הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 3819-06-13

בפני
כבוד ה שופט רונן אילן

תובעת

עמיר רותם שיווק ומכירה בע"מ

נגד

נתבעת
הרמוניה לבית בע"מ

פסק דין

לפני תביעה לתשלום בסך כולל של 700,989 ₪ על רקע ביטול זיכיון להפעלת חנות ברשת "הרמוניה לבית" .
בין הצדדים נכרת הסכם שבמסגרתו שילמה התובעת לנתבעת סך של כ- 350,000 ₪ וקבלה כנגד זאת זיכיון להפעלת חנות לממכר כלי בית ברשת שניהלה הנתבעת. בין הצדדים נחתם הסכם מפורט ובו, בין היתר, הוסדר אופן הפעלת החנות ונקבע שהבעלות במלאי הינה של הנתבעת, שכל התקבולים ממכירתו יועברו לנתבעת, ולתובעת תשולם עמלה.
ההסכם נכרת לתקופה של 3 שנים ונקבעה בו האפשרות להארכתו ב- 6 שנים נוספות, ברם פחות משנתיים מיום תחילת הפעלת החנות נשוא ההסכם, העלתה הנתבעת טענות למעשי הונאה ומעילה שנעשו על ידי התובעת ומנהליה. נוכח טענות אלו, הודיעה התובעת על הפסקת ההסכם, הזיכיון נשוא ההסכם בוטל, והנתבעת איתרה זכיין אחר ממנו גם גבתה דמי זיכיון בסך של 150,000 ₪.
על רקע זה, טוענת התובעת שבנסיבות שנוצרו, נוכח התנהלות הנתבעת במהלך הפעלת החנות, ובפרט נוכח נסיבות הפסקת ההסכם, יש לחייב את הנתבעת להשיב לתובעת את כל השקעותיה בחנות ובזיכיון ואף לשלם לה את העמלות שלא שולמו ופיצויים מוסכמים על הפרת ההסכם.
הנתבעת מאידך, כופרת בטענות התובעת, כופרת בזכותה של התובעת לפיצוי או להשבה כלשהי, וטוענת שבכלל על התובעת לפצות את הנתבעת על הפרתו היסודית של ההסכם כך שעומדת לה זכות קיזוז ביחס לכל חוב שיימצא.
במוקד המחלוקות נשוא תביעה זו, עומדת לפיכך השאלה אם לפי ההסכם ובנסיבות הפסקת ההסכם - עומדת לתובעת זכו ת להשבת השקעותיה. בנוסף, ככל שימצא שהנתבעת חבה כספים לתובעת, יש לבחון אם הוכחו טענות הנתבעת להפרה יסודית של ההסכם, המבססות טענה לחיוב התובעת בפיצוי מוסכם וקיזוז הפיצוי מכל חוב לתובעת.
העובדות הרלוונטיות
הנתבעת הינה חברה פרטית, אשר מפעילה בישראל רשת חנויות לממכר מוצרי נוי, כלי בית, טקסטיל וריהוט משלים, בשם "הרמוניה לבית" (להלן: "רשת הרמוניה") ומחזיקה סימן המסחר בשם זה. בעל השליטה במניות הנתבעת הינו מר מירן מלכה (להלן: "מירן").
התובעת, עמיר רותם שיווק ומכירה בע"מ, הינה חברה פרטית אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה זו הפעילה חנות ברשת הרמוניה. בעל המניות היחיד של התובעת היה מר יונתן תורג'מן ז"ל (להלן: "המנוח").
בתחילת שנת 2011 או בסמוך לכך, פנה למירן מר רועי אברהם (להלן: "רועי"), אשר אותה עת הפעיל בזכיינות חנות ברשת הרמוניה, וספר לו על חבר המעוניין אף הוא לקבל זיכיון להפעלת חנות של התובעת.
בעקבות פנייה זו התקיימה פגישה בה נכח מירן בשם התובעת ונכחו המנוח, רעייתו גב' בת שבע תורג'מן (להלן: "בת שבע"), ובנו מר עמיר תורג'מן (להלן: "עמיר") בשם הנתבעת.
במהלך פגישה זו סוכם על התקשרות בהסכם זכיינות בין התובעת לנתבעת, ואשר במסגרתו תפעיל התובעת חנות ברשת הרמוניה במתחם "ביג" בקרית אתא (להלן: "החנות").
על יסוד הסכמה זו, במהלך חדש מרץ 2011 ועוד בטרם נכרת בין הצדדים הסכם מפורט בכתב להסדרת תנאי הזיכיון, החלה התובעת בהפעלת החנות. בהמשך, ביום 14.7.11, נכרת בין התובעת לנתבעת הסכם זכיינות (להלן: "ההסכם"), לפיו קיבלה התובעת מהנתבעת זיכיון להפעלת החנות (להלן: "הזיכיון").
עקרון הפעלת החנות, כפי שנקבע בהסכם, היה כי התובעת תמכור בחנות אך ורק מוצרים אשר תספק הנתבעת ואשר יישאו סימני זיהוי וברקוד של הנתבעת. הבעלות במוצרים תיוותר של הנתבעת עד למכירתם ללקוח, התמורה שישלם הלקוח עבור המוצרים תועבר במלואה לנתבעת, והנתבעת תעביר לתובעת עמלה בשיעור של 36% ממחזור המכירות החודשי.
עוד קבע ההסכם, כי עבור הזיכיון תשלם התובעת "דמי זיכיון" בסך של 353,273 ₪ (להלן: "דמי הזיכיון") וכי הזיכיון הניתן הינו לתקופה של 3 שנים, בצירוף אופציות להארכתו בשתי תקופות נוספות של 3 שנים כל אחת.
מספר חדשים לאחר חתימת ההסכם, הסתבר כי המנוח לקה במחלה קשה ונאלץ לחדול מפעילות בחנות. החנות המשיכה לפעול תחת ניהולו של עמיר.
