הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 33316-07-12

לפני כבוד השופט יאיר דלוגין

המבקשים:

  1. לירון מקירי
  2. שירן מקירי
  3. נופר מקירי

עו"ד משה פרסיק

נגד

המשיבים:

  1. אהרוני יחזקאל
  2. שחר אריאלה
  3. עובדיה מקירי

ע"י ב"כ עו"ד ינון שרעבי

4. נורית לוי

5. אורה רוסייר
6. חווה דואר
7. רונן מזרחי
8. לאה אהרוני
ע"י ב"כ עו"ד ערן צור

9. צמח אהרוני
10. סהר אהרוני
ע"י עו"ד אבירם מזיוב

11. עו"ד ינון שרעבי, כונס נכסים וב"כ משיבים 1 - 3
12. עו"ד אבירם מזיוב, כונס נכסים וב"כ משיבים 9 ו-10
13. עו"ד ערן צור, כונס נכסים וב"כ משיבים 5 - 8

החלטה

לפני בקשת המבקשים לאפשר את רישומם בלשכת רישום המקרקעין, כבעלי זכויות בחלקה נשוא התביעה וזאת מכוח היותם יורשים של אמם ז"ל, אסנת רויטל מקירי ושל סבתם הגב' שרה אהרוני ז"ל , תוך כ ך שייקבע , כי פסק הדין שניתן בתיק דנא לפירוק שיתוף בחלקה על ידי מכ ירת החלקה למרבה במחיר (ולא על ידי חלוקה בעין), לא חל על המבקשים, שלא היו צד להליך.

רקע

עסקינן בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, אשר הוגשה על ידי המשיבים 9 ו-10 (להלן: "התובעים") כנגד המשיבים 1 – 8 (להלן: "הנתבעים") בשנת 2012. לתביעה התווספה גם תביעה כספית לתשלום דמי שימוש. הנתבעים 1 – 3 הגישו תביעה כספית נגדית נגד התובעים והנתבעים 5 – 8.

מדובר בחלקה, אשר על כמחצית ממנה נבנה לפני שנים ארוכות בנין, אשר במועד הגשת התביעה היה שייך לנתבעים 1 – 4 . המחצית השנייה נותרה פנויה.

התובעים עתרו לפירוק שיתוף בחלקה, על דרך של מכירת החלקה למרבה במחיר. הנתבעים 5 – 8 הסכימו לכך. דא עקא, הנתבעים 1 – 4 טענו שיש לפרק את השיתוף בדרך של חלוקה בעין, באופן ש הם יקבלו את מחצית החלקה שעליה נבנה הבניין ואילו שאר בעלי הזכויות יקבלו את מחצית החלקה שעליה לא נבנה דבר וזאת תוך הסתמכות, בין היתר, על הסכם שיתוף נטען שנכרת בין ארבעת האחים שהיו הבעלים ההיסטוריים של החלקה ואשר הנתבעים 1 – 4 הנם יורשים של חלק מהם.

בתחילת ההליכים נעשתה בדיקה לוודא שכל בעלי הזכויות הרלוונטיים מיוצגים בתביעה וזאת נוכח העובדה שחלק מבעלי הדין ירשו זכויות בחלקה מקרובי משפחה שנפטרו וטרם רשמו מלוא זכויותיהם בעקבות כך.

על פי בדיקה זו, עלה כי בעלי הזכויות בחלקה , בין שכבר רשומים ובין מכוח ירושה של אחרים הרשומים עדיין כבעלי הזכויות , הנם כמפורט להלן ובחלקים הנזכרים להלן , כפי שפורט בפסק הדין שניתן בתיק זה, עליו עוד יפורט מיד : התובעים (המשיבים 9 ו-10 בבקשה דנא) הנם בעלים של 25% מהמגרש (התובע 1 צמח אהרוני – 15% והתובע 2 סהר אהרוני – 10%); הנתבעים 1 – 3 (משיבים 1 – 3 בבקשה דנא ) הנם בעלים של 41.60% מהמגרש (הנתבע 1 יחזקאל אהרוני – 11.25%, הנתבעת 2 שחר אריאלה – 11.25%, הנתבע 3 מקירי עובדיה 19.10%); הנתבעת 4 (המשיבה 4 בבקשה דנא) הנה בעלים של 8.39% מהמגרש; הנתבעים 5 – 8 (משיבים 5 – 8 בבקשה דנא) הנם בעלים של 25% מהמגרש (אורה רוסייר, חווה דואר, רונן מזרחי ולאה אהרוני כ"א הנם בעלים 6.25% מהמגרש).

