הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 35462-02-16

בפני כבוד השופט אביים ברקאי

התובעות:

1.מלון ימית תל אביב בע"מ
2.מלון מגדל תל אביב(אוקינוס)שותפות מוגבלת

נגד

הנתבע:

חביב לוי

ב"כ התובעות: עו"ד שלמה בכור
ב"כ הנתבעים: עו"ד עמי סביר
פסק דין

חלק ראשון – על פסק הדין; העובדות הרלוונטיות; תמצית פסק הדין – עיקר הקביעות והפניה לסעיפי פסק הדין

פתח דבר
על פסק הדין
עניינו של פסק דין זה הוא תביעה בגין שירותי מלונאות אשר סופקו על ידי התובעות במחצית השניה של שנת 2014. לטענת התובעות השירותים סופקו לנתבע כסוכן נסיעות אשר רכש ומכר הזמנות לחדרי מלון. הנתבע מצדו טוען כי פעל באמצעות תאגיד בצרפת וכי אין לייחס לו כל חוב.

התאגיד בצרפת נמצא, לדברי הנתבע, בהליכי חדלות פרעון. עם זאת הנתבע עצמו החל לפעול בישראל לאחר שפתח פנקס " עוסק מורשה" בחודש ספטמבר 2014 – קרי בתקופה הרלוונטית לתביעה. עסקי הנתבע במסגרת ה"עוסק המורשה" בישראל נעשו תחת השם ESPACE, כשבישראל לטענת הנתבע, מדובר רק בשם המותג או כלשונו ב"סינגל".

הסכום הנתבע הוא 71,362 דולר ארה"ב שהם 285,448 ש"ח במועד הגשת התביעה. הנתבע הסכים לשלם סך של 32,000 דולר ארה"ב לדבריו ומתוך אי נעימות שחש כלפי האחים נקש בעלי התובעות. כך נטען.

במהלך החקירה הנגדית התברר כי הנתבע אינו אומר אמת וכי אינו מהסס להמציא ולהצהיר אודות עובדות שאינן נכונות ועל כך עוד יורחב בהמשך.

העובדות הרלוונטיות לדיון בתביעה
התובעות מנהלות בתי מלון אשר סיפקו שירותי מלונאות, קרי הזמנות לחדרי מלון ושירותים נלווים להם ולא קיבלו מלוא התמורה בגין כך. כאמור בכתב התביעה נותרה בספרי התובעות יתרת חובה של 71,362 דולר ארה"ב. יתרת חובה זו נוצרה מעשר הזמנות שנעשו בחודשים יוני 2014 עד דצמבר 2014 . להשלמת התמונה ייאמר כי כלל ההזמנות בחודשים אלה עמד על הסך של 90,043 דולר ארה"ב ומתוכם שולם לתובעות סך של 18,681 דולר ארה"ב, מכאן החוב האמור של 71,362 דולר ארה"ב.

התביעה הוגשה בתחילה כנגד הנתבע וכנגד רעייתו. בהמשך נמחקה רעיית הנתבע מכתב התביעה וזאת לאור הודעת התובעות וכבר ביום 1/5/16, כחודשיים וחצי לאחר הגשת התביעה.

הנתבע טען בכתב ההגנה כי הוא " אזרח מרוקני שהתגורר בצרפת ושימש כמנהל בתאגיד שביצע עסקי תיירות". עוד נטען כי " הנתבע לא ניהל ולא מנהל כל עסק באופן אישי בכלל ו/או עם התובעים בפרט". הנתבע טען כי " אספייס אורגניזיישן" היא חברה צרפתית בעלת אישיות משפטית " בה הנתבע היה מנהל" וכן נטען כי " ככל שהתובעים מבקשים לתבוע כספים... יתכבדו... ויגישו תביעה נגד החברה עפ"י דיני המשפט הבינלאומי".
בנוסף עלו בכתב ההגנה טענות ביחס למסירת כתב התביעה ול"סמכות בינלאומית" אך אלה הוסדרו במהלך הדיון בהליך.

