הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 32986-04-16

לפני כב' השופט אילן דפדי, סגן נשיא

התובע
סטוארט אלן בקר
בשמו ובשם יורשי המנוחה שושנה בקר ז"ל
ע"י עו"ד מרק צל ועו"ד נועם שרייבר

נגד

הנתבעים

1.בנק יהב לעובדי המדינה בע"מ
ע"י עו"ד שמואל רוזנר

2.בנק ישראל
ע"י עו"ד שלמה כהן

3.אירית עמית
ע"י עו"ד שמואל רוזנר

פסק דין

לפניי תביעה במסגרתה מבוקש כי בית המשפט יחייב את הנתבעים לשלם לתובע באופן אישי וכמי שמייצג את יורשיה של אמו המנוחה פיצוי כספי לאחר שלטענתו ה נתבעים 1 ו-3 לא אפשרו משיכת כספים וביצוע פעולות בחשבון הבנק המשותף לו ולאמו ולאחר שנתבע 2 התרשל במילוי תפקידו ולא פיקח על פעילות הנתבע 1.

על פי כתב התביעה התובע ד"ר סטוארט בקר ואמו המנוחה של התובע גב' שושנה בקר ז"ל פתחו ביום 20.2.2012 עת זו הייתה כבת 92 בסניף הבנק של הנתבע 1 ברחובות (להלן "הבנק") אותו ניהלה הנתבעת 3 חשבון משותף. ביום 24.6.2015 הודיע הבנק לתובע כי על בעלי החשבון לסור לסניף כדי לחתום על טפסים מכוח חוק הפטקא האמריקני שמכוחו חויבו גופים פיננסיים מחוץ לארצות הברית לדווח לרשויות המס שלה על כל אזרח או תושב ארצות הברית המחזיק אצלם חשבון פיננסי. ביום 1.7.2015 סר התובע לסניף הבנק וחתם על הטפסים הנדרשים. במעמד זה הסביר התובע כי מפאת גילה ומצבה של אמו, אין היא מסוגלת להגיע לסניף לצורך חתימה על הטפסים. באותו מעמד, ביקש התובע לבצע העברה בנקאית בסך 100,000 ₪ מהחשבון המשותף לחשבונו האישי אך הבנק סירב לכך תוך שהתנה הסכמתו בקבלת הסכמתה של אמו. בעקבות זאת, סוכם כי נציגי הבנק יגיעו אל דירתה של האם לצורך החתמתה על טפסים אלו וקבלת אישורה לביצוע ההעברה על סך 100,000 ₪. נציגי הבנק ואמו המנוחה של התובע לא נפגשו בסופו של דבר כך שלא ניתן על ידה אישור לביצוע ההעברה הבנקאית. כשבוע לאחר הפגישה בין הצדדים, ביטל הבנק את כרטיסי האשראי והבנקט שהיו בידי התובע. גם לאחר פטירת המנוחה ביום 3.8.2015 סירב הבנק לאפשר לתובע לפעול בחשבון על סמך סעיף "אריכות ימים".

עוד קודם לפטירת המנוחה ולאחר שחלופת מכתבים בין באי כוחו של התובע לבין הבנק להסדרת העניין לא הועילה, פנה התובע בתלונה לבנק ישראל. לאחר חלופת מכתבים בין התובע לבנק ישראל שנמשכה עד ליום 16.12.2015 לא מצא האחרון מקום להתערבותו.

על רקע האמור לעיל, הוגשה התביעה על ידי התובע הן באופן אישי והן כנציג של יתר יורשי המנוחה ובהסכמתם. התביעה הוגשה נגד הבנק ומנהלת הסניף ונגד בנק ישראל. במסגרת התביעה תבע התובע פיצוי בגין עגמת נפש שנגרמו לאמו המנוחה ולו בסך של 100,000 ₪ (50,000 ₪ לכל אחד מהם) וכן פיצוי בגין הוצאות, הפסדים ושכר טרחה. סכום התביעה הכולל עמד על סך של 340,000 ₪.

