ופורטו, שלכן ניתן אך לחזור עליהן בתמצית ובמידה הנדרשת להבנת הרקע להגשת התביעה ולמתן החלטה זו.
כאמור, עסקינן במתחם מקרקעין גדול, בלב תל אביב, ברחוב הירקון 5.
אי אז, בסמוך להכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, פלשו למבנה במתחם המנוחים, אברהם ואסתר בגדדישבילי ז"ל ועמם ארבעת ילדיהם, בני ז"ל, פנחס ז"ל, רחל ותמר (שתיהן תבל"א).
בחלוף השנים נפטרו ההורים ומרבית ילדיהם עזבו את המתחם, כאשר בני ז"ל לבדו נותר להחזיק בו ולהפעיל בו עסק לייצור מוצרי בטון דקורטיביים. בהמשך שבה תמר לגור במתחם עם בנותיה.
בין בני ז"ל ותמר, לבין העירייה, התנהלו התדיינויות בקשר עם הזכויות במתחם.
העירייה טענה לבעלות במתחם ודרשה את פינוי בני ז"ל ותמר, בעוד אלו טענו שדווקא להם זכות הבעלות במתחם ושאין בסיס לתביעה לפינוי שהגישה העירייה.
התדיינויות אלו הסתיימו בהסדר הפשרה מיום 20.6.91, בו נקבע כי הבעלות הבלעדית במתחם נתונה לעירייה, ואילו בני ז"ל ותמר הוכרו כמי שמחזיקים במתחם במעמד של דיירים מוגנים ויהיו זכאים לפיצוי אם ידרשו על ידי העירייה לפנות את המתחם .
בשנת 1995 הכיר בני ז"ל את לודמילה, נוצר ביניהם קשר, לודמילה עברה להתגורר עם בני ז"ל במתחם ו בשנת 2001 אף נשאו לודמילה ובני ז"ל . ביום 9.2.05 ערך בני ז"ל את הצוואה, שלפיה בקש להוריש את כל זכויותיו ללודמילה, ו מספר חדשים לאחר מכן, ביום 23.8.05, נפטר בני ז"ל . כך נותרו להתגורר במתחם לודמילה ותמר וב"ב.
במהלך השנים התבררו בערכאות מחלוקות למכביר בקשר עם הזכויות במתחם. 3 מהתדיינויות אלו נדרשות להכרעה בתובענה זו.
הראשונה, אם כי האחרונה בסדר האירועים, הינה התביעה להסדרת זכות החזקה במתחם. התביעה שהתבררה בין לודמילה לבין תמר והסתיימה במתן פסק הדין ביום 26.11.15.
השנייה, ההתנגדות לקיום הצוואה אותה הגישו תמר ורחל, ואשר הסתיימה בכריתת הסדר הצוואה ביום 10.11.11.
והשלישית, אם כי הראשונה בסדר האירועים, הינה תביעתם של ילדי פנחס בגדדישבילי ז"ל.
עוד טרם נפטר בני ז"ל, בשנת 2002, הוגשה תביעה על ידי דנה שביט ואח', ילדיו של פנחס בגדדישבילי ז"ל, אחיהם המנוח של בני ז"ל ותמר (ת.א. 210908/02; להלן: "תביעת ילדי פנחס"). העתירה בתביעת ילדי פנחס הייתה להכרה בהם כדיירים מוגנים במתחם. הנתבעים היו כל יתר בעלי הזכויות במתחם, כולל בני ז"ל ותמר. מאחר ותוך כדי בירור תביעת ילדי פנחס הלך בני ז"ל לבית עולמו, באה לודמילה, כיורשת, בנעליו ובהמשך גם צורפה העירייה כנתבעת. בפסק דין מיום 3.5.10 נדחתה תביעת ילדי פנחס.
רק להשלמת הרקע הרלוונטי יצוין כי מהאמור בכתב התביעה מתברר שלאחר שנים רבות של מעין תרדמת, החלה העירייה לנקוט בפעולות שתכליתן פינוי המתחם, בד בבד עם תשלום הפיצוי על פי הסדר הפשרה מיום 20.6.91.
כך בתביעה אשר הגישה העירייה ביום 15.10.18 (להלן: "תביעת העירייה"). בתביעה זו (כך נטען בכתב התביעה) מציעה העירייה ללודמילה ולתמר פיצוי בסך כולל של 9,960,000 ₪ כנגד פינוי מלא של המתחם.
תביעת העירייה הביא ה להגשת תביעה זו.
התביעה בתיק זה
בתובענה זו עותרות התובעות לשורה של סעדים, הסובבים טענה מרכזית אחת – לודמילה הציגה מצג שווא ופעלה בחוסר תום לב ובמרמה המצדיקים אפילו ביטול פסקי דין חלוטים.
על בסיס טענה מרכזית זו של מרמה, עותרות התובעות להצהרה השוללת את זכותה של לודמילה להחזיק בחלק כלשהו של המתחם, להצהרה השוללת את זכותה של לודמילה לחלק כלשהו בפיצוי שתשלם העירייה לפי הסדר הפשרה, ואף להשתת חיוב בפיצוי על לודמילה.
העתירה מתבססת על טענת מרמה, וזו נסבה על חוק הגנת הדייר, התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר").
לטענת התובעות, בני ז"ל החזיק במתחם במעמד של "דייר מוגן", וכך גם לודמילה באה בנעליו כיורשת, וכמי שזכאית לקבל את זכויות בני ז"ל במתחם על פי חוק הגנת הדייר. פסק הדין, כמו פסקי דין נוספים במחלוקות שבין תמר ללודמילה, ניתנו בהתבסס על הצהרת לודמילה לזכות שיש לה לרשת את בני ז"ל כדיירת מוג נת ועל פי חוק הגנת הדייר.
בפועל, כך טוענות התובעות בכתב התביעה, מתברר שלודמילה פעלה במרמה ותוך הצגת מצגי שווא. מתברר, שלודמילה היא, למעשה, בעלת זכויות החכירה בדירת מגורים נוספת, דירה ברחוב חללי אגוז 11/8 בלוד (להלן: "הדירה").
זכויות החכירה בגין הדירה היו רשומות בבעלות לודמילה והועברו בתחילת 2005 ליאנה, הנתבעת 2, אולם הייתה זו העברה פיקטיבית בלבד. העברה למראית עין שנועדה ליצור מצג לפיו עומדת לודמילה בתנאי חוק הגנת הדייר. בפועל, כך טוענות התובעות, נותרה לודמילה הבעלים של זכות החכירה בגין הדירה.
על כך שלודמילה נותרה בעלת הזכויות בדירה למדות התובעות, לטענתן, ממידע שהגיע לידיהן לאחרונה, עת שקדו על הכנת כתב ההגנה בתביעת העירייה, ושלפיו לודמילה ממשיכה לקבל את דמי השכירות בגין הדירה, ושאף יאנה הצהירה במסגרת הליך גירושין שלודמילה נותרה בעלת הזכויות בדירה.
נוכח סמיכות הזמנים בין מועד עריכת הצוואה של בני ז"ל (ביום 9.2.05) להעברת הזכויות בדירה ליאנה, למדות התובעות על מזימה שרקמו הנתבעות נוכח מחלתו הקשה של בני ז"ל והאפשרות שילך לבית עולמו בתוך זמן קצר. מזימה הכוללת העברה למראית עין של הזכויות בדירה, כך שיהא באפשרות ל ודמילה לבוא בנעלי בני ז"ל כדיירת מוג נת.
לפיכך, בבסיס התביעה עומדת טענה זו: לודמילה פעלה מתוך מרמה, באשר הסתירה את היותה בעלת הזכויות האמתית בדירה, ולולא המרמה לא היה באפשרותה לטעון לזכויות כלשהן במתחם, שהר י לא הייתה לה הזכות להיות "דיירת מוג נת" לפי חוק הגנת הדייר.
