הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 36436-12-13

בפני כבוד השופט אביים ברקאי

התובע:
יורם בראל

נגד

הנתבעת:
קיבוץ גורדוניה חולדה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ
ב"כ התובע: עו"ד אייל דן
ב"כ הנתבע: עו"ד אביתר קנולר

פסק דין

חלק ראשון – על פסק הדין; הצדדים להליך ודמויות נוספות בו; תמצית פסק הדין ותוכן ענייניו
על פסק הדין
עניינו של פסק דין זה הוא דרישת התובע לחיוב הנתבעת בסך של 1,074,226 ש"ח בגין העברת סכומי כסף לחברה בשם אחד-תם חברה להשקעות בע"מ בניגוד לצו עיקול שהוטל על ידי בית המשפט.
דא עקא והתובע כלל לא ביקש לקבל צו עיקול המופנה אל הנתבעת כמחזיקה; ממילא מעולם לא הוצא צו עיקול המופנה אל הנתבעת; גם צו העיקול שהוצא למחזיקים אחרים אינו על נכסי החברה בע"מ אלא על נכסי מנהלה ובעליה מר אבי גבע.

אין מדובר בהליכים מהירים בהם חמקו לתובע כספי עיקול, או שמא לא היה ברור לו מי המחזיקים שעליו לכלול בבקשה לבית המשפט. ויודגש - התובע נקט בהליכי עיקול זמני בחודש אוגוסט 2010 ולא כלל את הנתבעת בהליכים אלה. התובע ידע היטב כי צו העיקול לא הופנה ישירות לנתבעת אך ' סמך על הקיבוץ' וכדבריו – "לפיכך בא כוחי לא פעל בשמי להרחיב את העיקול באופן נוסף כלשהו כלפי הקיבוץ". הנתבעת העבירה סכומי כסף לאחד-תם רק בחודש מרץ 2011 כלומר כשבעה חודשים מאוחר יותר. זאת ועוד – חלפה כשנה וחצי נוספות ורק בחודש ספטמבר 2012, קרי למעלה משנתיים מהוצאת צו העיקול הלין התובע על כך שהנתבעת העבירה סכומי כסף לחברה " אחד–תם".

להשלמת התמונה ייאמר כי בתחילה נכללו בין בעלי הדין גם עו"ד רונן שחר, כצד ג' ועו"ד אביתר קנולר כצד ד'. ההליכים כנגדם סולקו וההליך נותר בין התובע והנתבעת המקוריים.

הצדדים להליך ודמויות נוספות בו
מי ומי בהליך ומספר מילים על מעורבותו
התובע – התובע הוא איש עסקים ישראלי שהלווה באופן אישי סכומי כסף למר אבי גבע, שאינו צד להליך. התובע מחזיק בפסק דין כנגד אבי גבע בסך של 1,265,625 ש"ח. פסק הדין ניתן בהעדר הגנה ביום 27/4/2011. כתב התביעה בו ניתן פסק הדין הוגש כבר בחודש אוגוסט 2010 ובמסגרתו אף הוצאו עיקולים המופנים למחזיקים שונים אך לא לנתבעת.

הנתבעת – הנתבעת היא אגודה שיתופית המאוגדת כקיבוץ וידועה אף בשם קיבוץ חולדה. הנתבעת קיבלה שירותי ייעוץ מחברת אחד–תם שהוזכרה לעיל בקשר לפרויקט הרחבה קהילתית לבנית 138 יחידות דיור. התמורה לאחד-תם לפי ההסכם שהוצג נקבע לסך של 19,200 ₪ בגין כל יחידת דיור אליה מתייחס ההסכם.

אבי גבע – הוא מי שחב לתובע בהתאם לפסק הדין בגין הלוואות אישיות שנטל ממנו.

אחד-תם חברה להשקעות בע"מ – היא חברה בבעלות וניהול מר אבי גבע. אחד-תם התקשרה כאמור בהסכם עם הנתבעת והייתה זכאית כנטען לתמורה כאמור לעיל.

עו"ד מורן גבע – עו"ד גבע היא ביתו של מר אבי גבע. היא גם זו שטיפלה בהסכם אל מול הנתבעת, הסכם במסגרתו קיבלה אחד-תם כנגד חובה של הנתבעת – סך של 1,548,800 ₪. עו"ד גבע גם חתמה בשם אחד-תם. עו"ד גבע העידה מטעם התובע ולטעמו היא " עדה אובייקטיבית שאין לה נגיעה לתביעה דנא". כנגד האובייקטיביות הנטענת הרי כבר מיד ייאמר שככל שהייתה מתקבלת התביעה הדבר היה עשוי להועיל לאביה של עו"ד גבע. עם זאת עם דחיית התביעה החוב נותר על כתפי אביה של עו"ד גבע.

עו"ד אוהד זליגמן – הנאמן. ההסכם בין הנתבעת לבין אחד-תם כלל הוראות לתשלום תמורה. בהתאם להסכם נקבע כי התמורה תועבר לידיו הנאמנות של עו"ד זליגמן וממנו יועברו לאחד-תם. עו"ד זליגמן הוא זה שקיבל צו עיקול המופנה לנכסי אבי גבע ולתמורה שתתקבל מאחד-תם אל אבי גבע. כלומר צו העיקול מלכתחילה לא התייחס לכספי אחד-תם. כך או כך מינויו של עו"ד זליגמן בוטל, בתחילה על ידי אחד-תם ובהמשך על ידי הנתבעת.

מר דוד לוונברג – מי שכיהן בתקופה הרלוונטית כמנהל עסקי ומרכז המשק של הקיבוץ. מר לוונברג הבהיר ביחס לתשלום לאחד-תם, כי אין בסיס לטענות התובע לפיהם הנתבעת ניצלה את העיקול לצורך הפחתת התמורה. מר לוונברג הבהיר כיצד הועברה מלוא התמורה, כשזו שולמה גם לשותף נוסף – בשם אבידן בתי עץ. על כך בפסקה הבאה.

