הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 37583-03-16

לפני כבוד השופט רמי חיימוביץ

התובע

פלוני

נגד

הנתבעת
קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים

ב"כ התובע עו"ד צבי זגלשטיין
ב"כ הנתבעת עו"ד אבי אמסלם

פסק דין
תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.
התובע נהג בטרקטורון של אדם זר שאותו פגש מספר דקות קודם לכן. הטרקטורון התהפך והתובע שנפגע פונה מהמקום מבלי שהוא או חבריו שהיו עמו לקחו את מספר הרכב או פרטי הבעלים. התובע אינו יודע מי הבעלים של הטרקטורון ומי ביטח אותו (אם היה מבוטח) ולכן הוא מבקש כי קרנית תפצה אותו על פגיעותיו.
התביעה נדחית. קרנית באה להגן על נפגע תמים שאין באפשרותו לתבוע פיצויים מחברת ביטוח, אך אדם שנוהג ברכב זר מבלי שבדק את פרטי הבעלים ואת קיומו של ביטוח פועל באורח בלתי סביר ומונע אפשרות לפנות לחברת הביטוח שאחראית לפיצוי, ולכן אינו זכאי להסתמך על רשת הביטחון של קרנית הממומנת מכספי הציבור.
התובע והתאונה
התובע, יליד 2/10/90, כיום כבן 30, ובמועד התאונה כבן 24.
ב-19/9/14 פונה לבית חולים עם פגיעות בראשו ובידו. אין מחלוקת של ממש כי התובע נפגע בתאונת דרכים, אך קיימות מחלוקת על פרטים ספציפיים הקשורים לחבות.
גרסת התובע היא, בבסיסה, כי הגיע יחד עם שלושה חברים לשדות סמוך למושב מגשימים שם נוסעים רכבי שטח. כשהגיעו למקום פגשו אדם זר ששמו ככל הנראה צחי, שביקש למכור טרקטורון מסוג RZR (סוג הרכב, טיבו ורישיון הנהיגה הנדרש כדי לנהוג בו שנויים במחלוקת). אחד מחבריו של התובע – מר אסף משיח – התעניין ברכישת הטרקטורון וביצע בו נסיעת מבחן.
אסף ביקש מהתובע כי גם הוא יבחן את הטרקטורון.
התובע החל נוהג בטרקטורון ובעת שניסה לעלות על דיונת חול התהפך ונפגע בידו ובראשו.
התובע פונה לבית חולים על ידי אדם זר (אחר) שהיה באזור וחבריו עזבו את המקום מבלי שצילמו את הטרקטורון או לקחו את מספרו או את שמו המלא ופרטיו של הבעלים.
התובע וחבריו חזרו לאזור בו ארעה התאונה בשבועות הבאים כדי לאתר את בעליו של הטרקטורון אך לא הצליחו. לכן הוגשה תביעתו נגד קרנית.
בבית המשפט העידו התובע, מר יוסף משיח, מר מתן רז – חבר נוסף שהיה במקום התאונה; ומר סרגי אונישנקו, חוקר מטעם הנתבעת שחקירתו התייחסה לנזק.
המתווה הנורמטיבי
תפקידה של קרנית הוא "לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח " בנסיבות המפורטות בסעיף 12(א) לחוק. מדובר בתפקיד שיורי, משלים לחברות הביטוח, התואם את יעדיו הסוציאליים של החוק ומבטיח פיצוי לנפגעים תמי לב, שזכאים לפיצוי מכוח החוק, אך מסיבות מסוימות אינם יכולים לקבלו מחברת ביטוח כלשהי. המצבים המובהקים הם תאונת פגע וברח ו נוסעים שלא יכלו לדעת כי הנסיעה אינה מבוטחת (ע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה, פ"ד לט(4) 821 (1986); ע"א 3909/08 קרנית נ' שרה קורן (3/11/09)). הלשון והתכלית ברורות, וברי כי קרנית אינה חבה בפיצוי של נפגע שאינו זכאי לפיצויים מכוח החוק ( ע"א 422/78 סלמון נ' קרנית, פ"ד לג(2) 701 (1979)).