ביום 30.8.16 ניתן פסק דין בתיק דנא, בו נקבע, ביחס לתביעת פירוק השיתוף, כי לא הוכח הסכם השיתוף הנטען ולא כל מניעה אחרת מלפרק את השיתוף בחלקה וכי לא ניתן לפרק את השיתוף בעין ועל כן יש למכור את החלקה למרבה במחיר: "31. לסיכום, לא הוכח הסכם שיתוף בין כל האחים אשר מחלק את המגרש לשני חלקים דרך קבע ואשר מקנה לאחים בנימין ומשומר בעלות וחזקה ייחודיים דרך קבע במחצית מהמגרש. לא הוכח כי השותפים הסכימו על תניה המגבילה את פירוק השיתוף. לפיכך, לתובעים (ולנתבעים 5 – 8 המצטרפים למעשה לבקשתם), זכות קנויה להביא לפירוק השיתוף בקרקע. 32. לבסוף, גם לו כל הנ"ל היה מוכח, היה מקום לעשות שימוש בסמכותי לפי סעיף 37(ב) לחוק. הדרך היחידה לאפשר לתובעים ולנתבעים 5 – 8 לממש את חלקם בקרקע הנה פירוק השיתוף במקרקעין. הותרת המצב הקיים על כנו לא יאפשר לנ"ל ליהנות מחלקם בקרקע שכן על מחצית המגרש כבר עומד מבנה (ישן) ובנייה על החלק הפנוי של המגרש יחייב את הנצחת השיתוף בין הצדדים, דבר שנוגד את רוחו ואת לשונו של החוק. מסקנה זו חלה ביתר שאת שעה שמדובר בקרובי משפחה שמסוכסכים אחד עם השני".

הנתבעים 1 – 3 הגישו ערעור על פסק הדין. פסק הדין בערעור, אשר ניתן ביום 3.7.17 ואשר הושתת על הסכמת הצדדים למתווה שבית המשפט של ערעור הציע לצדדים, קבע, בין היתר, כי "חלקו של הערעור המתייחס לקבלת התביעה לפירוק השיתוף – נדחה בזאת ".

לאחר שהתיק חזר מערכאת הערעור לצורך מתן הוראות לגבי ביצוע פירוק השיתוף, מיניתי את באי כוח הצדדים ככונסי נכסים במשותף וזאת לבקשתם וכן מיניתי לבקשתם שמאי שייתן חוות דעת ביחס לשווי החלקה .

דא עקא, ביום 10.9.17 הגיש כונס הנכסים עו"ד שרעבי, בקשה מטעמו בלבד , המבקשת הוראות בטרם יתקשרו כונסי הנכסים למכירת החלקה וזאת בשל מספר עניינים הדר ושים טיפול ובין היתר, העובדה שלפי טענת המבקשים, אשר פנו אל כונסי הנכסים בנושא, הם בעלי זכויות בחלקה מכוח היותם יורשי אמם המנוחה הגב' מקירי רויטל ז"ל וכן מכוח היותם יורשי סבתם המנוחה שרה אהרוני ז"ל ועל כן ומשלא היו צד להליך המשפטי עד כה, לא ניתן להחיל עליהם את פסק הדין שניתן בתיק דנא בקשר לפירוק השיתוף בחלקה.