הצדדים הגישו תצהירים. מטעם התובעים הוגשו תצהיר התובע ותצהיר בנו גל. מטעם הנתבעים 1 ו-3 הוגשו תצהיריהם של הנתבעת 3, ושל עובדים נוספים, גב' מיכל אמסלם ששימשה באותם זמנים כמנהלת השלוחה של בנק יהב באיכילוב, גב' ורדית יעקובי בנקאית בשלוחת איכילוב ומר מאיר לוי ששימש בתפקיד מנהל צוות בסניף הבנק בו נוהל החשבון. מטעם הנתבע 2 הוגש תצהירו של מר ירון מלכה מהיחידה לפניות הציבור בפיקוח על הבנקים. המצהירים מטעם הצדדים נחקרו בחקירה נגדית במהלך דיון ההוכחות.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות, שמעתי את העדויות ועיינתי בסיכומי הצדדים החלטתי לדחות את התביעה.

טענות התובע בכתב התביעה התייחסו לשישה עניינים עיקריי ם: הדרישה לחתימה על מסמכי הפטקא, אי כיבוד המחאות שניתנו על ידי המנוחה בחייה, סירוב הבנק להעברת הסך של 100,000 ₪ לחשבונו, הגבלת החשבון וביטול כרטיסי האשראי, הסירוב להעברת הכספים לאחר מות המנוחה ורשלנות בנק ישראל והתייחסותו לתלונות התובע כלפי בנק יהב.

כלל הוא כי "דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים – אם בשל שגגה או במכוון – כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה " ( ראו ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפפריישן, פ"ד מט(2) 102, 107. ראו גם ע"א 8168/03 יאיר ארנון נ' חשמל זועבי בע"מ (פורסם במאגר משפטי )) .

התובע זנח בסיכומיו את טענותיו בקשר לדרישה לחתימה על מסמכי הפטקא. יש לציין כי בסיכומיהם טענו הנתבעים כי התובע זנח טענותיו בעניין זה. למרות זאת התובע לא מצא לנכון להתייחס לנושא זה גם בסיכומי התשובה. לפיכך , אינני מוצא לדון בטענות אלה והן נדחות.

התובע אף זנ ח את טענותיו בדבר אי כיבוד המחאות שניתנו על ידי המנוחה בחייה וסירוב הבנק להעביר כספים מחשבון הבנק לאחר פטירתה של המנוחה. גם עניין זה הועלה על ידי הנתבעים 1 ו-3 בסיכומיהם. למרות זאת , בסיכומי התשובה התובע לא מצא לנכון להתייחס לכך. לפיכך , אינני מוצא לנכון לדון גם בטענות אלה והן נדחות.

סירוב הבנק לביצוע העברת הסך של 100,000 ₪ מהחשבון המשותף לחשבונו של התובע

התובע טען כי סירוב הבנק לבצע העברת סך של 100,000 ₪ מחשבון הבנק המשותף לו לאמו אל חשבונו מהווה הפרה של חוק הבנקאות ומהווה פעולה בניגוד להסכם עם הבנק. לטענתו, החשבון נפתח על שם שניהם בדיוק בשל החשש מהיווצרות המצב שאכן נוצר, בו יידרשו כספים לצורך הוצאות הטיפול באמו כשזו כבר לא תוכל לדאוג לתשלום ההוצאות בעצמה. לדבריו, בנסיבות בהן ההוצאה החודשית הממוצעת עבור אמו הגיעה לסך של 14,000 ₪, הבקשה להעברת הסך של 100,000 ₪ הייתה הגיונית ונועדה לאפשר לו לפעול ביתר קלות דרך חשבונו לכיסוי ההוצאות ל-7 החודשים הבאים.

הנתבעים 1 ו-3 טענו מנגד כי לנוכח חובות הזהירות והנאמנות שיש לבנק כלפי שני הבעלים בחשבון, בהתחשב בכך שזמן קצר קודם לכן כיבד הבנק שיק בחתימת ידה של האם על סך של 40,000 ₪ בלבד ולא 140,000 ₪, לאור העובדה שהיה מדובר בחשבון של לקוחה מבוגרת שלא הביעה דעתה למשיכת סכום כה גבוה ומאחר שמקור הכספים בחשבון המשותף היה מחשבונה של המנוחה בארה"ב, ביקש הבנק כי נציג ה שלו תשוחח עם המנוחה ותקבל את אישורה לביצוע הפעולה. לטענתם, בתגובתו הראשונית, סירב התובע שנציגת הבנק תיצור קשר עם המנוחה והחל לצעוק, להשתולל ולהכפיש את נציגת הסניף. בסופו של דבר, סוכם עמו כי נציגת הבנק תגיע למקום מגורי האם - בית האבות של בית החולים בו הייתה מאושפזת ותד אג לקבל את אישורה לביצוע הפעולה. הנציגה שהגיעה למתחם בית האבות בבית החולים התקשרה למטפלת של המנוחה ו נענתה כי המנוחה אינה יכולה לקבל את פניה מאחר שהיא ישנה. הנציגה השאירה הודעה כי יש ליצור קשר עם הסניף . בסופו של דבר, לא נוצר עם האם כל קשר ולא נ תקבל אישורה הטלפוני או באמצעות הפקס.

