הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 36299-11-17

לפני כבוד השופט יגאל נמרודי

התובעים:

  1. יוסף גרונר
  2. אביבה כהנא
  3. מאיר יעקב כהנא
  4. דוד כהנא

ע"י ב"כ עו"ד דוד קדישביץ

נגד

הנתבעים:

יצחקי סלומון
ע"י ב"כ עו"ד יניב דבוש

פסק דין

לפניי תביעה לפינוי דייר מוגן מבית עסק מכוח עילת הנטישה.

התובעים הם בעלים של רוב הזכויות במקרקעין הידועים כגוש 7451, חלקה 25, ברחוב נחמני 1, בתל-אביב. על המקרקעין בנוי בניין. הנתבע הוא דייר מוגן בשני חדרים ( לרבות מרפסת סגורה וחדר נוחיות משותף) בקומת הקרקע בבניין, על יסוד הסכם שכירות מוגנת מיום 6.6.1976 בינו לבין גולדה ומשה גרונר ( הורי התובעים 2-1; סבי התובעים 4-3) ( להלן – המושכר ו-הסכם השכירות, בהתאמה). על פי הסכם השכירות, מטרת השכירות היא הפעלת בית מלאכה לארנקים, תיקים וחגורות ( להלן – בית העסק).

התובעים טענו כי " לאחרונה" התברר להם שהנתבע נטש את המושכר שנים קודם להגשת התביעה; הוא אינו מחזיק בו ואינו עושה בו כל שימוש ואף אין בכוונתו לעשות כן. לטענתם, "ההעדרות הממושכת של הנתבע מהמושכר ו/או מתן רשות לאחרים לעשות שימוש במושכר יוצרת הנחה של נטישה והחובה לסתור הנחה זו חלה על הנתבע" (סעיף 7.1 לכתב התביעה). לחלופין טענו התובעים כי יש להורות על פינוי הנתבע מהמושכר ולהעניק לו סעד מן הצדק הפוך, באופן שישולמו לו " דמי פינוי חלקיים" (סעיף 1.10 לסיכומי התובעים).

הנתבע כפר בטענות התובעים. הוא טען כי מפאת גילו ( הנתבע בן 85 במועד הגשת התביעה) ומצבו הרפואי ( ובכלל זה אירוע מוחי שאירע לו), "בשנים האחרונות" הוא מפעיל את בית העסק באמצעות בנו, פארג יצחקי ( להלן – הבן). הוא הודה כי בית העסק " אינו מתפקד כבעבר" בשל כך, ואולם אין להסיק מכך כי בית העסק ננטש ( סעיף 14 לכתב ההגנה). הוא הדגיש כי הכנסותיו " הדלות" (כלשונו) של בית העסק משמשות אותו לצרכיו היומיומיים " ובלעדיהן לא תהיה לנתבע כל אפשרות להמשיך להתקיים בכבוד ובכלל" (סעיף 16 לכתב ההגנה). הוא הוסיף כי כתב התביעה הוגש בחוסר תום לב " משעה שהתובעים יודעים את מצבו הבריאותי של הנתבע, ואת העובדה שהנכס משמש מקור פרנסתו היחיד" (סעיף 20 לכתב ההגנה), וכי הם אף פנו אליו לאורך השנים שלגביהן הם טוענים כי הוא נטש את המושכר, כי ישתתף בהוצאות תיקונים של הבניין ( סעיף 21 לכתב ההגנה). הנתבע הוסיף, כי אם ייקבע כי נטש את המושכר יש להושיט לו סעד מן הצדק.

מטעם התובעים העידו התובע 4 והחוקר מר רן תומר. מטעם הנתבעים העידו הנתבע, הבן ומר יצחק רחמני, בעל עסק הפועל בחדר שנמצא מול המושכר ( להלן – רחמני).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הראיות והדין החל, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות. טענות אשר לא נדונו נמצאו על ידי בלתי רלוונטיות להכרעה.

נטישה – הדין החל

סעיף 131 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן – חוק הגנת הדייר) פורט את רשימת העילות לפינוי דייר מוגן. מלשון החוק עולה כי מדובר ב"רשימה סגורה". אף על פי כן הוסיפה הפסיקה עילת פינוי – עילת הנטישה – אשר אינה באה בגדרו של החוק. הרציונל בבסיס עילת הנטישה מושתת על ההנחה כי מי שנטש את המושכר, והמושכר הפסיק לשמש לו מקום מגורים או בית עסק, אינו נזקק עוד לחסות תחת הגנת החוק ולא צודק כי הוא ימשיך להחזיק במושכר אותו נטש ( ע"א 477/67 רבינוביץ נ' ארגש, פ"ד כ"ב(1) 309, 312 (1968); ע"א 977/91 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' נוסייבה, פ"ד מו(5) 758 (1992); ע"א ( מחוזי ת"א) 2336-07-11 עזבון המנוח יצחק גואל ז"ל נ' גינר (30.8.2012)).

