הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 35474-10-15

לפני כבוד השופטת נאוה ברוורמן

התובע:

אברהם עירוב
ע"י עו"ד יניב בקאל

נגד

הנתבע:
פנחס לוי
ע"י עו"ד אברהם ביליצקי

פסק דין

מונחת בפניי תביעה כספית על סך של 162,425 ש"ח, שעניינה במתן הלוואות לנתבע על ידי התובע, ונטען כי לא הוחזר מלוא סכום ההלוואות.

רקע:

ראשיתה של התביעה, בהתנגדות לביצוע שטר שהוגשה בהוצאה לפועל, על ידי מר פנחס לוי, שהינו הנתבע, כנגד שיק שהיה בחזקתו של התובע, מר אברהם עירוב (להלן: " ההתנגדות"; "הנתבע"; "השיק"; "התובע" בהתאמה).

ההליך הועבר לבית המשפט, והוגש כתב תביעה מתוקן.

למען סבר האוזן, התובע והנתבע מכירים שנים רבות.

הנתבע הינו מנהל עמותה (להלן: "העמותה").

הנתבע נטל הלוואות מהתובע.

לטענת התובע, ההלוואות נשוא תביעה זו ניתנו לנתבע באופן אישי, ללא קשר לעמותה. להבטחת החזר ההלוואות, הנתבע מסר לתובע שיק אישי שלו חתום על יד ו, ושיקים חתומים על ידי העמותה. כמו כן, התיר הנתבע לתובע למלא את החסר בשיקים.

התובע מוסיף כי הלווה לנתבע כספים, על סמך שטרות חוב חתומים על ידי הנתבע, והתחייבות הנתבע כי יחזיר לו את סכומי ההלוואות.

בהתאם לאמור בכתב התביעה המתוקן, סכום ההלוואות שניתנו לנתבע הינו 279,484 ₪, לא כולל ריבית והצמדה, והוחזרו 181,959 ₪. יוצא אפוא כי החוב הנותר הינו 97,525 ₪.

בהקשר זה טוען התובע כי על פי חישוביו, בעת מילוי סכום השיק, חישב את סכום ההלוואה, שהינה מס' 8 (כמפורט בכתב התביעה בעמ' 2), לפי שער ליש"ט על סך של 5.5 ₪ ללירה, ועל כן הסכום הכולל של החוב הינו 93,701 ₪. אולם, מציין שבמועד ההלוואה שער ליש"ט היה 7.374 ₪ ללירה, ועל כן סכום החוב הנומינאלי הינו 97,525 ₪, ולא כפי שנרשם בשיק.

התובע טוען כי מילא את סכום השיק נשוא התביעה, מאחר והנתבע לא החזיר לו את מלוא החוב. ברם, השיק לא כובד.

ראשית, הנתבע העלה את טענת ההתיישנות , ושם יהבו בחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 (להלן: " חוק ההתיישנות"). לשיטתו, השיק נמסר לתובע בשנת 2003 לערך, והתובע הגיש את השיק לפירעון רק בשנת 2015.

לגופם של דברים, הנתבע מאשר שקיבל הלוואות מהתובע, אך טוען כי נטל את ההלוואות שלא לצרכיו האישיים, אלא אך לצרכי העמותה, ומציין כי מעולם לא דובר על תוספת ריבית להלוואות.

הנתבע גם העלה בתחילת הדרך, את הטענה כי השיק נשוא התביעה הוגבל לסכום של 6,300 ליש"ט. הגם, שציין כי הכתוב בגב השיק, נכתב על ידי התובע, ולפיו מדובר בשיק ערבון על סך של 6,300 ליש"ט.

הנתבע מגולל את השתלשלות האירועים בין השניים, ומדגיש כי הוחזרו כספים לתובע במזומן, ישירות לתובע ו/או מי מטעמו. הנתבע מדגיש כי היו בידיו אסמכתאות על התשלום, ביחס לסכומים שהוכחשו על ידי התובע, אותם קיבל. אולם , ביום 05.03.2016 בעת ששהה בחו"ל, נגנב ארנק ו, עם הוכחת התשלום.

לשיטת הנתבע, השיק שבענייננו ניתן לתובע בגין הלוואה ספציפית בסך של 6,300 ליש"ט כששער הליש"ט היה כ- 8.3 ₪ ובסה"כ 52,290 ₪, סכום שנפרע לתובע במזומן.

יובהר, ההתנגדות שהוגשה הייתה לביצוע שיק אשר משוך על ידי הנתבע לפקודת התובע, על סך של 93,926 ₪.

הנתבע הגיש בקשת התנגדות לביצוע השטר , במסגרתה טען כי קיבל הלוואות מהתובע בסך של 400,000 ₪. הנתבע טוען בתצהירו מיום 15.10.2015 (להלן: " התצהיר הראשון"), במסגרת ההליך שם, כי החזיר לתובע סכום של 350,000 ₪ בשיקים של הישיבה. כמו כן, טען באותו התצהיר כי התובע מחזיק בחוסר תום לב בשיק, ושהוא לא ידע שהתובע מחזיק בשיק.

לא זו אף זו, טוען הנתבע בתצהירו שם, כי לפני כשמונה שנים הלווה התובע לישיבה סכומי כסף גדולים, אשר נפרעו בתשלומים במזומן.

