הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 3404-11-18

לפני כבוד השופט משה תדמור-ברנשטיין

התובע:

פלוני
ע"י ב"כ עוה"ד זיו מנדלוביץ ואח'

נגד

הנתבעות:
1. איי. די. איי חברה לביטוח בע"מ (ביטוח ישיר)
– התביעה נגד הנתבעת 1 נדחתה בפשרה
ע"י ב"כ עוה"ד מ. גנות ואח'

2. התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד זהבה פלושניק

פסק דין
לפניי תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים כמשמעות מושג זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות. על כן, בפסק דין זה אתייחס לסוגית הנזק והפיצוי בלבד.
אעיר כי במקור הוגשה התביעה הנדונה בגין נזקי שתי תאונות - נגד שתי נתבעות, כל אחת מהן - בגין נזק גוף בתאונת דרכים אחרת. בעקבות הסכמות שהושגו בין התובע לנתבעת 1, ניתן ביום 5.2.21, בהסכמה, פסק דין (חלקי מבחינת התיק) הדוחה את התביעה נגד הנתבעת 1 (בגין תאונה דרכים מיום 22.5.12), ללא צו להוצאות. כך שפסק הדין להלן - דן בתביעה נגד הנתבעת 2 בלבד (להלן "הנתבעת").
ביום 5.12.2016, עת נהג ברכבו, נפגע התובע, יליד 1974, בתאונת דרכים. לגרסת התובע ארעה התאונה בנסיבות פרטיות, תאונת שרשרת, שהשביתה את רכב התובע שנפגע מאחור ומלפנים, וגרמה לחבלות לתובע, לרבות הטחת ראשו אל מגן השמש שלפניו, וברכיו – לעבר לוח השעונים (להלן: "התאונה"). התובע טוען לנזק גוף שנגרם לו בתאונה, שמתבטא גם בנכות רפואית צמיתה ובנכות תפקודית, שבגינן נגרמו ונגרמים לתובע נזקים ממשיים וכלליים (לעבר ולעתיד) שהוא תובע בתביעה זו פיצוי בגינם. הנתבעת טוענת לנכות רפואית נמוכה וזניחה (גם משום שיש לנכות מכל נכות רפואית שתקבע לתובע נתח משמעותי בגין "מצב עבר"), ולהיעדר פגיעה בתפקוד התובע.
השאלות המרכזיות ששנויות במחלוקת בתביעה הנדונה הינן:
מהי הנכות הרפואית שיש לייחס לתובע בגין התאונה.
האם יש לייחס לתובע נכות תפקודית שנגרמה בגין התאונה, ומה שיעורה.
מהו שיעור הפיצוי המגיע על פי הדין לתובע בשל נזקיו בגין התאונה.
הראיות והעדויות שהוצגו בנדון:
התובע הגיש בנדון תצהיר מטעמו, על נספחיו: דוחות מע"מ (משנים 2015-2019), דוחות מס הכנסה (משנים 2010-2019) והודעות שומה (משנים 2010-2017); והוא נחקר לפניי.
מטעם הנתבעת הוגש תיק מוצגים, שכולל: מסמכים רפואיים, אישור המל"ל בענין רציפות הביטוח, ומסמכים רפואיים בגין חמש תאונות דרכים שארעו לתובע בעברו בימים: 13.6.2000, 13.9.2002, 27.1.2003, 1.6.2003 ו-2.1.2011. עיון במסמכים מעלה כי מדובר במסמכים שנתקבלו (ככל הנראה מכוח צווים שנתתי לבקשת הנתבעת בנדון) מאת חברות ביטוח שבהם פניות התובע בדרישה לפיצוי, מעט מסמכים רפואיים (לרבות גיליונות מלר"ד) וכתבי קבלה ויתור ושחרור.
אעיר כי בנספח ד' לתיק המוצגים מטעם הנתבעת צורף גם טופס ISO שמצביע על דיווחים לגבי 11 תביעות בגין נזקי תאונות דרכים שארעו לפני שנת 2012 תוך שימוש ברכב שהשימוש בו על ידי התובע – היה מבוטח בביטוח חובה.
בנוסף, הוגשו מטעם הנתבעת תצהירי חוקרים בליווית סרטונים (ותמונות סטילס מתוכם) שצילמו במעקב אחר התובע, שהם תוצרים של מעקב החוקרים אחרי התובע (נראה כי מדובר בשני בקרים אקראיים). אחד החוקרים נחקר לפניי, לאחר שהעיון בתצהירו ובסרטונים נערך על פי מתווה הלכת סוויסה, לאחר חקירת התובע.
כמו כן, מונו בתיק פלת"ד זה (טרם שהועבר לטיפול מותב זה באוגוסט 2019) שני מומחים רפואיים מטעם בית המשפט שמצאו בחוות הדעת הרפואיות שנתנו - לייחס לתובע נכויות צמיתות בגין התאונה. המומחה בתחום האורטופדיה גם נתן עדות בענין חוות דעתו בעניינו של התובע - בחקירתו לפניי.
א. טענות וממצאים
התובע, יליד 3.4.1974, היה כבן 42 ושמונה חודשים במועד התאונה (5.12.16), וכיום הוא כבן 47 וחמישה חודשים. התובע טוען בסיכומיו כי על פי חוות הדעת הרפואית וחקירת המומחה הרפואי עולה כי נכותו הרפואית המשוקללת בגין נזק הגוף שנגרם בתאונה מסתכמת ב-29%. עוד טוען התובע גם כי בהתחשב בפרשת הראיות יש לייחס לו נכות תפקודית בגין התאונה בשיעור 32.5%.
לעומתו, טוענת הנתבעת בסיכומיה כי בהתחשב במה שעלה בחקירת המומחה ובחקירת התובע וספקות שעולים לגבי אמינותו של התובע, יש להפחית מנכויותיו הרפואיות שמבקשים לייחס לתאונה הנדונה – בגין נכויות שיש לשיטתה לייחס לתאונות שארעו לתובע בעבר; תאונות שלטענת הנתבעת - לגבי חלקן, למרות חובתו של התובע על פי הדין - לא דיווח, לא - לנתבעת ולא - למומחה הרפואי. ולחילופין, טוענת הנתבעת כי יש להעמיד את הנכות הרפואית של התובע בגין התאונה על שיעור של 10% בלבד; ובהתאם, ועל פי הממצאים הנוספים שניתן לגזור מהראיות שהוצגו בנדון ומהעדויות שנשמעו – אין לייחס לתובע כל פגיעה תפקודית בגין התאונה הנדונה.
כמפורט להלן, מעיון במכלול הראיות והעדויות מצאתי כי התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 5.12.16 ובגינה נותרה לו נכות רפואית מסוימת, שיש לייחס לה גם פגיעה מסוימת בתפקודו בעבודה. את המסוימות הזאת - אקבע בפרקים הבאים, לאחר שאתייחס בפרק זה למארג הראייתי שהוצג ולחיתוכו בהתאם לנטל ההוכחה הרלוונטי.
אקדים ואומר, כי לא מצאתי לקבל את העמדה שעולה מטענות הנתבעת בסיכומיה כי אך בשל מקצועו של התובע, חוקר פרטי בעל משרד לחקירות, יש לנקוט לגביו "כבדהו וחשדהו" בדגש על הסיפא, בגישה שחורגת מזו שבית המשפט נוקט כלפי כל תובע. לפי הדין בית המשפט מצופה לנסות לאתר בכל מחלוקת עובדתית המובאת לפניו את "סימני האמת", ללא משוא פנים, ובין היתר, מבלי לכבול עצמו בדעה קדומה כלפי צד הנדון לפניו; לרבות – לא בשל מקצועו.
מצאתי כי ארעה לתובע תאונת דרכים ביום 5.12.16 וכי התובע נחבל בה. התובע אמנם מסתפק ב"עדות בעל דין יחידה" בכל הקשור לנסיבות אירוע התאונה, אך לעדותו מצטרפים מסמכים "מזמן אמת", לרבות דיווחים שדווחו בסמיכות למועד התאונה, הן - למשטרה, והן - למבטחת (הנתבעת), שבהם פרטי מכוניות נוספות שהיו מעורבות בתאונה, שלפחות אחת מהן מבוטחת בהפניקס; וכמובן – מסמכי חדר המיון והטיפולים שלאחריו שבהם רישום נתונים שנחזה שנרשמו בעקבות תיאור התובע את התאונה. הנתבעת נמנעה מלחקור לגבי נסיבות התאונה (לבד משאלת עוצמתה, אליה אתייחס), כך שבמסמכים אלה יש כדי להוות סיוע לעצם התרחשות התאונה, במיוחד כשהנתבעת לא מצאה לחלוק על כך שהתובע היה לבד במכוניתו בעת התאונה.
התאונה הנדונה היתה "תאונת שרשרת" בה נהדף רכבו של התובע מפגיעת רכב מאחור ופגע ברכב שעמד מלפניו [ס' 5 לתצהיר התובע]. מ'טופס מידע על נתוני תיק תאונת דרכים' של המשטרה, שמולא כבר ביום 6.12.16, עולה כי התאונה ארעה בשעה 9:30 וכללה לפחות עוד שני רכבים (כאמור, אחד מהם מבוטח אצל הנתבעת). ב'הודעה על מקרה ביטוח רכב' שנחזה כי מולאה ביום התאונה (הנתבעת לא התכחשה במפורש לקבלתה) נרשם דיווח על תאונת שרשרת בנסיעה בפקק, שכללה ארבעה רכבים (לפי הדיווח, הרכב שפגע בתובע מאחור – גם הוא נפגע מפגיעת רכב שנסע מאחוריו).
המומחה הרפואי מבהיר בחוות דעתו כי מדובר בתאונה שמנגנון פגיעת התובע בה הוא WHIPLASH "במנגנון כפול של התנגשות אחורית וקדמית". אני מוצא לקבל מנגון זה כממצא, כאשר הוא נמסר במספר מסמכים סמוכים למועד התאונה, כאמור, והנתבעת נמנעת מלחקור לגבי המנגנון של התאונה (כשיש לה מקור מידע לכאורי מנהג רכב נוסף שהיה מעורב בתאונת השרשרת, שהשימוש בו בוטח על ידה, כאמור).
לצד זה שאני מקבל כממצא את נסיבות התאונה כפי שתוארו לעיל, אני מוצא גם כי מעדותו של התובע עולה נטייה להאדיר את עוצמת התאונה והשפעתה. כך, אף שהתובע גורס בתצהירו כי "התאונה היתה קשה באנרגיה גבוהה והרכב הושבת", ואף שעמד בחקירתו לפניי על כך ש"הרכב הושבת" [ס' 7 לתצהיר; עמ' 65-66 לפרו'], מתברר בהמשך חקירתו כי בעקבות התאונה לא נדרש זימונו של גרר, וכי התובע נהג ברכבו ממקום התאונה הישר למוסך; ועוד - לפי מסמכי חדר המיון - גם כריות האוויר לא נפתחו.
עוד מתברר, ב"עדות כבושה" של התובע, כי הוא גורס שהסיבה לכך ש"שבחברת "הפניקס" אין שום תביעת רכוש שלך, בוודאי לא דו"ח שמאי שמעיד על איזושהי השבתת רכש" , היא ש"מבטחת רכב צד ג' הודה באשמה בתאונה ושילם את הפיצוי" [עמ' 12 לפרו'] ; העדות היא "כבושה" באשר היה זה התובע שבחר להציג בעדותו הראשית את השבתת הרכב כאינדיקציה לכך שהתאונה היתה בעוצמה גבוהה. התובע מעיד בחקירתו שקיים דו"ח שמאי בענין הנזק שנגרם בתאונה לרכב עצמו, אך איננו מספק הסבר מהותי מדוע לא הוצגו מטעמו - הדו"ח האמור או לפחות - תמונה של "האוטו מורסק" [עמ' 11 לפרו']; ודוק, גם ב"עדותו הכבושה" של התובע - לא נטען כי דו"ח השמאי בידי הנתבעת.
ובכן, בנסיבות, בהן נחזה שהתובע מבקש לבסס את עוצמת פגיעתו גם על עוצמת מנגנון התאונה, לא די ב"עדות בעל דין יחידה", ולמול העובדה שמתברר כי הרכב המשיך לנסוע וכריות האוויר לא נפתחו, היה עליו להביא סיוע, למשל – בדמות דו"ח השמאי או תמונות, כאמור.
אם נחזור לנסיבות התאונה, מחקירת התובע עולה כי התאונה ארעה, לגרסתו – במהלך נסיעה לפגישה שקבע לשעה 9:00 או 9:30 עם חבר, וכי רק לאחר כשעה וחצי – שעתיים פינה עצמו מהמוסך למיון [עמ' 10-11 לפרו']. אעיר כי שעת הקבלה על גיליון חדר המיון – מציגה אפשרות של שיהוי של מעל לשלוש שעות בין מועד התאונה לפניה למיון. גם בשיהוי זה בהגעת התובע בכוחות עצמו לחדר המיון, לצד ממצאי הבדיקות בחדר המיון (שיפורטו להלן), אין כדי לתמוך בגרסת התובע כי "התאונה היתה קשה באנרגיה גבוהה", ולהותיר אותה בגדר התרשמות סובייקטיבית.
בהערת ביניים, אעיר כבר עתה כי אף שכאמור עולה מעדות התובע נסיון להאדרה מצד התובע, בנסיבות ענייננו, אינני מקבל את התווית שמבקשת הנתבעת באמצעות החקירה הנגדית מטעמה להצמיד לתובע כ"משקר" [עמ' 34 ו-54-55 לפרו']. הקביעה שמישהו שיקר או משקר שמורה לבית המשפט; ועימות נחקר בחקירה נגדית בטענתה ישירה של "אתה משקר" ראוי שיעשה במקרים חריגים ביותר, כשהשקר "צף על מי הראיות" שמוטחות מול הנחקר, ולא - כאשר לנתבעת אין ראיה מעמתת בעליל ברורה וחדה למול גרסת התובע.
