הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 32933-05-11

לפני כבוד השופט אביים ברקאי

התובע
יוסף צח
נ ג ד
הנתבעת/התובעתֿֿ שכנגד
ששת – רשת חנויות לכלי בית בע"מ
נ ג ד
הנתבעיםֿ שכנגד

  1. יוסף צח
  2. מירי צח
  3. לאה שמשילשווילי

ב"כ התובע והנתבע שכנגד 1: עו"ד מקסים בן עזרא
ב"כ הנתבעת והתובעת שכנגד: עו"ד רון גיאת
ב"כ הנתבעות שכנגד 2 ו-3: עו"ד יוגב בוטבול

פסק דין

חלק ראשון – על פסק הדין, על השאלות במחלוקת והתשובות להן וכן פירוט העדים מטעם הצדדים
על פסק הדין
המחלוקת והצדדים להליך - בתמצית ובקצרה ייאמר כי פסק דין זה מתייחס למחלוקות בין זכיין של רשת שנקראה " ששת רשת חנויות לכלי בית בע"מ", לבין החברה שהפעילה את הרשת. פסק הדין מתייחס לתביעה ותביעה שכנגד שהגישו הצדדים, תוך שלתביעה שכנגד צורפו גם נתבעים נוספים – הם הערבים לתובע המקורי, הזכיין.

הסכומים הנתבעים - התביעה העיקרית והתביעה שכנגד מתייחסות לסכומים שבעיקרם דומים. לטענת הנתבעת אין מדובר במקרה אלא התביעה שהגיש הזכיין נועדה להקדים התביעה שכנגד אשר היה ידוע שתוגש. התביעה והתביעה שכנגד הוגשו כדלקמן:
בתביעה העיקרית - עותר התובע, הזכיין, לתשלום סך של 1,000,000 ₪ וכן למתן צו מניעה ומתן חשבונות;
בתביעה שכנגד – עותרת התובעת שכנגד (" הרשת") לחיוב הזכיין וכן שתי ערבות בתשלום הסך של 1,253,338 ₪.

תחילת ההליך בבית המשפט המחוזי - התביעה הוגשה בתחילה בבית המשפט המחוזי, לאחר מכן הועברה לבית משפט השלום למותב קודם. בהמשך הועבר ההליך לטיפולי וניתן בו פסק דין בתביעה העיקרית אשר בוטל לבקשת התובע. כך או כך בסופו של יום נשמעו הראיות והגיעה העת למתן פסק הדין.
הליך נוסף בבית משפט השלום בבאר שבע - להשלמת התמונה ייאמר כי בין הצדדים, גם אם בחובשם כובע אחר, ניטשה מערכה משפטית בה פונה הזכיין מחנותו. לעניין זה נוהל הליך בבית משפט השלום בבאר שבע בו התובעת הייתה המשכירה – "קבוצת בי קמעונאות בע"מ". אותה " קבוצת בי קמעונאות" היא חברת אם של " נעמן פורצלן בע"מ" שהיא עצמה חברת אם של " רשת ששת".
העירוב בין החברות הובהר גם בתביעת הפינוי, כאשר עורך הדין שייצג את קבוצת בי קמעונאות בע"מ אף העיד בהליך בו ניתן כעת פסק דין זה. במסגרת הסכם הפשרה בתביעת הפינוי אף הייתה התייחסות למלאי שבמושכר – מלאי השייך להתקשרות בין הזכיין לבין רשת ששת.

השאלות העומדות להכרעה, התשובות להן והפניה לסעיפי פסק הדין
בטרם כניסה לטענות הצדדים, ניתן לתמצת המחלוקות לשאלות הבאות, בהן אף יעסוק פסק הדין:
בתביעה העיקרית - האם יש לחייב את הרשת בתשלום הסך של 1,000,000 ₪ וכן במתן חשבונות וצו מניעה המתייחס לשיווק שלא באמצעות הזכיין והכוונה היא לשיווק בחנויות מגה. כבר מיד ייאמר כי יש לדחות התביעה העיקרית, ועל כך בסעיף 9 לפסק הדין;
בתביעה שכנגד – האם יש לחייב את הזכיין בסך של 1,053,338 ₪ בגין חובות נטענים. כבר מיד ייאמר כי יש לחייב את הנתבעים שכנגד רק בסך של 106,200 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית וזאת כאמור בסעיף 11 לפסק הדין;
עוד בתביעה שכנגד – האם יש לחייב את הזכיין בתשלום פיצוי מוסכם בסך של 200,000 ₪ בגין הפרת הסכם הזיכיון. כבר מיד ייאמר שאין לחייב בפיצוי מוסכם, הכל כאמור בסעיף 12 לפסק הדין;
עוד בתביעה שכנגד – האם יש לחייב את הערבות, הנתבעות שכנגד 2 ו-3 בתשלום כלשהו. כבר מיד ייאמר שהתשובה חיובית ועל כך בסעיף 13 לפסק הדין.

העדים בהליך, מצד הזכיין ומצד הרשת
למען הנוחות ייקרא בפסק דין זה התובע והנתבע שכנגד - "הזכיין" ואילו הנתבעת והתובעת שכנגד תיקרא – "הרשת".
תשעת עדי הזכיין
התביעה והתביעה שכנגד אינם ההליכים היחידים שהתנהלו בין רשת ששת לבין זכייניה. הנושא הודגש פעם אחר פעם ובמסגרת העדויות הובאו אף זכיינים אחרים שהעלו טענות כנגד רשת ששת.
מטעם הזכיין העידו תשעה עדים כדלקמן: הזכיין עצמו, מר יוסי צח; הערבות שנתבעו בתביעה שכנגד – גב' מירי צח וגב' לאה שמלשלשוילי; מומחה אשר מסר חוות דעת – מר אולג חרנוביץ'; וכן ה"ה גלית יעקובי, אפרים אליאב, יצחק רוזנווסר, מר מרסל מרקס; ותמר צח.

