הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 34427-08-18

לפני כבוד השופט אריאל צימרמן

המבקש (התובע):
טגניה טאדסה
ע"י ב"כ עו"ד אשר פדלון

נגד

המשיבים (הנתבעים):

  1. אסאמאו מנוטסנוט
  2. סיסאי מנוטסנוט
  3. סלמה גנון

ע"י ב"כ עו"ד בני יזרעאלוב

החלטה

בקשה לסעד זמני שהוגדר כצו " מניעה" אך במהותו הוא צו עשה זמני, וכזה שאין כל דרך לתתו, וזאת חרף ההבנה למצוקת המבקש.

1. תמצית הנתונים הצריכים להכרעה, מתוך תיק דל נתונים ודל עוד יותר במסמכים זה: המבקש והמשיב 1 מפעילים ברח' המחרוזת 24 ביפו חנות לממכר תבלינים. הם פעלו, מסכימים השניים, כשותפים בשותפות, אף אם בלתי רשומה. המבקש לבדו הוא שחתם על הסכם שכירות מבעלת הנכס, היא המשיבה 3, ביום 15.12.16, שתוקפו לשנה. בערך באותו מועד נכנס המשיב 1 כשותפו של המבקש. הצדדים חלוקים מתי בדיוק; וכמה כספים בדיוק השקיע המשיב 1 לעת כניסתו לעסק; ומה הייתה חלוקת העבודה המדויקת ביניהם – מחלוקות שאינן מקרינות על הבקשה, שהרי על קיומה של שותפות אין חולק.

2. מה נעשה בעסק קשה לדעת, וכיצד פעל, שכן מסמכים אין, ודאי לא ביחס לשותפות. ידוע כי המבקש נסע למולדתו אתיופיה פעמיים למספר שבועות, לפגוש את בני משפחתו ואף להביא סחורה, הסביר. פעם שלישית נסע בסוף יוני 2018 לתקופה של חודש. כאשר שב, התחוור לו כי למשיב 1 שותף חדש – הוא המשיב 2, אחיו של המשיב 1, וכן כי המשכירה, המשיבה 3, התקשרה בהסכם חדש להשכרת הנכס למשיב 2. נזעק המבקש על דחיקת רגליו, ועתר ל"השבת המצב לקדמותו", קרי שהוא והמשיב 1 ימשיכו בניהול העסק, יממנו יחד רכישת טובין, וייהנו מפירותיו, המשכירה תפעל מכוחו של הסכם השכירות המקורי ( אף שלא הוארך בכתב), והמשיב 2 ידיר רגליו. אגב כך עתר לסעד זמני, שחרף ניסוח שונה מעט אינו אלא הסעד הקבוע שנתבקש, וזאת עד להכרעה בתביעה. והשיבו המשיבים – שבאופן מתמיה היו מיוצגים יחד: המבקש נדמה היה כמי שנטש בהפתעה את הנכס, הותיר את המשיב 1 בלא יכולת לפרוע את דמי השכירות, ועל כן נחלץ המשיב 2 לממן את המשך הפעילות בנכס והמשכירה, שסברה כי המבקש נטש, אכן התקשרה בצר לה עם המשיב 2 בהסכם השכירות החדש.

3. ניסיונות להניע את הצדדים להגיע להבנות, הן לפני דיון, הן בדיון שהתקיים – לא צלחו. כפי הסכמת הצדדים בדיון, הרי שיש להכריע בבקשה לסעד זמני, וזאת על יסוד כל החומר שלפניי.

4. דין הבקשה להדחות. זעקתו של המבקש מובנת: בהנחה שסיפורו באשר לכוונתו מראש לחזור לעסקו נכונה, הרי שניתן להבין מדוע נרעש מכך שחזר לעסק ומצא בו שותף חדש לשותפו הישן, כמו גם הסכם שכירות חדש שנחתם. ברור גם רצונו להשיב את הדברים לקדמותם. אולם לא ניתן להשיב את הדברים לקדמותם, לא באופן זמני, וספק רב אם דרך קבע – דבר המקרין על תוחלתה של התביעה במתכונתה הנוכחית.

כאשר מדובר באדם שמקרקעיו נגזלו ממנו ( כך ההנחה לצורך הדיון), והוא חפץ לסלק את הפולש ולשוב ולקבל את החזקה, הרי שאין בכך קושי משפטי, ובידו להגיש בקשה מתאימה בהתאם להוראות סעיפים 16, 17 או 19 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, לפי העניין, ובית המשפט יוכל לסייע בידו. אולם כאן אין מדובר ברצון של המבקש לקבל לחזקתו הבלעדית את החזקה; כי אם לגרום לכך שהמשיב 1 ימשיך להחזיק בנכס יחד עם המבקש, ויחד עמו ינהל במקום שותפות. סעד שאין לו ביטוי בחוק המקרקעין.