כבר עתה יש להפנות לאמור להלן:

בניגוד לטענתו של הנתבע לפיה לא ניהל כל עסק באופן אישי התברר כי לכל הפחות מחודש ספטמבר 2014 הוא פתח תיק " עוסק מורשה" בישראל ומחזיק בכרטיס ביקור ישראלי.
בניגוד לתצהירו של הנתבע לפיו אין לו קשר לתאגיד ובעלי המניות אינם בני משפחתו התברר כי בעלי המניות הם דווקא אחיו ורעייתו.
עוד בניגוד לטענתו של הנתבע לפיה לא התחייב באופן אישי הרי הוכח כי במסגרת הליכי פשרה התחייב הנתבע לשלם הסך של 32,000 דולר ארה"ב. התחייבות זו היא התחייבות אישית. לנתבע הסברים שונים ביחס להתחייבות זו לרבות טענה לפיה חש אי נעימות כלפי האחים נקש וכן טענה לפיה התשלום היה מותנה בביצוע הזמנה לפסח 2016. כך או כך – ההתחייבות היתה אישית וזאת בניגוד מוחלט לטענתו הראשונה של הנתבע לפיה הוא " לא ניהל ולא מנהל כל עסק באופן אישי בכלל ו/או עם התובעים בפרט".

לדברי הנתבע - התאגיד הצרפתי נמצא בהליכי חדלות פירעון. עוד לטענתו ממילא לא היה מעורב במערכת החשבונות של אותו תאגיד. כך טען. בנוסף טען הנתבע כי הטיפול החשבונאי של התאגיד נעשה על ידי רואה חשבון אשר בתחילה שכח את שמו ואולם זכר שהוא נמצא ' ברחוב שלו בצרפת' וכלשונו – "על ידי על יד המשרד שלי שמה באותו רחוב הוא נמצא" (ע"מ 52 שורה 31 לפר').

במהלך הדיון הפנו התובעות לשורה של סתירות בדברי הנתבע ואף אי אמירת אמת. כך למשל בעוד הנתבע טען לכך שכתב התביעה נשלח לצרפת והומצא ללא " היתר המצאה אל מחוץ לתחום" – הבהירו התובעות כי כלל לא שלחו את כתב התביעה לצרפת וכי המסירה היתה בישראל. סתירות אלה כמו גם התנהלותו הכללית של הנתבע יובאו במהלך פסק הדין וכן יורחבו בסעיפים 2 וכן 5.1 להלן.

תמצית פסק הדין – עיקר הקביעות והפניה לסעיפי פסק הדין
כבר בתחילה יש לומר כי הנתבע נתפס בקלקלתו כשאינו אומר אמת, על כך יורחב בסעיף 2 לפסק הדין.

הנתבע התחייב באופן אישי, לכל הפחות, לתשלום הסך של 32,000 דולר ארה"ב. אין לקבל טענת הנתבע לפיה התחייבות זו היתה מותנית. זאת ועוד – התחייבות זו משמשת ראיה לכלל ההתקשרות עם התובעות. דיון בכל האמור לעיל יובא בסעיף 3 לפסק הדין.

אין לקבל טענה לפיה החוב אינו של הנתבע אלא של תאגיד בצרפת הנמצא בהליכי חדלות פירעון. אין לקבל טענה זו בשל הנימוקים שיפורטו בסעיף 4 לפסק הדין.

לפני סיום יובאו שלוש הערות - ביחס להיעדר אמינות הנתבע, ביחס לסכום החוב וביחס לטענה בדבר אי העדת העדים הרלוונטיים. בנוסף יובא סוף דבר המחייב את הנתבע בסכום התביעה. כל זאת בסעיף 5 לפסק הדין.

חלק שני – דיון בטענות הצדדים והכרעה

כבר בתחילה יש להבהיר כי הנתבע נתפס בקלקלתו כשהוא אינו אומר אמת
באופן יוצא דופן יובהר כבר בתחילת פסק הדין כי הנתבע לא אמר אמת ונתפס בכזביו במהלך החקירה הנגדית. כך בעודו מצהיר כי אין לו כל קשר לתאגיד בצרפת ולבעלי מניותיו למעט היותו " מנכ"ל בשכר" – התברר כי לא אמר אמת באשר לשמות בעלי מניות התאגיד וכן לא אמר אמת כשטען שבעלי המניות, שהם אחיו ורעייתו, אינם בני המשפחה שלו.

הנתבע החל את תצהיר עדותו הראשית באמירה המייחסת את החוב לתאגיד צרפתי בשם SARL ESPACE ORGANISARION אשר לדבריו שימש כ"מנכ"ל בשכר" בלבד של אותו תאגיד. הנתבע אף לא היסס להדגיש בתצהירו את המילה " בשכר", כאילו אין לו כל קשר לתאגיד.

הנתבע הצהיר ( סעיף 4 לתצהיר העדות הראשית) כי " מעולם" לא היה "בעל מניות בחברה או בעל שליטה ולמעשה בעלי המניות בחברה היו שניים: LEVI GILBERT, MAZAL TARIM SHAUL".