להשלמת התמונה – הנתבע לא התייצב לדיון בבקשת ההתנגדות שהגיש בהליך בהוצאה לפועל, והתנגדותו נדחתה , ביום 26.01.2016. במסגרת הבקשה לביטול והארכת מועד, הגיש הנתבע תצהיר נוסף (להלן: " התצהיר השני").

במסגרת התצהיר השני, טוען הנתבע כי ההלוואות ניתנו לישיבה (סעיף 5 לתצהיר), ואף מצהיר כי הוחזרו למשיב סך של 262,345 ש"ח.

בדיון בבקשת ההתנגדות, ציין הנתבע כי הסכום של 262,345 ₪ אינו משקף את מלוא הסכומים שהשיב לתובע.

במסגרת התצהיר שבפניי (להלן: "התצהיר השלישי"), מציין הנתבע כי מאחר ולא היה מיוצג בהליך בהוצאה לפועל, הודה בחוב של 50,000 ₪. אולם, לאחר שהגיעו לידיו שטרי ההלוואה ערך חשבון ומצא כי התובע חייב לעמותה 22,000 ₪ שנמשכו על ידו בשיקים שהיו ברשותו.

יודגש, אין חולק כי השיק נשוא התביעה, הינו שיק אישי של הנתבע שניתן לתובע.

בנסיבות האמורות לעיל, כב' הרשם צ'כנוביץ, שדן בבקשת ההתנגדות קבע:

"לאור המפורט לעיל, לנוכח הודאתו של המבקש בתצהיר התומך בבקשת ההתנגדות כי השיק סך של 350,000 ₪ בלבד מתוך הלוואה של 400,000 ₪ ₪ כי נותר המבקש חייב למשיב לכל הפחות סכום של 50,000 ₪.
על כן ניתן פסק דין חלקי המחייב את המבקש לשלם למשיב קרן חוב על סך של 50,000 ₪, וזאת נכון למועד פתיחת תיק הוצל"פ".

(החלטה מיום 09.05.2016 עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 10-14).

על פסק הדין הגיש הנתבע ערעור, שנדון בפני כב' השופטת אביגיל כהן, ובסופו של יום, לאור המלצת בית המשפט, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ניתנה לנתבע הרשות להתגונן לגבי מלוא סכום התביעה השטרית (פסק דין מיום 13.02.2017).

משההליך הובא בפניי, התנהל קדם משפט, בו נשמעו טענות הצדדים, כתב התביעה תוקן, הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם, והתקיים הליך של שמיעת ראיות. מטעם התובע הוגש תצהיר מטעמו, ומטעם בתו, הגב' יסכה דה-ארי (להלן: " בת התובע"). מטעם הנתבע הוגש תצהיר מטעמו בלבד.

להשלמת התמונה, בתיק זו מונתה מומחית מטעם בית המשפט לזיהוי כתב יד , הגב' פנינה אריאלי (להלן: "המומחית"), על מנת לבחון את השאלה שבמחלוקת – האם כתב היד בגב השיק נכתב על ידי התובע או על ידי הנתבע? ביום 02.01.2019 הוגשה חוות דעת מטעם המומחית, אשר הגיעה למסקנה כי כתב היד הינו של הנתבע.

מכל מקום, הצדדים חלוקים ביניהם – האם הנתבע פרע את מלוא סכום ההלוואות כלפי התובע, אם לאו ; האם ההלוואות ניתנו באופן אישי לנתבע, או לעמותה; האם השיק שניתן על ידי הנתבע הוגבל; וכן התעוררה סוגיית ההתיישנות, כטענה.

בתמצית טענות התובע:

דין טענת הנתבע בדבר התיישנות לכאורה, להידחות.

על פי הוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה מהיום שבו נולדה עילת התביעה.

השיק חולל בתאריך 03.05.2015.

הנתבע מסר לתובע פנקס שיקים של העמותה, והשיב באופן חלקי את ההלוואות, כך שלתובע לא היה צורך לחשוד כי הנתבע לא יעמוד בהתחייבויותיו. כאשר נגמר פנקס השיקים, הנתבע לא מסר שיקים חדשים, ולא שילם את חובו, פתח התובע את תיק ההוצאה לפועל, במועד, על פי הדין.

למעלה מן הצורך, יש להפנות לסעיף 7 לחוק ההתיישנות, ולקבוע כי הנתבע היתל בתובע, והטעה אותו לכל אורך הדרך, תוך שהוא "מטפטף" לו סכומים קטנים, ובכך "מרדים" אותו.

הנתבע ניצל את חברותו של התובע, לווה ממנו כספים, ולא טרח להחזירם.

הנתבע מרחיב חזית בסעיף 7 לתצהירו, עת הדגיש כי הוחזרו כספים במזומן ישירות לתובע ו/או למי מבני משפחתו ו/או לצד ג' כדוגמת סוכנות רכב טויוטה בסך של 95,000 ₪. הנתבע הגיש בתיק זה שני כתבי הגנה, לא העלה טענה זו, וגם בהליכים קודמים בין הצדדים.

סכום של 95,000 אינו מופיע ברישומי התובע או הנתבע.

יש לקבוע כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, ולדחות הטענה, גם לגופה.

הנתבע מסר עדות בלתי מהימנה, ונמנע מלתת תשובות לשאלות מהותיות.

הנתבע לווה מהתובע את ההלוואות בסכום התביעה, ושטרי ההלוואה שסומנו ת/2 – ת/8, נערכו ונחתמו על ידי הנתבע, שאישר זאת בחקירתו. הגם שאישר כי התובע מחזיק בשיק כשורה, והוא זה שחתם על השיק ולא הגביל את הסכום.