באופן דומה, כאשר מדובר באדם שנגזל עסקו, או נגזל קניינו הרוחני ( כך נניח לצורך הדיון), והוא מבקש להורות לאחר להשיב את הגזילה, בידו לבקש זאת, ובהחלט אפשר שבית המשפט יוכל לסייע לו, בין אם כסעד זמני, ובין אם כסעד קבוע. אולם כאן אין מדובר בהשבת גזילה. המבקש, שוב, חפץ שהמשיב 1 ימשיך לפעול בעסק. אולם הוא חפץ להורות למשיב 1 להמשיך לראות במבקש כשותפו, במקום במשיב 2. בעניין זה יתקשה בית המשפט לסייע.

5. כפי שניתן להבין, המכשלה כאן היא שהמבקש חפץ להסתייע בבית המשפט על מנת לכפות על המשיב 1 שותפות. הוא מבקש להורות למשיב 1 לקנות סחורה יחד עם המבקש, ולמכור יחד עם המבקש, ולחלוק בפירות יחד עם המבקש, כאילו המשיכו בשותפות שלהם. אולם המשיב 1 הבהיר כי אינו מוכן לכך, ובית המשפט אינו יכול לכפות על המשיב להמשיך בשותפות. מובן מאליו שאם יתברר בסיומו של הליך משפטי כי מהלכי המשיב 1 היו שלא כדין, וכי הוא נטל לכיסו למעשה את נכסי השותפות, הדיר את רגליו של המבקש שלא מכוח זכות כלשהי, וגרם לו נזק כספי ( כפי שהמבקש אכן העריך כי ארע, אף שהוא מתקשה לעת הזו לכמת את נזקיו ועל כן עותר לפיצול סעדים), או אז יוכל המבקש לנסות ולהפרע מן המשיב 1, ושמא מיתר המשיבים ( ואיני חורץ דעה). אפשר גם שהמקום לבירור האמור יהיה בדרך של עתירה לפירוק השותפות, עניין שממילא אינו מסור לסמכותו העניינית של בית משפט זה, וגם בכך איני חורץ דעה. אולם סעד זמני, וספק רב – גם סעד קבוע, הכופה על שותף להמשיך בניהול השותפות, קשה לתתו בנסיבות המקרה כאן.

6. הקושי לסייע למבקש רק מתחדד נוכח מיעוט הנתונים והמסמכים. השותפות אינה רשומה, לא ברור במה בדיוק עסקה, וודאי לא כיצד התנהלה. יש קושי עצום לבקש מבית המשפט בנסיבות אלה לכפות על הצדדים לנהל אותה שותפות עלומה יחדיו. מובן גם שמתן הצו המבוקש היה מצריך את בית המשפט לפקח מעתה על ניהול השותפות: כיצד חלקו במשמרות? בהשקעה? במכירת התבלינים? באיסוף ההכנסות, והכל במזומן? בחלוקת הפירות, שהמשיב 1 טוען שממילא מעולם לא קיבל?

אם לא די בכך, הרי שגם סוגיית השכירות היא בעכרי המבקש. הוא מבקש ועליו להשיג הרי צו זמני בשני מישורים: הן המשך השותפות ( עם המשיב 1, ללא המשיב 2), הן המשך השכירות ( מול המשיבה 3, המשכירה, ותוך התעלמות מן ההסכם שכרתה עם המשיב 2). אולם גם ניסיונו של המבקש להיאחז בהסכם השכירות, שמכוחו זכותו לשבת במקום, אינו פשוט. מועד סיום ההסכם חלף לו. באין הסכמה בכתב בעניין הארכה, ניתן להביא את ההסכם לכלל סיום, זאת תוך " זמן סביר" (הוראת סעיף 19( א) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971). אפשר שבנסיבות יימצא שהפסקת ההתקשרות המיידית מצד המשכירה הייתה סבירה; אפשר שיימצא שפרק זמן קצר אחר היה די בו. אולם קשה עד מאד לראות כיצד ניתן לעתור לסעד " זמני" המחייב את המשכירה להמשיך ולהשכיר למבקש את הנכס, לכל התקופה – היכולה להיות ממושכת יחסית – של בירור ההליך העיקרי.

7. תוצאת כל האמור: אף שהמצב רחוק מלהניח את הדעת, אין כל אפשרות לסייע למבקש בדרך של מתן סעד " זמני" המחייב קיומה של שותפות עלומה עם המשיב 1, כמו גם המשך שכירות הנכס מול המשכירה על יסוד הסכם שפג תוקפו והמשכירה הייתה רשאית לבטלו, גם אם תוך זמן סביר. הבקשה נדחית אפוא. מובן שבנסיבות ייעשה הדבר ללא צו להוצאות. יבחן המבקש האם מזור יימצא לו כלל בהמשך ניהול ההליך הנוכחי, או שמא ניתן למוחקו ולפעול בנתיבים משפטיים אחרים, כאלה שאינם כורכים בחובם את הצורך בניהול שותפות עם שותף שאינו חפץ במבקש.

ניתנה היום, ז' חשוון תשע"ט, 16 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.