הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 37353-09-12

לפני כבוד השופטת אורלי מור-אל

התובעת:

פלונית

נגד

הנתבעת:

הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

תביעה זו עניינה נזק גוף שנגרמו לתובעת בשתי תאונות שא ירעו בשנים 2011 ו- 2016.
תמצית העובדות וטענות הצדדים
התובעת ילידת 1962, נפגעה בתאונת דרכים בתאריך 24/10/11, עת רכב פגע ברכבה מאחור. בנוגע לתאונה זו אין מחלוקת בעניין החבות אלא בעניין הנזק בלבד (להלן: " התאונה הראשונה").
בתאונה הראשונה מונו לתובעת מומחים בשלושה תחומים – אף אוזן גרון, כירורגית כלי דם ואורתופדיה. ה מומחה בתחום אף אוזן גרון קבע שלא נותרה לתובעת כל נכות בגין התאונה. המומחה בתחום כירורגיית כלי דם, קבע נכות בשיעור של 5% והמומחה בתחום האורתופדיה קבע שנגרמו לתובעת 10% נכות מתוכם 7.5% קשורים לתאונה. שני הצדדים חולקים על קביעות המומחים והמומחה בתחום אף אוזן גרון גם זומן לעדות על ידי התובעת.
בשלהי בירור התביעה בגין התאונה הראשונה, הסתבר שהוגשה על ידי התובעת תביעה בגין תאונת דרכים נוספת נגד אותה נתבעת. לאחר בירור, אוחדו התיקים, כך שהאחריות והנזקים בגין שתי התאונות יתבררו בצוותא חדא.
התאונה השנייה, ארעה לתובעת בתאריך 16/12/16. לטענת התובעת, החליקה ביום גשום במהלך יציאה מן הרכב ונפלה. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ונקבעו לתובעת 10% נכות בגין שבר בברך. קביעה זו מהווה נכות על פי דין לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1985 (להלן: "חוק הפיצויים").
הנתבעת חולקת על כך שתאונה זו מהווה "תאונת דרכים" בהתאם להגדרה בחוק הפיצויים ומכאן שיש לדון קודם בשאלה זו טרם דיון בעניין גובה הפיצוי.
בישיבות ההוכחות שהתקיימו בתיק העידו התובעת, בעלה והמומחה בתחום אף אוזן גרון. כמו כן, הצדדים הגישו תיקי מוצגים מטעמם.
לנוכח גדר המחלוקת בין הצדדים אפתח את הדיון בסוגיית החבות בגין התאונה השנייה ולאחר מכן ידון עניין הנזק.
התאונה השנייה – האם "תאונת דרכים"?
לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין והתנאים הקבועים בדין לעניין הגדרת האירוע כ"תאונת דרכים", באתי לכדי מסקנה, שאין מנוס מלקבוע שהאירוע אותו מתארת התובע ת, אינו מהווה "תאונת דרכים", כהגדרתה בחוק הפיצויים.
כפי שאפרט להלן, מתוך מכלול הנסיבות שהוכחו, עולה שנפילתה של התובע ת ארעה לאחר יציאת ה מן הרכב וללא קשר ליציאה זו, בשל תנאי השטח ולא עקב "שימוש ברכב" "למטרות תחבורה".
לעניין אופן התרחשות התאונה ומיקומה, בהעדר עדים לתאונה, נסמכה התובע ת על עדות ה בלבד בבחינת עדות יחידה של בעל דין. כידוע, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות, (נוסח חדש), התשל"א-1971, על בית המשפט להתייחס בזהירות לעדות מסוג זה ולפרט מה הניעו להסתפק בה, כאשר בית המשפט מצווה לבדוק אותה בקפידה במשקפיים פנימיות וחיצוניות של הגרסה .
הנתבעת פקפקה בגירסת התובעת בנוגע לאופן התרחשות התאונה, בעיקר נוכח גרסאות שונות שבאו מפי התובעת סמוך למועד התאונה וסבירות גרסתה, כמו גם בהינתן העובדה שהתאונה ארעה ביום שישי בשבוע והתובעת פנתה לטיפול רפואי רק ביום ראשון לאחר יום העבודה.
בהקשר לעצם התרחשות תאונה ופגיעתה של התובעת, איני רואה צורך להאריך. במכלול נסיבות העניין ולאחר ששמעתי את עדותה של התובעת - אף שתמוה שעל אף הכאבים הרבים אותם מתארת התובעת היא לא פנתה לטיפול רפואי מיידי - אני נוטה לקבל את גירסתה, שאכן נפגעה במועד הנטען, לאחר יציאתה מן הרכב. ניתן לקבל, הגם כי בדוחק, שאף שהתובעת סבלה מכאבים קשים סברה שיתכן והכאבים יחלפו ומשכך לא פנתה לטיפול רפואי מיידי.
יחד עם זאת, קיים קושי בקבלת גרסת התובעת לעניין האופן בו התרחשה התאונה, כפי שנמסרה בגרסאותיה המאוחרות ובבית המשפט. בהקשר זה, בחינת מכלול הראיות והגירסאות הקיימות, מעלה שהתאונה ארעה לאחר שהתובעת יצא ה מן הרכב, עמד ה יציב על רגלי ה והתרחק ה מן הרכב גם אם שהתה בקרבה לרכב. מן הראיות עולה, שכפי שטוענת התובעת היא החליקה על האספלט הרטוב מן הגשם וזאת בלא קשר ליציאה מן הרכב. הגירסה המאוחרת של התובעת מאולצת וסותרת גרסאות קודמות שלה. משכך בהינתן שמדובר בעדות יחידה בעלת אינטרס ממשי, קיים קושי לקבל את הנסיון המאוחר של התובעת בין כותלי בית המשפט לעמעם את ההתרחקות מן הרכב ולטעון שלא סיימה את היציאה מן הרכב, וזאת במטרה להכניס את האירוע לגדר הגדרת "תאונת דרכים".
התובעת טוענת, שעדות בעלה שבא מיד לאחר האירוע ושמע הימנה את קורות התאונה תומכת בעדותה ואולם אין חולק שהבעל לא ראה את התאונה, ועדותו מהחל ועד כלה בעניין זה היא עדות שמיעה. בשים לב לגרסאות הראשונות של התובעת בנוגע לאופן התרחשות התאונה, אני מתקשה לקבל את הנטען בתצהירו של הבעל, בדבר הדברים שמסרה לו התובעת בזמן אמת, בנוגע לאופן התרחשות התאונה. גם אצל הבעל כמו אצל התובעת, ניכר ניסיון מאולץ ומאוחר להכניס את האירוע לגדרי הגדרת "תאונת דרכים".
אשר לגרסאות התובעת, כמצויין כבר לעיל, ניכר נסיון ברור מאוחר להתאים את אופן התרחשות התאונה לאופן הגדרת "תאונת דרכים", כאשר בתחילה התובעת כלל לא טענה שהתאונה ארעה בקשר כלשהו עם הרכב.
בכתב התביעה טענה התובעת, שהייתה "מעורבת בתאונת דרכים עת נהגה ברכב, כאשר בסיום הנסיעה ובמהלך יציאתה מהרכב, החליקה, נפלה, הוטחה על ידיה, והוטחה על הכביש בעוצמה רבה...".
בתצהיר עדות ראשית מטעמה טענה התובעת כדלקמן:
"בסיום החניה כיביתי את מנוע הרכב פתחתי את הדלת קמתי מכיסא הנהג והתחלתי לצאת מהרכב. בעודי יוצאת מהרכב ועת הספקתי לפסוע החוצה מהרכב בעוד הדלת פתוחה, החלקתי על האספלט הרטוב ונפלתי בחזקה על האספלט כאשר אני מנסה ללא הצלחה לבלום את הנפילה באמצעות שתי ידי המושטות קדימה. מיד חשתי בכאב עז הן בברך שמאל שנחבטה באספלט, והן בידי באמצעותן ניסיתי לבלום את הנפילה.
לזמן מה נותרתי המומה וכואבת מוטלת על האספלט הרטוב. עת התאוששתי מעט זחלתי ממש תוך כאבים חזרה לרכב שהיה סמוך אלי, נעזרתי בדלת הנהג הפתוחה להתרומם על מנת להיכנס חזרה לרכב והתיישבתי בכיסא הנהג ממנו יצאתי רגעים ספורים קודם לכן כשאני המומה וכואבת".
לעומת גרסה זו שיכולה להתיישב עם הטענה שמדובר בתאונה שארעה טרם השלימה התובעת את יציאתה מן הרכב, בחינת הגרסאות הראשונות שמסרה התובעת, מעלה שלא הוזכרה יציאה מן הרכב אלא רק החלקה על האספלט הרטוב.
כך לדוגמא, בפנייה הראשונה לטיפול רפואי יומיים לאחר התאונה, בתאריך 18/12/16 תועד על ידי רופאת המשפחה (ההדגשה לא במקור) – " ב- 16/12/16 בדרך מהעבודה הביתה החליקה על אספלט רטוב כעת בזמן הליכה הברך השמאלית מתקפלת נגד רצונה. נפיחות חום מקומי בברך שמאל ".
ליד כיתוב זה הוסף בכתב יד "במהלך יציאה מהרכב" ולידו חותמת הרופאה. לא ברור מתי הכיתוב הנוסף הוסף. הנתבעת הודיעה שהיא מתנגדת לקבלת המסמך עם הכיתוב בכתב יד, ומבקשת לחקור את הרופאה. הרופאה לא זומנה להעיד משכך נסיבות הוספת הכיתוב הנוסף ומועדו לא הוכחו ומכל מקום ברי, כי בדיעבד נעשה נסיון להתאים את הנסיבות להגדרת "תאונת דרכים" .
בהקשר זה הסבירה התובעת בתצהירה: "סיפרתי לרופאה כי בחזרי הבית עם הרכב מהעבודה החלקתי על האספלט הרטוב בעת שיצאתי מהרכב, הרופאה ככל הנראה בשל טעות השמיטה את העובדה כי יצאתי מן הרכב בעת קרות התאונה (מאוחר יותר הוסיפה לבקשתי בכתב ידה כי הנפילה אירעה לאחת יציאה מהרכב וכפי שמסרתי לה בביקורי אצלה ביום 18/12/16)..."
ואולם כאמור, פרט לתוספת בכתב יד שלא ברור מתי הוספה ומה נסיבות הוספתה, לא ניתן לקבוע שאכן קשרה התובעת מלכתחילה את הנפילה מלכתחילה ליציאה מן הרכב.
הקושי מתגבר, בשים לב לגרסת התובעת בחדר מיון בבית חולים השרון עוד באותו יום לפיה (ההדגשה לא במקור) – "... לדבריה ביום שישי האחרון נפלה ברחוב ונחבלה בברך שמאל, מאז כאבים. שוללת חבלת ראש. בבדיקה – בהכרה מלאה ועונה לעניין. צליעה קלה משמאל ..."
הווה אומר, גם בבית החולים כמו גם בפני הרופאה, הגירסה הראשונה של התובעת הייתה שנפלה ברחוב ונחבלה בברך שמאל. הגירסה מתועדת מתוך דבריה של התובעת. התובעת טענה בעדותה שאמרה הן לרופאה והן בבית החולים שנפלה בעת יציאה מן הרכב והדברים לא תועדו. אני מתקשה לקבל טענה זו. סביר שאם אכן היו נאמרים הדברים הם היו מתועדים. שהרי נרשם "לדבריה". סביר יותר לקבוע שבעת הזו לא קשרה התובעת את הנפילה לרכב.
למחרת ב- 19/12 חוזרת התובעת לרופאה, והגירסה נותרת בעינה (ההדגשה לא במקור) – " נפלה ב- 16/12 ברחוב נחבלה ברך שמאל בדרך חזרה מעבודה " וכך גם בביקור רפואי מתאריך 22/12. באותו מועד מופנית התובעת לבית החולים בלינסון, וגם שם מתועדת הגרסה במשבצת "הערות" (ההדגשה לא במקור) – "ביום שישי האחרון נפלה ונחבלה ברך שמאל ". ובמסגרת ה"תלונות" (ההדגשה לא במקור) : "ב- 16/12/16 נפלה ונחבלה בברך שמאל במהלך הליכה ברחוב". הווה אומר, כאן תארה התובעת באופן מפורש " הליכה ברחוב".