אבידן בתי עץ ויעקב עמר - אבידן בתי עץ היא חברה המנוהלת על ידי מר יעקב עמר. אבידן בתי עץ פנתה כבר בשנת 2008 אל הנתבעת וטענה לזכות בחלק מהתמורה שתשולם לאחד-תם. הנתבעת עיכבה כל תשלום לדבריה מכיוון שחששה שלאחר תשלום לאחד-תם תיתבע על ידי אבידן בתי עץ. ביום 22/3/2011 נחתם הסכם משולש בין הנתבעת, לבין אחד-תם ואבידן בתי עץ. במסגרת הסכם זה הועבר סך כולל של 2,112,000 ₪ שהוא מכפלת הסך של 19,200 ₪ ב – 110 יחידות דיור. הסכום חולק בין אבידן בתי עץ, שקיבלה 563,200 ₪ בתוספת מע"מ לבין אחד-תם שקיבלה הסך של 1,548,800 ₪.

חברת יובל אלון – התשלומים בפועל לאחד-תם ולאבידן בתי עץ נעשו על ידי חברת יובל אלון. חברת יובל אלון ביקשה להוציא את אחד-תם ואבידן בתי עץ מהפרויקט וביצעה את התשלומים מחשבונה תוך שכנגד מקוזז חובה לנתבעת בסכום זה.

העדים בהליך
מטעם התובע העידו ארבעה: התובע עצמו, אשר העיד בעיקר ביחס לסכום החוב; עו"ד רונן שחר; עו"ד אוהד זליגמן וכן עו"ד מירב גבע.

מטעם הנתבע העיד אחד: מר דוד לוונברג מי שכיהן בתקופה הרלוונטית כמנהל עסקי ומרכז המשק של הקיבוץ.

תמצית פסק הדין ותוכן ענייניו
העובדות הרלוונטיות להליך יובאו בסעיף 4 לפסק הדין.

אין לקבל את התביעה וזאת בשל ארבעת הנימוקים המפורטים בסעיף 5 לפסק הדין:

הנימוק הראשון לדחיית התביעה – לא היה צו עיקול, זה לא התבקש וממילא לא התקבל – על כך בסעיף 5.1 לפסק הדין.
נימוק שני לדחיית התביעה – צו העיקול הוצא בהליך מול מר אבי גבע ולנתבעת כלל לא היה חוב לאבי גבע – על כך בסעיף 5.2 לפסק הדין.
נימוק שלישי לדחיית התביעה – התובע מנע מהנתבעת אפשרות להתמודד עם " צו העיקול" – לענין זה ר' סעיף 5.3 לפסק הדין.
נימוק רביעי לדחיית התביעה – התובע לא נקט בהליכי אישור עיקול וכלל לא היה בקשר עם הנתבעת, על כך ייסוב סעיף 5.4 לפסק הדין.

למעלה מהנדרש ייערך דיון הדוחה טענות נוספות של התובע ביחס להפרת חובת תום הלב, טענת להפרת דיני החוזים, עשיית עושר ולא במשפט ועוולה נזיקית - הכל בסעיף 6 לפסק הדין.

התובע ביסס חלק ניכר מסיכומיו על פסק הדין בענין רע"א 1016/08, ע.א.מ קונדוס בע"מ נגד אגס ירוק מסחר ושירותים בע"מ. במלוא הכבוד, פסק הדין אינו מסייע לתובע ואף תומך ומסייע לנתבעת, על כך בסעיף 7 לפסק הדין.

לפני סיום ייאמר כי ספק אם העיקול היה תופס דבר מה גם אצל הנאמן, על כך בסעיף 8 לפסק הדין.

בסופו של הליך התביעה נדחתה תוך חיוב התובע בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪. על כך בסעיף 9 לפסק הדין.

חלק שני – העובדות הרלוונטיות והכרעה במחלוקת
עובדות וטענות כעולה בעיקר מכתב התביעה וגרסת התובע
ביום 5/8/2008 נקשר בין הנתבעת לבין חברה בשם אחד-תם הסכם לפיו התחייבה הנתבעת להעביר לאחד-תם הסך של 19,200 ₪ בגין כל יחידת דיור שתיבנה בפרויקט במסגרת הקיבוץ.

בחודש אוגוסט 2010 הגיש התובע תביעה כנגד מר אבי גבע בסך של 1,256,625 ₪ בגין כספי הלוואה אישית שלדבריו הלווה למר גבע. אותו אבי גבע, כאמור, הוא גם בעלי ומנהל חברת אחד-תם.

עם הגשת התביעה הוגשה גם בקשה לעיקולים זמניים ביחס לתשעה מחזיקים שונים, שאף אחד מהם הוא לא הנתבעת.

צו העיקול הרלוונטי הופנה לנאמן, עו"ד אוהד זליגמן וגם אל חברת אחד-תם ובו נרשם כי העיקול מתייחס אל:
"על כספים וזכויות מכל מין וסוג לרבות כספים שיגיעו למשיב [קרי, אבי גבע – א.ב] בגין הסכם פשרה שנחתם בין חב' אחד תם לבין קיבוץ גורדוניה חולדה ו/או כספים האמורים להיות משולמים לחברה ו/או למשיב מהקיבוץ לרבות כספים בגין הסכם הפשרה למעט משכורות"
צו העיקול אכן הומצא לעו"ד זליגמן, כבר ביום 17/8/2010. הראיה הראשונה לכך שמשרדו של עו"ד זליגמן דיווח אודות צו העיקול מופיעה אך רק ביום 17/11/10 וזאת אגב הודעה בעקבות מינוי עו"ד חדש לחברת אחד-תם. על כך בפסקה הבאה.

בין לבין התנהלה אחד-תם אל מול הנתבעת ביחס לחוב אליה. התנהלות זו נעשתה על ידי בא כוחה החדש של אחד-תם, עו"ד יעקב גלאור. עו"ד גלאור מונה, כעולה מטענות הצדדים בחודש ספטמבר 2010 ואכן הוצגה התכתבות רבה בינו לבין הנתבעת.

רק ביום 17/11/2010 פנה עו"ד סימיון סחרוב, שותפו של עו"ד זליגמן אל בא כוחה החדש של אחד-תם וכן אל הנתבעת ובמסגרת דיווח כולל ביחס לחובות שכר טרחה אליו וכן הודעה על הפסקת מינויו כנאמן הוסיף ומסר גם על קיומו של צו העיקול.