ביום 29.11.12 בקרה בחנות גב' גלינה סירוטה (להלן: "גלינה"), במסגרת עבודתה כמנהלת החנויות של הנתבעת. גלינה ערכה ביקורת בחנות ושוחחה עם עמיר על הפעילות בחנות. במהלך ביקורת זו, הבחינה גלינה בחשבונית עסקה אשר לפיה בוצעו בעסקה אחת מספר גדול של פעולות החזרה ומכירה, כשהתוצאה הסופית של העסקה הינה אפס. צורה זו של עסקה עוררה את חשדה של גלינה, ובבדיקה שערכה נתגלו לה מספר חשבוניות המבטאות עסקאות דומות של החזרת ומכירת מוצרים רבים.
גלינה בקשה מעמיר ליתן הסברים לצורה זו של עסקאות ובתגובה מסר עמיר שמדובר בפעילות של עובדת התובעת, גב' יונת זהבי, ואשר יועדה לצורך "תיקוני מלאי". הסברים אלו לא השקיטו את גלינה, והיא דיווחה על אשר גילתה למירן והמשיכה לביקור בחנות הנתבעת בנשר, חנות אשר נוהלה על ידי רועי. בהמשך, דיווחה גלינה למירון שמצאה בחנות שניהל רועי דפוס פעולה דומה.
ממצאים אלו העלו בקרב מנהלי הנתבעת חשד באשר לתקינות פעילות התובעת בחנות, ולפיכך זומן עמיר לפגישה ביום 30.11.12 במשרדי הנתבעת, פגישה בה נכחו גם המנוח וגם רועי. באותה פגישה טען מירן לממצאים המעידים על מעילה באמון שניתן בעמיר ונבחנה האפשרות לביצוע בדיקת פוליגרף לעמיר.
בהמשך, במהלך חדש דצמבר 2012, בצעה גלינה בדיקות נוספות נוכח החשדות להתנהלות לא תקינה של התובעת ומנהליה והפרת תנאי הזיכיון שנקבעו בהסכם. ביום 26.12.12 אף הגיעה גלינה לחנות ומסרה לעמיר על החשדות הנבדקים.
בתגובה, הכחיש עמיר מכל וכל את הטענות המייחסות לו, או למי מעובדי התובעת, התנהגות שאיננה תקינה או איננה תמת לב. בד בבד, הודיע עמיר בשם התובעת ביום 26.12.12, כי נוכח אותן האשמות המוטחות בו, מבקשת התובעת לסיים את ההתקשרות עם הנתבעת ומבקשת מהנתבעת לממש את הזכות שניתנה לה בהסכם לרכישת הזיכיון מהתובעת. הנתבעת מצידה, הודיעה על הסכמתה לסיום ההסכם וביטול הזיכיון שניתן לתובעת, אך סירבה לשלם לתובעת פיצוי כלשהו וסירבה לרכוש ממנה את הזיכיון עבורו שילמה התובעת את דמי הזיכיון כאמור בהסכם.
כך הוסכם בין הצדדים על סיום ההסכם והעברת החנות לזכיין אחר אך בלא הסכמה על פיצוי כלשהו לתובעת. בהתאם, נחתם בין הנתבעת לבין זכיין חדש הסכם זיכיון ביום 11.2.13, וביום 14.2.13 הועברה הפעלת החנות לידיו של אותו זכיין חדש תמורת תשלום דמי זיכיון לנתבעת בסך של 150,000 ₪. כך גם ממילא שהסתיימה תקופת הזיכיון של התובעת.
כ- 4 חדשים לאחר הפסקת ההסכם וביטול הזיכיון, ביום 6.6.13, הוגשה תביעה זו.
תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות
לטענת התובעת, הפרה הנתבעת את ההסכם והתייחסה לתובעת בחוסר תום לב כה קיצוני, עד שלא נותרה לתובעת ברירה אלא להודיע על הפסקת ההתקשרות.
לפי גרסת התובעת, מעת שהחלה הפעלה החנות ולאחר שהתובעת השקיעה בתשלום דמי הזיכיון לנתבעת ובהיערכות סך כולל של 408,278 ₪, התנהלה הנתבעת בכוחנות ותוך ניצול חסר תום לב של זכויות שהקנה לה ההסכם. כך למשל, טוענת התובעת לאי התאמות בין פירוט הסחורה שסופקה לחנות לפי תעודות המשלוח לסחורה שנמסרה בפועל; לחיוב בתשלומים מופרזים בגין דמי שמירה, שכירות ודמי ניהול; סיווג מוצרים רבים כמוצרי "פרומו שיין" שבגינם כלל לא זכאית התובעת לעמלה ובניגוד להתחייבות לסדר גודל של 5 מוצרים כאלו בכל זמן נתון לכל היותר; חיוב בתשלום עבור חוסרי מלאי; וחיוב בקבלת שירותים במחיר יקר מבעלי מקצוע שונים דוגמת עריכת ביטוח.
עוד טוענת התובעת, כי בעקבות ביקורת פתע שבצעו מנהלי הנתבעת בחנות ביום 25.12.12, החלו מנהלי הנתבעת להטיח בעמיר האשמות במעשי גניבה ומרמה. האשמות אלו היו חסרות שחר וכפו על התובעת התמודדות נוספת, שהקושי הטמון בה אך הוחמר נוכח מחלת המנוח.
במצב זה, כך נטען, למעשה נאלצה התובעת להודיע על הפסקת ההסכם, והודעה בהתאם נמסרה לנתבעת. מצב זה, ממשיכה התובעת, אף הקנה לתובעת זכות להביא "זכיין חלופי" אלא אם כן תממש הנתבעת את זכות הסירוב שניתנה לה בהסכם ותקנה את העסק בעצמה מהתובעת. בפועל, טוענת התובעת, לא הודיעה הנתבעת על הסכמתה לרכוש את העסק בעצמה ובהמשך בכלל מכרה את הזיכיון להפעלת החנות לצד ג', וכך התעשרה על חשבון התובעת במכירת אותו הזיכיון פעמיים.