שלושת עדי הרשת
הרשת, אשר חדלה לפעול בשמה הביאה לעדות מטעמה שלושה עדים, כאשר בלט בחסרונו מנכ"ל הרשת הרלוונטי מר אבי כץ וכן מר חיים ריעני שמופיע בחלק מדפי החשבון שהציגה הרשת עצמה.
השלושה שהעידו מטעם הרשת הם: רו"ח רז שוורץ, סמנכ"ל הכספים " החדש" משנת 2010 אשר לא נטל חלק בעיקר ההתקשרות עם הזכיין וכלשונו "לא הייתי שם באופן ספציפי"; מר נפתלי גולדשטיין , מחסנאי שדאג להדגיש בחקירתו הנגדית – "אני רוצה לציין שב-2006 הייתי עובד מחסן פשוט מן השורה. עובד, מלקט בתחתית"; וכן עו"ד אהוד בר נוי.

חלק שני – טענות הצדדים
תמצית טענות הזכיין בתביעה העיקרית
הזכיין הפעיל בדרך של זכיינות בית עסק למכירת כלי בית, זאת בהתאם להסכם זכיינות שנחתם בינו לבין הרשת ביום 24.12.2003. ההסכם התייחס לאזור העיר באר שבע.
לדברי הזכיין, קודם לחתימת ההסכם נשוא הליך זה היה הזכיין שותף עם צד שלישי כלשהו על פי הסכם זכיינות דומה עם הרשת באזור ירושלים. עם ההתקשרות בהסכם זכיינות ביחס לעיר באר שבע שכר דירה עם משפחתו בעיר באר שבע.
הזכיין ציין כי סמוך לחתימת ההסכם, איתרה הרשת מבנה מתאים להשכרה בעיר באר שבע והוא שיפץ והתאים את המבנה על פי הנחיות הרשת בעלות של 200,000 ₪ לערך, והחל להפעיל מתוכו את הזכיינות. לדברי הזכיין, העסק החדש פעל ללא דופי ונרשמו מחזורי מסחר נאים אלא שכעבור מספר חודשים בלבד, כפתה הרשת על הזכיין מיקום חדש בעיר העתיקה של באר שבע. עם המעבר לנכס החדש שיפץ הזכיין את המבנה בעלות של "עשרות אלפי ₪" והחל להפעיל משם את בית העסק בהתאם להוראות הסכם הזכיינות.
הזכיין טען שלאחר מספר חודשים שבה הרשת והביעה מורת רוחה ממיקום בית העסק והפנתה אותו למבנה שלישי, בבעלות הרשת לדבריו והורתה כי ישכור ממנה את המבנה יכשיר אותו על חשבונו ויפעיל משם את הזכיינות. כך היה, כשהזכיין נושא לדבריו בעלות העברה נוספת.
לדברי הזכיין בתחילת שנת 2005 נרכשו מניות הרשת או חלקן ע"י מר ויסמן אשר החזיק גם בחלק ממניות רשת מגה והריבוע הכחול ובהמשך החלה הרשת החלה לשווק את מוצריה באמצעות רשת מגה תוך הפרה בוטה של הוראות הסכם הזכיינות.
הזכיין הוסיף כי שעה שהוא כבול בהסכם הזכיינות "לרצפת מחיר" הרשת אפשרה מכירת מוצריה ברשת מגה במחירים נמוכים יותר ובכך לטענתו רוקנה מתוכן הן את רוח הסכם הזכיינות והן את ההיגיון העסקי שמאחוריו. כאשר התברר הדבר לתובע הוא נפגש עם הרשת במשרדיה ומנהליה הודו כי התנהלותם עומדת בסתירה להוראות הסכם הזכיינות ולדבריו, הוסכם כי כל אימת שהסכם הזכיינות נשוא תובענה זו תקף, תשלם הרשת לתובע סך חודשי קבוע בשיעור 6% מסך מכירת מוצריה ברשת מגה. לדברי הזכיין - הרשת התחייבה לדאוג כי היקף מכירותיו לא יפגעו כלל ואף יגדלו כפי שהתחייבה בהסכם הזכיינות. משך מספר חודשים עמדו מנהלי הרשת בהבטחתם ושילמו לתובע את הסך האמור. הזכיין טוען כי הפסיד בשל כך עשרות אלפי ₪ מידי חודש אך "הבליג".
לטענת הזכיין, כעבור מספר חודשים פסקו התשלומים באופן חד צדדי ובניגוד לסיכומים שהושגו והרשת החלה לנקוט בצעדים חד צדדים נוספים, והכל בניגוד להסכם ובמטרה לחסל את עסקו. כך למשל החלה הרשת להציף את עסקו בסחורה שאין לה דורש ואף בסחורה פגומה. הזכיין ציין כי היה מחויב לקבל את תכתיב הרשת בכל הנוגע לסוג ומגוון הסחורה וכי הרכין ראש בלית ברירה ומשכך הפסדיו נערמו.
לדברי הזכיין, אותה העת ראה כיצד הרשת יוצאת במסע פרסום כפי שהיא מחויבת ע"פ הסכם, מפרסמת מוצרים נחשקים ומשווקת אותם רק ברשת מגה שעה שהזמנות מטעמו לגבי אותם מוצרים אינן מטופלות או מטופלות בעצלתיים ובסחורה שהוזמנה לא מגיעה או מגיעה באיחור עד כי אינה רלוונטית עוד. הזכיין הדגיש שבהתאם להסכם הרי הוא הזכיין היחיד של הרשת באזור באר שבע ושיווק מוצריה שלא באמצעותו מהווה הפרה בוטה של ההסכם ולמעשה מרוקן אותו מתוכן. עוד ציין שניסיונותיו לקיים פגישה עם מנהלי הרשת ולמחות בפניהם על התנהלותם העלו חרס. לטענתו מנהלי הרשת התחמקו מפגישה כאמור.
מעבר לאמור לעיל - הרשת הוסיפה והפרה את ההסכם בכל דרך אפשרית, ובתוך כך לטענתו, סירבה לאפשר לתובע אשראי כמתחייב על פי ההסכם, סרבלה את הליך החזרת מוצרים פגומים, כפתה שורה של מוצרים שאין להם ביקוש ובה בעת שיווקה בעצמה דרך רשת מגה מוצרים מבוקשים, סרבלה את מערך ההזמנות באופן שמחייב את הזכיין להגיע לצורך הזמנת מוצרים עד למרכזה הלוגיסטי של החברה בראש העין ולהמתין ימים ארוכים לאספקת המוצרים שהזמין ורק כדי להיווכח כי רובה של ההזמנה לא בוצעה וכי בהיעדר הסחורה שהזמין לא ניתן לנצל מבצעי שיווק ומסעות פרסום.
הזכיין מציין שהגיע למצב בו ערב פסח נותרו מדפיו ריקים למעט מוצרים שאין להם ביקוש וזאת שעה שברשת מגה המתחרה נמכרים מבחר מוצריה של הרשת במחירי מבצע.
הזכיין הדגיש כי כל מוצר שנמכר ע"י הרשת בתחום זכיינותו משמעו הפסד בשיעור של 35% מסך המכירה. לגישתו, מכירת מוצרי הרשת ברשת מגה, בהיותה הפרה של הסכם מחייבת את הרשת ע"פ ההסכם והוראות הדין לפצות בגין הפרת ההסכם וכן בגין הפסד אותן הכנסות שנגרמו לו כתוצאה מהפרת הסכם הבלעדיות.
הזכיין טען כי כאשר הודיע למנהלי הרשת על הפסקת התשלומים וקיזוז כל ההפסדים שהצטברו הוזעק לפגישה אצל מנכ"ל הרשת. בפגישה אישר המנכ"ל בפה מלא את ההפרות והציעה לנתבע אשראי נוסף פרוס לשנה תוך התחייבות לגידול במכירות שיותיר לתובע רווח שיהיה בו כדי לכסות את התשלומים לנתבעת. כן נטען כי מנכ"ל הרשת התחייב להעביר לידיו של הזכיין דוח מפורט של המכירות ברשת מגה וכן הזיכויים עליהם התחייבה הרשת. לדברי הזכיין הדו"ח המובטח לא התקבל ולא הגיע כל זיכוי.
לגופו של ענין עתר הזכיין למתן חשבונות ופירוט בדבר היקף המכירות של רשת מגה, חשבונות שיאפשרו לגישתו אומדן מדויק ככל שניתן הן של היקף ההפרה הנטען והן של היקף הנזק שנגרם כתוצאה מההפרה; עוד עתר הזכיין למתן צו מניעה מתאים שיאסור המשך הפרת ההסכם בדרך של שיווק מוצרי הרשת לצדדים שלישיים שלא באמצעותו.
הזכיין העמיד את תביעתו על הסך של 1,000,000 ₪ אך ציין שעם ועם קבלת התביעה למתן חשבונות יפנה בבקשה מתאימה לתיקון סכום התביעה.