הזכאות לפיצוי נקבעת, כמובן, בהתאם להוראות החוק ונועדה למי שנפגע בתאונת דרכים. עם זאת, סעיף 7 לחוק קובע הגבלה על הזכאות ומונה שורת מקרים בהם הנפגע אינו זכאי לפיצוי אף שנפגע בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק. המשותף למקרים אלו הוא אחריותו של הנפגע לתאונה או להעדר כיסוי ביטוחי, ולעניינו רלבנטי סעיף קטן (5) שעניינו: " מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או שהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב".
תוצאתם המשפטית של סעיפים 7(5) ו-12 היא ש"נוהג רכב שאינו מבוטח, שנפגע בעצמו, אינו זכאי לתבוע פיצויים מאת קרנית" (אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים, מהדורה רביעית (תשע"ב-2011) 471). טעם הדבר הוא שהאחריות לברר קיומו של ביטוח מוטל על נוהג הרכב, ואם לא עשה זאת האחריות לתוצאות התאונה היא עליו ולא על הציבור (המיוצג על ידי קרנית). אלא שכמנהגו של חוק הפלת"ד נוצר חריג לחריג, ולפיו " על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או את המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)" (סעיף 7א). מטרתו של חריג זה היא להגן על נפגע-נהג תם לב שנותר ללא ביטוח שלא באשמתו, לרוב משום שבינו לבין מתיר השימוש התקיימו יחסים מיוחדים במסגרתם יכול היה להניח כי הרכב מבוטח. הדוגמאות הבולטות הן עובד מעביד, קרבת משפחה או ידידות אמיצה (8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (8/12/05); רע"א 2853/96 קרנית נ' פרח (1) 680 (1999); ריבלין, עמ' 424 ואילך). חריג זה בא להגשים תכלית כללית של צדק, והטעמים המונחים ביסודו הם טעמים של תקנת הציבור המשולבים בשיקולים של הרתעה (ע"א 1777/03 קרנית נ' אגמי, (4/7/05); רע"א 9748/12 ‏ קרנית נ' AIG (24/1/13).
לשלמות התמונה נוסיף כי זכותו של הנפגע לפיצוי מקרנית נשללת מקום לא פעל בשקידה סבירה לברר את זהות הרכב ומבטחת הרכב (ע"א 502/84 קרנית נ' הורוביץ, פ"ד מא(1) 542 (1987); ע"א 3909/08, 879; ריבלין, 462).
יישום הדין על עובדות המקרה הנוכחי מוביל לדחיית התביעה.
יישום
אחריות התובע והתנהלותו: בחינת המקרה כולו מלמדת כי האחריות לתאונה ולהעדרו של כיסוי ביטוחי היא על התובע. התובע עלה לרכב של אדם זר אותו פגש מספר דקות קודם לכן מבלי שבירר את פרטיו וזהותו של אותו אדם ומבלי שידע עליו דבר . התובע לא שמר את פרטי הרכב או מספרו. התובע לא וידא כי לרכב רישיון תקף. התובע נהג ברכב מבלי שבדק כי לרכב ביטוח וממילא לא שמר את פרטי המבטחת שניתן יהיה להיפרע ממנה. התובע וחבריו גם לא ביקשו את פרטי הרכב והביטוח אחרי התאונה ואפילו לא צילמו את הרכב או לוחית הרישוי . בכך סיכל התובע את מדרג הביטוח שיצר המחוקק ואת האפשרות להיפרע מחברת ביטוח כלשהי ואין הצדקה להעביר את נטל הפיצוי לקרנית, ובעקיפין לציבור. "קרנית באה להגן על הנפגע התמים שאין באפשרותו לתבוע פיצויים מאת הנהג-הפוגע ומאת חברת הביטוח שקיבלה את הפרמיה עבור הביטוח. נפגע שאינו פועל באורח סביר על-מנת שניתן יהיה לפנות לחברת הביטוח שאחראית לפיצוי, ומבקש להסתמך על רשת