הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 33082-09-11

לפני
כבוד ה שופטת אידית קליימן-בלק

התובע:

פלוני
ע"י ב"כ עו"ד וגיף אליאב

-נ ג ד-

הנתבעת:

קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
ע"י ב"כ עו"ד אבי בן יהודה

פסק דין

רקע כללי וטענות הצדדים

בפני תביעה לנזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 6.11.1976 , אשר נפגע, כך על פי הנטען, בתאונת דרכים מיום 24.1.2010 על ידי מונית, בהיותו הולך רגל עת חצה את הכביש במעבר חצייה בצומת הרחובות "שמחה ארליך" ו"בן צבי" בעיר נתניה. (להלן:" התאונה").
בהמשך פונה התובע לבית חולים לניאדו טופל בחדר המיון ובדיקתו העלתה כי התובע נחבל באזור העכוז ו בהמשך הבירור הרפואי שנעשה לתובע במיון אשר כלל צילום צילם אגן וע"ש תחתון, אובחן שבר ללא תזוזה באזור סקרלי תחתון S5 (שבר בעצם הזנב- עצם סקרום/קוקסיקס).
בסעיף 4 לכתב התביעה טוען התובע כי לאחר התאונה, נהג המונית הסיעו לבית חמו ועזב את המקום מבלי להשאיר את פרטיו. בתצהירו חזר על הדברים וגרס כי לאחר התאונה, נהג המונית הפוגע סייע לו לקום מהכביש , והסיע אותו לבית חמו . על פי הנטען, בשעות הערב, כאשר החמירו כאביו, פונה התובע על ידי חמו לבית החולים "לניאדו".
עוד מוסיף התובע וגורס בתצהירו כי לאחר התאונה היה שרוי בהלם, ואולם לא הרגיש כי מצבו חמור ולכן רצה להמשיך בהליכה אך נהג המונית התעקש להסיעו ולבקשת התובע, הסיעו לבית חמו.
כאן המקום לציין כי לא בכתב התביעה ואף לא בתצהיר העדות הראשית, התובע אינו מספק כל הסבר מדוע, אפוא, לא נטל את פרטי הנהג הפוגע ואת מספר הרישוי של הרכב כמתחייב וכמתבקש, שהרי אין המדובר בתאונת פגע וברח. נהפוך הוא. אף לשיטת התובע עצמו, מדובר בנהג שהגיש לו עזרה והסיעו למחוז חפצו . למעשה רק במעמד חקירתו הנגדית הודה התובע לראשונה כי לא נטל את פרטי נהג המונית כי סבר שלא נגרם לו נזק (עמ' 12 לפרוטוקול) . לטענת התובע אותה העלה לראשונה בסעיף 5 לסיכומיו בכתב, במצב דברים זה, כאשר הנוהג האחראי לתאונה אינו ידוע, קמה לנתבעת חבות כלפיו בהתאם לסעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה- 1975 (להלן:" חוק הפיצויים").
הנתבעת שוללת חבותה לפצות את התובע, בנימוק, כי התאונה כלל לא אירעה בנסיבות הנטענות, אלא כתאונה עצמית במהלכה מעד התובע על הכביש ונפגע, ללא כל מעורבות של רכב כזה או אחר . עוד טוענת הנתבעת, כי ישנן סתי רות מהותיות בגרסת התובע, אשר די בהן כדי לדחות את התביעה. בכל מקרה, טוענת הנתבעת כי התובע אינו עומד בתנאי שנק בע בפסיקה בדבר "שקידה סבירה" כמצופה מנפגע בתאונת דרכים לקחת את פרטי הנהג והרכב המעורב בזמן אמת, שהרי גם לשיטת התובע עצמו אין המדובר בתאונת פגע וברח, או למצער לפעול לאית ורם בהמשך ככל שלא השכיל לקחת את פרטי הנהג והרכב הפוגע בזמן אמת.

המסגרת הנורמטיבית
סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים מקים את חבותה של קרנית לפצות נפגע אשר אין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח, מחמת שהנוהג האחראי לתאונה אינו ידוע ולא ניתן לאתרו. מאחר וחבותה של קרנית הינה שיורית לחבות המבטחת בחובה, בבחינת יוצא מן הכלל, אזי שעל מנת לבסס חובת פיצוי על-ידי קרנית, שומה על התובע להוכיח תחילה כי מתקיימים בעניינו התנאים שבסעיף 12(א) הנ"ל, ובנסיבות המקרה שלפנינו, כי התובע הינו "נפגע" כמשמעו בסעיף 1 לחוק הפיצויים: "אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים".