עוד אינני מקבל את נסיון הנתבעת לזרוע ספקות על פי השערות או אמירות מפי השמועה; כך, גם - לגבי האפשרות שמדובר בתאונה פרטית בלבד (ולא – תאונת עבודה). אזכיר, כי בכל הקשור לאפשרות של היותה של התאונה גם "תאונת עבודה" – הנטל הוא על הנתבעת. התובע לא ציין בתצהירו כי מדובר בתאונה עבודה או שהתאונה ארעה בדרך לעבודה. במקרה של עצמאי, שהוא עוסק מורשה, שעיתותיו בידיו, אינני מוצא כי די בהצבעה על שעת התאונה כדי לשכנע בסבירותה של האפשרות שהנסיעה היתה לעבודה או - במסגרת עבודה; במיוחד – כשמתברר מעדות התובע בעקבות שאלות שהנתבעת בחרה להציג לו, כי אירוע התאונה איננו נמצא על התוואי בית – עבודה. אפנה עוד לכך, שהנתבעת בחרה לשאול בשאלון שהציגה לתובע [ נ/1] שאלה קצרה בלבד בענין הקשר לעבודה (ללא כניסה לנסיבות הפרטניות של הנסיעה), כאשר באמצעות שאלון מתאים יכולה היתה לעמוד, עוד טרם הגשת הראיות מטעמה - על מסירת גרסה מפורטת מוקדמת מאת התובע בענין נסיבות התאונה; בנסיבות, היא נחזית כמי שבחרה לא לעשות כן.
עוד דוגמא לנטייה להאדרה מצד התובע, מתבטאת בנסיון להפתיע בחקירתו עם הסבר לתנודות בשכרו שיתאים לטענת גרימה בגין התאונה. כך, למול שאלה בענין ירידה עקבית בשכרו – טרם התאונה, מבקש התובע לפרש לראשונה בחקירתו את הירידה הרציפה בהכנסותיו החל משנת 2010 ועד 2015, כאילו בהקשר של העקביות - היא נחלקת לשתי תקופות, כשלגבי כל תקופה – תובנה שונה: "מ-2011 עד 2013 מדובר בירידות שכל עצמאי חווה כירידות מינוריות, זה לא מדובר במשהו משמעותי. ב-2014 ו-2015 אכן חלה ירידה משמעותית". כך, גם המידע בענין מכרז קרנית, שמסופק ב"עדות כבושה" רק בעדות התובע בחקירתו בבית המשפט: "ובשנת 2013 "קרנית" מסיבות אלו ואחרות, נאלצו לצאת למכרז לחוקרים שחלק מהמכרז הזה קבע חלוקת עבודה שונה והדבר הזה הוביל לירידה משמעותית בהיקף העבודה. וזו הסיבה לירידה ב-2013 ו, סליחה, ב-2014 ו-2015" [עמ' 24-25 לפרו'].
אולי אם התובע היה מוצא ליתן הסברים אלה בתצהיר שהוגש מטעמו כעדות ראשית, כך שלנתבעת היה יומה והיא יכולה היתה להיערך ולהתמודד עם המושג "ירידות שכל עצמאי חווה" ועם הטענה של השפעת המכרז של "קרנית", ניתן היה להמנע מלייחס לעדות התובע בהקשר זה נטייה להאדיר את השפעת תוצאות התאונה (במתן עדות שבבסיסה טוענת כי הכנסותיו בשנים 2012 ו-2015 אינם משקפות את יכולת השתכרותו בתקופה הסמוכה לתאונה). כשתובע בתיק נזיקי מציג תמונה של נתוני הכנסות שסימן השאלה העולה מהם בהתייחס לקשר הסיבתי בין התאונה להכנסותיו בולט מעצם טיבם של הנתונים, עליו להמנע מעדות מפתיעה; שבנסיבות ענייננו יש לראותה כ"עדות כבושה".
אזכיר כי הנתבעת הודיעה בתיק המוצגים, וגם קודם להגשתו, כי היא עומדת על הגשת דוחות מס ההכנסה של התובע ודוחות השומה באמצעות רואה החשבון של התובע, "אשר יידרש להביא עימו את חומר הגלם אשר עמד לפניו בעת עריכת השומות". התובע לא מצא למסור את חומרי הגלם (גם לא - באמצעות רואה החשבון), ואני מוצא כי גם בכך נמנע מן הנתבעת לבחון את עמדת התובע שהתבררה במהלך חקירתו, כי קיימות תקופות שונות וסיבות שונות לירידה בהכנסותיו, לרבות בחינת שינוי לקוחות בעקבות המכרז הנטען, ומיפוי מדייק יותר של השכר שהתקבל ביחס לתקופות עבודה; במיוחד - לאחר שבתצהיר העדות הראשית הוצהר כי בפועל קיימים עיכובים ארוכים בתשלומים אלה בין מועד ביצוע העבודה לבין מועד התשלום בפועל, עד אפילו לסכומים של כמאה אלף ₪.
עוד מצאתי, מצאתי כי התובע נחבל בתאונה במנגנון האמור - באופן שהותיר בו נכות צמיתה. בגיליון המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים (מלר"ד; להלן: "גיליון חדר המיון"), הרלוונטי לתאונה זו, נרשמה כמועד קבלתו של התובע – השעה 12:55. תחת 'סיבת הפניה' נרשם בכתב יד: "בן 42, בריא בד"כ הבוקר מעורב בתאונת דרכים כנהג. היה בפקק ונכנס בו רכב מאחורה ומקדימה. נהג לבד ברכב. לא הופעלה כרית אויר נחבל בראשו ממגן שמש. סובל מכאבים בגב תחתון וצוואר, הגיע בהליכה. שולל הקאות... (שתי מלים - לא ברורות)".
ב'סיכום ייעוץ – ייעוץ אורתופדיה' (סיכום מודפס) נרשם: "לדבריו, ת"ד כנהג חגור, מנגנון אחורי (תאונת שרשרת), ללא פתיחת כריות אויר, ללא איבוד הכרה. לדבריו כאבים מתגברים בצוואר ועמ"ש מתני, כמו כן מציין חבלת בירכיים. ללא הקאות או שינוי בסוגרים".
עוד עולה מהסיכום כי הבדיקה הקלינית לא גילתה ממצאים מיוחדים, כך גם - הבדיקה הנוירולוגית [תחת 'בדיקה גופנית/נוירולוגית' נרשם בכתב יד בגיליון חדר המיון].
התובע שוחרר בו ביום מבית החולים, ליומיים מנוחה יומיים והנחיות למעקב במקרה של המשכות הכאבים.
מסמכים אלה, והמסמכים הרפואיים הנוספים בתיק זה של פניות וטיפולים מול קופת החולים ובדיקות הדמיה שביצע, כפי המשקל שניתן להם בחוות הדעת הרפואיות, והקביעות העולות מחוות הדעת ומחקירת המומחה - מהווים בסיס שדי בו על מנת לקבוע שהתובע נחבל בתאונה ונגרם לו נזק גוף שאף מתבטא בנכות רפואית צמיתה.
אינני מקבל את עמדת הנתבעת כפי שעולה מסיכומיה כי בהתנהלות התובע בתיק זה יש משום הסתרת נתונים מהותיים לגבי עברו, שיש בהם כדי לפגוע מהותית ביכולת התגוננותה בתיק זה.
כפי שיפורט להלן, אני מוצא כי התובע בענייננו אכן לא יצא מגדרו על מנת להזכר - לצורך ניהולו של תיק זה - בפרטי כל תאונה שארעה לו בעבר; זאת, בין היתר, בשל תפיסתו כי מדובר בתאונות קלות ביותר; בהתאם התובע לא מסר פרטים לגבי תאונות קלות אלו (פרטים שהנתבעת פעלה לאתר ולמצוא). עם זאת, אינני מוצא שמדובר בהסתרות מכוונות היורדות לליבת המחלוקת.
הנתבעת מפנה בסיכומיה לכך שלשיטתה עולה מהראיות שהתובע לא דיווח לנתבעת על תאונות נוספות (נוספות לשתי התאונות שנתבעו בתביעה הנדונה) שהיו לו בעבר, ושכל אימת שנוח לו הוא מתחמק בטענה שאינו זוכר, מה שלטעמה מצביע על העדר מהימנות אצל התובע. זאת - במיוחד כשמדובר בתובע שמעדותו עולה שהוא מכיר את תחום תביעות הפלת"ד, באשר הוא משמש חוקר פרטי שנותן משך שנים שירותי חקירות גם בתיקי תאונת דרכים מסוג זה. לשיטתה של הנתבעת, בהשמטות או הסתרות אלה בגרסתו של התובע יש כדי להביא לקביעה כי אין לתת אמון בתביעה כולה. בהתאם מפנה הנתבעת להלכת ע"א 765/18 חיון נ' חיון ואח' (פורסם; 1.5.2019), לפיה, כשעדות התובע מתבררת כנגועה בשקרים הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת, הם לבדם צריכים לשמש בסיס לדחיית התביעה.
ובכן, לא מצאתי כי התובע הסתיר כי היו לו תאונות דרכים קלות בעבר . כבר בתגובתה לבקשת התובע למינוי מומחים בנדון - הצביעה הנתבעת על כך שלשיטתה עבר התובע 13 תאונות דרכים בעבר. אכן כטענת הנתבעת בתגובתה ההיא – התובע גם לא טרח להגיש "תצהיר בריאות" בנדון [טופס 2 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986]; אך, בפועל הנתבעת הסתפקה באותו שלב בכך שהתובע השיב לשאלה בשאלון שהציגה לו, שערב התאונה היה "בריא", ולשאלה: "האם ארעה לך תאונה כלשהי לפני התאונה נשוא כתב התביעה?" [שאלה 11], השיב: "מלבד שתי התאונות הכלולות בכתב התביעה נפגעתי בעבר בתאונות קלות ללא פגיעות של ממש. לא זוכר בדיוק את התאריכים".
אפנה כבר עתה לכך שלגבי ארבע מתוך חמש תאונות הדרכים מעברו של התובע שהנתבעת הגישה בתיק המוצגים מטעמה את מסמכי המבטחות לגבי תביעות שהוגשו להן בגינן – קיים גיליון מלר"ד (גיליון חדר מיון), שהיה בפניי המומחה הרפואי בענייננו בעת מתן חוות דעתו הרפואית. מחוות הדעת עולה כי המומחה התחשב גם באמור באותם גיליונות בעת שקבע שיש להפחית מהנכות הרפואית שמצא אצל התובע נכון למועד בדיקתו "נתח" מהנכות בגין "מצב עבר". לגבי התאונה מיום 13.9.02 – לא קיים גיליון חדש מיון, כשנחזה שלא היתה פניה לחדר מיון, אך אני מוצא כי גם היא נחזית תאונה קלה. לגבי תאונה זו – הוצגה למומחה תעודת מחלה בה נרשם באנגלית נקע בזרוע שמאל, כשלפי מכתב הדרישה שנמסר מטעם התובע למבטחת בגין אותה תאונה, עולה כי התובע כלל לא פנה למיון, אלא – פנה לרופא הקופה יומיים לאחר התאונה - בתלונה על כאבים עזים ביד שמאל. מסמך הפשרה בענין אותה תאונה מגלה כי התביעה הזאת סולקה בפשרה כנגד סך של 1,500 ₪.
גם בחקירתו בבית המשפט מאשר התובע כי היו לו בעבר "תאונות קלות", שמשמעו: "שסבלתי מפציעות קלות ביותר...גב צוואר וטיפול במיון, אולי ביקור אחד אצל רופא קהילה, זה הסדר גודל, פציעות קלות" [עמ' 14-15 לפרו'].
הנתבעת נערכה להוכחות באופן שצירפה לראיותיה דו"ח ISO [נספח ד' למוצגי הנתבעת]. מעיון בדו"ח זה עולה כי עד לשנת 2011 על שמו של התובע כ"מבוטח" נרשמו במאגר המידע שהוקם מכוח פקודת ביטוח רכב מנועי - 11 תביעות בגין תאונות דרכים, החל מיום 10.2.1996 וכלה ביום 2.2.2011. לגבי חמש מהן (משנת 2000 ואילך) הוצגו בענייננו מסמכים רפואיים (שהיו גם לפני המומחה), ומסמכי פשרה, כאמור.
התובע שמתנגד לעצם השימוש שהנתבעת מבקשת לבצע בדו"ח ה-ISO, בהיותו חסוי, מפנה לכך שמימלא עצם איזכורה של תאונה כלשהי בדו"ח ה- ISO איננו מלמד בהכרח על פגיעת גוף או נכות למבוטח, שכן על בסיס פוליסת החובה יכול עקרונית לתבוע גם מי שנסע ברכב (שהשימוש בו מבוטח בפוליסה שהוצאה על שמו של התובע) או אפילו נהג בו - שאינו התובע, וגם צד שלישי - הולך רגל שנפגע בתאונה.
אצביע על כך שכבר ב-19.5.20 ביקשה הנתבעת וקיבלה מבית המשפט צווים המורים לכל אחת מחברות הביטוח שהיו מעורבות בתביעות שהופיעו בדו"ח ה-ISO, למסור עותק של תיקי התביעות שטופלו על ידן, לרבות - חוות דעת רפואיות. כאמור, נראה שהמסמכים הרפואיים הרלוונטיים לחמש מהתביעות האלה, היו בידי הנתבעת כבר בעת שהמסמכים הרפואיים הרלוונטיים הוצגו למומחה מטעם בית המשפט – למתן חוות דעתו. אין בקרב מסמכים אלה חוות דעת רפואית כלשהי, מה שסביר - כאשר עולה מהמסמכים שבפניות שנערכו מטעמו בדרישה לפיצוי לא העלה התובע מול מי מהמבטחות טענה לנכות צמיתה באותן תאונות.