בעל בית המבקש לפנות דייר מכוח עילת הנטישה נדרש להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, היבט " פיזי" של נטישה – דהיינו, הדייר אינו מחזיק עוד במושכר; השני – היבט " נפשי" – אין בכוונת הדייר לשוב ולהחזיק במושכר. ההיבט הנפשי כולל שני יסודות: הראשון – נעוץ ברצון הדייר לחזור למושכר; השני – בוחן אם קיים סיכוי ממשי כי חזרת הדייר למושכר תתממש בפועל. נפסק כי " לא די ברצון ערטילאי לחזור לנכס ביום מן הימים, אלא שיש צורך ברצון ממשי, המלווה במעשים גלויים" (עניין נוסייבה, סעיף 7 לפסק דינו של כב' השופט שמגר).

בבית עסק ( להבדיל ממושכר שנועד למגורים) לא מתחייבת נוכחות פיזית של הדייר במושכר. הפסיקה הכירה באפשרות של הדייר להפעיל את עסקו באמצעות שלוח מטעמו. נפסק כי " בדרך כלל הקשר האישי בין הדייר לבין דירת מגורים הוא הדוק בהרבה מאשר קשר אישי בין בעל עסק למקום העסק שלו. באופן רגיל אין אדם יכול לגור בדירה על-ידי שלוחו, אך הוא יכול לנהל עסק על-ידי שלוח. על-כן, במרבית המקרים, העובדה, שבעל עסק אינו נמצא באופן פיסי במקום העסק אינה בהכרח מצביעה על כך, שהוא נטש את המושכר. בסופו של דבר, המסקנה, אם הייתה נטישת בית עסק או לא, צריכה להיות מבוססת על נסיבות כל עניין ועניין, כגון טיבו של העסק, הקשר האישי, שהיה קיים בין השוכר לבין מקום העסק, לפני שנוצרו העובדות, המצביעות, לכאורה, על נטישה, ומה הם הקשרים שנותרו בין העסק לבין השוכר בתקופה הרלוואנטית, ובכללה התקופה, שבה מתבררת התביעה" (ע"א 554/79 קוטלר נ' מיכישווילי, פ"ד לו(1) 810 (1982)).

עם זאת, אף שהדייר אינו חייב להימצא באופן פיזי במושכר שהוא בית עסק, נדרש כי תישמר זיקה מתמשכת בינו למושכר, אף אם היא מתבטאת בשימוש מוגבל או מועט במושכר ( עניין נוסייבה, פסקה 8; דוד בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר 144 (מהדורה שניה, כרך ראשון, עדכון מס' 9, 2018): "הכלל הוא, אם כן, כי גם שימוש מוגבל בבית עסק משמש הגנה מפני נטישה [...] ובלבד שהעסק אשר מתנהל במושכר יהיה עסקו של הדייר"). נדרש שהזיקה לא תהיה למראית עין בלבד. כך למשל, פעולות הנעשות כלפי חוץ גרידא, כדוגמת פתיחת דלת של בית העסק בבוקר למספר דקות ו"ביקור" בערב, כאשר לא נעשית במקום כל עבודה אשר לשמה הושכר הנכס, עולות כדי נטישה ( יעקב שקד פינוי מקרקעין - הליכים והלכות 305 (2017) (להלן – שקד)). בשים לב לכך כי הדייר לא נדרש להימצא פיזית בנכס, נבחנת זיקתו הכלכלית לנכס המוגן. בהקשר זה נפסק כי " יש להבחין בין מסירת השימוש או העברת המושכר לאחר, באופן בו הדייר המקורי מאבד את הזיקה הכלכלית לעסק המתנהל במושכר, לבין מקום בו מנהל הדייר המוגן את עסקו שלו, באמצעות אחר. המבחן לכך אינו היקף שעות נוכחותו הפיסית של הדייר בבית העסק. על בית המשפט להכריע בשאלה, בהתאם לנתונים הפרטניים של כל מקרה, מהם ניתן ללמוד מיהו בעל הזיקה הכלכלית לעסק ומיהו הנושא ברווחיו ובהפסדיו" ( ע"א 417/79 מרכוס נ' המר, פ"ד לז(2) 337 (1983)).

