הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 36361-06-11

לפני
כבוד ה שופטת אורלי מור-אל

התובעת:

פלונית

נגד

הנתבע:

י.פ.

מטעם התובעת: עו"ד ניצן זיסקינד
מטעם הנתבע: עו"ד רונן וזינה, מטעם הלשכה ל סיוע המשפטי.

פסק דין

תביעה זו עניינה נזקי גוף ונפש שנגרמו לתובעת, כתוצאה ממעשי תקיפה, הטרדה והדחה בחקירה שביצע כלפיה הנתבע ובגינם גם הורשע במסגרת הליך פלילי שהתנהל נגדו.
הנתבע אינו כופר בעצם ביצוע המעשים עליהם הורשע אף כי הצדדים חלוקים בנוגע לביצוע מעשים נוספים שלא נדונו בהליך הפלילי, משמעותם הנזיקית של המעשים ובעיקר השפעתם על התובעת והיקף נזקיה.
מומחית מטעם התובעת העמידה את נכותה על שיעור של 20% אחוזי נכות, מומחה מטעם הנתבע סבר שלא נותרה נכות ומומחית מטעם בית המשפט קבעה אף היא נכות צמיתה בשיעור של 20 אחוזים.
בדיון ההוכחות שהתקיים בתיק, העידו התובעת, אביה וכן הנתבע. שני הצדדים גם הגישו תיקי מוצגים מטעמם.
בשים לב לזירת המחלוקת בין הצדדים, אפתח בדיון אודות מסכת המעשים המהווה בסיס לתביעת התובעת, בשים לב להרשעה הפלילית, לטענותיה הנוספות של התובעת ולגרסת הנתבע.
הרקע ומסכת המעשים העומדים בבסיס התביעה
התובעת ילידת 1990 והנתבע יליד 1984, בהתאם לתצהיר התובעת השניים היו חברים בין השנים 2007-2005 ו בהתאם לכתב האישום שהוגש נגד הנתבע לאחר תקופה זו נותרו בקשר כידידים.
כתבי אישום שהוגשו נגד הנתבע, גוללו מסכת מעשי אלימות שביצע בתובעת, הכל כפי שתואר בפרוטוקולים, בכתב האישום המתוקן ובהכרעת הדין בתיק הפלילי.

על פי כתב האישום המתוקן בתיק פלילי 1208/08 - ב תאריך 21.3.08 לפנות בו קר בבית קפה ארומה בת"א תקף הנתבע את ה תובעת בכך שמשך בשערה וירק לעברה. עובד בית הקפה שהבחין במעשה, ביקש ממ נו לעזוב את המקום ובתגובה הנתבע דחף אותו וחבט בפניו.
כשנה עובר למועד זה, במועדון בנמל ת"א, סטר ה נתבע בפניה של ה תובעת ודחף אותה, כשהבחין שהיא אומרת שלום לידיד שלה.
בגין מעשים אלה הורשע הנתבע בעבירות של תקיפת בת זוג ותקיפה סתם.
בת.פ. 4946/08, הורשע הנתבע בכתב אישום המכיל שלושה אישומים - על פי האישום הראשון בתאריך 21.11.08 לפנות בוקר בכניסה לחניה בבני ין בו מתגוררת התובעת , ניגש הנתבע ל תובעת ותקף אותה בכך שהיכה באגרופו בעינה, דחף אותה, הפילה על הרצפה, תפס אותה בחוזק ה בידיה, בעט בה וקרע את חולצתה. כתוצאה מכך נגרמו לה המטומה באזור עין ימין, נפיחות, דפורמציה קלה בגשר ה אף ו שטף דם בזרועה.
בהמשך התקשר לביתה ולטלפון הנייד שלה מס' פעמים בניגוד לרצונה.
בגין מעשים אלה, הורשע הנתבע בעבירות תקיפה הגורמת חבלה של ממש, היזק לרכוש במזיד והטרדה באמצעות מתקן בזק.
על פי האישום השני בתאריך 22.11.08 לאחר חצות שלח הנתבע לתובעת מסרונים שיש בהם כדי לפגוע, להפחי ד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז. בגין מעשה זה הורשע התובע בעבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק.
על פי האישום השלישי ביום 22.11.08 לאחר חצות שלח הנתבע לתובעת הודעה בפייסבוק ובה ביקש כי תפנה למשטרה לבטל את התלונה במ סגרת הודעה זו איים הנתבע על התובעת שישתמש בתמונות חושפניות שצילם את התובעת. בגין מעשה זה הורשע הנתבע בעבירה של הדחה בחקירה.
סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: " פקודת הראיות") קובע, כי הממצאים והמסקנות של פסק דין פלילי חלוט המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע הוא בעל דין במשפט האזרחי.
לעניין זה נקבע בפסיקה, כי גם כאשר פסק דין פלילי מבוסס על הודאת הנאשם, רואים את העובדות בכתב האישום כמוכחות כלפיו והן יהוו את ה"ממצאים" שבפסק הדין (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט פ"ד מא (4) 327 (1987)). ההנחה היא, ש"בית משפט אינו מרשיע אדם אלא לאחר שאשמתו הוכחה מעל ספק סביר, ולכן אין צידוק להתעלם ממנה לצורך שכנועו של בית משפט אחר" ו"חקירה ודרישה שנעשתה על ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת" (ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' ממן פ"ד כט (1) 208 (1974); י' קדמי, על הראיות, (חלק שלישי) תשס"ד-2003, עמ' 1353).
כפי שנקבע לא פעם, הרציונלים העומדים בבסיס הוראת סעיף 42א ובכלל זה, עקרון העקביות המחייב למנוע סתירות בפסיקת בתי המשפט, מידת ההוכחה הגבוהה בהליך הפלילי החלה מק ל וחומר בהליך האזרחי וההנחה היא ש בהליך הפלילי כבר ניתנה לנתבע ההזדמנות להתגונן ואין מקום לדון שוב בטענות הצדדים, מצדיקים את קבלת הממצאים והמסקנות שנקבעו בהכרעת הדין, גם בהליך האזרחי (ראה עניין ראובן, וראה גם ד. פרידמן "פסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחי" הפרקליט כה(א) 92, כה(ג) 372, תשכ"ט-1969).
סעיף 42א (ג) לפקודת הראיות מלמדנו, כי המורשע או חליפו רשאים לבקש הבאת ראיות לסתור ובית המשפט רשאי להתיר זאת מטעמים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין. אולם, הבאת ראיות לסתור מחייבת הגשת בקשה מפורשת ומנומקת ובקשה כזו לא הוגשה במקרה דנן.
יתירה מזו, גם אם הייתה מוגשת בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור, הרי שעל-פי הכל לים שהותוו בפסיקה אין להתיר הבאת ראיות לסתור כדבר שבשגרה, שכן יש בגישה זו לרוקן מתוכן את הוראת סעיף 42א ל פקודת הראיות ולמוטט את הבסיס הרעיוני לחקיקתו.
הרשות להביא ראיות לסתור, ניתנת – על-פי הפסיקה – בנסיבות מיוחדות, כאשר הדבר דרוש על-מנת למנוע עיוות-דין, מקום שאי מתן הרשות עלול להביא לתוצאה בלתי צודקת בעליל, או שתקפח, באופן קשה, את הנתבע בהגנתו. לא זה המצב בענייננו, הנתבע לא הציג כל ראיה שלא הייתה בפניו בעת ניהול ההליך הפלילי לא העלה כל טענה חדשה שלא הועלתה שם.
הנתבע מסביר בתצהירו, כי האירוע בתאריך 21/3/2008 החל לאחר שהתובעת שיקרה לו בנושא מסוים וכי באותו אירוע, אחד העובדים והשומר תקפו אותו בכח ובאלימות תוך כדי שהשומר חונק אותו מאחור. טענות אלה מן הסתם היו קיימות עוד במהלך ההליך הפלילי ועל הנתבע היה להעלותן שם, הרשעתו של הנתבע עומדת בעינה ומכוחה הקביעה, כי ביצע את המיוחס לו כלפי התובעת .
לגבי האירוע השני המתואר לפיו סטר הנתבע לתובעת ודחף אותה, טען הנתבע, כי זה אכן קרה אך מה שכתוב לא מדויק, מהסיבה שהתובעת בעטה בו לפני כן ללא קשר לידיד שבירכה לשלום. בבד בבד הדגיש הנתבע בתצהירו , כי הוא מצטער כל יום על כך שתקף את התובעת, כולו אכול חרטה והלוואי וזה לא היה קורה, אין לדבריו ספק שהאירוע פגע בה, אך גם הרס את חייו. גם טענת הנתבע בהקשר זה הייתה קיימת כבר בעת ניהול ההליך הפלילי , אין ספק שטענתו אינה מהווה הצדקה לפגיעה בתובעת, אין המדובר בנסיבות של הגנה עצמית גם אם חמתו של הנתבע בערה בו בשל התנהגות התובעת ומשכך, גם ההרשעה בעניין זה עומדת בעינה לצורך ההליך האזרחי.