התנהלות זו, לטענת התובעת, מהווה הפרה יסודית של התחייבויות הנתבעת. הפרה שמנעה מהתובעת את האפשרות למכור את זכויותיה בחנות לצד ג' וכך הסבה לה נזקים נוכח השקעותיה.
התובעת אומדת את נזקיה בשווי הזיכיון אותו העמידה על סך של 450,000 ₪; לחילופין, טוענת התובעת לחוב בסך של 285,795 ₪ המבטא את הסכום שהיה על הנתבעת לשלם עבור החזר ההשקעה לפי ההסכם; ולחילופי חילופין טוענת התובעת לחוב המבטא את החלק היחסי של ההשקעה בג ין תקופת ההסכם הלא מנוצלת בסך של 340,232 ₪.
בנוסף, טוענת התובעת לחוב בגין אי תשלום העמלה עבור חדש הפעילות האחרון שלה, פברואר 2013, בסך הנאמד ב- 52,560 ₪; לחוב בגין גביית כספים אסורה בסך של 13,429 ₪; ולפיצוי מוסכם בסך של 185,000 ₪.
הנתבעת כופרת בטענות התובעת, כאשר לשיטתה בכלל מדובר בזכיין אשר מעל באמון שניתן בו והונה את הנתבעת.
לפי גרסת הנתבעת, בביקורות אותן ערכה התברר שהתובעת, באמצעות עמיר, הפרה את תנאי ההסכם בהפרה בוטה ויסודית. כך, טוענת הנתבעת, התברר שהתובעת מכרה מוצרים מהחנות בלא שהמכירה תירשם וכך שולשלה התמורה במישרין לקופת התובעת במקום שתועבר לנתבעת, ובמקביל "תוקנה" רשימת מלאי המוצרים בחנות כדאי שתבוצע התאמה לאותה מכירה אסורה. נוכח זאת, ממשיכה הנתבעת, בהודעת התובעת על הפסקת הפעלת החנות לא הייתה לה כל זכות להחזר על דמי הזיכיון ששילמה וזה נמכר לזכיין חלופי בניסיון לצמצם את נזקי הנתבעת.
הנתבעת כופרת בטענות להתנהלות חסרת תום לב מצידה וכופרת בטענה שבנסיבות שנוצרה הייתה עליה חובה כלשהי לרכוש את הזיכיון מהתובעת. באשר לעמלה עבור חדש הפעילות האחרון, טוענת הנתבעת שעמדה לה הזכות לקזז מחוב זה את חוב התובעת בגין פיצוי מוסכם בסך של 50,000$ על כל ההפרות היסודיות של ההסכם מצד התובעת ובגין מוצרים שנעלמו מהחנות.
כך טוענת הנתבעת שיש לדחות את התביעה ולחייב התובע בהוצאות.
התובעת תמכה את גרסתה בתצהירים של בת שבע, עמיר, וגב' עדן מלכה שהייתה עובדת התובעת. בנוסף, זומן והעיד מטעם התובעת גם רועי, בלא שהוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו.
הנתבעת תמכה את גרסתה בתצהירים של מירן, גלינה, גב' יונית זהבי , גב' רמילה סולמני ורואה החשבון מתי אינס.
דיוני ההוכחות נפרשו על פני 3 מועדים ובתום הדיונים ניתנה לצדדים ארכה להגשת סיכומים בכתב.
דיון
אין בין הצדדים מחלוקת על כך שיחסיהם בכל הנוגע לזיכיון ולהפעלת החנות, הוסדרו בהסכם.
אמנם, שעל כך אין מחלוקת, ההסכם נכרת רק מספר חדשים לאחר שהחלה בפועל הפעלת החנות על ידי התובעת, ברם הצדדים מסכימים כי ההסכם למעשה מסדיר את כל יחסי הצדדים למן היום בו החלה התובעת בהפעלת החנות ועד להפסקת ההפעלה.
לטענת התובעת , יש לחייב את הנתבעת לפצות אותה על הסכום אשר השקיעה התובעת בפתיחת החנות, בסך כולל של 408,278 ₪, ובפרט בהשבת דמי הזיכיון ששילמה, בסך של 353,273 ₪.
העילה הראשונה עליה מבקשת התובעת לבסס טענה זו הינה הטענה להפרה יסודית של ההסכם במהלך התקופה שקדמה להפסקתו.
לפי גרסת התובעת בכתב התביעה (סעיפים 14 – 20) מיום שהחלה הפעלת החנות הפרה הנתבעת את התחייבויותיה ופעלה בחוסר תום לב. כך טוענת התובעת לאי התאמות בין הרישום בתעודות המשלוח שצורפו למשלוח סחורה לבין הפריטים שנמסרו בפועל (סעיף 14 בכתב התביעה), לשימוש מוגזם בזכות להכריז על מוצרים כמוצרי "פרומו" (סעיף 17 בכתב התביעה), ולחיובים לא מוצדקים בגין חסרים במלאי (סעיפים 18 ו- 19 בכתב התביעה). בטענות אלו לא נמצא ממש.
ראשית, בהודעת התובעת על רצונה בסיום ההסכם (מכתב ב"כ התובעת מיום 26.12.12) נטען שהסיבה לביטול הינה הטענות לגניבה ומעילה, וכן מחלת המנוח ומחלוקות לעניין מוצרי הפרומו. אין בהודעת התובעת זכר לטרוניות באשר לרישומי המלאי או כל טענה שהיא באשר לתקופת הפעלת החנות. טרוניות שכאלו איפה, אפילו היו, כלל לא היוו בסיס להפסקת ההסכם.
שנית, אין בתצהירי התובעת ולו ראשיתו של פירוט לביסוס טענה מטענות אלו. התובעת תמכה גרסתה בתצהירים קצרים, אפילו לאקוניי ם, של בת-שבע, עמיר וגב' עדן מלכה. אין בתצהירים אלו כלל התייחסות לכאלו אירועים במהלך הפעלת החנות. בעדותה אף טענה בת שבע שכלל לא הייתה מעורבת באירועים אלו (עמ' 12 בפרוט') ובכלל התברר שאיננה יודעת להסביר את הדרישה ואיננה יודעת להתייחס, למשל, לדרישה לפיצוי עבור "מסך אוויר" שנלקח על ידי התובעת בפינוי החנות (עמ' 13; ש' 6 – 12 בפרוט') .