המסמך הרפואי הבא בתיק הוא מתאריך 28/12/16 וזו הפעם הראשונה שבתיאור התאונה נרשם: "ביום גשום חזרה מהעבודה וכשיצאה מהרכב החליקה על אספלט רטוב". זו הגרסה שנכתבה גם על "תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה" ומאותו יום הקפידה התובעת לציין שההחלקה היא בעת יציאה מהרכב . תיעוד גרסה זו מלמד שכאשר מוסרת התובעת את הפרטים הם מתועדים כפי שתועדו דבריה בהזדמנויות הקודמות . יש להדגיש, שגם בגרסה זו לא נקשרת ההחלקה לתנופת היציאה מן הרכב דווקא, אלא לאספלט הרטוב. מכל מקום, רכב מוזכר רק 12 ימים מאז התאונה ומאז ואילך, חרף העובדה שגרסתה של התובעת בנוגע לאופן התרחשות התאונה תועדה במספר הזדמנויות.
בהודעה במשטרה מתאריך 8/5/17 מסרה התובעת: "זה היה ביום שישי (אני עובדת ימי שישי), חזרתי בשעה 11:15 חניתי את הרכב ובמהלך היציאה מהרכב החלקתי ושברתי את רגלי".
בתביעה לתשלום דמי פגיעה מתאריך 25/12/17, כשנה לאחר התאונה, מתארת התובעת (ההדגשה לא במקור) : "ביום שישי החנתי את רכבי לא רחוק מהבית. היה יום גשום והאספלט היה רטוב. רק יצאתי מרכבי עשיתי 2 צעדים והחלקתי על האספלט". משמע, שנה לאחר התאונה גרסת התובעת, כי התאונה ארעה לאחר היציאה מן הרכב ושעה שעשתה שני צעדים. הפעם מדובר בגרסה עליה חתומה התובעת ואין היא יכולה לטעון שדבריה שובשו .
הנתבעת הפנתה לגרסה נוספת שנמסרה לכאורה בוועדות המוסד לביטוח לאומי לפיה כאילו מעדה בשל מפגע במדרכה , ואולם בחינת גרסה זו שוב, מעלה שהתובעת מתארת בגדרה את מצבה לאחר התאונה ולא את אופן התרחשות התאונה ולכן איני רואה לייחס לה משקל.
בבחינת גרסת התובעת ובנסיבות העניין, נכון לייחס משקל גדול ואף מכריע לגרסאות הראשונות שנמסרו מפיה עם הגעתה לטיפול רפואי. בגרסאות אלה כמפורט לעיל, פעם אחר פעם, לא מוזכרת כלל יציאה מהרכב אלא אך החלקה על האספלט הרטוב ונפילה ברחוב . אכן בדיעבד, ביקשה התובעת לתקן ולהוסיף ש מדובר ביציאה מרכב והחל מ- 28/12 הקפידה להדגיש שהתאונה ארעה בעת יציאה מהרכב ואולם ניתן לשער שגרסאות אלה ניתנו לאחר שהתובעת הבינה שיש חשיבות לעניין קישור התאונה לרכב, דבר שיכול לסייע להגדיר אותה כ- " תאונת דרכים".
כמפורט לעיל, התובעת טוענת שמסרה כל העת את אותה הגרסה ואולם הדבר לא תועד. אני מתקשה לקבל טענה זו, שכן ניכר שגרסאות התובעת נכתבות מפיה כפי שהיא מוסרת אותם. אין כל הגיון בכך שהשמיטו דווקא את עניין היציאה מהרכב. נפסק לא פעם, כי לגרסה הראשונה המפורטת הנמסרת במוסד רפואי, קיימת אמינות אינהרנטית, שעה שמדובר בתגובה ספונטנית לאירוע מסעיר, בנסיבות שאינן מקימות יסוד לחשש שתימסר אמרה כוזבת (ראו לדוגמא: עא (י-ם) 9592/06 ג'מאל מוחמד עלי עבדאללה עאצי נ' יוסף מוחמד עלי עאצי (5/9/07); ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, סעיף 12 לפסק הדין (4/6/2002)). הדברים הם בבחינת קל וחומר כאשר התובעת מוסרת את גרסאותיה הראשונות לאחר יומיים בהם שהתה בבית ובעבודה, כאשר גם אם הייתה כ ואבת, קשה לומר שהשמיטה פרטים עקב הסמיכות לתאונה. כאמור, התובעת חוזרת על הגרסה במספר הזדמנויות בפני מוסדות רפואיים שונים, אשר קשה לקבל ש כולם כאחד השמיטו את הגרסה המלאה שנמסרה להם.
התובעת כמובן נחקרה בעדותה על הדברים, והשיבה שאכן החליקה על האספלט הרטוב –
"עו"ד יונתי: בסדר. נכון שציינת בתצהיר שהחלקת עקב מדרכה אספלט רטוב?
העדה (פלונית): כן, האספלט, היה יום גשום מאוד האספלט היה רטוב.
ש: ביום גשום?
ת: כן.
ש: והחלקת על הרטיבות של האספלט?
ת: החלקתי כן.
ש: מהרטיבות של ה-, מהרטיבות?
ת: כנראה כן כן, היה רטוב".
(עמ' 59 לפרוטוקול מתאריך 5/2/19, שורה 14 ואילך)
התובעת הסבירה שוב ושוב שאמרה את מלוא הדברים הן בקופת החולים והן בחדר מיון, והרופאים תמצתו וכתבו את מה שמצאו לנכון (שם, עמ' 61).
כאשר התבקשה התובעת לתאר איך אירעה התאונה, השיבה: "דוממתי את המנוע ובאתי לצאת מהרכב, שמתי רגל אחת כדי לצאת, שמתי את השניה, אוקי? הדלת הייתה פתוחה וטראח עפתי" (שם, עמ' 68 שורות 7-6). כאשר נשאלה על הגרסה בביטוח לאומי לפיה אמרה שעשתה שני צעדים והחליקה ושני צעדים זה שני צעדים על הקרקע השיבה: "לא שני צעדים מבחינתי זה היה, זה נקרא יצאתי עשיתי את המהלך לצאת מהרכב, שמתי רגל אחת שמתי את הרגל השניה וצעד מבחינתי... לא ישבתי בתוך הרכב... שמתי רגל אחת, שמתי שתיים, דחפתי דלת כדי לפתוח אותה וטראח היה רטוב נורא" (שם, שם, החל משורה 19). ובהמשך: " עשיתי רגל אחת שמתי את הרגל השנייה, פתחתי את הדלת כדי שאני אוכל לצאת ואז עפתי, נפלתי ממש ליד הרכב. אפילו הדלת נשארה פתוחה" (שם, עמ' 69 שורות 22-21).
התובעת עומתה עם הגירסה בתצהיר לפיה "... בעודי יוצאת מן הרכב ועת הספקתי לפסוע החוצה מהרכב ובעוד הדלת פתוחה, החלקתי על האספלט הרטוב ונפלתי בחוזקה על האספלט כשאני מנסה לבלום את הנפילה באמצעות שתי ידי המושטות קדימה" (סעיף 6 לתצהיר) והשיבה שזה מבחינתה נקרא לפסוע מן הרכב. כאשר נאמר לתובעת שכתבה בתצהיר שזחלה חזרה לעבר הרכב ואם הדלת הייתה פתוחה והייתה קרובה לרכב לא הייתה צריכה לזחול, השיבה שעפה, גררה את עצמה וזחלה לכיוון הדלת שהייתה פתוחה, תפסה בדלת והשתחלה פנימי. התובעת השיבה שהמפתחות של הרכב היו בידה, והתיק היה על הכתף (שם, עמ' 71 שורה 7 ואילך).
בהינתן כל הנסיבות שהוכחו, אני מתקשה לקבל את הגירסה המאוחרת של התובעת לפיה הנפילה קשורה ליציאה מן הרכב ולהעדיפה על גרסאותיה המוקדמות לפיה החליקה במהלך פסיעה על האספלט הרטוב.
לא שוכנעתי שהתובעת אכן מסרה את הדברים מלכתחילה לכל הגופים כפי שטענה ואלה אחד אחרי השני, עיוותו את דבריה, נתנו פרשנות משלהם לאירועים ולא כתבו את הדברים. מדובר בטענה שאינה מהימנה בעיני. טענה זו שונה מטענה שלעיתים נשמעת מפי תובעים לפיה בפני גופים מסויימים לא ראה התובע צורך בפירוט מלוא הנסיבות, אלא אך את אלה החשובות לטיפ ול רפואי. לא זו טענת התובעת. אלא טענתה היא שמספר גופים רשמו פוזיטיבית גירסה שונה מזו שנמסרה להם.
יתירה מזו, גם כאשר פרטה התובעת בעצמה את הגירסה בפני המוסד לביטוח לאומי, היא תארה שהספיקה לפסוע שני צעדים מהרכב דהיינו הנפילה לא קשורה לתנופת היציאה, אלא לאספלט הרטוב לאחר שהספיקה כבר להתייצב על הקרקע ולפסוע. הניסיון המאוחר המאולץ לטעון שהוצאת הרגליים מן הרכב הן אותן שתי פסיעות אינו סביר. פסיעה זו פסיעה, התובעת דוברת עברית היטב ולא ניתן לבלבל בין הוצאת הרגליים מהרכב לבין פסיעה. גם התיאור שנתנה התובעת בעדותה לפיה הוציאה רגל אחת ואחר כך את השנייה ועפה אינו מתיישב עם דרך היציאה מן הרכב. מטבע הדברים, על מנת לצאת ממושב הרכב אדם מבוגר נתמך בדרך כלל בדלת הרכב כדי להתרומם ולהתייצב ושעה שהוא נתמך אין סיבה שיחליק בשלב זה.
אציין, כי לא התרשמתי ממהימנות יוצאת דופן של התובעת, אלא דווקא מנטיה להטות את הדברים לעבר גירסה שתהא נוחה לה ולמטרותיה. כך לדוגמא, בעוד התביעה בגין התאונה הראשונה תלויה ועומדת הגישה הת ובעת תביעה נוספת על ידי עורך דין אחר, בגין התאונה השנייה, בלא להזכיר בכל אחד מן ההליכים קיומו של תיק מקביל. בכל אחד מן התיקים טענה התובעת שטרם התאונות הייתה בריאה וכל תחלואיה נו בעים מהתאונה אליה מתייחסת התביעה.
כאשר נחשף קיומה של התביעה הנוספת, היה ברור שעורך דינה של התובעת בתביעה הראשונה שהמשיך לייצגה לבסוף בתיקים המאוחדים, כלל לא ידע על תאונה נוספת ועל קיומו של הליך נוסף שרלוונטי לנזקיה ולנכותה של התובעת וזאת על אף שנקבעו לתובעת אחוזי נכות במוסד לביטוח לאומי. מדובר בהתנהלות לא תקינה שלוקה בחוסר מהימנות . התובעת גם לא פרטה בתצהירה על קיומה של תאונת עבודה אחרת משנת 2004 והליכים ממושכים שניהלה במוסד לביטוח לאומי עד להתגבשות הנכויות שם וטענה שלפני התאונות הייתה בריאה ובלא כל מגבלות, תוך שהיא מנסה לייחס את כל מגבלותיה לכל אחת מן התאונות לבד ולאחר מכן משאוחדו התיקים לשתי התאונות ביחד.
הגם שאני נוטה לקבל את גרסת התובעת לפיה אכן נפלה לאחר יציאה מן הרכב, בנוגע לנסיבות הנפילה, בנסיבות שפורטו , בשים לב לגרסאותיה המוקדמות של התובעת, ולאחר שההסברים שנתנה אינם סבירים בעיני, סבורני שהתובעת לא עברה את הנטל ולא הוכיחה את גירסתה.