על הנתבע רובץ הנטל להוכיח כי השיב את ההלוואות, כנטען על ידו. אולם, הנתבע לא עמד בנטל.

הנתבע בחר שלא לחקור את בתו של התובע על תצהירה, לפיכך, חזקה שהאמור בתצהירה אמת, לרבות טבלאות האקסל, החישובים והסכומים.

סעיף 29 (א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת השטרות"), קובע חזקה כי מי שחתימתו מצויה על שטר, נעשה צד לו בעד ערך, ומי שמבקש לטעון כנגד עסקת היסוד, מוטל עליו נטל הראייה.

סעיף 11 לחוק ההסדרה קובע הסדר ספציפי לעניין נטלי הראיה ביחס למחזיק שטר שמקורו בחוזה הלוואה, וכי נטל הראייה ביחס למחזיק שטר, שמקורו בחוזה הלוואה, ולהציג את מסכת העובדות הנוגעות להלוואות שהעניק המלווה, מוטל על הנתבע, שהפר את הסכם ההלוואה.

הנתבע ביסס טענותיו על עדות בעל פה, ללא כל ראיות. יצוין, שהנתבע אישר בחקירתו כי לווה מהתובע את סכום התביעה, ואף אישר כי אין בידיו ראיות המאששות כי החזיר את ההלוואות.

הנתבע בחקירתו זנח את הטענה כי לכאורה הגביל את השיק על סכום שרשם בגב השיק, קרי סכום של 6,300 ליש"ט. שהרי, בחקירתו העיד כי רשם סכום זה רק כדי לאשר את קבלת ההלוואה, ולא כדי להגביל את השיק.

הנתבע זנח גם את הטענה כי התובע הלווה לכאורה לעמותה.

בתמצית טענות הנתבע

הנתבע מעלה את טענת ההתיישנות.

על פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.

בענייננו, נשאל התובע ממתי עד מתי היו 31 הלוואות, והשיב משנת 2007 ועד לשנת 2009. משכך, מאחר והתובע הגיש תביעתו שלא מכוח עילה שיטרית, כפי שהגיש בהוצאה לפועל, אלא בגין עסקת יסוד, הרי שישנה התיישנות, כיוון שכתב התביעה הוגש בשנת 2017.

כל טענות התובע, לפיהן הנתבע זנח את טענתו כי הוא כתב את ההגבלה על השיק, דינן להידחות. הכיצד יש בידי הנתבע לזכור למעלה מ- 11 שנים, מאז ההלוואות הרבות שנעשו על גבי פתקים, מה בדיוק היה לגבי כל הלוואה והלוואה. הנתבע אינו חייב לשמור ראיות וחשבוניות ו/או פתקים במשך תקופה שכזאת.

בפרוטוקול הדיון מיום 27.01.2020 נשאל התובע כמה הלווה, והשיב - 280,000 ₪, כשנשאל שאשתו אמרה 400,000 ₪, טען כי אלה שני סכומים נפרדים. ולשאלת בית המשפט , האם הלווה סך של 700,000 ₪, השיב שכן.

ללמדך – התובע מבולבל ואינו יודע את סכום ההלוואה, ומשכך, הוא טוען לחוב בסכומים שונים מהותית זה מזה.

התובע נשאל מדוע חיכה משנת 2009 עד שנת 2015, עד שעתר לקבל את כספו, לכאורה, אולם לא ידע לענות על כך.

המסקנה – לא היה חוב, אלא הוא ניצל את השיק שבידו.

השיק הינו מחשבון בנק שנסגר בשנת 2005 או 2006, מהלוואה שניתנה בשנת 2002.

בפתיחת התיק ובתצהירו הראשון של התובע נכתב כי החוב הינו 257,603 ₪, מחוב זה נפרע 163,677 ₪, ונשאר חוב בסך של 93,920 ₪. בכתב התביעה המתוקן נטען כי החוב הינו 279,484 ₪, נפרע 181,959 ₪ ונשאר חוב בסך 97,525 ₪. התובע אינו מסביר למה סכום ההלוואה עלה ב- 21,603 ₪.

בפרוטוקול הדיון, אומר התובע שהסכום של ה- 280,000 ₪ שבכתב התביעה מופיע בהתאם לפתקים שהונחו בפני בית המשפט. פתקים אלה הונחו בפני בית המשפט ביום 07.10.2015 ושם נכתב הסכום 257,603 ₪. מנין צץ ההפרש הזניח בסך של למעלה 21,500 ₪?

התובע טוען כי בשטר 4 המצוין כ- ת/5 בשטרות בבית המשפט נמחקו שני שיקים בסך של 30,000 ₪ כל אחד, כמו כן מחק התובע סך מצטבר של עוד תשלומים בסך 3,000 ₪, 1,000 ₪, 4,000 ₪ בשטר הנ"ל, וכן בשטר 5 המסומן בבית משפט כ- ת/6, נמחק עוד תשלום בסך של 6,000 ₪, ובסה"כ מחק התובע 5 תשלומים ששילם הנתבע, המצטברים לסך של 74,000 ₪.