לדברי עו"ד שחר בתצהירו, עו"ד זליגמן מסר לו ביום 26/8/2010 כי העביר את צו העיקול לעו"ד קנולר, ב"כ הקיבוץ וכן כי הוא, קרי הנאמן, "יפעל בהתאם להוראות צו העיקול". במלוא הכבוד, לא ברור מדוע התובע עצמו לא כלל מלכתחילה את הנתבעת בין המחזיקים ואפשר ויש לכך סיבה. עוד לא ברור מדוע לא ביקש לאחר מכן לצרף את הנתבעת לרשימת המחזיקים ואפשר וגם לזה יש סיבה. על כך עוד יורחב בהמשך.

ביום 6/12/10 השיב הנתבעת באמצעות עו"ד קנולר לעו"ד סימיון סחרוב שותפו של עו"ד זליגמן. בתשובה קצרה נאמרו שלושה: ראשית – נכון למועד המכתב אחד-תם לא זכאית לקבלת התמורה; שנית – לצורך סיום הנאמנות אין די בהודעת אחד-תם אלא יש צורך גם בהסכמת הנתבעת; שלישית – ממילא הנתבעת אינה רשאית להעביר ישירות למשרדם של עוה"ד סחרוב וזליגמן את שכר הטרחה. אמירה זו על פניו מבוססת משפטית אף ללא קשר לצו העיקול. ואולם יש מקום לצטט נוסח האמירה שהתייחס דווקא לצו העיקול – "בהתאם לצו העיקול אשר צורף למכתב שבסימוכין אין הקיבוץ רשאי לשלם למשרדכם ישירות את שכר הטרחה המגיע לכם לטענתכם מתוך כספי התמורה".

התשובה לעו"ד סחרוב לא מוענה לתובע, אך עו"ד זליגמן העבירה לב"כ התובע. גם כאן, במלוא הכבוד, לא ברור מדוע התובע לא אץ ונקט בהליך משפטי ישירות כנגד הנתבעת כך שזו תיכלל בעיקול כמחזיקה או בכל הליך משפטי אחר. ביחס לתשובת הנתבעת לעו"ד סחרוב העיד עו"ד שחר בתצהירו כך ( ההדגשות בחלקן במקור):
"תשובתו של הקיבוץ לנאמן כי הכספים מעוקלים היתה נחרצת וחד משמעית. ואילו רק היה עולה אצלי שמץ של ספק מתשובתו של הקיבוץ כי הוא טוען כי צו העיקול כביכול אינו חל על הקיבוץ ו/או כי נפל פגם כלשהו בצו העיקול הייתי ממליץ לתובע באופן מיידי לפעול להרחבת צו העיקול ו/או לתקנו וכך גם הייתי עושה".

התובע אכן לא הרחיב את צו העיקול וגם לא תיקן אותו.

בכתב התביעה מלין התובע על כך שהקיבוץ שכאמור כלל לא קיבל צו עיקול כמחזיק " לא טרח ליתן הודעה סדורה לבית המשפט ו/או להתייחס לצו העיקול או לפנות לתובע ו/או לבא כוחו". מנגד, כפי שעוד יורחב – גם התובע לא עשה דבר.

ביום 27/4/2011 ניתן פסק דין בתביעת התובע כנגד מר אבי גבע. פסק הדין ניתן בהעדר הגנה.

התובע מינה כונס נכסים למניות אבי גבע באחד-תם וביום 7/5/12 פנה עו"ד שחר, ב"כ התובע בשם כונס הנכסים אל עו"ד סימיון סחרוב ודרש פירוט מלא של נכסי החברה. בתגובה עו"ד סחרוב כי התמורה המקסימלית לאחד תם עשויה לעמוד על הסך של 2,649,000 ₪; עוד נמסר כי התמורה תחושב לפי מכפלת הסך של 19,200 ₪ במספר יחידות הדיור; עו"ד סחרוב אף ציין כי לאחד-תם חוב שכר טרחה בסך של 280,000 ₪ בצירוף מע"מ וכי עו"ד אביתר קנולר מייצג את הקיבוץ.

לא ברור מדוע התובע וכן כונס הנכסים לא פנו אף ישירות לנתבעת.

בתחילת חודש ספטמבר 2012 נודע לתובע לדבריו כי הנתבעת הגיעה להסכם עם אחד-תם ובמסגרתו הועבר לו הסך של 1,548,800 ₪ בצירוף מע"מ. עוד נודע לתובע כי ההסכם נחתם כבר ביום 22/3/2011 וכי הסכום הועבר לידי אחד-תם בשיק סחיר, דבר שלטענת התובע מעיד " על הצורך להעלים את הכספים אף מבלי להפקידם בחשבונה של אחד תם".

התובע טוען כי הקיבוץ פעל בחוסר תום לב, "בעקיפה גסה של צווי העיקול שהועברו לידי הקיבוץ" ותוך שהוא פועל להכשיל החלטה שיפוטית. התובע מודה בכתב התביעה כי לא פעל ישירות כנגד הקיבוץ אך טוען כך ( ההדגשות במקור) : "התובע הסתמך בתום לב על העובדה כי יש כספים שאמורים להיות משולמים על ידי הנתבע לאחד-תם. לפיכך לא פעל להרחבת העיקול באופן ישיר למול הקיבוץ עצמו וכי עצם הידיעה של הקיבוץ ואישורו כי אכן הכספים נתפסו בעיקול מהווה די כדי לחייבו שלא לשחרר כספים אלו אלא רק לאחר קבלת החלטה שיפוטית סדורה בענין זה".

התובע טוען כי הנתבעת ניצלה את צו העיקול על מנת להפחית סכום התמורה לאחד-תם. התובע מפנה שוב לכך שהתשלום נעשה בשיק סחיר וכן לעובדה שהתשלום נעשה על ידי צד שלישי – ולענין זה ר' ההתייחסות לחברת יובל אלון בסעיף 2.1( ט) לעיל.

התובע, אשר לא פעל כלל כנגד הנתבעת, לא ביקש צו עיקול " כנגדה" כמחזיקה, לא העביר לה צו עיקול ואף לא הגיש שום בקשה בעניינה – טוען דווקא כנגד הנתבעת על כך שדאגה לתשלום בהתאם להתחייבויותיה מבלי שפנתה לבית המשפט " בבקשה למתן הוראות מה ייעשה בכספים".