עוד יש להדגיש שגם מגרסתה המאוחרת של התובעת לא עולה שנפלה בשל תנופת היציאה מן הרכב, אלא התובעת חזרה והסבירה שנפילתה קשורה לרטיבות עקב הגשם. כמפורט לעיל, הסברה המאוחר של התובעת אינו מתיישב עם ההגיון, כל עוד אדם ישוב ברכב ומוציא את רגליו זו אחר זו, הוא נתמך ברכב עצמו ובדלת ולא סביר שיאבד את שיווי המשקל ויפול באופן בו נפלה התובע ת. התובעת אכן חזרה והסבירה שנפלה בשל הרטיבות, ומכאן שהסיבה לנפילה היא לא היציאה מן הרכב, אלא מתווה השטח ואיבוד שיווי המשקל עקב כך.
ראו לדוגמא, את אשר נפסק לעניין האירועים אשר יוגדרו כ"תאונת דרכים" בעת ירידה מן הרכב -
"כך למשל, היורד מכלי רכב, נופל ונפגע בגופו, ייחשב כנפגע על פי חוק הפיצויים, הן אם נפגע בשלב הראשון של הירידה, בטרם הניח את שתי רגליו על הקרקע, הן אם נפגע בשלב מאוחר יותר של הירידה, בתחילת צעדיו להתרחק מן הרכב, כל עוד, ובתנאי, שתנופת הירידה ופעולתה, היו גורם ממשי בנפילה, שעה שהיא טרם הושלמה לגמרי, וכל עוד לא הצליח היורד להחזיר לעצמו את השליטה המלאה בגופו, מחוץ לרכב, כשסיים לרדת ממנו.". (ת"א (חי') 1587/89 אשקר נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי דרכים (19.5.1994)).

בענייננו, לא ניתן לקבוע שהנפילה הייתה בטרם הצליחה התובעת להחזיר לעצמה את השליטה המלאה בגופה מחוץ לרכב, מגירסאותיה המוקדמות עולה שהנפילה הייתה ברחוב במהלך הליכה, לאחר סיום היציאה מן הרכב. בנסיבות שפורטו סביר יותר לקבוע שהתובעת הצליח ה להחזיר לעצמ ה את השליטה המלאה בגופ ה מחוץ לרכב בטרם נפל ה.
בהתאם לפסיקה, תאונה במהלך ירידה מרכב עשויה להוות "תאונת דרכים" ואולם כדי שיקבע כך צריך להתקבל הרושם שהתאונה ארעה במהלך תנופת הירידה, עקב היציאה מן הרכב ושקיים קשר סיבתי משפטי ועובדתי בין הירידה מן הרכב לבין "שימוש ברכב" ל"מטרות תחבורה".
אך לאחרונה עמד על כך בית המשפט העליון, שעה שחזר והפנה לדברי המשנה לנשיאה א' ריבלין שהגדיר בספרו, כי "הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב", ואילו הירידה ממנו, מסתיימת "כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב" (ראו: ריבלין תאונת דרכים, בעמוד 180) (ראו רעא 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (12/5/19). להלן " עניין פלוני").
בעניין פלוני, קבעה כב' השופטת וילנר בנוסף שלא ניתן לומר שכל הפעולות הנעשות בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, או בטרם סגר הוא את דלת הרכב, מהוות חלק מפעולת ה"ירידה". לפיכך, הציעה להוסיף למבחן הטכני, הבוחן אם הפעולה הנדונה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב או מחוצה לו, אף מבחן מהותי, במסגרתו מוצע להחיל שני תנאים מצטברים נוספים לפיהם - ככל שהפעולה הנדונה אשר הביאה לקרות האירוע הנזיקי מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב – היינו, בין תחילתו של המגע הפיסי עם הרכב לבין עמידה יציבה מחוצה לו וסגירת דלתו – יש להמשיך ו"לחלץ" מבין הפעולות המבוצעות בגדר מתחם זה את אותן פעולות אשר חיוניות במובן ה"פיסי" לכניסה לרכב או לירידה ממנו, ומהוות חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה. פעולות אלה, ואלה בלבד, תבואנה בגדר "כניסה" ו"ירידה" מהרכב, וממילא בגדר "שימוש ברכב מנועי" על-פי לשונו של חוק הפיצויים ותכליותיו.
בענייננו, במידה רבה נעצרים אנו במבחן הבסיסי, משנקבע שהנפילה הייתה לאחר יציאתה של התובעת מן הרכב והחזרת השליטה לגופה ולאחר שהלכה מספר צעדים, הרי שלא ניתן לקבוע כי המדובר ב"תאונת דרכים". נפילתה של התובע ת אינה קשורה ליציאה מן הרכב, אלא למתווה השטח ותנאיו (גשם, רטיבות האספלט). התובעת לא נפל ה בש ל כך שאיבדה שיווי משקל בתנועת היציאה מן הרכב וזאת גם אם טרם הספיקה לסגור את הדלת של הרכב, אף שאני מתקשה לקבוע כך. בהקשר זה אדגיש שהטענה שהתובעת נפלה בטרם הספיקה לסגור את הדלת נטענה לראשונה בתצהירה של התובעת שנים רבות לאחר התאונה. מדובר בגרסה כבושה, ללא כל הסבר לכבישתה, פרט לנסיון לסווג את האירוע כ"תאונת דרכים".
בעניינו, התובעת סיי מה לעת הזו את נסיעת ה ברכב, שעה שחנ תה, ירדה ממנו והחזירה את השליטה לגופה. משלב זה ואילך הימצאותה מחוץ לרכב קשורה להיות ה הולך רגל, ואכן סכנה אינהרנטית לכל הולך רגל אחר היא החלקה על אספלט רטוב ביום גשם. על אף סמיכות הזמנים הרבה מאוד של התאונה לזמן יציאת ה של התובעת מהרכב משעמד ה על רגלי ה וניתק ה מן הרכב לא ניתן לומר שה יא עדיין עושה בו שימוש.
בהתאם לתפיסה זו, קבעה הפסיקה, כי מי שירד מרכבו וצעד מספר צעדים לעבר מכסה המנוע ובדרכו לשם החליק על כתם שמן ונפל, אין לראות בנפילתו חלק אינטרגלי מן הירידה שכן נפילתו אין לה כל קשר לירידה מן הרכב (רעא 4620/04 דלק חברת דלק הישראלית בע"מ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (30/8/04)).
לאחרונה חזר בית המשפט העליון וקבע שאדם שירד מאוטובוס, סיים את הירידה, התייצב והחל לצעוד ורק אז נפגע מרכב חולף, סיים את השימוש באוטובוס טרם התרחשות התאונה ולפיכך לא קיימת אחריות למבטחת האוטובוס. בית המשפט עמד ארוכות בפסק דין זה על המגמה המצמצמת בשנים האחרונות בנוגע לסיווג אירועים כ"תאונת דרכים" כאשר ניכר שתם השימוש ברכב ( רעא 9136/17 פלוני נ' פלוני ( 4/3/18)).
כפי שחזר ופסק בית המשפט העליון, המבחן לקיומו של קשר סיבתי ביחס לתאונות דרכים הוא מבחן הסיכון, כשלתוכו משולב מבחן השכל הישר. מבחן הסיכון מתקיים בו הסיכון שהתממש הוא סיכום עימו נועד חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים להתמודד, קרי סיכון תחבורתי ואלו מבחן השכל הישר מתקיים כאשר הקשר בין השימוש בכלי הרכב לסיכון שהתממש תרם תרומה ממשית להתרחשות הנזק (רע"א 7163/17 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (20/3/18)).
שני מבחנים אלה אינם מתקיימים במקרה שלפנינו. הגם שנפילה במהלך יציאה מן הרכב שנגרמת עם קשר לתנופת היציאה מהווה "תאונת דרכים", לא כן כאשר הנפילה נגרמת עקב סיכון אחר, שעניינו מתווה השטח, שאין לו קשר לסיכון התחבורתי.
כך לדוגמא, כאשר אמא חגרה את בנה בכסא האחורי ונפלה בדרכה לכסא הנהג מפגם במדרכה קבעו שלוש ערכאות שאין המדובר בתאונת דרכים. בית המשפט המחוזי ציין שלו הייתה הנפגעת מחליקה ונופלת תוך כדי חגירת התינוק כי אז היה הדבר בגדר שימוש, שכן היה קשר של ממש בין השימוש לבין הפגיעה, אולם במקרה שלפניהם הסתיים שלב חגירת התינוק ברכב, הנפגעת סגרה את דלת המכונית הסתובבה ונפלה בשל מכשול שאינו קשור בשום דרך שהיא ברכב ללא מגע עם הרכב ולפיכך לא מתקיים הקשר הסיבת י הנדרש ואין המדובר ב"תאונת דרכים" ( ע"א 47697-09-17 עיריית נס ציונה נ' ט.ג.ב. (18/11/18) להלן: עניין " נס ציונה", בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה, כאשר בית המשפט העליון קיבל את הכרעת הערכאות קמא, שהנפילה הייתה ללא קשר סיבתי משפטי בין השימוש ברכב לבין הנזק שנגרם למערערת (רע"א 8851/18 פלונית נ' עיריית נס ציונה (17/7/19)) .
במקרה אחר בו לאחר שהחנה את הרכב בשול הכביש, פתח את הדלת והבחין במשאית הנוסעת לעברו, נצמד נהג הרכב לרכבו אך המשאית פגעה בו וברכבו, נקבע שאין המ דובר במי שעשה שימוש ברכב, שכן ירידתו מהרכב הושלמה (תא (חד') 2878-12-10 מוסטפא אגבאריה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (9/4/13)).
באופן דומה, נקבע שאין המדובר ב"תאונת דרכים", במקרה בו הנפגעת החנתה את רכבה בחניון תת קרקעי ובעודה יוצאת מהרכב נפלה עם רגלה השמאלית לתוך בור שהיה פעור בחניון. נקבע שבור פעור בחניון מוסדר אינו בגדר סיכון תעבורתי ששימוש ברכב יוצר. התובעת יכולה הייתה להיקלע עם רגלה לאותו בור פעור אף אם הייתה במקום בנסיבות אחרות שאינן קשורות לירידתה מהרכב. אין המדובר בנפילה שנגרמה באופן ישיר עקב ירידתה של התובעת מהרכב אלא עקב גורם זר שאינו כרוך בשימוש ברכב. הוסף שתחום הסיכון שהשימוש ברכב יצר אינו כולל בחובו נפילה לבור ניקוז (תק (רמ') 10708-08-10 אדווה לגו נ' קנית ניהול השקעות מימון (10/1/11)). כך בענייננו, תחום הסיכון שהשימוש ברכב יצר אינו כולל החלקה על אספלט רטוב.
בחינת הפסיקה לאורך השנים תעלה ללא ספק מקרים שניתן לפרשם בהרחבה כך שאירועים דומים הוגדרו " תאונת דרכים" (וראו בעניין זה סקירת הפסיקה המקיפה בעניין נס ציונה). התובעת לא הפנתה לפסיקה, ואיני מוצאת לנכון להביא סקירה כזו כאשר הרוח מהפסיקה בעת האחרונה מבית המשפט העליון ובכלל, נושבת לעבר צמצום המקרים שיוגדרו כ"תאונת דרכים" ומיקודם במקרים בהם נעשה אכן שימוש ברכב, למטרות תחבורה, תוך קשר סיבתי עובדתי ומשפטי לשימוש (ראו עניין פלוני הסקירה והפסיקה שם ). יישום מגמה זו בענייננו, תוך בחינת נסיבות האירוע וגרסאותיה של התובעת, מביא לידי תוצאה לפיה לא נכון להגדיר את האירוע כ"תאונת דרכים". התובעת סיימה את ירידתה מן הרכב, פסעה מחוץ לרכבה מספר פסיעות והחליקה עקב רטיבות האספלט שנבעה ממזג האוויר הסוער, בלא שהיה לה מגע עם הרכב. לא רק שהושלמה היציאה מן הרכב, אלא שלא מדובר בסיכון תחבורתי, התובעת נפלה עקב גורם זר שאינו כרוך בשימוש ברכב.