הביטחון של קרנית, מסכל את מדרג הביטוח שנקבע בחוק, ולמעשה מעביר את משא הפיצויים מכתפיהם של 'האחראים הראשוניים' אל כתפי ברירת המחדל הממומנת מכספי הציבור. יש להדגיש עוד כי כאשר מדובר בחבות של קרנית מכוח סעיף 12(א)(1), כלומר חבות שקמה בשל כך שהנהג-הפוגע אינו ידוע, לא קמה זכות חזרה לקרנית מכוח סעיף 9 לחוק הפיצויים, והמשמעות היא שהחבות נותרת במלואה על כתפיה של קרנית הממומנת מכספי הציבור (ראו סעיף 15 לחוק הפיצויים). מכל הטעמים האלה, יש הצדקה לדרישה שאדם הנפגע בתאונת דרכים ישקוד באורח סביר – לא יותר אך גם לא פחות – למימוש האפשרות לקבל את דמי הביטוח מחברת הביטוח" (ריבלין, 463). דברים ברורים אלו מבהירים כי טעמי החוק אינם מתקיימים וכי התובע, שהאירוע כולו הוא באשמתו ובאחריותו, אינו זכאי לפיצוי מקרנית.
ביטוח: התובע לא הוכיח כי הרכב בו נהג היה מבוטח. התובע טען אמנם כי חברו מר אסף משיח שאל את המוכר האם הרכב מבוטח וזה השיב בחיוב, אך מדובר בעדות יחידה של בעל דין במשפט אזרחי, שאין לה סיוע ולא ניתן להסתמך עליה (סעיף 54 ל פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 וראו לאחרונה ע"א 765/18 ‏ ‏חיון נ' חיון (1/5/19) ). יתרה מכך, גרסת התובע נסתרה בחקירת חבריו. מר משיח עצמו העיד כי לא בדק רישיונות וביטוח ולא שאל על כך (עמ' 29, 12) והדברים אושרו על ידי מר מתן רז שהעיד כי אף אחד לא התעניין ולא שאל על ביטוח (עמ' 21, 28). סתירה זו שוללת, כאמור, את טענת התובע כי בדק שהרכב מבוטח, ומלמדת על אמינותו הנמוכה ועל ניסיונו להתאים את גרסתו לדין כדי לקבל פיצוי.
סעיף 7א: התובע טוען כי גם אם הרכב אינו מבוטח חל עליו החריג שבסעיף 7א שכן סביר מצדו להניח שבעליו של הטרקטורון ביטח אותו בביטוח חובה, מ שום שדרש עליו מחיר של 50,000 ₪. לא ניתן לקבל טענה זו המעקרת לחלוטין את חובתו של נהג לבדוק כי הרכב בו הוא נוהג מבוטח. מטרתו של החריג שב סעיף 7א היא, כאמור, להגן על נפגע-נהג תם לב, והוא נועד, בעיקרו, למקרים בהם מתקיימים יחסים מיוחדים בין הנהג לבין מתיר הנהיגה למשל עובד מעביד, קרבת משפחה או ידידות אמיצה, אם כי הסעיף אינו מוגבל למצבים אלו (רע"א 9748/12 קרנית נ' AIG (24/1/13). המבחן לבחינת סבירות הסתמכותו של הנהג הוא "מבחן מעורב בו משמשים יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים המתחשבים בצדדים עצמם ובנסיבות השימוש ברכב" (ריבלין, 527), וכפי שנפסק יש לתת מקום גם לשיקולים הרתעתיים שיבטיחו קיום הוראות החוק ונהיגה מבוטחת (ע"א 1777/03 קרנית נ' אגמי, (4/7/05)). יישום המבחן על עובדות המקרה מוביל לקביעה כי התנהלות התובע אינה סבירה, שכן בינו לבין מתיר השימוש לא היו כל קשר או היכרות קודמים. התובע פגש באותו אדם דקות ספורות לפני הנהיגה והדבר היחיד שידע עליו הוא רצונו למכור את הטרקטורון. התובע אינו מכיר את אותו צחי (וגם שמו משוער), אינו יודע אם מדובר באדם אמין, אם ניתן לסמוך עליו, אם הוא נוהג לבטח את רכב השטח שלו, ואפילו אינו יודע אם הוא אכן בעליו של הטרקטורון ומדובר בהשערה בלבד. כיצד אפוא הוא יכול להניח שהטרקטורון מבוטח?