אפשרתי לנתבעת ארכות לקבלת החומרים מאת המבטחות, ודיון ההוכחות בנדון התקיים רק למעלה מחצי שנה לאחר משלוח הצווים לחברות הביטוח. בתום דיון ההוכחות הבהרתי לנתבעת כי היא רשאית לבחון האם נדרשים לה מסמכים או עדויות נוספות בהקשר של מצב העבר ולהודיע ולבקש, והיא בחרה שלא לבקש דבר.
משלא הוצגו מטעם הנתבעת מסמכים לגבי חלק מהתביעות המופיעות בדו"ח – אותן תאונות מהשנים 1996-1998, קיימת סבירות מסוימת שהתובע עצמו לא נפגע בהן. אסתייג כאן לגבי התאונה מיום 27.11.2001, שבה נראה כי התובע נחבל, אך בחבלה שהניבה תלונה אחת ברישומים הרפואיים של רופאי הקופה. מכל מקום, במרחק הזמן, שהמומחה מצא לכנותו "ארכיאולוגיה 16 שנים אחורה" [עמ' 66 לפרו'], אני מוצא כסביר שהתובע איננו זוכר פרטים לגבי התאונות הנ"ל, וכן, שבכל מקרה, האפשרות המעשית של התובע לשחזר פרטים כאלה - מוגבלת.
מכל מקום, היה בידי הנתבעת וס"ר, שבאמצעותו יכולה היתה לפנות לכל מוסד רפואי שרצתה. אינני מקבל את טענת הנתבעת ממנה משתמע כי אולי בגין מי מהתאונות הנוספות פנה התובע לרופא פרטי או רפואה פרטית, שפרטיהם לא נמסרו בוס"ר. התובע היה אז בשנות העשרים שלו, ואין כל הגיון לייחס לו תכנון ארוך טווח של הסתרת תאונות קודמות תוך בחירה ברפואה פרטית.
עוד, בנסיבות אלה, טענת הנתבעת לגבי ביקור אפשרי של התובע בבית חולים בגין מי אותן תאונות נוספות שכאמור המומחה מתייחס אליהן בחקירתו: "אבל אל תלגי לארכיאולוגיה 16 שנים אחורה" [עמ 66 לפרו'], שלכאורה - לא יכולה היתה לאתרו בשימוש בוס"ר שלא מציין את אותו בי"ח מלפני למעלה מ-16 שנים – איננה משכנעת. גם אם מי מהתאונות האלה היתה בגין פגיעת גוף שנפגע התובע בתאונת דרכים בשנים 1996-1998 ו-2001 ככל שמי מהתאונות האלה היתה יותר מאשר חבלה חולפת, נסיון החיים מלמד שהיתה לכך אינדיקציה גם במסמכי הקופה; ואלה - גלויים לנתבעת, גם ללא "מסרקות ברזל" (לשון התובע).
בנסיבות אלה, אני קובע כי הנתבעת מוחזקת כמי שהיו בידיה בעת חקירת התובע והמומחה כל המסמכים שהיו יכולים להיות רלוונטים לה לצורך חקירת התובע - בהקשר של כל תביעה נוספת בגין תאונת דרכים, או את המומחה - בהקשר של "מצב עבר" או פגיעות אפשריות נוספות, והסבירות שבניגוד לגרסתו היתה ביניהם תאונה שאיננה קלה היא נמוכה.
אני מוצא כי גם חמש תאונות העבר שהמסמכים לגביהן כן אותרו (שארבע מהן כללו ביקור במלר"ד) – היו תאונות קלות, חלקן - קלות ביותר. כפי שמציג התובע ארבע מחמש התאונות שהוצגו בגינן מסמכי תביעות קודמות הסתיימו בפשרות של ערכי מטרד בגין "נזק של מה בכך", ללא נכות, שלושה מהם – תיקי "חדר מיון". לגבי התאונה מ-1.6.03 – שולם 13,670 ₪, שהוא ערכי כאב וסבל בלבד, והוא - הסכום הגבוה ביותר ששולם.
אכן, לא נמצא כתב קבלה ושחרור לגבי התביעה בעקבות התאונה מיום 27.1.03; אך אפנה לכך שניתן לראות במכתב הדרישה שהציג מטעמו של התובע עו"ד ר.ר., שהתובע פנה למיון רק יום לאחר אותה תאונה, ורותק למטתו בעקבות כאבי צוואר וגב לשלושה ימים בלבד, וכי דרש לצרכי מו"מ 15,000 ₪ בלבד. מדובר אם כן, בתאונות שלא עולה שהסתיימו בחבלה של ממש (משהו שדרש - גיבוס או ניתוח), ושמכל מקום - התובע לא טען בגינן לנכות צמיתה.
לסיכום, אני מוצא כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי בגין כל 11 תאונות הדרכים (שקדמו לתאונה משנת 2012), מדובר בתאונות שבגינן נגרמו לתובע נכויות צמיתות, ואני מתרשם כי מרביתן תאונות "חדר מיון" ונסגרו בסילוק מהיר בסכום נמוך מאוד בשל "נזק של מה בכך". ודוק; כפי שיובהר להלן בפרק בענין הנכות הרפואית, אין באמור כדי לומר, שאין להתחשב בקיומן של התאונות, במיוחד כאשר מדובר בתאונות שבהן תלונות בגין חבלות או כאבים באותם איברים שנקבעו בגינן בתאונה הנדונה בענייננו נכויות צמיתות – כבסיס או רקע לקביעת "מצב קודם".
הנתבעת חקרה את התובע גם בגין תאונה שלא היתה תאונת דרכים, שמתברר כי ארעה לו בגיל 17. לפי נוסח השאלות שנשאלו בחקירת התובע התרשם בא-כוח התובע כי באת-כוח הנתבעת הסתמכה בשאלתה על מה שנמסר לה בע"פ על ידי מי שהיה בא-כוח התובע בזמנו - שייצג אותו באותה תביעה. בא-כוח התובע התנגד במהלך החקירה לשאלה בגין חסיון עו"ד-לקוח. אמנם בדיון הערתי כי יכולות להיות לעמדתו של התובע העומדת על חיסיון - השלכות, אך לאחר עיון, אני מוצא כי מעדות התובע עולה כי שיתף פעולה ומסר פרטים לגבי אותה תביעה, ככל שזכר. מכל מקום, כפי שכבר ציינתי בפתח פרק זה, אין משקל של ממש לחקירה על בסיס השמועה, שאין בעקבותיה ראיה מעמתת ומאמתת. הנתבעת לא הציגה לתובע מסמך רפואי שסותר את עדות התובע כי, כגרסתו - מדובר בתאונה שבה סדק את ידו , והתרשמתי שאכן זכרונו של התובע לגבי אותה תאונה קלוש, כאשר, בהיותו קטין - הוריו ניהלו אותה עבורו [עמ' 17-19]. הנתבעת גם לא הביאה מטעמה עד לסתור את גרסת התובע לגבי תאונה זו (ואם מקור המידע הוא בא-כוחו – לא בכדי).
אבהיר, כי הואיל והתובע לא טען להיעדר תאונות בעבר בעדותו הראשית, ולא בעדותו בתחילת חקירתו, גם אין מדובר ב"עדות כבושה". התובע אישר בחקירתו כי היו לו בעבר תאונות קלות, והנתבעת מצאה להציג לפניו כעבודה שהיתה לו תאונה קלה גם בגיל 17. נשאל ונענה - מבלי שלמול גרסת התובע בחקירתו הוטח כו מסמך רפואי או עדות המלמדים אחרת. אמנם, ניתן עקרונית לזקוף לחובת התובע שלא דיווח מראש על תאונה שהיתה לו בגיל 17, אך כאמור, התובע לא הכחיש שהיו לו תאונות קלות בעבר, ולפי תאורו את תאונה זו – לא מופרך שראה בה תאונה קלה. כאמור, הנתבעת לא הביאה ראשית ראיה לכך שהיה מדובר בתאונה קשה או "תביעה גדולה". ובכל מקרה – לא עולה ממכלול העדות שמדובר באותה תאונה בפגיעה באיבר שלגביו נטענה פגיעה בענייננו; כאשר לא הוצגו מסמכים רפואיים, גם לא – מסמכי הקופה, שסותרים גרסה זו.
ועוד, בשלב זה, אציין, כי לא שוכנעתי לקבל את טענת הנתבעת שהתובע אישר שהתאונה שהיתה לו "תאונה גדולה" בעברו. עיון קשוב בפרוטוקול, מעלה כי לא עולה מחקירת התובע כי הוא מאשר שמדובר ב"תביעה גדולה"; מרצף החקירה ותשובותיו של התובע, עולה בעליל שהוא בעצם חוזר עם סימן שאלה על אמרה שמקופלת בשאלה שהציגה לו באת-כוח הנתבעת שאיגדה באותה שאלה: "טיפל בכך בתביעה מאוד גדולה" - דרישה להתייחסות התובע לשתי עובדות שהחוקרת מציעה לו, האחת - שעורך הדין המדובר (ק.ל) טיפל בו בתביעה בעברו, והשניה - שהתביעה היתה גדולה? ולכן, כשהתובע משיב: "נכון" יש לברר עמו על איזה עובדה השיב. ואכן - מוצגת לו השאלה המחדדת: "קיבלת פיצוי מאוד גדול", והוא לא מאשר עובדה זו. באותו שלב, התובע בעצם עוצר ובוחן מה השיב, ושואל: "תביעה גדולה?" , ואז מוסיף בשולי השאלה - "אוקיי". אני מוצא כי האמירה הכוללת הזאת - נחזית להיות תגובה של מי שמסתייג לגבי הקביעה של הגודל, אך ממתין להבין אלו פרטים מבוקשים ממנו בעניין אותה תביעה [עמ' 15-16 לפרו'].
לסיכום, הנתבעת יודעת שעל מנת להוכיח ש"מצב העבר" חמור יותר ממה שהוצג מטעם התובע (תביעות קלות), או - ממה שנמסר למומחה, היה עליה להציג מסמכים רפואיים; כלשון הנטען מטעם התובע בסיכומיו: "נזקי גוף מוכיחים באמצעות תיעוד רפואי". מסמכים כאלה, שמצביעים על פגיעות אקוטיות או חמורות בעבר – לא ראיתי; לא פגיעות שנחזות להיות כאלה, ומכל מקום – לא תביעות שבגינן מצא התובע לתבוע בגין נכות צמיתה.
התובע מפנה בסיכומיו לכך שגם מתוצרי מעקב החוקרים בשני ימים אקראיים שונים, עולה מתנועות התובע כי התובע סובל בפעולות היומיומיות הפשוטות של כניסה ויציאה מהרכב ונמנע מהוצאת מטען מהבגאז'. הנתבעת איננה מכחישה במפורש שזה החזיון שעולה מצפיה בתוצרי החקירה, ואף טוענת להעמדת פנים של התובע. אינני מקבל את טענת הנתבעת כי הרימה את הנטל להוכיח שהתובע היה מודע לכך שהוא מצולם בעת המעקב אחריו. הנתבעת בחרה לעכב את העיון בתוצרים אלה עד לאחר חקירת התובע, והיא זו שבחרה לא לחקור את התובע בעניינם, גם לא - לעמת אותו מול ההשערה שהיה מודע או העמיד פנים. על כן, מדובר בהשערה המועלית בסיכומי הנתבעת; השערה ספקולטיבית הטעונה הוכחה, שלא הוצגה.
עיון בצילומי החוקרים, אכן מגלה שהתובע יכול לנהוג ולהכנס ולצאת ממכוניתו, אך מגלה גם כי התובע מבצע את הפעילות תוך תנועות שנחזות כמגלות מאמץ להתגבר על כאבים, ושסביר שהוא במועד בו צולם - נמנע מהרמת משאות כבדים. לסיכום, אופן התנהלותו של התובע כפי שהוא משתקף מסרטוני החוקרים, מתיישב עם טענתו לכאבים ומגבלה מסוימת.
עוד אציין, כי אינני מקבל את טענת הנתבעת שהתובע פעל על פי אינטרס - להקטין בעדותו בחקירתו הנגדית את השפעת נזקי התאונה הראשונה (מ-2012, שהתביעה בגינה סולקה בפשרה). בתצהירו הצהיר התובע [סעיף 6]: "המשכתי לסבול בעיקר מכאבי גב וצוואר אבל לא הלכתי לטיפולים נוספים והמשכתי בחיי". אמנם הנתבעת טוענת כי התובע קיבל טיפולי פ יזיותרפיה והכחיש זאת בחקירתו, אך המומחה הרפואי, שהמסמכים הרפואיים היו לפניו, מבין את המסמכים הרפואיים ככאלה שמפנים את התובע לפיזיותרפיה, אך לא מגלים שקיבל בפועל את הטיפול [ר' מסמך 1 ברשימת המסמכים שבחוות הדעת, וקביעתו: "לא טופל בפיזיותרפיה" שבשולי אותו עמוד]. על רקע, זה עדות התובע בחקירתו שלמיטב זכרונו לא קיבל טיפולי פיזיותרפיה, כלל איננה מופרכת [עמ' 8 לפרו'].
עוד אינני מקבל שהנתבעת הרימה נטל להוכיח את הנטען בסיכומיה, כי התובע הסתיר תאונות מאוחרות במועדן לתאונה הנדונה. לשאלת הנתבעת התובע מעיד בחקירתו שהיו שתי תאונות מאוחרות לתאונה בענייננו, אך אלו היו תאונות פח בלבד, ללא פגיעת גוף של התובע [עמ' 13-14 לפרו']. להוציא טענה בעלמא, הנתבעת לא הציגה בהקשר זה ראיה שמעמתת את התובע עם גרסתו זו. ובנסיבות האלה, אינני מוצא כי יש לייחס משקל לדרישה המשתמעת של הנתבעת שהגרסה הזו - תופיע מראש בעדותו הראשית.