שלישית, בכל הנוגע לטענת החסרים במלאי, ההסכם מסדיר את חובת ניהול המלאי (סעיף 8.6 בהסכם) וספציפית קובע שתיעשה ספירת מלאי אחת ל- 6 חדשים, כאשר "הפרשים בלתי מוסברים ינוכו מעמלת הזכיין" (סעיף 8.6.4 בהסכם). כך מתברר שאפילו היו כאלו אי התאמות, כנטען, הרי שניתן היה להסדירם בספירת המלאי וניתן היה להסדירם גם בהודעות לנתבעת (שלא נטען שבכלל נשלחו) וודאי שאין בכאלו אי התאמות כדי לבסס טענה להפרה יסודית של ההסכם.
רביעית, בכל הנוגע לטענת שימוש מופרז בזכות להכריז על מוצרים שימכרו בלא תשלום עמלה לתובעת, מוצרי "פרומו שיין", ההסכם מסדיר את זכותה של הנתבעת להורות על כך (סעיף 13.3 בהסכם) וממילא שהתובעת לא הביאה כלל פירוט או ראיות לביסוס טענה לשימוש חסר תום לב שנעשה בזכות זו של הנתבעת.
נוכח כל אלו, אין אלא לדחות את טענות התובעת ולקבוע שלא הוכחה הטענה להפרת ההסכם מצד הנתבעת בהתנהלות שקדמה לאירועים מנובמבר 2012.
טענתה העיקרית של התובעת הינה שהזיכיון הופסק על ידה כדין, בהתאם לזכות שהוקנתה לה בהסכם ובנסיבות אשר מחייבות את הנתבעת בהשבת ההשקעות שהשקיעה התובעת ברכישת הזיכיון והקמת החנות.
לפי גרסת התובעת, נוכח האשמות חסרות שחר לגניבה ומעילה שהוטחו בעמיר, מנהל החנות (כנטען למשל בסעיפים 21 – 22 בכתב התביעה) החליטה התובעת להפסיק את ההתקשרות עם הנתבעת בהתאם לזכות שניתנה לה בסעיפים 21.2 ו- 21.4 בהסכם (כנטען למשל בסעיפים 25 - 26 בכתב התביעה). עוד טוענת התובעת כי בשלב זה ונוכח הודעה זו, מנעה הנתבעת מהתובעת את האפשרות למכור את הזיכיון לזכיין אחר. השתלשלות אירועים זו מצדיקה, לשיטת התובעת, את חיוב הנתבעת בתשלום מלוא השקעותיה בחנות.
לפי גרסת הנתבעת מאידך, התובעת היא שבחרה להפסיק את ההתקשרות נשוא ההסכם בניסיון לחמוק מהסיכון שתצטרך ליתן את הדין על מעשי המעילה שנתגלו, ובנסיבות שאין בהן כדי להקנות לתובעת כל זכות לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי או בהשבת דמי הזיכיון.
לפי אשר נקבע בהסכם, הועמדה תקופת הזיכיון על 3 שנים בצירוף אופציה להארכתה לשתי תקופות נוספות של 3 שנים כל אחת (סעיף 5 בהסכם). עם זאת, בהמשך ההסכם הוסדרה האפשרות לסיום מוקדם של תקופת הזיכיון, בין ביוזמת התובעת (סעיפים 21.2, 21.4 ו- 21.6 בהסכם) ובין ביוזמת הנתבעת (סעיפים 21.5, 21.7 ו- 21.8 בהסכם) .
אין מחלוקת על כך שהיוזמה להפסקת הזיכיון הייתה של התובעת. במכתב ב"כ התובעת מיום 26.12.12 (נספח ה' לתצהיר מירן) מודיעה התובעת על החלטתה "להביא את ההסכם שנכרת בין הצדדים לכלל סיום" ואף מבהירה כי נוכח הודעה זו עומדת לנתבעת "זכות הסירוב הראשונה לרכוש את העסק" מהתובעת. כך גם בכתב התביעה טוענת התובעת כי היא זו שהודיעה על הפסקת ההתקשרות בהתבסס על הוראות סעיפים 21.2 ו- 21.4 בהסכם (סעיף 25 בכתב התביעה).
יש לפיכך לבחון את ההסכם ולראות אם הוראות אלו אכן מקנות לתובעת את הזכות לבטל את ההסכם ולחייב את הנתבעת בהשבת ההשקעות ודמי הזיכיון.
בסעיף 21.2 בהסכם, מוסדרת אפשרות התובעת לביטול הזיכיון כך:
הזכיין יהיה רשאי לבטל את ההסכם קודם לסיום תקופת הזיכיון, בהודעה של 90 ימים מראש ובכתב, ובלבד שהתמלאו כל התנאים המפורטים להלן כולם:
21.2.1 חלפה לפחות שנה ממועד חתימת הסכם זה.
21.2.2 הזכיין עמד בכל התחייבויותיו הכספיות והאחרות על-פי הסכם זה כלפי הרמוניה לבית עד למועד כניסת הביטול לתוקפו.
21.2.3 הזכיין פעל להעברת החנות להרמוניה לבית או לזכיין אחר, על פי הוראותיה של הרמוניה לבית, בסיום ההסכם.
בהמשך, בסעיף 21.4 בהסכם, מוסדרת התוצאה של מימוש זכות זו של התובעת לביטול ההסכם כך:
במידה ונתמלאו התנאים המפורטים בסעיף 21.2 לעיל תהיה להרמוניה לבית זכות סירוב ראשונה לקנות את העסק מהזכיין במחיר שלא יעלה על המפורט בסעיף 21.5. במידה והרמוניה לבית לא מימשה את זכותה יפעל הזכיין להעברת החנות לזכיין אחר שיאושר על ידי הרמוניה לבית.