התובע בבקשתו בהוצל"פ מיום 07.10.2016 טוען כי נאלץ לגבות את החוב בשיק ערבון שהשאיר בידיו הנתבע, ולא כובד. התובע מודה כי השיק ניתן כעירבון להלוואה של 6,300 ליש"ט, שכאמור נפרעה עוד לפני שנת 2004. הגם, שהחשבון של השיק שניתן, נסגר בשנת 2005-2006. יודגש, הנתבע שילם את כל חובו, ואף יותר במשך השנים.
בתמצית תשובת התובע

הנתבע לא הוכיח כי החזיר את ההלוואות, ולמעט טענות בעל פה, אין לו ראיות להחזרים.

מאחר וסכומי ההלוואה נמסרו לנתבע בליש"ט, הרי שמן הראוי לחשב את החזרם לפי שער הלירה במועד שנמסרו.

יש לצרף לסכומים הפרשי הצמדה וריבית, לפי חוק.

התובע מבקש לקבל בחזרה את הכספים שהלווה לנתבע.

דיון והכרעה

אין חולק כי בין התובע לנתבע שררו יחסי חברות במשך שנים , אשר במסגרתן הלווה התובע לנתבע סכומי כסף, במועדים שונים.

כמו כן, אין חולק כי הנתבע מסר לתובע שיק פתוח, ושעל גב השיק נרשם:

"שיק ערבון ע"ס
6300 & ששת אלפים ושלש מאות
סטרלינג"

התובע מילא את סכום השיק בסך של 93,926 ₪.

לאור טענות הצדדים, בית המשפט צריך תחילה לבחון את טענת ההתיישנות, אותה העלה הנתבע , כטענה מקדמית . לאחר משוכה זו יש לבחון את השאלות המתעוררות בתיק זה, לגופם של דברים – מהו החוב שנותר, אם בכלל , קרי – מה ם סך סכומי ההלוואה שניתנו לנתבע , וכמה כסף הוחזר; האם המדובר בשיק שהוגבל פירעונו בסכום של 6,300 ליש"ט; האם התובע הלווה לעמותה בניהולו של הנתבע, או לנתבע באופן אישי.

יש לבחון שאלות אלו, ושאלות נוספות שיתעוררו בראי הראיות, החוק, והפסיקה הנוהגת.

לאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפניי, ראיתי לנכון לקבל את התביעה בחלקה, ולהלן נימוקיי.

טענת ההתיישנות

הנתבע העלה את טענת ההתיישנות, ציין כי ההלוואות כולן היו בין השנים 2007-2009, ומאחר והתובע הגיש תביעתו, לא מכוח עילה שיטרית, כפי שהגיש בהוצל"פ, אלא בגין עסקת יסוד, הרי שישנה התיישנות, כיוון שכתב התביעה הוגש בשנת 2017 (סעיפים 1-4 לסיכומי הנתבע).

מנגד, טוען התובע כי השיק חולל ביום 03.05.2015, כתב התביעה הראשון הוגש בחודש אוקטובר 2015, וכתב התביעה המתוקן הוגש בחודש אפריל 2017.

כמו כן, מציין התובע כי על פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה מהי ום שבו נולדה עילת התביעה, וכן מפנה לסעיפים 7, ו- 8 לחוק ההתיישנות.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הריני דוחה את טענת ההתיישנות, ואבאר.

תחילה, אפנה לסעיף 2 לחוק ההתיישנות, אשר קובע שתביעה לקיום זכות כלשהי נתונה להתיישנות, ושאין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה. כמו כן, התקופה שבה מתיישנת תביעה, שלא הוגשה עליה תובענה שאינה במקרקעין, הינה שבע שנים (להלן – סעיף 5 (1)), ותקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה (סעיף 6).
בע"א 5964/03 עזבון ארידור נ' עיריית פתח תקווה (פורסם בנבו , להלן: " הלכת ארידור") נקבע:
"כפי שנפסק לא אחת, שלושה טעמים הם שבאפקט הסינרגטי שבהצטברותם יוצרים את דוקטרינות ההתיישנות: מצדו של הנתבע – היעלמם של עדים והקושי לשמור זמן רב על ראיות; מצדו של התובע – השהיה ארוכה בהגשתה של תובענה מדיפה ריח של ויתור ומחילה; ומצדו של הכלל – טובת הציבור היא שבתי המשפט יעסיקו עצמם בנושאי היום-יום ולא בנושאים שאבד עליהם כלח. ראו למשל: ע"א 158/54 דה בוטון נ' בנק המזרחי בע"מ, ת"א [פורסם בנבו] [1] (השופט זילברג); י' ויסמן "ההתיישנות והמדינה" [91]; ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר (פרשת שחר [פורסם בנבו] [2]), בעמ' 325 ואילך. וכפי שנאמר בפרשת שחר [2], בעמ' 325.
....
נזכיר כי התיישנות לפי חוק ההתיישנות, התיישנות של דיון היא: מונעת היא הגשתה של תובענה לבית משפט אך אין בה כדי להצמית את הזכות גופה (סעיף 2 לחוק ההתיישנות). ראו עוד: ד"נ 36/84 טייכנר נ' איר -פרנס נתיבי אוויר צרפתיים [פורסם בנבו] [3]". (פסקה 7 לפסה"ד מדברי כב' השופט חשין).