לטענת התובע הקיבוץ הפר את חובת תום הלב " בגין התרמית בה היה שותף"; עוד לטענת התובע הנתבעת הציגה כלפיו מצגי שווא וכן עשתה עושר ולא במשפט; התובע טוען כי הנתבעת "עוולה... בין היתר לפי חוק החוזים ( חלק כללי), חוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה), פקודת הנזיקין [ נוסח חדש], דיני עשיית עושר והוראת כל דין".

התובע מציין כי סכום חובו של אבי גבע אליו האמיר במועד כתב התביעה לסך של 1,554,226 ₪ וכי כנגד חוב זה עומד שעבוד על נכס שהוא מעריך בסך של 480,000 ₪ ומשכך העמיד התביעה על הסך של 1,074,226 ₪.

סכומי כסף אותם הצליח התובע לגבות (869,090 ₪ מתוך 1,256,625 ₪ בערכי קרן)
להשלמת התמונה יובאו ביחס לסכום התביעה כנגד אבי גבע והסכומים שנגבו, הדברים הבאים:
תביעה – 1,256,625 ₪ - כתב התביעה המקורי כנגד מר אבי גבע הוגש על סך של 1,256,625 ₪ ( קרן).
גביה מרעיית אבי גבע – 70,000 ₪ - בתצהיר העדות הראשית מדווח התובע כי מתוך הצליח לגבות מרעייתו של מר אבי גבע סך של 70,000 ₪ ( קרן). התובע מפרט מכלול ההליכים המשפטיים כנגד אותה רעיה וכן הסכם פשרה בו לא עמדה.
מימוש נכס כנגד 956,000 ₪ מתוכם קיבל התובע 799,090 ש"ח - התובע מציין כי הצליח לממש שעבוד על נכס מקרקעין של אבי גבע. הנכס נמכר כנגד הסך של 956,000 ממנו הועבר לתובע, לאחר ניכוי מיסים שכר טרחת עו"ד והוצאות שונות – הסך של 799,090 ₪.

כלומר, מחוב בסך ( קרן) של 1,256,625 ₪ הצליח התובע לגבות את הסך ( קרן) של 869,090 ₪(=70,000 + 799,090). לטענת התובע חובו של אבי גבע, גם לאחר הגביה שלעיל, טפח והגיע לסך של 1,350,750 ₪, נכון למועד תצהירו. משכך הוא עותר לתשלום מלוא סכום התביעה.

הערת מעבר – אין באמור לעיל כדי להביא מלוא העובדות וטענות הצדדים אך די בכך כדי להציב המסד להמשך פסק הדין.

אין לקבל התביעה
אין לקבל את התביעה וזאת בשל ארבעת הנימוקים הבאים שדי בכל אחד מהם כדי להביא לדחיית התביעה:

נימוק ראשון מדוע אין לקבל התביעה – לא היה צו עיקול. התובע כלל לא ביקש וממילא לא קיבל והמציא צו עיקול המופנה לנתבעת
צו עיקול זמני הוא בגדר זכות דיונית המוקנית לבעל דין ביחס לנכסי בעל דין אחר. הזכות הדיונית מופנית ברגיל לצדדים שלישיים אשר מוצאים עצמם " בעל כורחם" נוטלים חלק בהליך לא להם. לעניין זה ניתן להפנות אל רע"א 1016/08, ע.א.מ. קונדוס בע"מ נ' אגס ירוק מסחר ושירותים בע"מ ( מיום 14/1/2010) שם נקבע כך ( ההדגשות במקור): "צד שלישי המקבל צו עיקול הופך, אם גם בעל כרחו, לגורם מעורב בהליך - וככזה מוטלות עליו חובות שונות, ובצדן אחריות. בראיה נקודתית ניתן לומר, כי צד שלישי נקלע לסיטואציה רבת סיכונים ונטולת סיכויים".

ואכן צד שלישי המקבל צו עיקול הופך לגורם מעורב בהליך – אך בענייננו הנתבעת כלל לא קיבלה צו עיקול מכאן ממילא אינה צד להליך, אינה צריכה לפעול בהתאם לו ובמלוא הכבוד אף אינה רשאית לפעול בהתאם לצו עיקול אותו כלל לא קיבלה. על כך בפסקה הבאה.

תקנות סדר הדין האזרחי מתוות דרך מדויקת לפיה יש לנהוג במקרה בו בעל דין מבקש להטיל צו עיקול זמני. הוראות התקנות מתייחסות הן לאופן והן למועדי הגשת הבקשה למתן צו עיקול זמני. התקנות אף מתייחסות לדרך שבה בעל הדין שכנגד יוכל להתמודד ולהתנגד להטלת צו עיקול אצל מחזיק כזה או אחר. אך כאן יודגש- כאשר לא מתבקש צו עיקול בו הנתבעת היא המחזיקה וכאשר ממילא לא מוצא צו עיקל בו הנתבעת היא המחזיקה – הרי ממילא לא נשמעים לא טענות התובע ולא טענות הנתבע המתנגד לעיקול.

התובע בענייננו מבקש ליצור מצב משפטי שאינו נכון ובוודאי אינו ראוי. לגישת התובע על צד ג' לנהוג " כאילו" קיבל צו עיקול ולפגוע בזכויות נתבע. כל זאת כאשר הנתבע כלל לא יכול להתנגד להטלת צו העיקול שכן זה כלל לא הוטל.

אין ספק שהנתבעת לא הייתה רשאית על דעת עצמה לנהוג בהתאם לצו עיקול אותו כלל לא קיבלה. כל פעולה כזו הייתה חושפת אותה, ובדין, למחלוקת ולתביעה משפטית מצד אחד-תם.

תביעה כנגד הנתבעת על כך שלא פעלה בהתאם לצו עיקול שמעולם לא הוצא ביחס אליה כמוהו כתביעה כנגד בעל דין על כך שלא קיים פסק דין בהליך לו כלל לא היה צד. כאן כאמור מגדיל התובע ואף דורש פגיעה בצד שלישי לתביעה שלפני, קרי באחד-תם, מבלי שכלל ניתן צו עיקול.