התובעות עותרות לשלל עתירות, אך כולן מתבססות על טענת מרמה זו, כדלהלן:
עתירה להצהרה שאין ללודמילה זכות להחזקה בחלק כלשהו של המתחם, שכן איננה עומדת בתנאי חוק הגנת הדייר ואיננה יכולה לרשת את זכויות בני ז"ל במתחם, אשר התבססו על חוק הגנת הדייר. לעתירה הצהרתית זו נלווית עתירה לסעד אופרטיבי של פינוי המתחם על ידי הנתבעות, חיוב בתשלום "דמי שימוש" ומחיקת הערת האזהרה שנרשמה לזכותה של לודמילה. וכיוון שסעדים אלו עומדים בסתירה להכרעה בפסק הדין באשר לזכות החזקה של לודמילה במתחם, הרי שלעתירה זו נלווית העתירה המפורשת לביטול פסק הדין.
עתירה להצהרה שאין ללודמילה זכות לחלק כלשהו בפיצוי שתשלם העירייה לפי הסדר הפשרה. עתירה זו מתבססת אף היא על הטענה שללודמילה לא יכולות להיות זכויות לחזקה במתחם, ועל הטענה שלודמילה איננה יכולה לרשת את זכויות בני ז"ל לפי הסדר הפשרה מאותה סיבה לעיל – אי עמידה בתנאי חוק הגנת הדייר.
ואף שאין התובעות מציינות זאת במפורש, עתירה זו בקשר להסדר הפשרה למעשה מבטאת בקשה לביטול הסדר הצוואה. אותו הסדר שלו ניתן תוקף של פסק דין ביום 10.11.11 וכולל גם קביעת זכותה של לודמילה למרבית הפיצוי שתשלם העירייה לפי הס דר הפשרה.
כאשר בטבורן של התביעה עתירות שמשמעותן הישירה ביטול פסקי דין חלוטים, הוגשה בקשה זו לסילוק התביעה על הסף.
הבקשה לסילוק התביעה על הסף
לטענת הנתבעות, יש להורות על סילוק התביעה על הסף.
הנתבעות בוחנות את טענות התובעות על בסיס ההלכות המתייחסות לאפשרות ביטול פסק דין חלוט בכלל, ובטענת מרמה בפרט. לשיטתן, בכדי להביא לתוצאה זו של ביטול פסק דין חלוט, שומה על התובעות לעמוד בשלושה תנאים מצטברים, אשר התובעות לא עומדות ולו באחד מהם.
התובעות אינן מציגות ראיות בעלות משקל לביסוס טענת המרמה; התובעות אינן מראות שאפילו יוכחו הטענות שהן טוענות יביא הדבר לביטול פסקי הדין; והתובעות אינן מצביעות על ראיות חדשות.
עובדת העברת זכויות לודמילה בדירה ליאנה, טוענות הנתבעות, הרי הייתה ידועה לתובעות זה מכבר והנתבעות אף נחקרו בעניינים אלו ממש על ידי ב"כ התובעות דאז. אלו ודאי אינן "ראיות חדשות" כטענת התובעות.
עוד טוענות הנתבעות שהטענה להיעדר זכויות של דיירת מוג נת בגלל אותו קשר של לודמילה לדירה, מבטאות טעות בדין. הסעיפים המציבים את היעדר דירה נוספת כתנאי לזכות לקבלת זכויותיו של דיר מוגן שנפטר, בכלל מתייחס ים להעברה שנייה של הזכויות, ובמקרה דנא – מלודמילה ל יאנה. לא לזכותה של לודמילה, אשר כבת זוגו של בני ז"ל הייתה לדיירת מוג נת בלי קשר לשאלה אם הייתה או לא הייתה בבעלותה דירה נוספת.
כך טוענות הנתבעות שהטענות בכתב התביעה חסרות יסוד ושאפילו תוכחנה לא יביאו לסעד המבוקש, ומכאן שדין התביעה סילוק על הסף.
בנוסף לטענות אלו, טוענות התובעות לסילוק התביעה על הסף גם מן הטעם של היעדר עילה, שיהוי והשתק שיפוטי.
בתגובתן, טוענות התובעות שלבקשה אין בסיס.
ראשית לכל, טוענות התובעות שהבקשה מתייחסת רק לאחת מעילות התביעה, זו המבקשת לבטל את פסק הדין בטענת המרמה, אך מתעלמת מכך שהתביעה מתבססת גם על עילות נוספות כגון הטענה להיעדר זכות במתחם לפי חוק הגנת הדייר והטענה להיעדר זכות לפיצויים מהעירייה לפי הסדר הפשרה. אלו, טוענות התובעות, עילות עצמאיות שיש לברר גם אם לא יבוטל פסק הדין ולכן אין בסיס לניסיון לעתור לסילוק התביעה בכללותה על הסף.
שנית, מדגישות התובעות את ההלכה שלפיה אפשרות סילוק תביעה על הסף בלי שתתברר, שמורה למקרים חריגים וקיצוניים, ולא למקום המחייב בירור עובדתי כמו במקרה דנא.
שלישית, טוענות התובעות שאכן מתקיימות הנסיבות המצדיקות את ביטול פסק הדין בעילת המרמה. כך, לשיטתן, כאשר התברר כי לודמילה נהגה במרמה והסתירה את בעלותה בזכויות בדירה ועקב זאת התבסס פסק הדין על נקודת מוצא שגויה באשר לזכויותיה במתחם. כך גם באשר הראיות למרמה זו הגיעו לידיעת התובעות אך לאחרונה והטענות שמעלה לודמילה בבקשה - שקריות.
ולבסוף, מבקשות התובעות לדחות את הטענות הנוספות לסילוק התביעה על הסף, הטענות להיעדר עילה, שיהוי והשתק שיפוטי. ובפרט, טוענות התובעות, בשים לב לכך שהטענות שהן מעלות לשלילת זכותה של לודמילה לפיצוי מהעירייה לפי הסדר הפשרה, מהוות עילה עצמאית שאיננה בהכרח קשורה לעתירה לביטול פסק הדין.
דיון
בבחינתה של הבקשה לסילוק התביעה על הסף, יש ליתן את הדגש לכך שאין עסקינן בתביעה "רגילה" של מי שמבקש את יומו בבית המשפט, אלא בתביעה של מי שכבר היה לו יומו, וכעת הוא מבקש לשוב ולברר עניינים שכבר נדונו והוכרעו.
ככלל, בחינתה של בקשה לסילוק תביעה על הסף מחייבת משנה זהירות. סילוקה של תביעה על הסף שוללת מבעל הדין את זכותו להביא עניינו להכרעה בבית המשפט. לפיכך, מקום שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שהתובע יזכה בסעד אותו תבע – אין נועלים שערי בית משפט בפניו.
"סמכותו של בית המשפט לדחות על הסף תובענה שהובאה לפניו הוכרה כסמכות קיצונית שיש לנקוט אותה בצמצום ובלית בררה..." (ע"א 1167/01 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד ס(3) 553, 563) .
זהו הכלל. ולכללים, כידוע, עיתים יש חריגים. ולכלל זה השם את הדגש על זכותו של אדם ליומו בבית המשפט, חריג כאשר מתברר שאותה זכות מתנגשת בזכות אחרת – הזכות המכונה "עקרון סופיות הדיון". אותו עיקרון המכוון את הזרקור לזכותו של בעל דין שלא להיות מוטרד בשנית בעניין שכבר נדון, ולזכותו של הציבור שלא יושקעו משאבים שיפוטיים פעם נוספת בעניין שכבר הוכרע. כך נפסק:
יש להגן על בעל דין שזכה בדינו מפני הטרדה חוזרת ונשנית מצידו של בעל הדין שכנגד. לבעלי הדין ניתן יומם בבית המשפט לפני שבית המשפט אמר את דברו בפסק דין שהפך חלוט. אין לאפשר לפתוח מחדש את ההתדיינות. האינטרס הציבורי יוצא נשכר עקב סופיות הפסק, שהרי המשאבים השיפוטיים מוגבלים הם. אם נאפשר לבעל דין לחזור ולהתדיין לגבי עניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים המתדפקים על דלתותיו של בית המשפט. (ע"א 10564/05 גת נ' מתיתיהו, [פורסם בנבו], 19.9.07, פסקה 8)
כך נוצר מתח. מתח בין זכות תובע ליומו לזכותם של הנתבע והציבור לסופיות הדיון. מתח שאיננו קיים בתביעה רגילה אך קיים כאשר התביעה מבקשת לבטל פסק דין חלוט ולשוב ולדון בעניין שכבר הוכרע.