לגבי האירוע מתאריך 21/11/08, טוען הנתבע ש האירוע החל לאחר ששוחחו בטלפון קבעו להיפגש ומשהגיע לאזור מגורי התובעת, ירדה התובעת מרכב לאחר שהיו שם "סימני בגידה" וזאת בתקופה שהיו ביחד. סך הכל שאל אותה מדוע היא עשתה את זה והיא מיד בעטה בו באזור האשכים, רק לאחר מכן אירעה התקיפה, התנהגות שאינו מצדיק כלל ומצטער ומתחרט עליה. הנתבע מוסיף כי באזור שהתקיפה התרחשה ב- 5-6 בבוקר ולא היה שום עובר אורח שיכל לחזות בהשפלה שמתארת התובעת. והוסיף "אני לא מתחמק ונוטל אחריות מלאה לטעות שעשיתי" (סעיף 17 לתצהירו). שוב גם כאן, המקום להעלאת הטענות היה במסגרת ההליך הפלילי ואין בידי הנתבע להצדיק כהוא זה את הפגיעה בתובעת. כפי שהודה הנתבע בכתב האישום במועד בו בוצעה התקיפה השניים לא היו כלל חברים, וגם אם הנתבע נוכח ב"סימני בגידה" כטענתו, בוודאי שאין בכך הצדקה כדי לתקוף את התובעת.
אשר למעשי ההטרדה והאיומים, טוען הנ תבע בתצהירו שלא התכוון להטריד את התובעת היה נסער, רצה לדרוש לשלומה ולראות איך הוא יכול לתקן את אשר נעשה , היות שהבין שהגזים בתגובה וכן הוסיף שהיה שיכור, רצה להתנצל ולא לאיים ולומר לה שלא תשמע ממנו יותר.
אשר לבקשתו לבטל את התלונה, הרי שהדבר נבע לגרסתו לא מתוך כוונה לשבש את החקירה, אלא מתוך שיקול רגשי. לאחר שהיו שלוש שנים ביחד חשב שאולי ימצא טיפת חמלה , לא הייתה לו כל כוונה להפיץ תמונות ועובדה שלא הופץ דבר.
במסגרת תצהירו ועדותו טען הנתבע, כי הודייתו בהליך הפלילי, נבעה מהקושי בשהותו במעצר הבית ורצונו לסיים את ההליך, כמו כן הוסיף, כי הודה בין היתר מתוך רצון לא לגרום לתובעת אי נוחות נוספת במתן העדות. הנתבע הדגיש, כי ניתק קשר עם התובעת, השתתף בקבוצה טיפולי ת כדי ללמוד דרכי התמודדות בחיים ואין סיכוי כי יגיב היום באותה צורה.
באשר לאמור בכתב האישום בו הודה הנתבע לפיו תקיפתו הביאה לפגיעה במחיצת אפה של התובעת ולטענת התובעת בנוגע לפגיעה במראה האף, טוען הנתבע, כי האף של התובעת היה עקום עוד לפני האירוע ללא כל קשר לאירוע, ויש תמונות המוכיחות זאת וכי האף שינה את צורתו בגלל אירוע בטיול השנתי בו חברה של התובעת חבטה בפניה באפה עם בקבוק רדבול. ואולם גם בהקשר זה, במסגרת הודאתו של הנתבע בכתב האישום, הודה כי נגרמה לתובעת פגיעה קלה במחיצת האף ומשכך גם בהקשר זה האמור בכתב האישום עומד בעינו.
בחינת טענותיו של הנתבע, מעלה שלא הביא כל ראיה שיש בה כדי להטיל ספק בהרשעתו, הלכה למעשה שב ומודה הנתבע בביצוע המעשים הגם שהוא מבקש להדגיש קיומן של נסיבות מקלות אשר כולן מעוגנות במצבו, סברותיו ותחושותיו שלו . בנסיבות " מקלות" אלה , אין כדי להקים תשתית המצדיקה מתן רשות להבאת ראיות לסתור.
משמע, הממצאים והמסקנות הנובעים מכתבי האישום ב הם הודה הנתבע מהווים את התשתית העובדתי ת הנדרשת לבחינת אחריותו לאירועים להם טוענת התובעת, כאשר טענותיו בנוגע לנסיבות התרחשותם של האירועים, אינן יכולות להס יר הימנו את האחריות ואף אינן יכולות לצמצמה שכן לא מדובר בנסיבות בהן ניתן או ראוי להשית על התובעת אשם תורם כלשהו והנתבע אף השכיל שלא להעלות טענה מסוג זה.
בנוסף למעשים בהם הורשע הנתבע, טוענת התובעת, כי בתקופת שהייתה בת זוגו, צילם אותה הנתבע כשהיא בעירום או שניתן לראות את איברי גופה האינטימיים ביותר וזאת בכפיה ותוך הפעלת לחצים פסולים וניצול תמימותה ורגשותיה כלפיו. לטענת התובעת, התמונות צולמו, טרם מלאו לה 18 שנים, עובדה שהייתה ידועה לנתבע. התובעת מוסיפה וטוענת, ש התמונות מוחזקות ברשות הנתבע יחד עם התשלילים או עותקים נוספים שמצויים בחזקתו והנתבע נמנע מהשבתן וכן איים על התובעת לפרסמן ובין היתר נדר נדר לעשות זאת כאשר שלח לה מסרון מאיים במסגרתו לחץ עליה לבטל את התלונה, איום דומה השמיע ברשת הפייסבוק.
בתשובה לטענה זו טוען הנתבע, כי צילם את התובעת לבקשתה. הנתבע מדגיש שהתובעת שיקרה לו משך שנתיים לגבי גילה וזאת מאחר שכשה כירו שוחחו על הפרשי גילאים ומשלא רצתה להיחשב כקטינה בחרה לשקר לו. הנתבע מוסיף, כי באותה תקופה היה חייל ביחידה קרבית, חזר לביתו פעם בשבועיים, דיבר בטלפון רק שעה ביום בשעות הערב ולא יכל לגלות את האמת לגבי גילה. הנתבע הוסיף עוד, כי יש לו מסמכים בהם התובעת כותבת שהיא מתנצלת מעומק ליבה ששיקרה לגבי גילה. אשר לתמונות עצמן, טוען הנתבע, כי התמונות הוחזרו מייד לבית המשפט תוך הבנת המצב מה תהיינה ההשלכות להפצת תמונות אלו. לדבריו, האיומים על הפצת התמונות היו איומי סרק מתוך פחד חרדה ותסכול וללא כל רצון ממשי לביצוע. הנתבע מדגיש שהיה בחרדה עצומה בתקופה ההיא ולא ידע כיצד לנהוג ומה לומר וזה לא הי ה מצב שהיה בו אי פעם קודם בחייו. הנתבע צרף לכתב ההגנה מטעמו, פרוטוקול מן התיק הפלילי, בו מגיש סנגורו של הנתבע דיסק לב"כ המאשימה וטוען כי אלה הן התמונות שצולמו.
בהקשר זה, לא שוכנעתי שעצם צילום התמונות נעשה בכפיה שכן גם לפי גרסת התובעת נעשה בעת שהשניים היו חברים ו מכל מקום אין מחלוקת שהתמונות לא הופצו, משכך אין מקום לקבוע כי בעצם צילום התמונות מתקיימת עוולת פגיעה בפרטיות או עוולת לשון הרע.
יצויין, כי במועד בו בוצעו המעשים טרם חוקק התיקון לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998, המטפל באיסור להפצת תמונות שיש בהן כדי לבזות או להשפיל, כאשר גם כיום החוק בנוסחו אינו אוסר על תצלום של קטין בהסכמה מעל גיל 15, אלא בנסיבות של ניצול יחסי מרות (ראו סעיפים 3 (5א) ו- 3 (6) א' לחוק). חשוב להדגיש שגם במישור הפלילי לא הואשם הנתבע בעבירה בהקשר של עצם צילום התמונות, אף שאין ספק שטענות התובעת הועלו והנתבע החזיר דיסק ועליו התמונות.
אשר לאיום לחשוף את התמונות, האיום נעשה במסגרת הודעה הנחזית כהודעה פרטית ששלח הנתבע לתובעת בפייסבוק, בה הוא משכנע את התובעת לחזור בה מתלונתה במשטרה, ובה בין היתר הוא כותב:
"....בואי נסיים את הסיפור הזה יפה ובכבוד אחרי 3 וחצי שנים תאמיני לי שאני גם יכול לנקום בך בהרבה דברים ובתמונות שיש ואני מבטיח להשתמש בכל מה שיש לי בבקשה, אל תביאי אותי למצב הזה...".