יפים בעניין זה דבריו של כב' השופט ואגו בע"א 38594-05-12 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' צמח נדב מיום 25/10/2012 (עמ' 4-5)
"... קרנית נוסדה, עפ"י החוק, על מנת להוות מבטח סטטוטורי, שיפצה את אותם ניזוקים, הזכאים לפיצוי בשל היפגעות בתאונת דרכים, כאשר אין בידם לתבוע הפיצוי ממבטח "רגיל" כהגדרתו בחוק. המקרה הנפוץ, שבו קרנית נכנסת לתמונה, הוא זה שבו "הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע", כדוגמת תאונות מסוג "פגע וברח". במקרה כזה מגן החוק על זכויותיו של נפגע תמים, שעלול להיוותר חסר פיצוי רק משום שאין לו ידיעה על זהות הנהג הפוגע וממילא אין בידו להפנות תביעתו אל המבטח ה"נכון", שאצלו רכש הנהג פוליסת ביטוח, כפי חובתו שבחוק.

ברור, שחבותה של קרנית היא "משנית", ומהווה ברירת מחדל, רק מקום בו אין אפשרות לפנות למבטח, כהגדרתו בחוק ( ר' ע"א 214/81 מדינת ישראל נ. פחימה ואח' פד"י ל"ט (4),821,824) . קיים רציונל כלכלי-ציבורי חשוב המצריך הותרת קרנית אך כ"מפלט אחרון" לאותו נפגע והמצדיק תימרוץ הנפגעים לפעול לאיתור ותיעוד פרטי הנוהג האחראי ומבטחו ה"מסחרי". עפ"י החוק ממומנת קרנית, המבטח הסטטוטורי, מכספים המועברים מחברות הביטוח ומהגופים הפטורים מחובת ביטוח והעושים זאת דרך קרנות פנימיות (סעיף 15 לחוק). מכאן – שבעקיפין יוצא שהמבוטחים ישלמו פרמיות גבוהות יותר, ככל שקרנית תזקק למשאבים רבים ומטבע הדברים "עצם קיומה של קרנית מגדיל את סכום הביטוח שעל כל נהג לשלם" ( ע"פ 77/84 מ"י נ. שקולניק, פד"י לט (2) 505).
מכאן – שיש לעודד כל נפגע, שבידו לעשות כן, לפעול לאיתור זהות הנהג הפוגע ולהרתיע נפגעים מלנהוג קלות דעת במישור זה, להימנע מלקיחת פרטי הנהג ולשים יהבם על קרנית כמבטח שיורי, מתוך טענה שאינם יודעים זהותו. האיזון שנמצא בהלכה הפסוקה בין השאיפה שלא להותיר נפגע בתאונת דרכים מחוסר פיצוי ולנטל על כלל החברה, ובין הכבדה בלתי מוצדקת על קרנית, בשל ריבוי נפגעים שלא יטרחו לספק פרטי הנהג הפוגע ומבטחו, בא לידי ביטוי בקביעת הדרישה ל"שקידה סבירה", מצד הנפגע, במישור זה, כתנאי לחיוב קרנית..."
במקרה דנן, אין חולק כי לתובע נגרם נזק גוף, המחלוקת בענייננו מתמקדת בשאלה האם נזק הגוף נגרם כתוצאה מתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים, אם לאו, והאם התובע פעל בהתאם לכלל "השקידה הסבירה" בהתאם להלכת "הורוביץ" שאף אומצה מאוחר יותר בהלכת "קורן". (ראה ע"א 502/84 קרנית נ' הורוביץ פד"י מא(1)542, וגם רע"א 3909-08 קרנית נ' שרה קורן, פורסם בנבו, 3.11.09, (להלן:" הלכת הורוביץ" ו"הלכת קורן", בהתאמה).