תמצית טענות הרשת בתביעה העיקרית
הרשת טוענת כי הזכיין חב לה סכומים נכבדים, וכן הפר את התחייבויותיו הכספיות.
לטענת הרשת, הזכיין הפר את הסכם הזכיינות והסכם שכירות המשנה, הפרה יסודית ומהותית, שכן צ'קים שמסר לששת כתשלום עבור הסחורות אשר סופקו לו עבור דמי שכירות ועבור פריסות חוב מוסכמות לא כובדו. הרשת הפנתה אל 4 צ'קים, לדבריה בסך כולל של 117,500 ₪ שלטענה לא כובדו.
הרשת טוענת שהתביעה העיקרית הוגשה כמשקל נגד והכנה לתביעה שהזכיין ידע שאכן תוגש כנגדו לאחר שלא כיבד צ'קים שמסר ולאחר שעקב כך עצרה ששת את מכירת הסחורות לזכיין. הרשת ציינה כי סכום התביעה נכון להגשתה זהה לסכום החוב אשר הזכיין חב לששת.
הרשת ציינה כי הפרת התחייבויות לתשלום היא הפרה מהותית ויסודית הן של הסכם הזכיינות והן של הסכם השכירות ואולם היא לא מיהרה לבטל את הזיכיון ו/או לבטל את השכירות כפי שהייתה זכאית לעשות אלא רק עצרה מתן סחורות ונתנה לזכיין אפשרות למצוא מקורות כספיים לעמידה בהתחייבויותיו.
עם קבלת כתב התביעה של הזכיין שלחה ששת ובי קמעונאות לזכיין מכתב ביטול זיכיון וביטול שכירות בו גם דרשו את תשלום החוב הנתבע בתביעה שכנגד ובנוסף אף ננקט הליך פינוי בבית משפט השלום בבאר שבע.
חוב זכיין עומד לטענת ע"ס 1,053,338 ₪ בהתאם לכרטסת ההתנהלות המסחרית וכן כרטסת תשלום דמי השכירות. לעניין זה החוב בגין ההתנהלות המסחרית עמד על הסך של 313,216 ₪ והחוב בכרטסת השכירות עמד על הסך של 740,222 ₪.
ניכר מיד שהחוב בגין דמי השכירות שייך לחברה המשכירה ואולם לדברי הרשת, היא עירבה בין הכרטסות השונות וניהול פריסת חוב בכרטיס השכירות ולא בכרטיס השוטף, מטרתה הייתה שלא 'להעיק' על האובליגו של הזכיין ונעשתה בתיאום עמו ובהסכמתו. כך נטען.
הרשת הלינה על כך שהזכיין "שכח" לצרף את מסמך חתום בין הצדדים מתאריך 10.1.2006 המסדיר את ההתקשרות העסקית בכל הקשור למכירות מוצרי ששת בחנויות רשת הרבוע הכחול (להלן: "נספח מגה"). לטענת הרשת, בנספח מגה, התחייב הזכיין לתפעל את נקודת המכר בחנות מגה באר שבע וכנגד התחייבות זו הסכימה הרשת ליתן לו בשנה הראשונה עמלה בשיעור של 6% והחל מהשנה השנייה עמלה בשיעור של 5%. עוד הוסכם בין הצדדים בסעיף 10 לנספח מגה כי "החברה תהיה רשאית להביא התקשרות זו לכדי סיום (ללא כל קשר להסכם הזכיינות) וזאת ללא כל סיבה שהיא וזאת בהודעה של 15 ימים מראש למפעיל".
לדברי הרשת, עניין זה של נקודת מכר בחנויות המגה, היה פיילוט אשר מטרתו הייתה להגדיל את רווחי הזכיין ואולם אותו "פיילוט" לא הצליח ונמשך רק מספר חודשים בודדים.
הרשת ציינה שהזכיין קיבל בגין תקופת הפעלת נקודת המכר בסך כולל של כ-50,000 ₪ (כולל מע"מ), לדבריה, עמלות אלו מראות כי תביעת הזכיין מנופחת וחסרת כל בסיס ולא בכדי אין הזכיין מראה כיצד מגיע לסכום תביעה בסך 1,000,000 ₪.
הרשת הוסיפה וציינה כי נספח מגה נחתם בינואר 2006, כאשר הפעילות בנקודת המכר החלה מספר חודשים לאחר מכן, וממועד זה ועד להגשת התביעה חלפו 5 שנים, כאשר העמלה האחרונה קיבל הזכיין באפריל 2007, לפני 4 שנים, בהם לא בא הזכיין בטענות. לטענת הרשת טענה זו איננה רק טענת שיהוי אלא היא ראויה והוכחה לכך שההתקשרות בנספח מגה הסתיימה בסמוך להתחלה ומשכך לא מגיעים לזכיין כל סכום נוסף מעבר למה שקיבל בגין מכירות כלשהם שאינם בחנותו.