עיקר המקרים המעוררים קושי בהקשר של נטישה עוסקים בדייר שעזב את המושכר עקב אילוץ שנכפה עליו ולא משום בחירה חופשית. בית המשפט העליון נדרש לניתוח ההיבט הנפשי של נטישה – כוונה של הדייר לשוב ולהחזיק במושכר – מחמת אילוץ ( רע"א 3666/16 פלונית נ' חברת הירקון 278 בע"מ (5.9.2017). פסק הדין אמנם ניתן על רקע של נטישת בית מגורים, אולם האמור בו יפה גם ביחס לנטישת בית עסק ( בשינויים המחויבים)). בית המשפט פסק כי בבחינת השאלה אם מדובר בנטישה של המושכר ללא כוונה לחזור אליו יש להרחיב את נקודת המבט ולבחון מכלול של שיקולים רלוונטיים ואת האינטראקציה ביניהם. שיקול אחד עליו עמד בית המשפט הוא קיומו של אילוץ הולך ומתמשך אשר הוביל לעזיבת המושכר ומונע את השיבה אליו. בית המשפט הבהיר כי אילוץ כאמור משפיע על בחינת יסוד הכוונה בשלושה ממדי זמן: ממד העבר – בוחן מה עמד ביסוד עזיבת המושכר במועד העזיבה; האם הדייר בחר לעזוב את המושכר או שמא עזיבתו נעשתה בלית ברירה וללא יכולת בחירה אחרת; ממד ההווה – בוחן מדוע לא חזר הדייר למושכר. אם האילוץ עדיין מונע מהדייר לחזור למושכר, מדובר באילוץ מתמשך. ככל שמתקיים אילוץ מתמשך, יש בכך להשפיע על שאלת הרצון לשוב למושכר ( אילוץ מתמשך מעורר קושי לקבוע כי לא קיים רצון לשוב למושכר); ממד העתיד – בוחן את הסיכוי הממשי לשוב למושכר. היינו, האם הכוונה לשוב למושכר מעשית והאם היא עשויה להתממש בעתיד הנראה לעין. זהו מבחן הסיכוי הממשי. היסוד " ממשי" אינו נבחן במובן הסתברותי אלא במובן שהאפשרות לחזור למושכר עשויה להתממש. נפסק כי כאשר האילוץ הוא שמקטין את הסיכוי לשוב למושכר, לא יהיה זה צודק לזקוף לחובת הדייר את סיכויי השיבה הנמוכים. במקרה כזה, נפסק כי אין מקום להתמקד בהסתברות לחזרה למושכר אלא דווקא בסיכוי – ולו הנמוך – כי הדייר יוותר ללא פתרון דיור המיטיב עמו בחלוף האילוץ.

במצב של אילוץ רפואי המונע מדייר בבית עסק להוסיף ולהפעיל את העסק בעצמו, נקבע כי אם דייר פרש מהעסק בשל מצבו הבריאותי ויש לו בן שעבד עמו בעסק לאורך הזמן, הוא יהיה רשאי להושיב את בנו במושכר ( זולת אם הסכם השכירות אוסר על כך) (שקד, עמ' 307; ע"א 477/67 רבינוביץ נ' ארגש, פ"מ כב(1) 309 (1968) (" אין לראות כי הדייר מנסה לנצל לרעה את החוק למטרות שהחוק לא התכוון להן, על-ידי כך שאחרי שהסתלק מעבודתו בעסק בגלל גילו או חולשתו מושיב ומחזיק במקומו את בנו אשר עבד אתו באותו מקום משחר ילדותו").

נטל השכנוע בעניין קיומה של נטישה מונח על כתפי התובע מתחילת ההליך ועד סופו. "ספק שנשאר בלבו של השופט, אם נטש הדייר או לא, ספק זה פועל לעולם לטובת הדייר, הזכאי לכך שהתביעה תידחה מפאת הספק" (ע"א 170/63 פפסימידוף נ' חיזק, פ"ד י"ז 2493, 2501 (1963); שקד, עמ' 303-302).