בהמשך הוסיף הנתבע כי "בעלי המניות אינם בני משפחה שלי והקשר שלי אליהם הוא ביותי מנכ"ל בשכר של חברה...". כך טען.

בניגוד לטענת הנתבע - בעלי המניות שאינם בני משפחת הנתבע הם רעייתו ואחיו - במהלך החקירה הנגדית הודה הנתבע כי בעלי המניות הם למעשה אביבה לוי- רעייתו וברוך לוי - אחיו. וכך מ"מנכ"ל בשכר" בחברה שאין לנתבע כל קשר לבעלי מניותיה התברר כי מדובר בחברה בבעלות רעייתו ושל אחיו.

כאשר הנתבע נתפס בקלקלתו הוא תקף והטיח ( ע"מ 51 לפר' שורה 17): אז מה אחי זה משפחה, אחי זה הכיס שלי? אחי זה אחי כל אחד יש לו את הכיס שלו" ואחר כך הוסיף ואמר " אז מה יעזור? מה? מה אם זה כן משפחה לא משפחה זה לא שלי אישי". ולא ניתן כל הסבר להטעיה החמורה.

אין מדובר באי דיוק שולי או במה שמכונה " ניואנס" אשר חמק מהנתבע והתחוור לו רק במהלך החקירה הנגדית. בענייננו הנתבע מדגיש כבר בתחילת תצהירו עד כמה אינו קשור לחברה בצרפת ועד כמה אך ורק שימש כ"מנכ"ל בשכר". קו הגנה בסיסי זה של הנתבע אינו אמת ודי בשלב זה אם ייאמר שאין לקבל הסבריו התוקפניים של הנתבע משנתפס.

כפי שיובהר בהמשך – לא היתה זו הפעם היחידה בה לא ניתנה אמון בגרסת הנתבע.

התחייבות אישית לתשלום סך של 32,000 דולר ארה"ב
הנתבע טען בתצהירו כי לא היה מעורב בתשלומים וכלשונו: "אני לא הייתי מעורב באופן ישיר בתשלומים ובהתחשבנות והדברים נעשו מול רו"ח והנה"ח של החברה" ( סעיף 11 לתצהיר) לענין זה עוד נשוב בהמשך. בשלב זה של פסק הדין ייאמר כי למרות הטענה לפיה הנתבע לא היה מעורב בתשלומים ובהתחשבנות הרי הוא טרח לבוא במשא ומתן עם התובעות.

הנתבע מתאר כיצד ' נמסר לו מהחברה' שאין כל חוב אך למרות זאת בשל אי נעימות אישית שלו החליט לשלם באופן אישי 32,000 דולר ארה"ב. וכלשונו ( סעיפים 12-13 לתצהירו):
"לחברה היו קשרי פעילות במשך שנים רבות עם התובעות ונציגיהם ובכללם אופיר ואני באופן אישי חשתי אי נעימות רבה עקב המחלוקות ופעלתי להסדרתם"

כאן עולה סתירה נוספת בדברי הנתבע אשר מצהיר כי " נמסר לו מהנהלת החשבונות" של החברה כי לא קיים כל חוב ובכל זאת החליט לשלם באופן אישי סך של 32,000 $ וכפי שהדבר מופיע בתצהירו:
"באותה עת, כפי שהיה ידוע לי ונמסר לי מהנהלת החשבונות של החברה לא היה חוב כלשהו של החברה לתובעת.
אף על פי כן ולאחר מו"מ ולנוכח אי הנעימות שהיתה לי במיוחס כלפי הבעלים בני משפחת נקש דיברנו על הסדר פשרה לפיו ישולם סך של 32,000$"

בחקירתו הנגדית טען הנתבע כי האחים נקש עימם התחבר " בכו" ולכן הסכים לשלם וכדבריו ( ע"מ 67 לפרוטוקול):
"כן תמיד אני התחברנו איתם כל האירועים שלהם, באמת, מה זה משפחה, אמרתי להם הם בוכים לי בוכים רוצים כסף בוכים בוכים לא רוצים ללכת לצרפת לעשות תלונות. אמרתי להם בוא נעשה משהו, אם כבר ככה אני לקראתכם אני בא, השם יעיד עליי, אמרתי להם תנו לי פסח כמו שאנחנו עושים כל שנה"

הנתבע אשר כה מרחיק עצמו מהחוב נאלץ להודות כי הסכים לשלם הסך של 32,000 $ כפשרה, ללמדנו שהחוב היה גבוה יותר. הנתבע אף הסכים לשלם באופן אישי וזאת למרות שאינו קשור לחברה הצרפתית שלטענתו היא החייבת העיקרית ולמרות שכלל לא עסק בהנהלת חשבונות. ויותר מכך – למרות שכלל לא היה חוב לחברה.