מתח זה משנה את האיזון בבירור בקשה לסילוקה של תביעה על הסף.
אם בתביעה "רגילה" נקודת האיזון נוטה לכיוון זכות התובע ליומו בבית המשפט, בתביעה לביטול פסק דין נקודת האיזון נוטה לכיוון עיקרון סופיות הדיון.
בתביעה רגילה די לו לתובע שיראה קיומה של עילת תביעה וקיומו של סיכוי, אפילו קלוש, שיזכה בסעד לו הוא עותר, כדי שתידחה בקשה לסילוק על הסף.
לא כך בתביעה לביטול פסק דין ונוכח המתח שמול עיקרון סופיות הדיון. בתביעה לביטול פסק דין על התובע להביא כבר בתחילת הדיון ראיות לכאורה לביסוס התביעה. ראיות למרמה שהוא מייחס לנתבע, להשפעה שתהיה להן על פסק הדין שהוא מבקש לבטל, ועל עיתוי השגת אותן ראיות. מצב בו אין בידי התובע להציג כבר בתחילת הדיון כאלו ראיות בעלות משקל לביסוס לכאורי של הטענה לביטול פסק הדין, ינתן המשקל המכריע לעיקרון סופיות הדיון והתביעה תסולק על הסף. וכך נקבע:
התנאי הראשון לביטול פסק דין חלוט הוא אמינות לכאורית או משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה. מובן כי לא כל טענה בעלמא כי עדות שנשמעה הינה עדות שקר או מסמך שהוגש הינו מסמך מזויף יכולה להצדיק ביטולו של פסק דין חלוט וקיום משפט חוזר בהליך. "עצם העובדה שטוענים שעדות פלונית היא עדות שקר אינה מספיקה, שאם לא כן לא היה סוף למשפטים המבוססים על ממצאים שבעובדה" (עניין יהושוע שיווק, פסקה 2). לטעמי, בדרך כלל סדר הדברים להוכחת התרמית צריך להיות כדלהלן: בשלב ראשון על מבקש הביטול להביא ראיות בעלות אמינות לכאורית המבססות את טענת התרמית. לאחר מכן יכול הצד השני לבקש את סילוק התביעה על הסף. הטענות בשלב זה יכולות להיות כי לא הוכחה תרמית אפילו לכאורה; או כי לא התקיימו תנאים אחרים כגון חיוניות הראיה או היותה חדשה (ועל כך בהמשך הדברים). אם נדחית הבקשה והתביעה נידונה לגופה יידרש התובע להוכיח את התרמית באופן סופי. רק לאחר מכן, אם אכן הוכחה התרמית ואף הוכחו יתר התנאים הנדרשים יינתן האישור להליך המשפט החוזר עצמו (ראו עניין אברהם, בעמ' 507; עניין בוהדנה). המטרה של תהליך זה הינה לחסוך בעלויות של הצדדים ובזמנו של בית המשפט ולא לקיים דיונים שלא לצורך. (ע"א 6019/07 משה טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ [פורסם בנבו] 25.2.10, פסקה 12; להלן: "עניין טורג'מן")
אכן, לא ניתן למצוא כל הגיון באפשרות שדי לו לתובע לטעון "מרמה", כדי שתפתח בפניו הדרך לכפות על הצד שכנגד התדיינות חדשה ולכפות על הציבור השקעת משאבים שיפוטיים בבירור חוזר של טענות . על תובע שכזה, מי שכבר היה לו יומו והוא מבקש שיינתן לו יום נוסף, להיכבד ולהציג כבר בפתח הדיון ראיות בעלות משקל שיבססו את טענותיו. ראיות כאלו שיראו, אם יוכחו, שיש מקום לביטול פסק דין חלוט.
בתובענה זו עותרות התובעות לביטול פסק דין חלוט.
פסק הדין אשר מבקשות התובעות לבטל הינו זה המסדיר את חל וקת זכויות החזקה במתחם, וקובע כי ללודמילה לבדה (עם בני ביתה) הזכות להחזיק במרבית שטח המתחם. עניין זה נדון ב- 3 ערכאות ואת כל פסקי הדין הללו מבקשות התובעות לבטל, לדון מחדש במחלוקות לעניין זכות החזקה במתחם, ולאפשר להן לטעון ולהראות שאין ללודמילה ולבני ביתה זכות החזקה ולו בחלק קטן מהמתחם.
אין עוד חולק על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל פסק דין חלוט.
על אף בכורתו של עיקרון סופיות הדיון, שיקולים של צדק והשאיפה לחקר האמת, עשויים להצדיק בנסיבות המתאימות את ביטולו של פסק הדין ועריכת בירור מחודש של העניין שהוכרע במסגרתו.
כך גם הכירה הפסיקה, עוד מקדמת דנא, בשתי טענות עיקריות שעשויות לבסס טענה לביטול פסק דין חלוט. האחת, מקום בו פסק הדין הושג בתרמית, והשנייה מקום בו התגלו ראיות חדשות שיכולות לשנות את פני המשפט מיסודו ולא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה עת התברר ההליך הראשון.
במסגרת עניין טורג'מן, הובהרו 3 תנאים בהם נדרש לעמוד תובע כדי לבסס טענה לביטולו של פסק דין חלוט בטענת מרמה.
אמינות לכאורית או משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה.
חיוניות הראיה, קרי: אם טענת המרמה עשויה להביא בתביעה השנייה לתוצאה שונה מזו שנקבעה בהתדיינות הקודמת.
ראיות חדשות ושקדנות סבירה. דהיינו, שהתביעה החדשה מתבססת על אירוע שהתרחש לאחר פסק הדין, או על ראיות שהתגלו לאחר מתן פסק הדין ולא ניתן היה בשקדנות סבירה להשיגן במהלך ההתדיינות הראשונה.
וכך ניתן לערוך סיכום ביניים התוחם את גדר המחלוקת.
העתירה בכתב התביעה הינה, למעשה, לביטול פסק דין חלוט בטענת מרמה.
לבית המשפט סמכות לבטל פסק דין חלוט בטענת מרמה.
נטל הוכחת טענת המרמה כבסיס לביטול פסק הדין רובץ לפתחן של התובעות, כאשר עליהן להראות במצטבר שמתקיימים כל התנאים שנקבעו לביסוס הטענה (אמינות לכאורית, חיוניות הראיות, והיותן חדשות).
בתביעה לביטול פסק דין בטענת מרמה, על התובעות להציג כבר בתחילת הדיון ראיות לכאורה שיבססו את טענת המרמה, ואת זכותן לכפות על הנתבעות בירור מחודש של עניינים שכבר נדונו והוכרעו.
כעת יש איפוא לבחון אם עלה בידי התובעות לעמוד באותם 3 תנאים מצטברים, אשר יצדיקו התקדמות בבירור תובענה זו או שמא, כטענת הנתבעות, הן אינן עומדות בנטלים אלו ומכאן שדין התביעה סילוק על הסף.
האם עלה בידי התובעות להציג ראיות ממשיות לביסוס טענת המרמה?
אותה מרמה אשר מייחסות התובעות לנתבעות בכלל וללודמילה בפרט, נוגעת להצגת לודמילה כמי שיש לה זכויות של דייר מוגן במתחם . התשתית לטענת המרמה מצויה בהסכם שנכרת עוד ב- 9.2.05 ולפיו העבירה לודמילה ליאנה, ללא תמורה, את זכויותיה בדירה. בפועל, כך טוענות התובעות, הייתה זו העברת זכויות למראית עין בלבד, שכן לודמילה נותרה בעלת הזכויות בדירה. טענה זו מתבססת על מסמך מיום 1.4.06 שבו ממחה יאנה ללודמילה את הזכות לקבלת דמי שכירות בגין הדירה, על צילומי שיקים שנמשכו לתשלום דמי שכירות בגין הדירה לפקודת לודמילה, ועל פרוטוקול דיון שהתקיים ביום 21.11.16 בבית המשפט לענייני משפחה בסכסוך שבין יאנה לבעלה דאז. דיון במהלכו נחק רה יאנה וטענה שהדירה הינה של לודמילה.