נטל הראיה והשכנוע להוכחת העובדות הדרושות לשם קיומה של עילת תביעה נגד קרנית, דהיינו כי התאונה ארעה בנסיבות המזכות בפיצוי מכוח הוראות סעיף 12 (א) (1) לחוק, קרי כי מדובר בתאונה בה "הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע", רובץ לפתחו של התובע. אפנה בעניין זה לע"א 2176/95 חלבי נ' אבו חמד; ת"א (מחוזי ת"א) 1551/07 אזולאי נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים; ת"א 9276/09 קראוז נגד קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים; ע"א 9096/11 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' גבארין - פורסמו במאגרים המשפטיים) . בנוסף, ראה בעניין זה ת"א 942/04 (מחוזי חיפה) עזבון המנוח עראוי חאמד ז"ל נ' קרנית קרן לפיצוי תאונות דרכים –החלטתה של כב' השופטת וילנר מיום 25/9/2007 (פורסם בנבו) עמ' 3:
"...על התובעים להוכיח את עצם קרות התאונה והתרחשותה תוך שימוש ברכב מנועי ברמה הנדרשת במשפט האזרחי. כלומר, עליהם להתכבד ולהביא ראיות קונקרטיות פוזיטיביות המוכיחות את עצם התרחשות התאונה והשימוש ברכב מנועי..."(הדגשה אינה במקור).
ומן הכלל אל הפרט; בענייננו, נדרש התובע לעמוד בנטל הוכחת שני תנאים מצטברים: התנאי הראשון, כי הוא אכן נפגע בתאונת דרכים, ובענייננו, כתוצאה מפגיעת מונית בו בהיותו הולך רגל והתנאי השני, שפרטי המונית ופרטי הנהג הפוגע אינם ידועים ולא ניתן היה לאתרם בשקידה ראויה .
לשון אחר, הדיון להלן בסוגיית החבות, יסוב סביב שתי השאלות הבאות:
האם התובע נפגע כהולך רגל בתאונת דרכים?
האם התובע עומד בתנאי של "שקידה סבירה" בהתאם לדרישות שהציבה הפסיקה, לברר את פרטי הנהג והרכב הפוגע וכן המבטחת שלו, על מנת שתקום לו עילת תביעה כנגד קרנית?

אדון בנושאים על פי סדרם;

האם הוכיח התובע כי נפגע בהיותו הולך רגל על ידי רכב (מונית)?
בתצהיר עדותו הראשית מתאר התובע את נסיבות התאונה וגורס כי ביום 24.1.2010 בסמוך לשעה 18:00, בדרכו לביתם של הורי אשתו , נפגע על ידי מונית בזמן שחצה את הכביש במעבר חציית כביש. עוד גורס התובע בתצהירו, כי נהג המונית עזר לו לקום מהכביש ולבקשתו הסיע אותו לבית חמו. לטענתו, כעבור מספר דקות חמו הגיע לביתו, שמע מפי התובע אודות התאונה, והסיע אותו לביתו. לטענתו, רק מאוחר יותר, כאשר כאביו התעצמו, בקש מחמו להסיע לבית החולים. (סעיפים 2-6 לתצהיר התובע).
בנוגע להשלתשלות האירועים בסמוך לאחר התאונה העידו מטעמו של התובע, מלבד התובע עצמו, גם חמו וחמתו, מר אלכסיי מזייב והגב' אולגה מזייב. מטעם הנתבעת העיד מר יניב שביט, חוקר מטעם הנתבעת אשר תצהירו ותמלול החקירה מטעמו הוגשו במעמד דיון ההוכחות וסומנו נ/1.
הנתבעת מכחישה את עצם קרות התאונה הנטענת ואת נסיבותיה. הכחשתה זו מבססת הנתבעת על טענתה לקיומן של מספר גרסאות שונות מפי התובע על פני השנים, להשתלשלות העניינים שארעה לאחר התאונה ועל סתירות בין הגרסה שמסר התובע לחוקר סמוך לאחר האירוע, לבין זו שנפרשה במסגרת תצהיר עדותו הראשית בשלב מאוחר יותר עת נקבע התיק להגשת ראיות.
סתירות אלו נוגעות בעיקר לשלוש נקודות עליהן מצביעה הנתבעת בסיכומיה :
האחת, טענה לפיה לחוקר מסר התובע שלאחר התאונה ועוד בטרם הוסע על ידי נהג המונית הפוגע לבית חמו, הספיק לקפוץ לחנות סמוכה לקנות סיגריות בעוד שבתצהירו ובחקירתו מכחיש התובע את הדברים. בחקירתו הנגדית הסביר כי עובר לתאונה היה בדרכו ל בית חמו לתקן את המחשב המתין בתחנת מוניות שרות "שם בדיוק קניתי סיגריות ושם בדיוק מונית רגילה דרסה אותי" (עמ' 5 ו- 8 לפרוטוקול). קרי סיפור המכולת והסיגריות קדם לתאונה.