ביום 17.9.17 הגישו המבקשים עצמם, באמצעות בא כוחם עו"ד משה פרסיק, בקשה דחופה לבית המשפט העותרת למתן צו ללשכת רישום המקרקעין ולכונסי הנכסים לתקן את צו הכינוס והערת מינוי הכונס ים, כך שלא תחול על זכויות המבקשים בחלקה מכוח היותם נמנים על חלק מהיורשים של העיזבונות הנזכרים לעיל ומאחר ופסק הדין שניתן לא חל עליהם משלא היו צד להליך.

לבקשה הנ"ל הוגשו תגובות כונסי הנכסים. ב"כ נתבעים 1 – 3, עו"ד שרעבי, טען כי לדידו לא ניתן להחיל את פסק הדין על זכויות המבקשים מכוח ירושת אמם המנוחה. מנגד, מאחר וירושתם את עיזבון הגב' שרה אהרוני, הייתה, לפי צוואתה, במתכונת של החזקת חלקיהם בנאמנות על ידי המשיבים 1 ו-2, אשר ניתן להם שיקול הדעת בקשר למימוש חלקם בעיזבון, ומאחר והנאמנים היו חלק מההליך המשפטי, סבור עו"ד שרעבי כי ביחס לזכויות אלה של המבקשים, ניתן להחיל עליהם את פסק הדין.

כונסי הנכסים עו"ד מזיוב (בא כוח התובעים- משיבים 9 ו-10 בבקשה דנא) ועו"ד צור (ב"כ נתבעים 5 – 8 משיבים 5 – 8 בבקשה דנא), הודיעו בתגובתם, בין היתר, כי המבקשים יצרו מצג שלפיו הם מיוצגים בהליך על ידי אביהם המשיב 3 ועל כן יש לדחות את הבקשה. כמו כן, נטען כי המבקשים או חלק מהם היו נוכחים בחלק מהדיונים ומכל מקום ידעו על ההליך. בנוסף, הלינו הכונסים מזיוב וצור על כך שלא הוגש תצהיר של המבקשים ביחס לאי ידיעתם על ההליך ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

בתשובת המבקשים, נטען כי הם מוותרים על חלק הבקשה שמושתת על ירושתם חלקים בחלקה מכוח צוואת סבתם המנוחה שרה אהרוני ז"ל, אולם עומדים על הבקשה ביחס לחלקם בחלקה מכוח ירושתם אמם. כן נטען כי גם כונסי הנכסים לא צירפו תצהיר ביחס לטענתם שלפיה המבקשים או חלקם נכחו בדיונים או בחלקם וביחס לכך שידעו על ההליך.

בהחלטתי מיום 6.10.17, בה קבעתי דיון בבקשות ועיכבתי את הליכי הכינוס עד החלטה אחרת , ציינתי את הדברים הבאים: " לאחר עיון, אין מנוס מעיכוב זמני של הליכי הכינוס, עד הכרעה בנושאים שעלו לאחרונה בשתי הבקשות שהוגשו. לצורך כך, אני קובע תזכורת בעמלת הצדדים ובאי כוחם וכן במעמד צדדי ג' שהגישו את הבקשה ובא כוחם, ליום 22.10.17 ב- 11:30. עם זאת, אני מוצא מקום להעיר (הגם שבשלב זה, איני מגובש בדעתי), כי אם יסתבר כי צדדי ג' ידעו על ההליך, לכאורה, ספק אם יוכלו להחזיק היום בטענה שפסק הדין לא חל עליהם. זאת ועוד - מאחר ופסק הדין היה מושתת על העדר יכולת לפרק את השיתוף בעין, הרי שגם אם יימצא שפסק הדין לא חל על צדדי ג', לכאורה, אין מקום מצדם ליצור מצב של עיכוב בהליכי הכינוס. אם ישנה מחלוקת בין חלק מבעלי הזכויות ויורשיהם לגבי חלוקת כספי התמורה, עניין זה לא אמור לעכב את הליכי המכירה, הכספים יופקדו אצל הכונסים וההכרעה במחלוקות תעשה על ידי בית המשפט המוסמך או בית משפט זה לפי העניין. לפיכך, מוצע לצדד ג' לשקול היטב את הצורך בקיום הדיון שנקבע לעיל ומוצע לשלושת כונסי הנכסים לפעול במשותף יחד וגם מול צדדי ג' לפתור את כל המחלוקות שעלו כעת במסגרת שתי הבקשות".