ההתחייבות האישית של הנתבע הופיעה במפורש גם בהודעת דוא"ל ששלח ביום 12/1/2016 וממנה עולה בבירור שהנתבע מתחייב באופן אישי לשלם 32,000$ ואפילו מתחייב לבצע הזמנות לקבוצה בחג פסח, וכך נרשם בהודעה ( שלוש הנקודות בציטוט מופיעות במקור, ההדגשות לא במקור):
"שלום לך אופיר
בקיצור...רציתי לגמור בטוב עם כל החשבונות?
בזאת אני מתחייב אישי על הבשרה [פשרה – א.ב] של 32,000$ ועל הקבוצה של פסח וזה יהיה משולם מראש לפני?
...ועוד אבי לוחץ עלי לעביר מידיד [להעביר מידית – א.ב] אין דבר כזה.
בא לגמור בטוב ובשלום בלי שתלחצו אותי?
חבל הזמן עובר!!!!!
הלקוחות שלי מזמינים במקומות אחרים
תן עזרתך ולגמור עם הכל
חביב"

מהודעת דוא"ל זו ניתן ללמוד שניים: ראשית – ניתן לראות כי הנתבע מתחייב באופן אישי כשהוא מתייחס לכך שמדובר בפשרה וכן לכך ש'גומרים בטוב את כל החשבונות'; שנית – הנתבע מתייחס ללקוחות כאל לקוחות שלו והאינטרס לסיים תשלום החובות מכך הוא האינטרס האישי שלו.

מצדן של התובעות מדובר גם כן על פשרה לפיה ישולם הסך של 32,000 דולר ארה"ב בלבד וכך הדבר עולה מהודעת דוא"ל מיום 19/1/2016 ( שלוש הנקודות מופיעות במקור):

"הי חביב
גם אני רוצה לסיים... בפגישה סיכמנו על 32,000 $ בלחיצת יד.
ועכשיו אתה רוצה לגרור לעוד תקופה.
אני לא חושב שזה מכובד, מרבית החוב הינו מ 2014.
אני מבקש שתכבד את עצמך ותעמוד בהתחייבות שלך.
תעביר בשלב ראשון 20,000$ ורק לאחר מכן נחליט מתי אתה תשלם את היתרה.
אנא צור קשר בדחיפות"

בסופו של יום לא שולם הסך של 32,000 $. הנתבע מבקש ליצור מצג לפיו ההתחייבות לשלם בפשרה סך של 32,000$ היא אחת משני חיובים שלובים – טענה אותה אין לקבל ועל כך בפסקה הבאה.

הנתבע טוען כי ההסכמה הותנתה בכך שתוסדר הזמנה לקבוצת תיירים שידאג להביא מצרפת וקבוצה זו תהיה בת כ- 200 לקוחות " כמו בכל שנה" (סעיף 13( א) לתצהיר העדות הראשית של הנתבע). כאן הנתבע טוען כי הכוונה היתה שכל רווחי עסקה זו ישולמו לתובעות וכלשונו ( סעיף 13( ב) להסכם - ההדגשות במקור):
"הרעיון היה שכל הרווחים שיהיו מהבאת הקבוצה ואשר הוערכו על ידי בסך של כ – 32,000 $ ישולמו לתובעת מכספי תמורת ההזמנות מקבוצת תיירות שאארגן לחג הפסח"

הנתבע שהתייחס לחג הפסח בשנת 2016 אף הציג עלון פרסום שהוזמן לתקופת חג הפסח 20 15. לאחר מועד שמיעת הראיות הגיש העלון שהוזמן לתקופת חג הפסח 2016.

הנתבע לא הוכיח כי נעשה שימוש כלשהו בעלון שהומצא. ההיפך הוא הנכון - לדברי הנתבע ( סעיף 13( ג) לתצהירו: "מרבית העלונים שהודפסו לא הופצו מאחר והתובעות התחרטו וחזרו בהם מההסכם".

אין לקבל טענת הנתבע לפיה הסכים ליטול על עצמו חובות שאינו חב בהם וכן התחייב לארגן קבוצה בת כ - 200 תיירים מבלי להרוויח דבר שכן " כל הרווחים" יועברו לידי התובעות.

גם אין לקבל תלונת הנתבע על כך שהתובעות לא " שמרו" לו חדרים, טענה אליה אתייחס בפסקה הבאה.