התובע טוען כי הוא סביר להניח שאדם שדורש 50,000 ₪ עבור רכב יבטח אותו. הסכום אותו דרש המוכר אינו מקים חזקת ביטוח, והרי כל קיומה של קרנית נובע מכך שחלק מבעלי הרכבים – חלקם יקרים בהרבה – אינם מבטחים אותם בביטוח חובה. גם נסיבות המקרה אינן תומכות בהנחה זו, שכן אין מדובר בסכום גבוה, וממילא מחיר הרכב קשור לביטוח מקיף ולנזקי רכוש ולא לביטוח חובה שרלבנטי לענייננו. יתרה מכך, ניתן למשל לחשוש כי המוכר מבקש למכור את רכב השטח בגלל עלויות הביטוח ולכן דווקא לא ביטח אותו בביטוח חובה , ולכן לא ניתן ליצור חזקה כי הטרקטורון היה מבוטח.
נדרשות נסיבות חריגות ביותר כדי לקבוע שסביר להניח כי אדם זר ,שהנהג אינו מכירו ולא פגש בו מעולם ביטח רכב – בוודאי רכב שטח – בביטוח חובה. נסיבות חריגות אלו אינן מתקיימות בענייננו, ומנגד קיימים שיקולי ההרתעה המחייבים את הנהג לבדוק קיומו של ביטוח שכזה. פועל יוצא הוא כי לא מתקיימים התנאים לתחולתו של סעיף 7א לחוק והתובע אינו זכאי להגנתו.
סוג הרכב: בכתב התביעה ובתחשיב הנזק טען התובע כי מדובר בטרקטורון מבלי לפרט את סוג הרכב, ורק בתצהירי העדות הראשית נטען, לראשונה, כי מדובר ברכב מסוג RZR. אין מדובר בסוגיה שולית שכן קיים הבדל מהותי בין הרכבים ובסוגי רישיון הנהיגה הנדרשים להם, ולענייננו – אין חולק כי התובע רשאי לנהוג ב-RZR אך אין לו רישיון נהיגה על טרקטורון (עמ' 5 , 25-31). התנהלות התובע וגרסתו הכבושה בעניין סוג הרכב מעוררות תמיהות, בעיקר על רקע חוסר אמינותו בסוגיית הביטוח, וקיים חשש כי גם בעניין זה הותאמה הגרסה להוראות החוק. עם זאת, בשונה מעניין הביטוח, כאן נתמכה עדות התובע בעדות שני חבריו שטענו גם הם כי מדובר ברכב מסוג RZR. אמנם מר משיח היה נחרץ יותר בנושא (עמ' 29, 10-11) ואילו מר רז היה מסויג וכשנשאל באיזה רכב התובע נסע השיב "RZR נראה לי, משהו כזה... הכלי הוא RZR או טום קאט. אני לא יודע ... זו אותה משפחה" (עמ' 21) , אך בסופו של יום שניהם זיהו את סוג הרכב כ-RZR וכפי שפורט בסיכומי התובע קיימים מאפיינים חיצוניים ברורים המבחינים בין סוגי הרכב. בנסיבות אלו נמצא כי עלה בידי התובע להוכיח, במאזן האזרחי, כי מדובר ב-RZR.