משכך התביעה בתיק 71813-11-17 בגין התאונה השנייה דינה להדחות.
כאמור, בתאונה הראשונה הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות, משכך יש לדון בנזקיה של התובעת בגין תאונה זו.
התאונה הראשונה (24/10/11)
פגיעתה של התובעת בתאונה זו ארעה עד רכב פגע ברכבה מאחור.
בהתאם לבקשת התובעת ועל פי המסמכים הרפואיים שצורפו מונו לבדיקתה 3 מומחים רפואיים. הצדדים חלוקים על שיעור הנכות הרפואית, מצבה התפקודי של התובעת בעקבות התאונה ושיעור הנזק שנגרם לה.
נוכח גדר המחלוקת בין הצדדים, אפתח בדיון אודות מצבה הרפואי של התובעת בעקבות התאונה.
מצבה הרפואי של התובעת בעקבות התאונה הראשונה
לאחר התאונה, פנתה התובעת לטיפול רפואי והתלוננה בעיקר על כאבים, רגישות בצוואר וזרמים בידיים בעיקר ביד שמאל, תוך הכחלה של היד . הומלץ לתובעת על משככי כאבים וטיפולי פיזיותרפיה. כמו כן, עברה התובעת בדיקות הדמיה.
התובעת הופנתה, בין היתר, לטיפול רפואי על ידי רופא לכלי דם, וזאת בעקבות הכאבים עליהם התלוננה ביד שמאל, לאחר שהתעורר חשד לתסמונת "מוצא בית החזה".
התובעת טופלה בפיזיותרפיה, ולטענתה באחד הטיפולים בעודה שרועה על מיטת הטיפולים, הפיזיותרפיסט החזיק בראשה מאחור והסיט את ראשה הצידה תוך שהוא עושה זאת בהפעלת לחץ רב, בד בבד מתח את אזור הצוואר. התובעת טוענת שהחלה לחוש תחושת חום עד לכדי שריפה בתוך הגולגול ת מלווה בתחושת בחילה. לאחר סיום הטיפול חשה בסחרחרות ובאותו לילה הרגישה רעשים חזקים בעוצמה גבוהה מאוד באוזניה. מיום סיום אותו טיפול טוענת התובעת שהיא סובלת מטנטון בשתי האוזניים בעוצמות משתנות לפרקים, סחרחורות, מגרנות שהחמירו מלווה בבחילות והיא מתקשה לה ירדם וסובלת מבעיות בריכוז ובלבול.
כמפורט לעיל מונו לבדיקת התובעת שלושה מומחים רפואיים. המומחה בתחום האורתופדיה קבע נכות בשיעור 10% שרק 7.5% הימנה מיוחסת לתאונה; המומחה בתחום כירורגית כלי גם קבע נכות של 5% והמומחה בתחום אף אוזן גרון, קבע כי לא נותרה לתובעת נכות בתאונה.
אבחן את מצבה הרפואי של התובעת בכל אחד מן התחומים.
מצבה הרפואי של התובעת בתחום האורתופדיה
המומחה בתחום האורתופדיה, ד"ר לוגר, בדק את התובעת, סקר את מצבה הבריאותי בעקבות התאונה והבדיקות שעברה. המומחה קבע, ש לנוכח העובדה שמאז התאונה סובלת התובעת מכאבי צוואר שלא היו קודם ומהגבלה קלה בתנועות שלו, יש לקבוע לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 37 (א) א' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). יחד עם זאת, כיוון שבצילום רנטגן שבוצע בסמוך לתאונה, הודגמו שינויים ניווניים והיצרות של המרווח הדיסקלי (ממצא שאינו חדש ויכול להשפיע על טווחי התנועה), קבע המומחה שיש לזקוף לחובת התאונה רק חלק מהנכות, דהיינו נכות בשיעור של 7.5%. זאת בהתחשב בעובדה, שעובר לתאונה לא התלוננה התובעת על כאבים בצוואר. המומחה קבע קיומה של נכות זמנית בשיעור 100% לחודשיים ולאחר מכן, נכות צמיתה, כפי שקבע.
התובעת סבורה שהמומחה טעה, עת עובר לתאונה לא סבלה מעולם מכאבי צוואר או הגבלה בתנועות הצוואר, ומשכך יש לייחס לתאונה את מלוא נכותה. התובעת אינה מכחישה קיומה של תאונת עבודה קודמת בה נפגעה בשנת 2004 ואולם טוענת ש באותה תאונה נפגעה ברגל בלבד ולא סבלה מכאבי צוואר.
הנתבעת משיבה, שהתובעת לא חקרה את המומחה ולא שלחה לו שאלות הבהרה וטענותיה נגד חוות הדעת סתמיות.
כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות ונימוקים משכנעים ( ראה לדוגמא ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949; ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח " המגן" בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007); ע"א 293/88 ניימן יצחק נ' מוניטי רבי (31/12/88)). התובעת בענייננו, לא ביקשה לחקור את המומחה ולא שלחה לו שאלות הבהרה. איני רואה להתערב בקביעת המומחה, כאשר מבדיקות התובעת עולה שמצבה הרפואי הוא לא רק בשל התאונה אלא בשים לב לקיומם של שינויים ניווניים שאינם קשורים לתאונה. המומחה התייחס לכך שהתובעת לא סבלה מכאבי צוואר בעבר וקבע שמירב הנכות תיוחס לתאונה. מדובר בקביעה הוגנת והגיונית ואין כל עילה להתערב בה.
מצבה הרפואי של התובעת בתחום כלי הדם
פרופ' אליהו ענתבי, מונה לבדיקת התובעת בתחום כלי הדם. המומחה סקר בחוות דעתו את תלונותיה של התובעת לפיהן, היא סובלת מכאבים מתמידים בצוואר, מרגישה כתפיים שמוטות, מרגישה כפופה, לא יכולה ללכת ישר, בסיבוב הראש שמאלה מרגישה שיד שמאל חלשה יותר וכואבת , לעיתים כף היד השמאלית מכחילה, כף היד קרה, ומתקשה בעבודות הבית.
המומחה בדק את התובעת ומצא שאין כחלון בידיים, צבע וטמפרטורה שווים, דופק בידיים אינו נעלם בהרמת היד ובהסטת הראש לצד שכנגד. המומחה ציין, כי בשל טענת התובעת לכאבים באורך היד והכחלה של היד, הופנתה לבדיקת מומחה כלי דם בחשד לתסמונת מוצא בית החזה. בדיקות כלי דם ובדיקות נוירולוגיות של התובעת נמצאו תקינות.
המומחה הסביר באריכות שתסמונת מוצא בית החזה, היא תסמונת לא שכיחה הכוללת בתוכה סיבות רבות שהמשותף להן לחץ במעבר כלי הדם והעצבים מבית החזה ליד. המומחה ציין שהתסמונת כוללת סל גדול של אפשרויות שלא תמיד ניתן לאתר את סיבתן ולאשר אותן. אחד הממצאים השכיחים הוא העלמות הדופק בכף היד בהרמת הגפה ובהסטת הראש לצד הנגדי. המומחה עמד על כך שאין בדיקה אופיינית לתסמונת ואין ממצא אבחנתי, אין דרך לאשר או לשלול את התסמונת. כל שניתן לומר במקרה של התובעת, שהדבר אפשרי, אבל כל הבדיקות שבצעה לא מאשרים זאת ולא שוללים זאת.
המומחה ציין שאילו היו ממצאים בבדיקה המאשרים את התסמונת היה מציע לקבוע, 10% נכות. מכיוון שאין ממצאים, לא בבדיקה הקלינית ולא בבדיקות העזר ומכיוון שתלונותיה שלה תובעת עקביות ומופיעות בחומר הרפואי פעמים רבות, מציע לקבוע 5% נכות לפי תקנות מותאמת 11 (6) ב' I לתקנות הביטוח הלאומי.
הנתבעת שלחה למומחה שאלות הבהרה בגדרן ביקשה לברר האם ישנה הדמיה או בדיקה אובייקטיבית לאבחנה של התסמונת והמומחה השיב בשלילה. המומחה התבקש להסכים שבמקרה זה אין אבחנה חד משמעית המאשרת קיומה של התסמונת והשיב שהוא מסכים. המומחה נשאל האם יש עדות אנמנסטית, בדיקה גופנית או הדמיה שיכולים לרמז על פגיעה עורקית או ורידית והשיב שאין. המומחה התבקש, להסכים שאין מקום לקבוע נכות בתחום כלי דם בגין התאונה, ואולם הוא לא הסכים לכך והפנה לדיון בחוות דעתו.
התובעת טוענת שלאור ממצאי בדיקתה היה על המומחה לקבוע לה 10% נכות. הנתבעת שוללת מכל וכל קביעת המומחה לנכות כלשהי, כאשר לא נמצאה עדות כלשהי בבדיקה הקלינית או בבדיקות האחרות שנעשו לתסמונת. לטענת הנתבעת המומחה הסתמך על תלונות התובעת, תלונות שאין להן זכר בתיעוד הרפואי מן השנים האחרונות. לטענת הנתבעת, לא ניתן לקבוע נכות בשל כך שלא ניתן לשלול את טענות התובעת ונכות אמורה להקבע על פי ממצאים קליניים ואבחנתיים ולא על פי תלונות.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, שבתי ובחנתי את חוות הדעת המומחה, באתי לכדי מסקנה שאין להתערב בקביעתו, כי נכון להעניק לתובעת 5% נכות וזאת בשים לב לתלונותיה העקביות, התואמות את הסימפטומים של התסמונת ולכך שלא קיימת בדיקה שיכולה לשלול או לאשש את קיומה, כפי שחזר והבהיר המומחה. אין לקבוע 10% נכות כפי שמבקשת התובעת, שכן ניכר שלמרבה המזל מצבה אינו חמור והא הראיה שכפי שטוענת הנתבעת, תלונותיה בשנים האחרונות פחתו. כמו כן, בהעדר אישוש בבדיקה הקלינית או בבדיקות האחרות לקיומה של התסמונת, סביר לקבוע שנכותה לא מגיעה לכדי 10%.
מאידך, אין גם לאיין את הנכות, כפי שמבקשת הנתבעת. המומחה התרשם שתלונותיה העקביות של התובעת, הטיפולים והבדיקות שעברה מצביעים על אפשרות שהתובעת אכן סובלת מהתסמונת ומצדיקים לקבוע נכות. התרשמות זו של המומחה סבירה, מתיישבת עם החומר הרפואי ועם מצבה של התובעת ואין להתערב בה.
מצבה של התובעת בתחום אף אוזן גרון
המומחה בתחום אף אוזן גרון פרופ' מרדכי הימלפרב, התייחס בחוות דעתו לתלונתה של התובעת, שמאז אותה מניפולציה שעברה בצוואר במסגרת טיפולי פיזיותרפיה היא סובלת מטנטון.
המומחה קבע, שתלונת הטנטון נרשמה לראשונה ב- 8/11/12, כלומר יותר משנה לאחר התאונה ועמד על כך שטנטון חבלתי מופיע מיד לאחר החבלה. אשר למניפולציה שעברה בצוואר, מציין המומחה שיש איזכור לתלונה זו פעם אחת ב- 23/12/14 כשלוש שנים לאחר התאונה ושנתיים לאחר אותה מניפולציה. המומחה קבע ש בדיקת השמיעה של התובעת תקינה לחלוטין, וממילא אין מקום להענקת נכות בנוכחות שמיעה תקינה וללא כל עדות לפגיעה במערכת השמיעה. מסיבות אלה מצא המומחה שאין לייחס את תלונת הטנטון לתאונה.
למומחה נשלחו שאלות הבהרה על ידי התובעת. המומחה נשאל האם טנטון יכול להופיע בעקבות טיפול פיזיותרפיה והאם בהנחה שהופיע בעקבות טיפול כזה שנעשה בעקבות התאונה יש קשר סיבתי לתאונה והמומחה השיב בחיוב. המומחה הופנה למסמכים הרפואיים ונשאל מה הטיפול לטנטון , והמומחה השיב ששמיעתה של התובעת תקינה ואין מקום להענקת נכות בגין תלונותיה. המומחה ציין שהמינימום הנדרש בכל העולם למתן נכות בגין טנטון הוא ליקוי שמיעה. אשר לטיפולים הניתנים, ציין המומחה שאלה ניתנים במרפאות הטנטון בבתי החולים בארץ.