כיוון שעסקינן בבדיקה ראשונית, לכאורית, די בראיות אלו כדי לקבל את הטענה כי לעת עתה, לצורך בירור הבקשה לסילוק על הסף, ניתן לקבל את ההנחה שביחסי לודמילה ויאנה, נותרה לודמילה בעלת הזכויות בדירה.
דא עקא, שיחסי לודמילה ויאנה, אם הסכימו שלודמילה תיוותר בעלת הזכויות בדירה אם לאו ובאילו תנאים, אינם מבססים כשלעצמם כל טענת מרמה ואין טענה שכזו. יחסי לודמילה ויאנה בכל הנוגע לדירה הרי אינם מעניינן של התובעות להן אין, ולא הייתה, כל נחלה או זכות בדירה.
לפיכך, גם אם הוצגו ראיות לכאורה להסכמה שכזו בין לודמילה ליאנה, הסכמה שלפיה נותרה לודמילה בעלת הזכויות בדירה למרות שהעברת הזכויות במתנה דווחה והזכויות נרשמו על שם יאנה, אין בכך כדי לבסס טענת מרמה כלפי התובעות.
ממשיכות התובעות וטוענות כי אותה מרמה שהן מייחסות ללודמילה באה לכדי ביטוי בטענתה לזכות שיש לה כדיירת מוגנת. וכך נטען (סעיף 16 בכתב התביעה):
"לודמילה פעלה במרמה תוך הצגת מצגי שווא, כאשר טענה מספר רב של פעמים במסגרת הליכים משפטיים רבים שניהלה, לרבות נגד תמר, כי היא דיירת מוגנת, אשר ירשה את זכות הדיירות המוגנת מבני ז"ל..."
משמע, לפי טענת התובעות, בהליכים משפטיים שונים התבררה מחלוקת באשר לזכות לודמילה כדיירת מוגנת ובאותם הליכים רימתה לודמילה, שכן הציגה את עצמה כבעלת זכויות של דיירת מוגנת מכוח ירושתה את בני ז"ל.
המרמה אשר מייחסות התובעות ללודמילה איננה ביחסיה מול יאנה ובהסכמות הנוגעות לדירה, כי אם בטענות שטענה לודמילה בקשר עם זכויותיה כדיירת מוגנת במתחם.
דא עקא, שהתובעות אינן טורחות להביא ולו הליך משפטי בודד בו נטענה בידי לודמילה אותה טענה לזכות לדיירות מוגנת במתחם. אותה טענה שלשיטת התובעות מבטאת מצג שווא ומרמה.
התובעות מפנות להליך המשפטי הממושך שהתנהל נוכח הבקשה למתן תוקף לצוואת בני ז"ל (סעיף 13 וכן סעיפים 57 - 60 בכתב התביעה). אותו הליך שכאמור הסתיים בהסדר הצוואה שקבל תוקף של פסק דין ביום 10.11.10. התובעות לא טוענות שבהליך זה נדונה שאלת זכות לודמילה במתחם כדיירת מוגנת.
התובעות מפנות לתביעת ילדי פנחס (סעיף 55 בכתב התביעה) וטוענות שבמסגרתו טענה לודמילה לזכויות של דיירת מוגנת במתחם. אלא שאותה נשימה מאשרות התובעות שבאותו הליך כלל לא נדונו זכויותיה של לודמילה אלא דווקא זכויות ילדיו של פנחס בגדדישבילי ז"ל במתחם. ותביעתם נדחתה באשר לא הוכיחו שיש להם זכויות במתחם (סעיף 56 בכתב התביע ה).
ולבסוף, מפנות התובעות לתביעת חלוקת הזכויות במתחם. אותה תביעה שסופה מתן פסק הדין. אותו פסק דין שהן מבקשות לבטל (למשל סעיף 24.2 בכתב התביעה). אלא שהתובעות אינן טוענות שאף בהליך משפטי זה נדונה שאלת זכותה של לודמילה לפי דיני הגנת הדייר או שהוצג מצג שווא בקשר לזכויות שכאלו.
כך מתברר כי טענות מרמה לחוד, וראיות לחוד. טענות למרמה יש לתובעות למכביר. הן חוזרות על טענות אלו שוב ושוב לאורכו של כתב התביעה. אך ראיות למצג שווא או למרמה – איין. אף לא אחת. אף לא הליך משפטי בודד בו לכאורה נדונה שאלת זכותה של לודמילה כדיירת מוגנת או שלילת זכות שכזו על רקע האפשרות שבבעלותה דירה נוספת.
כבר בבחינת התנאי הראשוני שהוצב בפני התובעות לביסוס טענת המרמה לקראת ביטול פסק הדין – כשלו התובעות.
האם אותה טענת מרמה עשויה להביא לתוצאה שונה מזו שהייתה בהתדיינות הראשונה?
השאלה הנבחנת במסגרתו של תנאי שני זה של הנטל הרובץ לפתחן של התובעות, היא אם אכן הייתה התוצאה בהתדיינות הראשונה משתנה, על בסיס אותה טענה למרמה.
וביישום לעניין דנא, יש לבדוק אם התוצאה בפסק הדין הייתה משתנה לו הוצגה הטענה שלודמילה נותרה בעלת הזכויות בדירה ושהעברת הזכויות ליאנה הי יתה למראית עין בלבד.
עיון בהחלטה מיום 30.12.13 (שעליה גם התבסס בהמשך פסק הדין) מלמד שהמחלוקות שהתבררו והוכרעו עסקו בחלוקת הזכויות במתחם בין לודמילה (כיורשת של זכויות בני ז"ל) לבין תמר. מחלוקת בין גרסת לודמילה שלפיה לתמר הזכות להחזיק בדירת תמר ותו לא, לבין גרסת תמר שלפיה עמדה לה הזכות להחזיק במחצית מכלל שטח המתחם (סעיפים 7 ו- 8 בהחלטה).
שאלת מקור זכויות הצדדים הוצגה בהחלטה ברקע הדברים. במסגרת אותן עובדות שכלל לא היו במחלוקת. בחלק זה של פסק הדין צוין שמקור זכותה של לודמילה במתחם הינם סעיפים 20 (א) ו- 23 (א) בחוק הגנת הדייר, ומשמע, זכויות המכונות ככאלו של "דיירת נגזרת".
בסעיף 6 בהחלטה נקבע כך:
לפיכך, לודמילה הינה היורשת היחידה של זכויותיו ורכושו של בנימין ז"ל, ומחזיקה במתחם בהתאם לאמור בהסכם הפשרה ולפי הוראות סעיפים 20 (א) ו- 23(א) בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב- 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"). תמר מאידך מחזיקה אף היא במתחם בהתאם לאמור בהסדר הפשרה.
על רקע זה הוגשה המרצת פתיחה זו ובה עותרת לודמילה להצהרה שלפיה למעט הזכות בדירת תמר בשטח של 82 מ"ר בחלקה 85 במתחם, אין לתמר כל זכות להחזיק בחלקים אחרים כלשהם במתחם וזכות החזקה הבלעדית באלו נתונה לה, ללודמילה.
נקודת המוצא של בירור המחלוקות איפוא, הייתה שלודמילה הינה "דיירת נגזרת". שמקור זכותה של לודמילה להחזקה במתחם היו סעיפים 20 (א) בחוק הגנת הדייר (בהתייחס לשטח המגורים במתחם) וסעיף 23 (א) בחוק הגנת הדייר (בהתייחס לשטח העסק במתחם).
אותם סעיפים בחוק הגנת הדייר, סעיפים 20 (א) ו- 23 (א), מציבים 2 תנאים לזכותה של יורשת כדי שתיחשב לדיירת מוגנת – קודם כל היותה בת הזוג של הנפטר; ושנית, היותה בת הזוג לפחות 6 חדשים טרם הפטירה ומגוריהם ביחד בתקופה זו . ובשני תנאים אלו עמדה לודמילה. על כך לא הייתה מחלוקת.