נימוק שני מדוע אין לקבל התביעה – צו העיקול הוצא בהליך מול אבי גבע ואילו החוב של הנתבעת לא היה כלפי אבי גבע.
צו העיקול התייחס לנכסי המשיב בהליך כנגד אבי גבע. קרי לנכסי אבי גבע. אפשר ולא בכדי נמנע התובע מבקשה להטיל צו עיקול על נכסים שבידי הנתבעת. והרי ספק רב אם היה מתקבל צו עיקול שכזה. צו עיקול המהווה, כבדרך אגב, גם הרמת מסך.

יודגש כי אין חולק על כך שלנתבעת אין ולא היה כל חוב לאבי גבע וכי בכל מקרה חובה היה לחברת אחד-תם. עוד יודגש כי התובע מצדו הגיש תביעה אישית רק כנגד מר אבי גבע. בקשת העיקול התייחסה לחוב אישי של מר אבי גבע ורק לו. בקשה למתן צו עיקול על נכסי אחד-תם משמעה " הרמת מסך" כבר בהליך מקדמי, במעמד צד אחד וכנגד חברה שכלל אינה צד לתביעה וממילא לא נשמעה בו.

סעיף 274( ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 מאפשר הטלת "עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק". התקנות אינן מאפשרות הרמת מסך של תאגידים שכלל אינם צד להליך.

התובע ידע עובדה זו היטב ולראיה ביקש וקיבל צו עיקול ספציפי על נכסי אבי גבע המופנה לאחד-תם כמחזיקה, בהמשך אף מונה כונס נכסים למניות אבי גבע במניות אחד-תם. כלומר – התובע לא ציפה לזכות ל"הרמת מסך" במסגרת הליך העיקול הזמני אך כן טוען כעת כי הנתבעת צריכה הייתה לפעול ולהרים המסך וזאת מכח צו עיקול שכלל לא הוצא.

בשולי הדברים ייאמר כי ספק אם הנאמן היה רשאי להימנע מלהעביר סכומי כסף לחברת אחד-תם בע"מ בשל החשש שמא סכומי כסף אלה יועברו לאבי גבע. ודוק – ככל שלאחד-תם חובות משלה, עיקולים, או התחייבויות לבנקים וצדדים שלישיים – הרי חזקה שכל סכום שהיה נכנס לקופתה היה מועבר לכיסוי אותם חובות ורק לאחר מכן מחולק לבעלי מניותיה קרי אבי גבע. כל אשר נאסר על הנאמן הוא להעביר סכומי כסף ישירות לידי " המשיב" שהוא אבי גבע. ר' לענין זה גם סעיף 8 להלן.

נימוק שלישי מדוע אין לקבל התביעה – התובע אשר טוען ל"צו עיקול" כביכול, מנע מהנתבעת אפשרות להתמודד עמו
העובדה שהתובע לא ביקש עיקול על נכסים שבידי הנתבעת ואכן לא ניתן צו עיקול המופנה לנתבעת כמחזיקה – אינה בגדר כשל טכני זניח. עד כה הובהר עד כמה הנתבעת לא הייתה מחויבת ולא היתה רשאית לנהוג על פי " צו עיקול" כביכול שכלל לא הוצא. אך יותר מכך – בהחלט אפשר ולו התובע אכן היה מבקש צו עיקול בו הנתבעת היא המחזיקה הרי צו שכזה לא היה ניתן או אולי היה מבוטל לאחר בקשה של הנתבעת.

ודוק – כאשר התובע נמנע מלבקש צו עיקול כנגד הנתבעת הוא אף מנע מהנתבעת אפשרות להתנגד לצו כאמור. ויודגש כי אכן לנתבעת היו טענות כבדות משקל כנגד אחד-תם ולטענות אלה אף היה גורם נוסף – אבידן בתי עץ. התובע מנע מהנתבעת אפשרות לטעון כנגד צו העיקול בין במכוון ובעורמה ובין בשגגה. כך או כך אין מקום לדון כעת בדיעבד בשאלת " צו עיקול" כביכול שכלל לא הוצא.

נימוק רביעי מדוע אין לקבל התביעה – התובע לא נקט בהליכי אישור עיקול וכלל לא היה בקשר עם הנתבעת
למעלה מהנדרש ייאמר שאפילו היה בית המשפט מורה על עיקול המופנה לנתבעת ואפילו צו עיקול שכזה היה מומצא – הרי עדיין אין לקבל התביעה שכן התובע כלל לא נקט בהליכי אישור עיקול, בהחלט אפשר שבמכוון ואולי בשגגה.

עיקול אצל מחזיק כופה עליו כצד שלישי ליטול חלק במחלוקת לא לו. על כך הורחב בסעיף 5.1 לעיל. אך אין די בהוצאת צו העיקול. אף אם נניח שהתובע סבר כי הנתבעת קיבלה כבר בחודש אוגוסט 2010 צו עיקול המחייב אותה, הרי עדיין במצב כזה היה עליו להקפיד ולהגיש בקשה לאישור עיקול במועד שנקבע בתקנות.

המועד להגשת בקשה לאישור עיקול קבוע ומוגבל לחמישה עשר יום לאחר המועד שהיה על המחזיק להשיב לצו העיקול בהתאם להודעת העיקול, לעניין זה ר' סעיף 378( א) לתקסד"א לפיו ככל ש"לא הודה המחזיק כי נכסי המשיב מצויים בידו, או התנגד מכל טעם אחר לאישור העיקול או לא השיב כלל בתוך המועד שנקבע לו, יהא המבקש רשאי בתוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לו תשובת המחזיק או בתוך חמישה עשר ימים מתום המועד האמור".

אין להמעיט ערך בבקשה לאישור עיקול שכן בלעדיה העיקול בטל ור' סעיף 380 לתקסד"א.