לגרסתו של הנתבע התובעות סירבו לשמור חדרים להזמנות שכלל לא ביצע ומשכך אינו מחויב ב"פשרה". לדברי הנתבע - התובעות "חזרו בהן... מההסכמה הנ"ל ודרשו תשלום מקדמה מראש של 20,000$ כתנאי לשמירת חדרים לקבוצה שאביא בחג הפסח, וזאת בניגוד לסיכום שהיה שהסך של 32,000$ ישולם מפדיון הזמנות של קבוצת התיירים בפסח" ( סעיף 14 לתצהיר. ההדגשות במקור). הנתבע מתאר וטוען כי בעקבות העובדה שהתובעות דרשו תשלום אזי ההתחייבות האישית שלו " לא נכנסה כלל לתוקף".

התובעות מכחישות את טענת הנתבע להסכם מותנה. גם ללא הכחשת הנתבעות הרי אין לקבל הטענה. הטענה אינה נושאת את עצמה וקורסת מאליה בשל שישה נימוקים המפורטים להלן:

ראשית - אין לקבל את גרסת הנתבע ביחס לחיובים שלובים, שכן די בהודעת הדוא"ל ששלח ביום 12/1/2016 המצוטטת בסעיף 3.3 לעיל כדי להבין עד כמה מופרכת הטענה. הודעת הדוא"ל מתייחסת לכך שכפשרה ולסיום כל החשבונות ישלם הנתבע סך של 32,000$ ולא נרשם שהתשלום מותנה בדבר. יתרה מכך – דווקא הודעת הדוא"ל מוכיחה שבנוסף לאותו תשלום בסך של 32,000$ התחייב הנתבע גם לבצע הזמנה לחג הפסח.

שנית - אין לקבל את גרסת הנתבע שכן היא מופרכת מאליה גם ביחס לטיעון האישי והכלכלי שבה. הנתבע טוען שהתכוון להעביר את כל רווחי קבוצת התיירים אשר תגיע בפסח לידי התובעות וזאת בעבור חוב שכביכול כלל אינו קיים. כלומר, לגרסת הנתבע הוא התכוון להביא לישראל 200 אנשים ולשכנם במלונות שמנהלות התובעות וזאת תוך שהוא מעביר את כל הרווחים לידי התובעות על חשבון חוב שכלל אינו חייב. אין לקבל גרסה הנעדרת כל הגיון אישי וכלכלי ואשר טוענת כי אדם התחייב אישית לפרוע חוב שאינו חייב תוך שהוא משקיע עבודה ומגייס מאות תיירים ללא רווח.

שלישית - זאת ועוד. אין לקבל גרסה לפיה התובעות התחייבו לשריין חדרים למאות תיירים - 200 תיירים מצרפת וזאת מראש ולמפרע, עוד בטרם בוצעו הזמנות כלשהן. בוודאי אין לקבל טענה לפיה התובעות הסכימו להשבית ו"לסגור" מראש וללא תשלום חדרים לאירוח 200 תיירים בתקופת חג הפסח וזאת עבור הנתבע, אשר לפחות מבחינת מוסר התשלומים לא היה לקוח מיטבי. יודגש לענין זה כי מבחינת התובעות הרי בשנת 2016 חב הנתבע מאות אלפי ש"ח ולמעשה מלוא סכום התביעה, בגין הזמנות שנעשו עוד בשנת 2014.

רביעית - לענין זה יש גם לקבל עדות נציג התובעות, מר אופיר גולדנברג אשר הבהיר בחקירתו הנגדית כי "אי אפשר לסכם על זה מראש כי אני לא יודע כמה חדרים. בחודש ינואר שזה אני לא יודע כמה חדרים יהיו לי תפוסים באפריל שזה היה הפסח. אני לא יודע אם אני יכול לתת לו בכלל חדרים לפסח. אני לא יודע אם הוא יסגור אצלנו עם מחלקת השיווק באיזה מחירים יסגור לפסח. אין קשר בין הדברים האלה" ( ע"מ 28 לפר').

גם הודעות הדוא"ל מזמן אמת כפי שנשלחו על ידי נציג התובעות מלמדות שלא היתה כל הסכמה לפיה התובעות ישריינו בחג הפסח חדרים ל-200 תיירים לא ידועים עבור לקוח שחב להם מאות אלפי ש"ח. וכך בהודעה מיום 19/1/16 אשר נזכרה בסעיף 3.4 לעיל נרשם כי "... אני לא חושב שזה מכובד, מרבית החוב הינו מ 2014. אני מבקש שתכבד את עצמך ותעמוד בהתחייבות שלך. תעביר בשלב ראשון 20,000$ ורק לאחר מכן נחליט מתי אתה תשלם את היתרה."