ללא ספק הדברים עולים כדי הדחה בחקירה, עבירה בה הורשע הנתבע, איום וגם יש בהם משום פגיעה בפרטיות בהתאם לסעיפים 2 (8) ו- 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות), הקובעים כי פגיעה בפרטיות היא בין היתר:
(8) הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע;
(9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה;
לא יכול להיות ספק, שעם צילום התמונות גם בהנחה שהדבר נעשה בהסכמת התובעת, נכרת בין השניים הסכם משתמע שהתמונות ישמשו רק את שניהם וחל איסור על הנתבע להפיצן או לעשות בהן שימוש העולה כדי סחיטת התובעת באיומים בנסיון לגרום לה לבטל את תלונתה במשטרה. השימוש שעשה הנ תבע בתמונות כלפי התובעת, עולה כדי הפרת הפרטיות של התובעת, שכן לא זו הייתה מטרת צילום התמונות. השימוש שעשה הנתבע בתמונות, הוא לא למטרה לשמן הן נמסרו לו, שימוש זה עולה כדי פגיעה בפרטיות התובעת, ויש בו משום הפרת החוק.
התובעת חוששת, כי בידו של הנתבע מצויים עותקים של התמונות, אמנם הנתבע השיב דיסק של התמונות בהליך הפלילי, ואולם הלכה למעשה, אין כל דרך להבטיח שלא נותרו בידיו העתקים. כמובן שחל איסור על הנתבע לעשות שימוש כלשהו בתמונות וככל שיש בידיו העתקים כאלה עליו להשמידם. ככל שיפר איסור זה, יהא חשוף להליך פלילי והליך נזיקי.
התובעת טוענת להתקיימות עוולת לשון הרע, בכך שהנתבע הכה אותה, קרע את בגדיה והשפילה ברבים, אכן הנתבע עבר את העבירות כלפי התובעת בבית קפה, במועדון ובטבורו של רחוב, כאשר התובעת סיפרה שרק בעקבות התערבות עוברי אורח הצליחה להימלט לביתה.
אמנם לשון הרע, הוא בין היתר דבר שיש בו כדי "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה לבוז או ללעג מצידם" – סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"א-1965 (להלן: " חוק איסור לשון הרע") ו"פרסום" לשון הרע שהינו "בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר" העולה כדי עוולה אזרחית, די שיעשה לאדם אחד – ואמנם אין ספק כי הכאת התובעת בפומבי, יש בה כדי להשפילה , אך ספק אם חוק איסור לשון הרע מכוון למעשים מסוג זה דווקא ונראה , כי דווקא הגדרת מעשים מסוג זה כ"לשון הרע" יש בה משום זילות, שכן לשון הרע הוא ממהותו וטיבו הבל פה ואינו מכוון להגדיר מעשי אלימות ממשיים.
מעשיו של הנתבע מהווים תקיפה חמורה. בעצם הרשעתו בעבירות התקיפה ובנסיבות העבירות בהן הורשע כמפורט בכתב האישום , גלומה מטבע הדברים גם הקביעה, כי השפיל את התובעת וביזה אותה ובקביעה כי הפר הוראה חקוקה במישור האזרחי בהקשר זה ניתן ביטוי נכון, חמור דיו להגדרת המעשים ונדמה שאין צורך לגלוש כדי מחוזות חוק לשון הרע, על מנת להוסיף כותרת נוספת לאותם מעשים ממש.

העולה מן המקובץ, כי מהמסכת בה הודה הנתבע בדין הפלילי, אשר לא נסתרה עולה, שהנתבע הפר חובות חקוקות, בכך שבין היתר, ביצע עבירה של תקיפת בת זוג ותקיפה הגורמת חבלה של ממש, הטרדה באמצעות מתקן בזק , הדחה בחקירה ופגיעה בפרטיות. הנתבע גם הילך אימים על התובעת בכך שיפיץ את התמונות שצולמה בהן. התובעת טוענת עוד, להפרת חובה חקוקה הטמונה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – אכן מטבע הדברים מכלול המעשים שנעשו יש בהם גם כדי להפר את כבודה כאדם.
אשר לנזק, הרי שלכתחילה יש לבחון את מצבה ה רפואי והתפקודי של התובעת ולאחר מכן לאמוד את הפיצוי.
מצבה הרפואי והתפקודי של התובעת
לאחר שבחנתי את מכלול העדויות בעניין מצבה הרפואי והתפקודי של התובעת ובין היתר העדויות שנשמעו וחוות הדעת שניתנו בעניינה של התובעת, באתי לידי מסקנה, כי מסקנת המומחית מטעם בית המשפט שנכותה הצמיתה של התובעת עומדת על 20% עומדת בעינה וזה גם שיעור פגיעתה התפקודית. אדון להלן בכל אחד מן הנדבכים למסקנה זו.
העדויות בנוגע למצבה הנפשי של התובעת
בתצהירה פרטה התובעת, כי בגין אירועי התקיפה נגרמו לה חבלות ונזקים רבים בגינם נזקקה לטיפול רפואי ולהוצאות ובכלל זה חבלות בגופה, המטומה בעין ימין, נפיחות באף ובפנים ושטף דם בזרוע. התובעת הוסיפה , כי הנתבע גרם לחבלה משמעותית באפה בעקבותיה נגרמה לה דפורמציה בגשר האף ותזוזה של העצם ועיוות במראה האף ובצורתו המצריך התערבות וטיפול ניתוחי. לתצהירה צרפה התובעת תמונות של החבלות, כמו כן מסמכים רפואיים אודות החבלה באף ואולם לא הוגשה חוות דעת רפואית בהקשר זה.
התובעת הוסיפה, כי נגרמה לה גם פגיעה נפשית, היא חשה מבוזה וחסרת אונים כאשר הוכתה ונותרה חשופה לעיני כל, לאחר שהנתבע קרע את בגדיה מגופה, במקומות פומביים ובנוכחות אחרים, תוך השפלתה עד עפר.
לטענת התובעת, עובר לאירועי התקיפה הייתה נערה שמחה וחברותית אולם לאחריהם מיעטה בקשרים חברתיים קיימים עד דילדולם הניכר והיא מתקשה עד היום ותתקשה אף בעתיד ביצירת קשרים חברתיים או זוגיים חדשים בשל אבדן אמון בבני אדם בכלל ובבני המין השני בפרט.
התובעת הוסיפה שהיא סובלת מסיוטים חוזרים ונשנים בגין אירועי התקיפה, חרדות ומצב רוח ירוד המעיב על שגרת חייה ועד היום נמנעת מלהיכנס לבתי קפה של רשת "ארומה", חוששת להסתובב לבדה ברחובות, פוחדת באופן תמידי פן תפגוש בנתבע, מנסה להימנע מלצאת מביתה בערבים כשהיא בגפה וחברים ובני משפחה נדרשים ללוותה בכל עת.
לטענת התובעת על אף שחלף זמן רב מאירועי התקיפה, אין יום שעובר מבלי שעולות לראשה מחשבות אודות התקיפה כאשר להן מתלוות תחושת השפלה בושה ופחד פן יפגע בה הנתבע ובכך יממש את איומיו.
התובעת מדגישה שלאחר אירועי התקיפה שאירעו בעת שהייתה בצבא, נעדרה מהצבא למשך שבועיים וכי מצבה הקשה עליה לממש את הפוטנציאל בתפקיד אליו שובצה עוד קודם לאירועים כמאבחנת פסיכוטכנית.
לאחר שסיימה התובעת את שירותה הצבאי, השתלבה בלימודים אוניברסיטאיים וניסתה למצוא עבודה, אך התקשתה נוכח הימנעותה מלשהות מחוץ לביתה בשעות הלילה. התובעת עבדה לבסוף באופן חלקי בחנות "ללין" למשך 4 שעות פעמיים שלוש בשבוע.
התובעת טענה, כי אירועי התקיפה הותירו בה צלקת נפשית קשה, מקשים עליה בלימודיה ומפריע ים לה לממש את הפוטנציאל הטמון בה. התובעת הדגישה שהייתה תלמידה מצטיינת בתיכון וכי הציונים שלה באוניברסיטה לא משקפים את הישגיה הפוטנציאליים.
בנסיון לקעקע את גרסת התובעת, צורפו לתצהיר הנתבע שלל תמונות, שנלקחו מרשת הפייסבוק של התובעת, בהן נראית התובעת מחייכת, שמחה, מבלה בארץ ובחו"ל וכן נמצאת בקרבה פיזית לגברים.