יודגש, תקופת ההתיישנות מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה". לא מעטים המקרים שבהם מתעוררת השאלה, מתי נולדה עילת התובענה. נהוג לקבוע כי היום שבו מתגבשות לראשונה העובדות המהותיות המזכות את התובע בסעד המבוקש, הוא מועד היוולדה של העילה (ראו למשל: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 456 (2003)). אולם, מבחן זה אינו מבטא את מלוא המורכבות של הסוגיה במקרים שבהם מתגלה פער בין מועד היוולדה של "העילה המושגית" לבין מועד היוולדה של "העילה הקונקרטית".

בע"א פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ, (פורסם בנבו, פסקה 17 (24.5.2010), נקבע כי לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות, אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית בידי התובע, אלא נדרש קיומה של עילה קונקרטית שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולזכות בסעד המבוקש בה.

הזכות הקונקרטית נוצרת בהתקיים כל התנאים המאפשרים לתובע להגיש לבית המשפט תובענה לאכיפת זכותו המושגית ולהצליח בה. קרי - מניין תקופת ההתיישנות יחל רק במועד שבו התגבש "כוח תביעה קונקרטי" בידי התובע, כלומר במועד שבו הבשילה עילת תביעתו לרבות יסוד הנזק.

בענייננו, השיק חולל ביום 03.05.2015, כתב התביעה הראשון הוגש באוקטובר 2015, וכתב התביעה המתוקן הוגש באפריל 2017.

בהקשר זה, המועד בו הוגש כתב התביעה הראשון הוא הקובע.

למעלה מכך, אין חולק כי הנתבע מסר לתובע פנקס שיקים של העמותה, והשיב באופן חלקי את ההלוואות. כאשר הסתיימו השיקים בפנקס השיקים, והנתבע לא מסר שיקים חדשים, עשה התובע שימוש בשיק שהיה בידו. השיק חולל, קמה לתובע עילת התביעה.

זאת ועוד, העיד התובע כי לאורך השנים, משנת 2009, שנפסקו מתן ההלוואות, היה בדין ודברים עם הנתבע, עד שהגיש את השיק לביצוע בשנת 2015. שנשאל מדוע לא גבה את השיק עוד בשנת 2009, שהיה בידו השיב:

" נכון כי לא האמנתי שיתעלם ממני ככה".

(עמ' 23 לפרוטוקול שורה 14).

אין חולק כי מתן ההלוואות הופסק בשנת 2009, והתובע העיד כי נעשו על ידו ניסיונות לגבות את החוב. גם הנתבע אישר כי בתו של התובע פנתה אליו בקשר להחזר ההלוואות (עמ' 36 לפרוטוקול שורות 4-5). ברם, משלא עלה ביד י התובע לגבות את החוב, מילא את סכום החוב הנטע ן על ידו , והגיש את השיק לביצוע בשנת 2015. כלומר, מהעת שבו הנתבע התחמק מלפרוע החוב קמה לתובע עילת התביעה.

לאור האמור, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין טענת ההתיישנות להידחות.

סכומי ההלוואה, ופירעונן

לטענת התובע, הוא הלווה לנתבע כספים, נותר חוב, ועל כן, מילא בכתב ידו את סכום החוב על גבי השיק.

מנגד, מאשר הנתבע כי הלווה כספים מהתובע, אולם סכומי ההלוואות הוחזרו, אפילו מעבר לסכומים שנלקחו.

לאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפני הגעתי למסקנה כי הנתבע הלווה מהתובע סכומים שונים, ונותר חוב על סך של 92,511 ₪, כמפורט להלן;

התובע נסמך על טבלה שערך, אותה צירף לתצהירו (סעיף 18 לתצהיר), שם מפרט כי הלווה כספים לנתבע בסך של 279,484 ₪, הוחזר סך של 181,959 ₪, כך שנותר חוב של 97,525 ₪. לשיטת התובע לסכום זה יש לצרף ריבית, כך שהחוב הינו 174,055 ₪.

התובע מפנה למועד מתן ההלוואות, לשטרות המהוות אסמכתא למתן ההלוואה, ולסכומן. כמו כן מפרט את החזר ההלוואות (סעיף 21 לתצהירו).

במעמד החקירה הנגדית של התובע, העיד כי מדובר בסכום של כ- 280,000 ש"ח שה לווה לנתבע, והפנה לפירוט שנעשה בכתב ידו, וסומן ת/1.

ב- ת/1 ציין התובע כי הנתבע קיבל סך של 275,660 ₪, נפרע 181,959 ₪, ונותר חוב בסך של 93,701 ₪.

יוצא אפוא כי קיים פער, בין סכום ההלוואה שניתן, כפי שהדברים מצאו ביטויים בטבלה שפורטה בתצהיר התובע, לבין ת/1.

במעמד החקירה הנגדית, התובע הגיש ששה פתקים שנכתבו בכתב יד על ידו וסומנו ת/2-ת/7. כמו כן הפנה ל- ת/8, שזה מסמך שלשיטתו הנתבע כתב, המדובר בהלוואה של 300 דולר שנתן לגב' שרה הרוש, וזו האחרונה העבירה סכום זה לנתבע, שלא טרח להעביר את הסכום לתובע (עמ' 21 לפרוטוקול).

על מנת לסבר האוזן, הנני לפרט את הפתקים שהובאו לפתחי, במסגרת שמיעת הראיות, כדלקמן:

ת/2 – 45,000 ₪.
ת/3 – 18,595 ליש"ט, 1,080 יורו ו- 9,138 דולר.
ת/4 – 18,000 ₪.
ת/5 – 12,800 ₪.
ת/6 – 20,130 ₪.
ת/7 – 2,128 ליש"ט.
ת/8 – על פתק זה חתומה הגב' שרה הרוש, שקיבלה הלוואה בסך של 300 דולר.