אני סבור כי דין טענות התובע בעניין זה להידחות.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הכספים בחשבון המשותף הם כ ספים שהועברו מחשבון המנוחה בארה"ב וכי ביום 14.5.2015 כחודש לפני בקשת התובע להעברת הסך של 100,000 ₪ לחשבונו הועברו מחשבון האם בארצות הברית לחשבון המשותף כ-50,000 דולר (154,876 ₪) (ראו הפרוטוקול עמוד 18 שורות 14-20, ראו גם סעיף 15 לתצהיר הנתבעת 3).

אין גם מחלוקת בין הצדדים כי מטרת צירופו של התובע לחשבון הייתה לסייע לאמו להשתמש בכספים שהופקדו בחשבון לצרכיה, כך שלמעשה מדובר בכספים של המנוחה (ראו סעיף 15 לתצהיר הנתבעת 3 וכן בסעיפים 14 ו-19 לתצהיר התובע ).

זאת ועוד, התובע אישר בעדותו כי זו הייתה הפעם הראשונה בה פנה לבנק בבקשה לבצע פעולה שכזו (עמוד 18 לפרוטוקול שורות 12-13).

יתרה מכך, מעדות נתבעת 3 מנהלת הסניף עולה כי בחשבון הבנק באותה עת עמדה היתרה על סך של כ-200,000 ₪ (ראו סעיף 10 לתצהירה וכן סעיף 20 לתצהיר מר מלכה). גם התובע עצמו אישר זאת (סעיף 55 לתצהירו). לפיכך בנסיבות אלה בקשה להעביר סכום של 100,000 ₪ המהווה כמחצית מכספי המנוחה בחשבון מהווה פעולה חריגה ש הצריכה התייחסות מיוחדת של הבנק. התובע עצמו אישר כי פקידת הבנק אמרה לו שמדובר בסכום גדול וכי רצתה לבדוק זאת עם הממונה עליה (ראו עמוד 10 שורה 14).

יש לציין כי בחודש יוני 2015 (אותו חודש בו ביקש התובע לבצע את העברת הסכום) חתמה אמו לפקודתו על שיק בסכום של 40,000 ₪ כך שמנקודת מבטו של הבנק אם חפצה אמו להעביר אליו סכום גבוה יותר יכלה לעשות זאת בדיוק באותו אופן.

לכך יש להוסיף כי באותה עת הייתה אמו המנוחה של התובע בת 95 שנה ובמצב רפואי לא טוב, דבר שהתובע הביא לידיעת הבנק (ראו סעיפים 14 ו-52 לתצהיר התובע וכן עדותו בעמוד 10 שורות 19-22) . יש לציין כי בתקופה שקדמה לכך אמו המנוחה הייתה עצמאית באופן יחסי והייתה יכולה לבצע בעצמה פעולות בחשבון (ראו עמוד 11 שורות 10-25). נחוץ גם לציין, כי הבנק לא היה מודע למצבה הבריאותי המדויק של האם. התובע העיד כי אמו המנוחה סבלה ממחלה סופנית והייתה סיעודית אך הודה כי לא ציין זאת במהלך ההתכתבות עם הבנק (עמוד 14 לפרוט' שורות 14-22) ולא הסביר מדוע גם במכתבי באי כוחו - עו"ד לחובר מיום 19.7.2015 ועו"ד ברק מיום 26.7.2015 (נספח 26 לתצהירו) לא צוין דבר מחלתה אלא רק כי אינה חשה בטוב (עמוד 15 לפרוט' שורות 18-24).

למעשה, כל שביקש הבנק לעשות הוא לדאוג לקבלת האישור של אמו של התובע למשיכת הסכום החריג . בנסיבות שתוארו לעיל, מדובר בדרישה לגיטימית וסבירה ואלמלא היה הבנק פועל כ ך, היה חוטא לחובת הזהירות בה הוא חב כלפי לקוחתו, אמו המנוחה של התובע.