הרשת ציינה שהזכיין מעולם לא ביקש לסיים ההתקשרות ו הפנתה לכך שבהתאם להסכם הזכיינות לפיו הזכיין רשאי לסיים את ההתקשרות בין הצדדים בכל עת ומכל סיבה בהתראה בת 90 יום מנגד ציינה הרשת כי האפשרות היחידה של ששת להביא את ההתקשרות שבין הצדדים לכדי סיום היא במקרה בו הזכיין הפר את הסכם הזכיינות הפרה יסודית.
ביחס לשינוי מיקום חנות הזכיין ציינה הרשת הוסיפה שזה נעשה בתיאום ובהסכמה בין הרשת לזכיין. עוד ציינה הרשת שמעולם לא התחייבה כלפי אף זכיין להגדלת היקף המכירות. מכאן גם נדחתה טענות הזכיין לפיהם כפתה עליו התנהגות כלשהי וכי הפסדיו ככל שהיו נבעו ממדיניות מכוונת. הרשת הוסיפה כי שיווק מוצרים המיובאים ע"י ששת גם בחנויות מגה אינם מהווים הפרה של הסכם הזכיינות ואינם מרוקנים אותו מכל תוכן.
הרשת הדגישה שלאחר שהזכיין הפר הפרות חוזרות ונשנות את הסכם הזכיינות באי עמידה בהתחייבות העיקרית של עמידה בתשלומים הודיעה לו כי לא תאפשר את הגדלת האובליגו וכי על הזכיין לכלכל עסקו לא על חשבון הגדלת האובליגו אלא ע"פ רווחיות העסק.
הרשת הפנתה לכרטיס השוטף של הזכיין לפיו ניתן לראות כי ערב פסח ועל סמך צ'קים דחויים בסך כולל של 100,000 ש" לתאריכים שאחר פסח, סופקו לזכיין סחורות רבות בעשרות אלפי שקלים. הרשת ציינה כי חג הפסח הוא חג המכירות של ששת והזכיין ביטל את אחד הצ'קים על פיו הוא קיבל סחורות לחג הפסח צ'ק בסך 70,000 ₪.
בייחס לדרישת הזכיין בסעיף 31 לכתב התביעה לקבלת פירוט מכירות של המוצרים המיובאים ע"י ששת בחנות מגה, טענה הרשת כי אף שאין עליה כל חובה למסרם לזכיין שכן אין מכירות אלו מפרות את הסכם הזכיינות , הזכיין לא דרש זאת אלא במסגרת הליך זה ואין היא מסתירה נתונים אלו אשר יניבו לזכיין כמה עשרות אלפי ₪ בשנה ולא יותר. לדבריה ככל שתחול חובה כלשהי על ששת לפצות את הזכיין בגין מכירות אלו הרי שיחול נספח מגה המקנה לו 5% ממכירות אלו וגם מסכום זה יש להפחית את עלות התפעול אשר לא נעשתה ע"י הזכיין כמתחייב מנספח מגה.
הרשת דחתה את הטענה לפיה הזכיין דרש מספר פעמים ובמשך תקופה ארוכה דוחות אשר לא קיבל ממנה וכי עניין המכירות במגה עלה רק לפני הגשת התביעה.
תמצית טענות הרשת כתובעת שכנגד
הרשת הגישה התביעה שכנגד הן כנגד הזכיין והן כנגד שתי ערבות אשר חתמו כערבות על שטר חוב ע"ס 200,000 ₪ וכן על כתב ערבות כללי במסגרתו ערבו לכל התחייבויות הזכיין כלפי ששת ע"פ הסכם הזכיינות.
הרשת שבה בכתב התביעה שכנגד על טענות שהופיעו גם בכתב ההגנה וטענה שהזכיין הפר את הסכם הזכיינות והסכם שכירות המשנה הפרה יסודית ומהותית שכן חילל צ'קים שנמסרו לששת כתשלום עבור הסחורות , עבור דמי שכירות וכן עבור פריסות חוב מוסכמות. לדברי הרשת סה"כ לא כובדו במאי 2011 ארבעה צ'קים בסך כולל של 117,500 ₪.
הרשת ציינה שהפרת התחייבויות לתשלום היא הפרה מהותית ויסודית הן של הסכם הזכיינות והן של הסכם השכירות ואולם היא לא מיהרה לבטל את הזיכיון ו/או לבטל את השכירות כפי שהייתה זכאית לעשות אלא רק עצרה מתן סחורות ונתנה לזכיין אפשרות למצוא מקורות כספיים לעמידה בהתחייבויותיו.
לטענת הרשת, חוב הזכיין עומד ע"ס 1,053,338 ₪ ובנוסף יש לחייבו בסך של 200,000 ₪ בגין פיצוי מוסכם וזאת בשל הפרת ההסכם.