בחקירתה הנגדית השיבה התובעת שהייתה בחו"ל מספר פעמים לאחר האירועים ובאשר לתמונות שלה שצורפו לתצהיר הנתבע, שהוצאו מתוך הפייסבוק בהן היא נראית מבלה ומאושרת, השיבה שאלו היו הפעמים היחידות שעשתה משהו אז התלהבה והעלתה תמונות. לתאילנד נסעה שבועיים מצומצמים בעידוד הוריה שרצו שתשכח וזאת במקום לנסוע לדרום אמריקה לחצי שנה. אשר לבחור עמו היא מצולמת שהייתה ביום ההולדת שלו, הוא הומוסקסואל מוצהר, למד איתה בילדות, תומך בה וגם עליו איים הנתבע כי ישסף לו את הגרון. התובעת הדגישה שהשגרה היומיומית שלה זה מה שמתואר בתצהיר וזה שבמהלך השנים היו אירועים שבהם הצליחה לחייך, התמונות הן מאותם אירועים אז התלהבה ורצתה להראות חיים נורמליים .
התובעת השיבה כי אובחנה כמחוננת, זה שלמדה באוניברסיטה לא אומר שלא נפגעה - את התואר העבירה בלי להיות באוניברסיטה, לא הגיעה לשיעורים, לא הייתה באף שיעור, היה לה קשה לנסוע לאוניברסיטה, לא היו לה תעצומות נפש, בגלל זה סיימה עם ציונים ממוצעים שלא משקפים את היכולות שלה. גם בפסיכומטרי יכלה להוציא ציון הרבה יותר גבוה.
אשר לשירות הצבאי, השיבה שעברה את הקורס כמאבחנת פסיכוטכנית קודם לאירועים, בהתחלה תפקדה טוב, הכווינו אותה לקצונה אולם לא יכלה.
במועד עדותה התובעת כבר סיימה את לימודיה והייתה מתמחה בפרקליטות, התובעת השיבה שהתמחות בפרקליטות לא היתה החלום שלה, החלום שלה היה להיות רופאה, היא עוזרת למתלוננות כמו שעזרו לה ובכל זאת כשהתחילה ללמוד חשבה שתלך למשרד גדול ולא הלכה, כי הרוב שם גברים , חשבה להתמחות בבית המשפט העליון ובסוף היא מתמחה בפרקליטות, כי יש שם המון נשים.
אין מחלוקת שהתובעת החלה טיפול נפשי רק לאחר קבלת חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט ובעקבות המלצותיה. אשר לכך השיבה התובעת שלא העזה לדבר על כך, זה כמו שק אבנים שהיא הולכת איתו על הגב, זה כמו פיגוע, היום היא יכולה לומר שהייתה מוכה, לא יכלה לדבר על כך ובטח שלא רצתה להדאיג את ההורים. כשהייתה אצל המומחית מטעם בית המשפט היא המליצה שתטפל בזה, עכשיו היא ממשיכה.
כאשר נשאלה על הפער בין מצבה הנפשי לבין מה שעולה בנוגע לבילויים, נסיעות לחו"ל ולימודים באוניברסיטה, השיבה שאין כל פער. הנתבע לא פגע לה באי.קיו או ברמת ההבנה, היא עדיין מחוננת, הוא פגע ביכולות הלמידה שלה. לאוניברסיטה הגיעה פעמים בודדות, לא יודעים שם מי היא ואין לה חוויה סטודנטיאלית, בשנת 2008 חשבה שתהיה בסטטיסטיקה של אשה מוכה, ברמה התפקודית קשה לה. חבילת התמונות, זה במהלך 8 שנים. המאמנות בפרקליטות אינן מרוצות ממנה, כשנמצאת בעבודה ויש מעלית ועומד גבר, היא מחכה למעלית לקומה 9 ולא תעלה לבד עם גבר לבד במעלית. היא תעמוד שעה בפקקים כדי לא לשבת עם גבר, התמונות שהעלתה לא אומרות דבר, ולא מבינים מה היא סוחבת איתה.
לשאלתי אודות צילום עם בחור כשמעליהם פרחים ורשום "אהבה באויר" השיבה שזה מה שאבא שלה קנה לאמא שלה והיא הצטלמה עם זה, וזה דברים שסוף סוף שמחה וניסתה ליצור מצב שאנשים יראו שגם היא כמו כולם. ובלשון התובעת:
"החיים שלי נהרסו. הם פשוט השתנו 180 מעלות. החיים שלי הצטמצמו, לנסוע בתחבורה ציבורית, ללכת ברחוב, גבר עומד לידי בסופר אני מדמיינת איך אגיב אם יתקוף אותי. זה שבחרתי ללמוד ולנסות לתפקד בחיים שלי, לא אמור לשבת (צ"ל: "לשמש" – א'מ') כנגדי. אני כבר לא מסכנה, אני בחורה חזקה ואני רוצה להצליח. חשוב לי שהוא ישלם על מה שעשה לי ואשתקם ואסגור את המצב הזה.
אני ממשיכה את הטיפול הפסיכולוגי, לא חשבתי להפסיקו, זה עזר לי להבין כמה החיים שלי מצומצמים. היום אני מבינה כמה הייתי מוגבלת. אז נכון שאני חכה (צ"ל: "חכמה" – א.מ.), הוא לא פגע בי קוגנטיבית. הוא פגע בי ברמה הבסיסית של לחיות רגיל, מבלי להיות תלויה במשפחה, בנות שלמדו איתי כבר אמהות, אני בת 26, הוא פשוט הרס לי את החיים ".
במסגרת ראיות התובעת הוגש תצהיר אביה, אשר פרט, כי עקב אירועי התקיפה סובלת התובעת עד עתה מסיוטים, חרדות ומצב רוח ירוד המעיב על שגרת חייה. כמו כן, הינה חסרת סבלנות ועצבנית דבר המעיב על שגרת המשפחה. גם האב עמד על השינוי בלימודיה לאחר האירועים, שעה שהתובעת מתקשה להתרכז ולתפקד בהתאם למסגרת, כמו כן התייחס לקושי של התובעת למצוא עבודה מתאימה לבני גילה. האב הוסיף עוד, כי מני אז האירועים הוא מלווה את התובעת כאשר נדרשת לצאת מן הבית בשעות החשיכה. האב מדגיש את השינוי בחל בתובעת כאשר מבחורה שמחה, חברותית, בעלת חיי חברה ובטחון עצמי, הפכה למופנמת ומפוחדת ונמנעת מיצירת קשרים חברתיים עם אנשים בין בפן הזוגי ובין בפן החברתי.
בעדותו, סיפר האב שהתובעת לא מרבה לצאת בסופי שבוע והוא זה שדוחף אותה לצאת. האב אישר שהתובעת נסעה לתאילנד וכריתים, אבל השיב שלתאילנד נסעה עם חברה אחרי צבא, דחף אותה לזה, היא יצאה רק לשבועיים ולא טיול קלאסי של חצי שנה כמו כולם, לכריתים יצאה עם חברה. כל היציאות האלה הוא מימן ודחף אותה כדי לנסות ולשבור את תקרת הזכוכית. האב הדגיש שהתובעת מעולם לא נסעה לחו"ל לבד והדגיש שהתובעת הוגדרה כמחוננת, מגיל 5 עלתה לכיתה א', לאחר האירוע נהייתה ממוצעת מינוס. הציונים שלה במגמת תקשורת זה ממוצע מינוס בעוד היא תמיד הייתה בהצטיינות יתירה והייתה אמורה להמשיך במסלול הזה, דבר שלא קרה. גם בציונים באוניברסיטה לדבריו היא לא מצטיינת והציפיות שלה מעצמה היו הרבה יותר גבוהות.
אשר לעובדה שהתובעת לא נזקקה לטיפול לאורך השנים ולכך שהחלה בטיפול רק לאחר חוות דעת מומחית בית המשפט שסברה שיש צורך בטיפול כזה, השיב כי ניסה כל הזמן לדרבן אותה לקחת טיפולים, היא פחדה ניסתה להשתקם, הלכה לאוניברסיטה ויכול להיות שעשתה טעות שלא נזקקה לטיפול נפשי.
אשר לשירות הצבאי, הדגיש שאת הקורס כמאבחנת פסיכוטכנית סיימה כחצי שנה לפני האירוע ולאחריו המוטיבציה ירדה, התובעת אמורה הייתה לצאת לקורס קצינות ולא יצאה.
האב השיב שלתובעת לא הייתה זוגיות מאז האירועים, לדבריו אינו יודע כל כך.