שוכנעתי כי מצד הבנק אף נעשה ניסיון לקבל את אישורה של המנוחה וכי פקידת הבנק הגיעה אל בית האבות בו שהתה המנוחה לצורך קבלת אישורה, אך בסופו של דבר לא פגשה אותה לאחר שהמטפלת אמרה לה כי המנוחה ישנה (ראו סעיפים 10-11 לתצהירה של גב' יעקובי וכן עדותה בעמוד 47 ). כך אף העידו הנתבעת 3 וגב' אמסלם (ראו סעיפים 22-23 לתצהיר הנתבעת 3 וסעיפים 14-17 לתצהיר הגב' אמסלם). מהעדויות עולה כי הבנק אף הודיע לתובע על ניסיון זה (סעיף 23 לתצהיר הנתבעת 3). התובע עצמו אישר כי שוחח עם המטפלת של אמו וזו אישרה כי נציג הבנק התקשר אליה (סעיף 60 לתצהירו). הנתבעת 3 אף העידה כי הודיעה לתובע שנציגת הסניף לא הצליחה לפגוש את אמו וכי עליו להסד יר את המשך הפעילות בחשבון (סעיף 23 לתצהירה). משהתברר לתובע כי בסופו של דבר הבנק לא הצליח לקבל את אישורה של אמו, היה עליו לפעול למתן אישור כזה או לפנות אל הבנק להסדרת הנושא. התובע לא פעל כך.

לעניין דרישת הבנק וחובת הזהירות המוטלת עליו , יפים דבריו של כב' השופט אזולאי בתא (ב"ש) 3328/97 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' סופר דורון (פורסם במאגר משפטי) . אף ששם נדונה פעולה שביקש לבצע מיופה כוח בחשבון הרי העיקרון אליו מתייחס פסק הדין מתקיים גם בענייננו. להלן הדברים: "נקבע שמוטלת על בנק חובה להודיע ללקוח על פעולות חריגות, כאשר מדובר בפעולות "בלתי שגרתיות" הנעשות על ידי מיופה כוח, החורגות ממערכת היחסים הקודמת שבין בנק ללקוח, בהתחשב בסוג הפעולה, למשל בפעולה חד פעמית, ובמבנה. בקשר לכך נאמר שככל שהחריגה גדלה כך תגדל גם חובת הזהירות המוטלת על הבנק. כמו כן נקבע שיש להתחשב בגורמים נוספים, כמו אישיות הלקוח, גילו, רמת השכלתו, האם הוא מוכר לבנק ולהתנהלות הפעילות העיסקית המקובלת" והוסיף כי "אותו העקרון יושם גם בע.א. 6750/99, כלל אינווסטמנט האוס בע"מ נ. בנק מרכנתיל בע"מ, דינים עליון, כרך סא' 687, בדבריו של השופט אור, שעל בנק לפעול כלפי לקוח כבנקאי סביר, לא לעצום את עיניו, ולברר את העובדות לאשורן במקום שבנקאי סביר היה מבררן. עקרון זה מעוגן גם בחובת הזהירות הנזיקית במסגרת עוולת הרשלנות, גם בחובה החוזית במסגרת היחסים החוזיים שבין בנק ללקוח, ובחובות המוטלות על בנק כלפי לקוח על פי חוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א – 1991 (צ"ל 1981 – הערת הח"מ), המחייב גילוי נאות ללקוח".

בפסק דינה של כב' השופטת דפנה ברק ארז ברע"א 3394/13 בנק הפועלים בע"מ נ' עו"ד חיים שפיגל מנהל עזבון המנוחה שפרינצה תקווה שכטר ז"ל (פורסם במאגר משפטי)) נקבע כי "חובת הבנק לנקוט באמצעים להגנת חשבונות לקוחותיו חלה ביתר שאת בהתייחס לפעילויות בלתי שגרתיות בחשבון הבנק (ראו: דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט נ' קוסטמן, פ"ד מז(5) 31, 60 (1993)). הבנק נדרש כמובן לכבד את פרטיותם של לקוחותיו, אך כאשר לנגד עיניו מתרחשות פעולות חריגות המעוררות חשד באשר לתקינותן, מוטלת על הבנק חובה לנקוט באמצעים סבירים על מנת לבדוק ולחקור את אותן פעולות (ראו: ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עיזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל, פ"ד נט(2) 349, 373 (2004)). דומה כי חובה זו חלה ביתר שאת ביחס ללקוחות מבוגרים או חולים, ולא כל שכן כאשר מתעורר חשד בנוגע למצבם הקוגניטיבי. כאשר מתרחשת פעילות מעוררת חשד בחשבונותיהם של לקוחות כאלה, יכול הבנק להיות במקרים רבים "מונע הנזק הזול ביותר" על דרך עריכתן של הבדיקות המתחייבות על מנת לוודא כי הפעילות בחשבון אכן משקפת את רצון הלקוח (השוו: בע"מ 3777/12 פלוני נ' פלונית, בפסקה 9 [פורסם בנבו] (8.7.2012))".