הבקשה לאישור עיקול היא זו שיוצרת את החזית בין התובע לבין צד שלישי והיא הדרך בה היה על התובע לנקוט תחת הגשת תביעה מאוחרת. לעניין הקמת החזית המשפטית ר' רע"א 5592/07, ‏ לימן אלימלך נ' עו"ד מאיר כהן ( מיום 21/5/08) שם נקבע כך ( ההדגשות לא במקור): "מהותו של הליך הגשת בקשה לאישור עיקול הינה פתיחת חזית מחלוקת ישירה בין מבקש העיקול לבין מחזיק אשר לא הודה כי ברשותו נכסי החייב, אשר תכליתה בירור השאלה האם החזיק המחזיק בנכסי החייב במועד הרלוונטי. בקשת האישור האמורה אינה אלא תובענה עצמאית המוגשת נגד המחזיק".

התובע לא הגיש בקשה לאישור העיקול 15 ימים לאחר המועד הנקוב בהודעת העיקול שכן כלל לא הייתה הודעת עיקול. אך אם אכן התובע סבר שקיים צו עיקול מחודש אוגוסט 2010 הרי היה עליו להגיש את הבקשה לאישור העיקול בחודש ספטמבר 2010 או בסמוך לכך. גם זאת לא נעשה.

לו היה התובע מגיש בקשה לאישור עיקול היה עליו להתמודד עם השאלה מדוע לא ביקש עיקול מלכתחילה. ואפילו היה מוצא צו עיקול מלכתחילה היה על התובע להתמודד עם השאלה כיצד הוא טוען לעיקול על נכסי אחד-תם בעוד החוב אליו הוא של אבי גבע בלבד . התמודדות כזו הייתה עלולה היתה להבהיר שאין כל תוקף לעיקול.

לפני סיום הדיון בפסקה זו אציין כי נתתי דעתי לטענת התובע לפיה יש לראות במכתב ששלחה הנתבעת באמצעות בא כוחה ביום 6/12/2010 כהודאה בחוב. התובע נתלה בפסקה אחת בה הנתבעת משיבה לטענות עו"ד סמיון סחרוב בדבר שכר טרחה לו הוא זכאי מאחד-תם ורושמת: "כמו כן בהתאם לצו העיקול אשר צורף למכתבך שבסימוכין אין הקיבוץ רשאי לשלם למשרדכם ישירות את שכר הטרחה".

אין מקום לטענה זו ולעניין זה ייאמרו שלושה:
- ראשית - המכתב נשלח כארבעה חודשים לאחר צו העיקול. לו אכן סבר התובע כי הוטל עיקול אצל הנתבעת, היה עליו לפעול בהליך של אישור עיקול הרבה בטרם המכתב מיום 6/12/2010;

- שנית – המכתב כלל לא הופנה אל התובע;

- שלישית ועיקר - במכתב מבהירה הנתבעת, בהדגשה מיוחדת כי " נכון למועד זה החברה אינה זכאית לקבלת התמורה". כלומר – לא זו בלבד שהנתבעת לא הודיעה שתפעל בהתאם לצו עיקול שלא מופנה אליה, אלא היא אף מוסיפה ומציינת כי אחד-תם כלל אינה זכאית לתמורה.
כאן, עם קבלת עותק ממכתב זה היה כבר ברור לתובע באופן חד משמעי שלטענת הנתבעת אין לאחד-תם כל סכום לו היא זכאית משכך היה עליו להגיש, לו אכן הוטל עיקול, בקשה לאישור עיקול או כל הליך אחר. אך התובע נמנע מלעשות דבר וכלשונו וכלשון בא כוחו שהצהיר נמנע ' מהרחבת העיקול או תיקונו'.

בחנתי אף אפשרות שמא חל החריג שבחריג המאפשר שאכן לא תוגש בקשה לאישור עיקול, אך לא כך הדבר. צו עיקול כלל לא היה. הנתבעת הבהירה שממילא אין כל זכאות לתמורה, גם לא לאחד-תם וממילא לא התייחסה למר אבי גבע. התובע לא הראה שפנה ולו פעם אחת אל הנתבעת. במצב דברים שכזה לא ניתן לקבל טענת התובע לפיה קם לו, יש מאין, צו עיקול התופס נכסים אשר לא דרש בקשה לאישורו.

דיון, למען הסר ספק, בטענות נוספות של התובע
משנקבע כי אין מקום לקבל את התביעה מתייתרות ממילא טענותיו האחרות של התובע. למעלה מן הנדרש ולמען הסר ספק תובא להלן התייחסות לטענות הבאות:

טענת הפרת חובות תום הלב בגין " התרמית לה היה שותף" הקיבוץ; טענות הפרת דיני החוזים ועשיית עושר ולא במשפט
בכתב התביעה טוען התובע כי הנתבעת הייתה שותפה לתרמית ובכך הפרה חובת תום החב החלה עליה על פי כל דין. האשמה חמורה זו נותרה, במלוא הכבוד, ריקה מתוכן. גם התייחסות התובע לטענות הפרת דיני החוזים ועשיית עושר ולא במשפט אינן במקומן. על כך בפסקאות הבאות.

הנתבעת הוכיחה כי בסופו של יום שולם סך של 19,200 ₪ כשהוא מוכפל ב-110 יחידות דיור. סכום זה חולק בין אחד-תם לבין אבידן בתי עץ בהתאם להסכם שהוצג לבית המשפט. אין מדובר במקרה בו הנתבעת התחמקה מתשלום ולעניין זה העובדה שהתשלום נעשה דרך צד שלישי משיקולי הנתבעת ובשיק סחיר לא מקים מיניה וביה זכות כלשהי דווקא לתובע.

התובע העיד את עו"ד מורן גבע, ביתו של מר אבי גבע ומי שחתמה על ההסכם כנטען בשם אחד-תם. עו"ד גבע העידה שהנתבעת " הכריחה אותנו" כלשונה – להעביר תשלום לאבידן בתי עץ. בכך אין כל רבותא לענייננו, שכן ה"דאגה" של הנתבעת לאבידן בתי עץ אינה רלוונטית לתובע. על כך גם בס"ק ( ד) להלן. עוד העידה עו"ד גבע על כך שהנתבעת "כל הזמן השתמשו במצב הכלכלי הלא טוב של אבא שלי, בחובות וכל מיני בעצם כל הזמן אמרו לי את לא מפחדת מעיקולים את לא מפחדת מעיקולים?" לעניין זה יש לומר שניים:
ראשית, לגופו של ענין לא מסרה עו"ד גבע במה נפל הסכום ששולם, בסך הכל, מהסכום לו כביכול הייתה זכאית אחד-תם;
שנית, במלוא הכבוד וההערכה לעו"ד גבע – אין בסיס לטענת התובע לפיה מדובר בעדה אובייקטיבית. ודוק – עם דחיית התביעה נותר מר אבי גבע, אביה של עו"ד גבע, חשוף להליכי הגביה של התובע. והתובע כבר הוכיח כי ידע לגבות היטב מנכסי אבי גבע ומרעייתו. משכך הערכת האובייקטיביות שהוענקה לעו"ד גבע אינה במקומה.