תמצית טענות הזכיין כנתבע בתביעה שכנגד
הזכיין חזר על מהות טענותיו שהופיע בכתב התביעה העיקרי וציין שהרשת הפרה את הסכם הזכיינות בכך שרוקנה אותו מתוכן זאת לדבריה בדרך של מכירת מוצריה שלא באמצעותו אלא באופן ישיר ובמחירים הנמוכים מאלו שהיא כופה על הזכיין. לטענתו כל זאת פועל יוצא מחבירתה של הרשת עם רשת הריבוע הכחול ומכירת מוצריה דרכם.
הזכיין הוסיף שהנתבעת כבר אינה מתפקדת כעת כרשת אלא היא זרועה השיווקית של חברת נעמן שאין לה דבר משל עצמה להציע לזכייניה.
לגופן של דרישות התשלום הכחיש הזכיין את הדרישות וכן שב על טענותיו.

תמצית טענות הנתבעות 2-3 בתביעה שכנגד
הנתבעות 2 ו-3 טענו שהנתבעת מנסות להחיל שטר חוב וכתב ערבות שפג תוקפם ואשר חל על מערכות יחסים קודמות בין הזכיין לבין הנתבעת. לדבריהן השטר וכתב הערבות נשוא הליך זה אף בוטלו והושבו לידיהן זה מכבר ומשום הזמן הרב שחלף לא ניתן לאתרם.
עוד טענו הנתבעות 2 ו-3 שהתבקשו לערוב בסכום מוגבל של 200,000 ₪ ציינו כי הכירו את בית העסק ונוכח העובדה כי מדובר בחנות בת מטרים רבועים אחדים ובהתחייבות שאינה מגיעה אלא כדי עשרות אלפי ₪ בודדים הסכימו לערוב לנתבע שכנגד בהיותו בן משפחה. לטענתן נפח המסחר הוכפל ומשכך אינן חבות בגין הערבות. עוד הוסיפו שגם אומד דעת הצדדים מוביל למסקנה שאין בחתימת ערבות על התחייבות הנוגעת לבית עסק מסוים ולסיכון מוגדר משום הסכמה לערוב לסיכונים בסכומים הנוגעים לבית עסק אחר הגדול עשרות מונים מזה אשר לגביו ניתנה הערבות.
הנתבעות 2 ו-3 טענו שהנתבעת הגדילה את מסגרות האשראי של הזכיין ואפשרה חריגות ענק ממסגרות אשראי שסוכמו בין הצדדים וכל זאת משך שנים ארוכות ובלי להודיע על כך או לקבל את הסכמתן.
ביחס למעמד החתימה טענו הנתבעות 2 ו-3 שלא עיינו בהסכם הזיכיון או בכתב הערבות קודם לחתימתו. לדבריהם נציג הנתבעת הגיע לביתן תוך שהוא מרגיע אותם כי מדובר בעניין של מה בכך הנוגע לבית עסק קטנטן מסוים אותו מנהל הזכיין, הורה להן לחתום ועזב ללא שהשאיר העתק. לאור זאת טוענות הנתבעות 2 ו-3 שכתב הערבות ושטר החוב בטלים.
בנוסף לאמור לעיל מציינות הנתבעות 2 ו-3 שכל ההגנות העומדות לתובע כנגד הנתבעת עומדות גם להן.

חלק שלישי – התביעה העיקרית
אין לחייב את הרשת בתביעה העיקרית
התביעה העיקרית נקבה בסכום "עגול" של 1,000,000 ₪ והתייחסה לשורה של הפרות הסכם נטענות שבמרכזן הפרת הסכם הזכיינות בדרך של מכירת מוצרים בסניפי רשת השיווק "מגה". במלוא הכבוד, אין לקבל התביעה ולעניין זה יובאו הדברים הבאים:
ראשית - התביעה העיקרית הוגשה בשנת 2011, לאחר שהזכיין לא כיבד ארבעה שיקים שמסר וכאשר ידע שהרשת עומדת להגיש כנגדו תביעה. המכירה ברשת "מגה" החלה ולדברי הרשת אף הסתיימה בשנת 2006 – שנים טרם הגשת התביעה. גם ההפרות הנטענות האחרות התבצעו במשך שנים תוך שהזכיין לדבריו "מבליג" ו"מרכין ראש". על כך עוד יורחב בהמשך.

שנית - הדרך להוכיח טענות ביחס למוצרים שסופקו, החלפתם, מחירם ועוד – מחייבת התייחסות בזמן אמת ולא בעיכוב של שנים לאחר הספקת המוצרים. הזכיין אמנם הביא עדויות ביחס להתנהלות כוללת של הרשת אך על מנת להוכיח את תביעתו היה עליו להביא ראיות ממוקדות בדבר מוצרים ספציפיים תוך השוואה למחיר ראוי, להיקף הרכישה של אותם מוצרים ולהפרה מצד הרשת. חוות הדעת שהציג הזכיין, במלוא הכבוד, לא הסתמכה על מוצרים ספציפיים אלא על הנחות והשערות מטעם המומחה אשר בעצמו הודה שלא התייחס לחשבונות שונים, שכן אלה לא הוצגו לו – בין אם על ידי הרשת ובין בכלל. אך יותר מכך - אין מדובר במקרה בו חוות דעת יכולה לרפא החובה להתייחס לנתונים ספציפיים וממוקדים שכלל לא הוגשו.

איני מתעלם מכך שאפשר ומטעמי יעילות לא טרח הזכיין בזמן אמת לתעד כל מחיר של מוצר וכל משלוח שהתקבל תוך התייחסות לכל פריט ופריט. אכן קשה לתעד במשך שנים כל פעולה ופעולה של מכירה וקבלת מוצרים אך בוודאי בלתי אפשרי לקבוע בתום אותם שנים שאכן היו הפרות, שאכן נפל פגם גורף בהתנהלות הרשת ובמיוחד בלתי אפשרי לקבוע היקף ההפרות ולחייב בסכום בגינם.

שלישית – אך לא רק קושי ראייתי מביא לדחיית התביעה העיקרית. בפועל - ההתנהלות החוזית כפי שעולה אפילו מגרסת הזכיין היא התנהלות של הסכמה לפעולות הרשת. הסכמה זו דווקא תומכת בטענות הרשת לפיה לא הפרה כלל את ההסכם.