מעבר לאמור, התובע העיד כי טרם הגיש את השיק לביצוע, עירב את בתו וגיסו, על מנת שידברו עם הנתבע (שם, שורה 21). ואכן, בתו של התובע הגישה תצהיר מטעמה, ובתצהירה הצהירה כי היא ערכה את הטבלאות והחישובים (סעיף 2 לתצהיר ), ושערכה שיחות עם הנתבע על מנת שישיב את ההלוואות (שם, סעיף 6). משום מה הנתבע ובא כוחו בחרו לוותר על חקירת הבת, על תצהירה . כלומר – התצהיר של הבת לא נסתר.

על מנת שלא נמצא חסרים, אישר התובע כי ניתנו לנתבע הלוואות נוספות, אולם מדובר בהלוואות עבר, שנעשה לגביהם "איפוס", ועתה התביעה נסובה על סכם הלוואות של כ- 280,000 ₪ (עמ' 24 לפרוטוקול).

מכל מקום, לטענת התובע, הסכום שבעצם הנתבע נותר חייב לו הוא 97,525 ₪, ולא סך של 93,926 ₪, כפי שנכתב על גבי השיק. התובע הסביר זאת בגלל פערי שער הליש"ט.

מנגד, הנתבע מאשר שנטל הלוואות מהתובע, ומאשר כי שטרי ההלוואות הינן בכתב ידו, וחתימתו (עמ' 26 לפרוטוקול).

בכל הנוגע להלוואה על סך 300 דולר, ת/8, טוען הנתבע בחקירתו הנגדית כי לא קיבל סכום זה , עבורו (עמ' 23 לפרוטוקול שורה 21). עם זאת, בתצהירו סכום זה כלול בסך ההלוואות שלשיטתו, נטלה העמותה (סעיף 3 לתצהירו).

שנשאל על דבר הסתירה, ונשאל שוב האם קיבל 300 דולר, השיב: "ייתכן שזה התקזז בחוב", קרי – התקזז במשכורת של הגב' שרה הרוש (ראה: עמ' 27 לפרוטוקול שורת 2-3, וכן עמ' 26, שם, שורות 29-30).

לדידי, בנסיבות, משסכום ההלוואה ניתן לגב' שרה הרוש, דומני שאין מקום לחייב את הנתבע בגין הלוואה זו.

להשלמת הפסיפס, במסגרת ההליך בהוצל"פ, בתצהיר הנתבע מיום 15.10.2015 הצהיר הנתבע באילו המילים:

"1. החייב קיבל הלוואה מהזוכה בסכום של כ- 400,000 ₪.
2. החייב הח זיר לזוכה סכום של כ- 350,000 ₪. בשיקים של העמותה".
...
בנוסף בסעיף 5 לתצהירו השני ציין כי הוחזרו לתובע 262,345 ₪.

כמו כן, ביום 03.02.2016 פנה התובע לרשות האכיפה והגבייה, בהקשר לחובו כלפי התובע כאן, וכתב באילו המילים (ת/9):

"אני הח'מ בעל משפחה בת 14 נפשות – לאחרונה נקלעתי לקשיים כלכליים עקב עקיצה של 500,000 ₪ והחייב ברח לחו"ל.
כתוצאה מהנ"ל יש לי חובות גדולים הן מהעקיצה הן מחתונות הילדים אני משתדל לעשות הכל כדי להשיב את החובות שלי ...
גם עם התובע בתיק זה נסתי להגיע להסכם תשלומים הוא סרב.
בעבר שלמתי לו כבר כנגד החובות סך של 200,000 ₪ וגם עכשיו שלמתי לו 3000 ₪ אולם הוא משקר ורוצה להמיט עלי אסון כלכלי
....".

במסגרת חקירתו הנגדית נשאל על ידי בית המשפט כמה כסף בדיוק פרע לתובע, השיב:

"257,000 ₪ זה וודאי. שיקים בזמנו שבדקתי אותם במערכת של הבנק".

(עמ' 32 לפרוטוקול שורה 1).

עינינו הרואות כי הנתבע טוען בכל הזדמנות לסכום אחר שהחזיר לתובע.

יתרה מכך, טוען הנתבע כי שילם סכומים גבוהים מעבר להלוואות, ולשיטתו, 22,000 ₪ יותר (עמ' 32-33 לפרוטוקול).

הנתבע ביקש לתמוך בגרסתו, ונסמך על נספח 5 שצורף לתצהירו, ששם לשיטתו נית ן להיווכח כי החוב הוחזר לתובע.

מעיון בנספח 5, עולה כי נספח זה אינו קריא. בית המשפט פנה לנתבע במעמד חקירתו הנגדית על מנת שישפוך אור על נספח זה:

"ש. איפה הטבלה המקורית?
ת. אני צריך לראות איפה הדף של המקור.
ש. הוא בבית שלך?
ת. אולי כן, או בישיבה, אני לא יודע, או אצל עורך הדין.
ש. לפי נספח 5 כמה לשיטתך החזרת?
ת. אני יכול לפתוח את המחשב שלי? שם זה יותר חשוב. נספח 6 יש לנו במחשב. נספח 5 זה צילום. הוא הודה על כל נספח 5.
ש. בנספח 5 על איזה סכום מדובר?
ת. אני מחשב".