לסיכום עד כאן לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלות הבנק. דרישת הבנק לקבל את אישור האם הייתה סבירה ולג יטימית בנסיבות העניין והוא אף פעל באופן סביר כדי לקבלו.

ביטול כרטיסי האשראי והקפאת החשבון

לטענת התובע, ביום 6.7.2015 התקשרה אליו הנתבעת 3, מנהלת סניף הבנק, ומבלי ליתן הסבר כלשהו, הודיעה כי היא מתכוונת להקפיא את חשבון הבנק. לדבריו, גם במכתב הבנק מיום 20.7.2015 המודיע לעו"ד לחובר שייצגה אותו כי לא ניתן יהיה למשוך כספים מחשבון הבנק ללא אישור אמו ו/או צו שיפוטי שיורה לבנק לאפשר זאת לא ניתן למצוא נימוק כלשהו לפעולה זו. בנוסף, טען התובע כי הבנק ביטל את כרטיסי החיוב (כרטיס האשראי והבנקט) בחשבון וכך בוטלו למעשה כל הוראות הקבע וההרשאות לחיוב בחשבון כך ש נמנע ממנו לסייע לאמו ברכישת מזון, תרופות , חמצן, ציוד רפואי וכל דבר אחר באמצעות הכספים שבחשבונה.

הנתבעים 1 ו-3 טענו מנגד כי לאחר שלא צלחו הניסיונות ליצירת קשר עם המנוחה לצורך קבלת אישורה לביצוע העברת הסך של 100,000 ₪, שוחחה הנתבעת 3 עם התובע וביקשה ממנו, בנסיבות העניין, כי יגיע לסניף להסדיר את המשך הפעילות בחשבון. לטענתם, הוא התבקש להפסיק לבצע משיכות מהבנקט עד להבהרת הנושא מול המנוחה. לדבריהם, לאחר שבימים הבאים התברר להם כי חרף שיחת הטלפון, התובע פועל לריקון החשבון באמצעות כרטיס האשראי שברשותו וכי במשך אותם ימים משך אלפי שקלים נוספים, נעשה ניסיון נוסף לשוחח ע ם אמו, אך גם ניסיון זה לא צלח. עקב כך ומתוך דאגה לכספים שבחשבון, בוטלו כרטיס האשראי והבנקט שהחזיק התובע והנתבעת 3 שבה וקראה לו להגיע לסניף כדי להסדיר את המשך הפעילות בחשבון אך זה הכפיש אותה ולא היה מוכן לשמוע את דבריה. הנתבעים 1 ו-3 הבהירו כי הבנק לא ביטל הרשאות או הוראות קבע אלא אך ורק את כרטיס האשראי והבנקט. הנתבעים 1ו-3 הוסיפו כי בתשובתם לפנייה בכתב מטעם עו"ד לחובר שייצגה את התובע צוין כי פעולות הבנק בוצעו לאור כך שחרף פניותיהם, התובע נמנע מלהגיע לסניף להפגת החשש של הבנק מ ביצוע פעולה בניגוד עניינים ולהסדרת המשך הפעילות בחשבון (ראו מכתב הבנק מיום 20.7.15 – נספח ב' לכתב ההגנה של הנתבעים 1ו-3).

כפי שיפורט להלן שוכנעתי כי הבנק פעל באופן סביר וכפי החובות המוטלות עליו.

כאמור, לביטול כרטיס האשראי והבנקט קדמה בקשה חריגה של התובע למשיכת 100,000 ₪ מהחשבון המשותף לחשבונו האישי אשר נתקלה בסירוב הבנק עד לקבלת אישורה של המנוחה שלא ניתן.

לאחר מכן כפי שעולה מעדותה של הנתבעת 3 היא שוחחה עם התובע וביקשה ממנו להגיע לסניף כדי לשוחח עמו להסביר לו את החשדות של הבנק ולתאם עמו מתווה פעולה שיאפשר לו להמשיך ולפעול בחשבון בצורה סבירה וזאת עד למועד שבו ניתן יהיה לשוחח עם המנוחה. היא אף העידה כי ביקשה ממנו שעד שתשוחח עמו לא יבצע פעולות חריגות ולא ימשוך כספים החשבון (ראו סעיף 24 לתצהיר).