אם כן, ניתן למצוא בעדות התובע אספקטים שמגלים נטיה להאדרה של הנזק המיוחס לתאונה בענייננו, אך אינני מוצא כי ניתן לאפיין את העדות כעדות שקר היורד לגרעין או ליבת תביעתו.
על כן, בניגוד לטענת הנתבעת, בנסיבות ענייננו, אין לטעמי לשלול באופן גורף - בענייננו - הסתמכות זהירה ומדודה על גרסת התובע, ואין להחיל את ההלכות בעניין שקר מוחלט, שכאמור נוגעות לשקר שיש בו כדי להפריך את העילה ולו בחלק מוגדר ממנה [ראה ע"א (י-ם) 6275-05-10 מדינת ישראל - משרד הביטחון נ' עזבון המנוח פארס ענאד זמן (פורסם; 7.8.11); ו-ת"א (עכו) 44969-11-12 מוחמד פאעור נ' פאעור וג'די (פורסם; 31.1.15)].
מאידך, קושי ראייתי שיש לזקוף לחובת התובע בענייננו הוא היעדר סיוע ל"עדות בעל דין יחידה", בכל הקשור לרמת הפגיעה התפקודית בעבודה והעזרה שלטענתו נדרשת במילוי חלקו במטלות הבית. התובע מצא שלא להביא בענייננו עדות מסייעת, לא - של אנשים שהוא עבד עמם או עובד עמם כיום (והוא מעיד בחקירתו שחוקרים עובדים על פי רוב בזוגות), ולא – של מי מבני משפחתו.
כידוע, קיימת חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין הימנעות תובע מלהציג ראיות שהיו בהישג ידו ללא הסבר סביר לאותה הימנעות, כדין הודאה בכך שאילו הובאו אותן ראיות הן היו פועלות לרעתו [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ פ"ד ס"א (3) 18, 61 (2006); ב-ע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית פסקה 7 (פורסם; 26.5.2011)].
כפי שאציג להלן, לממצאי לעיל, תהיה השלכה בקביעת הנכות הרפואית ובניתוח הנכות התפקודית שיש לייחס בענייננו לתאונה; ובסופו של דבר - בקביעת הפיצויים לראשי הנזק השונים.
בשולי הדברים, אציין כי אין בכוונתי לקבוע מסמרות לגבי השימוש שעשתה הנתבעת – בנסיבות ענייננו - במסמך ה-ISO. אכן לפי הוראת סעיף 8(א) ל תקנות ביטוח רכב מנועי (הקמה וניהול של מאגרי מידע), תשס"ד-2004: "לא יגלה אדם מידע שהגיע אליו מתוך המאגר, בתוקף תפקידו אצל המפעיל או מטעמו או מתוקף תפקידו אצל מבטח או מטעם מבטח, אלא לצורך ביצוע עבודתו בהקשר שבו הועבר לו המידע האמור, ולא יעשה בו כל שימוש אחר או שלא למטרות האמורות", ואכן – המטרות של הקמת מאגר המידע, הן ש"ישמש להערכת עלות הסיכונים בענף ביטוח רכב מנועי ושל מאגר מידע אשר ישמש לאיתור מקרי הונאה או מרמה בתחום ביטוח רכב מנועי" [ סעיף 11א(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970]. אך - נשאלת השאלה: כאשר תובע איננו מוסר תצהיר בריאות בתיק פלת"ד, ומשיב לשאלה בשאלון המבקשת לקבל פרטים לגבי תאונות עבר: "מלבד שתי התאונות הכלולות בכתב התביעה נפגעתי בעבר בתאונות קלות ללא פגיעות של ממש. לא זוכר בדיוק את התאריכים" ובעדותו הראשית איננו מציין דבר לגבי תאונות בעבר, כיצד אמורה חברת ביטוח להכין עצמה לדיון ההוכחות? אמנם בענייננו לגבי חלק מאותן תביעות היו בידי הנתבעת מסמכים, שגם חלקם - מצויינים בחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, אך כפי שפורט לגבי חלק מהתאונות – לא הוצג תיעוד, כשלכאורה הנתבעת פנתה אל כל המבטחות הרלוונטיות מצויידת בצווים שניתנו לה לבקשתה.
בפסיקה נדחתה טענת תובע כי פניה לחברות ביטוח בצו למתן מסמכים על תאונות קודמות מהווה פגיעה בפרטיות [ת"א 55722-11-19 מ.ע. נ. שירביט חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 29.3.20)]. בענייננו שימשו נתוני ה- ISO על מנת להוות בסיס לבקשת הנתבעת למתן צווים לאותן חברות ביטוח, שכאמור ניתנו, והתובע לא הכחיש בחקירתו כי תאונות שמופיעות באותו טופס ISO יכול שהתרחשו.
לנוכח האמור לעיל בעניין המורכבות של השימוש האפשרי בגיליון ISO, אני מוצא כי לענייננו ממילא מדובר בשאלה אתית, הנשאלת בדיעבד, שאינני מוצא לדון בה, בהיעדר רלוונטיות מהותית לענייננו.
ב. הנכויות הרפואיות
כפי שעולה מפרק הממצאים לעיל, התובע נחבל בתאונה במנגנון פגיעה של WHIPLASH "במנגנון כפול של התנגשות אחורית וקדמית" .
התובע הגיע לחדר מיון לאחר כשעתיים שלוש - בכוחות עצמו, לאחר שהפקיד את מכוניתו לתיקון במוסך. בגיליון חדר המיון נרשם מפיו: "...היה בפקק ונכנס בו רכב מאחורה ומקדימה. נהג לבד ברכב. לא הופעלה כרית אויר נחבל בראשו ממגן שמש. סובל מכאבים בגב תחתון וצוואר, הגיע בהליכה. שולל הקאות... (שתי מלים - לא ברורות)".
ב'סיכום ייעוץ – ייעוץ אורתופדיה' (סיכום מודפס) נרשם: "...לדבריו כאבים מתגברים בצוואר ועמ"ש מתני, כמו כן מציין חבלת בירכיים. ללא הקאות או שינוי בסוגרים".
עוד נרשם בגיליון חדר המיון: "בבדיקה – הליכה בתבנית תקינה, כח תחושה ומוטוריקה שמורים ב 4 גפיים, עומד על עקבים ואצבעות, ללא הגבלה בהנעת צוואר, רגישות פראורטבלרית צווארית. ללא רגישות על פני חוליות צוואריות, כיפוף ויישור גב מלאים, החזרי פיקה תקינים, הנעת ירכיים וברכיים מלאה ללא כאב, רגישות פראוורטברלית מתנית קלה, ללא רגישות על פני החוליו, SLR שלילי, טווח כתפיים מלא ללא כאב, ללא חסר NV דיסטלי בגפיים. ברכיים ללא תפליט, טווח מלא, יציבות שמורה, ללא רגישות גרמית. צילום עמ"ש צווארי - ללא עדות לבר או פריקה" .
תחת 'בדיקה גופנית/נוירולוגית' נרשם בכתב יד בגיליון חדר המיון: "בדיקה נוירולוגית תקינה, כוח גס שמור. ללא סימני חבלה בראש/חזה קדמי. ללא רגישות על עמ"ש. בטן רכה".
התובע שוחרר בו ביום מבית החולים, כאשר תחת 'הוראות להמשך טיפול' שנרשמו בסיכום הייעוץ האורטפדי, הותווה: "- מנוחה יומיים – שיכוך כאבים לפי הצורך – בהחמרה בכאב, חוסר תחושתי או מוטורי או כל החמרה אחרת, יש לפנות לרופא – קומפרסים חמים לצוואר/עמ"ש מתני – המשך מעקב רופא מטפל – בהמשכות הכאבים מעל שבוע יש לראות אורתופד בקופ"ח".
עיון במסמכים שהיו לפני המומחה הרפואי בתחום האורתופדיה מגלה כי אף שבדק את התובע ביום 3.4.19, המסמכים הרפואיים שלכאורה קשורים לתאונה הנדונה הם מדצמבר 2016 עד מאי 2017. לאחר שנבדק על ידי רופא פנימי (רופא משפחה?) יומיים לאחר התאונה - הופנה שוב למיון, כשה'שאלות לבדיקה' שנרשמו במסמך מיום 7.12.16 היו: "לבדיקת אורתופד, נוירוכירורג, אף אוזן גרון. החלטה על צורך ביצוע CT או CT אנגיו עם הדגרת עורקים בצוואר" . בפגישה זו נרשם: "ב-5.12.16 היה מעורב בתאונת דרכים – תאונת שרשרת, היה ברכב שני, קיבל מכה מאחורה, עף קרימה ופגע ברכב שהיה מקדימה. היו תנועות חדות בגוף. נחבל בראש ממגן שמש, הרגי כאבים בצוואר, גב, ברכיים, סחרחורת לא סיבובית. נבדק במיון של [ ], צילומים של גב ללא ממצא בולט. עדיין הכאבים באזור הנ"ל, סחרחורת קבועה, רעש תמידי באזניים, המפריע להרדם. הכאבים במתניים וברכיים מפריעים להליכה"; ב'בדיקה גופנית' נרשם: "רגישות במישוש באיזור פארא-ורטברלי בצוואר, איזור מותנ". לתובע אושרה חופשת מחלה בת 19 יום ממועד התאונה.
התובע לא פנה בפועל שוב למיון, ולפי המסמכים הרפואיים רכש משככי כאבים מספר פעמים בחודשים שלאחר התאונה. ביום 19.12.16 התלונן התובע אצל אורתופד על "כאבים צוואר, גב העליוון מעל שכמות וגב התחתון ובירכיים – לדבריו לאחר ת.ד. ...", והופנה לפיזיותרפיה; בדיקה הגופנית רשם האורתופד:
"ללא סימני חבלה חיצונים בגופו
מצין רגישות בעורף, טווח תנוועת בצוואר –מלא, תחושה בידיים ורגליים-שמורה
ושוואה, כח גס והחזרים –תקינים
מצין רגישות במישוש בשרירים מעל עצמות שכמות, ללא הגבלה בתנועת גב העליון
מצין רגישות במישוש באספקט 1S-5L תחושה ברגליים – שיטחית תקינה
וסימטרית, החזרי פיקה, אכילס – תקינים – דו-צדדי, כח שרירים –
QUADRICEPS, TA, PERSONALS, DIP FLEXORS, IP - תקינים דו-
צדדי, הגבלה מכאיבה בסוף כיפוף
בירכיים – ללא נפיחות, TILTING AND GLYDING – תקינים, טווח תנועה מלא, ללא קרפיטציה בתנועות
סימני לחמן, מגירה ומקמורי – שלילים".
לפי חוות דעת המומחה הרפואי: "התובע המשיך לסבול מכאבי צוואר, גב ומכאב ביירך ימין וקיבל טיפולי פזיותרפיה מ-22.12.16 עד 7.2.17".
התובע עבר בדיקת US ברכיים בדצמבר 2016 ובינואר 2017, שבהם נמצא חדש לקרע במיניסקוס המדיאלי בברך ימין. לפי חוות דעת המומחה הרפואי "ביום 10.1.17 עבר התובע מיפוי עצמות ע"ש גבי ומתני. הממצאים היו דלים, בברכיים ובכפות הרגליים נראו שינויי ארתרוטים". ב-18.1.17 הופנה התובע למומחה בירכיים, למומחה ע"ש ולמרפאת כאב. לתובע אושרה חופשת מחלה נוספת של 14 יום ממועד הפניה זו. ביום 21.1.17 שוב מתלונן התובע על כאב יצוואר וזמזום באוזניים.
בבדיקתו של התובע מיום 13.2.17 אצל אורתופד תחת 'סיבת ביקור' מתלונן התובע על "כאבי ברכיים יותר מימין". באותו חלק רושם האורתופד בהמשך: "- מרגיש מוגבל. לא מסוגל לבצע פעילות פיזית 0 מתקשה במרדות (צ"ל – מדרגות) – מיפוי – ממצאים דלים – שינויים ארטריסטיים קלים בברכים ובכפות רגליים – אולטראסאונד- חשד לקרע מניסקוס מדיאלי – בבדיקה מתהלך, רגישות דיפוזית ברך ימין – אין רגישות על סדר מדיאלי, מקמורי מייצר כאב מדיאלי ולטראלי – אין תפליט – שמאל – רגישות דיפוזית פטלופמוראלית בעיקרה".
ביום 13.3.17 בוצע לתובע CT ע"ש לכל אורכו, שממצאיו יפורטו להלן בסיכום חוות דעת המומחה הרפואי. עוד לפי חוות הדעת, בממצאי "MRI של ברך ימין מיום 16.3.17 נזק סחוסי לטרוכליאה, ורושם לקרע בהיקף הקרן האחורית של המיניסקוס המדיאלי" .
ביקור אחרון אצל אורתופד נרשם ביום 27.3.21, שגם בו נרשמה אבחנה לגבי כאבים. ביקור אחרון אצל רופא כלשהו בהקשר של תוצאות התאונה מוצג במסמך מיום 6.5.17 בו התובע מתלונן אצל רופאת מוקד לילה "* מאז התאונה דרכים לפני כחצי שנה סובל מכאבים בצוואר, בגב התחתון, בברך ימין * היום החמרה, צולע על רגל ימין * אתימות באוזניים. זמזומים". תחת 'בדיקה הגופנית' רושמת הרופאה: "* סקירה כללית: מצב כללי משמכיע רצון. בהכרה מליאה מתמצא במקום וזמן, משתף פעולה, ללא חיוורוון או כיחלון * ברך ימין ללא נפיחות או חום מקומי, רגישות במישוש בחיבורים".
כאמור, לבקשת התובע מונה בנדון מטעם בית המשפט גם מומחה רפואי בתחום האורטופדיה; המינוי ניתן לד"ר חנן טאובר (להלן: "המומחה"). ביום 3.4.19 נבדק התובע ע"י המומחה, אשר לאחר דיון מורכב בחוות הדעת העמיד את הנכות הרפואית שלדעתו יש לייחס לתובע בגין התאונה בענייננו – בתחומו, באופן משוקלל - על שיעור של 15% לצמיתות.