חמישית - אין לקבל גרסת הנתבע שכן גם בפועל לא הוכח שאכן גויסו 200 תיירים, או אף פחות מזה, אשר התכוונו להגיע לישראל באמצעותו בחג הפסח. קבוצה של 200 תיירים פוטנציאליים מותירה עקבות עסקיים, כגון אסמכתאות בדבר הזמנה, אסמכתאות ותלונות בדבר ביטול החופשה או ביחס להבטחת התשלום, הודעות דוא"ל שונות המתעניינות בחופשה וכיו"ב. במלוא הכבוד – אין לתת אמון בדברי הנתבע הטוען כי היה מטפל בהבאת 200 תיירים לחג הפסח לישראל וכי בשל העובדה שהתובעות לא שריינו מלכתחילה חדרים הרי הקבוצה בת מאות התיירים לא הגיעה לישראל.

ששית - ומעבר לכל אלה במלוא הכבוד אין לתת אמון בדברי הנתבע בשל חוסר אמינותו. הנתבע לא היסס לא לומר אמת ביחס לעובדות קשיחות וידועות כגון וטענה לפיה אין לו קשר משפחתי לרעייתו ואחיו – ור' סעיף 2 לעיל. גם ביחס לתשלום הסך של 32,000$ הוצגו לעיל כל הפירכות בגרסת הנתבע. להרחבה ר' גם סעיף 5.1 לפסק דין זה. כל אלה אינם תורמים לאמינות הנתבע. כל אלה אף מביאים לחוסר אמון מוחלט בגרסתו.

סיכום עד כאן
אפילו היה מסתכם חובו של הנתבע רק בהתחייבותו האישית כ"פשרה" – הרי יש לחייבו בסך של 32,000 דולר ארה"ב.
בהינתן העובדה שהתביעה כולה מתייחסת לסך של 71,362 דולר ארה"ב ולסך בש"ח של 285,448 ש"ח – הרי הסכום היחסי בגין 32,000 דולר ארה"ב הוא 128,000 ₪.
מכאן – אף לו היה מסתיים פסק הדין בשלב זה הרי יש לחייב את הנתבע בתשלום הסך של 128,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/2/2016 - מועד הגשת התביעה.

הערת מעבר – עד כאן התנהל הדיון ביחס לסכום של 32,000 דולר ארה"ב אשר הודעות דוא"ל מוכיחות כי הנתבע התחייב אליו באופן אישי. לגופו של ענין הנתבע חב במלוא סכום התביעה ואין לקבל טענת הסרק לפיה החוב מיוחס לתאגיד כלשהו בצרפת. לכך יתייחס סעיף 4 להלן.

אין לקבל טענת הנתבע לפיה ההתחייבויות כלפי התובעות הן של תאגיד בצרפת הנמצא בהליכי חדלות פירעון
הנתבע ניסה להרחיק עצמו מהחיובים שבכתב התביעה ולטעון כי ממילא ההתקשרות העסקית נעשתה אל מול תאגיד בצרפת ולא ישירות מולו. אין לקבל טענות אלה של הנתבע בשל חמישה נימוקים:

ראשית – כפי שהורחב כבר לעיל, הנתבע ניהל משא ומתן לפירעון החוב באופן אישי. ניהול המשא ומתן כמו גם ההתחייבות האישית מלמד באופן חד משמעי על הקשר הישיר שבין התובעות לנתבע עצמו. ודוק – ככל שלנתבע לא היה חוב אישי, הרי סביר פחות שהיה פועל להגיע להסכם פשרה בו הוא נושא בחוב. נימוק זה מקבל חיזוק אף מהנימוקים הבאים הקושרים בין הנתבע לבין החוב לתובעות;

שנית – הנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי פעל באופן עצמאי והתחייב באופן אישי וכי השם ESPACE הוא שם מותג בלבד. כך למשל כאשר עלה הנתבע לישראל הוא המשיך להשתמש בשם ESPACE גם כאשר פעל כעוסק מורשה עצמאי. לענין זה העיד הנתבע כאשר נשאל מדוע פעל תחת השם ERSPACE כך ( ע"מ 64 לפרוטוקול: "מה זה משנה מה יכול להיות שמה? אספס זה לא פירמה בינ"ל וקנו אותה. כל אחד יכול לתת כל שם שהוא רוצה, מה?" ולפני כן העיד הנתבע "אני תמיד שמתי את האספס למה אנשים זוכרים את הסינגל הזה. שמתי אותו אבל זה לא היה בכלל גם החברה לא הולכת בכלל".
כלומר – אפילו הנתבע עצמו אינו מתייחס ל ESPACE אלא אך ורק כשם מותג.