נטישה – יישום הדין החל בענייננו

נטישה – היסוד הפיזי

התובעים טענו כי במשך שלוש שנים שקדמו להגשת התביעה (2017-2015) ( להלן – התקופה הרלוונטית) "לא היתה פעילות עסקית במושכר" (סעיף 3.2 לסיכומי התובעים). הם ביססו את טענתם לעניין נטישה פיזית של המושכר על הטענות הבאות: בטופס דיווח למס הכנסה לשנת 2015 צוין כי הנתבע אינו עובד; צריכת החשמל והמים במושכר הייתה מינימאלית; בתקופה הרלוונטית הוצאו על ידי הבן שלוש חשבוניות בלבד – כולן לאותו לקוח; הן הוצאו ימים ספורים ( ואף יום למחרת) לאחר קבלת סחורה, ויש בכך להצביע על סחורה שעברה כמו שהיא ללקוח מבלי שבוצעה בה פעולה כלשהי. לטענתם, "מדובר בעסקה של סוחר/מתווך, והסחורה כלל לא עברה דרך המושכר. מכאן שאין בפעילות זאת כדי לשנות את המסקנה שבתקופת הנטישה לא נוהל כל עסק במושכר" (סעיף 3.8 לסיכומי התובעים). בנוסף, הם נסמכים על עדות התובע 4 לפיה בעת ביקורו במקום היה המושכר נעול, וכן על עדות החוקר הפרטי מטעמם.
הנתבע אינו כופר בטענה כי הוא עצמו לא היה מצוי, באופן פיזי, במושכר בתקופה הרלוונטית. אלא שלטענתו, הוא לא נטש את המושכר, שכן הוא המשיך לנהל את העסק באמצעות בנו.

מחומר הראיות והעדויות עולה כי בתקופה הרלוונטית הנתבע לא הפעיל את בית העסק בעצמו מחמת הידרדרות במצבו הבריאותי. כאמור, הוא לקה באירוע מוחי בשנת 2013. הוא טען: "נוכח גילי המופלג, איני בקו הבריאות ואני סובל ממחלות רבות בניהן סוכרת, פגיעה ביכולתי הקוגניטיבית עקב אירוע מוחי שפקד אותי בשנת 2013 [...] בין היתר הנני סובל מבלבול וחולשה לפרקים [...]" ( סעיף 2 לתצהיר הנתבע).

כאמור, משמדובר בבית עסק, הדייר אינו חייב להימצא פיזית במושכר. המושכר נועד, מלכתחילה, על מנת לשרת את הדייר מבחינה עסקית – כלכלית. הוא אינו משמש קורת גג עבורו. לפיכך, הנתבע היה רשאי להפעילו באמצעות הבן, תוך שהוא שומר על זיקה מתמשכת ( כלכלית, בעיקרה) למושכר. מי שמפעיל את העסק אינו צד שלישי זר אלא בנו של הדייר המתגורר עמו ועבד עמו בבית העסק מגיל צעיר. כבר בכך נשמרה במידת מה זיקה בין הדייר למושכר. יתרה מזאת, הבן העיד כי הוא אינו מושך משכורת מבית העסק מזה שנים ( עמ' 23, ש' 25-24), בעוד הנתבע הצהיר כי בית העסק מהווה מקור פרנסתו. היינו, הנתבע שמר על זיקה כלכלית לבית העסק.

הבן (59) רווק, הוא גר בבית הוריו. הוא עובד עם אביו בבית העסק מגיל 17 (סעיפים 1, 14 לתצהיר הבן). בשל צורך לטפל בנתבע ולסעוד אותו, מיעט הבן להגיע לעסק בתקופה הרלוונטית וכתוצאה מכך היקף הפעילות העסקית במושכר היה מינורי. הבן היטיב להציג את הדברים בעדותו, אשר הייתה מהימנה עליי. הוא תיאר את המציאות כהווייתה, ללא ניסיון לייפות את הדברים. הוא העיד: "אבא קיבל אירוע ב- 2013, אני הייתי איתו. אני טיפלתי בו אני דאגתי לו ובגלל זה לא יכולתי להיות בעסק בתדירות גבוהה ולא יכולתי לעבוד. היו אנשים שמתקשרים אליי שרוצים הזמנות ואני הייתי דוחה אותם אני לא יכול היום ולא יכול מחר בגלל שאני עם אבא. לגבי שנת 2018, יש סיבה. עד 2018 אני הייתי כל הזמן עם אבא, משנת 2013 טיפלתי בו כמו ילד קטן וכשהוא השתחרר מהשיקום שם בפיזיותרפיה [...] הבאתי אותו הביתה על כסא גלגלים וטיטולים כך הוא חזר מהשיקום. במשך כמה שנים טיפלתי בו והוא הגיע למצב שהוא השתפר. [...] והיום הוא הולך על הרגליים" (עמ' 24, ש' 31-23; עמ' 25, ש' 2-1).