סתירות נוספות: בעדות התובע וחבריו עלו סתירות נוספות, שאינן משפיעות על התוצאה המשפטית. כך, למשל, בעובדה שבמכתב הדרישה לנתבעת, בכתב התביעה ובתשובותיו לשאלון הנתבעת נכתב כי התובע רצה לרכוש את הטרקטורון ולכן ביצע נסיעת מבחן, ורק בהמשך נטען כי מר משיח ביקש לקנות אותו וכי התובע ביצע את נסיעת המבחן אחריו. חבריו תמכו בבית המשפט בגרסה המאוחרת (מר רז בעמ' 22 ומר משיח בעמ' 25), אך נמצא כי במסגרת חקירה שבוצעה לפני המשפט סיפר מר רז לחוקר כי התובע הוא שרצה לקנות את הרכב. גם בנוגע לפינויו של התובע לבית החולים אחרי התאונה נמצאו סתירות. בפנייתו לנתבעת נטען כי פונה באמבולנס. בהמשך נטען כי חבריו פינו אותו לבית החולים. ואילו הגרסה בבית המשפט הייתה כי נהג רכב שטח שהיה במקום פינה אותו לבית החולים. אציין כי זהותו של אותו אדם שפינה את התובע אינה ידועה והוא לא זומן לעדות אף שאולי יכול היה לשפוך אור על נסיבות התאונה ועל זהות בעליו של הרכב. סתירות אלו אינן מהותיות להכרעה, והתובע הסביר אותן כטעויות ניסוח ואי הבנה בינו לבין בא כוחו, והדברים לא נשללו.
שקידה סבירה: אין די בכך שהנפגע אינו יודע מיהו הגורם האחראי לפצותו ועליו להראות כי פעל בשקידה סבירה לאיתורו (ע"א 502/84, לעיל). על פי רוב נבחנת השקידה הסבירה בדיעבד, לאחר התאונה, ויש לתת משקל גדול לאופייה הטראומטי של התאונה ולבחון באופן אובייקטיבי האם היה באפשרות הנפגע לקבל את פרטי האחראי. בהקשר זה מתקבלות טענות התובע כי נוכח פגיעתו הקשה בתאונה לא יכול היה לקחת את פרטי הרכב והבעלים מיד אחרי התאונה , שכן הוא נפגע פגיעות משמעותיות ופונה מהמקום. גם טענת חבריו כי לא לקחו את פרטי הבעלים אחרי התאונה מפני שנלחצו מפגיעות התובע ("חבר שלי מת, עניין אותי מה קורה איתו") לא נשללה, אם כי ניתן לתהות כיצד בימים אלה כשכל אדם נושא עמו טלפון ומצלמה והכל מתועד איש משלושת החברים לא חשב לצלם את הרכב ההפוך. תהיה זו מתחזקת שכן התובע פונה מהמקום על ידי אדם אחר ולחברים היה די והותר זמן לגשת לטרקטורון ולצלמו ואף לקחת את פרטי בעליו . דומה כי כך היה עושה אדם סביר, שלפחות היה מצלם את הרכב ההפוך, אך מאחר והשקידה הסבירה היא של התובע ולא של צדדים שלשיים לא ניתן לחייבו בגין התנהלות חבריו (השווו ת"א 29617/06 שמעוני נ' עיזבון המנוח בן אבו (12/4/10)).
עם זאת, לא ניתן לקבוע כי התובע פעל בשקידה סבירה לאיתור זהות הרכב ובעליו.