האפשרות שבעלות על זכויות בדירת מגורים אחרת תשלול את זכותה של לודמילה להיות דיירת מוגנת בחלקו של בני ז"ל במתחם, הייתה רלוונטית רק אם זכותה הייתה מתבססת על סעיף 27 בחוק הגנת הדייר (לאבחנה בין סוגי הדיירים המוגנים ראו: ע"א (חי') 29969-11-18‏ ‏ פאדי שהלא נ' פאדיה חדאד [פורסם בנבו] 3.4.19, פסקה 26 בפסק הדין). אם הייתה לודמילה מקבלת את הזכויות מדייר נגזר, שאז הייתה זכותה מכונה זכות של "דיירת נדח ית". אך לא זה היה המצב.
בתגובת התובעות, נטען כי שאלת מקור זכותה של לודמילה בדירה, אם דיירת בעלת "זכות נגזרת" או שמא דיירת בעלת "זכות נדחית" – מעולם לא נדונה .
לטענתן, יש לדון בשאלה זו כעת, בהליך זה, ולקבוע שיש לראות את לודמילה כמי שקבלה את זכויותיה דווקא מכוחו של סעיף 27 בחוק הגנת הדייר, שכן הזכות המקורית הייתה להורים המנוחים של תמר ושל בני ז"ל, זכות זו עברה לתמר ולבני בגדר "זכות נגזרת" ולכן העברתה ללודמילה הינה כבר העברה שנייה, זכות של "דיירת נדח ית" ומכאן שגם על בסיס התנאים של סעיף 27 בחוק הגנת הדייר.
לפי טענה זו של התובעות, להיות לודמילה בעלת זכויות בדירה הייתה השלכה מכרעת על עצם זכותה להיחשב כדיירת נדחי ת המחזיקה כדין בחלק כלשהו של המתחם.
דא עקא, שטענה זו עומדת בסתירה ברורה לטענות שנטענו בתביעה הקודמת. לטענה שזכותם של בני ז"ל ושל תמר נובעות במישרין מהסדר הפשרה עם העירייה , שקבע את זכותם של בני ז"ל ושל תמר כדיירים מוגנים. זכות שהוקנתה להם במישרין.
טענה זו אף עומדת בסתירה לפסק הדין בתביעת ילדי פנחס (נספח 10 לכתב התביעה).
וכך נקבע בפסק הדין (עמ' 4 בפסק הדין):
בפסק הדין הראשון קבעתי כי לא היתה כל מניעה חוקית להקנות מעמד של דייר מוגן למנוח, לתמר, לפנחס ולבני ביתם – מכח הסדר הפשרה וזאת תוך הסתמכות על ההלכה...
הלכה זו יש לפרש בגדריה המקובלים, קרי; זכות הדיירות המוגנת הוקנתה מתוקף ההסדר למנוח, תמר, פנחס ובני ביתם אך לא לילדיו של פנחס באשר אלו לא התגוררו עימו בעת עריכת הסדר הפשרה (ולכן, לא נמנו על בני ביתו).
טענה זו עומדת בסתירה גם לאמור בהסדר הפשרה עם העירייה, אשר נוסחו המלא מהווה חלק מכתב התביעה בתיק זה (חלק מסעיף 11 בכתב התביעה).
שכך מורה הסדר הפשרה (סעיף 3):
בעת פינוי כנ"ל ו/או במקרה של הפקעה ו/או שינוי ייעוד המקרקעין ייחשבו הדיירים כדיירים מוגנים עפ"י החוק ולצורך, הפיצוי ייחשבו כדיירים ששילמו דמי מפתח...
בהסדר הפשרה מודגש שזכותם של בני ז"ל ותמר הינו על בסיס תביעתם הם לבעלות במתחם. הם הדיירים המוגנים. הם שייחשבו כמי ששילמו דמי מפתח . לא הוריהם שאינם חלק מההסכם ושאותה עת כבר לא היו בין החיים.
ולבסוף, מתברר שטענה זו עומדת בסתירה לטענותיה של תמר עצמה בכתב ההגנה שהגישה כנגד תביעת העירייה. בכתב ההגנה (למשל סעיפים 29, 43 ו- 45) טוענת תמר במפורש, כי הסדר הפשרה הקנה לה ולבני ז"ל זכויות "הקרובות במהותן לזכות בעלות" (כמצוטט בסעיף 83 בבקשה לסילוק על הסף). קשה למצוא תום לב בניסיון תמר לטעון ממש לדבר והיפוכו. לטעון לזכות שניתנה לה במישרין וקרובה לזכות הבעלות בהליך שמול תביעת העירייה, אך לבקש לטעון לזכות אחרת לחלוטין בתביעה זו.
בפסק הדין בתביעת ילדי פנחס , בדיוק כמו בהחלטה המאוחרת יותר, נקודת המוצא היא שזכויות תמר ובני ז"ל נקבעו בהסדר הפשרה, בעוד שהזכויות להן טענו התובעים, ילדי פנחס ז"ל, התבססו על סעיף 20 בחוק הגנת הדייר (סעיף 2.1 בפסק הדין ). בניגוד מוחלט לניסיון תמר לטעון לזכויות מכח סעיף 27 לחוק הגנת הדייר.
אין דרך להבין כיצד יכולות התובעות להישמע כעת בטענה לזכויות שמקורן שונה לחלוטין מזה לו הסכימו ועליו התבססו שלל פסקי דין. וכיוון שעסקינן בבירור מקדמי של בקשה לסילוק על הסף בו הנטל רובץ על התובעות כמי שמבקשות לבטל פסקי דין חלוטים, עליהן גם היה הנטל להיכבד ולפרט ולהסביר כיצד הן מבקשות לטעון טענות הפוכות מאלו שנקבעו בשלל פסקי דין קודמים.
כך מתברר שאפילו נתקבלה טענת המרמה, אפילו נמצא שלודמילה הסתירה את היותה בעלת זכויות בפועל בדירה, לא היה בכך כדי לשנות כהוא זה את התוצאה בפסק הדין. לא היה בכך כדי לשנות את פסק הדין שכן בבסיס ו עמדה הסכמה שזכותה של לודמילה הינה זכות של "דיירת נגזרת". כזו שבאה ממעמדו של בני ז"ל כדייר מוגן ולפי סעיפים 20 (א) ו- 23 (א) בחוק הגנת הדייר. זכות שאיננה כוללת כתנאי את היעדר הזכויות בדירה נוספת.
האם הראיות שמבססות את טענת המרמה הינן ראיות חדשות?
בכדי לבסס טענה לביטול פסק דין על יסוד טענת מרמה, שומה על התובעות גם להראות שהראיות עליהן הן מבקש ות להתבסס הינן ראיות חדשות. ראיות כאלו שלא זו בלבד שנתגלו להן לאחר פסק הדין, אלא שלא ניתן היה לגלותן בשקידה סבירה כבר במהלך ההתדיינות הראשונה.
אותה "ראייה חדשה" שמבקשת תמר להציג בתביעה זו וכבסיס לטענת המרמה, הינה הזכות שנותרה ללודמילה בדירה. זכות ש לפי הנטען למדה עליה תמר לאחרונה מראיות שונות, כולל עדות יאנה בדיון בבית המשפט לענייני משפחה.
עיון בכתב התביעה, כמו גם בתצהיר תמר המצורף לתגובתה לבקשה לסילוק התביעה על הסף, מראה שהמועד בו נודע לתמר על אודות אותה ראייה חדשה – לוט בערפל. כל שנטען בהקשר זה הוא שהקשר של לודמילה לדירה נודע לתמר "לאחרונה" (סעיף 17 בכתב התביעה) ובמסגרת "הכנה וחקירה לשם הגשת כתב הגנה" נגד תביעת העירייה (סעיף 45 בכתב התביעה), תביעה שהוגשה ביום 15.1 0.18 (סעיף 62 בכתב התביעה).
משמע, כל שטורחת תמר לגלות בכתב התביעה, הוא שאותה "ראיה חדשה" נודעה לה במועד כלשהו בו איננה נוקבת, באירוע שהתרחש בין 15.10.18 (מועד הגשת תביעת העירייה) לבין 16.5.19 (מועד הגשת תובענה זו), ובדרך שאיננה טורחת להסביר.
מידע נוסף ביחס לקבלת הראיה החדשה מביאה תמר בתצהיר התומך בתגובתה לבקשה (סעיף 12 בתצהיר תמר). לטענתה, הראייה החדשה נמסרה לה על ידי מר אייל זכריה (בן זוגה לשעבר של יאנה) בסמוך למועד הגשת תביעה זו.