התובעים השקיעו מאמץ רב על מנת לתמוך בטענתם כי בתקופה הרלוונטית לא פעל בית העסק במושכר כלל. הם הציגו ראיות המצביעות על פעילות עסקית דלה במושכר בתקופה הרלוונטית. לא מצאתי כי יש בראיות אלו לסייע לתובעים בנסיבותיו של עניין זה, זאת משום שאין מחלוקת כי הנתבע עצמו לא עבד במושכר בתקופה הרלוונטית ( כך עולה גם מדיווח הנתבע למס הכנסה); אין מחלוקת כי בתקופה זו הפעילות העסקית במושכר הייתה דלה ביותר ( כך עולה מחשבוניות בית העסק בתקופה הרלוונטית); אין מחלוקת כי בתקופה הרלוונטית הבן לא הפעיל את העסק באופן יומיומי ונוכחותו במושכר פחתה ( כך עולה מחשבונות החשמל והמים המתייחסים למושכר). הנתבע אינו כופר בכל אלה. בהעדר מחלוקת בעניינים אלו, נותרת השאלה – האם ניתן לגזור, מתוך הראיות שהוצגו, את המסקנה כי בתקופה הרלוונטית לא פעל העסק במושכר כלל. לא שוכנעתי בכך.

אכן, בתקופה הרלוונטית הוצאו על ידי עסקו של הנתבע חשבוניות בודדות ( שלוש חשבוניות בשנים 2017-2016 ( עמ' 23, ש' 16-15), ללקוח אחד, בהיקף כספי נמוך מאוד. יש באלו להצביע על היקף פעילות דל ביותר, אולם ספק אם יש בהם להעיד כי העסק חדל מלפעול כליל.

אשר להימצאות הבן בבית העסק לצורך הפעלתו: החוקר מטעם התובעים ביקר במושכר 7 פעמים בלבד בתקופה של כ-36 ימים. לא מדובר בתקופה משמעותית אשר ניתן לקבוע על בסיסה כי המושכר ננטש. התובע 4 ( בעל דין אשר יש לו עניין אישי בתוצאות ההליך), טען כי הוא ביקר בבניין " הרבה מאוד פעמים" בשנים האחרונות ( עמ' 6, ש' 8) ומצא את המושכר סגור. הטיעון לא היה מפורט באופן מספק. בנוסף, הוא העיד כי הבניין אינו מנוהל על ידי המשפחה אלא על ידי חברת ניהול (" מי שבאמת יודע את הדקדוקים של כל דבר, זו חברת הניהול [...]" ( עמ' 7, ש' 3-2)). התובעים נמנעו מהבאה לעדות של נציג חברת הניהול אשר ודאי יכול היה לשפוך אור על תדירות פתיחת העסק והימצאות מי מטעם הנתבע במושכר ( התובע 4 העיד כי חברת הניהול נמצאת במקום כ- 20 שנה" (עמ' 11, ש' 5), בעוד הוא עצמו לא זכר אף את מספר הדיירים המוגנים הנמצאים בבניין שבבעלות משפחתו ( עמ' 7, ש' 7)). בנוסף, התובע 4 ציין בתצהירו כי " דווח לתובעים על ידי השכנים כי מיד לאחר הגשת כתב התביעה, בנו של הנתבע החל להראות נוכחות במושכר" (סעיף 11 לתצהיר התובע 4). אף אחד מהשכנים לא הובא מטעם התובעים לעדות. הימנעות מהבאת עד רלוונטי נזקפת לחובת התובעים. הנתבע מצדו הבהיר כי העסק מתקיים מהזמנות שמתקבלות מעת לעת ( סעיף 8 לתצהיר הנתבע); לא מתחייבת נוכחות יומיומית לשם הפעלת העסק. רחמני ( שאין לו עניין אישי בהליך) העיד כי הנתבע ובנו עבדו יחד בעסק במשך שנים ( עמ' 21, ש' 12). כן העיד כי לאחר מחלת הנתבע הבן היה מגיע " פעמיים בשבוע או פעמיים בעשרה ימים, הוא היה מגיע לשעה שעתיים, מסדר קצת. בעסק הזה עושים תיקים. אריה היה חותך היו לו תופרים גם, היה נותן בחוץ" (עמ' 22, ש' 31-29). דברים אלה מחזקים את הטיעון לפיו במהלך התקופה בה סעד הבן את הנתבע, ירד היקף הפעילות העסקית באופן דרמטי, ואולם הבן הפעיל את העסק ככל יכולתו. לא התרשמתי כי מדובר בהפעלה של העסק למראית עין – אלא שמדובר בפעילות עסקית דלה ביותר שנבעה, בעיקר, בשל הצורך של הבן לסעוד את אביו בתקופה הרלוונטית.