חוות הדעת הרפואיות
מטעם התובעת הוגשה חוות דעת בתחום הפסיכיאטריה מטעמה עליה חתומה ד"ר טטיאנה שכטמן. המומחית סקרה את מצבה הרפואי של התובעת ותוצאות בדיקתה וקבעה ש התובעת עברה אירועים טראומטיים קשים המתבטאים בפגיעות פיזיות, נפשיות, השפלות, התעללות רדיפה ואיומים מצד הנתבע. כתוצאה מן האירועים פתחה הפרעה פוסט-טראומטית עם ביטויי פחד, חרדה, זיכרונות חוזרים וחודרניים מהפגיעות הפיזיות של המכות שספגה. כמו כן, כתוצאה מהטראומות ומהפגיעות התובעת מגלה התנהגות המנעותית ומסתגרת עם ערך עצמי נמוך וחוסר בטחון חברתי. דבר זה מקשה על ההשתלבות החברתית שלה ועל יכולותיה ביצירת קשרים חברתיים, כמו כן מצבה הנפשי מוריד את יכולתה להתרכז בלימודים ולתפקד בהם לדרישות המסגרת. בנוסף לתסמיני התסמונת הפוסט-טראומטית, נמצא שבנוסף התובעת סובלת מתגובה דיכאונית – חרדתית, התובעת חסרת שמחת חיים, נמנעת מקשרים חברתיים וזוגיות. המומחית עמדה על כך שהתובעת ללא רקע פסיכיאטרי קודם, בחורה שמחה, חברותית, בעלת בטחון עצמי טוב. השינוי שחל במצבה הנפשי בעקבות הפגיעות , הוא מהותי, עוצמתי וממושך. מצבה של התובעת לדעת המומחית מצריך טיפול פסיכולוגי, פסיכיאטרי ותרופתי. המומחית העריכה את נכותה של התובעת בשיעור של 20% לפי תקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המוסד לביטוח לאומי").
מטעם הנתבע הוגשה חוות דעתו של ד"ר בלן סילביו, במסגרת חוות דעתו הדגיש המומחה שהתובעת לומדת בהצלחה באוניברסיטה תובענית, בנוסף עובדת בחצי משרה בחנות, זהו תפקוד הרבה מעל הממוצע ולדבריו, אינו מכיר אדם חולה הסובל מהפרעה נפשית המסוגל לתפקד ברמה כה גבוהה. המומחה הוסיף, שהתובעת מעולם לא קיבלה טיפול נפשי, כי התמונות שלה מהפייסבוק מצביעות על מצב רוח שמח וקרבה לנשים וגבר בחום וללא רתיעה. המומחה הוסיף עוד שבמסגרת תפקודה של התובעת כמאבחנת פסיכוטכנית ולימודיה במשפטים ותקשורת לתובעת ידע לא מבוטל בכל הנוגע להפרעה פסיכיאטרית, פסיכולוגית, תביעות בכלל ותקשורת. בבדיקה שערך התרשם המומחה שלתובעת כעס רב על הנתבע והיא מרגישה מושפלת מהתנהגותו, יחד עם זאת לא התרשם המומחה מסימנים של חרדה, דכאון או פסיכוזה וכן התרשם ששיפוט המציאות תק ין. בנסיבות אלה, קבע המומחה, שאינו מעריך שהתובעת סובלת מהפרעה נפשית, אינו מעריך שזקוקה לטיפול נפשי, אין מקום לקביעת אחוזי נכות נפשיים. המומחה הוסיף שלהערכתו השוני המרכזי בין חוות דעתו ושל ד"ר שכטמן נובע מהעובדה שלרשותה עמדו מקורות מידע מצומצמים וכן המומחית לא עשתה הצלבה בין המידע שקיבלה מהתובעת לבין התפקוד. המומחה הוסיף שבחוות דעת מומחית התובעת אין כל התייחסות לכך שהתובעת לא קיבלה מעולם טיפול נפשי כפי שהיה מצופה מאדם חולה.
נוכח הפערים בין חוות הדעת הצדדים, מונתה כמומחית מטעם בית המשפט ד"ר שגית משגב. בחוות דעתה מתאריך 12/2/15, סקרה המומחית את מצבה של התובעת, כאשר התובעת חזרה ותארה בפניה את נסיבות התרחשות הארועים השונים והקשר עם הנתבע. התובעת תארה למומחית את מצבה באופן בו תואר לעיל והסבירה שלא פנתה לטיפול, שכן חששה שפניה לקב"ן, תשפיע על עתידה וככל שעבר הזמן התקשתה לדבר האירוע. בשלב הנוכחי הביעה התובעת נכונות להיכנס למהלך טי פולי. המומחית באה לידי מסקנה שהתובעת סובלת מהפרעה בתר חבלתית כרונית בעטיה יש פגיעה בתפקודה במישורי החיים השונים. בשל רמת התפקוד הגבוהה התובעת אמנם הצליחה לשמור על תפקוד אקדמי טוב, אולם גם כאן ניכרים סימני פגיעה לרבות הישגים נמוכים ממה שציפתה. במישורי חיים אחרים התפקוד נמוך עוד יותר. יחד עם זאת המומחית התקשתה לקבוע נ כות צמיתה כבר בשלב זה, וקבעה שלהערכתה התובעת סובלת מתחלואה נפשית המתאימה לנכות זמנית בשיעור של 20% לפי סעיף 34ב' 3, בגין סימנים שארתיי ם קלים הגורמים להפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי והפרעה בינונית בכושר העבודה וזאת למשך שנתיים מיום מתן חוות הדעת במהלכם תקבל התובעת טיפול. המומחית המליצה על שורת טיפולים ובעיקר טיפול בחשיפה ממושכת.
לאור חוות הדעת נכונה התובעת להיכנס למהלך טיפולי וטופלה אחת לשבוע על-ידי פסיכולוגית מומחית בשיטת הטיפול מסוג חשיפה ממושכת. מתיעוד שנערך על ידי הפסיכולוגית, עולה כי אכן התובעת סובלת מתסמונת בתר חבלתית כרונית ובאשר להתקדמותה בטיפול צוין, כי התובעת היא דוגמא לעמידות של הפגיעה הנפשית למרות רצונה המודע להיעזר בטיפול ולהשתקם. השינוי שחוותה במהלך הטיפול הוא ראשוני ולא יציב דיו והמטפלת הבחינה ברגרסיה למצב הקודם, לקראת מועד עדותה בתיק דנן. הפסיכולוגית הוסיפה שהתובעת סובלת משלושת הסימפטומים של הפרעה בתר חבלתית, חודרנות קשה עם וללא טריגר, הימנעות רגשית ותפקודית ודריכות ועוררות יתר, כאשר המדובר בחוויה פנימית של איום מתמיד מולו היא צריכה להתגונן על ידי התרחקות נפשית ופיזית. בנסיבות אלה, המליצה הפסיכולוגית, על טיפול ארוך טווח, כאשר התובעת ת ידרש לטיפול בתקופות שונות של חייה ובהתאם להתפתחותה. בסיכומם של דברים ציינה המטפלת, כי ישנה הטבה קטנה מאוד בסימפטומים ההתנהגותיים ובתפקוד הכללי, בסימפטומים מסוג חודרנות ודריכות יתר אין שינוי. ישנו שינוי ברגש המתעורר כתוצאה מהצפת המחשבות והינו מעבר מכעס לעצב עמוק.
לאור תוצאות הטיפול הפסיכולוגי, נבדקה התובעת שוב על ידי ד"ר משגב במטרה לבחון האם ניתן לקבוע נכות צמיתה. בחוות דעת משלימה מתאריך 20/7/16, שבה המומחית על כך שהתובעת סובלת מתחלואה נפשית של הפרעה בתר חבלתית וציינה שלמרות שהתרשמה ממוטיבציה לשינוי, תחת טיפול פסיכולוגי מותאם למצבה, ההפרעה נותרה כרונית ובעטיה יש פגיעה בתפקודה במישורי החיים השונים. בשל מרכיבי אישיותה של התובעת, רמת התפקוד הגבוהה טרם האירוע, הפוטנציאל הגבוה והמערכת המשפחתית התומכת, מצליחה התובעת לשמור על התפקוד הקיים בתחום התעסוקתי, שגם הוא בפער מיכולותיה טרם הפגיעה. בשאר תחומי החיים, התפקוד פגוע עוד יותר. בנסיבות אלה, העריכה המומחית את הנכות כצמיתה בשיעור של 20% המשקפים את התנודות הצפויות לאורך החיים כפי שמוכר בתחלואה כרונית. המומחית המליצה על המשך טיפול פסיכולוגי ארוך טווח עם מוקדים התנהגותיים ועם תקופות של פגישות חשיפה ממושכת, למניעת תחלואה נלווית נוספת והתדרדרות תפקודית, כפי שקורה פעמים רבות מהפרעה בתר חבלתית קשה שאינה בטיפול.
בתשובות לשאלות הבהרה, התייחסה המומחית בין היתר לתמונות בהם נראית התובעת שמחה, והשיבה, כי גם אם ישנם רגעים של הקלה, שמחה ומגע אין זה מבטל את התחלואה הנפשית או מעיד על "מצב רוח שמח". לצורך קביעת אבחנות ברפואה יש להסתמך על אמנזה ובדיקה ולא ניתן להסיק מסקנות מתמונות. משמעות התחלואה הכרוכית הינה מצב קבוע שכולל בתוכו תקופות שונות ובהן תנודות של שיפור והחמרה בתחלואה, שכן אם כל התסמינים מהם סובלת התובעת היו קיימים באופן קבוע, גם הנכות הנפשית הייתה גבוהה יותר.