ושוב, רב הנסתר על הנגלה. תמר איננה טורחת להסביר כיצד ארע כדבר הזה. כיצד "לפתע פתאום" פנה אליה מר זכריה, ומסר לה את המידע הכולל פרוטוקולים מהליך שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה ומסמכים נוספים. אם עשה כן מר זכריה מיוזמתו, או שמא לאחר שנתבקש. אם האפשרות לאותו מעשה מרמה של לודמילה בקשר עם הדירה נבחנה טרם קבלת המסמכים ממר זכריה, או שמא רק לאחר שנתקבלו המסמכים. דבר מאלו לא טורחת תמר לגלות ולפרט.
למעלה מכך. מהמסמכים שהוצגו מתברר שסוגיית הדירה בכלל, והאפשרות להסדר שבין לודמילה ליאנה בכל הנוגע לזכויות בדירה, בכלל נדונה בהליכים קודמים בין הצדדים.
הנה, למשל, כך בא הדבר לכדי ביטוי בחקירתה הנגדית של לודמילה מיום 4.3.09 במסגרת בירור תביעת ילדי פנחס (נספח ב' לבקשה; עמ' 34 בפרוט'):
ש: היה לך נכס פעם בבעלותך?
ת: כן. לפני שאני התחתנתי עם בני.
ש: באיזה שנה היה לך את הנכס?
ת: משנת 93 עד 2001 או 2002 היה לי נכס והעברתי את הנכס הזה לשם בתי.
ש: איך העברת לך, תמורת כסף?
ת: לא, ללא תמורה.
ש: מתי הנכס נרשם על שם הבת?
ת: אני לא זוכרת. זה היה נכס של מנהל. הנכס נמצא בגני אביב, בלוד. דירה בבית משותפת שרכשתי לפני נישואי לבני והבת שלי הייתה משלמת את המשכנתא מאז שקניתי והבת שלי הייתה משלמת את המשכנתא מכספיה.
ש: גרת אי פעם בדירה הזאת?
ת: אף פעם לא.
ובהמשך, במענה לשאלות ב"כ תמר, עו"ד ליבוביץ, (עמ' 37 בפרוט'):
ש: דירתך בלוד, את העברת אותך על שם בתך ללא תמורה לאחר מותו של בני?
ת: לא, לפני מותו של בני העברתי את הדירה.
ש: אפשר לבקש ממך את המסמכים האלה?
ת: אין לי אותם כאן.
עו"ד ליבוביץ: אנו נבקש שהמסמכים יוצגו בבית המשפט כי המסמכים האלה מאוד מהותיים לעניין זכותה של הגב' לודמילה כדיירת מוגנת. כל כוחה פה היא לאחר פטירתו של המנוח היא מכוח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר ואחד התנאים שאין לדייר דירת מגורים בבעלותו.
חילופי דברים אלו מלמדים, כי המידע על אודות הדירה היה בידי תמר כבר שנים רבות טרם ניתן פסק הדין. כבר במ הלך בירור תביעת ילדי פנחס. כבר אז ידעה תמר שהייתה דירה בבעלות לודמילה, שהזכויות בדירה הועברו ליאנה, ושהזכויות הועברו בלי תמורה.
תמר אף ידעה על הקשר האפשרי בין זכויות לודמילה בדירה לזכויותיה כדיירת מוגנת במתחם.
אם כך, על פניו, האפשרות לראיות שיבססו טענה לשלילת זכותה של לודמילה להחזיק בשטח כלשהו במתחם כדיירת מוגנת הייתה ידועה היטב לתמר לפני שנים רבות. במין "שקידה סבירה" הכרוכה בסך הכל בעתירה לגילוי מסמכים, היה באפשרות תמר ללבן את כל הסוגיה הכרוכה בזכויות לודמילה בדירה והשלכות שיש לכך על היותה דיירת מוגנת במתחם.
לפי טענת התובעות, לא היו אז ברשותן המסמכים שמצביעים על כך שלודמילה ממשיכה לקבל את דמי השכירות או אלו שמסדירים את זכויות לודמילה בדירה. דא עקא, שאפילו לא היו ברשות התובעות מסמכים אלו, הרי יכולות היו לקבלם בנקל. ובדיוק באופן בו נקב פרקליטן של התובעות – חיוב בגילוי במסגרת ההליכים המשפטיים. הא ותו לא. ואם האפשרות להשלמת המידע באמצעות בקשה פשוטה לגילוי מסמך איננה "שקידה סבירה", לא ברור "שקידה סבירה" מהי.
אכן, כאשר עולה חשש למעשה מרמה ולזה שהשפיע על התוצאה בפסק הדין, ניתן להגמיש את מידת השקידה שיש לדרוש מזה שמבקש להגיש את הראיה החדשה. להגמיש. לא לבטל. וכאשר משקלם של שני התנאים הראשונים כבד. לא כאשר מתברר שאף הם לא מתקיימים.
ולפיכך, גם בתנאי שלישי זה לא עומדת תמר. היא מבקשת להציג ולהתבסס על ראיות שאינן חדשות כלל. ראיות לאירועים שהיו בידיעתה לפני שנים. וודאי כאלו שיכולה הייתה להשלים, לו ביקשה זאת, בשקידה סבירה.
כך ניתן לערוך סיכום ביניים נוסף, באשר לעמידת התובעות בתנאים הנדרשים כדי שבכלל תתברר בקשה לביטול פסק דין חלוט, ולא תסולק על הסף.
התנאי הראשון בו על התובעות לעמוד, הינו משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה. נמצא שהתובעות אינו עומדות בתנאי זה. נמצא שהתובעות טוענות למרמה, נוכח הטענה שלודמילה הסתירה זכויות שיש לה בדירה נוספת, אולם מתברר שהתובעות אינן מצביעות ולו על הליך משפטי בודד בו לכאורה נדונה שאלת זכותה של לודמילה כדיירת מוגנת או שלילת זכות שכזו על רקע האפשרות שבבעלותה דירה נוספת.
התנאי השני בו על התובעות לעמוד, הינו חיוניות הראיה ככזו אשר עשויה להביא לתוצאה שונה מזו שנקבעה בהתדיינות הקודמת. נמצא שהתובעות אינן עומדות גם בתנאי זה. נמצא שבהליכים הקודמים התבססה ההכרעה על הסכמה שלפיה זכויותיה של לודמילה במתחם הינן כאלו שמקורן היותה "דיירת נגזרת". כזו שבאה ממעמדו של בני ז"ל כדייר מוגן ולפי סעיפים 20 (א) ו- 23 (א) בחוק הגנת הדייר. זכות שאיננה כוללת כתנאי את היעדר הזכויות בדירה נוספת. ומשמע, אפילו נתקבלה טענת המרמה, אפילו נמצא שלודמילה הסתירה את היותה בעלת זכויות בפועל בדירה, לא היה בכך כדי לשנות כהוא זה את התוצאה בפסק הדין.
התנאי השלישי בו על התובעות לעמוד , היה היות הראיה הנוספת חדשה. כזו שהתגלתה לאחר שניתן פסק הדין ולא ניתן היה בשקדנות סבירה להשיגה במהלך ההתדיינות הראשונה. גם בתנאי זה לא עומדות התובעות. מתברר שהתובעות אינן מביאות פרטים של ממש על הדרך בו הגיעו לידיהן אותן "ראיות חדשות" להן הן טוענות. עוד מתברר שהתובעות יודעות מזה שנים רבות על הזכויות שהיו ללודמילה בדירה ועל העברתן ללא תמורה ליאנה, ושהתובעות עצמן כבר העלו לפני שנים את האפשרות שזכויות לודמילה בדירה עשויות להשליך על מעמדה כ"דיירת מוגנת" במתחם.
ומשכך, כבר בשלב מקדמי זה לא עומדות התובעות בנטל הרובץ לפתחו של מי שמבקש לשוב ולברר עניין שכבר נדון והוכרע בפסק דין חלוט.
המסקנה מניתוח זה הינה שאין מנוס מסילוקה על הסף של התביעה לביטול פסק הדין, ברם מסקנה זו איננה מביאה לסיום בירור הבקשה. כך, נוכח טענת התובעות לעילות תביעה נוספות, עצמאיות, בהן יש לדון אפילו נדחית הבקשה לביטול פסק הדין.