נתתי דעתי לטענת התובעים לפיה העסק סיפק את הסחורה ללקוח יום למחרת קבלתה מהספק, על כן לא בוצעה בו לטענתם פעילות יצרנית אשר לשמה הושכר המושכר. אין בכך להועיל לתובעים. הבן הבהיר בחקירתו כי במשך השנים הוא היה מבצע את עבודת גזירת הבדים והנתבע היה תופר. כן הבהיר כי לאחר הידרדרות מצבו הרפואי של הנתבע, הוא גוזר את הבדים ושולח אותם לתופר ( עמ' 25, ש' 29-27). לא ניתן לקבוע כי הבן לא ביצע כל פעולה של גזירה בין מועד קבלת הסחורה לבין אספקתה ללקוח ( גם אם מדובר ביום בודד). הבן לא נחקר בעניין זה. השאלות בעניין הופנו לנתבע אשר אין מחלוקת כי הוא לא הפעיל בעצמו את העסק במועד זה ( עמ' 19, ש' 13-10).

התמונה המצטיירת מתוך האמור לעיל הינה כי במשך שנים קודם לאירוע המוחי בו לקה הנתבע ולהידרדרותו הרפואית, פעל העסק במושכר כסדרו. בא כוח התובעים ציין כי בשנת 2014, למשל, העסק עבד מול מספר ספקים ( עמ' 20, ש' 5-3). הנתבע הציג ראיות לפיהן הכנסות העסק גדלו משמעותית בשנת 2018 ( התובעים התנגדו לקבלת ראיות אלה; אתייחס לכך בהמשך). עקב מצבו הרפואי של הנתבע, הבן – אשר סעד אותו במהלך התקופה הרלוונטית – לא הגיע למושכר על בסיס יומיומי. קיים ספק האם המושכר ננטש פיזית על ידי הנתבע במהלך תקופה זו ( לא שוכנעתי כי העסק חדל מפעילות באופן מוחלט). ספק פועל לחובת התובעים. ממילא, לא מצאתי כי התקיים בנתבע היסוד הנפשי של הנטישה. על כך להלן.

נטישה – היסוד הנפשי

התובעים הדגישו כי עילת הנטישה נבחנת במועד הגשת התביעה. את טענתם כי התקיים בנתבע היסוד הנפשי של עילת הנטישה הם ביססו על הטענות הבאות: במועד הגשת התביעה " מצבו הקוגניטיבי של הנתבע בכי רע, ויש לקבוע כי אין לו רצון ולחלופין אין לו יכולת, להפעיל עסק במושכר" (סעיף 1.4 לסיכומי התובעים); בישיבת ההוכחות " לא נשמעה עמדתו של הנתבע [...] בהעדר יכולת של הנתבע להשמיעה" (סעיף 1.5 לסיכומי התובעים); אין סבירות כי הנתבע " רוצה ו/או ירצה לחזור להפעיל עסק במושכר, לאור העובדה שכל שנה בה הוא מפעיל עסק במושכר הוא מפסיד עוד ועוד כספים" [ההדגשה במקור] (סעיף 1.6 לסיכומי התובעים).

איני מקבל את טענות התובעים בעניין זה, זאת ממספר טעמים, כדלקמן:

הטענה לפיה מצבו הקוגניטיבי של הנתבע אינו מאפשר לו להפעיל עסק במושכר – נדחית. הנתבע אכן אינו מסוגל לעבוד – בהיבט הפיזי – באופן עצמאי בבית העסק. האירוע המוחי שפקד אותו אמנם גרם לפגיעה ביכולת הקוגניטיבית ( סעיף 2 לתצהיר הנתבע), אולם אין לומר כי מצבו הקוגניטיבי פגם ברצונו או ביכולתו להפעיל את בית העסק, זאת באמצעות אחר. לא הוכח כך. לא הובאה ראיה תומכת ( חוות דעת רפואית; הסוגיה לא נדונה באופן ישיר בהליך), ואף לא התרשמתי כך. מדובר בבית עסק שניהולו אינו נחזה להיות מורכב.