נקודה שניה עליה מצביעה הנתבעת נוגעת לטענה לפיה לח וקר מסר התובע כי הגיע לבית חמו גילה שאין אף אחד בבית, וחזר לביתו במונית שרות ורק בהמשך, לבקשת אשת התובע, חמו לקח אותו לבית חולים לניאדו (עמוד 8 ל תמליל החוקר), בעוד שבתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו גרס התובע כי חמו היה בבית, החזיר אותו תחילה לביתו ורק בגבור כאביו ביקשה אשת התובע מאביה, חמו של התובע, לקחתו לבית החולים.
נקודה שלישית עליה מצביעה הנתבעת נוגעת לעובדה כי לחוקר מסר התובע על נוסעת שהייתה במונית, בחורה בת 28, בעוד שבתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו הכחיש כי היה במונית נוסע כלשהו וכאשר עומת עם דבריו מול החוקר מסר כי אינו זוכר.
לאחר שעיינתי במסכת הראייתית שנפרשה בפניי ושקלתי את טענות הנתבעת, באתי למסקנה כי הגם שקיימים מספר אי דיוקים בין הגרסה שמסר התובע לחוקר בסמוך לאחר התאונה, לבין זו שמסר מספר שנים לאחר מכן במסגרת תצהיר עדותו הראשית וחקירתו הנגדית בבית המשפט, דומני כי אין המדובר באי התאמות היורדות לשורש העניין או העולות לכדי סתירה חזיתית של ממש באופן שמאיין את טענתו לעצם קרות התאונה; אדרבא, לב ליבה של הגרסה לקרות התאונה ועיקרי הדברים מופיעים בכל ההזדמנויות בהן מסר התובע גרסתו לאופן קרות התאונה: בשני המקרים גם יחד חזר התובע על גרסתו לפיה נפגע בהיותו הולך רגל ממונית . בשני המקרים ממקם התובע את התאונה באותו המקום והזמן ( רחוב שמחה ארליך פנית בן צבי נתניה שעה 18:00- עמ' 2 לתמליל וסעיף 2 לתצהיר). בשני המקרים הצביע על טיב הפגיעה בגופו (גב/עכוז- עמ' 4 לתמליל, סעיף 2 לתצהיר) בשני המקרים חזר וגרס כי נהג המונית התעקש להסיעו למקום חפצו והוא ביקש להסיעו לבית חמו (עמ' 5-6 לתמליל וסעיף 3-4 לתצהיר) . בשני המקרים חזר ואמר כי היה מבולבל וסבר שלא קרה לו נזק חמור כתוצאה מהפגיעה בו ולכן לא לקח את פרטי הנהג או מספר הרישוי של המונית (עמ' 10 לתמליל עמ' 12 לפרוטוקול).
אכן קיימים מספר אי דיוקים בנוגע לשאלות עליהן הצבעתי לעיל: האם ההליכה למכולת לצורך הסיגריות קדמה לתאונה או הייתה אחריה, האם הוסע לבית החולים מיד מבית חמו או בהמשך מביתו שלו , האם הייתה נוסעת נוספת במונית אם לאו ומה זכר בנוגע אליה (עובדה אשר ממילא לא מעלה ולא מורידה שהרי כשם שאין לו את פרטי הנהג הפוגע אין לו גם את פרטיה של הנוסעת העלומה, ככל שהייתה כזו ברכב). ואולם, כאמור לעיל, לאי דיוקים אלו אין "מאסה קריטית" שיש בכוחה לאיין את טענתו לקרות התאונה. אי דיוקים אלו נוגעים בשולי הדברים ולא בעיקרם וניתן בנקל ל הסבירם על רקע פערי הזמנים שחלפו מהעת בה מסר גרסה לחוקר, חצי שנה לאחר התאונה, לבין העת בה מסר גרסה ונחקר בבית המשפט לגביה, שש שנים מאוחר יותר . ראה דברי התובע בעניין זה בעמ' 7 לפרוטוקול: " ת. האמת אני לא זוכר את כל הפרטים היום. יכול להיות שזכרתי אותם בשעתו כשדיברתי עם החוקר".