כאן יש לעצור ולהזכיר כי המומחה התבקש ליתן חוות דעת רפואית בהקשרן של שתי תאונות דרכים (כאמור, לגבי הראשונה שבהם - הושגה פשרה). בפרק 'דיון וסיכום' שבחוות דעתו סיכם המומחה:
"התובע נפגע כנהג בשתי תאונות דרכים ב-22.5.12 וב-5.12.16. לאחר התאונה הראשונה סבל מכאב גב עליון ותחתון. בצילומים לא נראתה פתולוגיה. התובע קיבל ימי מחלה מ... לא טופל בפיזיותרפיה.
התאונה השניה קרתה ב-5.12.16 והיתה הקשה מבין השתיים. נחבל במנגנון כפול של התנגדות אחורית וקדמית והרכב הושבת. סבל מכאבים בברכיים, בע"ש צווארי ובגבהתחתון ואובחן כסובל מ-WHIPLASH. התובע המשיך לסבול מכאבים ועבר ברור הדמיתי שכלל US ברכיים ב-4.1.17. בברך ימין חשד לקרע במניסקוס מדיאלי. ב- MRI ברך ימין מ-16.3.17 נראה נזק לסחוס הטרוכליאה וחשד לקרע היקפי בקרן האחורית של המיניסקוס המדיאלי.
CT לאורך כל עמוד השדרה מיום 13.3.17 הראה בלטי דיסק כעמוד השדרה הצווארי בגבהים C2-3-4-5-6 ובע"ש מתני בלטי דיסק ניווניים ב- L3-4-5-S1.
מעברו תאונות דרכים, ב-14.6.00 כאבי צוואר וגב תחתון, ב-28.1.03 כאבי צוואר וגב תחתון ב-1.6.03 חבלה בברך ימין. תאונת דרכים ב-2.1.11 שלאחריה סבל מכאבי צוואר, גב וכאב בשתי הברכיים.
ביום בדיקתו דיווח על כאבים בצוואר, בגב התחתון ובברך ימין עם קשיי הליכה. קושי לשבת זמן ממושך, כאבים בעליה וירידה במדרגות והפסקה בפעילות הספורט לה היה רגיל.
בבדיקות הגבלה קלה מאוד בתנועות ע"ש הצווארי והגבלה קלה בתנועות ע"ש המתני.
הנכות בגין ממצאים אלה מוערכת על ידי לפי הפירוט הבא:
5% לפי ס.ל 37(5)(א) חלקי מתקנון המ.ל.ל
ו-10% לפי ס.ל 37(7)(א) מתקנון המ.ל.ל
ו-10% לפי ס.ל 48(2)(ז) I מתקנון המ.ל.ל בגין הנזק מניסקלי והארתרוטי בברך ימין
סה"כ נכות אורתופדית משוקללת של 23%.
לנוכח עברו של מספר תאונות דרכים עם חבלות ע"ש צווארי מותני וחבלות ברכיים אשר ללא ספק גרמו לנזק מצטבר בעמוד השדרה הצווארי, המותני ובברך ימין, יש לנכות מנכות זו 5% ולהעמיד את נכותו האורתופדית הצמיתה על 18% בגין התאונות מן הימים 22.5.12 ו-5.12.16 כאשר להערכתי התאונה מיום 22.5.12 גרמה ל-3% נכות והתאונה מיום 5.12.16 שהיתה הקשה מבין השתיים גרמה ל-15% נכות.
באשר לנכות הזמנית לאחר התאונה הראשונה... ולאחר התאונה השניה יש לכבד את אישורי המחלה המפורטים בסעיף 17 לחוות דעתי".
אם כן, עיון בהשתלשלות הרפואית כפי שהיא עולה למקרא המסמכים הרפואיים וחוות הדעת, מעלה כי המומחה ביסס את קביעותיו בראש ובראשונה על ממצאי ההדמיות, תוך מודעות למסמכים הרפואיים הרלוונטיים לתאונה הנדונה ולתוכנם, ולקיומן של תאונות עבר, שבחלקן לפחות התלונן התובע על חבלה או כאבים לגבי אותם איברים או אזורי גוף שבגינם נקבעה לו נכות בגין התאונה הנדונה.
כאמור, המומחה נתן עדות לפניי בחקירה על חוות הדעת הרפואית שנתן בנדון. כמקובל בתיקים מסוג זה, בעקבות החקירה כל צד בענייננו מצא בסיכומים מטעמו ליתן בעדותו של המומחה בבית המשפט - סימנים התומכים בעמדתו במחלוקת.
בדיון ההוכחות שהתקיים בנדון עבר המומחה חקירה ארוכה ומתישה, שבה הסכים כי יכול שיש לייחס למצב העבר של התובע בגין תאונות קודמות משקל יתר ולהפחית מהנכות שמצא שקיימת אצל התובע כיום – "נתח" בגין "מצב העבר"; "נתח" שהוא יותר גדול מההפחתה שהציע במקור חוות דעתו.
התובע טוען כי בחקירתו של המומחה מטעם הנתבעת הוצגו לו ספקולציות על היעדר מסמכים, ולא - מסמכים רפואיים מהם ניתן ללמוד דבר חדש שלא היה בפני המומחה בעת שנתן את חוות דעתו, וכי למול הוראת סעיפי הליקוי שב תוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"), לא סיפק המומחה תשובות ברורות לאופן בו קבע חלק מהנכויות הרפואיות או הסבר ממצה לגבי ההפחתה שמצא להפחית מהן.
לבד מזאת – בכל מקרה, הצדדים חלוקים לגבי שיעור ההפחתה שניתן ללמוד מעדות המומחה שהוא מצא בסופו של יום - להפחית מהנכות הצמיתה כיום בגין "מצב עבר" כפי שהוא עולה מתלונות התובע בתאונות קודמות שארעו לו.
ובכן, הנתבעת לא עמתה את המומחה עם חומרים חדשים. המסמך היחיד שהנתבעת הצביעה עליו שהמומחה לא זיהה כמוכר, הוא מסמך שניתן לייחס אותו לתוצאות התאונה מיום 27.11.2001 (לפי גיליון ה-ISO). מדובר במסמך ביקור אצל רופאה כללית מיום 30.11.2001 בו נרשם "תאונת דרכים", שבו תלונה על כאבי עמוד שדרה צווארי ועמוד שדרה מתני וכאב ראש [עמ' 32 למוצגי הנתבעת]. המומחה מאשר שיכול שלא היה מודע למסמך זה בעת מתן חוות דעתו, אך עולה מעדותו שכדי שתהיה לכך השפעה על ייחוס נכות לעבר צריך שיהיה מדובר בתאונה שיש לה אפקט של WHIPLASH [עמ' 57].
עוד אזכיר, כי אף שקבעתי שהתובע לא הסתיר תאונות עבר, הרי עולה מפרק הממצאים שקיימת אפשרות, אף שסבירותה נמוכה, שבין חמש התאונות שאיננו יודעים מה אירע בהן (ושיכול שבכלל ארעו לאחרים) היתה תאונה שהיא תאונת "חדר מיון" - ללא כל פניה לקופת החולים; היינו "תאונה קלה", כלשון התובע.
בנסיבות אלה, אני מקבל שקיים הגיון מסוים בנטיית המומחה לייחס הורדה מסוימת בגין עבר "לא ידוע". מאידך, אני מתרשם מתמליל חקירת המומחה שבהקשר של שיעור ההפחתה הגיע במהלך חקירתו המאומצת - לכלל בלבול, ולא זכר שבחוות דעתו הפחית בגין השפעת העבר - 5% בהפחתה נומינאלית [עמ' 75-80 לפרו']. כאשר מדבר המומחה בחקירתו על ההפחתה של 10% (חלף – 5%) הוא מגיע לתוצאות שאינן מתיישבות מתמטית עם הפחתה נומינאלית. זה, ככל הנראה, כתוצאה מכך שבעת חקירתו הוא הגיע לדעה שיש להפחית עוד 5% מסך הנכות שנקבעה כקשורה בתאונה , היינו 5% מסך כולל של 15% (שנקבע בחוות הדעת לתאונה השניה בחוות הדעת), מה שלכאורה מביא אותנו ל-13.5% [15% X95%]. נחזור להפחתה זו לאחר סקירת הטענות הנוגדות מטעם הצדדים להלן.
בכל הקשור לנכות שנקבעה לגבי ע"ש צווארי, מפנה התובע לכך שלשיטתו למומחה אין הסבר מדוע ייחס למגבלה שמצא בפועל בתנועות התובע רק נכות בשיעור 5%, כאשר מכלול הזוויות שהטווח המלא ו"הבריא" של התנועות מאפשר בעמוד השדרה הצווארי - נפגם אצל התובע בלפחות 70%; והוא מפנה להוראות השונות של קשת סעיפי הליקוי שבתקנות המל"ל בענין הגבלה - קלה, בינונית וקשה בתנועות ע"ש צווארי.
מאידך הנתבעת מפנה לכך שביום 19.12.16 נרשם במסמך רפואי "טווח תנועות בצוואר – מלא... ללא הגבלה בהנעת גב עליון" [בהפנייה לפיזיוטרפיה]. אעיר כי המומחה משיב לכך, שלא ממש מדובר בקביעה פוזיטיבית מלומדת שנמדדה: " אבל הביקורת שלי, טוב, הוא כותב ככה, יש גם פרה, "רגישות במימוש לכל אורך עמוד שדרה גבי, בשריר פרה ורטברלי, בשריר מעל לעצמות השכמות. תנועות בגב העליון והתחתון מעלה אך מציין כאבים בכיפוף ויישור". זאת אומרת, אין פה מדידה מדויקת של," [עמ' 62 לפרו']. בנוסף, למול דרישת הנתבעת - המומחה מתקשה להצביע על מסמך רפואי המתעד בענייננו מגבלה בתנועות בע"ש צווארי לאחר התאונה בשנת 2016, והוא משיב: "תראי, עכשיו לעומת זאת כתוב לי ב-21 לינואר "סבל מכאבי צוואר וזמזום באוזניים", ואז עשו לו במרץ, ב-13 למרץ 2017 בוצע CT עמוד שדרה לכל אורכו. בעמוד שדרה צווארי נראו שינויים ניווניים במעבר צ1, 2", זה חוליה צווארית, "בלטי דיסק עם לחץ על השק הדוראלי ב-צ2, 3 ו-4 ובלטי דיסק בצ4, 5 ו-6". זאת אומרת יש לו שינויים ניווניים ובלטי דיסק לאורך כל עמוד השדרה הצווארי, וזה הבדיקה הזאת," [עמ' 63-64 לפרו'], וגם מפנה: "זה מסמך מספר 10 אצלי, מה-21 בינואר 2017, אם אני לא טועה זאת הייתה נוירולוגית שבדקה אותו. ב"רפואה משלימה" שהוא נבדק לפני כן ב-18 לינואר 2017, "עדיין כאבים בצוואר, גב לכל אורך וברכיים" [עמ' 64 לפרו'].
הנתבעת איננה מוכנה לקבל את תשובת המומחה כי בנסיבות, כשלמרות ההגבלות שמצא בתנועה של עמ"ש צווארי קבע נכות בשיעור 5% בלבד, בעצם לקח בחשבון גם את האפשרות של השפעת השינויים הניווניים על הגבלות תנועה וכאבים [עמ' 67 לפרו']. לעומתה התובע טוען, כאמור, כי בהתשחב במגבלת התנועה המסתכמת (של למעלה מ-30%), היה על המומחה לייחס ליקוי שגרמה התאונה בע"ש צווארי 20% נכות, ולכל הפחות 15% נכות.
אני מוצא כי בראיה הכוללת, תוך התחשבות בטענות הנגדיות של הצדדים בענין הנכות בעמוד השדרה הצווארי, יש להותיר את הערכת הנכות שנקבעה בענין זה בחוות הדעת - על כנה. כך, למול תוצאות בדיקה קלינית שלכאורה מצביעות על אובדן טווחי תנועה של 30%, עומדים: היעדר כל תיעוד "מזמן אמת" המצביע על ממצא של אובדן טווחי תנועה אצל התובע, היעדר תלונות של התובע – החל ממאי 2017, והעובדה שממצאי הCT מדברים גם על שינויים ניווניים, שהמומחה מאשר שגם להם השפעה על טווחי תנועה וכאבים [עמ' 67 לפרו'] ,ומאידך - אין בעצם קיומם לשלול השפעת החמרה של תוצאות התאונה [עמ' 71 לפרו'].
גם ביחס לנכות שנמצאה בברך ימין - לצדדים טענות נוגדות בהתבסס על חקירת המומחה. אזכיר כי הנכות בברך ניתנה בגין הנזק המניסקלי והארתרוטי, ולא - בגין אובדן טווחי תנועה. קביעת הנכות מתבססת על תוצאות ה MRI, שמצביעות על נזק לסחוס הטרוכליאה וחשד לקרע היקפי בקרן האחורית של המיניסקוס המדיאלי. בחקירתו מטעם הנתבעת המומחה מבהיר כי: "יש לו קרע חלקי בקרן האחורית של המיניסקוס ויש לו שריטה בטרוכליאה, שזה החלק הסחוסי של עצם הירך. זאת אומרת שהברך הזאת ניזוקה וזה מתאים לסעיף של נזק מניסקלי עם אוסטאוארטריטיס" , וכן - שלא בהכרח מופיעים במקרה של פגיעה מסוג זה -סממנים חיצוניים [עמ' 88-89 לפרו'].
הנתבעת מצביעה בסיכומיה לכך שהמומחה בעצמו מעיד שכשהסתמך על "חשד" כממצא ברור, הלך "לחומרא" [עמ' 105 לפרו'], ושבאבחון כהלכתו - היה צריך לתת לפי הוראת סעיפי המל"ל "0" [עמ' 104 לפרו'], וטוענת כי בברך שלא התנפחה ולא נטען לכאבים לגביה בחדר המיון מיד לאחר התאונה, לא ניתן "לבנות" על "חשד" – נכות צמיתה.