אני דוחה גם את הטענה לפיה " לא נשמעה עמדתו של הנתבע [...] בהעדר יכולת להשמיעה". הנתבע נחקר. הוא נשאל כ-20 שאלות. משנראה היה כי הנתבע מתקשה לעמוד בחקירה, בשים לב לגילו ולמצבו הבריאותי, ועל מנת שלא להכביד עליו, קבעתי כי "[...] חקירתו תיפסק. יישמעו עתה העדים הנוספים, ולאחר מכן במידת הצורך ניתן יהיה להמשיך בחקירת הנתבע". התובעים לא ביקשו להוסיף ולחקור את הנתבע בתום העדויות. בא כוח התובעים הודיע " אין לי שאלות נוספות לנתבע" (עמ' 25, ש' 32). התובעים ויתרו, אפוא, על המשך חקירת הנתבע. אין מקום לקבל את הטענה כי עמדתו לא נשמעה.

גם דינה של הטענה לפיה " אין סבירות" כי הנתבע רוצה או ירצה להפעיל עסק במושכר לאור כך שמדובר בעסק שאינו רווחי – להידחות. ראשית, כל עוד מנוהל במושכר עסק בהתאם לתנאי השכירות ומטרותיה, אין זה מעניינו של בעל הבית אם העסק המתנהל במושכר רווחי אם לאו. דייר רשאי להוסיף ולהפעיל עסק במושכר אף אם נגרמים לו הפסדים כספיים כתוצאה מכך. שנית, בידי התובעים עמדה האפשרות לחקור את הנתבע בעניין רצונו ו/או יכולתו להמשיך להפעיל את העסק. הם לא עשו כן. אין מקום להידרש עתה לסברות שמעלים התובעים בעניין זה. לבסוף, הנתבע טען כי בשנת 2018 חל גידול משמעותי בהכנסות מבית העסק ( סעיף 22 לתצהיר הנתבע. נתתי דעתי לטענת התובעים כי חרף האמור בית העסק מוסיף להפסיד ( סעיף 11.4 לסיכומי התשובה)).

יובהר, התובעים לא הניחו בסיס מספק לטענה כי הנתבע התכוון לנטוש את המושכר וכי הוא אינו מתכוון להוסיף ולהפעיל בו את עסקו. נהפוך הוא, שוכנעתי כי הנתבע לא התכוון לעזוב את ניהול עסקו במושכר. הוא נאלץ לעשות זאת מחמת מצבו הבריאותי, בפרט אירוע מוחי שלקה בו. הנתבע הצהיר כי העסק משמש מקור פרנסה עבורו ( סעיף 5 לתצהיר הנתבע). הוא לא נחקר בעניינים אלה וגרסתו לא נסתרה. היה על התובעים להניח תשתית מוצקה ביותר על מנת לשכנע כי הנתבע התכוון לעזוב את בית העסק המשמש עבורו ועבור בנו המתגורר עמו מקור פרנסה. לא עלה בידי התובעים לעשות כן. לכך יש להוסיף כי הנתבע הוסיף לשלם דמי שכירות בתקופה הרלוונטית ואף נשא בהוצאות בגין תיקונים במושכר ( סעיפים 12-11 לתצהיר הנתבע). גם עובדה זו מצביעה על כי הוא לא התכוון לנטוש אותו.

שוכנעתי כי מצבו הרפואי של הנתבע עולה בגדר אילוץ מתמשך המונע ממנו לשוב להפעיל את העסק במושכר בכוחות עצמו גם בהווה ( הבן העיד כי הנתבע עצמו אינו מסוגל לעבוד כיום ( עמ' 25, ש' 4)). אילוץ כאמור אין לזקוף לחובת הדייר. גם אם הייתי מקבל את הטענה כי הנתבע נטש פיזית את המושכר בתקופה הרלוונטית – אין צורך להידרש לשאלת סיכויי חזרתו של הנתבע למושכר – שכן הוכח כי בשנת 2018 הנתבע חזר להפעיל את המושכר, באופן מלא, באמצעות הבן.

הנתבע הציג חשבוניות המצביעות על גידול בפעילות העסקית במושכר בשנת 2018 ( נספח ח' לתצהיר הנתבע). התובעים התנגדו להגשת מסמכים אלו שכן הנתבע לא גילה אותם בתצהיר גילוי המסמכים מטעמו ולאור זאת שהם מתייחסים לתקופה מאוחרת להגשת התביעה ( עמ' 18, ש' 10-9). איני מקבל את טענת התובעים בהקשר זה, זאת מהטעמים הבאים: תצהיר גילוי המסמכים מטעם הנתבע נערך ביום 7.2.2018 ( התצהיר צורף כנספח לבקשה מטעם התובעים מיום 21.2.2018), בעוד שהחשבוניות שצורפו לתצהיר הנתבע נערכו במועד מאוחר לתצהיר גילוי המסמכים; המסמכים צורפו לתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבע, לא מדובר במסמכים מפתיעים מבחינת התובעים וניתנה להם הזדמנות לחקור את הנתבע והבן בנוגע אליהם ( עמ' 18, ש' 17). לבסוף, מדובר במסמכים רלוונטיים ובעלי חשיבות אשר יש בהם לשפוך אור על בחינת היסוד הנפשי של הנטישה בממד העתיד, קרי – על סיכויי החזרה למושכר. בענייננו, החשבוניות מצביעות כי הסיכוי לחזור התממש וככל שהנתבע נטש פיזית את המושכר בתקופה הרלוונטית, הוא חזר להפעיל אותו, באמצעות הבן.