לפי טענת התובעות, בתביעה עתירה לסעדים נוספים, מכוחן של עילות נוספות ועצמאיות. לשיטתן, הסעדים המתבססים על הטענה לביטול פסק הדין הם הסעדים של ביטול הערת האזהרה, פינוי המקרקעין והחיוב בדמי שימוש ראויים (סעיפים 24.3, 24.4 ו- 24.5 בכתב התביעה). לעומת זאת, טוענות התובעות, הטענה להיעדר כל זכות ללודמילה לפי הסדר הפשרה, זכות לפיצוי מהעירייה בפינוי המתחם, לא נדונה מעולם. זו "עילה עצמאית".
טענה זו מעוררת קושי.
ראשית, התובעות מתעלמות מכך שגם טענה זו, ולפי שיטתן הן, מבטאת ניסיון לביטול פסק דין.
התובעות טוענות שהן עותרות להצהרה לפיה לא זכאית לודמילה לפיצוי מהעירייה לפי הסדר הפשרה.
אך הינה אשר טוענות התובעות באותה נשימה בכתב התביעה (סעיף 13):
לודמילה ירשה את עיזבונו של בני ז"ל בהתאם לצוואתו ובכפוף להסכם פשרה שקבל תוקף של פסק דין במסגרת עמ"ש 11737-07-10 ביום 10.11.11, לפיו צוואתו של בני אושרה ולפיה לודמילה היא יורשת עיזבונו, אך הוסכם כי ככל שהעירייה תשלם כספים בגין זכויות בני במקרקעין יהיו תמר, רחל ושביט זכאים לקבל מכספים אלו 12%...
כך מתברר, וכך גם נטען בכתב התביעה, שגם טענה זו להצהרה על היעדר זכות ללודמילה בפיצוי לפי הסדר הפשרה, הינה טענה המבקשת לבטל פסק דין חלוט. אותו פסק דין המקנה תוקף להסכם שאליו הגיעו הצדדים - "הסדר הצוואה". באותו הסכם גם נקבעה חלוקת כספי הפיצוי שישולמו בעתיד לפי הסדר הפשרה מול העירייה.
הכללים המתייחסים לאפשרות ביטולו של הסכם פשרה לו ניתן תוקף של פסק דין, שונים מאלו המתייחסים לביטולו של פסק דין רגיל. לביטולו של הסכם פשרה לו ניתן תוקף של פסק דין לא מחויב התובע דווקא לחריג המרמה ובאפשרותו גם להיזקק לטענות מתחום דיני החוזים. כך נפסק:
פסק דין הנותן תוקף להסכם בין בעלי הדין, מורכב משני חלקים: מההסכם שבין הצדדים (הפן ההסכמי) ומהגושפנקא של השופט שחתם עליו (הפן השיפוטי)... להבחנה בין הפן ההסכמי לבין הפן השיפוטי של פסק הדין, חשיבות לעניין ביטולו של פסק הדין: בעל דין, הרוצה לתקוף את ההליך השיפוטי של אישור פסק הדין, צריך לנקוט בהליך של ערעור. לעומת זאת, על בעל דין, המבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה  בעילה של פגם בכריתת ההסכם, המונח ביסודו ובשורשו, מסוג הטענות שנמנו מעלה (והוא עשוי לבטל הסכם לפי פרק ב' לוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973) - להגיש תובענה חדשה בעניין זה בערכאה שבה ניתן פסק הדין, אשר נתן תוקף להסכם הפשרה... וכבר נאמר, כי בהיעדר טעם מיוחד, כבד-משקל ומשכנע, לא יתקבלו טענות כנגד פסק דין המעניק תוקף לפשרה, שניתן מתוך הבנת הצדדים באשר לויתוריהם ההדדיים ובהסכמתם... (רע"א 9614/05 רז גל בע"מ נ' בנק לאומי לשיראל בע"מ [פורסם בנבו], 16.3.06 פסקה ה (3) בפסק הדין)
משמע, עתירת התובעות להצהרה על שלילת זכות לודמילה לפיצויים מהעירייה לפי הסדר הפשרה, משמעותה עתירה לביטול הסדר הצוואה שלו ניתן תוקף של פסק דין. אפשרות לביטול כזה של פסק דין שניתן בהסכמה, אומנם איננה מחייבת עמידה ביסודות חריג המרמה, אך מחייבת גם מחייבת הצגת טעמים כבדי משקל ומשכנעים. התובעות אינן עושות כן. התובעות אף אינן מתייחסות לכך שהן מבקשות לבטל הסדר שקבל תוקף של פסק דין. התובעות כלל לא מציגות אילו עילות יש להן לביטולו של הסדר הצוואה שקבל תוקף של פסק דין.
שנית, אין בתגובת התובעות כל ניסיון להסביר כיצד טענה שכזו עומדת בפני עצמה, ואיננה קשורה בטבורה לטענה לביטול פסק הדין.
הסדר הפשרה, המובא בשלמותו בכתב התביעה, מקנה את הזכות לפיצוי לבני ז"ל ולתמר, כמו גם ל "בני ביתם", על סמך ההסכמה להיותם "דיירים מוגנים" . כאלו שמחזיקים במתחם. כך גם הוגדרה זכותה של לודמילה בפסק הדין, כמי שמחזיקה במתחם בהיותה היורשת של בני ז"ל והמחזיקה במתחם כדיירת מוגנת, לפי הוראות סעיפים 20 (א) ו- 23(א) בחוק הגנת הדייר (סעיף 6 בהחלטה).
נקודת המוצא בבחינת טענה זו של התובעות הינה שנדחתה הטענה לביטול פסק הדין. נדחתה הטענה השוללת את זכותה של לודמילה להחזיק במתחם כדיירת מוגנת. ואם זו נקודת המוצא, אין כל דרך להבין כיצד גם נשללת זכותה לפיצוי מהעירייה כנגד פינוי המתחם ולפי הסדר הפשרה. אין דרך להבין שכן זולת טענה כוללנית שכזו בתגובתן, אין התובעות מביאות לכך הסבר בכתב התביעה או בכלל.
ושלישית, בהינתן המצב בו נדחתה התביעה לביטול פסק הדין, מתברר שכל טענה נוספת לוקה בפגם של "היעדר עילה".
בהתאם למושכלות יסוד של דיני הפרוצדורה האזרחית, "פרשת התביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על ידו" (ע"א 109/49 חברה להנדסה ולתעשיה בע"מ נ' מזרח שירות לביטוח, פ"ד ה 1585, 1591). מצב בו מלכתחילה ברור שהתביעה תידחה אפילו יוכחו כל העובדות הנטענות הינו מצב של היעדר עילת תביעה.
בעניין דנא, כיוון שהתובעות טוענות שהטענה להיעדר זכויות ללודמילה לפי הסדר הפשרה ולפיצויים מהעירייה הינה "עילה עצמאית", הרי שנקודת המוצא הינה שנדחתה התביעה לביטול פסק הדין. שנמצא שלודמילה הזכות המלאה להחזיק במתחם כדיירת מוגנת וכמי שבאה בנעליו של בני ז"ל.
נקודת מוצא נוספת, לצורך בירור זה, הינה שהתובעות יצליחו להוכיח שלודמילה נותרה בעלת הזכויות בדירה, כטענתן.
דא עקא, שגם אם כך יוכח, לא ניתן ליתן לתובעות את הסעד ההצהרתי לו הן עותרות. לא ניתן יהיה לקבוע שללודמילה אין זכויות לפיצוי מהעירייה. ולא ניתן לקבוע זאת, כיוון שאין בכתב התביעה תשתית עובדתית שתסביר או תבסס כזו טענה. זולת הטענה בדבר "עילה עצמאית", אין התובעות עושות כל ניסיון או מציגות עובדה כלשהי שתסביר כיצד תישלל זכות לודמילה לפיצוי אם תדרש לפנות את המתחם בו היא מחזיקה כדין. כיצד תישלל זכותה כיורשת של בני ז"ל לתבוע פיצויים כנגד דרישת הע ירייה לפינוי המתחם.