מנגד, קיימים מספר ראיות מזמן אמת המהוו ת חיזוק ראייתי לגרסתו של התובע כדלקמן:
בתעודת חדר מיון בבית החולים לניאדו בעת קבלתו למיון בשעה 22:00 נרשם: " לדבריו נפגע בערב פנייתו ע"י מכונית כהולך רגל במעבר חצייה. מתלונן על כאבים בעכוז". (ראה נספח ב' למוצגי התובע). במאמר מוסגר אציין כי הנתבעת העלתה סברה לפיה התובע היה שיכור, מעד בצורה עצמונית על הכביש ללא כל קשר לרכב כזה או אחר כאשר טענתה זו מבססת הנתבעת על תיקו הרפואי של התובע שם צויין במספר בלתי מבוטל של מקרים כי מגופו של התובע נודף ריח אלכוהול (עמ' 9 לפרוטוקול) ואף התובע בחקירתו ציין כי קיי מת אפשרות שבעת ששוחח עם החוקר מטעם הנתבעת היה שיכור (עמ' 12 לפרוטוקול) . ואולם התובע שולל היותו שיכור במועד התאונה (עמ' 12 לפרוטוקול) . הדעת נותנת כי אילו אכן היה התובע מצוי בגילופין במועד התאונה הדבר היה מקבל ביטוי בתעודת חדר המיון עת נבדק על ידי הצוות הרפואי ואולם עיון בתעודת חדר המיון מעלה כי אין לממצא כזה כל זכר ומכאן כי השערה זו שמעלה הנתבעת, נותרת כטענה בעלמא וכמובן שאין להשתית עליה כל ממצא עובדתי בנוגע לנסיבות התאונה כבקשת הנתבעת.
התובע פנה למשטרת ישראל ביום 9.2.2010 על מנת לדווח על התאונה, כאשר במסמך "טופס מידע על נתוני תיק כללי" נרשם , כי מעורבת בתאונה מונית שאינה ידועה.
התובע זימן לעדות מטעמו את חמו אשר מאשר את גרסת התובע לפיה חמו של התובע הסיעו לבית החולים לניאדו בערב התאונה, נקודה של מעשה כלל אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים למעט העיתוי בו הוסע: האם הישר מביתו של החם או מבית התובע. מכל מקום, התרשמתי מהיעדר מגמתיות בעדותו של העד מה שמצביע על מהימנות העד ועוד אתייחס לכך בהמשך דבריי. (ראה חקירתו עמ' 14 לפרוטוקול).
הנתבעת מעלה טענה נוספת לפיה יש לדחות טענתו של התובע לאופן קרות התאונה מאחר והמנגנון התאונה אינו מתיישב עם השכל הישר. במסגרת זו טוענת הנתבעת כי אם אכן מדובר ברכב מסוג פרייבט כטענת התובע, ובשים לב לגובה חזית הקדמית של הרכב, לא יכול היה התובע להיפגע בגב תחתון/ אלא, אם בכלל, ברגלים בהתאם לגובה הפגוש הקדמי של הרכב. לכשנשאל על כך השיב התובע כי הסתובב עם גבו לרכב כאשר הבחין בו ברגע האחרון כדי שהמכה תהיה פחותה יותר. בהמשך ציין כי התכופף קצת ולכן נפגע בגב תחתון. (ראה עמ' 5-6 לפרוטוקול). אכן על פניו מיקום הפגיעה בתובע לטענתו בגב תחתון מול גובה פגוש הקדמי של הרכב עשוי לעורר תהייה, מה גם שלא ברור האם השבר בעצם הזנב ארע מחמת פגיעת הרכב בגופו של התובע או כתו צאה מהפלתו על הכביש (וראה בעניין זה חוו"ד דר' לוינקופף אשר מציין כי בבדיקת מיפוי עצמות מיום 3/2/10 אובחנה קליטת יתר בצלעות וזרוע) , ואולם מאחר ובעניין זה לא הוצגה בפניי כל תשתית ראייתית בין אם בנוגע לגובה הפגוש, בין אם לגבי גובהו של התובע והיחס ביניהם ו משכך, פשיטא כי אין באפשרותי לקבוע כל ממצא עובדתי לגבי זה. אקדים את המאוחר ואציין כבר עתה כי לנוכח המשך הניתוח כפי שיוצג להלן, ממילא אין בכך צורך.