בפתח הדיון שהתקיים אתמול, הורתי למבקש מס' 1 לגשת לדוכן העדים, כדי להשיב על שאלות בית המשפ ט (המבקשות 2 ו-3 לא התייצבו לדיון, הראשונה לפי הטענה עקב חופשת לידה והשניה, עקב מחלה).

המבקש 1 נשאל, בין היתר, אם הוא ידע על ההליך המשפטי והאם היה נכח בדיונים. המבקש 1 הודה בכך שידע על ההליך ואף הודה בכך שהיה נכח באחד הדיונים.

מיד לאחר שירד מדוכן העדים, ציין בא כוח המבקשים, כי לו בית המשפט היה שואל אותו לפני שהעלה את המבקש 1 לדוכן העדים, היה מודיע כי המבקשים ידעו על ההליך.

בהמשך הדיון ולאחר ששמעתי את טיעוניו של בא כוח המבקשים, המלצתי לו לחזור בו מבקשתו, אולם הוא ביקש לעמוד על הבקשה.

דיון
לדידי, שעה שכעת כבר אין מחלוקת שכל המבקשים ידעו על ההליך, אין ספק בעיני כי בקשתם המבקשים שלא להחיל עליהם את פסק הדין, דינה להידחות מכל וכל . יתרה מכך, אני סבור כי הבקשה הוגשה בחוסר תם לב מוחלט.

המבקשים אמנם לא צורפו להליך, אולם אב יהם, המשיב 3, היה בעל דין בהליך והם ידעו על ההליך כפי שהצהיר בא כוחם לפרוטוקול בעמ' 68 ש' 8 – 11 – "קראתי בעיון את החלטת בית המשפט מ- 6.10. אם אדוני שואל אותי לפני שהעלה את צד ג', הייתי מייתר ואומר שהם ידעו. אבל לא מכיר מציאות משפטית בה ניתן להחיל פסק דין על צדדים שלא היו צד להליך, גם אם הם ידעו. מהצד המשפטי הבסיסי. לכן הבקשה שלי היא פשוטה לאפשר לי לרשום את צדדי הירושה של צד ג', מכח צוואת אמם המנוחה". המבקש 1 גם הודה כי נכח בלפחות אחת מהישיבות.

בקיצור, המבקשים ידעו היטב על ההליך דנא (וכיצד בעצם לא, מקום שהם לא טענו כי אינם בקשר עם אביהם הנתבע 3 ומקום שמדובר בהליך משמעותי כל כך עבורו , אשר ה תקיים ומתקיים במשך לא פחות מחמש שנים ויותר ואשר איים לגרום למכירת ביתו, איום שהתממש).

ברור אם כן כי לא היה דבר שיימנע מהמבקשים לבקש בזמנו להצטרף כצדדים פורמליים להליך, ככל שרצו בכך וזאת מכוח אותן הטענות שהם מעלים כיום, היינו העובדה שהם בעלי זכויות החלקה מכוח ירושת אמם, יחד עם הנתבע 3 (יצוין כי חלקו של הנתבע 3 בחלקה שצוטט בפסק הדין בשיעור של 19.10% כולל למעשה גם את חלקם של המבקשים בחלקה מכוח ירושתם אמם , כך ששיעור הבעלות של הנתבע 3 הוא קטן יותר ועומד על כ-16.6% ואילו חלקם של המבקשים יחד מכוח ירושתם אמם, עומד על כ-2.5%).