רביעית – לכל האמור לעיל יש להוסיף את דוקטרינת "חוזה היחס" ( Relational Contract) האופיינית למצבים בהם צדדים נמצאים בקשר עסקי מתמשך ורב שנים, כמו הסכם הזכיינות שבענייננו. הסכם הזכיינות הוא למעשה הסכם מסגרת לעסקאות חוזרות ונשנות של הספקת מוצרים, מכירת מוצרים, החלפת מוצרים, עריכת התחשבנות ביחס למוצרים הועברו בין הרשת לזכיין ועוד. ניתן לראות במסגרת דפי החשבונות שהגישה הרשת שנערכה התחשבנות אפילו עד רמת חיוב "קומקום" בסך של 30 ₪.
אופן ההתנהלות נקבע מפעולה לפעולה ורצף הפעולות הוא "חוזה היחס" שבין הצדדים. כך בכלל וכך במיוחד כאשר הזכיין אינו מתייחס רק להפרה נטענת ספציפית אלא טוען לדרך התנהלות כוללת שבפועל הייתה נהוגה לאורך ההתקשרות. להרחבה לעניין חוזה יחס ר' למשל פסיקת בית המשפט העליון בע"א 483/16 חביבה יהודי נ' חלמיש - חברה ממשלתית - עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בתל ‏אביב בע"מ ( מיום 3/10/17); בעמ 7141/15 ‏ ‏ פלונית נ' פלונית ( מיום 22/12/2016) וכן כמובן רע"א 1185/97 ‏ יורשי ומנהלי עיזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל ואח' נ' מרכז משען ואח' [פ"ד נב(4) 145] .

חמישית – הנימוקים דלעיל רלוונטיים לכל טענות ההפרה ובתוכן לטענה המרכזית כנגד הרשת בדבר שיווק מוצרים באמצעות "מגה". אך לעניין השיווק באמצעות "מגה" בפנינו התייחסות נקודתית של הצדדים. הזכיין עצמו תיאר, וכך גם עדים מטעמו, על התכנסות בה תואר אותו "פיילוט" של פעילות באמצעות "מגה". עוד הייתה התייחסות ל"נספח מגה" שלטענת הרשת נקשר בין הצדדים, בנוסף אין כל חולק על כך שהזכיין קיבל סכומי כסף שונים בגין המכירות שנעשו באמצעות "מגה".
כלומר – אין בפנינו מצב של פעילות בהיחבא וללא תמורה, אלא פעילות שהייתה ידועה לזכיין, ואף זכתה להסכמתו בדרך של קבלת הסכומים החודשיים. כתב התביעה בגין התנהלות זו הוגש בעיכוב של שנים, רק בשנת 2011 בגין אירועי שנת 2006.

גם כאן איני מתעלם מהפער האפשרי ביחסי הכוחות בין הזכיין לבין הרשת. ואולם גם אם אצא מהנחה לפיה הזכיין לא היה שבע רצון משיווק באמצעות "מגה", הרי בפועל הוא לא פעל להגשת תביעה במועד הרלוונטי וממילא לא ביקש סעדים של מתן חשבונות או צו מניעה בעת שאירועי המכירה החלו ונעשו בפועל.

לסיכום ביחס לתביעה העיקרית - הזכיין כלל לא הוכיח, אפוא, את תביעתו. יתרה מכך – אפילו היו מוכחות עובדות כלשהן, ואלה לא הוכחו – הרי התביעה שהוגשה בעיכוב של שנים מלמדת על הסכמו בפועל, כך בכלל וכך גם תוך שימוש בדוקטרינת "חוזה היחס". בכל הקשור למכירה באמצעות "מגה", מעבר לכל האמור לעיל ומעבר לכך שהתובע לא עמד בנטל השכנוע - הרי הוכח אף שהזכיין קיבל סכומי כסף מסוימים כאשר ה"פיילוט" של מכירה כאמור התקיים. קבלת סכומי הכסף אך מאששת הסכמתו בפועל לכך.
לאור כל האמור לעיל יש לדחות התביעה העיקרית. ההוצאות בגין דחיית התביעה העיקרית יידונו בסיומו של פסק הדין בצוותא עם ההוצאות בגין התביעה שכנגד.

חלק שלישי – התביעה שכנגד
כללי
התביעה שכנגד עותרת לחיוב הזכיין והערבות בסכום המורכב משניים:
ראשית - תביעה כספית בגין סכומים הרשומים בכרטסות החיובים שניהלה הרשת – בסך של 1,053,338 ₪. מתוך סכום זה הציגה הרשת ארבעה שיקים שחוללו על סך של 106,200 ₪, תוך שהיא רושמת בכתבי טענותיה ככל הנראה בשגגה שמדובר בסך של 117,500 ש"ח;
שנית - תביעה בגין פיצוי מוסכם בסך של 200,000 ש"ח.
בפסקאות הבאות אתייחס לרכיבי החיוב וכן לחיוב הערבות.

אין לחייב במלוא הסכומים המופיעים בכרטסות החיובים אלא רק בסך של 106,200 ש"ח
הרשת טוענת לחוב בסך של 313,216 ₪ (נרשם, ככל הנראה בטעות – 613,116 ₪) כפי שנרשם ב"כרטסת התנהלות מסחרית" וכן לחוב בסך של 740,222 ₪ אשר נרשם בכלל ב"כרטסת שכירות". הרשת אף מוסיפה וטוענת שבהתאם להסכם ההתקשרות התחייב הזכיין לכך שספרי החברה יהיו ראיה מכרעת לחובותיו ומכאן עותרת לחיוב בתשלום. הרשת אף מפנה לכך שבמשך שנים נערכו לזכיין פריסות חוב והסדרים שונים להם הסכים ומכאן לטעמה יש לקבל את האמור כעת בכרטסות השונות כנכונות ומחייבות.
אין לחייב בסכומים המופיעים בכרטסות
אין מקום לקבל את טענת הרשת ואין לחייב את הזכיין בגין הסכומים שבכרטסות ולעניין זה יובאו הדברים הבאים:
ראשית - גרסת הרשת לניהול ספרי החשבונות מוכיחה שעשתה בהם כרצונה. כך למשל הרשת עירבה בין חיובי הכרטסת המסחרית של הזכיין לבין חיובי כרטסת השכירות. כאן יש להדגיש שהחברה המשכירה היא בכלל חברה אחרת ולא הרשת. אמנם הרשת היא "חברה נכדה" של החברה המשכירה כפי שהוצג - ואולם עדיין מדובר בחברות שונות ובחיובים שאמורים להיות שונים.
הרשת טוענת שההעברה לכרטסת השכירות נעשתה על מנת להקל על הזכיין וחובו בכרטסת המסחרית. אפילו אם הדבר נכון – הרי בסופו של יום לפנינו חיובים שונים, בגין הסכמים שונים ולחברות שונות – אשר מופיעים במעורב בכרטסות שונות. הדבר אינו מוסיף אמינות, בלשון המעטה, לטענה לפיה ספרי החברה, כשלא ידוע איזו חברה, מהווים הוכחה לאמור בהם.