לנוכח כל המקובץ דלעיל, באתי למסקנה כי ברמת הראיה הנדרשת במשפט אזרחי, צלח התובע להוכיח כי נפגע בתאונת דרכים בהיותו הולך רגל על ידי מונית וכי אין לתובע כל מידע לגבי פרטיה או פרטי הנהג, מה שמוביל אותנו לדי ון בנושא בו נעסוק בפרק הבא;

האם התובע פעל "בשקידה סבירה" בהתאם להלכה הפסוקה?
פסה"ד המסכם את ההלכות שהתגבשו להפעלת מבחן "השקידה הסבירה" תוך קביעת המבחנים והמקרים האופייניים ליישומו, ואשר נועד להתוות דרכן של הערכאות הדיוניות בבואן לקבוע האם התקיים תנאי זה אם לאו, הינו פסק הדין בעניין רע"א 3909-08 קרנית נ' שרה קורן, פורסם בנבו, 3.11.09 (להלן: "הלכת קורן").
הרציונל להטלת חובה על הנפגע לשקוד, ביוזמתו, על השגת פרטי הנהג, חרף הנטל שמטיל הדין על הנהג עצמו לעשות כן, פורשה בהלכת קורן בזו הלשון (פסקה 13 כב' המשנה לנשיאה א. ריבלין) :
"...קרנית באה להגן על הנפגע התמים שאין באפשרותו לתבוע פיצויים מאת הנהג-הפוגע ומאת חברת הביטוח שקיבלה את הפרמיה עבור הביטוח. נפגע שאינו פועל באורח סביר על-מנת שניתן יהיה לפנות לחברת הביטוח שאחראית לפיצוי, ומבקש להסתמך על רשת הביטחון של קרנית, מסכל את מדרג הביטוח שנקבע בחוק, ולמעשה מעביר את משא הפיצויים מכתפיהם של "האחראים הראשוניים" אל כתפי ברירת המחדל הממומנת מכספי הציבור. יש להדגיש עוד כי כאשר מדובר בחבות של קרנית מכוח סעיף 12(א)(1), כלומר חבות שקמה בשל כך שהנהג-הפוגע אינו ידוע, לא קמה זכות חזרה לקרנית מכוח סעיף 9 לחוק הפיצויים, והמשמעות היא שהחבות נותרת במלואה על כתפיה של קרנית הממומנת מכספי הציבור (ראו סעיף 15 לחוק הפיצויים). מכל הטעמים האלה, יש הצדקה לדרישה שאדם הנפגע בתאונת דרכים ישקוד באורח סביר – לא יותר אך גם לא פחות – למימוש האפשרות לקבל את דמי הביטוח מחברת הביטוח. אמת, החובה למסור את הפרטים מוטלת בראש ובראשונה על הנהג-הפוגע (ראו תקנה 144 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961), אולם אין בהוראה פלילית זו כדי להסיר כל אחריות מהנפגע שמסוגל לתעד את הפרטים – לעשות כן, כפי שאכן מקובל ונהוג, על מנת שיוכל להגיש את תביעתו האזרחית כנגד הנתבע הנכון והראוי... " (ההדגשה אינה במקור).
המבחן שנקבע לבדיקה האם עמד הנפגע בדרישת ה"שקידה הסבירה", אם לאו, הינו מבחן משולב: שקלול של היסוד האובייקטיבי של סבירות, עם יסוד סובייקטיבי – בדיקת מצבו הרפואי והלך רוחו של הנפגע הספציפי, בסמוך לאחר התאונה ויכולתו לפעול להשגת פרטי הנהג. יישומו המעשי של המבחן המשולב, מחייב בחינת הסבריו של הנפגע לגבי הסיבה בעטיה אין בידיו את פרטי הנהג הפוגע. וראה בעניין זה פסקה 15 בהלכת קורן המסכמת בזו הלשון:
"...באופן מעשי, על בית המשפט לבחון את הסבריו של הנפגע לגבי סיבת אי-ידיעתו את פרטי הנהג-הפוגע. בחינה זו חייבת להביא בחשבון את אופיו של משטר האחריות ואת אופייה של תאונת הדרכים כאירוע פתאומי וטראומתי... כאשר הנפגע מצביע על סיבה סבירה והגיונית לכך שאין ביכולתו להצביע על הנהג הפוגע, והסברו זה נמצא מהימן, הכף נוטה לטובת הכרה בזכאות לפיצוי מקרנית. .. " (פסקה 15).