זאת ועוד – לשאלת בית המשפט, אילו טענות בכוונת המבקשים להעלות כנגד פירוק השיתוף, ככל שייקבע כי פסק הדין לא חל עליהם וזאת לאחר שכל הטענות לכאורה כבר נשמעו מפי אביהם והנתבעים 1 ו-2 ונדחו, ציין בא כוח המבקשים כי לפי עניות דעתו ניתן יהיה להוכיח את הסכם השיתוף ההיסטורי הנטען , כי אין סמכות עניינית לבית המשפט בתיק דנא וכי גם אם ידעו המבקשים על ההליך ולא הצטרפו, אין זה משנה (עמ' 68 ש' 16 – 27: "אם אדוני שואל אותי מה הלאה, קראתי את פסק הדין של בית המשפט בעיון, אני חושב וזאת מבלי לפגוע בטענות עורכי הדין המכובדים היושבים פה, אני חושב שהסכם החלוקה כפי שנקרא בפסק הדין, על פי פסיקות בית המשפט העליון, גם אם לא נרשם בטאבו כעיסקת שיתוף, אפשר להוכיח אותו. מעבר לזה, אומנם אני לא מכיר את התיק כמו שהצדדים מכירים, גם מבחינת הסמכות העניינית, היא צריכה להיות שייכת לבית המשפט לענייני משפחה. מדובר בסמכות עניינית. וכך אני רואה את הדברים. לאחר ששמעתי את דברי בית המשפט אני אומר, שאני יכול להציג את זה הפוך, הזכויות שלהם מכח אמם המנוחה, היו לפני שהתחיל ההליך פה. זה לא שהאמא נפטרה, כשההליך באמצעו. כל מי שהגיש את התביעה הזאת או התגונן מפניה, הרי ראה את נסח הטאבו מראש, ראה שרשומה רויטל אהרוני פעם אחת מכח הירושה ופעם אחת מכח המכר. מי שמגיש את התביעה צריך לעשות את זה, ולא להגיד לא פעל בתום לב. אנחנו לא מעוניינים למשוך את הבקשה בגללה נסיבות שפרטתי".

משמע – אין בפי המבקשים טענות חדשות שלא הועלו על ידי אביהם בהליך דנא , אלא שהם מבקשים לערוך מקצה שיפורים לטענות שכבר הועלו ונדחו.

כך או אחרת, בנסיבות, יש לקבוע כי פסק הדין חל על המבקשים, בבחינת מעשה בית דין, וזאת מכוח חריג "יחסי הקרבה המשפטית" וכן מכוח חריג "כלל ההזדמנות". אביא להלן דברים שנקבעו בעניין זה על ידי בית המשפט העליון בע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות (פורסם בנבו) ואשר חלים על הנסיבות של התיק דנא (ההדגשות בקו שלי-י.ד.) :

"27. ביסוד דוקטרינת מעשה בית דין עומד, כאמור, עקרון סופיות הדיון, שנועד לשים קץ לדיונים המשפטיים, ולמנוע הטרדה חוזרת של בעל הדין יריב בעניין שכבר נפסק (ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד ל"א(1) 29, 35 (1976) (להלן: ענין סקורניק); זלצמן, בעמ' 12). עם זאת, היצמדות קשיחה לדרישת הזהות המלאה בין הצדדים בשני ההליכים עלולה לפגוע בהשגת התכלית המרכזית שעקרון "מעשה בית דין" נועד להשיג, ולעודד בפועל ריבוי התדיינויות, על ידי עקיפת דרישת הזהות בדרכים שונות המאפשרות להעמיד מחדש לדיון שאלה שכבר נדונה והוכרעה תוך חילופי צדדים מלאכותיים, שאין להם הצדקה עניינית (זלצמן, בעמ' 540; ענין אספן, פסקאות 15-16). כדי להתמודד עם חשש זה, נקבעו חריגים לכלל זהות הצדדים בשני ההליכים, שבהתקיימם גם מי שלא התדיין, הוא עצמו, בהליך קודם עשוי להיות כבול בתוצאותיו. החריג הראשון בנוי על אפשרות קיומה של "קרבה משפטית" בין בעלי הדין בהליכים השונים; החריג האחר ידוע בכינוי "כלל ההזדמנות". חריג זה מתייחס ל"השתק הפלוגתא", והוא מונע, בתנאים מסוימים, ממי שהיה לו יומו בבית המשפט, מלשוב ולהעלות את עניינו מחדש גם בהתדיינות עם בעל דין זר להליך הראשון.