ורק להשלמת התמונה יצוין שאפשרות התובעת לביטול ההסכם מוסדרת גם בסעיף 21.6 בהסכם כך:
מובהר בזאת, כי במידה והזכיין יהיה מעוניין להפסיק את ההתקשרות עם הרמוניה לבית מכל סיבה שהיא, תהיה להרמוניה לבית זכות סירוב ראשונה לקנות את העסק מידי הזכיין ובמידה והרמוניה לבית תממש את זכותה לרכוש את העסק, סכום המכירה יחושב כך שהרמוניה לבית תשיב לזכיין את סכום השקעתו בחנות כאמור בסעיף 3.2.1 לעיל בניכוי 20% לכל שנה שנסתיימה ממועד ההשקעה או בחלק היחסי של השנה.
כך מתברר שאין בהסכם כל הסדר המאפשר לתובעת להחליט על הפסקת הזיכיון ולכפות על הנתבעת את קנייתו ממנה או תשלום כלשהו לתובעת בגין הפסקת הזיכיון. בין אם עמדה התובעת בתנאים המוקדמים שהוגדרו למתן זכות להפסקת הזיכיון (כאמור בסעיף 21.2 בהסכם) ובין אם הפסקת הזיכיון נעשתה גם בלא לעמוד בתנאים אלו (כאמור בסעיף 21.6 בהסכם) כל שנקבע הוא שלנתבעת זכות סירוב ראשונה לקנות את הזיכיון. זכות – ולא חובה.
אפילו התובעת, בהודעתה על רצונה בהפסקת ההסכם (מכתב ב"כ התובעת מיום 26.12.12) כלל לא טענה שהנתבעת חייבת ברכישת הזיכיון או בתשלום פיצוי, אלא שעומדת לה זכות סירוב ראשונה לעשות כן.
לפיכך, ככל שטוענת התובעת שעמדה לה הזכות לכפות על הנתבעת את רכישת הזיכיון או את השבת השקעות התובעת רק מעצם הודעת הפסקת ההסכם – הרי שטענה זו איננה מתיישבת עם ההסכם, איננה מתיישבת עם מצגי התובעת עצמה בהודעת ה על הפסקת ההסכם, ואין לה כל בסיס אחר - שלכן הטענה נדחית.
לטענת התובעת, במהלך התקופה שלאחר מסירת הודעת התובעת על הפסקת ההסכם, אותה הודעה מיום 26.12.12, מנעה הנתבעת מהתובעת את האפשרות למכור את הזיכיון לזכיין אחר ובהמשך גם מכרה את אותו הזיכיון בשנית, כשהיא גורפת לכיסה רווח כפול. משמע, התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה בעצמה את ההסכם כשמנעה מהתובעת את האפשרות למכור את הזיכיון לזכיין אחר, ובכך הסבה לתובעת נזק בגובה השקעות התובעת בחנות.
דא עקא, שלמעט טענה כוללנית המלינה על התנהלות הנתבעת, אין התובעת מביאה ולו רמז לניסיונות שעשתה למכור את הזיכיון לצד ג', ודאי שלא להצעה שניתנה לה לכך. התובעת עצמה מלינה על כך שהנתבעת לא הבהירה אם בכוונתה "לקנות את העסק" מהתובעת (סעיף 29 בכתב התביעה), וממילא שהתובעת לא טוענת כלל שבשלב כלשהו למדה מהנתבעת על כוונה לשלם לה דבר עבור הזיכיון. במצב זה, עמדה לתובעת האפשרות לאתר בעצמה קונה אפשרי לזיכיון ולהציגו בפני הנתבעת. לו כך עשתה התובעת, היה על הנתבעת להחליט אם לממש את "זכות הסירוב" שניתנה לה. אך התובעת לא עשתה כן. התובעת לא הביאה כל ראיה למאמצים שעשתה למכור את הזיכיון ואף ל א טוענת שעשתה כן.
בעדותו, טען מירן שלא היה מסכים להעברת הזיכיון (עמ' 26; ש' 6 בפרוט') . כך גם טען במכתבו מיום 24.1.13 (חלק מנספח ה' בתצהיר מירן) בו מודיע מירן כי "מרשך לא רשאי למכור את הזיכיון לאיש". לעמדה זו של מירן אפשר והייתה משמעות לו הייתה על הפרק אפשרות שכזו. ל ו פעלה התובעת, איתרה, והציגה צד ג' שהסכים לרכוש ממנה את הזיכיון. אך בהיעדר כזה, אין כל משמעות מעשית להודעת מירן.
התובעת מלינה על כך שהנתבעת מכרה את הזיכיון לצד ג'. ואכן, אין מחלוקת על כך שהנתבעת מכרה את הזיכיון לצד ג' תמורת סך של 150,000 ₪ + מע"מ בהסכם מיום 11.2.13 (נספח ו' לתצהיר מירן). אלא שבנסיבות שנוצרו אין הדבר מקים כל זכות לתובעת. מרגע שהתברר שהתובעת עומדת להפסיק את הפעלת החנות; ומרגע שהתברר שהתובעת כלל לא הציגה בפני הנתבעת צד ג' כלשהו שאפשר ויבוא בנעליה; עמדה לנתבעת הזכות המלאה לפעול בעצמה לאיתור של צד ג' שכזה ובתנאים שתבחר ותסכם עימו. התקשרות הנתבעת עם אותו זכיין אחר איננה מהווה במצב זה מכירה חוזרת של אותו הזיכיון, אלא מכירת זיכיון חדש במקום זה שבוטל ופקע. ככל שמלינה התובעת על כך שהנתבעת התעשרה על חשבונה ומכרה בשנית את אותו הזיכיון, אין לה להלין אלא על עצמה, על שבחרה לבטל את ההסכם ובחרה שלא לנסות כלל למכור הזיכיון לצד ג'.
לפיכך, הטענה שלפיה מנעה הנתבעת מהתובעת את האפשרות למכור הזיכיון לצד ג' או שהתעשרה על חשבונה – נדחית.