ראשית, במובנה הצר של חובת השקידה הסבירה (חיפוש אחרי התאונה) נמצא כי התובע לא עשה די לאיתור הרכב ובעליו. התובע עשה פעולות מינימאליות לאיתור הרכב אחרי התאונה, שכללו הגעה לשטח ברמת מגשימים לאחר התאונה וחיפוש המוכר אף שהסבירות לאיתורו בדרך זו נמוכה ביותר וחיפוש תמונות אופנוענים בפייסבוק. התובע לא ביצע פעולות מתבקשות אחרות, כמו, למשל, פניה למשטרה על מנת שתסייע באיתור רכב ובעלים התואם את הפרטים הידועים; חיפוש ברשתות חברתיות לגבי זהות אדם בשם צחי, שחום בגובה כמטר שמונים, הנוהג ב-RZR; חיפוש ברשתות החברתיות לגבי עדים לתאונה שאולי צילמו אותה או יודעים פרטים כלשהם. כשנשאל על כך בחקירתו טען כי "אני לא מעלה פוסטים בפייסבוק" (עמ' 10, 17) אך בהמשך הוכח כי הוא משתמש ברשת החברתית לצרכים אחרים כולל צרכים עסקיים וכי למעשה השתמש בפייסבוק אך רק באופן פאסיבי של בדיקת תמונות באתרי אופנוענים ולא באופן אקטיבי (שם). התנהלות פאסיבית זו אינה מהווה שקידה סבירה או ניסיון רציני לאיתור הרכב כנדרש בדין ודי בכך לקבוע כי התובע לא עמד בחובת השקידה הסבירה המוטלת עליו.
שנית, אין כל סיבה לבחון את השקידה הסבירה באופן צר, לאחר התאונה בלבד, שכן עניינה נפגע שאינו פועל באורח סביר על-מנת שניתן יהיה לפנות לחברת הביטוח שאחראית לפיצוי. קרנית לא נועדה לפצות כל מי שלא עשה כל מאמץ סביר לברר את פרטי הביטוח ומבחינה זו אין הבדל של ממש בין נפגע שלא פעל באופן סביר אחרי התאונה לבין נפגע שלא פעל באופן סביר לפני התאונה וגרם ברשלנותו למצב שבו הנסיעה אינה מבוטחת או שפרטי המבטח אינם ידועים . מאחר והאחראי היחיד למצב שבו לא ניתן לפנות לחברת ביטוח כלשהי הוא התובע עצמו, אין מקום לחייב את קרנית לפצותו, ודומה כי קביעה זו מתיישבת עם תכלית החוק ועם המדיניות המשפטית שהותוותה בפסיקת בית-המשפט העליון.
סיכום לעניין החבות
עניינו של התובע אינו מבין העניינים שלשמם הוקמה קרנית. התובע נהג ברכב מבלי שבירר את זהות הבעלים ומבלי שווידא כי הרכב מבוטח. התובע לא יכול היה להניח כי אדם זר שאינו מכיר ביטח את הרכב בביטוח חובה. משנפגע בתאונה לא פעל לקבלת פרטים מתאימים ולא עשה די לאיתור אותו אדם. בנסיבות אלו חל סעיף 7(5) לחוק ולפיו התובע שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח אינו זכאי לפיצוי, ולא חל החריג שב סעיף 7א שכן התנהלות התובע אינה סבירה. משכך התובע אינו במעגל הזכאים לפיצוי מקרנית לפי סעיף 12 לחוק. פרשנות זו תואמת את לשון החוק, את עובדות המקרה ואת תכלית החקיקה ומטרת הקמתה של קרנית.
נוכח כל אלו התביעה נדחית.

הנזק בקצרה
אף שהתביעה נדחתה, לשלמות התמונה בלבד והואיל והצדדים טענו בנושא אתייחס בקצרה לסוגיית הנזק.
נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בהתאם לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1965 ולחוות דעת המומחים שמונו היא 44.76%, מתוכה 32% נכות אורתופדית בשל פגיעה בזרוע שמאל והגבלות תנועה בכתף שמאל; 5% נכות בגין צלקות; 10% בגין ליקוי שמיעה עם טנטון קבוע באוזן שמאל; ו-5% בגין כאבי ראש. בתחום האורתופדי ציין המומחה כי ניתן לבצע ניתוח להחלפת הקיבוע של השבר בזרוע שמאל שיתכן וישפר את המצב. לטענת התובע מומחים עמם נועץ מסרו לו שסיכויי הצלחת הניתוח קטנים (עמ' 16) אך אין כל תיעוד רפואי שיתמוך בטענתו.