הנתבעת 3 אף העידה כי בימים שלאחר מכן התברר לה שהתובע מבצע משיכות באמצעות הבנקט שברשותו בסכומים של אלפי ₪ (סעיף 27 לתצהירה).

הנתבעת 3 תיארה את החשש שהתעורר בה כדלקמן: "זכור לי שבזמן אמת הייתה תחושה לא טובה לגבי יכולתה של המנוחה לאשר פעולות בחשבון, שלא לומר פעולות חריגות כפי שביקש התובע לבצע. חשוב להבין, כי השלוחה נמצאת באותו בניין שבו נמצא מקום המגורים וכל שנדרש הוא לרדת לשלוחה במעלית וחוסר שיתוף הפעולה של התובע מחד והעובדה שהמנוחה לא יצרה קשר לא סייעו להפגת חששותינו". לדבריה, התובע אמר שהוא לא מסכים לכלום ובימים שלאחר מכן הבחינו במשיכות שביצע באמצעות כרטיס החיוב (סעיפים 25-27 לתצהיר). עדות זו לא נסתרה גם בחקירתה הנגדית בה הסבירה כי "פעולת הביטול התרחשה אחרי שניסיתי לזמן את התובע לסניף ולהבין מה פשר הבקשה שלו למשוך סכום גבוה מהחשבון ומה פשר המשיכות מהבנקט והוא התבקש להפסיק את המשיכות אחרת נאלץ לעצור את המשיכות" (עמוד 55 לפרוט' שורות 22-24). לכך, על פי עדותה, נוספו גורמים: "היו כמה גורמים שהשפיעו. ראשית, היתרה בחשבון נבעה מכספי המנוחה ואלה כספים שהגיעו מחשבונה בארצות הברית. אנחנו מדברים על חשבון שהוא משותף לאם ובן וזו לא שותפות רגילה של בני זוג והיה חשוב לנו מאוד לקבל אישור של השותפה השניה בחשבון" (עמוד 56 לפרוט' שורות 19-22).

הנתבעת 3 הוסיפה ופירטה בהמשך כדלקמן: "ש. אני רוצה לחדד דבר מסוים. הסיבה שבסופו של דבר בוטלה האפשרות למשוך כספים באמצעות הכרטיס. זה היה בגלל שמה. שהספק שהתעורר בכם התעצם? ת. לא, פשוט ביקשתי מהלקוח להפסיק את המשיכות עד שיובררו העניינים וראיתי שהוא ממשיך לבצע משיכות למרות שביקשתי שיפסיק. ש. מה זה אומר? חששתם ממה? מריקון החשבון ? ת. הרי בפועל, אין לי דרך לחסום את משיכות הכספים מרחוק. אפשר במשיכות האלה לרוקן את החשבון מבלי לעשות העברה של 100,000 ₪ ובהתייעצות עם המחלקה המשפטית שלנו, הבנו שגם אם לא נאפשר את המשיכה של 100,000 ש"ח, עדיין אם המטרה היא באמת ריקון חשבון תהיה לו אפשרות לעשות זאת וזה מה שניסינו למנוע מהחשש. מה גם שאם היינו מצליחים להשיג את המנוחה ומדברים איתה והיתה אומרת שזה בסדר מבחינתה, היינו משאירים את הכרטיס וגם היינו מבצעים את ההעברה" (עמוד 57 לפרוט' שורות 22-32). גם עדות זו לא נסתרה.

כבר נקבע כי " קיימות נסיבות המטילות חובה על הבנק לחקור ולדרוש באשר לכשרות הפעולה גם אם על פניה היא מעוגנת בהרשאה תקפה, וזאת במקרי גבול בהם פעולת השלוח מעוררת חשד ממשי באופן המטיל ספק שניתנה הרשאה לבצעה או אפשרות גבוהה לתרמית. האמצעים שעל הבנק לנקוט כ"בנק סביר" משתנים ממקרה למקרה על פי נסיבותיו, כתלות ברמת החשד ובהיקף האמצעים שהבנק נדרש להשקיע" (ראו פסק דינה של כב' השופטת ברקאי בת"א 52757-02-15 גלם ואח' נ' בנק הפועלים (פורסם במאגר משפטי)).