הלכת קורן מונה מספר דוגמאות טיפוסיות שבהן, הגם שהנפגע אינו יודע את פרטיו של הנהג הפוגע, הוא יהא זכאי לפיצוי מקרנית בהתאם לחוק. כך למשל הוא המקרה ה"קלאסי" של תאונת "פגע וברח", בכפוף לכך שלאחר התאונה הנפגע ביצע הפעולות המתבקשות לאיתור, בדיעבד, של הנהג. הוא הדין אם בשל גילו או פגיעתו הפיזית של הנפגע בתאונה (כגון אובדן הכרה, ערפול חושים בשל הפגיעה הקשה וכו') , הוא לא יכול היה להתחקות אחר זהות הנהג הפוגע. מצב נוסף הוא זה שבו מבחינה פיזית יכול היה הנפגע ליטול את פרטי הנהג, אך לא עשה כן מסיבה סובייקטיבית, אך כזו שניתן לה הסבר המניח את הדעת בנסיבותיה של תאונת הדרכים, כגון: הלם, חרדה, או דאגה רבה לעצמו או לבן משפחה, תגובה מאיימת או תוקפנית של הנהג ה"סרבן" שמנעה מסירת הפרטים ועוד. על מנת להימצא זכאי לקבל פיצוי מקרנית בהתאם לקטגוריה זו של מקרים, שומה על התובע לשכנע את בית המשפט בכנותו ובתום ליבו של הנפגע ולהוכיח כי עשה כל שלאל ידו במטרה לנסות ולאתר המידע גם לאחר התאונה.
מנגד, קיימת קבוצת מקרים נוספת שמונה הלכת קורן אשר הנמנים עליה – דינם יהא שלילת הזכות לה יפרע מקרנית. קטג וריה זו של מקרים הוגדרה בפסקה 15 להלכת קורן כדלקמן:
" ... נפגעים שבחרו באופן מודע שלא לבקש את הפרטים מטעמים כגון אי נעימות או סברה שהנזק שנגרם אינו רציני ולכן לא מצדיק את ה"טרחה". במצבים אלה אין להחיל את סעיף 12(א)(1), וניתן לומר בהם כי אין לו לנפגע אלא להלין על עצמו על שבחר שלא לפעול על פי הנוהג המקובל ולדרוש את פרטיו של הנהג הפוגע. זו תהא המסקנה גם בעניינם של הנפגעים שהתנהגותם מעידה על חוסר אכפתיות, אזלת יד, או יותר מכך, על קנוניה ,ניסיון הסתרה או תרמית.." (הדגשה אינה במקור).
הינה כי כן, בבואו של בית המשפט "לסווג" עניינו של תובע ספציפי, ולבחון לאיזו קטגוריה ניתן לשבץ את מחדלו לקבל פרט י הנהג והרכב הפוגע, קיימת חשיבות להסברי ו של התובע לסיבת המחדל כמו גם לתום ליבו, והנטל בעניין זה מוטל על כתפיו. ראה בעניין זה סייפא לפסקה 15 להלכת קורן:
".. נראה כי מבחן זה מאזן כראוי בין השיקולים שלעניין ומשקף את מטרות החקיקה. מבחן זה מבוסס על ההנחה כי במצב רגיל בני אדם שנפגעים בתאונה מתעדים את פרטיו של הנהג-הפוגע, וכך הם מצופים לנהוג. יחד עם זאת, אופן ההתנהגות של נפגעי תאונות דרכים יכול להיות מושפע ממצוקות שונות בזמן אמת. להסבריו של הנפגע חשיבות רבה לעניין זה. כך גם לתום-ליבו. נטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו אם כי אין מניעה שבית המשפט יתחשב בכגון דא גם בצו השכל הישר ובניסיון החיים. יש לקוות גם שהמבחן המוצע ייצור תמריץ ראוי ליטול את פרטי הנהג-הפוגע במקום שבו הדבר אפשרי ומתבקש, ובה-בעת יבטיח שנפגעים תמי-לב שהתנהגו כפי שהתנהגו מכורח הנסיבות, יזכו לפיצוי... " (הדגשים אינם במקור).