התובעת חולקת על קביעות המומחה ואף הזמינה אותו לחקירה על חוות דעתו. בחקירה, הציגה התובעת למומחה, מסמכים רפואיים המלמדים על תלונות אודות טנטון כשנה לאחר התאונה ולטענתה סמוך לאחר המניפולציה בצוואר – (ת/1 מתאריך 8/11/12; ת/2 מתאריך 19/12/12; ת/3 מתאריך 24/4/12; ת/4 מתאריך 3/2/14; ת/5 מתאריך 23/12/14; ת/6 מתאריך 15/1/18). המומחה השיב שהתלונות תחילתם כשנה לאחר התאונה והמסמך הראשון הקושר את הדבר לטיפול הפיזיותרפיה הוא מתאריך 23/12/14 – שנתיים לאחר הטיפולים הנטענים שבוצעו לטענת התובעת בין ספטמבר 2012 לנובמבר 2012.
המומחה הסכים שככל שיוכח שאכן הייתה מניפולציה, אזי התלונה על הטנטון קרובה לטיפולי הפיזיותרפיה, יחד עם זאת המומחה מסביר: "הגברת מתארת אירוע מאוד דרמטי שעשו לה מניפולציה ובלילה היא לא יכלה לישון ונשרף לה הראש. עם דבר כזה היא היתה אמורה ללכת לרופא" (עמ' 8 לפרוטוקול מתאריך 28/2/18, שורות 23-22). ב"כ התובעת הקשה שבהנחה שלאחר עדות התובעת והפיזיותרפיסט יקבע שהייתה מניפולציה, האם ניתן לקבוע שקיים קשר בין התלונות על טנטון לאות ה מניפולציה, לכך השיב המומחה –
"לא מסכים. אני מסביר: אני לא מכיר טנטון שמפיע לאחר מניפולציה צווארית. אני ידעתי שישאלו אותי את השאלה הזו. אז עברתי על החומר והצלבתי במחשב טיפולים כירופרקטיים וטיפולים של צוואר וטנטון. לא היה מקרה אחד של טנטון בפני עצמו. כל המקרים היו מגזע המוח ואני אסביר למה זה חייב להיות כך: דרך עמו"ש עוברים העורקים הורטברליים שהם אלה שנכנסים לגזע המוח ומספקים את הדם בגזע המוח ובחלקים האחוריים של גזע המוח. מהענף שנקרא AICA זה משהו שבגזע המוח נמצאת הספקת הדם של האוזן. כשיש משהו לאוזן, במניפולציה צווארית צריך לקרות משהו בהספקת הדם. טנטון מצביע על פגיעה במערכת השמיעה שהיא נמצאת באוזן הפנימית. וזה מגיע מהעורק הוורטברלי ולכן אם אני עושה מניפולציה בצוואר זה לא יכול להיות באוזן. אני לא עושה לאוזן כלום. כל מה שאני עושה כאשר אני מ זיז את החוליות או מסובב את החוליות או לא משנה מה, אני גורם לעיוות של כלי הדם. לכן בדרך כלל אירוע כזה מלווה בסימנים נוספים של גזע המוח.... גזע המוח זה הפרעה בראיה, הפרעה בראיה כפולה קושי בדיבור וכו' וזה בדרך כלל משהו שהולכים איתו לבית חולים כי זה מראה שיתוק. במאמר היחיד שמצאתי אינפקשיין, זה כמו אי הספקת דם, אירוע מוחי" (שם שם, שורה 28 ואילך).
התובעת הפנתה את המומחה לתשובותיו בשאלות ההבהרה, מהן עולה, שטנטון אכן יכול להיגרם מטיפול פיזיותרפיה והמומחה השיב שאין לו תשובה , שהוא ישב והכין את עצמו מחדש לעדות. המומחה הוסיף והסביר, שבמצבים מסויימים בהם יש סימנים מסויימים של גזע המוח – יתכן שטיפול פיזיותרפי ה יגרום לטנטון .
המומחה נשאל, בהנחה שיש טנטון מה הנכות ממנה סובלת התובעת והשיב שהתובעת לא סובלת מנכות, שכן שמיעתה תקינה לחלוטין בתחום ה-20 דציבל בכל התדירויות בין 2050 ל-2000. המומחה הסביר שמטרת התקנות היא לפצות את הליקוי האקוסטי לא על הטנטון. ולכן טנטון ללא חבלה אקוסטית, דהיינו ללא פגיעה בשמיעה, לא מהווה נכות.
המומחה פרט את טווח הטיפולים השונים הקיימים לטנטון וציין שהעובדה שאדם לא נדרש לטיפול רפואי מלמדת שאולי הבעיה לא כל כך מפריעה לו.
התובעת טוענת שהמומחה מטעם בית המשפט טעה עת התבצר בעמדתו וקבע שהטנטון לא שייך לתאונה. התובעת מפנה לסתירה בין התשובות לשאלות ההבהרה של המומחה לפיהן יכול וטנטון יגרם בשל המניפולציה לעדותו ממנה עלה שלא סביר שקיים קשר סיבתי, וטוענת שיש לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין הטנטון לתאונה. לטעמה של התובעת, יש להעניק לה נכות על אף העובדה שלא קיימת פגיעה בשמיעה, שכן מדובר בפגיעה תפקודית באיכות חייה. לטענת התובעת די במרכיב הרעש כדי להביא לקביעת נכות ואין צורך בפגיעה בשמיעה. לטענת התובעת משהשיב המומחה שרוב הבעיה היא תפקודית, הרי שיש לקבוע נכות, גם אם התובעת לא עונה על כל סעיפי התקנה.
הנתבעת טוענת שיש לאשר את קביעת המומחה, שלא נותרה לתובעת נכות בגין התאונה. לטענת הנתבעת המניפולציה בצוואר כלל לא הוכחה. התובעת לא זימנה את המטפל, וזאת על אף שטענה שהתעניין בשלומה לאחר האירוע ואף המשיכה בטיפולים תחתיו. הנתבעת מדגישה את תשובותיו של המומחה בחקירתו, כמו גם את העובדה שבמסמכים הרפואיים לא נזכר כלל טיפול הפיזיותרפיה ככזה שגרם לטנטון, אלא שנתיים לאחר הטיפול !. הנתבעת סומכת על תשובותיו של המומחה בחקירתו שטנטון לא יכול להופיע לאחר מניפולציה. לטענת הנתבעת טנטון יכול להופיע מסיבות שונות, כמו גם מפגיעה במפרק הלסת, כפי שעולה במסמך רפואי של התובעת מתאריך 8/11/12 במסגרתו הופנתה התובעת ליעוץ מומחה פה ולסת עקב שינויים במפרק TMJ. לטענת הנתבעת ככל שהיה קורה לתובעת אירוע טראומטי כנטען , הייתה פונה מייד לרופא ומדווחת על מה שארע .
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לידי מסקנה שקביעות המומחה שלא נותרה לתובעת נכות בתחום אף אוזן גרון בגין התאונה עומדות בעינן וזאת מכמה טעמים מצטברים -
ראשית, אני מתקשה לקבוע כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הטנטון לבין התאונה - אין חולק שהתובעת לא טוענת לקשר ישיר בין הטנטון לבין התאונה, אלא מייחסת זאת לטיפול פיזיותרפיה שקיבלה לטענתה כשנה לאחר התאונה, עקב התאונה . דא עקא, שעל אף התיאור הדרמטי בתצהירה של התובעת של אותו טיפול והשפעתו עליה, אין לאירוע זה זכר במסמכים הרפואיים בזמן אמת ואף לא לאחר מכן. לא זו אף זו, התובעת המשיכה ללכת לטיפולים אצל אותו מטפל ממש, דבר תמוה כשלעצמו. לענייננו חשוב שבחומר הרפואי הראשוני המתעד קיומו של טנטון, התובעת כלל לא קשרה בין אותה מניפולציה לבין הטנטון. אין תיעוד לכך במסמכים שהוצגו על ידי המטפל, או בחומר הרפואי של הרופאים האחרים. לא סביר שהתובעת אשה ורבלית, יודעת לעמוד על שלה, דואגת לקבל טיפול רפואי רציף ומיטבי, תשמיט מידיעת הרופאים המטפלים את העובדה שאותו רעש באוזניים לו היא טוענת נגרם לאחר טיפ ול פיזיותרפיה דרמטי. רק בשנת 2014 – לאחר הגשת התביעה, שעה שהתובעת עמדה לפני בדיקת מומחה מטעם בית המ שפט, קשרה בפני הרופא המטפל בין טיפול הפי זיותרפיה לבין הטנטון. מתצהירה של התובעת עולה שלתובעת היה ברור מייד שהטנטון החל לאחר המניפולציה בצוואר, התובעת עצמה לא טוענת שהיא קישרה את הדברים רק בדיעבד, משכך, קשה לתת אמון בטענה שלא מצאה לנכון לפרט זאת בפני הרופאים המטפלים .
התובעת גם לא טרחה לזמן לעדות את אותו מטפל שיכל לאשש את טענתה שאכן הייתה מניפולציה כה דרמטית, העשויה לגרום לטנטון.
בנסיבות אלה, הגם שיכול שהתובעת סובלת מטנטון, ספק אם ניתן לקשור את מצבה לטיפול הפיזיותרפיה שעברה או לתאונה. כפי שהשיב המומחה אגב מסמך רפואי שהוצג לו, טנטון יכול להגרם מסיבות רבות לרבות עקב בעיה במפרקי הלסת, בגינה נבדקה התובעת באותה תקופה.
שנית, כפי שקבע המומחה, בהתאם לנוסח התקנות ולפסיקה, בהעדר עקומת שמיעה אופיינית לטנטון, גם אם תתקבל הטענה שהתובעת סובלת מטנטון תמידי כפי שנטען, אין לקבוע נכות על פי התקנות. סעיף 72 (4) (ד') לתקנות קובע כדלקמן -
(ד) חבלה אקוסטית (עם עקומת שמיעה אופיינית)
(I) ללא רעש ובלי הפחתת השמיעה בתדירויות הדיבור 0%
(II) עם רעש תמידי באוזניים בלי הפחתת שמיעה בתדירויות הדיבור 10%
הווה אומר, תנאי מקדים להענקת נכות בגין רעש תמידי באוזניים הוא "עקומת שמיעה אופיינית". בהעדר עקומת שמיעה כזו, התובעת כלל לא נכנסת לגדר הסעיף.
שלישית, קיים קושי לקבל את עדות התובעת כהוויתה בנוגע לחומרת הטנטון והשפעתו. אכן התובעת התלוננה מספר פעמים בשנת 2012 על טנטון, התלונה הבאה הייתה בשנת 2014 - לאחר הגשת התביעה, כאשר בתלונה זו התובעת קושרת לראשונה בין טנטון לבין המניפולציה . תלונה שלאחר מכן היא רק בשנת 2018, כאשר התובעת הופנתה לבדיקות ולא המציאה את תוצאותיהן. התובעת לא ניסתה לקבל טיפול כלשהו להפחתת השפעתו של הטנטון, אף שאין חולק שיש מרפאות שמטפלות בכך בבתי החולים. המסקנה המתבקשת היא, שגם אם התובעת סבלה או אפילו סובלת מפעם לפעם מטנטון, עוצמת הטנטון והשפעתו אינם משמעותיים, שאם לא כן חזקה שהתובעת הייתה מבצעת את הבדיקות שניתנו לה ומטפלת בסימפטומים.
האמור עד כאן מביא לידי מסקנה שלא ניתן לקבוע שנגרמה לתובעת נכות בתחום אף אוזן גרון.
סיכום ביניים:
נכויותיה של התובעת בגין התאונה מסתכמות איפוא ב- 7.5% נכות בגין בתחום האורתופדיה ו- 5% נכות בתחום כלי דם, בשל תסמונת מוצא בית החזה. סך הכל 12.125% נכות משוקללת.