התובע מלין על כך שהנתבעת דאגה לתשלום לאבידן בתי עץ ולא דאגה לתשלום אליו. גם בטענה זו אין, במלוא הכבוד, דבר. אבידן בתי עץ פנה ישירות אל הנתבעת, התייחסה לחלקה בפרויקט הספציפי שנבנה בשטח ההרחבה של הנתבעת והתייחסה לדמי תיווך להם היא זכאית לטענתה. אין מדובר ב"מעקל" אשר כלל לא הוציא צו עיקול ואשר טענותיו הן בכלל כנגד בעל חברה שהתקשרה עם הנתבעת.

אין חובה מכח דיני החוזים או עשיית עושר ולא במשפט
הנתבעת לא חבה לתובע דבר מכח דיני החוזים שכן לא נקשרה עימו בכל חוזה. גם דיני עשיית עושר ולא במשפט אינם רלוונטיים בעניינינו – שכן הנתבעת לא עשתה כל שימוש בנכס השייך לתובע. ויודגש אפילו אכן היה צו עיקול על נכסי אבי גבע, הרי צו עיקול זה מקנה זכות דיונית שלכל היותר הופרה על ידי הנתבעת – אך לא שימוש בנכסי התובע.

אין חובה בשל " תרמית"
טענת ה"תרמית" לא הופיעה באופן חד משמעי בכתב התביעה אך כן נזכר כי התובעת הפרה חובת תום הלב " בגין התרמית לה היה שותף" הקיבוץ. לצורך העניין ייאמר כי אף אם יש בטענה זו משום האשמת הנתבעת בתרמית הרי יש לדחותה בשל שניים:

ראשית, לא הוכח – לא הוכחה כל תרמית. לא היה צו עיקול שהופר. לא היה כל תשלום שלא שולם.

שנית, אשם תורם – אפילו היה מתברר שהנתבעת שותפה למעשה תרמית, עדיין התנהלות התובע מאיינת כל חבות. התובע לא ביקש צו עיקול ביחס לנתבעת; התובע לא פנה כלל לנתבעת; התובע המתין חודשים ארוכים מבלי לפעול כנגד הנתבעת; התובע אף מנע מהנתבעת לטעון בזמן אמת כנגד צו העיקול; התובע לא " הרחיב" את העיקול או " תיקן" אותו, כדבריו הוא; ואחרי כל אלה הוא מלין דווקא על הנתבעת.
התובע ידע לפעול היטב לגביית חובו. התובע ידע למנות כונס נכסים על מניות אבי גבע, ידע לפנות לתשעה מחזיקים שונים, ניהל מאבקים משפטיים כנגד רעייתו של אבי גבע ואף מימש נכס מקרקעין השייך לו. לצד כל אלה שתק התובע לחלוטין אל מול הנתבעת. אף אם מדובר בשגגה ולא במעשים מכוונים של התובע הרי עדיין האשם התורם מצדו מביא לאיון כל אחריות מצד הנתבעת.

נתתי דעתי לכך שעל פניו יש קושי בטענה של מעוול הפועל בהונאה כנגד קרבן עוולתו על כך שזה לא היה מתוחכם דיו על מנת לתפוס אותו בקלקלתו. עם זאת, בתי המשפט הכירו בקיומו של אשם תורם אפילו במקרה של עוולת התרמית ומכאן גם בענייננו יש לבחון שאלת האשם התורם. לעניין זה אפנה אל תא ( ת"א) 2430/02 ‏ ‏ שוויצר רות ואח' נ' מתתיהו חותה, יו"ר הוועדה המחוזית י-ם ואח' (מיום 4/5/2015 – כב' השופטת דניה קרת – מאיר) שם נקבע כך: "לכאורה, ניתן היה לטעון כי קיימת סתירה בין עקרון האשם התורם לבין עוולת התרמית. אולם, הפסיקה קבעה כי סעיף 68 לפקודת הנזיקין מחיל על העוולות כולן – ובכלל זה על עוולת התרמית – את עקרון האשם התורם. הפסיקה הכירה בקיומו של אשם תורם של הניזוק, גם במקרים בהם התקיימו יסודותיה של עוולת התרמית – אם היה על הניזוק לבדוק את המצג ולא להסתמך עליו בצורה עיוורת". להרחבה ר' גם תא ( ת"א) 667/92‏, מדינת ישראל נ' אפל דוד (4/9/2007 – כב' השופטת רות לב הר שרון). עוד ר' מאמר "התרמית", מאת עדה בר שירה, מהדורה שנייה מאת יפעת הולצמן- גזית המצוטט בפסה"ד בעניין מדינת ישראל נגד דוד אפל שם נרשם כך: " מובן שאם התובע ידע שמצג הנתבע אינו נכון או שהכזב שבהיצג היה גלוי לעין כל, נותק הקשר סיבתי ואין יסוד להטלת חבות. הוא הדין בנסיבות קיצוניות בהן מגיעה הרשלנות לחוסר אכפתיות ביחס לשאלה אם המידע נכון או לא. אך ייתכנו מקרים עמומים בהם נהג התובע ברשלנות בכך שלא ביצע בדיקה מוקדמת בטרם הסתמך על המידע המוטעה. במקרים כאלו עשויה התנהגות התובע לעלות כדי אשם תורם בלבד, שאין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי למצג המטעה."