סיכומו של דבר: התובעים לא הניחו תשתית עובדתית ומשפטית מספקת לקבוע כי הנתבע נטש את המושכר. ספק לעניין קיומה של נטישה פיזית פועל לחובת התובעים. ממילא, שוכנעתי כי הנתבע לא התכוון לנטוש את המושכר, הוא נאלץ לחדול מהפעלת בית העסק בעצמו מחמת מצבו הבריאותי. לאחר שיקומו, משהתברר כי הנתבע לא יכול להפעיל את בית העסק בכוחות עצמו, הוא הוסיף להפעיל את העסק באמצעות הבן.

עדותו של הבן הייתה מהימנה. הוא נמצא עם אביו במושכר שנים רבות, מאז שהיה צעיר. הוא ליווה את האב בעבודה במושכר, והוסיף ללוות אותו – במסירות מעוררת התפעלות – כשחלה, עת שטיפל בו בביתו (הבן גר בבית הוריו). מדובר בדיירות מוגנת "קלאסית": מבחינת מועד כריתת החוזה; מיקום המושכר; אופיו של המושכר (שני חדרים עם שימוש בחדר נוחיות משותף); תחום העיסוק בו – עיסוק שבמרוצת השנים כמעט ונעלם מן העולם (על פי רוב, תיקים וחגורות אינם מיוצרים כיום בבתי מלאכה ייעודיים קטנים); מבחינת העוסקים במושכר – אב ובנו, שנמצא עמו במושכר עשרות שנים ולמד ממנו את המקצוע. על רקע זאת, ניתן להבין ולהסביר את כל אותן תהיות שהעלו התובעים (באשר לפעילות במקום, ההכנסות וכיוצא באלה סוגיות קשורות). שוכנעתי כי אין מדובר בהחזקה במושכר למראית עין בלבד.

למעלה מהדרוש אציין, כי ככל שהייתי מגיע למסקנה כי התקיימו בנתבע יסודות עילת הנטישה במלואם, ולפיכך קמה עילה לפינוי של הנתבע מהמושכר ( איני קובע כך) – היה מקום להושיט לנתבע סעד מן הצדק, בהתאם להוראת סעיף 132( א) לחוק הגנת הדייר ( התובעים עצמם טענו כי יש מקום להושיט לנתבע " סעד מן הצדק הפוך"), זאת על יסוד מכלול של שיקולים, כדלקמן: גילו המתקדם של הנתבע; בשים לב לכך כי הוא הפעיל את העסק במשך עשרות שנים ושילם את דמי השכירות כסדרם; לאור זאת שהעסק משמש לנתבע מקור פרנסה; נוכח העובדה כי מדובר בבית עסק ולכן הפעלתו יכולה להיות באמצעות שלוח; לאור כך כי הנתבע נאלץ לחדול מהפעלת העסק בעצמו בשל מצבו הבריאותי ולא מתוך כוונה ובחירה.
בנוסף, לא ניתן להתעלם מכך כי בנו של הנתבע עבד עמו בעסק במשך שנים, באופן שאילו היה הנתבע חו"ח הולך לעולמו ( אני מאחל לנתבע בריאות ואריכות ימים), היו זכויותיו במושכר עוברות לבן, בהתאם לסעיף 23 לחוק הגנת הדייר. בנסיבות אלו, אין זה צודק כי זכות הדיירות המוגנת של הנתבע תאבד אך בשל מחלה שפקדה אותו בגיל מבוגר ומנעה ממנו להפעיל את העסק בעצמו.

סיכום
התביעה נדחית.

התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין על סך כולל של 12,000 ש"ח. התשלום ייעשה בתוך 30 יום, שאם לא כן הוא יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מיום פסק-הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"א אייר תשע"ט, 26 מאי 2019, בהעדר הצדדים.