הפוך והפוך בכתב התביעה או בתגובת התובעות לבקשה לסילוק התביעה על הסף, ולא תמצא בהם ניסיון להסביר כיצד טענה זו מהווה "עילה עצמאית" הראויה לבירור גם בדחיית הבקשה לביטול פסק הדין.
כך ניתן לערוך סיכום ביניים נוסף, בהתייחס לטענת התובעות לעילה עצמאית נוספת לעתירות הכרוכות בביטול פסק הדין.
לאחר שנמצא שאין בסיס לניסיון להגיש תביעה לביטול פסק דין חלוט, נבחנה הטענה החלופית של התובעות, הטענה לפיה הטענה לשלילת זכויות לודמילה לפיצויים מהעירייה לפי הסדר הפשרה מהווה עילה עצמאית ונפרדת.
ראשית, נמצא שבטענה זו מבקשות התובעות לבטל הסכם שקבל תוקף של פסק דין. הסדר הצוואה. לכך שומה היה על התובעות להציג טעמים כבדי משקל. כאלו שיצביעו על פגם שנפל בכריתת הסדר הצוואה. התובעות לא עושות כן ולא מציגות כל תשתית עובדתית שאם תוכח, תבסס טענה לביטול הסדר הצוואה.
שנית, נמצא שהטענה לניתוק בין הטענה לביטול פסק הדין לטענה להיעדר זכות לפיצוי לפי הסדר הפשרה עם העירייה מלאכותית ונותרה לוטה בערפל. כך נמצא, שאם נדחית הטענה המבקשת לסלק את ידי לודמילה מהמתחם כלל לא מוסבר מה מעמדה מול העירייה וכיצד יתכן שלא תהיה זכאית לבוא בנעלי בני ז"ל גם בהסדר הפשרה.
ושלישית, נמצא שמצב בו נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין כך שלודמילה נותרת בעלת זכות לחזקה במתחם, לא ינתן הסעד ההצהרתי המבוקש אפילו יוכחו כל הטענות בכתב התביעה. אפילו יוכח שלודמילה נותרה בעלת זכויות בדירה אחרת. טענה שאין בה דבר וחצי דבר לזכויותיה של לודמילה כלפי העירייה, בעלת המתחם המבקשת לפנותו.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
לא נותר אלא לסכם.
הסכסוכים המשפטיים שבין הצדדים נמשכים שנים רבות, כמעט שני עשורים. כולם סובבים את זכויות החזקה במתחם, אותן זכויות שהוסדרו בהסדר הפשרה מול העירייה בשנת 1991. כולם סובבים את הזכות להחזיק במתחם ואת הזכות לפיצוי מהעירייה, בבוא היום, כשיידרש פינוי המתחם.
סכסוכים אלו החלו עוד כשהיה בני ז"ל בחיים (בתביעת ילדי פנחס שהוגשה בשנת 2002) והוחרפו לאחר פטירתו ונוכח הצוואה שהותיר וקביעת לודמילה כיורשת יחידה שלו.
נדבך מרכזי בסכסוכים אלו הייתה שאלת זכותה של לודמילה להחזיק במתחם בכלל, ושאלת חלוקת זכות החזקה בין לודמילה ובני ביתה לבין תמר ובני ביתה בפרט.
שאלה זו הוכרעה בפסק דין חלוט, שנדון ב- 3 ערכאות. בפסק הדין נקבע, ועל בסיס זכותה של לודמילה כדיירת מוגנת במקומו של בני ז"ל, שללודמילה הזכות להחזיק בחלק הארי של המתחם בעוד שלתמר הזכות להחזיק בחלק קטן הימנו.
בד בבד, הוכרעה אף שאלת זכותן של לודמילה ותמר לפיצויים מהעירייה לפי הסדר הפשרה. בהסדר הצוואה לו ניתן תוקף של פסק דין, נקבע שמהפיצוי שישולם יקבלו תמר, רחל וילדי פנחס ז"ל 12% כאשר היתרה תשולם ללודמילה.
כעת, בתובענה זו, עותרות התובעות לביטול פסקי הדין הללו. לביטול פסקי הדין שקבעו את זכותה של לודמילה להחזיק במתחם כדיירת מוגנת.
לשם בירור תביעה לביטול פסק דין חלוט, שומה על התובעות כבר בתחילת הדיון להראות עמידה ב- 3 תנאים מצטברים, כאשר נוכח מהות התביעה ניתן המשקל דווקא לעקרון סופיות הדיון אל מול זכותן של התובעות, פעם נוספת, ליומן בבית המשפט.
בבחינת הטענות נמצא שהתובעות כשלו בכל 3 התנאים בהן נדרשו לעמוד.
נמצא שאין עסקינן כלל במרמה, שכן אפילו נכונה הטענה שלודמילה נותרה בפועל בעלת הזכויות בדירה ביחסיה מול יאנה, הרי שבשום הליך לא הוצג מצג שונה מכך. לא היה כלל "מצג שווא" ומכאן שגם מרמה לא הייתה.
נמצא שאפילו במרמה עסקינן, הרי שזו לא תשפיע כלל על תוצאות פסק הדין שמבקשים לבטל. כך נמצא לאחר שהתברר שפסק הדין התבסס על זכותה של לודמילה כדיירת מוגנת לפי סעיפים 20 (א) ו- 23 (א) בחוק הגנת הדייר. זכות של "דייר נגזר" שאיננה מותנית בזכויות שאפשר ויש לו בנכסים אחרים. זכות שעליה התבסס פסק הדין ובניגוד לניסיון המאוחר לטעון לאפשרות לזכות שמקורה דווקא סעיף 27 בחוק הגנת הדייר. אף נמצא שספק אם בתום לב נטענת טענה זו, בהינתן שטענה זו עומדת בסתירה של 180 מעלות לטענת התובעות מול תביעת העירייה, שם הן טוענות לזכות שהיא קרובה לבעלות.
ונמצא גם שאין כל בסיס לניסיון לטעון לראיות חדשות לביסוס טענת המרמה. נמצא שהקשר האפשרי בין לודמילה לדירה שהעבירה ליאנה היה בידיעת התובעות לפני שנים רבות, ודאי טרם התבררו התובענות הקודמות, ובפרט בקשר האפשרי לזכותה של לודמילה כדיירת מוגנת.
די אם מתברר שהתובעות אינן עומדות באחד מאותם תנאים להגשת תביעה לביטול פסק דין חלוט. קל וחומר שכך כשהיא לא עומדת ולו באחד מהם.
ולבסוף, נמצא שאין בסיס לניסיון לטעון לעילות נוספות, עצמאיות, בכתב התביעה. כך נמצא באשר התברר ש הזכות לפיצוי מהעירייה לפי הסדר הפשרה אף היא הוסדרה בהסדר הצוואה לו ניתן תוקף של פסק דין. כך ממילא בהיעדר הסבר כיצד ניתן לטעון כזו טענה אם נקודת המוצא היא שללודמילה הזכות להחזיק במתחם, וכך כאשר מתברר שאפילו יוכחו כל העובדות שנטענו בכתב התביעה, תידחה העתירה לסעד זה ומשמע – העדר עילת תביעה.
שנים רבות מתבררות תביעות הדדיות בין הצדדים בקשר עם הזכויות במתחם. אפשר שעוד יתבררו תביעות נוספות, אך הצדקה לבירור תביעה זו – איין. למרבה הצער, אין מנוס מהתחושה שהתובעות אינן נכונות להשלים עם ה הכרעה באשר לזכויות במתחם וכעת, כאשר על הפרק תשלום פיצוי מהעירייה כנגד פינוי המתחם, מבקשות התובעות לשוב ולברר טענות אלו ובכך להגדיל את היקף זכותן מהפיצוי המוצע. לכך לא ניתן להסכים.
אשר על כן אני מקבל את הבקשה ומורה על דחיית התביעה על הסף.
התובעות יישאו בהוצאות הנתבעות, ובשים לב להיקף ההתדיינות בתיק זה, אך גם לעצם הניסיון לשוב ולדון בעניינים שכבר הוכרעו, אני מחייב את התובעות לשאת בהוצאות הנתבעות בסך של 40,000 ₪.
ניתנה היום, כ"ב טבת תש"פ, 19 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.