טענה להפרת הוראות חוק ההוצאה לפועל
התובע טען, בעיקר בסיכומיו, כי הנתבעת הפרה הוראות סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל כאשר העבירה סכומי כסף לידי אחד-תם. טענה זו לא הופיעה בכתב התביעה. לדברי התובע הוא כלל טענה זו ולעניין זה הוא מפנה לסעיף כללי בו נרשם כך: "הקיבוץ עוול והפר הוראות דין וחוק רבות עקב התנהלות שלא כדין והפרת הוראות התקנות החלות לעניין העיקולים..." וכן לסעיפים נוספים בכתב התביעה אשר התייחסו "להוראות כל דין".

אין מקום לקבל את טענת התובע וזאת בשל שניים:
ראשית - הטענה היא בגדר הרחבת חזית. אין די בהפניה לטענה כללית בכתב התביעה לפיה הנתבעת הפרה " הוראות כל דין" או " הוראות התקנות החלות לעניין עיקולים";
שנית – הוראות חוק ההוצאה לפועל מיובאות לסדר הדין האזרחי מכח סעיף 382 לתקנות סדר הדין האזרחי במקרה של " ביצוע עיקול זמני... ואם זכה התובע בתביעתו". אך כאן שוב יודגש כי לא היה שום עיקול זמני. אדרבא – לו היה עיקול זמני יכול היה התובע לנקוט בהליכי הוצאה לפועל ישירות וכך לא נעשה.
שוב ייאמר כי לתובע הסברים שונים מדוע לא ביקש להוציא צו עיקול ומדוע לא פעל אל מול הנתבעת. לדבריו ולדברי בא כוחו לו " היה לו שמץ של ספק" היה פועל להרחיב את העיקול או לתקנו. אך באין עיקול, תהא הסיבה אשר תהא להיעדרו, לא ניתן לאכפו ולהחיל עליו את הוראות חוק ההוצאה לפועל.

חלק שלישי – שתי הערות לפני סיום וסוף דבר
התייחסות לרע"א 1016/08, ע.א.מ קונדוס בע"מ נגד אגס ירוק מסחר ושירותים בע"מ עליו הסתמך התובע
התובע ביסס חלק ניכר מסיכומיו על פסק הדין בעניין רע"א 1016/08, ע.א.מ קונדוס בע"מ נגד אגס ירוק מסחר ושירותים בע"מ (מיום 14/1/2010) . באותו מקרה ניתן צו עיקול והופנה אל אגס ירוק מסחר ושירותים בע"מ ואולם שם המחזיקה נרשם כ"טחינת אלארז" שזה שם אחד ממוצריה ולא נרשם השם המדויק. בית המשפט ( כב' הש' א. רובינשטיין) קבע כי יש לחייב את המחזיקה, למרות השגיאה בשם אך עוד הוסיף קביעה, שלא הורחבה כמובן על ידי התובע כאן, כי יש להתייחס למחדלו של המעקל על כך ששתק כשראה את קיומו של הפגם.

פסק הדין בעניין קונדוס אינו רלוונטי בעיקרו לענייננו ובמעט שהוא רלוונטי, דווקא אינו תומך בתובע. לעניין זה ייאמרו שניים:
ראשית – להבדיל מהמקרה שלפנינו – הרי בפסה"ד בעניין קונדוס כן הוצא צו עיקול המופנה למחזיק, בנוסף צו העיקול כן הומצא ישירות למחזיק והפגם היחיד היה בשם המחזיק. לא כך הדבר בענייננו. במקרה שלפני – כלל לא הוצא צו עיקול, התובע כלל לא המציא דבר לנתבעת והנתבעת כלל אינה בגדר " מחזיקה". אין מדובר בצו שהגיע אל הנתבעת כשהכשל היחיד בו הוא טעות בשמה המלא והנכון כפי שקרה בעניין קונדוס דעיל.
שנית וחשוב - אם כבר יש ללמוד דבר מה מפסה"ד בעניין קונדוס, זה הוא דווקא הביקורת המוטחת במעקל אשר ישב ולא עשה דבר לתיקון טעותו. וכך נקבע ( ההדגשות לא במקור): "רמת הפעילות המצופה מצד שלישי תלויה גם בהתנהלות הנושה. כיצד אמור מחזיק לפרש את שתיקתו של נושה, המודע לכך שצו - שמתחילה נפל בו פגם משמעותי - אינו מקוים? אכן, לעובדה שהכספים לא עוקלו " שני הורים", אך חלקה של המבקשת גדל והלך ככל שחלף הזמן".
בענייננו התובע לא " שתק" בלבד, אלא נמנע במכוון מהרחבת העיקול או תיקונו – כפי שהצהירו הוא ובא כוחו על סמך הנחות שפורטו.

לפני סיום – ספק אם העיקול היה תופס דבר מה גם אצל הנאמן
למעלה מן הנדרש ייאמר כי ספק רב אם בכל מקרה היה התובע זכאי לקבל סכום כלשהו מכח צו העיקול שנמסר לנאמן. גם אם נאמר שצו העיקול התייחס לתשלומים עתידיים הרי עדיין העיקול התייחס לנכסי אבי גבע והוטל במסגרת הליך שבין התובע לבין מר אבי גבע. אחד-תם כלל לא הייתה צד להליך זה.

ממילא הנאמן לא היה מעביר כל סכום כסף לידי מר אבי גבע שכן נאמנותו היא לחברת אחד-תם. הנאמן אף לא היה רשאי להעביר סכומי כסף ישירות למר אבי גבע אלא רק לקופת אחד-תם. ככל שלאחד-תם חובות משלה, עיקולים, או התחייבויות לבנקים וצדדים שלישיים – הרי חזקה שכל סכום שהיה נכנס לקופתה היה מועבר לכיסוי אותם חובות ורק לאחר מכן מחולק לבעלי מניותיה קרי אבי גבע.

האמור לעיל נכתב בזהירות הראויה שכן נתתי דעתי לכך שצו העיקול המתייחס למר אבי גבע בלבד מתייחס בסיפא לו, לפתע, ל"כספים האמורים להיות משולמים לחברה ו/או למשיב". אפשר ויש מקום לברר כיצד הוטל עיקול על כספי חברה שלא הייתה צד להליך.

סוף דבר
לאור האמור לעיל התביעה נדחית. בנסיבות העניין אני מחייב את התובע בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ג אדר א' תשע"ט, 28 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.