28. אשר לחריג הראשון נקבע, כי אף ש"בדרך כלל זהות הצדדים בשני ההליכים היא תנאי להשתק... בעל דין זהה לענין זה הוא גם מי שעומד ביחסי קירבה משפטית (Privity) עם בעל דין, אם כחליפו בזכות או כמי שבא מכוחו בדרך אחרת" (ענין סקורניק, בעמ' 32-33). "קרבה משפטית" לצורך מעשה בית דין מתקיימת כאשר קיימת קרבה עניינית הדוקה בין בעלי דין בשני ההליכים העומדים באותו צד של המיתרס, כנגד בעל דין משותף לשני ההליכים (ענין צוריאנו, בעמ' 681; ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18, 24 (2001); ענין פוליבה, פסקה 35; ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 23 ([פורסם בנבו], 21.2.2007); זלצמן, בעמ' 377). "קרבה משפטית" כאמור עשויה להיווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכוח זיקה משותפת לענין כספי משותף. המבחן לכך הוא האם מצויים שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של בעל דין בהליך נוכחי למעמדו של בעל דין בהליך הקודם, וקשירתו לתוצאותיו. בין היתר, תתקיים קרבה משפטית כאשר לבעל דין בהליך הנוכחי היה ענין ממשי בנושא שנדון בהליך הקודם, והוא ידע על קיומו, והיתה לו הזדמנות להצטרף אליו, אך הוא נמנע במודע מכך. כאשר צד שיש לו עניין בתוצאות ההתדיינות מתנגד לצירופו להליך, ואף מסרב להצטרף אליו מיוזמתו, עשוי להיות בכך משום גילוי עמדה שהוא אינו חפץ להתדיין, וכי הוא מקבל את תוצאות אותה התדיינות גם אם הן נגדו (ענין צוריאנו, בעמ' 691; השוו: מיכאל בן-יאיר "הרחבת תחולתו של מעשה בית דין על מי שלא היה צד להליך קודם" ספר יצחק כהן 305-306 (1989)). הרחבה זו של רעיון זהות הצדדים לצורך "מעשה בית דין" נועדה למנוע הטרדה חוזרת ונישנית של המערכת המשפטית ושל בעל דין שכנגד בעניינים שהוכרעו בעבר, כאשר ניתנה הזדמנות מלאה להכריע בהם, וכאשר אין בהשתק כדי לגרום עיוות דין לבעל הדין בהליך הנוכחי. בקביעת "קרבה משפטית" בין הצדדים בהליכים שונים לצורך מעשה בית דין נדרשת גישה זהירה, כדי שלא לפגוע פגיעה בלתי ראויה בזכותם הדיונית של מתדיינים להביא את דברם בפני בית המשפט; הגם שלא נדרשת בהכרח זהות פורמאלית בין בעלי הדין, נדרשת זהות 'עניינית-מהותית' ביניהם, המתחזקת עם קיום ידיעה של בעל הדין בהליך המאוחר על קיום ההליך הקודם במועד הרלבנטי, ומתן הזדמנות להיות מעורב בהליך כזה (ענין פוליבה, פסקה 35; ענין אספן, פסקה 19; ענין צוריאנו, בעמ' 691).