בענייננו, בנסיבות שתוארו לעיל, בהתחשב בגילה המבוגר של המנוחה אשר כספי החשבון היו למעשה כספים שהועברו מחשבונה בארה"ב, לאור בקשתו החריגה של התובע להעברת הסך של 100,000 ₪ ימים מספר קודם לכן שסורבה , לנוכח כך שהבנק לא הצליח ליצור קשר עם המנוחה , ולאור כך שהתובע לא סר אל הבנק על מנת להסדיר את המשך הפעילות בחשבון למרות שנתבקש לעשות זאת, וכן לאור זאת שהתובע המשיך למשוך כספים מהחשבון כך שנוצר חשש שהתובע עלול לרוקן את החשבון, נראה כי האמצעים שנקט הבנק על מנת למנוע את המשך משיכת הכספים מהחשבון היו סבירים. לכל זאת, יש להוסיף את החשש מפני פגיעה בצדדים שלישיים כגון יורשים נוספים של המנוחה, שגם כלפיהם חב הבנק בחובת זהירות ואשר עלולים לבוא בטענות כלפי הבנק בגין פעולות שבוצעו בחייה של המנוחה (ראו סעיף 23 לתצהיר מלכה) .

יש לציין כי בניגוד לטענת התובע הפעילות בחשבון הבנק לא הוקפאה לחלוטין. לתצהירה של הנתבעת 3 אף צורף כנספח א' דף חשבון המוכיח כי כובדו הרשאות לטובת קופת חולים מכבי ובית האבות "פאלאס אמריקה". הנתבעת 3 אף העידה בחקירתה כי "בחשבון לא בוטלה שום הרשאה. תשלומי הדיור המוגן המשיכו להיות משולמים וכל ההתחייבויות או ההוראות קבע שהיו בחשבון שולמו" (עמוד 56 לפרוט' שורות 9-10). אציין כי הנתבעת 3 הודתה כי בדיעבד התברר כי ביטול כרטיס האשראי הביא לביטול הרשאה אחת שניתנה לטובת המ וסד לביטוח לאומי, אך ציינה כי מיד כשהתברר הדבר ניתנה ללא דיחוי התייחסות עניינית ומהירה לפיתרון הנושא שאכן נפתר (ראו סעיף 36 לתצהירה).

במסגרת תצהיר עדותו הראשית, טען התובע כי עיון בדפי החשבון לאורך החודשים שקדמו להתרחשות מגלה כי הממוצע של משיכות המזומנים בחודש היה כ-14,000 ₪ ומכאן שלא היה לבנק כל יסוד סביר לחשש כי המשיכות שביצע נועדו לרוקן את החשבון המשותף. לדבריו, הדבר מצביע על כך שחסימת כרטיסי האשראי היוותה פעולה לא מידתית מצד הבנק, שנעשתה מבלי לערוך בדיקה מינימלית של ההיסטוריה של התנועות בחשבון. אינני מקבל טענה זו. הנתבעים 1 ו-3 הסבירו כי צירוף כלל הנסיבות שהתרחשו בסמוך לביטול כרטיס האשראי והבנקט הובילו אותם לחשוד כי גם המשיכות שנעשו עד כה מידי חודש , נעשו ללא הסכמת המנוחה ולכן אין משמעות לבדיקת המשיכות בחודשים הקודמים. הנתבעת 3 העידה בעניין זה כי "ברגע שהיתה בקשה של הלקוח להעביר 100,000 ₪, גם כל ההתנהלות של החשבון נצפתה באור אחר כי לא באמת הבנו מה קורה שם. כיוון שלא קיבלנו הסברים מספקים או למעשה לא קיבלנו הסברים בכלל, ולא הופסקו המשיכות של הכספים מהחשבון, זו הייתה הסיבה בעצם שביטלנו את הכרטיס" (עמוד 58 לפרוט' שורות 12-15). אציין כי מעדותה של הנתבעת 3 ואף מעדותם של יתר עדי הבנק עולה כי היה ניסיון להסדיר את הנושא מול התובע אך ללא הצלחה. כפי שציינה הנתבעת 3: "בכל מצב אחר, לקוח מגיע ויושב לשיחה ומראה מה צפוי להיות בחשבון ומשתף פעולה וחושף את הנתונים ולו זה היה קורה, לא היה צורך לבטל את הכרטיס" (עמוד 56 לפרוט' שורות 10-12).