אשר לטענה שהכשרת התובעת בקורס פסיכוטכני, הכשירה אותה לשטות בהליך הטיפולי, השיבה המומחית, כי ככל שהיא מכירה את ההכשרה אינה חושבת שיש בה כדי ללמד לשטות בהליך טיפולי מוכח מדעית ומתוקף המקובל בכל העולם. יתירה מזו, בוודאי שאין שם הכשרה כיצד להפוך בחורה ללא כל קווים של הפרעת אישיות, ללא כל התנהגות של רמיה או סטיה מהנורמות הגבוהות ביותר, לכזו המגזימה במצוקתה או משקרת. המומחית הדגישה שהתרשמה מבחורה אמינה וכך גם הבודקים האחרים, למעט מומחה הנתבע ואולם גם הוא לא דן בהתחזות, לא תאר תסמינים נוספים התומכים בכך, וזאת מאחר שלא ניתן למצוא אף לא אחד מתסמינים אלה התומכים בחוסר אמינות.
המומחית חזרה על כך כי הרושם הוא שהתובעת אכן מתפקדת בתחום האקדמי ברמה גבוהה אולם בהתחשב בהפרעה הנפשית הקיימת יש להניח כי הפוטנציאל התפקודי הוא גבוה יותר והתובעת סובלת מפגיעה תפקודית שהיא לכל הפחות בינונית.
הנכות הרפואית
כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות ונימוקים משכנעים (ראה לדוגמא ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949; ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ , פסקה 7 (28.3.2007); ע"א 293/88 חברת ניימן יצחק מוניטי רבי (31/12/88)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי טעמים לסטות מממצאי ומסקנות וחוות הדעת המומחית מטעם בית המשפט, במיוחד כך כאשר הנתבע בחר שלא להעמיד את חוות הדעת במבחן החקירה הנגדית וכאשר חוות דעת המומחית הן מעמיקות, מתיישבות עם עדות התובעת, אישיותה ותוצאות הטיפול ונתמכות גם בהתרשמות הפסיכולוגית שטיפלה בתובעת. הנסיון לאיין את ממצאי חוות הדעת באמצעות תמונות אקראיות ורמת התפקוד של התובעת אינו יכול להצליח, כאשר הוברר שמדובר במי שהייתה מלכתחילה עם רמת תפקוד גבוהה מאוד שתפקודה בעקבות האירועים, אף שהינו ב רמת גבוהה אינו ממצה את יכולותיה והוא פגוע. המסקנה המתבקשת, היא כי הנכות הרפואית של התובעת עומדת על שיעור של 20%.
הפגיעה התפקודית
אשר לפגיעה התפקודית, ההלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995]; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]).
הנתבע טוען, כי בשים לב לרמת תפקודה של התובעת בצבא, באוניברסיטה, בהתמחות ולאחר מכן ובשים לב ל תמונות שצולמו ולכך שלא קיבלה טיפול נפשי בעבר יש לקבוע שלא נגרמה לתובעת כל פגיעה תפקודית.
טענת הנתבע אינה יכולה להתקבל, בנסיבותיה של התובעת קשה שלא להתרשם שהפגיעה התפקודית זהה לפגיעה הרפואית. התובעת שעדותה מהימנה בעיני, תיארה את הפגיעה הקשה בתפקודה מאז האירועים, כך גם תוארו הדברים על ידי אביה.
כפי שתיארה גם המומחית, אופי פגיעת התובעת הוא כרוני ואין משמעותו שהתובעת אינה יכולה לשמוח מפעם לפעם, ללמוד באוניברסיטה או להשתלב בהתמחות, אבל הפגיעה בתפקוד קיימת ברקע ומשפיעה על חייה לפחות ברמה של 20%.
כזכור, בעקבות חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט, התובעת אזרה כוחות ונכנסה למהלך טיפולי ארוך טווח שלדאבון הלב עד כה לא השיג את התוצאות המקוות. הנכונות של התובעת להיכנס למהלך טיפולי לא פשוט, גם היא מלמדת על מהימנותה ועל רצונה לחזור לתפקוד תקין.
הפגיעה קיימת וככל הנראה תלווה את התובעת לצמיתות ואולם באמצעות טיפול אפשר והעוצמות תרדנה או למצער יתאפשר לתובעת להתמודד טוב יותר עם הדברים בשלבים שונים של החיים ולכך יינתן ביטוי בעת כימות הנזק .
אין לשכוח, כי התובעת בחורה צעירה נמצאת רק בתחילת דרכה, כעורכת דין צעירה, עדיין מתגוררת בבית ההורים וטרם נדרשה לאתגרים שחיים מזמנים בבניית חיים עצמאיים.
הנתבע טוען שהתובעת שירתה שירות צבאי מלא ותובעני, דא עקא שכפי שהובהר התובעת סיימה את הקורס טרם האירועים ולאחר מכן, העידה שתפקודה לא היה תקין ועובדה שלא יצאה לקורס קצינות. עדותה של התובעת בהקשר זה נתמכה בעדות אביה.
הנתבע טוען שהתובעת התקבלה למסלול לימודים אקדמי קשה ותובעני ועמדה בו בהצלחה ואף נגשה למבחני לשכת עורכי הדין מה שמעיד על יכולותיה לעמוד בלחצים, דא עקא שכפי שתואר על ידי התובעת, הישגיה הלימודיים אינם כמצופה בהתאם ליכולותיה, התובעת הוגדרה כמחוננת סיימה את לימודיה בתיכון בהצטיינות ואלו באוניברסיטה הישגיה בינוניים, אכן התובעת תפקדה ומתפקדת ואולם זאת רק ב- 80% תפקוד ולאור יכולותיה הגבוהות מלכתחילה מדובר ברמת תפקוד טובה אשר עדיין נמוכה מיכולותיה.
הדברים האמורים עד כאן יפים גם לגבי הטענה שהתובעת התמחתה בפרקליטות ועובדת כיום כעורכת דין. התובעת מתפקדת, היא אינה מושבתת מתפקוד אבל זאת לא ברמה אליה יכלה להגיע לולא פגיעתה.
אשר לטענה שהתובעת לא נדרשה לטיפול בעבר, הרי שהסבריה של התובעת שחששה כי פניה לקב"ן במסגרת שירותה הצבאי תשפיע על עתידה, מתקבלים על הדעת וחששה לאחר מכן להתמודד ולנתח את מה שארע כמו גם חוסר הרצון להדאיג את ההורים, מובנים. העובדה היא שברגע שנפתחה לתובעת הדלת ולו באמצעות המומחית מטעם בית המשפט היא נענתה לאתגר החלה טיפול וממשיכה בו ותוצאות הטיפול העלו את נזקקותה של התובעת לטיפול ממושך על מנת למנוע התדרדרות ולהשיג הטבה במצבה.
בנסיבות שפורטו, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו, אני קובעת שהשפעת נכות ה של התובע ת על כושר תפקוד ה הכללי הינה בשיעור נכותה הרפואית ועולה כדי 20% לצמיתות וזאת בשים לב לקורותיה של התובעת לאחר האירועים, הקשיים עמם היא מתמודדת מני אז ותוצאות הטיפול הפסיכולוגי שעברה.
משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.
שיעור הנזק
למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:
התובעת ילידת: 1 0/1/1990.
מועד האירועים: שנת 2008.
גיל התובעת בעת האירועים: לערך 18 + .
גיל התובעת כיום: 27 ו-9 חודשים.
שיעור נכות רפואית: 20%.
שיעור נכות תפקודית: 20%.

הפסד שכר בעבר
האירועים התרחשו עת הייתה תובעת במהלך שירותה הצבאי. לאחר תום השירות, למדה התובעת באוניברסיטה משפטים ותקשורת, התקבלה להתמחות בפרקליטות ולאחרונה הוסמכה כעורכת דין. התובעת מבקשת לחשב את הפסדי שכרה לתקופת העבר בשיעור של הפסד מלא של מחצית מן השכר הממוצע במשק לכל התקופה, בהתאם לחישוב התובעת מגיע הסכום לכדי 545,832 ₪, כאשר לסכום זה מבקשת התובעת להוסיף אובדן זכויות סוציאליות.
הנתבע מבקש לקבוע שלא נגרמו לתובעת הפסדי השתכרות באשר היא עוסקת בתחום בו למדה, תחום קשה ותובעני ולא ניתן לראות השפעה תפקודית על התובעת.
קביעת הפסדי השכר לתקופת העבר, אינה פשוטה בנסיבותיה של התובעת וברי שיש תקופות שלגביהם אין לחשב הפסדי שכר שזה תקופת שירותה הצבאי ותקופת ההתמחות שכן במועדים אלה קיבלה התובעת שכר שלא הושפע מתפקודה עקב האירועים. בתקופות האחרות הייתה התובעת סטודנטית באוניברסיטה וגם אם יכלה לעבוד, הרי סביר לקבוע שלא מדובר בעבודה רציפה עקב בחינות, לחץ בלימודים, הכנה ללימודי לשכת עורכי הדין ו מכלול הדרישות והמטלות שהיו מוטלות על התובעת באותה תקופה.