וכן ראה הדברים שנכתבו בסעיפים 32 ו-33 לפסק הדין:

"32. יתר על כן, צדק בית המשפט קמא בקובעו כי בשני ההליכים מתקיימת "קרבה משפטית" מובהקת בין בעלי הדין התובעים, קרי: בין הבן בתביעה הראשונה, לבין המערערים בהליך זה, כשמנגד ניצב הבנק כנתבע בשני ההליכים. בין הבן בהליך הקודם לבין המערער בהליך זה מתקיימת זיקה הדוקה ביותר לא רק בשל הקרבה המשפחתית ביניהם, אלא גם מבחינת האינטרס הרכושי המשותף המניע את שניהם – למנוע מהבנק את מימוש הבטוחה על הדירה, שהיא קניינו הרשום של הבן, ושימשה דירת מגוריהם של המערער ורעייתו. מימוש המשכנתא על הדירה בידי הבנק משמעו אובדן זכויותיו הכלכליות של הבן בנכס יקר ערך הרשום על שמו. מימוש זה משמעו גם פגיעה בהנאת המערער ואשתו משימוש בדירה, וחיובם לפנות את הדירה במסגרת מימוש זה. מימוש הבטוחה קשור קשר הדוק לטענות הבנק בדבר קיומם של חובות המערערים כלפיו, שבלעדיהם לא קמה עילה למימוש הבטוחה. יוצא, אפוא, כי למערערים אינטרס רכושי ישיר ומיידי בגורלה של תביעת הבן בהליך הראשון, שאמורה היתה להכריע הן בשאלת קיומם של חובות המערערים לבנק, והן בסוגיית מימוש הבטוחה בדירה שנועדה להבטחת חובות אלה. ואמנם, המערער-האב נכח בדיוני ההוכחות בתביעת הבן, אך סירב להציג את גרסתו באותו הליך. בנסיבות אלה, הזיקה העניינית ההדוקה בין תביעת הבן לבין הליך התביעה שיזמו המערערים באותו נושא עצמו מצביע הן על זהות עילות התובענה בשני ההליכים, והן על זהות הצדדים בין הבן לבין המערער-האב מפאת "קרבה משפטית" המתקיימת ביניהם.

33. הזהות העניינית בין שני ההליכים, הקרבה המשפחתית בין הבן לאב, זהות האינטרסים הרכושיים ביניהם, ההזדמנות שניתנה למערערים להצטרף להליך התביעה של הבן כדי לברר את מכלול השאלות הקשורות לפרשה זו בדרך מרוכזת – כל אלה בהצטברם מובילים למסקנה כי מדובר בשני הליכים שמתקיימת לגביהם זהות עילות, בצד "זהות צדדים" מהבחינה הנורמטיבית בן הבן לאב. זהות כזו מתקיימת, בנסיבות הענין, גם בין הבן לבין המערערת, תאגיד בניהול של האב, המשמשת אמצעי שבעזרתו מנהל האב את עסקיו בפרויקט צמרות. כל אלה מביאים לכך שפסק הדין בתביעת הבן מהווה מעשה בית דין ביחס להליך הנוכחי מחמת "השתק עילה" במובנה הרחב. משכך, מנועים המערערים מניהול הליך תביעה חדש, ומהעלאת טענות כנגד הבנק הקשורות במערכת היחסים המשפטית ביניהם ביחס לפרויקט צמרות. נכללות בכך, בין היתר, טענות בדבר החובות הכספיים של המערערים לבנק, התנאים למימוש הבטוחה בדירה, וכל כיוצא בכך.
ושוב מן הכלל אל הפרט: כאמור, המבקשים ידעו על ההליך, מטבע הדברים הבינו את המשמעות שלו וגם אינם טוענים אחרת, האינטרס שלהם המוצג כיום, למניעת פירוק השיתוף על דרך של חלוקה בעין, לא רק שיוצג על ידי הנתבעים 1 – 3 ובהם הנתבע 3 אביהם, אלא אף הועלו על ידם בדיוק אותן הטענות אשר המבקשים מבקשים כעת להעלות שוב כדי להביא לחלוקה בעין (טענת הסכם השיתוף) .