(עמ' 28 לפרוטוקול שורות 2-12)

הנתבע "זרק" גם לחלל האוויר כי החזיר לתובע 450,000 ₪, אך לא ביסס את טענותיו כדבעי, וזאת בלשון המעטה.

כשנשאל הנתבע באשר לנספחים 5 ו- 6 לתצהירו, מהיכן גייס את הכספים במזומן, כאשר טוען הוא שהחזיר לתובע במזומן, השיב בסתמיות: "לא זוכר" (עמ' 30 לפרוטוקול שורות 26-29), ראה גם שורות 30-33).

לא זו אף זו, הנתבע לא טרח לחקור את התובע בכל הנוגע לנספח 5, ומדרך הטבע דבר זה מעורר תהיות באשר לאמינות גרסת הנתבע.

מעבר לאמור, טוען הנתבע כי נתן לתובע שני שיקים של 30,000 ₪ כל אחד, ושהתובע לקח שיקים אלה, והעבירם לחברת קדישא (עמ' 29 לפרוטוקול שורות 20- 22). התובע הכחיש טענה זו, וטען כי לא קיבל שיקים אלה, ונסמך על פתק ת/5, ששם צוין כי נתקבלו שני שיקים על סך של 30,000 ₪ כל אחד, אך ישנו קו המוחק זאת. התובע מסר הסבר משכנע והעיד בקשר לכך (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 19-24).

מחומר הראיות, ומהעדויות עולה כי הנתבע לא סותר את ההלוואות שקיבל מהתובע, ואף ניתן ללמוד מ- ת/1 שהחזיר חלק מההלוואות אולם, הנתבע בכל הזדמנות נוקב בסכום אחר שהחזיר לתובע, מבלי שביסס ממש את טענותיו.

כן, עלתה טענה להרחבת חזית על ידי התובע, בכל הנוגע לסעיף 7 לתצהירי הנתבע. זאת, בדבר תשלום על סך 95,000 ₪ שהשיב לכאורה. התובע טוען כי הדבר לא עלה בכתבי ההגנה הקודמים, והן לא במסגרת ההליכים שהתנהלו. הנתבע טוען כי הדבר אינו נכון , וכבר בדיון בפני כב' הרשם צ 'כנוביץ מיום 09.05.2016 אמר כי היה פירעון של 95,000 ₪.

ראיתי ובחנתי טענות אלה. אכן, עולה כי העניין נזכר בעמוד 1, שורה 21 בדיון בפני כב' הרשם בבקשת הרשות להגן. יחד עם זאת, כאמור לעיל, הנתבע לא ביסס טענותיו ועדותו לא הייתה בהירה, שכן בכל פעם ציין סכום אחר.

לטעמי, יש לקבל את גרסת התובע, כפי שמצאו ביטויים ב- ת/1, ולקבוע כי הלווה לתובע 275,660 ₪, בהפחתת ה- 300 דולר שניתנו לגב' שרה הרוש, וכן שהנתבע החזיר לו 181,959 ₪.

רוצה לומר – הנתבע נותר חייב לתובע סכום של 93,701 ₪, בהפחתה של 300 דולר, קרי בהפחתה של 1,190.10 ₪ (ראו שערי בנק ישראל מיום 09.06.09), ובסה"כ נותר חוב של 92,51 1 ₪.

הנתבע לא הוכיח את גרסתו כפי שמצאה ביטויה בסיכומיו, כי החזיר את כל ההלוואות, ולא הרים את הנטל לשכנע את בית המשפט כי החזיר לתובע סכום גבוה יותר מאשר לווה. כשנשאל הנתבע האם יש לו ראיה בכתב שההלוואה הוחזרה, השיב שלא (עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 7-8).

כפי שהובא לעיל, טוען התובע כי בעצם החוב הינו 97,525 ₪, וזאת לאור פערי שער הליש"ט, אולם עניין זה לא הוצג בפני כדבעי, וטענה זו נדחית.

האם ההלוואות ניתנו אישית לנתבע, או לעמותה

הנתבע טוען כי ההלוואות ניתנו לעמותה, ולא עבורו באופן אישי.

מנגד, טוען התובע כי נתן את ההלוואות לנתבע באופן אישי , הגם שמציין כי הטענה לפיה ההלוואות ניתנו לעמותה, נזנחה על ידי הנתבע.

לאחר ששמעתי את הטענה, ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הטענה להידחות.

ראשית, במסגרת התצהיר מיום 15.10.2015 טוען הנתבע כי קיבל מהתובע באופן אישי הלוואה בסכום של כ- 400,000 ₪. הנתבע לא הזכיר, ולו במילה אחת כי ההלוואה ניתנה לעמותה אותה הוא מנהל.

נכון הוא שהנתבע העביר לתובע שיקים של העמותה, ובפני שיק אישי של הנתבע, ברם לא הוכח על ידי הנתבע כי ההלוואות ניתנו לעמותה, ועל זו האחרונה היה להשיב סכומים אלה לתובע.

וישאל השואל – מדוע הנתבע בתצהירו הראשון לא אמר את המובן מאליו, כשיטתו, כי העמותה היא זה שלוותה את הכספים , אלא אמר ב"רחל בתך הקטנה" – "החייב קיבל הלוואה מהזוכה בסכום של כ- 400,000 ש"ח".