משנקבעה נכותה הרפואית של התובעת, יש לאמוד את מצבה התפקודי.
מצבה התפקודי של התובעת
התובעת טוענת, ש נוכח הפגיעה התפקודית שנגרמה לה, גם אם יקבע שאין נכות בתחום אף אוזן גרון, יש להעמיד את נכותה התפקודית על שיעור של 50%. התובעת מפנה בהקשר זה לתצהיריה ותצהיר בעלה, שם היא מתארת את הירידה בתפקודה ואת מצבה לאחר התאונות.
הנתבעת טוענת, שטענות התובעת חסרות בסיס ומפנה בין היתר לכתב התביעה בנוגע לתאונה השניה, שם נטען ש קודם לתאונה השנייה תפקדה התובעת באופן עצמאי ללא כל מגבלות תפקוד, ללא קשיים מכל סוג. הנתבעת טוענת שקורותיה של התובעת לאחר התאונה מלמדים שלא נגרמה לה כל פגיעה תפקודית.
הלכה היא, שהפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8/6/95); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות  דרום בע''מ (21/12/1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).
בתצהיר התובעת בנוגע לתאונה זו, שהוגש בתאריך 20/3/17 לאחר התרחשות התאונה השניה, תארה התובעת באריכות את מצבה הרפואי והתפקודי בעקבות התאונה ואת הטיפולים שעברה. בעת התרחשות התאונה, הייתה התובעת עובדת רשות השידור, ואין מחלוקת שהמשיכה עבודתה עד לפיטורים בחודש מאי 2017 עקב סגירת רשות השידור, וזאת תוך הסדרים שונים עם העובדים.
התובעת תארה שאף ששבה לעבודתה, היא סבלה במהלך היום בעבודה, התקשתה לשבת שעות ארוכות ועשתה הפסקות תכופות. לטענתה, הפכה לאדם עצבני ולא נעים בעבודה. סבלה מכאבים בגב, הייתה כאובה, רגישה ומוטרדת מכך שלא תוכל לעבוד יום מלא.
התובעת הוסיפה שעקב התאונה חייה השתנו ללא היכר, לפני התאונה חיה חיים נטולי כאבים והוסיפה: "לא סבלתי בעצם משום כאב שהוא כרוני ולא הכרתי כאבים כאלה מעודי" (סעיף 31).
בתצהיר זה, לא אזכרה התובעת את התאונה השנייה ופגיעתה בה, על אף שבכתב התביעה שהוגש כמה חודשים לאחר מכן בעקבות אותה תאונה, טענה התובעת שהיא סובלת מכאבים, רגישות והגבלות תנועה ניכרים בברך שמאל, הגבלות במרפקים, בכפות הידיים וסובלת מכאבים חזקים המדירים שיניה מעיניה. התובעת ט ענה שהיא מוגבלת בתפקוד היומיומי בביצוע פעולות אלמנטריות פשוטות אשר ביצעה בעבר ללא קושי, לרבות ביצוע פעילות גופנית. נטען שחייה השתנו ללא היכר (סעיף 38 לכתב התביעה). בסעיף 41 לאותו כתב תביעה נטען ש"כתוצאה מפגיעתה בתאונה נשוא התובענה, הפכה התובעת מאישה עצמאית המנהלת את שגרת יומה ללא כל מגבלות תפקוד ו/או קשיים מכל סוג לאשה סובלת ומלאת כאב, המתכננת את שגרת יומה בהתאם למגבלותיה, טיפוליה הרפואיים המתבקשים כתוצאה מפגימותיה ובהתאם לכאבים הפוקדים אותה חדשות לבקרים"
התובעת לא הזכירה, כאמור, את התאונה השנייה בתצהירה בגין התאונה הראשונה ולא הזכירה בכתב התביעה בתאונה השנייה את עצם היות התביעה בגין התאונה הראשונה תלויה ועומדת.
לימים כשאוחדו התיקים, הגישה התובעת תצהיר משלים, בו חזרה על התלונות שהועלו בסעיף 38 לכתב התביעה בגין התאונה השנייה , כפי שפורטו לעיל.
התובעת תארה שחזרה לעבודתה ואולם לטענתה נפגעה במרכיב השעות הנוספות, וכי בתאריך 15/5/17 נסגרה רשות השידור והיא נותרה ללא מקום עבודה, כואבת ופגועה. התובעת פרטה שמקום עבודתה משלם לה פנסיה בשיעור של 4,900 ₪ ולטענתה, אינה מוצאת מקום עבודה אחר.
בשני התצהירים ובכתבי התביעה, לא הזכירה התובעת תאונת עבודה קודמת שהייתה לה בשנת 2004, בעקבותיה ניהלה הליכים ממושכים במוסד לביטוח לאומי, עד שנת 2008 לפחות, שם טענה למגבלות לא מבוטלות עקב שיתוק חלקי בעצבי הגפיים התחתונות וקיבלה נכות של 10% . ב"כ הנתבעת הקריא לתובעת את טענותיה שם בפני וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, שם התלוננה על קושי להתרומם מהכיסא, לעשות תנועות חדות, כאב בירך בתוך הרגל. התובעת טענה שבכול נגיעה היא מרגישה את העצב בצד ימין , שהעובדים עוזרים לה בפעולות מסויימות, שהיא לא מסוגלת להתכופף, להתלבש, קשה לה להתרומם בשעת שכיבה, לעבור מצד לצד. התובעת אישרה את הדברים בעדותה (שם, עמ' 35, שורה 25 ואילך). לתובעת לא היה הסבר נוכח דברים אלה, כיצד טענה בתצהירה שהיא חיה חיים נטולי כאבים.
באופן דומה, גם במסמך רפואי עדכני מתאריך 17/8/17, בחדר מיון בית החולים השרון, תועד שקיימת בעיה עצבית בגב תחתון בעבר , היותה של התובעת מנוטרלת 7 חודשים, חוסר יכולת לבצע פעילות גופנית שלוש שנים, כאשר עד עכשיו רגל ימין מאוד חלשה. כמו כן, תועד שלאחר התאונה השנייה, התובעת הולכת 20 דקות ועולה בהדרגה.
מטבע הדברים, נדרשה התובעת ליתן הסברים לדברים בעדותה. התובעת אישרה בעדותה שלאחר התאונה הראשונה חזרה לאותו תפקיד ואותו היקף משרה ואולם לטענתה לא נשארה שעות נוספות וזה פגע לה בשכר (עמ' 22 לפרוטוקול מתאריך 5/2/2019 שורה 3 ואילך). התובעת נשאלה על תלושי השכר שצורפו, כאשר צורפו תלושים בודדים בלבד לאחר התאונה הראשונה ולאחר מכן לשנת 2015 בהם נראה שהשכר עלה ויש שעות נוספות, והתובעת הסבירה שהשעות הן שעות מחלקתיות שהן בבחינת צ'ופר לעבודה קשה (שם, עמ' 25 שורה 4 ואילך). התובעת הסבירה שהשעות חולקו על סמך ביצועים, בדרך כלל אותו סדר גודל בין העובדים ולא היו פערים גדולים. זו הייתה המדיניות והיא נכללה בה (שם, עמ' 26, שורות 5 ואילך).
אשר למה שנכתב בכתב התביעה בתאונה השנייה, טען ב"כ התובעת שמדובר בכתב תביעה שגרתי בתיק תאונת דרכים ולא ניתן לפקוד זאת לחובת התובעת.
מהמכלול שתואר, ברי שיש קושי לקבל את טענות התובעת כפשוטן. ניכר שבכל פגיעה שהייתה לתובעת, התובעת ייחסה לאותה פגיעה את כל תחלואיה תוך העלאת טענה שקודם לכן לא סבלה מדבר ותוך תיאור דרמטי של מצבה הקשה . יש לבחון את הדברים בהתאם למכלול הנתונים שהובאו. אני מתקשה לקבל את טענת התובעת לפגיעה תפקודית בשיעור של 50%, כאשר ענייננו אך בפגיעה התפקודית לאחר התאונה הראשונה וכאשר ניכר שלאחר תאונה זו חזרה התובעת לעבודתה ללא כל פגיעה בשכרה. עזיבת העבודה, לא הייתה קשורה כלל ועיקר לתאונה אלא לסגירת רשות השידור, כאשר התובעת מקבלת לעת הזו פנסיית גישור שאין מחלוקת שהיא נמוכה משכרה.
טענות התובעת שאינה מצליחה למצוא עבודה, לא הוכחו. התובעת לא הוכיחה לאילו מקומות עבודה פנתה ואיך נענתה. סביר מאוד לקבוע שלאחר שהייתה עובדת בכירה ברשות השידור, לא תקבל התובעת כל עבודה זוטרה וזאת בלא קשר לתאונה ולפגיעותיה.
מאידך, איני רואה להחמיר עם התובעת, ולקבל את טענת הנתבעת שלא נגרמה לה כל פגיעה תפקודית. ניכר שהנכויות שנקבעו הן הנכות האורתופדית והן הנכות בשל תסמונת מוצא בית החזה הן בעלות משמעות תפקודית, כאשר בעקבות הפגיעה האורתופדית לתובעת כאבים ומגבלות תנועה ובעקבות התסמונת ידה השמאלית חלשה יותר.
כמו כן, יש לשקול את העובדה שעתה לאחר שפוטרה אמורה התובעת למצוא את דרכה במומה בעקבות התאונה.
בנסיבות העניין, בשים לב לגילה של התובעת ולקורותיה לאחר התאונה, הוגן ונכון להעמיד את פגיעתה התפקודית של התובעת על שיעור פגיעתה הרפואית.
קביעת שיעור נכות נמוך יותר, תחטא לתובעת ויכול שתגרום לפיצוי בחסר מאידך האמרת הפגיעה התפקודית מעבר לנכות הרפואית, אינה מוצדקת בנסיבות שהוכחו.
בנסיבות העניין אני מעמידה את פגיעתה התפקודית של התובעת על שיעור של 12.1 נכות לצמיתות כשיעור נכותה הרפואית.
משנקבע שיעור הגריעה התפקודית, יש לקבוע את שיעור הנזק.
שיעור הנזק
לשם הנוחות אחזור על נתוני היסוד –
התובעת ילידת: 21/9/62.
תאריך התאונה: 24/10/11.
גילה של התובעת בעת התאונות: 49 וחודש.
גילה של התובעת כיום: 57 וחודשיים.
הנכות הרפואית בגין התאונה: 12.1%.
הפגיעה התפקודית: 12.1%.
הצדדים חלוקים בנוגע לשיעור הפסדיה של התובעת, בכל אחד מראשי הנזק הרלוונטיים.
בעוד התובעת טוענת להפסדי שכר ועזרה בשיעור מאות אלפי שקלים, משיבה הנתבעת שטענות התובעת חסרות יסוד ולכל היותר יש לפסוק פיצוי זניח, קטן מאוד שעיקרו מתמצה בשיעור הנזק הלא ממוני.
אדון בטענות הצדדים.

הפסדי שכר לעבר
התובעת טוענת בסיכומיה, כי לאחר התאונה הראשונה הייתה בחופשת מחלה למשך חודשיים ימים כמפורט בחוות דעת מומחה בית המשפט לעניין הנכות הזמנית , וכי נגרמו לה הפסדי שכר מאז התאונה ואילך בממוצע בסכום של 2,500 ₪ לחודש עד לפיטוריה ולאחר מכן יש לפסוק לה את ההפרש בין שכרה לבין פנסיית הגישור אותה היא מקבלת בסך של 5,000 ₪ לחודש. משכך מבקשת התובעת פיצוי בשיעור של 315,000 ₪. לסכום זה מבקשת התובעת להוסיף פנסיה כמקובל.
הנתבעת טוענת, שהפסד שכר יש להוכיח וטענות התובעת לא הוכחו. לטענת הנתבעת התובעת לא הוכיחה היעדרות מהעבודה ואף אישרה בעדותה שנעדרה ימים בודדים בלבד וכי המעסיק שילם את שכרה. לטענת הנתבעת טענת התובעת שנגרמה ירידה בשכרה בשל העדר שעות נוספות אינה נכונה, במיוחד כך לאור ההסבר שניתן בעדותה.