שלישית – החובות נבעו כשהנתבע מנהל את עסקיו כבר בישראל. כתב התביעה מתייחס לחובות שנבעו מהמחצית השנייה של שנת 2014, בין החודשים יוני 2014 עד דצמבר 2014. תקופה זו תואמת למועד בו פתח הנתבע כרטיס עוסק מורשה בישראל – ב- 1/9/2014.

הנתבע אף תיאר כי כינה עצמו בישראל – ESPACE ORGANISATION וכלשונו ( סעיף 10 לתצהיר עדותו הראשית): "אני אימצתי בישראל את השימוש בשם ESPACE ORGANISATION שמשמעותו בצרפתית חלל, לכל מקום, ללא גבולות – ובצמוד למילה המתארת עיסוק של הסדרת שירותי תיירות ונסיעות, והדבר נעשה מאחר והרבה יהודים יוצאי צרפת מכירים אותי מפעילותי כמנכ"ל "SARL ESPACE ORGANISATION.

ואכן – הנתבע שפעל באופן אישי בישראל הנפיק לעצמו כרטיס ביקור בישראל ובו נרשם שמו ושם המותג ESPACE ORGANISATION. הנתבע ניהל את עסקיו באופן אישי ועשה שימוש בשם מותג או כפי שהוא מכנה " סיגנל". עם זאת – אותו " סיגנל" לא שינה את התחייבותו האישית.

רביעית – נתתי דעתי לטענה לפיה חשבוניות התובעות וכן הכרטסת התייחסה אל " חביב לוכסן ESPACE ORGANISATION". אין בכך רבותא. הנתבע עצמו הציג למשל חשבונית אשר הוצאה לו על ידי בית דפוס בשנת 2015 , כאשר פעל בישראל. החשבונית הופנתה אל " חביב לוי ESPACE ORGANISATION", בדומה לחשבוניות שהנפיקו התובעות.

חמישית – ומעבר לכל אלה אין לתת אמון בדברי הנתבע. לענין זה ולהיעדר אמינות הנתבע יש להפנות הן לאמור לעיל והן לפירוט בסעיף 5.1 לפסק הדין.

סיכום עד כאן
מהאמור לעיל עולה כי הנתבע חב באופן אישי כלפי התובעות. אין מדובר בחבות מכח הרמת מסך של תאגיד, שכן ההתחייבות נעשתה ישירות אל מול הנתבע ללא כל קשר לתאגיד כזה או אחר.

שלוש הערות לפני סיום וסוף דבר

אין לתת אמון בדברי הנתבע
כפי שהובא בפסק הדין, הרי אין לקבל את גרסת הנתבע. גרסתו אינה עולה בקנה אחד עם מסמכים שהוצגו, גם על ידו, ואינה עולה בקנה אחד עם אמירות אותן אמר בחקירתו הנגדית. אך מעבר לכך ובמלוא הכבוד לא נתתי אמון בדברי הנתבע, בשל סתירות מהותיות וצורמות בדבריו. וכך למשל:

הורחב כבר בסעיף 2 לעיל כיצד הנתבע הטעה וטען כי אין לו קשר לבעלי המניות של התאגיד ESPACE בעוד בעלי המניות הם אחיו ורעייתו. מדובר בחריגה בוטה מאמירת אמת.

הנתבע היה בקשר ישיר עם התובעות. למרות זאת לא היסס להצהיר כך: "אני לא הייתי מעורב באופן ישיר בתשלומים ובהתחשבנות והדברים נעשו מול רו"ח והנה"ח של החברה" ( סעיף 11 לתצהיר עדותו הראשית). לאור האמור בסעיף 3 לפסק הדין ניתן לראות עד כמה רחוקה אמירה זו מהאמת;

גם במהלך חקירתו הנגדית היה הנתבע אדיש לאמת. כאשר תיאר הנתבע את מעמדו כמנכ"ל החברה בצרפת טען – "אני הייתי מנכ"ל בסך הכל מה, הם קנו את החברה והקימו אותה ואני הייתי מנהל את העסק" ( ע"מ 50 לפרוטוקול).
כאן המקום לציין כי מדובר בעסק קטן אשר כלל, לדברי הנתבע עצמו "3 מזכירות ושני עובדי שיווק" כשהנתבע אחד מהם ( סעיף 4( ג) לתצהירו). ובתור מי שהיה "מנכ"ל בסך הכל" לא התעסק הנתבע עם חשבונות ועם כספים ועם כרטסות חיובים כי כלשונו – "הם צריכים לפנות לרואה חשבון שלי והם מסתדרים ביניהם אני לא יודע איך זה הולך איך מתנהל החשבוניות והכרטסת וכל זה" ( ע"מ 54 לפרוטוקול). ומיד לאחר מכן תיאר הנתבע כיצד " טיפל" בדרישת החוב וכהרגלו המעיט בחובו לאחרים ובהתחייבותו לתובעות ואמר "אני ביקשתי ממנו [מרואה החשבון – א.ב] שיטפל בזה, אמר לי שהם יתקשרו ויבקשו מה שהם רוצים אני אמשיך איתם למה אני לא מבין בחשבונות".