כך ניתן לסכם את אשר התברר – התובעת היא שהחליטה על ביטול ההסכם והיא שהודיעה על ביטול ההסכם וביטול הזיכיון. במצב זה, עמדה לתובעת האפשרות לפעול למכירת הזיכיון לצד ג', שאז הייתה לנתבעת, לפי ההסכם, "זכות סירוב ראשונה" לרכוש הזיכיון בעצמה. התובעת לא עשתה כן, לא פעלה למכירת הזיכיון, וממילא שאין לה כל זכות ל כפות על הנתבעת את רכישתו ממנה בסכום כלשהו. ומשכך – כל הטענות שלפיהן יש לחייב את הנתבעת בהשבת דמי הזיכיון או בהשבת השקעות התובעת בחנות – נדחות.
לטענת התובעת, יש לחייב את הנתבעת לשלם לה את העמלה המגיעה לה בגין פברואר 2013.
בהתאם להסכם, התחייבה התובעת להעביר לנתבעת את מלוא הפדיון מפעילות החנות (סעיף 10 בהסכם), וכנגד זאת התחייבה הנתבעת להעביר לתובעת עמלה בשיעור 36% ממחזור המכירות החודשי (סעיף 13.3 בהסכם).
לפי גרסת התובעת, לא קיימה הנתבעת התחייבות זו בגין פברואר 2013 והעמלה שלה זכאית הייתה התובעת ולא הועברה עומדת על 52,560 ₪ (כולל מע"מ).
הנתבעת מצידה, איננה מכחישה את זכות התובעת לעמלה בגין פברואר 2013 אך בכתב ההגנה הכחישה את תחשיב התובעת. לפי תחשיבי הנתבעת (סעיף 23 בתצהיר מירן) עמד הפדיון הכולל של החנות בפברואר 2013, עד הפסקת ההסכם, על סך של 126,121 ₪.
לא מצאתי בראיות התובעת או בתחשיביה כל ניסיון להתמודד עם נתונים כספיים אלו ולפיכך, אני מקבל את תחשיבי הנתבעת וקובע שעמדה לתובעת הזכות לעמלות בסך כולל של 45,404 ₪. סכום זה חבה הנתבעת לתובעת.
לטענת התובעת, יש לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 13,429 ₪, בגין סכומים שגבתה הנתבעת שלא כדין בתקופה שלפני כניסת התובעת לחנות.
למעט טענה כללית שכזו בכתב התביעה, לא נעשה כל ניסיון לפרט ולהציג ראיות לכזו גבייה אסורה של הנתבעת, ודי בכך כדי לדחות את הטענה.
ולבסוף, טוענים הצדדים זה כלפי זה להפרה יסודית של ההסכם ומכאן שגם לחיוב בתשלום פיצוי מוסכם.
בהתאם להוראות ההסכם (סעיף 23.1 בהסכם) כל הפרה יסודית של התחייבויות צד להסכם תזכה את הנפגע בפיצוי מוסכם של 50,000$.
לפי גרסת התובעת, הפרה הנתבעת את ההסכם בהפרה יסודית שלכן עליה לשלם את הפיצוי המוסכם. לפי גרסת הנתבעת, דווקא התובעת הפרה את ההסכם בהפרה יסודית שלכן יש לחייב את התובעת בתשלום הפיצוי המוסכם ולקזז את הפיצוי מכל סכום בו תימצא הנתבעת חייבת.
במוקד מחלוקת זו עומדים האירועים שהתרחשו במהלך נובמבר – דצמבר 2012, ובמהלכם הודיעו מנהלי הנתבעת על חשדות למעילה והונאה בהתנהלות התובעת.
אין מחלוקת על כך שביום 29.11.12 ערכה גלינה, מנהלת בנתבעת, ביקורת בחנות ותוך כדי כך טענה בפני עמיר כי חשבוניות אותן איתרה מבטאות למעשה עסקאות פיקטיביות. טענות אלו דווחו למירן, אשר זימן את עמיר והמנוח לפגישה ביום 30.11.12, ובמהלכה טען בפניהם למעילה חמורה באמון וברכוש הנתבעת ואף דרש שעמיר יעבור בדיקת פוליגרף (סעיף 9 בתצהיר מירן).
על אירועים אלו מתבססת טענת התובעת להפרה יסודית של ההסכם. לפי גרסת התובעת, אין ולא היה כל בסיס להאשמות חמורות אלו שהוטחו בתובעת ומנהליה, אך חומרת ההאשמות והיחס של מנהלי הנתבעת מהווים כשלעצמם חוסר תום לב והפרה יסודית שהצדיקה את ביטול ההסכם. כלומר, לפי גרסת התובעת, עצם הטחת ההאשמות בדבר מעילה שבוצעה הייתה הפר ה יסודית של ה הסכם מצד הנתבעת.
טענה זו מעוררת אי נחת. מבנה ההתקשרות שבין התובעת לנתבעת היה כזה שהשית על התובעת את החובה להקפיד בנהלי הנתבעת. הרי בפעילות זו הופקד בידי התובעת מלאי עצום של החנות בשלמותה, בלא שתשלם עליו מאום ובלא שתישא במימון רכישתו. בפעילות זו גם קבלה התובעת את התמורה מלקוחות החנות. תמורה בגין מלאי של הנתבעת. תמורה שהתחייבה התובעת להעביר לנתבעת.
אך טבעי איפוא היה שהנתבעת תערוך ביקורת בחנות. אך טבעי היה שהנתבעת תבקש לבחון את ספרי הנהלת החשבונות ורשימות המלאי בחנות. ואך טבעי היה שהנתבעת תלין על מה שנראה לה כאי סדרים והפרת התחייבויות התובעת. ודוק, אין לכך כל קשר לשאלה אם היה בסיס לטענות או לחשדות אם לאו. לא בהוכחת החשדות עסקינן, כי אם בזכותה של הנתבעת לבדוק אותן. ועל זו הרי לא יתכן ספק.