עיון בתלושי השכר שהציגה התובעת מלמד כדלקמן:
לפני התאונה -
בשנת 2009 הרוויחה התובעת שכר כולל של 89,847 ₪ ושילמה מס בשיעור 2,681 ₪ - דהיינו שכר כולל נטו בשיעור של 87,166 ₪ - ושכר חודשי נטו של – 7,263 ₪.
בשנת 2010 שכרה הכולל של התובעת היה 98,357 ₪ וסכום המס עמד על 3,157 ₪ - דהיינו שכר כולל נטו בשיעור של 95,200 ₪ ושכר חודשי נטו של 7,933 ₪.
בחודש אפריל 2011 הרוויחה התובעת סך של 6,358 ₪ ושולם מס בשיעור של 11 ₪ - דהיינו שכר נטו בשיעור של – 6,527 ₪.
בחודש מאי 2011 הרוויחה התובעת סך של 7,343 ₪ ושולם מס בשיעור של 189 ₪ - דהיינו שכר נטו בשיעור של – 7,154 ₪
בחודש יוני 2011 הרוויחה התובעת סך של 11,497 ₪ - משכורת זו כוללת סך של 4,932 ₪ דמי הבראה – דהיינ ו שיעור ההכנסה בניכוי ההבראה עומד על - 6,565 שח.
בחודש יולי 2011 הרוויחה התובעת סך של 9,608 ₪, סכום זה כולל אגרת רישוי בשיעור של 747 ₪ וקצובת ביגוד בשיעור של 2,042 ₪ - דהיינו שיעור השכר בלא הרכיבים הנוספים עומד על 6,817 ₪.
בחודש אוגוסט הרוויחה התובעת סך של 9,774 ₪ - סכום הכולל החזר ביטוח רכב בשיעור של 2,375 ₪ - דהיינו השכר בלא הרכיב הנוסף עומד על 7,399 ₪.
בחודש ספטמבר 2011 הרוויחה התובעת סך של 7,415 ₪ ושולמו הפרשים בשיעור של 5084 ₪.
מהסכומים המצטברים של חודש ספטמבר 2011 עולה ששולמו לתובעת סה"כ 90,725 ₪ מסכומים אלה נוכה מס בשיעור של 4,749 ₪ - דהיינו שכר כולל נטו בשיעור של 85,976 ₪ - ושכר נטו של 9,552 ₪ לחודש (סכום זה כולל תוספות שונות (תוספת הבראה, ביגוד, אגרת רישוי, ביטוח רכב וכד', שיש לכאורה צורך לפרוס אותן על פני כל השנה ).
שכר רבע שנתי במוסד לביטוח לאומי עמד על 22,176 ₪ - דהיינו סכום של – 7,392 ₪ לחודש.
התובעת טוענת לבסיס שכר של 10,627 ₪ קודם לתאונה .
פירוט הנתונים לעיל, מעלה ששכרה של התובעת לפני התאונה, עמד על שיעור ממוצע המתיישב עם השכר הרבע שנתי במוסד לביטוח לאומי, כאשר טענת התובעת לשיעור שכר גבוה יותר, נסמכת על תוספות לשכר בחודשים שלפני התאונה, שגם אם נניח שיש לקחת אותם בחשבון, יש לפרוס אותם על גדר שנה שלמה.
שכרה של התובעת לאחר התאונה
לאחר התאונה בחודש אוקטובר 2011 (חודש התאונה) - שכרה של התובעת עמד על 7,580 ₪ ו-200 ₪ מס , דהיינו שכר נטו בשיעור של – 7,380 ₪. בחודש זה ניצלה התובעת 2 ימי חופשה ושני ימי מחלה.
בחודש נובמבר 2011 – שכרה של התובעת עמד על 6,304 ₪, בחודש זה לא שולם מס אלא התובעת קיבלה זיכוי מס של 201 ₪. בחודש זה ניצלה התובעת 4.5 ימי חופשה ויום מחלה אחד.
בחודש דצמבר 2011 הרוויחה התובעת – 6,625 ₪ ו קיבלה זיכוי של מס הכנסה בשיעור 121 ₪. שכרה הכולל בשנת 2011 היה 104,749 ₪ ומשכר זה שולם מס בשיע ור של 4,748 ₪ - דהיינו שכר כולל נטו של 100,001 – שכר חודשי נטו של 8,333 ₪ - שהוא סכום גבוה יותר מ השכר בשנת 2010.
התובעת הציגה לאחר מכן תלושים אך רק עד חודש אפריל 2012 – עד אז הרוויחה התובעת שכר כולל של 30,711 ₪ ונוכה מס בשיעור של 276 ₪ - דהיינו שכר נטו בשיעור של 7,608 ₪ לחודש.
התלוש הבא שהוצג הוא בחודש דצמבר 2015 – המלמד על שכר כולל של 121,864 ₪ וניכוי מס של 4,751 ₪ - דהיינו שכר כולל נטו של 117,113 ₪ - ולחודש נטו – 9,759 ₪.
בשנת 2016 שכרה הכולל של התובעת עמד על 139,862 ₪ ושולם מס בשיעור של 8,517 ₪ - דהיינו שכר כולל נטו של 131,345 ₪ - ולחודש נטו - 10,945 ₪ - סכום זה משוערך בהצמדה בלבד עומד על 11,154 ₪.
עד חודש אפריל 2017 (מועד סגירת רשות השידור) הרוויחה התובעת, שכר בשיעור 32,288 ושילמה מס בשיעור 296 ₪ - דהיינו שכר כולל נטו בשיעור של 31,992 ₪ ושכר חודשי נטו של 7,998 ₪.
מני אז אפריל 2017 התובעת אינה עובדת.
ניתוח הנתונים מראה ששכרה של התובעת לאחר התאונה, דומה לשכר שלפניו. בניגוד לטענת התובעת אין תנודות משמעותיות. הניסיון של התובעת להשוות את החודשים אפריל 2011 עד ספטמבר 2011 – תקופה הכוללת תוספות משמעותיות של הבראה, ביגוד, אגרת רישוי - לתקופה של נובמבר 11 עד אפריל 2012 – תקופה בה אין תוספות אלה, אינו יכול להתקבל. לו הייתה התובעת מציגה את מלוא הנתונ ים של שנת 2012, ניתן היה להשוות את השכר הכולל בתום השנה לשכר הכולל בתום שנת 2011 ולבחון קיומו של הפסד ואולם הנתונים לא הוצגו ולתובעת אין להלין אלא על עצמה. כן לא הוצגו הנתונים של שנת 2014 ולא ניתן להתייחס להפסדים בשנה זו. בשנת 2015 ניכר שישנה עליה בשכר וכך גם בשנים הבאות . חשוב להדגיש שהתובעת, לא הוכיחה בשום פנים שהיה לה איזשהו אופק של קידום בשנים האלה, וכפי שהסבירה בעדותה העליה בשכר ניתנה לכל העובדים בסוג של חלוקה שוויונית של שעות נוספות. חשוב להדגיש שמתלושי השכר של התובעת עולה שמשולמות לה שעות נוספות בחודשים שלאחר התאונה בשנת 2011 ואין שינוי ממשי לאחר ה תאונה.
העולה מן המקובץ שלו היה לתובעת הפסד בסמוך לתאונה בשנת 2011, היה זה הפסד זניח ואין יסוד לטענה של הפסד ממוצע בסכום של 2,500 ₪ בחודש.
לא למותר לציין שגם במוסד לביטוח לאומי, הוכרו 6 ימי דמי פגיעה בלבד והתובעת עצמה אישרה בעדותה ששכרה שולם לה והיא נעדרה ימים בודדים בלבד.
אשר לתקופה שלאחר פיטוריה, לא שוכנעתי שתוצאות התאונה הראשונה הן אלה שמונעות באופן בלעדי מ התובעת למצוא עבודה. התובעת לא הציגה כל ראיות משכנעות שאכן ניסתה למצוא עבודה ונדחתה. יחד עם זאת, ניתן לשער שתוצאות התאונה מכבידות על התובעת ומקשות ו משכך לא נכון לקפח אותה ולא לפסוק דבר.
ההלכה היא, כי פיצוי בגין הפסד השתכרות בעקבות קביעת נכות, בא כדי לפצות על הפסד שנגרם לנפגע, במקרים בהם על הנפגע לממש את כושר עבודתו במומו וזאת גם מקום שיש קושי להעריך את ההפסד שנגרם. כפי שנפסק לא פעם, אמנם נזק של הפסד השתכרות בעבר הוא נזק מיוחד הטעון הוכחה, אולם כאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד משמעיים ושל נסיבות מיוחדות , אין מניעה לפסוק גם בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי המסתמך על אחוזי הנכות שנקבעו. כך לדוגמא קורה, שעה שיש גורמים נוספים השפיעו על כושר ההשתכרות כמו תאונה נוספת, פיטורין שאינם קשורים לתאונה וקושי למצוא עבודה, כאשר הסיבות שהביאו לפגיעה בשכר או להעדר עבודה, מורכבות ואינן תלויות אך ורק בתאונה (השוו: ת.א. (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (18.11.2009); עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84) ). המקרה דנן, מתאים לנסיבות כאלה.
בנסיבות העניין, בשים לב לכך שלא הוכחו הפסדים משמעותיים מאז התאונה ועד תום העבודה, בשים לב לבסיס השכר בעת סיום העבודה ופרק הזמן שחלף מני אז, ובשים לב לכך שהסיבות שהתובעת אינה עובדת מני אז הן מגוונות וניתן לייחס רק חלק קטן מכך לנסיבות התאונה, בשים לב שאין לייחס את נזקי התאונה השנייה, לפיצוי בגין התאונה דנן, אני מעמידה את הפסדי התובעת לתקופת העבר על סך כולל של 35,000 ₪. סכום זה כולל את שיעור הפנסיה. סכום זה מתחשב גם בכך, שמאז סיום העבודה מקבלת התובעת פנסיית גישור שיש בה משום הכנסה, אמנם חלקית וממילא סביר שלא הייתה חוזרת לעבוד משרה מלאה.
גריעה מכושר ההשתכרות
התובעת טוענת שיש לחשב את הגריעה מכושר השתכרותה כהפרש בין שכרה כל עוד עבדה לבין פנסיית הגישור שהיא מקבלת בסך 5,000 ₪ לחודש וטוענת להפסדים בשיעור של 517,840 ₪, כאשר לסכום זה יש להוסיף פנסיה.
הנתבעת טוענת שהתובעת פוטרה ממקום עבודתה עקב סגירתו, וזאת לאחר שעבדה שם 6 שנים לאחר התאונה הראשונה והמשיכה בעבודתה גם לאחר התאונה השנייה עד לפיטוריה. הנתבעת מציינת שהתובעת העידה ששלחה קורות חיים, זומנה לשני ראיונות ול א חזרו אליה בכלל ומכאן שאם מעבידים פוטנציאליים לא חוזרים לתובעת אין לכך כל קשר לתאונה. הנתבעת מוסיפה וטוענת שהתובעת העידה שהיא מחפשת עבודה בעיר מגוריה בלבד, בישיבה, למרות שלעבודה הקודמת נסעה ולמרות שהיא נוסעת בארץ ובחו"ל , מכאן שהתנאים שמציבה התובעת לקיומה של עבודה כזו מקשים על מציאת עבודה.
התובעת אכן העידה שהיא שולחת קורות חיים ולא חוזרים אלה, וכן מסרה שהייתה בשני ראיונות ולא חזרו אליה והיא מחפשת עבודה ברדיוס מקום המגורים שלה. התובעת נשאלה בנוגע לאפשרות שיקום במוסד לביטוח לאומי, והשיבה שזה נראה לה לא רציני והיא הבינה שיש למעבידים פוטנציאליים גישה לתיק הרפואי שלה והיא סרבה לכך, שכן אין זה עניינם (ראו פרוטוקול מתאריך 5/2/19 עמ' 45). התובעת אף אישרה שלו תרוויח שכר בסכום מסויים שיתווסף לפנסיית הגישור, תצטרך לשלם מס הכנסה גבוה יותר.