בחינת הפגיעות, בעיקר באורתופדיות, היא נכות תפקודית משמעותית, המשפיעה הן בעבודות פיסיות והן בעבודות משרדיות (ישיבה ליד מחשב והקלדה ארוכה). לפיכך, ובהתחשב בגילו הצעיר של התובע ובאפשרות, גם אם מינורית לניתוח מתקן, תועמד הנכות התפקודית על 35%.
התובע כבן 30 ועיון בהיסטוריה התעסוקתית מלמד כי פוטנציאל ההשתכרות אינו מגיע לשכר הממוצע במשק. כיום עובד התובע בפיצוציה במשרה חלקית. לפני כן עבד ב"שטראוס" ב"פניקס", בחנות ירקות ובחברת שלטים שבבעלות חמו. בשל קשיים כלכליים של חמו הפסיק לעבוד שם. התובע נשאל מדוע עובד משרה חלקית בפיצוציה והשיב כי צריך סבלנות וכי לאחר כחמש שעות הוא מאבד את סבלנותו. התובע אישר כי אין מסמך המאשר כי עליו לעבוד משרה חלקית (עמ' 17, 11-12). בנסיבות אלו, בהתחשב בגילו הצעיר בעת התאונה ובקשיים הנובעים ממנה, אך גם בעובדה שלא נעשו ניסיונות לרכישת מקצוע מכניס שיתאים למגבלותיו ובהיסטוריה התעסוקתית, מוערך פוטנציאל ההשתכרות ב-8,000 ₪, בין שכר מינימום לשכר ממוצע.
ראשי הנזק:
כאב וסבל - 85,071 ₪.
הפסד השתכרות בעבר – אף שהנכות הזמנית שנקבעה קצרה יותר סביר כי התובע לא יכול היה לעבוד למשך ששה חודשים. מאחר ולמשך ששה שבועות קיבל שכר מהמעביד הפיצוי בהתחשב בשכרו אז (5,666 ₪) עומד על 36,128 ₪ (כולל הצמדה וריבית) וליתרת התקופה לפי הנכות התפקודית 130,838 ₪. סה"כ לעבר 155,966 ₪.
הפסד השתכרות לעתיד – לפי פוטנציאל ההשתכרות והנכות התפקודית הפסדי ההשתכרות הם בס ך 755,950 ₪, ולכך יש להוסיף הפסדי פנסיה בסך 115,364 ₪.
עזרת זולת – התובע אינו טוען לסיוע בשכר אלא לעזרת בני משפחה. בהתאם לפגיעותיו לאחר התאונה ולנכויות שיש להן, כאמור השפעה תפקודית הנזק מוערך בסכום של 30,000 ₪ לעבר ו-200,000 ₪ לעתיד (לפי פיצוי של ארבע שעות עזרה בשבוע).
הוצאות נסיעה, רפואיות ונלוות בעבר – מרבית ההוצאות מכוסות בסל הבריאות . הנזק בגין הוצאות שאינן מכוסות כמו משככי כאבים, טיפולים אלטרנטיביים ונסיעות מוערך ב-2 0,000 ₪.
סך נזקי התובע בגין התאונה 1,362,351 ₪ , אולם, כאמור, התביעה נדחית והתובע אינו זכאי לפיצוי.
סוף דבר
התביעה נדחית.
אף שאין ספק שהתובע נפגע בתאונה לא היה מקום להגיש תביעתו נגד קרנית. לכן יישא בשכ"ט ב"כ הנתבעת בסך 20,000 ₪ ובהוצאותיה בסך 32,088 ₪ (כולל עלות חוות דעת המומחים שמימנה) וכן בהוצאות שנפסקו בזמן ההליך . הסכומים ישולמו תוך 45 ימים ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית.

ניתן היום, י"ב אלול תש"פ, 01 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.