שנית - זאת ועוד – אם ספרי החשבונות מעורבים ומעורבבים בין חברות שונות ובין חיובים שונים – הרי על פניו גם חשבוניות הקשורות לכרטסת השכירות מוצאות ללא קשר לדמי השכירות, וכך חובותיו הנטענים של הזכיין – בין כזכיין ובין כשוכר משייטים להם בין חשבונות שונים. במצב דברים כזה לא ניתן לאמץ, בבחינת כזה ראה וקדש, את הכרטסות השונות.
שלישית - הרשת נמנעה ואפשר שאף התחמקה מלהעיד העדים הרלוונטיים להתחשבנות הכספית. כך למשל עשרות פעולות בכרטסת נרשמו תוך הערה "עפ"י הסכם עם חיים ריעני", אך אותו "חיים ריעני" המנכ"ל כלל לא התייצב לעדות. במקומו התייצב סמנכ"ל הכספים של הרשת אשר טען שהוא "מכיר את נושא ההתחשבנות עם הזכיינים" אך לא הכיר ולא ערך באופן אישי שיחות והתחשבנות בזמן אמת אל מול הזכיין.
רביעית - הרשת טענה לכך שבמשך השנים נעשו בהסכמה פריסות חוב שונות וביקשו ללמוד מכך שספרי החשבונות אכם מהווים ראיה מכרעת לרשום בהם. אין לקבל טענה זו. בעובדה שמעת לעת נעשו "פריסות חוב" אין כל רבותא. התנהלות שוטפת במהלך שנים של התקשרות לא מוכיחה שהשורה התחתונה לפיה הוגשה התביעה שכנגד היא אכן נכונה וחד משמעית.
חמישית – לפני סיום הדיון בעניין זה ייאמר שגם היקפו הגבוה של סכום החוב הנטען מעורר שאלות לגבי גרסת הרשת. ניתן לראות שהזכיין, לטענת הרשת, הגיעו לחובות העולים על מלון ₪, ובכל זאת לא הוגשה כנגדו כל תביעה, כאשר סכום החוב, לגרסת הרשת, ממשיך ומאמיר. אין מדובר בסכום של מה בכך, אלא בסכום שסביר היה לצפות שהרשת תקדים ותפעל לגבייתו ואף תעשה הכל על מנת להימנע מקיומו. התנהלות הרשת אל מול חוב משמעותי, משתלב יחד עם כל הנימוקים האחרים שהובאו לעיל בגינם אין לקבל את גרסת הרשת.
לצד האמור לעיל – יש לחייב בסכומי השיקים שהוצגו לבית המשפט. על כך בפסקה הבאה.
יש מקום לחייב בסכומי השיקים שהוצגו לבית המשפט – בסך של 106,200 ₪
הרשת הציגה ארבעה שיקים שנמסרו על ידי הזכיין לימים 10/5/201 עד 30/5/2011. סכומי השיקים הם כדלקמן:
שיק ליום 10/5/11 - 70,000 ₪;
שיק ליום 15/5/11 - 6,200 ₪;
שיק ליום 25/5/2011 - 9,350 ₪;
שיק ליום 30/5/2011 - 20,650 ₪
======
סה"כ 106,200 ₪

התובעת שגתה והתייחסה לסכומי השיקים כסך כולל של 117,500 ₪, כך החל מכתב התביעה ועד לסיכומיה. כך או כך – סכומם הכולל של שיקים אלה הוא 106,200 ₪ ואליו יש להתייחס.

השיקים נמסרו על ידי הזכיין כאמור לחודש מאי 2011. שיקים אלה בוודאי מהווים הודאה בחוב. כאן המקום לציין שלטענת הרשת חלק מהסכום, סך של 6,200 ₪, שולם בגין דמי שכירות וזאת במסגרת העירוב שעשתה הרשת בין החיובים השונים. בכל מקרה כל השיקים נמשכו לטובת הרשת עצמה, לרבות הסכום שהרשת טוענת שהוא בגין דמי שכירות. מכאן יש להתייחס לכל השיקים ככאלה בהם חב הזכיין.

הזכיין אף לא יכול להישמע בהתכחשות לסכום השיקים שמסר, שכן עם מסירת השיקים שהוצגו הוא חב בהם ולו מבחינה שטרית. זאת ועוד, קיומם של ארבעת השיקים, בסכום נקוב ולמועד ספציפי מונעים כל הכחשה ביחס לסכום החוב שנרשם בהם.

גם טענות קיזוז לא יכולות בשלב זה להישמע מפי הזכיין. משנקבע שיש לדחות את תביעתו העיקרית כנגד הרשת וכי אינו זכאי לתשלום בגין האמור בה – הרי ממילא לא קיים כל זכום אותו רשאי הזכיין לקזז.

אין לחייב בפיצוי מוסכם
הרשת מפנה לכך שבהתאם להסכם הזכיינות נקבע פיצוי מוסכם בסך של 200,000 ₪ בגין כל הפרת אחת מהוראות סעיפים שונים בהסכם. אחד הסעיפים, הרלוונטי לענייננו, הוא סעיף 9.1 להסכם הקובע בין היתר שהזכיין מתחייב לשלם תמורת "מוצרי הרשת... כנגד קבלת מוצרי הרשת ובאשראי של 90 יום".

בענייננו ספק אם חילול השיקים התייחס לתשלום עבור מוצרי הרשת, שכן כבר הוכח שחלק מהסכום היה עבור דמי שכירות ובכלל – הרשת עירבה בין כרטסת הזכיינות השייכת לה לבין כרטסת דמי השכירות, כאשר המשכירה אינה הרשת.

בית המשפט רשאי להתערב בקביעת תשלום הפיצוי המוסכם וזאת כאשר הוא קובע שאין יחס סביר בין הפיצוי שנקבע לבין הערכת הצדדים כפי שהייתה בעת חתימת ההסכם, ור' ע"א 8506/13, זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ ( מיום 23.8.2015) וכן ע"א 4630/04, קניונים נכסים ובנין בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ (מיום 31/12/2006). הקביעה תעשה בהתאם למבחן "האדם הסביר" כאשר האדם הסביר, כפי שנקבע בפסיקה הוא בית המשפט עצמו, ור' לעניין זה כבר בעש"מ 4123/95 אור נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 184, בעמ' 191.