כלומר – לגרסת הנתבע הוא כמנכ"ל " לא מתעסק" עם חשבונות וכרטסות וחובות. רואה החשבון, שנמצא על ידו ברחוב בצרפת ואשר כלל לא הגיע לדיון – הוא זה שידאג לחוב. אין לקבל גישה זו.

אכן לעתים בעלי דין מתארים את המציאות באופן המתאים יותר לגרסתם ולא תמיד תיאור המחמיא לבעל הדין הוא תיאור הפוגע לחלוטין באמינותו. בענייננו מוצגת גרסה בה הנתבע ערום מכל אחריות וחף מכל חבות. גרסה זו מעורבת עם אי אמירת אמת והטעיה מצד הנתבע ביחס לבני משפחתו. כל אלה מביאים לכך שלאין לתת אמון בדבריו.

באשר לסכום התביעה
התובעות הוכיחו בסדרת אסמכתאות ואישורים את מלוא החוב תוך שהם מפרטים כל החיובים שהביאו לסכום הנקוב בכתב התביעה.

הנתבע מצדו הסתפק בהכחשה כללית של סכום התביעה ללא כל גרסה וללא כל טענה עובדתית ביחס לסכום החוב. יתרה מכך, כאשר התגלה כי במסמכים בצרפת רשם הנתבע בכתב ידו כי קיים חוב של 71,000 דולר לתובעות – לא התבלבל זה וטען ( ע"מ 59 לפרוטוקול) - "למה הייתי מנכ"ל החברה כתבתי לטובתכם אם יש משהו לפחות שאתם יכולים תעשו דיון לפחות יהיה לכם את הכסף, כל הנקודה הזו בשביל בעלי הנסח [נכס – א.ב] שלכם אחים נקש איפה התחברתי איתם ורציתי לכם רק לטובה. אני כבר אנחנו סיימנו את החברה אז לפחות אם תעשו דיון לפחות יהיה לכם את הכסף מה שאתם מבקשים. ככה בראש עשיתי".

כך או כך - משעומדת הכחשה כללית של סכום התביעה אל מול סדרה ארוכה של מסמכים, חשבוניות והודעות דוא"ל המוכיחים סכום זה הרי יש לקבל את גרסת התובעות ביחס לסכום החוב.

באשר לטענת הנתבע לפיה התובעות לא העידו העדים הרלוונטים
מטעם הנתבע העיד הנתבע בלבד. מטעם התובעות העידו סמנכ"ל הכספים שהיה מעורב בגביית הכספים וכן מנהל כספים אשר העיד כי הנתבע התחייב בפניו באופן אישי.

הנתבע מלין על כך שהתובעות לא העידו מי מנציגיהם אשר טיפלו בהזמנות שהועברו אליהם על ידי הנתבע.

אין לקבל טענת הנתבע. גרסת התביעה הוכחה היטב במסמכים ובטענות שהוצגו על ידי עדי התובעות. חסרונם של אנשי הזמנות כאלה או אחרים לא הורגש ולא ניכר כל פער בגרסת התובעות. טענת בעל דין לפיה בעל הדין שכנגד נמנע מהבאת עד רלוונטי אינה בגדר " קלף מנצח" המפיל את גרסת הצד שכנגד. יש להוכיח ולשכנע כי גרסת התובעות כלל לא הוכחה וכי במכוון נמנעו מהעדת העדים הרלוונטים. כך לא נעשה.

ובשולי הדברים ייאמר כי לו סבר הנתבע כי מי מאנשי ההזמנות של התובעות כה יועיל לגרסתו – הרי הדרך פתוחה היתה בפניו לזמנו לדיון.

סוף דבר

לאור האמור לעיל יש לקבל התביעה. אני מחייב את הנתבע בתשלום הסך של 285,448 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16/2/2016 ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף אני מחייב את הנתבע בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל לשניהם ( להוצאות ושכר הטרחה) של 30,000 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ח, 01 יולי 2018, בהעדר הצדדים.