לא זו אף זו, כשנשאל הנתבע האם העמותה דיווחה שקיבלה הלוואה בסכום של 400,000 ₪, השיב שכן (עמ' 30 שורות 12-15), ואף העיד כי העמותה הוציאה קבלות, אך משום מה לא הציג דבר, ואמר:

"לא ידעתי שצריך להביא את זה. לא התבקשתי להביא את זה" (שם, שורות 20-25).

מעבר לאמור, הנתבע משום מה לא טרח לפנות בשאלה לתובע, בהקשר זה, והדבר מעורר תהיות.

יוצא אפוא, שהנתבע קיבל כספים מהתובע, ויתכן שעשה בהם שימוש לעצמו ו/או לעמותה, אך השתכנעתי כי הוא זה שהתחייב להחזיר את ההלוואות, ולא בכדי נתן שיק אישי שלו. אשר על כן, לא ניתן לקבוע כי ההלוואות ניתנו לעמותה, והיא זו אשר אמורה להחזירן.

האם השיק הוגבל

לטענת הנתבע, השיק בענייננו הוגבל בסכום, והתובע אינו רשאי למלא סכום גבוה יותר.

מנגד, טוען התובע כי השיק לא הוגבל כלל.

לאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפניי, השתכנעתי כי השיק לא הוגבל.

סעיף 29 (א) לפקודת השטרות קובע חזקה כי מי שחתימתו מצויה על שטר, נעשה צד לו בעד ערך, ומי שמבקש לטעון כנגד עסקת היסוד, מוטל עליו נטל הראייה (ש' לרנר, דיני שטרות 85 התשס"ז-2007 וגם דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813, 834 (1998 שם נפסק –

"אלמלא חזקת התמורה, שבסעיף 29(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש], היה על אוחז שטר חליפין לשכנע את בית ־המשפט בדבר זכאותו לפירעון. חזקת התמורה הופכת את היוצרות בכך שהיא מטילה את נטל השכנוע, ביחס לצדקת הכפירה בזכאותו של האוחז, על הנתבע מכוח השטר. ואילו נטל השכנוע הרובץ על האוחז מוגבל להוכחת העובדות החיוניות להקמת החזקה, כגון שהנתבע (אם הועמד הדבר במחלוקת) אכן הינו צד לשטר".

הנתבע בהתנגדות לביצוע שטר אמר:

"המבקש אוחז בשיק שלא כדין.
אינני זוכר שנתתי לו שיק – אני לא כתבתי את כל
פרטי השיק – למעט החתימה שאני בטוח שהיא שלי ".

כאשר הנתבע הגיש את התנגדותו לשטר (ראה: ת/10), הוא כתב במפורש: "החייב לא כתב את השיק".

מאחר והנתבע טען תחילה כי הכתוב בגב השיק הינו כתב ידו של התובע, בית המשפט מינה מומחית, על מנת שתבחן טענה זו. כפי שהובא ברקע הדברים, ביום 02.01.2019 הוגשה חוות דעת מטעם המומחית, אשר הגיעה למסקנה כי כתב היד הינו של הנתבע, ובהקשר זה נשאל:

"ש. ז"א שאתה חוזר בך היום מהטענה שטענת לכל אורך הדרך שכתב היד מאחורה היה שלו ואתה היום מודה שכתב היד מאחורה הוא שלך, נכון?
ת. לא. אני לא בטוח כי אני לא הולך להתעמת עם הגרפולוגית אבל ישנן אותיות שהוא כותב אותן באותה תורה ולא הלכתי להתעמת כי בין כה לא אמרנו שנזמין אותה לדיון...".
(עמ' 34 לפרוטוקול שורות 12-15).

יתרה מכך, ביני לביני, לא ברור מדוע הנתבע נתן לתובע שיק פתוח, אם ביקש להגבילו . הנתבע נחקר בעניין זה:

"ש. אם רצית להגביל את השיק, למה לא כתבת את הסך של 6300 לירות שטרלינג בפנים של השיק? למה נתת לו שיק פתוח?
ת. זה לא היה פה עניין של הגבלת השיק. קיבלתי 6300 שטרלינג, כתבתי מאחורה 6300 שטרלינג כדי לאשר קבלת ההלוואה. כדי לציין את סכום ההלוואה ובאם התובע יצטרך לגבות בכסף הישראלי שער השטרלינג הוא משתנה ויכול לכתוב לפי השער של השטרלינג באותו יום"

(שם, שורות 17-22).

ובהמשך הוסיף:

"אני לא הגבלתי. זו הדרך של כולם אני עושה ככה. פעם ראשונה שאני שומע את הרעיון לכתוב מקדימה. עם כולם אני עובד ככה, מיליוני שקלים הועברו כך".

(שם, שורות 30-31).

מהאמור, יוצא אפוא, כי הנתבע לא הגביל את השיק.

סוף דבר

לאור המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע לא החזיר את מלוא סכום ההלוואות שלווה מהתובע. לפיכך, על הנתבע להשיב לתובע סכום של 92,511 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

יודגש, לא ראיתי לנכון לקבוע תוספת ריבית, כ פי שביקש התובע, הואיל ולא הובא, ולא הוכח בפניי כי החזר ההלוואות הינן בתוספת ריבית בשיעור כלשהו.

הנתבע יישא בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.

הסכום הכולל ישולם תוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ו סיוון תש"פ, 18 יוני 2020, בהעדר הצדדים.