בנסיבות אלה כאשר הזכיין והרשת ניהלו קשרים עסקיים במשך שנים וכאשר גם לטענת הרשת היו פעמים בהם נפרסו חובותיו של הזכיין, וכאשר ניתן לראות שגם הרשת לא נרתעה מהוספת נספח להסכם והכוונה היא לאותו נספח "מגה" – בנסיבות כאלה הרי לא סביר שהצדדים היו מסכימים מלכתחילה על תשלום פיצוי קבוע בסך של 200,000 ₪ בכל מקרה בו התשלום לא ייעשה באשראי של 90 יום.
כאן המקום לציין שאין בהסכם הזכיינות כל הוראה חד משמעית, שהייתה מתאימה לגרסת הרשת, לפיה כל חילול שיקי יהווה הפרה יסודית של ההסכם. כל אשר יש הוא התחייבות של הזכיין לשלם עבור המוצרים שקיבל וזאת באשראי של 90 ימים.

חיוב הנתבעות שכנגד 2 ו-3 – הערבות
הנתבעות שכנגד 2 ו-3 חתומות על ערבות לשטר שצורף להסכם הזכיינות וכן על ערבות להתחייבויות הזכיין. השטר מוגבל לסך של 200,000 ₪ ואילו כתב הערבות הכללי אינו מוגבל. בכל מקרה משנקבע לעיל שיש לחייב את הזכיין בסך (קרן) של 106,200 ₪, קרי בסכום הנמוך מ – 200,000 ש"ח הרי ממילא אין צורך לדון בשאלה האם חיוב הערבות מוגבל אם לאו.

הנתבעות שכנגד 2 ו-3 טענו לשינויים בהסכם הזכיינות וטענו שבשל החלפת חנויות הזכיין הופטרו הן מערבותן. אין לקבל טענה זו. לא חלו שינויים המפקיעים את הערבות, ולעניין זה יודגש שהערבות נחתמה, הן בשטר והן בנספח נוסף ביחס להתחייבויות הזכיין כשהיא אינה מוגבלת למיקומה של חנות הזכיין.

אין גם לקבל הטענה לפיה הערבות בטלה בשל כך שהזכיין לא שעבד את המלאי שבעסק לטובת הרשת. לעניין זה ייאמר שניים: ראשית - הערבות עומדת בפני עצמה, כאשר הנתבעות 2 ו-3 אף ויתרו על גביית החוב מהזכיין ובמילים אחרות – אף ללא שעבוד המלאי היה על הנתבעות שכנגד לעמוד בערבותן; שנית ועיקר - המלאי בחנות הזכיין ממילא נרכש מהרשת. נוסח התנאי בהסכם לפיו מתחייב הזכיין לשעבד את המלאי מתאים למקרה שבו צד שלישי יבקש להיפרע מהזכיין תוך ירידה לנכסיו לרבות למלאי. במקרה כזה שעבוד המלאי לרשת ישאיר את המלאי ברשותה. על פניו אין מדובר בערובה שהעדרה מביא לפקיעת הערבות; שלישית – גם לגופו של ענין הערבות השטרית עומדת בפני עצמה וזאת בנוסף לערבות להתחייבויות בהתאם להסכם. די גם בכך כדי לחייב את הנתבעות שכנגד 2 ו-3.

אין לקבל טענות הנתבעות 2 ו-3 ביחס לנסיבות החתימה על הערבות. גם כך החובה להחתים על כתב הערבות רובצת לפתחו של הזכיין וזאת בהתאם לסעיף 16.1 ו-16.4 להסכם הזכיינות. בענייננו הנתבעות שכנגד 2 ו-3 ידעו היטב שהן חותמות על ערבות, ובכל מקרה מדובר בנשים בגירות אשר גם מעדותן בבית המשפט ניכר שהבינו וידעו מה משמעות חתימה על ערבות.

אין לקבל גם את טענות הנתבעות שכנגד 2 ו-3 כפי שהועלו לגופו של החוב. הנתבעות שכנגד העלו טענות ישירות שלטעמן עומדות לזכיין אל מול הרשת, עם זאת הדיון ביחס להיקף החוב ממילא הובא בהרחבה והוכרע בסעיפים 11 ו-12 לעיל. משכך – נדונו הטענות לגופו של החוב.

חלק רביעי – שתי הערות לפני סיום וסוף דבר
שתי הערות לפני סיום
ביחס למלאי שנותר בחנות – בסופו של יום חנות הזכיין פונתה. הן הזכיין והן הרשת לא הוכיחו מה שווי המלאי שהיה בחנות, ככל שנמסר לרשת. משכך, כשאפילו הזכיין לא מפרט סכום זה – הרי לא ניתן לקזז מהחוב שנקבע כל סכום שהוא.

ביחס להוצאות משפט ושכ"ט עו"ד - אילו התביעה העיקרית והתביעה שכנגד היו נדחות שתיהן, אזי היה מקום לקבוע שכל צד יישא בהוצאותיו. בפועל המצב דומה. התביעה העיקרית נדחתה במלואה ואילו התביעה שכנגד נדחתה כמעט במלואה ומתוך הסך (קרן) של 1,253,338 ₪ יחויבו הנתבעים שכנגד בסך (קרן) של 106,200 ₪.
בנסיבות אלה יש לקבוע חיוב בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לטובת הרשת בסך כולל של 15,000 ₪.

סוף דבר
כאמור בסעיף 11 לפסק הדין - התביעה העיקרית נדחית. כאמור בסעיפים 12 - 14 לפסק הדין התביעה שכנגד תתקבל בחלקה כאשר הנתבעים שכנגד 1,2 ו-3 יחויבו בתשלום הסך של 106,200 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 30/5/11 – החודש בו ניתנו ארבעת השיקים שהוזכרו לעיל.
אשר על כן נקבע כדלקמן:
אני דוחה את תביעת מר יוסף צח כנגד ששת רשת חנויות כלי בית בע"מ;
אני מחייב את הנתבעים שכנגד – יוסף צח, מירי צח ולאה שמלשלשוילי בתשלום ביחד ולחוד לתובעת שכנגד, הסך של 106,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30/5/2011 ועד למועד התשלום בפועל וכן בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ט אלול תשע"ט, 29 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.