כידוע, הפסדי שכר לעבר הם בבחינת נזק מיוחד, שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי, פ"ד לט(1)477), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה. אמנם לעיתים, המציאות מורכבת וקיים קושי לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר, מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדוייקים וחד משמעיים, ובמקרים אלה, ניתן לעיתים לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו ( השוו בהתאמה לת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (18.11.2009), עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84) ).
במקרה דנן, בנסיבותיה של התובעת יש קושי לחשב את ההפסד שנגרם לתובעת , אך כי סביר לקבוע שמצבה של התובעת עקב האירועים הקשה עליה להשתלב בעבודות התואמות את בני גילה, כמו עבודות מלצרות, וכי עקב מצבה הנפשי התקשתה לעבוד שעות רבות ובכלל זה בשעות הלילה המאוחרות .
בנסיבות העניין, נכון לקחת בחשבון בסיס שכר לתקופת העבר כשכר מינימום נכון להיום, ולקבוע כי בניכוי התקופות של הצבא וההתמחות, מדובר על כ- 80 חודשי עבודה, כאשר בהתחשב במטלות האחרות שהיו באותה תקופה (לימודים, בחינות באוניברסיטה, בחינות לשכת עורכי הדין) , אין לערוך חישוב אקטוארי מלא, אלא לאמוד את הפיצוי בערכים של כ- 50% מחישוב אקטוארי, בהתאם לשכר מינימום ושיעור הנכות , ומשכך נזקיה של התובעת לעבר עומדים על סך גלובלי של 40,000 ₪ נכון לעת הזו. בנסיבות העניין, נכון לקבוע כי סכום זה כולל גם אובדן זכויות סוציאליות.
גריעה מכושר ההשתכרות
התובעת עותרת לפיצוי בגין גריעה מכוח ההשתכרות בסך של 667,657 ₪, בהתאם לחישוב של נכות של 20% מ השכר הממוצע במשק וכן תוספת פנסיה של 12%.
הנתבע טוען כי אין לפסוק דבר בראש נזק זה.
עתירת התובעת לחשב את הפסדי שכרה בהתאם לשכר הממוצע במשק הגיונית, לאור רמת התפקוד שהפגינה במהלך השנים, יכולותיה והמקצוע שבחרה ומשכך בסיס השכר עומד על 10,251 בהתאם לפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בטבלת השכר הרלוונטית לישראלים ועובדים זרים, ומשכך זה בסיס השכר.
באשר לגריעה מכושר ההשתכרות, נעשתה בפסיקה הבחנה, בין שלושה מושגים שונים: "הנכות הרפואית", "נכות תפקודית", ו - "אובדן כושר השתכרות" שנגרמים עקב תאונה או אירועים אחרים המקימים חבות בנזיקין . בעניין גרוגיסיאן, קבע בית המשפט, כי המונחים אינם דומים וכי יתכן מצב בו קיימת נכות רפואית ותפקודית שאינה גורמת הפסד השתכרות בפועל. ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד. מבחינת אובדנו של היחיד, יש לבחון את כלל הנסיבות ובכללן אופי העבודה, חזרה לעבודה ואף טיבו של המעביד (ביחס לבחינת הסיכוי, כי ההשתכרות בעתיד תהא קטנה מזו שבהווה, לצורך קביעת הזכות לפיצויים והיקפה בגין אבדן כושר השתכרות ראו: ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש ואח', פ"ד לו (1) 281; ראו גם ע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") (1/12/1989) וכן ראו לאחרונה פסק דינו של כב' השופט עמית בעא 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11/1/2015), שם חזר בית המשפט על ההלכה, כי יש להבחין בין נכות תפקודית לבין ראש נזק של גריעה או אובדן כושר השתכרות, שהוא אך אחד המישורים של התפקוד הכללי, אם כי ברוב המקרים המרכזי, לצורך חישוב הפיצויים המגיעים לנפגע. בית המשפט עמד על כך, כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע ויתכנו פערים ביניהן אם למעלה ואם למטה).
במקרה דנן, מצבה התפקודי של התובעת תואר ארוכות על ידי המומחית מטעם בית המשפט, הפסיכולוגית שטפלה בה כמו כן ניתן היה להתרשם מעדותה. בשים לב לטיפול שמקבלת התובעת ובשים לב לקביעת המומחית, כי פגיעתה של התובעת אמנם כרונית אולם היא אינה מתבטאת כל העת שאם לא כן רמת הנכות הייתה גבוהה יותר ובשים לב לטיפול ארוך הטווח שעתידה התובעת לקבל דבר שיכול שייצב את מצבה , סביר לקבוע ש לפגיעה בתפקוד התובעת תהא השפעה רק בחלק מן התקופות בלבד, משכך נכון לקבוע סכום גלובלי שישקף את הפסדי השכר.
אדגיש, כי חריצותה של התובעת, העובדה שחרף מגבלותיה היא ממשיכה לתפקד, אינה צריכה לפעול כנגדה. מחוות דעת המומחית ומתצהירה ועדותה של התובעת ניתן ללמוד על פגיעה של ממש בתפקודה ובין היתר בתפקודה בעבודה. אכן בהחלט אפשר והתובעת תנתב את עצמה לעבודות המתאימות למצבה ואין ספק שתעשה חייל, אך לא ניתן להתעלם מהפגיעה שנגרמה ומההפסד שעשוי להגרם לה לאורך שנות עבודתה הרבות כפי שמבקש הנתבע לקבוע.
בהתאם למקובל החישוב האקטוארי הוא אמת מידה לגזירת הסכום הגלובלי, הכל לפי נסיבותיו הספציפיות של המקרה, ושיקול דעתו של בית המשפט.
בנסיבות המקרה דנן, בשים לב לטיב עבודת התובעת, לעיסוקה ולמקצועה, לשנות העבודה שנותרו לה ולסיכוי שהנכות תגרום לפגיעה בכושר השתכרותה, לאור טיבה וטבעה של הנכות ובהנחת עבודה עד גיל 67 ולתחשיב האקטוארי אני מוצאת שיש לקבוע לתובעת פיצוי גלובלי בראש נזק זה לעתיד בסכום של 400,000 ש"ח (כאשר הפיצוי הוא בגבולות 70% מתחשיב אקטוארי).
לסכום זה יש להוסיף 12.5% בגין אובדן זכויות סוציאליות (בהתאם לצו ההרחבה שנכנס לתוקפו בחודש ינואר 2017) ומשכך הפיצוי עומד על סך של 450,000 ₪.
עזרת הזולת
התובעת טוענת, כי כתוצאה מן התקיפה, סבלה מחרדות, דיכאונות ומצבי רוח משתנים ועל כן נאלצה להיעזר רבות בבני משפחתה אשר נאלצו להעדר מעבודתם ולהינזק כלכלית עקב הצורך לסייע לתובעת הן בהתלוות לטיפולים הרבים שעברה והן בגין סיועם באופן שוטף בחיי היום יום לאור מצבה, התובעת מבקשת כי יפסק לה סך של 30,000 ₪ בראש נזק זה.
הנתבע טוען כי לאחר האירועים התגייסה התובעת לשירות בצה"ל, המשיכה מסלול לימודים קשה, כאשר היא עובדת במקביל ולא ברור בעבור מה נדרשה עזרת הזולת במקרה דנן, לטענתו יש לפסוק על דרך הצמצום סך של 15,000 ₪ בלבד.
ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה או עזרה שלא היה בידו להוכיחה כפי שארע בענייננו, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277). לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.
בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובעת היתה זקוקה ועדיין זקוקה לעזרת צד ג', כך בתקופה הסמוכה לאירועים וכך באופן פחות גם בעצם ימים אלה. התובעת וגם אביה העידו כי לאחר האירועים וגם כיום אביה של התובעת ליווה ומלווה אותה ביציאותיה מן הבית, כך גם לכל הבדיקות הרפואיות אצל המומחים הגיעה התובעת, שהינה כבר בגירה, סטודנטית באוניברסיטה, בליווי אביה ונראה שהתובעת מסתייעת באביה מעל ומעבר לנדרש באופן רגיל מבני משפחה.
לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע, כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730) על בסיס הלכה זו, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.
בנסיבות דנן, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, היקף העזרה לה נזקקה התובעת בעבר והיקף העזרה לה היא נזקקת כיום, בשים לב לגילה של התובעת ולכך שיש לה עוד דרך ארוכה בטיפולים פסיכולוגיים, אני מעמידה את הפיצוי על סכום של 20,000 ₪.