אם כך, הנתבעת סברה שנתגלו אי סדרים, סברה שממצאים אלו מבטאים מעילה באמון, ועשתה את המתבקש במצב שכזה – הזמנת מנהלי התובעת לקבלת הסברים ולבירור. לא ניתן להבין כיצד מצב שכזה מהווה הפרה של התחייבויות הנתבעת, חוסר תום לב, או בכלל עילה לביטול ההסכם .
בקביעה זו, שלא נמצא דופי בדרישת הנתבעת להסברים והבהרות, יש כדי להביא לדחיית טענת התובעת להפרה יסודית של ההסכם מצד הנתבעת. מאידך, אין בכך כדי להביא לקבלת טענת הנתבעת עצמה לאי סדרים ומעילה. לבחינת טענה זו, ובהתאם גם לבחינת הטענה להפרה יסודית, לזכות לפיצוי מוסכם ולקיזוז, יש לבחון אם הוכחה הטענה.
השאלה אם הוכחו טענות הנתבעת עמדה במוקד תצהירי הנתבעת ובהמשך, גם במוקד חקירתו הנגדית של עמיר. הנה אשר התברר בהקשר זה:
נתגלו מקרים רבים של מכירות כנגד תקבול מזומן שלא נרשם בקופה – הנתבעת הציגה מספר קטעים מסרטוני מצלמות החנות וב הם נראה עמיר מקבל תשלום במזומן מלקוח בחנות, מפקיד את התשלום בקופה, אך לא מוציא חשבונית.
כך הוצגו בפני עמיר אירוע מיום 22.1.13 בו נראה עמיר מוכר מוצר ללקוח כנגד תשלום במזומן (עמ' 23 בפרוט'); אירוע מיום 13.2.13 בו נראה עמיר מבצע עסקה הכוללת מכירת 2 כלי הגשה בעוד שבחשבונית (שנבדקה לאחר מכן נוכח תלונה של הלקוח) נרשם רק כלי הגשה בודד (עמ' 19 – 20 בפרוט') ואירוע מיום 9.2.12 בו נראה עמיר מקבל תשלום במזומן בלא שהעסקה תירשם בקופה (עמ' 24 בפרוט').
פעם אחר פעם הוצגו העדויות הללו בפני עמיר, כדי שיוכל להסבירן, פעם אחר פעם התברר שאין בפי עמיר תשובות כלשהן לתהיות הברורות מעדויות אלו, ולכל היותר נמסרת על ידו גרסה שקשה ליתן בה אמון (למשל הטענה לתיקוני רישום למחרת או הרצון שלא להפסיד עסקה – עמ' 24 בפרוט').
נתגלו חשבוניות רבות המבטאות עסקאות החלפה שלא נעשו – הנתבעת הציגה מספר חשבוניות המבטאות עסקאות שבצעה התובעת בחנות, ובכולן דפוס דומה. בכל אותן חשב וניות נראה שנעשתה "עסקה", במסגרתה החזיר לקוח של החנות פריטים רבים, קבל פריטים רבים תמורתם, והשורה התחתונה של "העסקה" הינה סכום זניח של שקלים בודדים לכל היותר.
כך, למשל, חשבונית מיום 15.3.12 (נספח 14 לתצהיר גלינה); חשבונית מיום 12.11.12 (נספח 3 לתצהיר גלינה); חשבונית מיום 28.11.12 (נספח 42 לתצהיר גלינה); חשבונית מיום 24.7.12 (נספח 35 לתצהיר גלינה).
הנתבעת טענה שהעסקאות שהמתוארות בחשבניות הללו אינן עסקאות אמתיות, אלא "עסקאות פיקטיביות", דהיינו עסקאות שלא אירעו בפועל. הנתבעת גם הסבירה שמדובר ברישומים שנועדו בסך הכל לבצע "התאמה" של המלאי בחנות למלאי המופיע ברישומי המלאי בחנות. תיקוני רישום שנועדו לשרת את האינטרסים של התובעת.
שוב ושוב הוצגו הדברים בפני עמיר במהלך עדותו. שוב ושוב הסתבר שאין לעמיר כל הסבר לאופן התנהלות זה.
נתגלתה חשבונית המבטאת עסקה שלא הייתה כלל באירוע מיום 28.11.12 – לפי חשבונית אשר הציגה הנתבעת (נספח 42 לתצהיר גלינה) באותו מועד בוצעה על ידי עמיר עסקת החזרה והחלפה של מוצרים, כאשר זו כוללת מכירת 6 מוצרים המכונים "חמסה מתכת" וסיכום העסקה הינו – 0. בד בבד הציגה הנתבעת את הסרטון שצולם ומבטא עסקה זו, ובה נראה כיצד יושב עמיר לצד הקופה, בלא כל "לקוח", ונראה כמעביר בסורק שוב ושוב, 6 פעמים, את אותו המוצר "חמסה ממתכת". הרושם הברור מהסרטון היה של עסקה שלא בוצעה בפועל, אלא של פעולה ש נועדה לצרכים אחרים. העובדות הוצגו בפני עמיר וזה טען כי מדובר "בסגירת קופה" (עמ' 25 בפרוט'). לא ברור מה ל"סגירת קופה" ולעובדות שהתבררו וקשה היה ליתן אמון בגרסה זו של עמיר.
חסימת קו הראיה של מצלמות האבטחה – הנתבעת הציגה קטע מסרטון מצלמת האבטחה מיום 14.2.13 (היום בו בוצעה ספירת מלאי לקראת סיום הזיכיון) ובו נראה עמיר עורם ארגזים אל מול מצלמת האבטחה, באופן החוסם את יכולתה לצלם את אשר נעשה במחסן בעת ביצוע ספירת מלאי. הסרטון הוצג בפני עמיר ובפני בית המשפט. הרושם העולה מצפייה זו ברור – מאן דהו חסם במכוון את המצלמה מלצלם את אשר נעשה במחסן. תחילה בהערמת ארגזים ובהמשך בסיבוב המצלמה. הסרטון והעובדות הוצגו בפני עמיר אך זולת ניסיונות לחמוק ממענה, לא ניתנו תשובות לתהיות שעלו מאשר ניכר מאותו סרטון (עמ' 18 בפרוט').