הנתבעת מפנה עוד לכך, שהמומחה מבהיר בחקירתו: "לא, מספיק שהוא קיבל מכה בברך, הרי אנשים קורעים את המיניסקוס גם מתנועה בנאלית" [עמ' 88-89 לפרו'], ושהממצא שנמצא בברכו של התובע "יכול להיות משנה שנתיים" [עמ' 90 לפרו']; היינו, לשיטת הנתבעת קיימת סבירות, גבוהה, שהנזק לברך נגרם עוד טרם התאונה. לעומתה, מפנה התובע בסיכומיו כי המומחה אישר בחקירתו כי "אין ספק שהשריטה בסחוס היא בגין התאונה" [עמ' 104 לפרו'].
ובכן, לא הוצגו מסמכים רפואיים מהתאונה הראשונה ובכל התקופה עד לתאונה שבענייננו (השנייה) שמצביעים על פגיעה בברך ימין; ועל כן, בנסיבות, כאשר אין מחלוקת כי במסמכי חדר המיון נרשם: "חבלת ברכיים", ולנוכח הטענות המנוגדות לגבי התובנות שיש להפיק מהמסמכים הרפואיים ועדות המומחה, אני מוצא כי סביר להותיר את שיעור הנכות שנקבע כי קיימת כיום אצל התובע בגין הפגיעה בברך ימין - על 10%, כפי שנקבע בחוות הדעת.
בכל הקשור לנכות שנקבע בע"ש מתני או גב תחתון, מפנה הנתבעת כי המומחה מאשר בחקירתו כי במסמך רפואי מיום 19.12.16 תועד: "ללא הגבלה בתנועת הגב התחתון" [עמ' 69 לפרו'], וטוענת כי בנסיבות אלה, בהתחשב בכך שבעצם המומחה מבסס את הנכות הזו על ממצאי ה- CT בלבד, שבהם גם "שינויים ניווניים", ההפחתה של המומחה "המעודכנת" של 10% במקום 5% - עדיין לא ממצה ולא מספקת, בהתחשב בקיומן של תאונות רבות קודמות, שבחלקן הועלו תלונות על כאבים בשלושת האיברים שבענייננו, לרבות – בגב התחתון.
לעומת הנתבעת, מצביע התובע על כך שלשיטתו אין להפחית נכות בגין תלונות עבר על ברכיים מהנכות הצמיתה שנקבעה, באשר אחוז הנכות ניתן על פי הממצא במיניסקוס לפי האולטרסאונד וה-MRI [עמ' 102 לפרו']. התובע טוען כי כשם כשלשבר בחוליה מיוחסת נכות לכשעצמה, שלא גורעים ממנה הפחתה בגין תלונות עבר על כאבים בעמוד השדרה, כך גם בנכות בגין הנזק הסחוסי בברך – אין מקום לגריעה כלשהי. כך, שלשיטתו – גם אם מבקשים להפחית נכות בגין תלונות בעקבות תאונות קלות, אפילו אם בשתיים מהם היו תלונות על נפיחות וכאבים בברכיים, אין להפחית מה-10% שנקבעו בענייננו בגין הנכות בברך.
בהתחשב במכלול הראיות והעדויות בנדון, ולנוכח הטענות הסותרות שפורטו מטעם הצדדים בנדון, אני מוצא לקבוע שאין לשנות מהנכויות הבסיסיות שקבע המומחה שניתן למצוא אצל התובע במועד בדיקתו אותו, וגם לא - מייחוס 3% לנכות שנגרמה בתאונה הראשונה (משתי התאונות שנתבעו במקור בענייננו).
עם זאת, אני מוצא כי על רקע העובדה שעיקר הממצאים האובייקטיביים עליהם מתבסס המומחה בחוות הדעת הוא ממצאי הדמיה שיכול וכוללים נזקי עבר (הן "שינויים ניווניים" והן פגיעות שנותרו מתאונות עבר), בהתחשב - בכך שלא כל התמונה עמדה לפני המומחה בעת מתן חוות דעתו (למשל, היעדר התייחסות לתלונות בעקבות התאונה מיום 27.11.2002), בכך שקיימת אפשרות (אמנם פחות סבירה) של אי-איתור חומר רפואי לגבי חלק מתאונות העבר, ובכך שיכול שהמומחה לא נתן במקור את הדעת על מלוא המשקל ל"שינויים הניווניים" שנמצאו בהדמיות [להוציא לענין הברך - ר' בעמ' 92 לפרו'], יש להפחית מסך הנכות הכוללת שיש לייחס לתאונה בענייננו יותר מאשר ההפחתה שבוצעה בחוות הדעת שניתנה בנדון .
מאידך, אני מסכים עם המומחה, שבנסיבות, הצעת הנתבעת לחלק את הנכות בין מספר תאונות איננה הצעה סבירה [עמ' 67 לפרו']. אני מוצא כי יש לקחת בחשבון, שבנסיבות - המומחה מצא להחסיר 5% נוספים. אם נפרש זאת כהפחתה נומינאלית, יש להפחיתם מסך של 18%, מה שמביא אותנו לתוצאה של 13%, כשלתאונה השניה (לאחר הפחתה של 3% בגין התאונה הראשנה, שבה אין טענות לפגיעה בברך) נותרים 10% נכות. ואם נפרש זאת, כפי שלפי התרשמותי המומחה התכוון, כ-10% - משום שהיה בדעה שיש להפחית (בנוסף להפחתות העבר) עוד 5% מסך הנכות שנקבעה כקשורה בתאונה; היינו - להפחית 5% מסך כולל של 15% (שנקבע לתאונה השניה בחוות הדעת), מה שמביא אותנו ל-13.5% [15% X95%].
ובכן, לאחר בחינת הדברים, בשיקלול משקלם, לרבות העובדה שהמומחה הסתמך בקביעותיו על האמירה שהרכב הושבת (מה שלא הוכח) וראה בתאונה "תאונה קשה" [עמ' 65 לפרו'], אני קובע כי הנכות הרפואית שיש לייחס לתובע בגין התאונה הנדונה בתחום האורטופדיה הינה בשיעור של 12%, והיא מורכבת מצירוף של שלושת הנכויות האורתופדיות שנקבעו בענייננו - בשיעורן היחסי.
לבקשת התובע מונתה בנדון מטעם בית המשפט גם מומחית רפואית בתחום ה-א.א.ג. ביום 4.4.19 נבדק התובע ע"י המומחית, ד"ר יעל גרטי גרוס, אשר העמידה את הנכות הרפואית שלדעתה יש לייחס לתובע בגין התאונה – בתחומה - על שיעור של 5% לצמיתות.
על פי ממצאי בדיקתה, ייחסה המומחית לתובע 10% בגין סחרחורות וחוסר שיווי משקל נכות זמנית למשך 6 חודשים מיום התאונה, אך היא בדעה כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בליקוי זה [הוראת סעיף 72(7)(4) ב-1 לתקנות המל"ל].
עוד מצאה המומחית לייחס לתאונה נכות של 0% בגין ליקוי שמיעה תחושתי עצבי מזערי משמאל ושמיעה תקינה מימין – אצל התובע [הוראת סעיף 72(1) לתקנות המל"ל] לצמיתות.
לענייננו רלוונטית קביעתה של המומחית, שיש לייחס לתאונה טנטון ממנו סובל התובע; טנטון טורדני קבוע בנוכחות עקומת שמיעה לא אופיינית וסף שמיעה לדיבור בתחום הנורמה דו"צ [הוראת סעיף 72(4) דII לתקנות המל"ל (סעיף מותאם)].
אמנם התובע טוען בסיכומים מטעמו כי לפי הוראת סעיף הליקוי הוא זכאי לייחוס של 10% נכות, אך התובע לא מצא להפנות שאלות הבהרה למומחית, ואף לא לזמנה לחקירה על חוות דעתה; ולטעמי - אין לשנות מקביעותיה לעיל מבלי לברר עמה תחילה את שיקוליה בדעה שהביעה בחוות דעתה.
לסיכום בתחום ה-א.א.ג יש לייחס לתובע נכות רפואית צמיתה בגין התאונה בשיעור של 5% בגין טנטון טורדני קבוע בנוכחות עקומת שמיעה לא אופיינית וסף שמיעה לדיבור בתחום הנורמה דו"צ.
אשר על כן, אני קובע כי נכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע בגין התאונה הנדונה מסתכמת ב-17% [5% בתחום ה-א.א.ג + 12% בתחום האורטופדי = משוקללת 16.4%].
בשולי הדברים, אעיר כי לא מצאתי ליתן משקל להפנית הנתבעת בסיכומיה לכך ש המומחה לא מצא להתייחס בחוות דעתו למחלת שוירמן (SCHEUERMAN) שמצויינת במסמך הפרופיל הצ באי [נספח א' למוצגי הנתבעת], רק משום שלשיטת הנתבעת מחלה זו היא ליקוי בהיגרמות החולייה, אשר יכול ויגרום לכאבי גב (כ"מצב קודם"). לא מצאתי - משום שהמומחה מפנה בעדותו לכך שהרישום של מחלת שוירמן במסמך הפרופיל הצבאי נרשם כך: "קיפוזיס קלה המתישרת וללא הפרעה (כולל מחלת SCHEUERMAN)", ומבהיר כי "זה במסגרת הסעיף ליקוי, זה לא אומר שהיה לו שוירמן " [עמ' 59 לפרו']. המומחה מסביר עוד: "רגע, ברגע שכתוב "קיפוזיס קלה המתיישרת וללא הפרעות" זה כמעט שולל שוירמן. זאת אומרת שזה לא מום, זה לא דפקט שהוא מקבע את הקיפוזיס, להיפך" [עמ' 60 לפרו'] ; ומסיים באמירה ששוירמן גורם אך ורק לקיפוזיס, "והיא מסתיימת בגמר הצמיחה, ובחור שמתגייס לצה"ל הוא בדרך כלל כבר אחרי גמר הצמיחה" [עמ' 60 לפרו']. למותר לציין כי למול דעה של מומחה רפואי בתיק פלת"ד, לא די בהעלאת טענה רפואית נוגדת שאין לה אסמכתא (טקסט בוק, מאמר שיש לו קרדיט) שהוצגה למומחה בחקירתו, והיתה לו הזדמנות להתייחס אליה.
ג. הנכות התפקודית
אם כן, לאחר התאונה מעיד התובע כי המשיך התובע בפניות וטיפולים רפואיים שונים. המסמכים הרפואיים אינם מצביעים על פעילות בהקשר של קבלת הטיפולים הרפואיים מעבר למאי 2017. התובע מצהיר כי בעקבות התאונה הוא סבל וסובל מכאבים והגבלות תנועה בצוואר, בגב ובברך ימין, כך שאיננו מסוגל לבצע היום פעילות ספורטיבית, מתקשר בהליכה ממושכת, עליה וירידה במדרגות, קשה לו להתכופף, סובל מכאבים לאחר ישיבה או הליכה ממושכת או בתנועות חדות; התובע מתלונן גם על טנטון ומדי פעם סחרחורות ותחושה של חוסר שיווי משקל [סעיף 12 לתצהירו].
התובע מצהיר שהאמור השפיע ומשפיע על כושרו לעבוד, ומצריך הוצאות נוספות בגין סיוע בעזרה בבית, שבעבר היה נוהג ליתן לעצמו.
כאמור, התובע, כבן 42 וחצי במועד התאונה ובן כ47 וחצי כיום, איש משפחה ואב לילדים, הוא חוקר פרטי ובעלים של משרד חקירות שהוא מנהל כעוסק מורשה עצמאי.
התובע מתאר בתצהירו את שיטת עבודתו, הדורשת, מצד אחד - קפיאה על השמרים משך שהות ארוכה במהלך מעקבים , ומצד שני - פעולות מהירות של שינוי מצב ואף ריצה, כשלעיתים המעבר בין השניים חייב להתבצע במהירות וביעילות שהם קריטיים להצלחת המשימה.
התובע איננו טוען במפורש בתצהירו לפגיעה בהשתכרותו, להבדיל מגרסה שהפגיעה בתאונה גרמה להגדלת כמות השעות של הישיבה במשרד לצורך כתיבת הדוחות דורשת (כדאיות כלכלית) [ס' 19 לתצהיר], בשל קשיים בישיבה ארוכה. הפגיעה בהשתכרות רק נרמזת במלים: "המגבלות שלי מאוד פוגעות לי בעבודה ואם המגמה של ירידה בהכנסות תימשך אני לא יודע איך אשרוד ואם אוכל להמשיך להפעיל את המשרד" [סעיף 23 לתצהיר].
לצד "עדות בעל דין יחידה" התובע לא הביא עדות מסייעת באשר לאופי הקשיים שהוא נתקל בהם במילוי דרישות תפקידו ומידת השפעתם בפועל; מאידך, כאמור, בתוצרי החקירה שהוגשו מטעם הנתבעת יש משום תמיכה בעצם קיומם של קשיים פיזיים וכאבים שהתובע עדיין חווה במאי ובאוקטובר 2020 (מועדי המעקבים) - בתנועות מסוימות.
התובע הוא חוקר פרטי שהוא גם בעל משרד חקירות; וכפי שעולה מעדות החוקר, אמנם בחקירה חוזרת - יש ויש; קיימים גם מנהלי משרד חקירות שכלל אינם יוצאים לחקירות. התובע גורס כי אף שהוא שוכר קבלני משנה לביצוע עבודתו חקירה, הוא "כמעט תמיד" יוצא לחקירות, כלשחודש יש לו 6-7 הזמנות למעקבים "וזה רק בגלל שאני לא רוצה לקבל עוד" [עמ' 33-34 לפרו']; מדובר ב"עדות כבושה" , שמכל מקום - לא הובא לה סיוע. לפי תצהירו לא כל חקירה היא חקירת מעקבים, וחלקן נערך בפגישה פרונטלית עם הנחקר. ויכול להיות שזה גם ענין של ותק וגיל, ובעלי המשרדים הותיקים והגדולים יותר, כבר לא יוצאים לשטח.