הוצאות רפואיות ואחרות
התובעת טוענת שכתוצאה מן האירועים נזקקה להוצאות רפואיות רבות, הוצאות נסיעה, בין היתר לביקורים וטיפולים רפואיים והוצאות כלליות והצורך בהוצאות אלה צפוי גם בעתיד.
התובעת מדגישה כי עלות הטיפולים הפסיכולוגיים עליה המליצה המומחית מטעם בית המשפט הינה 1,800 ₪ בחודש ומדובר בטיפול לו תזקק התובעת עוד שנים רבות. התובעת מבקשת כי יפסק לה סך של 40,000 ₪ סכום גלובלי בראש נזק זה.
הנתבע טוען שהתובעת בחרה לקבל טיפול רפואי רק לצורך ניהול התביעה ולא ברור האם תמשיך לקבל טיפול כאמור, ולכן ראוי לפסוק בראש נזק זה רק סך של 30,000 ₪.
בשים לב למצבה הנפשי של התובעת וחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט בנוגע לטיפול הנפשי לו זקוקה התובעת, בשים לב להוצאות שכבר הוציאה התובעת על הטיפולים הנפשיים עד כה, להערכת הפסיכולוגית כמו גם המומחית מטעם בית המשפט שתזקק לטיפולים נוספים, לגילה הצעיר של התובעת ולכך שעליה להתמודד עם נכותה עוד שנים רבות קדימה, להוצאות הרפואיות להם נדרשה בעבר ולהוצאות רפואיות ואחרות להן תידרש בעתיד לטעמי יש להעמיד את הפיצוי על שיעור של 40,000 ₪ כפי שטוענת התובעת, סכום המשקף אומדן סביר של הוצאות לטיפולים נפשיים והוצאות אחרות.
נזק לא ממוני
התובעת עותרת לפיצוי של 100,000 ₪ בגין נזק לא ממוני לאור הפגיעה הקשה בה נפגעה ומוסיפה ועותרת לפיצוי לפי חוק הגנת הפרטיות בשיעור של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק וכן פיצוי בשיעור של 50,000 ₪ לחוק איסור לשון הרע בלא הוכחת נזק.
הנתבע טוען שיש לפסוק פיצוי בשיעור של כ- 30,000 ₪ בגין נזק לא ממוני ואין לפסוק פיצוי נוסף לפי חוק הגנת הפרטיות או חוק איסור לשון הרע.
כפי שנפסק לא פעם, קביעת הפיצוי בנזק לא ממוני היא קשה, כחוט השני עוברת בפסיקה הגישה כי שום כסף שבעולם אינו מפצה על ייסורי גוף ונפש או על אובדן הנאות החיים. בפסיקה, לא קיימת מגבלה על הסכום אותו ניתן לפסוק בגין כאב וסבל. המבחן הוא לא של גבול אלא של מהות. הפיצוי צריך לשקף את מורכבות הנזק לניזוק האינדיבידואלי ואת השלכותיו עליו, כך שהפיצוי יהלום את חומרת הפגיעה (השוו: תא (ת"א) 2725/99 ר. ב . נ' החברה העירונית ראשון לציון לתרבות ספורט ונופש בע"מ (5/4/06) והפסיקה הרבה המצוטטת שם).
התובעת כאן, נפגעה בנפשה בגיל צעיר והיא נושאת את סבלה מני אז ועוד תישא אותו שנים רבות קדימה. בעת שקילת הנזק הלא ממוני, ראוי לתת ביטוי לתהליך שעברה התובעת לאחר האירועים, לייסורי הנפש אותם עברה, להנאות החיים והקשרים החברתיים שנשללו ממנה לתחושת ההחמצה שהיא חשה לאור אי מיצוי יכולותיה בשירות הצבאי, בלימודים ובעבודה.
התחושות הקשות של התובעת, חוסר הביטחון העצמי, ההימנעות שמאפיינת את התנהלותה מאז האירועים והמשא הכבד שהיא נושאת על כתפיה, חייבים להילקח בחשבון בעת פסיקת הנזק הלא ממוני בתיק זה.
יחד עם זאת, אין לפסוק פיצוי נפרד ללא הוכחת נזק בגין פגיעה בהתאם לחוק הגנת הפרטיות אלא להתחשב בגדר פסיקת הפיצוי במכלול הפגיעות שנפגעה התובעת.
כפי שנפסק בהקשר זה, משבית המשפט קובע, כי הוכח נזק בלתי ממוני ומפצה בגינו אין מקום לפסוק בנוסף לכך פיצוי ללא הוכחת נזק. פיצוי ללא הוכחת נזק כשמו כן הוא ואין המדובר בפיצוי "בונוס". מסלולי הפיצוי הם מסלולים חלופיים: פיצוי ללא הוכחת נזק, עד לסכום הקבוע בחוק; או פיצוי על פי הוכחת נזק, שעשוי להיות הן בגין נזק ממוני ( כללי או מדוייק) והן בגין נזק בלתי ממוני. בית המשפט העיר בהקשר זה, כי בפועל, נוכח קשיי ההוכחה והכימות של נזק בלתי ממוני, לעיתים אין הבדל רב בינו לבין פיצוי ללא הוכחת נזק, אך לא ניתן לפסוק אותם במצטבר זה לזה. פיצוי ללא הוכחת נזק עודנו פיצוי בגין נזק, ורק רכיב ההוכחה הוא שמתייתר ( ראו: עא 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל (14/3/16), פיסקה 78 לפסק דינו של כב' השופט עמית).
בענייננו, הנזק הוכח ועל כן אין מקום להידרש לטענה כי יש לפסוק בנוסף פיצוי ללא הוכחת נזק. הנזק מתמצה בנכות הצמיתה שנקבעה שמשקפת גם את מכלול הפגיעות שנגרמו לתובעת לרבות אלה הגלומות בהשפלה שהיא חשה, בחשש הכבד המלווה אותה מיני אז האירועים, כי הנתבע יעשה שימוש בתמונות שהיא סבורה שהן עדיין בידיו, ברגשות הקשים המלווים אותה מני אז, בחוויות שהפסידה בגין רגשות אלה בפגיעה התפקודית הנמשכת שנגרמה לה וכל יתר הרכיבים ששוקללו בעת קביעת הנכות הצמיתה.
הנזק הלא ממוני, יפסק בגין מכלול הפגיעות שנפגעה התובעת ואין לאמוד כל פגיעה ופגיעה בנפרד, אף אם מדובר בכמה עוולות שהופרו ובפגיעות מגוונות.
בנסיבות העניין ולאחר ששקלתי את מצבה של התובעת ואת טענותיו של הנתבע אני מעריכה את הפיצוי בגין הנזק הלאו ממוני שנגרם לתובע ת בגין מכלול פגיעותיה , לרבות הפגיעה בפרטיות ועוגמת הנפש הרבה המלווה אותה בשל השימוש שעשה הנתבע כלפיה בתמונות שצילם אותה, על סך של 120,000 ₪.
סוף דבר
כמפורט לעיל, מעשיו של הנתבע הותירו בתובעת נכות צמיתה המתבטאת בכל היבטי חייה מאז האירועים ואילך. גם בהינתן גילו הצעיר יחסית של הנתבע בעת ביצוע המעשים והעובדה שנטל עליהם אחריות, הודה במישור הפלילי והורשע, עליו לשאת בנזקה של התובעת גם במישור האזרחי. הנסיבות "המקילות" להן טוען הנתבע בעצם ביצוע המעשים ובנסיבותיו האישיות אינן יכולות להביא להפחתת הפיצוי המגיע לתובעת בגין הפגיעות שהוכחו. לא מדובר בעונש, מדובר בפיצוי שמטרתו להשיב את המצב לקדמותו.
אחזור ואדגיש, כי ככל שבידי הנתבע נותרו עותקים של תמונות התובעת עליו להשמידם וחל עליו איסור לעשות שימוש בתמונות לכל צורך שהוא. ככל שיעשה בהן שימוש יעלה הדבר כדי הפרת צו בית המשפט ועשוי להקים לו אחריות פלילית ואזרחית.
בהתאם למפורט לעיל סך הכל נזקי התובעת הם כדלקמן:
הפסד שכר בעבר בתוספת פנסיה -
40,000 ₪
אובדן כושר השתכרות בתוספת פנסיה -
450,000 ₪
עזרת הזולת בעבר ובעתיד -
20,000 ₪
הוצאות רפואיות, נסיעה והוצאות אחרות
נזק לא ממוני
40,000 ₪.
120,000 ₪.
-------------
סה"כ פיצוי
670,000 ₪
אחר כל האמור לעיל, הנתבע ישלם לתובעת סך של 670,000 ₪ בצירוף שכר טרחה בשיעור של 23.4%, החזר אגרה כפי ששולמה, החזר הוצאות המומחים (המומחית מטעם בית המשפט והמומחית מטעם התובעת) הכל בכפוף להצגת חשבוניות ובתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ח' תשרי תשע"ח, 28 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.