התובע עצמו העיד בתצהירו כי בדיעבד נודע לו כי טרם ההחלטה על ביטול הכרטיס, פנה נציג הבנק, מר מאיר לוי, לב"כ הבנק שמואל רוזנר בדואר אלקטרוני במטרה לקבל חוות דעת משפטית בעניין (ראו סעיף 70 ונספח 22 לתצהירו) מה שמלמד כי הבנק לא פעל שרירותית אלא בחן את הדברים קודם לכן.

לסיכום נחה דעתי כי פעולת הבנק בנסי בות המתוארות לעיל הייתה סבירה ומידתית, לאחר שנשקלו הדברים ולאחר שהבנק ניסה לברר את העניין מול התובע אשר לא שיתף עמו פעולה. אשר על כן אני דוחה את טענות התובע בעניין זה.

טענות התובע כלפי בנק ישראל

משקבעתי כי לא נפל פגם בהתנהלות הבנק והנתבעת 3 אזי התייתר למעשה הצורך לדון בטענות התובע כלפי בנק ישראל ודין התביעה נגדו להידחות.

למעלה מהצורך, אציין כי גם לגופו של עניין לא מצאתי פגם בהתנהלות בנק ישראל. פנייתו הראשונית של התובע קיבלה ביום 26.8.15 מענה ענייני. מעדותו של מר מלכה (סעיפים 10-19 לתצהירו), אשר לא נסתרה, עולה כי גם ליתר הפניות שנעשו מאוחר יותר מצד באי כוח התובע לבנק ישראל, ניתנה התייחסות הולמת ומענה עניינ י. בין היתר, שוחח מר מלכה עם עו"ד שפרינצק שייצגה את התובע, הסביר לה את מהות סעיף "ההיוותרות בחיים", מסר לה את פרטי ההתקשרות עמו ובכלל זה כתובת הדואר האלקטרוני ומספר הטלפון הישיר שלו. בנק ישראל אף פנה לקבל את תגובת הבנק לטענות שהועלו כלפיו וזו ניתנה מגובה באסמכתאות שונות.

יש לציין כי מסקנ ת היחידה לפניות הציבור של בנק ישראל כי התנהלות בנק יהב הייתה סבירה מתיישבות עם מסקנותיי לעיל .

לא נעלמה מעיני טענת התובע כי בנק ישראל השתהה יתר על המידה במתן המענה הראשוני לפנייתו, אשר לדבריו, דרשה טיפול דחוף. בנק ישראל הפנה לסעיף 2(א)לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות) תשי"ט -1958, לפיו "התבקש עובד הציבור, בכתב, להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין, יחליט בבקשה וישיב למבקש בכתב בהקדם, אך לא יאוחר מ-45 ימים מיום קבלת הבקשה". ייתכן בהחלט שישנם מצבים בהם נדרשת תגובה מהירה יותר של בנק ישראל ואולי יש מקום לשקול נוהל מיוחד למקרים דחופים ככל שאין כזה. עם זאת לאור מסקנותיי דלעיל לא מצאתי מקום לדון בסוגיה זו ולהכריע בה במסגרת תיק זה. מכל מקום ככל שהתובע חפץ בסעד אופרטיבי מידי, היה עליו לפנות לבית המשפט בבקשה לסעד זמני. התובע לא פעל כך.

לא היה מקום להגשת תביעה אישית נגד נתבעת 3

אציין כי לנוכח מסקנותיי לעיל ומכלל העדויות, התרשמתי כי לא היה מקום לטענות שהעלה התובע כלפי הנתבעת 3 אותה מצא לנכון לתבוע באופן אישי. מעדותה של הנתבעת 3 שוכנעתי כי פעלה באופן ענייני ומקצועי ומתוקף תפקידה כמנהלת הסניף. צירופה של הנתבעת 3 באופן אישי להליכים יילקח בחשבון בקביעת ההוצאות.

סוף דבר

לאור כל האמור התביעה נדחית. מאחר שהליכים בתיק נוהלו עד תומם הרי שהנתבעים זכאים להוצאותיהם. עם זאת יש להתחשב גם בנסיבות האישיות של התובע שקדמו להגשת התביעה. לאחר ששקלתי את הדברים ראני קובע כי התובע ישלם לנתבעים 1 ו- 3 הוצאות בסך של 18,000 ₪ ולנתבע 2 הוצאות בסך של 12,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב כסלו תשע"ט, 20 בנובמבר 2018 , בהעדר הצדדים.