מתברר בחקירתו הנגדית כי התובע מעסיק בכל החקירות שנדרשים בהן שני חוקרים - אנשי מקצוע, חוקרים פרטיים שעובדים עבורו בקבלנות, ואף שמו של אחד מהם עלה בחקירתו. התובע לא מצא להביא עדות שתסייע לגרסתו שגם הוא כמעט תמיד יוצא לשטח יחד עם החוקר שהוא שוכר את שירותיו (להבדיל ממשלוח חוקרים מטעמו, וניהול - פיקוח בלבד). מדובר בגירסה שלא מובאת בתצהירו, כאמור. כל אלה מקשים על הקביעה כמה מזמן עבודתו של התובע כיום הוא זמן משרד, כמה ממנו הוא בעבודת שטח פשוטה של מפגש עם נחקרים, וכמה ממנו הוא ביצוע מעקבים. זה גם מקשה על ההערכה כיצד מצב זה ישתנה בעתיד, עם הגיל והותק.
מן הסתם, ההשפעה התפקודית האפשרית של נכותו הרפואית של התובע בגין כל אחד מתת-תחומים אלה שבעבודת החוקר הפרטי - שונה מעט. וודאי שלגבי עבודת המשרד, עריכת הדיווח על החקירה והכנת חקירות עתידיות – ניתן לומר שהיא פחות פיזית מהעבודה של המעקבים בשטח; ומאידך לפי עדותו של התובע היא מעלה קשיים משלה של ישיבה ארוכה מול המחשב או אנשים.
כידוע, אחד הקריטריונים לבחינת הנכות התפקודית בתיקים נזיקיים היא היקף הפגיעה בהשתכרותו בפועל של התובע במהלך השנים מאז התאונה ; אותה פגיעה שנחזית כתוצר של הנכות הרפואית שנגרמה לו בתאונה.
כידוע , במקרה של עצמאי (לעומת שכיר) במיוחד שהתקשרותו עם לקוחות משתנה עם השנים – הקושי לאתר את התוצר הזה גדול יותר.
בענין ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, (פורסם; 11.1.15; בסעיף 7) נפסק על ידי כב' השופט עמית:
"ככלל, כאשר הנפגע הוא בעל עסק עצמאי, הערכת הגריעה בהשתכרותו או בכושר השתכרותו אינה מלאכה פשוטה בשל מספר גורמים. כך, לדוגמה, משיכותיו של הנפגע מהעסק, אם במשכורת ואם בדרכים אחרות לפני התאונה ולאחריה, עשויה להיות מושפעת משיקולים שונים כמו שיקולי מס (ראו, לדוגמה, עניין ביטוח ישיר בפסקה 28). יש לקחת בחשבון מניפולציות חשבונאיות שונות לגבי רווחיות העסק לאחר התאונה, ומנגד, ייתכן כי הכנסות העסק לא נפגעו, אך הרווחיות קטנה או הוצאות העסק גדלו בשל הצורך לשכור עובדים נוספים עקב מגבלותיו של הנפגע בעקבות התאונה. יש לבחון את גודל העסק ואת אופי עבודתו של הנפגע בעסק – אם ניהולית-משרדית גרידא, או שכרוכה בעבודה פיזית, וכיו"ב שיקולים ונתונים שונים. על בית המשפט לקחת בחשבון גם את האפשרות כי לא לעולם חוסן, וייתכן כי בעתיד העסק יפסיק את פעילותו והנפגע ייפלט לשוק העבודה "ככל שהנכות הרפואית גבוהה, גם אם אינה פוגעת באינטלקט וביכולות הקוגניטיבית כהוא זה, אין להתעלם הימנה גם במבט צופה פני עתיד, שכן מעבר לשינויים רפואיים אפשריים, לתנודות כלכליות יוודע לא אחת (אם גם לא תמיד) אפקט מעשי רב יותר כשהמדובר בבעל נכות גבוהה" (עניין פלוני בפסקה י"ד)" (ההדגשות בקו - הוספו).
אם כן, קושי נוסף בהערכת הנכות התפקודית בענייננו הוא היקף הראיות שהציג התובע להוכיח את ההשפעה בפועל על שינוי בהכנסותיו שניתן לייחס אות ו לתאונה .
התובע מאשר בחקירתו שכמות קבלני המשנה המועסקים על ידיו לא השתנתה מאז התאונה "אותו דבר זה כל הזמן, פחות או יותר אותו דבר", "בין 3 ל-6, 7, סדר גודל" [עמ' 23 לפרו']. אם כן – מה השתנה בגין התאונה? מדוע בהשתכרותו השנתית של התובע קיימות תנודות למעלה ולמטה – כפי שניתן לראות בנתונים שהציג, וכיצד ניתן להראות שלפחות חלק מהן קשור לתאונה?
בחינת נתוני ההכנסה של התובע לפני ומאז קרות התאונה מגלים שמדובר בתובע שהוא עוסק מורשה עצמאי, חוקר פרטי, שהכנסותיו הולכות ופוחתות משנת 2011 ועד שנת 2015, עולות בשנים 2016 ו-2017 (התאונה ארעה ביום 5.12.2016), ולאחר מכן שוב יורדות בשנים 2018 ו-2019. ובשנת 2020 – אין ירידה; "2019, 2020 זה פחות או יותר כמו היום, אין ירידה" [עמ' 26 לפרו'].
בתצהירו מוסר התובע את מפת השתכרותו בשנים 2011 עד 2019 בצורה של טבלת נתונים מרוכזת. כפי שפורט בפרק הממצאים, תצהירו נטול הסברים לגבי התנודות בהשתכרותו השנתית לפני ואחרי התאונה . הסברים אלה מציע התובע רק ב"עדות כבושה", שאינני מוצא שיש לייחס לה משקל של ממש.
ניתן אולי לייחס חלק מהעליה בשנת 2017 לתשלומים "בדיליי", תשלום מאוחר בגין עבודות שבוצעו טרם התאונה [עמ' 36 לפרו'] , אך מבלי ניתוח מורכב של מחזור התובע למול הכנסותיו, תוך שימוש בפירוט העבודות, מועדיהן והתשלומים בגינן, אין הסבר ברור מדוע דווקא לאחר פגיעתו בתאונה - השתכרותו עולה באופן חד . גם בטווח הקצר, ראוי להזכיר כי – התובע נוסע לחו"ל בסמיכות זמנים לאחר התאונה, באופן שמעלה ספק לגבי קיומה של נכות זמנית גבוהה ממה שנקבע כנכות רפואית צמיתה.
מאידך, עקרונית, בהתחשב בכך שנקבעו לתובע נכויות רפואיות כפי שנקבעו, והובאו ראיות לכך שהוא סובל מהן, ניתן לראות את הירידה בהכנסותיו בשנים 2018 ו-2019, באופן המיוחס, חלקית, להשפעת הקשיים הפיזיים שנכות האורתופדית ואולי גם לתופעת הטנטון על יכולתו לעבוד או נכונותו ליטול על עצמו עבודות מסוימות. גם כאן, הכימות של הקשר המשוער הזה שולח את בית המשפט לאומדן – בהיעדר נתונים מספקים.
עוד אעיר, כי בסוג הפגיעה הרפואית שמצאתי, מדובר בפגיעה שיכולה להותיר את התובע בנחיתות היה ויידרש להחליף סוג עבודה או נסיבות עבודה ב"תנודות הכלכליות" בעתיד לבוא, ולהתחרות על מקום עבודה או ביצוע עבודה בתחומים נוספים.
טרם קביעת הנכות התפקודית בנדון, אזכיר את הכלל הידוע, כי קביעת הנכות התפקודית "היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית" [ ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 12.6.2011; בפסקה 5)].
אפנה לכך, שעל פי הדין כפי שהוא מקבל ביטויו בפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; וקביעתה נסמכת על מכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון: גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית, ב-ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, (החלטה מיום 11.1.15); וכן - אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים , 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].
כידוע, הערכת הנזק וקביעת שיעור הפיצויים בנזיקין מושתתות, בינתיים, על הגישה האינדיווידואליסטית. על בית-המשפט לבחון את הנזק האינדיווידואלי שנגרם לניזוק במעשה הנזיקי, ובענייננו – בתאונה, כדי להחזיר, בקביעת הפיצוי, ככל הניתן, את מצבו של הניזוק לקדמותו [ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, בעמ' 772; ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו, בעמ' 688-687; א' ברק, "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי", בעמ' 255-249].
אפנה עוד לכך שהנכות הרפואית שקבעתי בנדון בגין הטנטון - נחשבת כנכות שאיננה תפקודית במובהק. אפנה לפסיקת בית המשפט העליון בענין ע"א 8930/12 הפניקס נ' סוויג (פורסם; 31.7.14), בו נקבע כי: "חלק מהנכויות שנקבעו למערער, כמו צלקת, פזילה, טנטון וחוסר עצם בגולגולת (10% בגין כל אחת מנכויות אלה), אינם תפקודיים במובהק, ומבלי שנעלם מעינינו כי לצירוף נכויות בתחומים שונים, עשויה להיות השפעה מצרפית גבוה יותר מסך הנכויות". באותו ענין בית משפט קמא קבע למנופאי שנפגע בתאונת מנוף נכות בשיעור 70%, שבית משפט העליון הפחיתה ל-50%, בין היתר, בגין היעדר תפקודיות שמצא לנכויות של 10% צלקתית ו-10% בגין טנטון.
התובע לא הציג עדות מסייעת לקשיים שתיאר במהלך עבודתו בהקשר של השפעת הטנטון [סעיף 12 לתצהירו]. אפנה לכך שלפי המסמכים הרפואיים תלונתו של התובע "בזמן אמת" לגבי תחושת טנטון והשפעותיה הועלתה רק בחודשים הסמוכים לתאונה ואינה עולה לאחר מכן .
עוד אזכיר, כי גם בנכות האורתופדית שנקבעה בנדון - מדובר במקבץ של נכויות במספר איברים; כך שגם אם הנכות הרפואית הצמיתה מסתכמת ל-12%, הרי שהנכויות החלקיות בגין: ע"ש צווארי, ע"ש מתני וברך ימין - קטנות יחסית; גם אם לא "שברירי נכות" כטענת הנתבעת.
כך שבשל שיעורה של כל אחת הנכויות שממלאות את "הסל" הזה של 12% נכות אורתופדית - הוא נמוך, השפעתה התפקודית הגרעינית איננה משתווה לנכות הרפואית שהיא מקימה. כך, נכות אורתופדית בשיעור של 2.5% (כמו בענייננו), מכונה בפסקי דין לא מעטים "נכות זניחה" [ר' ת"א (קריות) 26871-02-13 מזל יפה נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (פורסם; 16.11.14; ת"א (חי') 20493/99 עליאן לביב נ' חיש טכנולוגיות ושינוע בע"מ (פורסם; 14.4.2004); ת"א (עכו) 2954-07-08 מנחם אילחננוב נ' מדינת ישראל המרכז הרפואי רמב"ם (פורסם; 28.4.16)].
מאידך, אזכיר כי בהצטברות הנכויות האורתופדיות, שמגיע כדי 23%, יש משום נכות שאיננה זניחה כלל, והחלק שמיוחס לתאונה בענייננו מצטרף להשפעת הנכות הכוללת.
בהתחשב בכל האמור לעיל, בנסיבות האינדיווידואליות לענייננו, אני מוצא כי קיימת פגיעה תפקודית בגין התאונה.
בהתחשב במכלול ממצאי לעיל, בנסיבותיו של תיק זה כפי שגם מתואר בפרק זה , אני מוצא לנכון לקבוע על פי נתוניו הפרטניים של התובע, ובהתחשב בשיעור נכותו הרפואית, כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בגין התאונה על שיעור של 10%.
ד. הנזק והפיצוי
סיכום ביניים של נתוני היסוד בעניינו של התובע טרם קביעת שיעור הפיצוי בגין ראשי הנזק הנטענים:
יליד: 3.4.1974;
מועד התאונה: 5.12.2016;
גיל ביום התאונה: 42 וכ-8 חודשים;
גיל כיום: 47 וחצי;
שיעור הנכות הרפואית בגין התאונה – 17%.
שיעור הנכות התפקודית בגין התאונה – 10%.
התובע מבקש לפסוק לו פיצויים בראשי הנזק הבאים: אובדן שכר לעתיד, עזרת הזולת (לעבר), כאב וסבל והוצאות רפואיות ונסיעות (לעבר ולעתיד).
בסיס השכר
טרם דיון בראשי הנזק, יש לקבוע את בסיס השכר שישמש בחישוב הפיצוי בענייננו.
התובע עבד והשתכר כחוקר פרטי, בעל משרד, עוסק מורשה - עצמאי. התובע מכוון לכך שהיו זמנים בהם השתכר בכל חודש יותר משילוש השכר הממוצע (2011 ו-2012), ואעיר שגם בשנת 2017 הגיע להשתכרות ברוטו של 25,000 ₪ לחודש.
נשאלת השאלה מהו שכר הבסיס שיש לקבוע בעניינו של התובע, שבעצם מנהל עסק, שגם לשיטתו קיימות בו תנודות בשינוי נסיבות, ובשלוש השנים שקדמו לתאונה השתכר ברמה של ברוטו לחודש סך של 15,268 ש"ח.
האם כטענת התובע - יש לייחס לו כושר השתכרות של שילוש השכר הממוצע? או, כנטענת הנתבעת - יש ללכת לשנת 2015 ולגזור ממנה כושר השתכרות של פחות מ-9,000 ₪ לחודש?