קשה היה שלא לחוש שנעשה ניסיון מכוון של עמיר למנוע ממצלמות האבטחה במקום מלצלם את אשר נעשה בעת ספירת המלאי.
עדויות גב' יונת זהבי וגב' רמילה סולימאני – עדות אלו היו עובדות התובעת בחנות, והעידו על פעולות רבות שבוצעו במטרה להתאים את המלאי בחנות למלאי הרשום , ועל מכירות שלא נרשמו כלל. גב' זהבי אף העידה שעשתה כן על פי הוראות ברורות שקבלה מעמיר, בו ראתה את הבעלים של התובעת. עדויות אלו מתיישבות עם הרישומים בחשבוניות והראיות הנוספות שהציגה הנתבעת, שלכן לא מצאתי סיבה שלא ליתן בהן אמון.
עדותו של רועי – עד זה זומן למתן עדות על ידי התובעת. בעת עדותו התברר שאין לו ידיעה אישית על האירועים שהביאו להפסקת ההתקשרות בין התובעת לנתבעת והוא כלל לא נשאל על אירועים אלו. מאידך, אישר רועי בעדותו כי כזכיין בסניף אחר של הנתבעת היה ידוע לו שהדרך היחידה בה ניתן היה לבצע תיקונים במצב בו התגלתה אי התאמה בין הרישום בתעודת משלוח לספירת הסחורה שהגיעה בפועל הינה משלוח הודעה בפקס' לנתבעת (עמ' 9; ש' 1 – 4 בפרוט'). עדות זו תומכת בגרסת הנתבעת שלפיה לא ניתן כלל לקבל את גרסת עמיר בכל הנוגע לעסקאות המלאכותיות שהתגלו, שהרי ברור היה שאין זו דרך לגיטימית לתיקון רישומי מלאי.
התמונה אשר מצטיירת נוכח שלל העדויות והראיות שהוצגו כאמור עגומה.
בבסיס ההתקשרות שבין התובעת לנתבעת עמדה ההסכמה שלפיה המלאי בחנות מצוי בבעלותה הבלעדית של הנתבעת. כך גם התחייבה התובעת להעביר לנתבעת כל שקל שמתקבל ממכירות שמבוצעות בחנות (סעיף 10.1 בהסכם). כך ממילא שגם התחייבה התובעת להקפיד על הפקדת כל תקבול בכספת החנות בתום כל יום עסקים (סעיף 10.3 בהסכם).
הראיות אשר הוצגו מעידות על הפרה ברורה, בוטה, נמשכת ומכוונת של התחייבויות התובעת.
הראיות שהוצגו מעידות כיצד שוב ושוב בוצעו על ידי התובעת פעולות שמשמעותן הסתרת תקבולים, הסתרת עסקאות, דיווח על עסקאות פיקטיביות, תיקון מלאכותי של המלאים וכיו"ב פעולת שמשמעותן אחת – שליחת יד בקופת הנתבעת.
ודוק, הטענות אשר העלתה הנתבעת הינן טענות קשות, טענות לקנוניה ולמרמה. וכחומרת הטענות כך גם נטל הראיה שרבץ לפתחה של הנתבעת. הנתבעת עמדה בנטל זה. הנתבעת הראתה שאכן נעשו הפעולות כאמור בהפרה בוטה של התחייבויות התובעת.
לטענת התובעת, אין ממש בטענות הנתבעת שכן אלו מופנות כלפי עמיר, שאיננו כלל בעל השליטה בתובעת. דומה שטענה זו מוטב לולא נטענה משנטענה. הראיות שהוצגו מלמדות שמלכתחילה, מפתיחת החנות, וודאי שלאחר מחלתו הקשה של המנוח, עמיר היה זה שהופקד על ניהול התובעת. התובעת לא טרחה כלל להציג כל מנהל אחר מטעמה ומעדות בת שבע, אלמנת המנוח, מתברר שהיא בכלל הפעילה עסק אחר בבית החולים רמב"ם ולכל היותר הגיע לחנות בעת סגירת הקופה (למשל עדותה בעמ' 11 בפרוט') כך ש ברור שלא הייתה לה כלל מעורבות בפעילות החנות. ובכלל, כלל לא ברור מה משמעות יש לשאלה אם עמיר הינו "מנהל בכיר" או רק "עובד שכיר" של התובעת. עובדה היא שעמיר היה מעורב עד מעל לראשו בפעולות העומדות בסתירה בוטה, תהומית, להתחייבויות התובעת בהסכם. ואם כך עשה עמיר תחת אפם של מנהלי התובעת ובלא ידיעתם – אין להם להלין אלא על עצמם.
על כל פנים, יהא מעמדו "הפורמאלי" של עמיר אשר יהיה, לאחר שהתברר שהתובעת הפקידה בידיו את ניהול החנות אין התובעת יכולה לנסות ולהתנער ממעשיו והשלכותיהם.
לפיכך, אני מקבל את גרסת הנתבעת וקובע כי התובעת הפרה בהפרה יסודית את התחייבויותיה לפי ההסכם. נוכח הפרה יסודית זו, עומדת לנתבעת הזכות להשית על התובעת את תשלום הפיצוי המוסכם ולקזז סכום זה מכל חוב לתובעת. ממילא גם שבכך, כאשר סכום הפיצוי המוסכם עולה על יתרת החוב לתובעת בגין תשלומי העמלות של חדש פברואר 2013, אין לתובעת זכות לטעון שאי העברת העמלות היווה הפרת התחייבויות הנתבעת, ואף אין לתובעת הזכות לתבוע תשלום זה בדיעבד.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
אשר על כן אני דוחה את התביעה.
התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בגין תביעה זו ואלו, בשים לב להיקף הראיות שהוצגו והתמשכות ההתדיינות, יועמדו על סך של 50,000 ₪.
כל הכספים אשר הפקידה התובעת בקופת בית המשפט יועברו לנתבעת, באמצעות העברתם לב"כ הנתבעת.
ניתן היום, י"ז אלול תשע"ו, 20 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.