ולענייננו, וכפי שציינתי לעיל, במסגרת כתבי הטענות ואף לא בתצהיר העדות הראשית, התובע כלל לא טרח לספק הסבר כלשהו מדוע לא נטל את פרטי הנהג הפוגע ואת מספר הרישוי של הרכב, הגם שהנטל לעשות כן מוטל על שכמו ובהתאם לפסיקה שסקרנו לעיל, הוא אינו מבוטל. רק במעמד חקירתו הנגדית הודה התובע לראשונה כי לא נטל את פרטי נהג המונית שכן סבר שלא נגרם לו נזק (עמ' 12 לפרוטוקול). בסיכומי התובע אמנם מזכיר התובע בצורה סתמית את הלכת קורן הנ"ל, בה דנתי בהרחבה לעיל, ואולם בהתעלם מיישום וניתוח המבחנים שנקבעו בה על עובדות המקרה דנן, אשר מביאות למסקנה לפיה מקרהו של התובע נופל לקטגוריה רביעית זו השוללת זכאות לפיצוי מאת קרנית.
כאמור, התובע לא סיפק כל הסבר המניח את הדעת למחדלו לקחת פרטים למעט אותה תשובה בחקירה נגדית בה הודה כי סבר שאין המדובר בנזק רציני. התרשמתי גם כי לא הייתה כל מניעה אובייקטיבית לקחת את פרטי נהג המונית או את מספר הרישוי שלה כמופיע על גבי הלוחית. אדרבא, הנהג סייע בידי התובע, הרימו והכניסו לרכבו והסיעו למחוז חפצו (עמ' 6 לפרוטוקול), הנסיעה ארכה 10 דקות שהינו לכל הדעות די זמן והותר על מנת לקחת פרטים (עמ' 7 לפרוטוקול), מצבו של התובע מבחינת דרגת כאב בשל הפגיעה היה סביר בהחלט ולא מנע ממנו ליטול פרטי הנהג . ראה עמ' 8 לפרוטוקול: " אני לא חשבתי שזה משהו רציני וחמור. במכה הראשונה הרגשתי אבל אחר כך לא הרגשתי כאב ולא שמתי לב". כאמור לעיל, התובע עמד על כך שלא היה מצוי בגילופין בעת קרות התאונה, וממילא לא הועלתה גם כל טענה כי הנהג התבקש למסירת הפרטים והתנגד לכך . למעשה התובע מודה בשתי הזדמנויות במהלך חקירתו כי לא נטל את פרטי הנהג והרכב אך ורק כי לא חשב שמדובר בפגיעה רצינית המצדיקה זאת. ראה דבריו בעמ' 8 לפרוטוקול (עליהם שב וחזר בעמ' 12 לפרוטוקול).
"ת. כאב לי אבל לא חזק
ש. ולכן לא לקחת את הפרטים של הנהג?
ת. נכון".
אדרבא, אף חמו של התובע, אישר בחקירתו כי תמה מאד על חתנו עת הבין ממנו כי לא לקח את פ רטי הנהג הפוגע. ראה עמ' 14 לפרוטוקול:
"ש. כשרומן אמר לך שהוא לא לקח את פרטי נהג המונית מה אמרת לו?
ת. אמרתי לו שהוא <מסמן קוקו>
ש. אתה היית לוקח את הפרטים.
ת. בוודאי..."
אין זאת אלא כי עניינו של התובע דנן הינו דוגמא מובהקת למקרה הנופל ל קטגוריה הרביעית, השוללת קבלת פיצוי מקרנית, שכן מדובר בהימנעות מודעת מנטילת פרטים, ללא ה סבר המניח את הדעת, אך ורק מתוך הערכה כי לא נגרם נזק או כי הנזק אינו רציני, הגם שנטילת פרטים כאמור, גם אם למען הזהירות בלבד, לא הייתה כרו כה בטרחה או אי נעימות כלשהי. בהתאם לרציונליים שקבעה הפסיקה, בין אם מדובר בחוסר אכפתיות, בין אם באזלת יד ובין אם בהערכה שגויה מצד ה תובע לגבי חומרת הפגיעה , אין כל הצדקה להטיל מחדל זה על הקופה הציבורית, קרי קרנית שהינה כידוע תאגיד סטטוטורי.
לאור כל המקובץ לעיל, באתי למסקנה כי במקרה דנן אין תחולה לסעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים ומשכך דין התביעה להידחות.
לנוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל, אין כל טעם להמשיך ולדון בסוגיית הנזק.
התובע יישא בהוצאות משפט של הנתבעת בסך של 10,000 ₪.
המזכירות תמציא את פסק הדין לידי הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ח אלול תשע"ז, 19 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.