בבסיס הדברים יש לזכור את החזקה הנוגעת לקביעת בסיס השכר, לפיה - גובה שכרו של ניזוק עובר לתאונה משקף את שכרו גם לאחריה [ ע"א 785/08 זולפה מחסני מזון בע"מ נ' אופנהיימר (פורסם; 28.2.11)], כלשונו [ב-ס' 8 לפסה"ד]:
"המדד העיקרי בקביעת כושר השתכרותו של הנפגע אילולא הפגיעה הוא ההיסטוריה התעסוקתית של הנפגע וגובה שכרו טרם הפגיעה, מתוך הנחה שבדרך כלל "מה שהיה הוא שיהיה", ואלמלא הפגיעה היה הנפגע ממשיך להשתכר כפי שעשה בעבר. עם זאת, לעיתים עשוי אחד הצדדים להוכיח כי שכרו של הנפגע היה צפוי להשתנות – למעלה או למטה. במקרה כזה, על בית-המשפט להביא את השינוי הצפוי בחשבון בעת קביעת הפסדי ההשתכרות).
התובע הציג את הכנסותיו, והשתכרותו רק החל משנת 2011, למרות שתמיד היה עובד עצמאי, ולעדותו הקים את המשרד כבר ב-2005. בשל התנודות בהכנסות העסק שלו, אינני מוצא שניתן לגזור את כושרו להשתכר (שכר הבסיס) על פי השנה הכי טובה שהיתה לעסק. כאמור, התובע עצמו מאשר שמדובר בעסק שיש בו תנודות, ועל כן ראוי לקבוע שכר בסיס שישקף מיצוע ואיזון של הסתכלות ארוכת טווח.
בשנת 2016 (התאונה ארעה בדצמבר 2016) השתכר התובע סך הכנסות של 222,591 ₪, היינו סך ברוטו לחודש: 18,549 ₪, שהוא, בנתוניו של התובע, סך חודשי נטו של 15,693 ₪.
בנסיבות אני מוצא כי השתכרות חודשית בסך 16,000 ₪ נטו, יכולה להוות בסיס ראוי בנסיבות - לשמש בחישובי גריעת השתכרותו של התובע.
אעיר כי, מדובר בסכום שמהווה כ-182% מהשכר הממוצע נטו . עוד אציין כי לפי עדות החוקר שנחקר מטעם הנתבעת, שכרו כחוקר בגין שעה של מעקבים - נע בין 70 ל-90 ₪ לשעה; מה שמלמד שלפי עבודה במשרה מליאה של 18 2 שעות לחודש לפי 90 ₪ לשעה – מדובר בשכר של כ-16,380 ₪, שהוא לכאורה יכולת ההשתכרות המעשית של חוקר עצמאי שמקבל עבודות מחברות הביטוח, בהנחה שהוא עובד כמות שעות המשתווה למשרה המליאה הנהוגה בשוק העבודה [עמ' 45 לפרו']. כך, ש הסכום שקבעתי כברוטו לחודש, של 18,549 ₪ - הוא סכום סביר לייחס ככושר השתכרותו של התובע, בנסיבותיו, למול העובדה שלצד הותק והניסיון שלו עסקו מצוי בתנודות ללא קשר לתאונה.
אשר על כן, בהתחשב בכל האמור לעיל, אני קובע כי יש להעמיד את בסיס שכרו החודשי של התובע לצורך ביצוע חישוב הנזק - על סך 16,000 ש"ח.
הפסדי שכר בעבר
בנסיבות אלה, אני מוצא שהיה נכון להתייחס לאובדן ההשתכרות הכולל בעבר - על דרך האומדנא, בהתחשב בכך שבשנים 2018 ו-2019 הכנסותיו ירדו משמעותית לעומת העליה לפני ובסמוך לאחר התאונה (בשנת 2017), והקושי לשלול לחלוטין את האפשרות שהירידות האלה אינן אלא חלק מהנוף העסקי של עסק מסוג זה, שיש לו שנים של ירידה ושנים של עליה.
לענין האפשרות לקבוע הפסד לעבר על דרך האומדנא, אפנה לכך שבענין ת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (פורסם; 18.11.2009), נקבע: "גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים" [ראו גם: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם; וגם: ע"א (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84)].
אינני מקבל את עמדת הנתבעת בסיכומיה כי התובע לא הוכיח כל הפסד שכר לעבר. התובע צירף ראיות שיש בהםן לתמוך שדיווח למס הכנסה על הכנסות נמוכות יותר בשנים 2018 ו-2019. בנסיבות אלה קיימת ראשית ראיה לכך שהתובע בהפסד השתכרות בהשוואה לכל השנים שקדמו לשנים הללו. ספק בעיני שזימונו של רואה החשבון להבירא מסמכים יכול היה ליתן תשובה בהירה ויעילה מה מהירידות בהשתכרות או הפסד השכר משוייך לתאונה ומה לסתם "תנודות השוק".
בהתחשב בנסיבות המיוחדות בענייננו, בהן הנכות התפקודית שקבעתי הינה בשיעור של 10%, ומאידך – שקיים קושי מסוים בקביעת נתח ההפסד לעבר שניתן לייחס לתוצאות התאונה, בשל האופי של עבודתו של התובע כעסק עצמאי שיש תנודות בהכנסותיו, אני מוצא על דרך האומדנא כי פיצוי גלובאלי בסך של 60,000 ₪,יהווה פיצוי הולם להפסדי השתכרות בעבר - נכון להיום.
אשר על כן, אני קובע כי בגין הפסד השתכרות לעבר זכאי התובע לפיצוי בסך כולל של 60,000 ₪ נכון להיום.
אובדן כושר השתכרות לעתיד
בשורה של פסקי דין קבעה הפסיקה כי פסיקת הפיצוי לעתיד בעניין הפסד כושר ההשתכרות אינה משימה פשוטה; כך נוכל גם לראות בקביעת סגן הנשיא כב' השופט נאיל מהנא בעניין ת"א (ירושלים) 35182-06-16 פלוני נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם [פורסם בנבו]; 8.4.19):
"הפיצוי בגין ראש נזק זה – הפסד השתכרות לעתיד- איננו נמדד על פי ההפרש שבין מה שהשתכר הניזק לפני התאונה ומה הוא משתכר או יכול להשתכר אחרי התאונה. אלא קנה המידה הוא ההפרש שבין מה שהניזק היה משתכר אחרי התאונה אילמלא המום וכמה הוא משתכר או עשוי להשתכר במומו (ראו: ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח 120; ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו' 1242 (להלן: "עניין גרוסמן"); וע"א 79/65 מפעלי פלדה ישראליים נ' מלכה , פ"ד יט 266).
על-פי הגישה המוחשית נקבע ערכה של ההשתכרות, שהניזק עשוי היה להפיק בעתיד לולא התאונה, על-פי נתוניו האישיים של הניזק, תוך התחשבות ברצונו ובכוונותיו. המבחן אינו לפי ההשתכרות התיאורטית, שהוא עשוי היה להשתכר אילו ביקש לנצל את מלוא יכולתו. המבחן הוא על-פי ההשתכרות המוחשית, שהוא עשוי להשתכר על-ידי ניצול יכולתו, הלכה למעשה. מכאן, שאם מטעם זה או אחר הניזק אינו מנצל את יכולתו בהווה ובעתיד, אין כל פגיעה בכושרו, שכן כושר זה אינו מנוצל, הלכה למעשה" (ראו: ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1) 281)".
חישוב הפיצוי בגין פוטנציאל אובדן כושר השתכרות של התובע מהיום ועד הגיעו של התובע לגיל פרישה בגיל 70 (בעוד 22 שנה ושישה חודשים = 270 חודשים) הוא כדלקמן: 16,000 ₪ * 196.1658 (מקדם היוון לפי 3%) * 10% נכות תפקודית. היינו, סך הפיצוי האקטוארי המלא הוא 313,865 ₪.
לפי הדין יש להתחשב בקביעת גריעת השכר לעתיד בהתנהלות התובע ביחס לעבודתו והשתכרותו כפי שניתן ללמוד אותה מעברו. אך בהקשר זה כבר התייחסתי בעת שקבעתי לצורך חישוב הפסד התשכרותו - בסיס שכר שמשקף מיצוע ולא מקסימום. אעיר כי מדובר בענייננו בתחום שיש לו מעלות ומורדות, וכי מדובר בעסק עצמאי, ולא בעובד שיש לו קביעות ושעתידו התעסוקתי מובטח; ונראה לפי העדויות (גם של החוקירם מטעם הנתבעת) כי מרביתו של "שוק" החוקרים הפרטיים בנוי מקבלנות ו קבלני משנה עצמאיים. בנסיבות כאלה, אינני מוצא כי יש מקום להפחתה מהחישוב האקטוראי המלא בגזירת גריעת השכר לעתיד .
יובהר כי, בכל חישובי אובדן שכרו, אין להוסיף - הפסדי פנסיה; זאת - בשל ההתייחסות לתובע כעצמאי, להבדיל - משכיר (כעצמאי - מצופה ממנו להפריש לטובת עצמו את ההפרשות הנדרשות להבטחת הפנסיה שלו, מתוך סך השתכרותו).
אשר על כן, סך הפיצוי בגין הפסד השכר בשל גריעת שכרו של התובע בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד, בנסיבות, הוא 314,000 ₪ [313,865 בעיגול].
עזרת הזולת
התובע טוען בנסיבות לפיצוי בסך של 50,000 ₪ - בגין עזרת הזולת לעבר ו לעתיד.
התובע מפנה לעדות שנתן שלפני התאונה כמעט ולא הועסקה עוזרת בית, והיום מועסקת בקביעות. עוד מפנה התובע לכך שעם הגיל, לשיטתו, יש להניח שתידרש לו עזרת הזולת ביתר שאת.
הנתבעת טוענת כי לבד מ "עדות בעל דין יחידה", לא הובאו ראיות בעין לעזרה ולהוצאות מעבר לעזרה המקובלת בין בני משפחה. הנתבעת מפנה לכך שמהראיות עולה כי התובע מסוגל לעשות את כל המטלות בעצמו, וגם מספר ימים לאחר התאונה נסע לחו"ל.
הנתבעת הפנתב בחקירתה לכך שהתובע אישר בתצהיר תשובות לשאלון [שאלה 61] כי לפני התאונה העסיק עוזרת בית "לעיתים רחוקות", ואילו בתצהירו הצהיר: "לפני התאונה לא היתה לנו עזרה בבית", וטוענת כי מדובר בסתירה שיש בה לשלול את עדותו לגבי הצורך בעזרה.
ובכן, לעניין שיעורו של הפיצוי בהקשר של ראש הנזק – עזרת הזולת, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע, כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות [שם, 279ז- 280א], ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע [ראה ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח’ , פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730]. על בסיס הלכה זו, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנא.
לאור האמור בפרק זה לעיל, בהיעדר קבלות וראיות להוצאה בעין, ובהתחשב בעדות התובע שהיא עדות קצרה ויחידה, על דרך האומדנא, אני קובע כי סך הפיצויים הכולל בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד לתובע הוא 20,000 ₪.
הוצאות רפואיות והוצאות ניידות
התובע מבקש שיפסק לו פיצוי בשל "הוצאות שונות" סך של 5,000 ₪.
הנתבעת מתנגדת לדרישה זו, ומציינת כי לפי הדין כל ההוצאות הרפואיות - במקרה של תאונת דרכים - מכוסות ממילא על ידי קופת החולים בהתאם לסל הבריאות וחקיקה נוספת. על כן, לטענתה אין מקום למתן פיצוי בגין ראש נזק זה.
בהתחשב במכלול העולה מהאמור, על מנת לוודא שהתובע לא יחסר בכל הקשור למימון הטיפולים, התרופות והנסיעות בגין התאונה, אני מוצא לפצות את התובע בגין ראש הנזק של הוצאות רפואיות, ובגין הוצאות בענין ניידותו – סך של 2,000 ₪.
כאב וסבל
הצדדים חלוקים גם בענין הפיצוי בגין ראש נזק זה; אך משקבעתי את הנכות הרפואית מדובר בקביעה פשוטה יחסית.
אזכיר, כי על פי חוק הפלת"ד שומת הנזק הלא ממוני נעשית על-פי שיטה תעריפית, ולא אינדיווידואלית [ר' גם: תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון); ע"א 184/80 אייגלר נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 17.6.1981)]. זהו השובר, הבא בצד השטר של הסדר האחריות המחמיר שמציע הפלת"ד.
בהתאם לנסיבות תיק זה, מועד התאונה, גילו של התובע, ושיעור הנכות הרפואית שמיוחס לו – 17%, סך הפיצוי בגין כאב וסבל בעניינו של התובע, על פי הנוסחה שבדין, הוא 28,000 ₪ [27,977 ₪ בעיגול].
סך הפיצויים
סכום הפיצוי הכולל, בגין ראשי הנזק השונים, הִינו 424,000 ₪, כמפורט להלן:
א. כאב וסבל - 28,000 ₪.
ב. הפסד שכר לעבר - 60,000 ₪.
ג. הפסד השתכרות לעתיד - 314,000 ₪.
ד. עזרה הזולת בעבר ובעתיד - 20,000 ₪.
ה. הוצאות ונסיעות, בעבר ובעתיד - 2,000 ₪.
סה"כ: 424,000 ₪.
אשר על כן, דין התביעה הנדונה להתקבל, כך שישולמו לתובע פיצויים בסך של 424,000 ש"ח.
סוף דבר
אשר על כן, אני פוסק בזאת כי:
הנתבעת 2 תשלם לתובע סך של 424,000 ₪.
עוד תשלם הנתבעת 2 לתובע - החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 64,490 ₪, והחזר האגרה ששילם התובע בנדון – סך 704 ₪ (משוערך מיום 2.12.18).
סכומים אלה ישולמו בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
5129371
זכות ערעור - כדין.
המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים כמקובל.

ניתן היום, כ"ו אלול תשפ"א, 03 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.