מנסיבותיה של התובעת, גילה, מעמדה במקום העבודה טרם פיטוריה ומכלול הנסיבות, ברי שלא רק תוצאות התאונה מונעות מן התובעת למצוא מקום עבודה אחר. התובעת מטבע הדברים מחפשת עבודה שתתאם את ציפיותיה ואת נוחותה. מעדותה של התובעת עלה שאין בכוונתה לחשוף את מצבה הרפואי בפני מעבידיה ומכאן שלא תוצאות התאונה מונעים את קבלתה לעבודה שכן המעבידים לא מודעים למצבה הרפואי של התובעת. לא התרשמתי ולא ניתן לקבוע, שבשל תוצאות התאונה התובעת לא מוצאת עבודה ולא ניתן לייחס את כל הפסדיה מאז פיטוריה ומכאן ואילך לתאונה. הסיבות בגינן התובעת לא מוצאת עבודה הן מורכבות ואמנם יכול גם שתוצאות התאונה מכבידות אך אין לייחס להן את מלוא ההפסד
בנסיבות שהתבררו, בשים לב לאופי פגיעתה של התובעת והתרשמותי מכושר תפקודה, הדרך הנכונה לפצות את התובעת היא לפסוק סכום גלובלי סביר שמתחשב בכל הנתונים בשים לב לבסיס שכר בשנת 2016 משוערך בשיעור של 11,154 ₪ כמפורט לעיל וזאת שעה שניכר ששנת 2017 שהינה על סף הפיטורין אינה משקפת את ממוצע השכר , שהלך ועלה מדי שנה.
ההלכה היא שיש לפסוק פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות גם למי שלא עובד ובלבד שמדובר במי שהוא בעל כושר עבודה. בענייננו, הגם שהתובעת לא עבדה מאז שעזבה את עבודתה עקב פיטוריה, אין ספק שהיא בעלת כושר עבודה. נכון לעת הזו התובעת אינה עובדת ואולם בהחלט אפשר שעם חלוף הזמן ואולי שינוי בנסיבות חייה תחליט לשוב ולצאת לעבודה (בנוגע לפסיקת פיצוי גם בנוגע למי שאינו עובד שנים רבות, ראו נא פסק דינו המקיף של כב' השופט מוחמד עלי בת"א 51577-09-14 פלונית נ' דראושה ואח' (21/2/18) והאסמכתאות הרבות אליהן הפנה (להלן: " עניין פלונית")).
בניגוד לעניין פלונית, ענייננו שלנו אינו במי שלא עבדה עובר לתאונה שנים רבות, אלא במי שעבדה בעבודה מסודרת יחסית, ופוטרה בשל נסיבות שאינן קשורות לתאונה.
בבחינת סכום הפיצוי שראוי לפסוק, הרי שבהינתן גורמים נו ספים שמונעים את עבודתה של התובעת לאחר פיטוריה, ובשים לב לנסיבות חייה לעת הזו, הרי שיש לפסוק סכום גלובלי סביר שישקף את הפגיעה בכושר השתכרות התובעת אם וכאשר תחליט לחזור לעבודתה. ההערכה היא שההפסד שעשוי להיגרם לאורך השנים הוא חלקי, בין היתר בשים לב לעובדה שהתובעת מקבלת פנסיית גישור ומכאן שקיימת לה הכנסה קבועה ומשכך, גם אם תשוב לעבודה, ממילא צפוי שתשוב לעבודה חלקית, בהתאם לנוחותה.
בנסיבות שהוכחו, סבורני שסכום גלובלי של 65,000 ₪ מהווה פיצוי ראוי. הסכום שנפסק כולל את הפסדי הפנסיה.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד
התובעת טוענת שלאחר התאונה, החלה להעסיק עוזרת בית. התובעת הגישה שני תצהירים של עוזרות בית ואולם אלה לא התייצבו לעדות משכך לא ניתן לייחס להם משקל. אין חולק שהתובעת לא דיווחה למוסד לביטוח לאומי לאורך השנים על העסקת עוזרת כך שאין ראיה אובייקטיבית שיכולה להצביע באלו שנים הועסקה עוזרת אם בכלל, לפני או אחרי התאונה . התובעת אישרה בעדותה שגם לאחר תאונת העבודה משנת 2004 העסיקה עוזרת ואולם טענה שלאחר תקופה ארוכה לא הייתה לה עוזרת שכן זו עזבה ולפני התאונה דנן לא העסיקה כזו.
הן התובעת והן בעלה, פרטו ארוכות בתצהיריהם את קשייה של התובעת מאז התאונה ואת העזר ה לה היא נזקקת.
בהינתן עדויות אלה, טוענת התובעת, שיש לפסוק לה עזרת צד ג' למשך 6 חודשים בסכום של 250 ₪ ליום, ומני אז פעם בשבוע, סכום המגיע לטענתה ל- 300,000 ₪.
הנתבעת טוענת, כי גם בהקשר זה מעלה התובעת טענות מופרכות ללא שום הוכחה וכי טענותיה הופרכו ועדיה נעלמו. הנתבעת מפנה למכתבי העוזרות שלפי האחד העוזרת עבדה עד 3/17 מועד חתימת התצהיר, כאשר מתצהיר העוזרת השנייה עלה שהיא החלה לעבוד אצל התובעת ב- 10/16. התובעת גם השיבה שאין לה מסמכים שיאששו את העבודה והיא לא משלמת ביטוח לאומי. לטענת הנתבעת, התובעת שמנסה לייצר מצג של מצב העולה כדי סיעוד, נוסעת לטיולים בעולם לרבות טיולי הליכה. הנתבעת מדגישה שבעלה של התובעת הוא בעל עניין וגם מעדותו עלה שאינו עושה מעבר למה שעשה קודם.
בחינת הראיות שהובאו מעלה שהתובעת לא הצליחה להוכיח, שלאחר התאונה היא נזקקה לעזרה בשכר שלה לא נזקקה קודם לכן וכן לא הצליחה להוכיח את היקף העזרה לה נזקקה . מהראיות עלה שהתובעת עושה שימוש בעוזרת שנים רבות לפחות מאז תאונת העבודה הראשונה שהייתה לה בשנת 2004, וגם אם הייתה הפסקה בשל כך שהתובעת לא מצאה עוזרת, הרי משנמצאה כזו, חזרה להעסיק עוזרת בלא קשר לתאונה. חשוב לזכור שלאחר התאונה דנן, התובעת חזרה לעבודה לאחר ימי מחלה/חופש בודדים והמשיכה בעבודה רציפה עד לשנת 2017. המצב שמנסה התובעת לצייר כאילו היא על סף מצב סיעודי אינו יכול להתקבל. הדרישה לעזרה יומימית 6 חודשים לאחר התאונה שעה שהתובעת ממשיכה בעבודתה כרגיל אבסורדית.
כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך " מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)).
לעניין שיעורו של הפיצוי, יש לקבוע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’ (27/12/73)) ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה: ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח’ (26/2/85), וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (14/8/90)) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.
בנסיבות המקרה דנן, ניתן להניח, כי אכן התובעת היתה זקוקה לעזרת צד ג', במובן זה שבתקופה לאחר התאונה בה סבלה מכאבים, נזקקה לטיפול, ליווי ותמיכה. בקביעת הסכום יש לקחת בחשבון שלתובעת שתי תאונות נוספות שיכול ובגינן היא נזקקת לעזרה.
במכלול נסיבות העניין ובשים לב למצבה הרפואי של התובעת, אני מוצאת לנכון להעמיד את עזרת הצד ג' לעבר ולעתיד על סכום של 12,000 ₪.
הוצאות רפואיות ואחרות
התובעת טוענת שלאחר התאונה, עברה טיפולים רפואיים ממושכים, ביקורים אצל רופאים לרבות טיפולי פיזיותרפיה. כן נדרשה להוצאות מוגברות בגין תרופות ומשככי כאבים, נסיעות לשם קבלת פיזיותרפיה, יעוץ אצל רופאים וברי כי תיזקק להוצאות אלה ולטיפולים גם בעתיד. התובעת אומדת את הוצאותיה על סך של 20,000 ₪ לעבר ולעתיד.
הנתבעת טוענת שלתובעת לא נגרמו ולא יגרמו הוצאות רפואיות, ולא הוכחו הוצאות כאלה בקשר לתאונה. הנתבעת טוענת שהטיפולים האלטרנטיביים להם טוענת התובעת לא הומלצו על ידי הרופאים ומומחי בית המשפט והתובעת לא הוכיחה ש קופת החולים סרבה להעניק לה טיפולי פיזיותרפיה. מכל מקום לטענת הנתבעת, הוצאות התובעת אמורות להיות מכוסות על ידי הביטוח הלאומי וקופת החולים.
בהקשר לפסיקת הוצאות רפואיות נפסק לא פעם, שעיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו.
אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראו לדוגמא: ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום  (22/3/1994)), ברם, מקום שנמצא כי התובע נזקק לטיפולים ומעקב רפואיים ואף נזקק לטיפול תרופתי, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו" על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ (2/2/78); י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67 מ"י נ' דהאן (27/7/1967); ת"א 394/98 אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2/2/06); ת"א 1616/04 שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (23/8/09); ת"א 1515/96 יהושוע נ' הסתדרות (25/8/99)).
במקרה דנן, הוכח שהתובעת הגיעה למעקבים רפואיים ונדרשה לטיפולים ובדיקות שונות בעיקר בשנה שלאחר התאונה. מתוך החומר עולה שהתובעת עברה גם טיפולים משלימים.
בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, בשים לב שהתובעת ביקרה אצל רופאים, ביצעה טיפולי פיזיותרפיה ואחרים, שילמה הוצאות נסיעה, ולבטח נדרשה להוצאות סבירות ככל אדם אחר במצבה, אני אומדת את הוצאות התובעת בגין נסיעות והוצאות רפואיות אחרות עליהן לא תקבל החזר בגין התאונה בסך 4,000 ₪.
נזק לא ממוני
התובעת טוענת כי יש לפצותה בהתאם לנכות בשיעור 27.1% שיעור נכותה ב גין שתי התאונות. כמפורט לעיל, התביעה בגין התאונה השנייה נדחתה, משכך יש לאמוד את הפיצוי בהתאם לנכות בשיעור 12.125% בלא ימי אשפוז.
הפיצוי בגין נזק לא ממוני עומד איפוא על סך של – 18,823 ₪.
הערכת הפיצוי
לאור כל האמור עד כאן, מתקבלת הערכת הנזקים הבאה:
א. אבדן כושר השתכרות בעבר בתוספת פנסיה 35,000 ₪.
ב. גריעה מכושר ההשתכרות בתוספת פנסיה – 65,000 ₪ .
ג. עזרת הזולת 12,000 ₪.
ד. הוצאות רפואיות ואחרות - 4,000 ₪.
ה. נזק לא ממוני - 18,823 ₪.
סך הכל סכום של 134,823 ₪.
התובעת פנתה לביטוח הלאומי באיחור, משכך ועל אף שתביעתה התקבלה, היא לא קיבלה מענק נכות או דמי פגיעה. הנתבעת לא עתרה לניכוי בגין התאונה הראשונה ומשכך אין לנכות דבר מן הפיצוי.
סוף דבר
התביעה בגין התאונה הראשונה נדחית. בנסיבות העניין, כאשר ההליכים בגין שתי התאונות נוהלו יחדיו וכאשר הנתבעת לא נדרשה להוצאות בגין חוות דעת רפואית, איני רואה לפסוק הוצאות לחובת התובעת.
בגין התאונה הראשונה תשלם הנתבעת לתובעת סך של 134,823 ₪ בתוך 30 יום, בצירוף ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל. כמו כן תישא הנתבעת בתשלום שנשאה התובעת בגין אגרת בית משפט וכן בגין שכר עדותו של המומחה בצירוף ריבית והצמדה ובשכר טרחת עו"ד בשיעור של 15.21% מן הסכום שנפסק.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ט"ז חשוון תש"פ, 14 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.