לפיכך, לדידי, מדובר במקרה מובהק של מעשה בית דין מכוח שני החריגים שציינתי לעיל. אין זה מתקבל על הדעת, כי לאחר שהמבקשים שתקו במשך חמש שנים , לא ביקשו להצטרף להליך אף שיכלו לעשות כן, בעוד טענותיהם נשמעות באמצעות הנתבעים 1 – 3, המתינו בשקט לתוצאת פסק הדין תוך שהם או חלקם אף מגיעים לחלק מישיבות בית המשפט , לא טענו דבר לגבי אי צירופם כצדדים לתיק גם לא בשלב הערעור, כי יורשה להם, כעת, לאחר שכל ההליכים הסתיימו לרבות בערכאת הערעור, לטעון כי לא קיבלו את יומם בבית המשפט וכי פסק הדין לא חל עליהם וכל זאת כדי שיוכלו לדחות את הקץ עוד ועוד ולהעלות מחדש את אותם הטיעונים, שכבר הועלו על ידי אביהם ועל ידי נתבעים 1 ו-2, אשר כאמור משמשים כנאמנים על חלקם בחלקה מכוח ירושת סבתם המנוחה, טענות אשר נדחו.

בשולי הדברים, בית המשפט מוצא לעצמו כחובה לציין, כי לא ניתן להשתחרר מהרושם, שהפניה של המבקשים לבית המשפט , לא הייתה מיוזמתם , אלא מיוזמת הנתבע 3 , אשר ככל הנראה מסרב להשלים עם תוצאות ההליך ומנסה בכל דרך , לתקוע טריז בגלגלי הכינוס. רושם זה מתקבל הן מהעובדה שמדובר בילדיו של הנתבע 3 ועוד צעירים יחסית בגילם , אשר כאמור ידעו על ההליך ולא ביקשו להצטרף אליו. מדוע אם כן שיבקשו כעת לעשות כן, אלא אם מדובר במהלך שיזם הנתבע 3, כדי לנסות ולמנוע את רוע הגזירה מבחינתו. גם העובדה שבא כוח הנתבע 3, עו"ד שרעבי, צידד בבקשת המבקשים, תומכת לכאורה במסקנה זו.

כאן המקום לציין כי מעיון בהשתלשלות העניינים בתיק החל מהקדם הראשון ביחס לזהות הצדדים הנדרשים להליך, עולה כי עו"ד שרעבי, שייצג וממיצג את הנתבעים 1 – 3 ואשר הלין לגבי יורשים כאלה ואחרים שאינם נמנים על בעל הדין שצורפו (טענות שהסתברו שאין בהן ממש) , לא טען מעולם כי יש לצרף להליך את המבקשים, ילדי הנתבע 3. בטבלת בעלי הזכויות ויורשים שצירף להודעתו , לא ציין מי הם יורשי הגב' מקירי רויטל ז"ל. לאחר שעו"ד מזייב צירף טבלה שמתייחסת לנסח הרישום וציין כי היורש של מקירי רויטל ז"ל הנו הנתבע 3, לא באה כל הודעת תיקון מטעם הנתבע 3 , המציינת כי גם ילדיו הנם יורשי ה. לסיכום, גם הנתבע 3 הסתפק בהיותו בעל דין בתיק ולא חשב לרגע שיש צורך בצירוף ילדיו, שהרי היה ברור גם לו שהאינטרסים שלהם מיוצגים על ידו וכי אין בכך צורך וכך מטבע הדברים גם סברו המבקשים.

מכל מקום, ומכל הנימוקים שהבאתי לעיל, הבקשה נדחית. בנסיבות, ישלמו המבקשים למשיבים 9 ו-10 וכן למשיבים 5 – 8 שכ"ט עו"ד בגין הבקשה, הדיון ועיכוב הליכי הכינוס, בסך של 7,500 ₪ לכל אחד מקבוצות המשיבים הנ"ל. כן ישלמו המבקשים הוצאות בסך של 250 ₪ לכל אחד מהמשיבים הנ"ל שהתייצב לדיון (היינו, המשיבות 5 ו-6 והמשיב 9).

ניתנה היום, ג' חשוון תשע"ח, 23 אוקטובר 2017, בלשכתי.